שערי תורה חלק ג· רבי בנימין וולף לב
כלל כג · פרט ח
יבואר ישוב שיטת רמב"ם שפוסק כר' אלעזר דאין איסורין מבטלין זא"ז:
לג) הרמב"ם בפי"ח מפסולי מוקדשין ה"ב סובר כר' אלעזר שאין איסורין מבטלין זא"ז ולכאורה תמוה כמשז"ל למה סובר כר"א ולא כרשב"ל כיון דרבא דהוא בתרא סובר כוותיה וע' בכסף משנה ונלענ"ד לישב ונקדים לישב שיטת רש"י דהנה הוא ז"ל סובר להלכה טעם כעיקר לאו דאורייתא והקשו תוס' במסכת זבחים דע"ט ע"א בד"ה אמרו הא איתא גם בעשה עיסה מחיטין ומאורז אם יש בו טעם דגן חייב בחלה ויוצא יד"ח בפסח ובע"כ משום דטעם כעיקר דאורייתא כדאיתא שם בדע"ח ולכאורה יש לומר דרש"י סובר כרמב"ן המובא בהה"מ בפ"ו ממצה ה"ה דלכן העושה עיסה מחיטין ומאורז אם יש בה טעם דגן יצא לפי שהחיטין גוררין את האורז (ונעשה האורז חיטין) ואפי' אין שם בכדי אכילת פרס יוצא וזהו שהזכירה חיטין ואורז דוקא וע' בב"י א"ח סי' תנ"ג כמבואר בפר"ח סי' תנ"ג שסובר טעם כעיקר דרבנן רק באורז כיון שנעשה דגן איכא טעמו וממשו אבל משאר מינים אף שיש טעם דגן אין יוצא יד"ח מצה כיון דטעם לאו כעיקר ויש לומר שכן סובר רש"י מיהו לא הבנתי לשיטה זו א"כ מה פריך רבא בזבחים דע"ח ע"ז על ר"ל ממתני' דעשה עיסה כו' הא שפיר יש לומר טעם כעיקר דרבנן ושאני התם דאיכא טעמו וממשו וצ"ע והנה גם רמב"ם סובר טעם כעיקר לאו דאו' וקשה גם עליו קו' תוספת ונלענ"ד לישב קו' זו באופן אחר ולכאורה יש להביא ראי' לשיטתם דטעם כעיקר דרבנן דהנה תוס' במס' זבחים דע"ח ע"א הקשו על רבינא דסובר דלא לכרוך אינש מצה ומרור בהדדי דאתי מרור דרבנן ומבטל למצה דאורייתא הא בעשה עיסה מאורז ומדגן אם יש בה טעם דגן יוצא יד"ח מצה ותירצו דחוזק מרירות מבטל לטעם מצה אבל אורז לא מבטל טעה דגן וא"כ יש לומר רש"י ורמב"ם ל"ל תי' תוס' וס"ל כמ"ש בשו"ת עב"ג סי' ל' דאין המרור מבטל טעם מצה לגמרי אלא מקליש הטעם והוי קשה להו אי רבינא סובר טעם כעיקר דאורייתא ואפי' טעם קלוש אסור מדאו' וכמש"ל בנ"ט בר נ"ט דאיסורא אף דהוא טעם קלוש לדעת קצת פוסקים אסור מדאורייתא ואמאי אמר לא ליכרוך הא לא גרע ממצה מתובלת דלא אתי בשמים דרשות ומבטל לטעם מצה כמ"ש תוס' בפסחים דקט"ו ד"ה אתי (ואף שכתבו בשם רש"י לאיסור התם טעמא אמרינן משום דסובר דמחמץ) אע"כ דסובר רבינא טעם כעיקר לאו דאו' וכיון שנתבטל המיעוט מצה ברוב מרור ולא נשאר כזית מצה ממשו וטעמו אין יוצא יד"ח מדאורייתא וכדי שלא תיקשי על רבינא ממתני' דעשה עיסה מחיטין ואורז דאם יש בה טעם דגן יוצא דבע"כ ס"ל טעם כעיקר דאורייתא וצריך לומר הטעם כמ"ש רמב"ן משום דחיטין גוררין את האורז, וא"כ אף דרבא שם במס' זבחים דמקשה על ר"ש בן לקיש ממתני' באורז בע"כ סובר טעם כעיקר דאורייתא מ"מ הלכה כרבינא דהוא בתרא נגד רבא דסובר טעם כעיקר לאי דאו' ובשגם שאמר כן משמיה דגמרא וגם מדברי ר' אלעזר בזבחים דע"ט ע"א מוכח כן דבע"כ סובר טעם כעיקר ל"ד כמש"ל בפרט ג' דאל"כ קשה האיך מביא ראי' מדברי הילל שסובר שאין מצות מבטלות זא"ז דה"ה לאיסורין שאני התם כיון דהוא מין בשא"מ דאף שנתערב ברוב נשאר עכ"פ טעם קלוש ממיעוט ואיכא כזית בכל אחד ואחד וכמש"ל בשם עב"ג דנשאר טעם קלוש אע"כ דסובר טעם כעיקר ל"ד וא"כ שפיר קאמר רבינא ול"ק קו' תוס' מיהו אכתי קשה לכאורה על רבינא הא איתא במס' ע"ז דס"ו ע"א טעמו וממשו אסור ולוקין עליו כשיש כזית בכדי אכילת פרס א"כ ה"נ לענין אכילת מצה הא איכא טעמו וממשו בכדי אכילת פרס כיון שאוכל בבת אחת ואמאי אינו יוצא ואולם באמת לק"מ שכבר הוכיח הפר"ח בא"ח סי' תמ"ג בכוונת רש"י שס"ל היכי שאיסור בעין ולא נמחה אעפ"י שאינו מכירו מיקרו טעמו וממשו ובכה"ג אם יש כזית בכדי אכילת פרס היתר ואכל פרס מזה התערובת לוקה וחייב כרת שהרי אכל כזית בודאי אבל אם האיסור נתערב ונמחה בתוך היתר טעמו ולא ממשו מיקרי לר' יוחנן ורבא ואפי' איכא כזית בכדי א"פ ונטעם ונרגש טעם האיסור בתבשיל מ"מ כיון דאיכא רוב היתר מותר מדאו' לאכול אותו תערובת רק מדרבנן אסור עד שיהיה שישים ולפיכך אין לוקין עליו וכ"כ רשב"א סי' תקי"ו וא"כ ה"ה לענין מצות עשה דאכילת מצה כיון דע"י לעיסה נתערב ונמחה המצה ואינו בעין שנמחה המיעוט מצה ברוב מרור אף שהוא כזית בכא"פ מ"מ אין לו דין ממשות רק שיש לו שם טעמו ולא ממשו דבטל מדאו' ברוב כיון דטעם כעיקר ל"ד. ואכתי אפשר לומר דבכה"ג בנ"ד הוי טעמו וממשו דיש לומר רש"י לא קאמר רק היכי שנמחה לגמרי שנבלע איסור לא בגוש שאין איסור ניכר ונראה משא"כ דבר גוש בגוש אף שנמחה ונלעס ונפרר לחתיכות דקות מאד מ"מ נקרא ממשו דמה לי אם היא חתיכה גדולה כזית או פרורים כיון שתערובת הוא בא"פ ונרגש הטעם הוי טעמו וממשו ומצטרף וא"כ נסתר דברינו הנ"ל דאף אם יתערב על ידי לעיסה מיעוט מצה ברוב מרור מ"מ הוי טעמו וממשו בתערובת פרס כיון דליכא רק ב' זיתים ואוכלן חד ולפי דברי עה"ג נרגש הטעם אזי אפי' לשיטת רש"י וסייעתו בכה"ג הוי דאורייתא דגם באיסור כה"ג הוי טעמו וממשו ולוקין עליו וא"כ אכתי קמה הקו' על רבינא מיהו באמת זה ליתא דהמעיין ברשב"א במס' חולין דצ"ח מבואר שאם אבד ממשו מחמת מיעוטו הוי רק טעמו ולא ממשו ואסור לרש"י רק מדרבנן ודוקא היכי דנראה ממש הוי כבעין יע"ש וא"כ שפיר קאמר רבינא דיש לחוש אולי על ידי לעיסה יהיה נמחה ונתערב מיעוט מצה ברוב כזית מרור שלא ניכר הממשות ממיעוט מצה ויתבטל ברוב ולא יאכל כזית מצה דבצר לי שיעורא דמיעוט בטל בתוך הרוב ואף שנרגש טעם של מיעוט כזית מצה בתוך רוב כזית מרור כיון שהוא מין בשאינו מינו וכמ"ש עה"ג מ"מ בטעם לבד אין יוצא יד"ח אכילת מצה דטעם לא הוי כעיקר וליכא שיעור כזית מצה ואין לומר הא איתא בתקנה שיקח יותר מכזית מצה ויותר מכזית מרור כמש"ל בפרט ג' דבממ"נ יוצא דאם יתערב רק מיעוטא דמיעוטא יהיה נשאר כזית שלם ואם יתערב יותר יהיה נראה הממשות ויהיה טעמו וממשו דבכה"ג באיסור לוקין עליו כשיש כזית בא"פ וה"ה במצות עשה והכא יאכל בתוך התערובת פרס דזה אינו די"ל כמש"ל בפרטים הקודמים דסובר דאין בית הבליעה מחזיק כל כך ומצוה לבלוע יחד וכמש"ל באריכות ואין להקשות על רבא אמאי מוקי דברי רשב"ל דאמר פיגול וכו' פטור ממלקות במין במינו אבל במין בשא"מ דטעם כעיקר דאו' לוקי' אפי' מין בשא"מ ומ"מ פטור ממלקות דהוי התראת ספק דאולי בשעת לעיסה נאבד מיעוט ממשות ברובו של חבירו ולא יאכל כזית מחדא דאף שנרגש הטעם הוי טעמו ולא ממשו דל"ד ומתני' דעושה עיסה מאורז משום דחיטין גוררין את האורז דזה אינו דבאמת רבא סובר טעם כעיקר דאו' כמ"ש תוס' בדע"ט ד"ה אמר דהא אמר שם אמרו רבנן בטעמא ובע"כ צ"ל מדאו' ובדברינו הנ"ל הוא רק לרבינא דסובר טעם כעיקר ל"ד הגם דרש"י סובר במס' חולין דצ"ח ובמס' ע"ז דס"ו דגם רבא סובר טעם כעיקר ל"ד מ"מ דברינו נכונים בשיטת רמב"ם ור"ן שס"ל ג"כ טעם כעיקר ל"ד דיש להם ראיה שכן סובר רבינא דהוא בתרא, מיהו ק' אמאי במצה דרשות ומרור דרבנן אמאי מבעל כיון דעכ"פ טעם כעיקר מדרבנן ומצות מרור הוא דרבנן יהיה יוצא כיון דטעם קלוש ניכר:
לד) לכן נלענ"ד לישב שיטת רש"י ורמב"ם באופן אחר הנה על קו' תוס' בזבחים הנ"ל מה שהק' על רש"י ממתני' דעשה עיסה מחיטין ומאורז לכאורה יש לומר דרש"י הבין שעשה עיסה מחיטין עצמן כמות שהן ולא נעשה קמח א"כ הוי טעמו וממש וגם היה כזית דגן בתוך כדי א"פ, וכן משמע בחידושי רשב"א במסכת חולין דנ"ח שכתב שם לשיטת רש"י וז"ל וזו אינו קו' דשאני התם דממשו של חיטין בעיסה אבל בליעה טעם לבד אינו כעיקר מן התורה עכ"ל משמע דר"ל שלא נטחן החיטין דאם היה נטחן לא היה ניכר ולא נראה ממשו, מיהו קשה מה מקשה רבא בזבחים דע"ח על רשב"ל ממתני' דעשה עיסה כו' וצ"ע ותו אכתי קשה על רמב"ם שכתב בפ"ו מהלכות ביכורים הי"א המערב קמח כו' (וע' ברא"ש במס' חולין שם מה שדחה ולפמ"ש רשב"א א"ש) ומה שהקשו תוס' על רש"י מהא דאמר רבא שם אמרו רבנן בטעמא כ' רשב"א בשם רמב"ן לישב וז"ל והא דאמר רבא מין בשא"מ בטעמא בטעמו וממשו הא טעמא ולא ממשו מותר מדאורייתא יע"ש ולולי דבריהם ז"ל נלענ"ד לתרץ שיטת הסוברים טעם כעיקר לאו דאו' ונלענ"ד דהפירוש בעושה עיסה מחיטין ואורז בפשוטו שעשאן מקמח כמ"ש רמב"ם מיהו מעיקרא באמת עלה על דעת הש"ס לומר דכ"ע ס"ל טעם כעיקר דאורייתא לכן מקשה על ר' שמעון בן לקיש ממתני' דאורז מיהו למסקנא כפי שמבאר בס"ד דהוא מחלוקת תנאים אי טעם כעיקר דאו' או ל"ד שפיר יש לומר דרשב"ל בהך דינא דפיגול ונותר מיירי אפי' במין בשא"מ וגם רשב"ל סובר טעם כעיקר לאו דאו' והלכה כוותיה ובשגם לפי גירסא הנ"ל האומר דין פיגול ונותר הוא ר' יהושע בן לוי או ר' יוחנן בודאי הלכה כוותייהו.
לה) דהנה יש להתבונן בסוגיא זו דהר"ן כ' במס' נדרים דנ"ט ע"ב בד"ה שאני וז"ל ונראה בעיני דקרא אסמכתא בעלמא הוא וטעמא דקיהיב למילתא דבדין הוא דליבטל היתר דזרעי אינשי לגבי גידולין דאיסורא משום דס"ל תערובות היתר באיסור ודברים שאינן שווין מבטלין הם זה את זה אבל איסורא באיסורא כליטרא מעשר טבל בגידולה דהוי איסורא אי בשביעית משום איסור שביעית אי בשאר שני משום טבל אינו בדין שתהיה בטילה אעפ"י שאין איסורין שווין מ"מ איסור באיסור דברים שהן שווין זה לזה לגמרי אין אחד מבטל את חבירו כמ"ש בפרק הנודר ועדיין אין דעתי נוחה בזה וצריך אלי לעשות לי רב בזה עכ"ל ומ"ש כדאיתא בפרק הנודר שכתב שם דהיתר בהיתר כיון שהם שווין לגמרי במינו וגם הוא היתר מודים רבנן לר' יהודה מין במינו לא בטיל ע' בטו"ז יו"ד סי' ק"ב ומדמה הר"ן איסור באיסור להיתר בהיתר ומצאתי בס' תמים דעים לראב"ד ז"ל בסי' ל"ו שכתב וז"ל והטוען הזה שאמר אין היתר מבטל זא"ז וחמץ בפסח קודם פסח היתרא הוא ולמד מזבחים דע"ט דאמר ר' אלעזר כשם כו' כך אין איסורין מבטלין זא"ז וס"ל כשם שאין איסורין מבטלין זא"ז כך אין התירן מבטלין זא"ז נשוב ונאמר אין הנידון דומה לאיסור כי איך איסור יבטל ויחזור היתר אבל היתר מבטל היתר להיות הכל היתר עכ"ל ודוק בזה וע"כ חולק בזה על הר"ן שר"ן מדמה היתר בהיתר לאיסור באיסור, וא"כ לכאורה קשה לר"ן אמאי סובר ר"ש בן לקיש באיסורין מבטלין זא"ז לפי מה שמסיק רבא דמיירי רשב"ל במין במינו הא בכה"ג לכ"ע מין במינו לא בטיל ובשלמא לפי מה דס"ד דרשב"ל מיירי במין בשאינו מינו א"ש כיון דאין שווין לגמרי אבל למסקנא דמסיק רבא במין בשא"מ כיון שטעמו נרגש הוי טעם כעיקר מדאו' ואין מבטלת זא"ז אבל מין במינו מבטל זא"ז קשה לפמ"ש הר"ן גם במין במינו אין איסורין מבטלין זא"ז:
לו) ונלענ"ד בדרך פלפול לישב קו' זו וגם קו' תוס' הנ"ל על הסוברים טעם כעיקר ל"ד וגם קו' הנ"ל על רמב"ם דפוסק כר"א ולא כרשב"ל דהנה כבר נתבאר קו' תוספת על רש"י דהבין דרבא סובר בחולין דצ"ו טעם בעיקר בחולין ל"ד ואסור רק מדרבנן וכאן אמר רבא אמרו רבנן בטעמא במבשא"מ משמע דסובר טעם כעיקר דאו' מיהו קו' זו ל"ק דכבר כ' רשב"א דגי' כאן הוא רבה וי"ל רבה סובר טעם כעיקר דאורייתא אבל רבא סובר טעם כעיקר דרבנן, מיהו קשה דשם איתא מתיב רבא העושה עיסה מחיטין ואורז כו' משמע דרבא היה מפלפל עם ת"ח או בעצמו היה מקשה ומתרץ ומוקי דברי ר"ש בן לקיש במין במינו אבל במין בשאינו מינו לוקה ובע'"כ משום דטעם כעיקר דאו' וכדמוכח במתני' דאורז, ונלענ"ד לישב דהנה כבר כתבתי דקשה אמאי קא מסדר הש"ס ופליגא אדר' אלעזר בתר מימרא דרבא ואמרו רבנן כו' ולא קא מסדר הש"ס מיד אחר דברי רשב"ל הפיגול והנותר כו' ונראה בביאור הסוגיא דהנה שם בתר דמסיק רבא דרשב"ל מיירי במין במינו ומקשה הש"ס נימא רואין וכמו שסובר ר' יהודה רואין ומשני תנאי הוא ר"ל ורבנן פליגי עלי' דר' יהודא וקיי"ל כרבנן דר' יהודה, ויש לדקדק אמאי מקשה הש"ס קו' זו דנימא רואין כאן ולא בשאר דוכתי בש"ס דנזכר מין במינו בטיל ברובא הו"ל להקשות נימא רואין באינו מינו. ונראה דהנה יש להבין אמאי באמת ל"ל לרבנן ואין ומין במינו בטיל ברובא מן התורה ומין בשאינו מינו מן התורה בטעמא נימא רואין והא גם מין במינו אוכל טעמא דאיסורא רק שאינו מרגיש כמ"ש רשב"א והא טעמא לא בטיל, וכבר הערו בתוס' שם וכתבו וז"ל וצריך לדקדק מ"ש גבי קדשים וטומאה ומקוה אמרינן הכא ובמכות ד"ג וגבי איסורא לא אמרינן רואין אלא מין במינו מדאורייתא ברובא וע' בפליתי סי' צ"ח סקי"ב ולא כתבו טעם לזה, ואולם בדרך פלפול יש לומר דתרצן דמשני תנאי הוא סובר דדמי איסורין לקדשים ובזה גופא נחלקו אי טעם כעיקר דאורייתא ר' יהודה סבר טעם כעיקר דאורייתא לכן סובר גם מין במינו דרואין כאילו היה מין בשאינו מינו, אבל רבנן ס"ל טעם כעיקר לאו דאוריי' וגם מין בשאינו מינו מן התורה בטיל ברוב וחכמים הצריכו שישים וכן במין במינו ג"כ הדין כן דצריך ששים מדרבנן וא"כ באמת אמרינן רואין דשווין הם מין במינו למין בשאינו מינו לפ"ז א"ש רבא דהקשה מעיקרא על ר"ש בן לקיש ממתני' דאורז דלא הוי ידע דאיכא תנא דסובר טעם כעיקר לאו דאורייתא ולא נזכר כל כך בפירוש בש"ס דמ"ש רש"י בפסחים דמ"ה ע"ב דרבנן דפליגי על ר' אליעזר בכותח ל"ל טעם כעיקר דאורייתא אין מוכרח כל כך דיש לומר כמ"ש הטור א"ח סי' תמ"ב דהתם הוא רק קיוהה בעלמא ע' פר"ח סי' תמ"ב לכן היה מוקי מעיקרא דר"ש בן לקיש מיירי רק במין במינו אבל במין בשאינו מינו אין מבטלין זא"ז דטעמא לא בטיל ושוב הקשה לעצמו או אחר היאך אפשר לומר דר"ש בן לקיש סובר טעם כעיקר דאו' ומיירי רק במין במינו קשה נימא רואין כיון דבקדשים אמרינן רואין ומשני תנאי הוא אי אמרינן רואין והיינו אי טעם כעיקר דאורייתא או ל"ד וא"כ שוב יש לומר דמיירי ר"ש בן לקיש במין בשא"מ וסובר טעם כעיקר לאו דאורייתא ומ"מ ל"ק ממתני' דאורז דאתי' כר' יהודא דסובר טעם כעיקר דאו' ור"ש בן לקיש סובר כחכמים וא"כ ל"ק קו' תוס' להסוברים טעם כעיקר ל"ד ממתני' דאורז שיש לומר דאין הלכה כמתני' דאורז דאתיה כר"י והם סוברים כחכמים, וכמו כן ל"ק קו' תוס' על רש"י דהבין דרבא סובר טעם כעיקר ל"ד מסוגיא דהכא דיש לומר למסקנא גם רבא סובר טעם כעיקר לאו דאו' ומוקי מלתא דר"ש בן לקיט דאיסורין מבטלין זא"ז במין בשאינו מינו כיון דטעמא לאו דאורייתא ומה דאמר אח"כ אמרו רבנן בטעמא אמרו רבנן ברובא אף דמוכח דבע"כ סובר טעם כעיקר דאו' ג"כ ל"ק כמ"ש רשב"א דהגירסא הוא רבה דסובר טעם כעיקר דאורייתא ומ"מ מדאורייתא מין במינו ברובא דבאיסורין לא אמרי' רואין כמ"ש תוס' וא"כ ל"ק קו' הנ"ל על הר"ן דשפיר קאמר ר"ש בן לקיש דאיסורין מבטלין זא"ז דהא אין שוין לגמרי כיון דלמסקנא מיירי רק במין בשאינו מינו ומ"מ מבטלין זא"ז כיון דטעם כעיקר לאו דאורייתא פטור ממלקות אבל מין במינו ממש דשווין גם בטעמא יש לומר דמודה דר"ש בן לקיש לר' אלעזר דאין איסורין מבטלין זא"ז כמו היתר בהיתר והא דלא מקשה הש"ס כפי מה שהבין רבא מעיקרא דרשב"ל מיירי במין במינו הא איסור באיסור מין במינו לא בעיל דזה אינו דקו' זו לא אלים כל כך כיון דלא נזכר כל כך מפורש דא יסור באיסור שהם שווין לא בטיל לא אלים כל כך להקשות ומקשה מרואין דסובר ר' יהודא בפירוש לפי זה א"ש מה שמסדר הש"ס ופליגא אדר' אלעזר אחר דברי רבא דלא הוי מצי לסדר אחר דברי ר"ש בן לקיש דפליג אדר' אלעזר דיש לומר במין במינו גם ר"ש בן לקיש מודה דאין מבטלין וסובר כר' אלעזר כיון שהם שמין מין במינו וגם איסור באיסור לא בטיל רק יש לומר דקאי על מה שאמר רבה אמרו רבנן בטעמא דבע"כ סובר טעם כעיקר דאורייתא כמ"ש תוס' וע"ז קאמר דר' אלעזר בע"כ חולק וסובר טעם כעיקר לאו דאורייתא מדאמר כשם שאין מצות מבטלות זא"ז כך אין אי יסורין מבטלין זא"ז הא לא דמי דהתם במצות דהוא מין בשאינו מינו דהטעם נרגש כמ"ש בפרטים הקודמים בשם תשובת עבודת הגרשוני לכן אין מבטלין זא"ז ובאיסורין נרגש כמש"ל באריכות אע"כ דסובר דטעם כעיקר ל"ד ומן התורה לא מהני טעם ושפיר מדמה זה לזה וא"כ בזה חולק על רבה דסובר טעם כעיקר דאו' וא"כ מיושב נמי שיטת הרמב"ם הנ"ל שסובר דאין אימורין מבטלין זא"ז דאזיל לשיטתו דסובר טעם כעיקר לאו דאורייתא ובע"כ פי' הסוגיא כמו שכתבתי וא"כ גם רשב"ל או ר' יהושע בן לוי ס"ל דאיסורין אין מבטלין זה את זה במין במינו כיון שהן שווין לגמרי כמ"ש הר"ן ורא"ש וטור דס"ל בסי' צ"ח דאיסורין מבטלין זא"ז אזלו לשיטתם דס"ל טעם כעיקר דאורייתא, כדאי' בסי' צ"ח ופי' הסוגיא כפשוטו לכן ס"ל דהלכה כרשב"ל נגד ד' אלעזר או דגרסו ר' יהושע בן לוי או ר' יוחנן כנ"ל כנלענ"ד בדרך פלפול ולא כתבתי רק להגדיל תורה:
תם ונשלם שבח לאל בורא עולם
הנני לברך על המוגמר שזיכני ד' להגיה ספר היקר הזה מתחילתו עד סופו בעיון נמרץ וזכות המחבר זצ"ל יעמוד לי ולזרעי שלא ימוש התורה מפינו ע"ע הצעיר משה במוה' איסר דוד זיידענפעלד מאוהעל ע"י הפועל העוסק במלאכת הקודש באמונה הב' אפרים יהודה בן ר' שלמה שארגע מלבוב
סוף הספר