אור ברסלב

שפת אמת על בכורות· רבי יהודה אריה ליב אלתר

פרק חמישי

פרק רביעי

דף לא.

בגמ' ר"י אמר תנינא פירש אין מקבלין אותו ותמוה אטו לא ידע סיפא דחזרו לומר. ואפשר דס"ל לר"י דנהי דמקבלין אותו אבל לא להיות ראש עכ"פ:

דף לא:

בגמ' מ"ש מהא דתניא הלוקח לולב כו'. צ"ע מה מדמה אהדדי הלא הכא עיקר איסור הוא המכירה ולכן גם דרך הערמה אסור דסוף סוף לוקח מעות בשביל הבשר. אבל התם עיקר האיסור דאין מוסרין דמי פירות שביעית לע"ה וכיון דנותן לו האתרוג במתנה אע"ג דמערים ולוקח מעות בשביל האתרוג מ"מ אין בזה המעות דין פירות שביעית:

שם בגמ' אמר רבא מנא אמינא לה כו'. ק"ק דהא ע"כ לאביי נמי איסור מכירה אחר שחיטה רק מדרבנן דאי מדאורייתא מ"ט ליתומים הקילו א"כ מה מנא אמינא לה. וי"ל בדוחק דלאביי אפי' אי מה"ת אסור מ"מ בהבלעה ליכא איסור תורה רק מדרבנן ולהכי ליתומים התירו:

דף לג.

בגמ' אלא בכור מאן תנא כו'. צ"ע כיון דלכ"ע בכור אין נמכר באטלז א"כ לענין בזיון קדשים יש עליו קדושה. וכמו כן בפסולי מוקדשין לולי הטעם דהנאתן להקדש. א"כ מה"ט נמי אין מרגילין [לפמ"ש רש"י דטעמא דאין מרגילין משום בזיון. ועי' פרש"י תמורה (כ"ד.) ובשו"ת נוב"י (מהד"ת סי' קצ"ד) מ"ש בזה] ולמה לא מצי אתיא ככ"ע. וצ"ל דפשיטא להגמ' דהרגלה אינו בזיון גדול ולא מיתסר רק ביש עליו קדושת קרבן ממש:

דף לג:

בגמ' לא נחלקו אלא במטיל מום בבעל מום כו' לכאורה קשה דלמה מדמה הך דהכא למטיל מום בבעל מום. דאפי' למ"ד דאסור משום כל מום לא יהי' שאני התם דמוסיף להיות ב' מומים אבל הכא דע"י מום החדש יתרפא מום שהי' מקודם י"ל דשרי טפי. וכמו כן קשה גם לאידך גיסא דאפי' למ"ד מום בב"מ שרי מ"מ הכא אכתי לאו מום הוא כיון דיש לו רפואה והגם דע"י הרפואה יתילד בו מום אחר מ"מ השתא לאו מום הוי. ואולי ס"ל להגמ' דאפי' במום עובר מותר להטיל מום קבוע דעכ"פ לאו תמים הוא [וכ"כ הרא"ש כאן ועמ"ש בזה במנחות (נ"ו:) באריכות] וא"כ אחזו דם הוי עכ"פ כמום עובר. ולפ"ז י"ל דגם אחר הקזה ג"כ אכתי מום עובר הוא עד שיתרפא א"כ מיושב ב' הקושיות הנ"ל:

דף לד:

בגמ' קצצה מתכוין כו'. יש לעיין אי בקוצץ בהרתו עד שלא טימא אותו הכהן ** במשנה (פ"ז דנגעים מ"ד) התולש ס"ט כו' עד שלא בא אצל הכהן טהור מ"מ י"ל דבקוצץ דעקר הנגע כל כך ראוי לקנסו טפי, כמ"ש הר"ש שם סוף פ' הנ"ל.וע"כ צ"ל כן לתי' א' שכתבו התוס' שלא הי' אלא מצורע מוסגר ושם במשנה הנ"ל מסיק רע"ק דגם בימי הסגרו טהור בתולש ס"ט וצ"ל דקוצץ חמיר טפי כנ"ל:** ג"כ קנסוהו דבודאי הלאו עובר אפי' כה"ג [כדאי' בספרי פ' תצא ובתוספתא פ"ג דנגעים וכ"פ הרמב"ם (פ"י מה' טו"צ) ע"ש]. ולפ"ז לא יוקשה קושית התוס' ד"ה מקמייתא ע"ש. ומשמע דס"ל לתוס' דבקוצץ קודם הטומאה של הכהן לא קנסוהו והטעם י"ל דהקנס הי' רק שלא יהי', טהור בקציצה זו. אבל מ"מ כל שלא טמאהו הכהן דאפי' עוד הנגע בו טהור כל שלא טמאו הכהן לא שייך לקנוס עליו טומאה וצ"ע:

שם בגמ' בעי ר"פ יטהר תנן או ויטהר נ"מ לחתן כו'. ק"ק ממנ"פ אי נימא דכל דנולד נגע אפי' כשראהו הכהן לא טימאהו כלל כגון שנתקטנה מכגריס קודם ראיות הכהן מ"מ יצא גם מטומאה ראשונה. א"כ נ"מ בפשיטות דאי יט. תנן טהור אפי בכה"ג אבל אי ויטהר תנן צריך דוקא להיות נטמת ע"י הכהן ויטהר ממנה אז יטהר גם מנגע ראשונה. ואי נימא דלכ"ע אינו טהור רק כשנולד לו נגע שטמאהו הכהן א"כ בחתן דלא יראה הכהן הנגע ולא יטמאנו לא יטהר גם מראשונה וצ"ע:

שם בגמ' בנו זורעה אלמא לדידי' קנסו לברי' לא קנסו. ק"ק מה מדמה הגמ' הלא יש לחלק דבבכור שפיר אסרו זו הבהמה וממילא גם הבן נפסד. אבל התם דעיקר הקנס על האיש שלא יזרענה ולא שייך האיסור על השדה ולהכי לבנו לא קנסו:

דף לה.

בגמ' זה הכלל לאתויי גרמא משמע דקשרו זנבות הוי מטיל מום בידים. ולכאורה גם זה רק גרמא ומכ"ש אי רק חד מינייהו בכור דאפשר שלא יתעבד בי' מום כלל וצ"ע:

שם שלא לדעת לאתויי מסל"ת. הי' נלע"ד לפרש מסל"ת דהעכו"ם מסל"ת שנראה מדבריו שלא נתכוין. שאומר לפי תומו שקרה לו סיבה שעשה בו מום ועתה שמע כי בכור הי'. וסומכין עליו אפי' ברגיל לעשות כן בהרבה בכורים דכל מקום מסל"ת בגמ' קאי בעכו"ם. מיהו רש"י וכל הראשונים לא פי' הכי רק דהישראל אמר לפני תומו לפני העכו"ם:

בגמ' וכ"ת ה"נ והתניא שהי' ר"י אומר כו'. צ"ע הא משכחת לה במום שאין ראוי לבוא בידי אדם:

תוכן העניינים

שפת אמת על בכורות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה