שפת אמת על בכורות· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק חמישי · דף לה.
בגמ' זה הכלל לאתויי גרמא משמע דקשרו זנבות הוי מטיל מום בידים. ולכאורה גם זה רק גרמא ומכ"ש אי רק חד מינייהו בכור דאפשר שלא יתעבד בי' מום כלל וצ"ע:
שם שלא לדעת לאתויי מסל"ת. הי' נלע"ד לפרש מסל"ת דהעכו"ם מסל"ת שנראה מדבריו שלא נתכוין. שאומר לפי תומו שקרה לו סיבה שעשה בו מום ועתה שמע כי בכור הי'. וסומכין עליו אפי' ברגיל לעשות כן בהרבה בכורים דכל מקום מסל"ת בגמ' קאי בעכו"ם. מיהו רש"י וכל הראשונים לא פי' הכי רק דהישראל אמר לפני תומו לפני העכו"ם:
בגמ' וכ"ת ה"נ והתניא שהי' ר"י אומר כו'. צ"ע הא משכחת לה במום שאין ראוי לבוא בידי אדם: