שערי תורה חלק ג· רבי בנימין וולף לב
כלל כג
יבואר דין אי איסורין מבטלין זא"ז ובו ח' פרטים:
פרט א
יבואר מקורו
א) בטור יו"ד סי' צ"ח כתב וז"ל כל שיש ששים נגד האיסור מבטלין אותו ואפי' אין הס' כולו היתר כגון קדירה שיש בה נ"ט זיתים של היתר ונפל בה ב' זיתים אחד של דם ואחד של חלב מצטרף כל אחד עם הנ"ט של היתר לבעל חבירו וכן שלשים זתים של היתר שנפל בהם כזית דם ושלשים זתים של אחרים שנפל בהן כזית חלב (ע' בש"ע ס"ט וש"ך ס"ק ל"ד ובפר"ח שם ונתערבו אלו בשוגג מותרין, וכן שלשה מיני איסורין שנתערבו זה בזה כזית מכל אחד כל שני מינין רבין על השלישי ומבטלין אותו ופטורין על שלשתן עכ"ל וכתב בית יוסף דכל זה נלמוד מדתנן בפ"ב דערלה הערלה מעלה את הכלאים כו' וגם מדאיתא בפרק התערובת דע"ח ע"א אמר ר' יוחנן הפיגול כו' ש"מ דאיסורין מבטלין זא"ז וממקומות הללו למד הרא"ש כלל ב' דינים הנ"ל וכתב דסברא הוא דכל איסור בטל כשאין יכול ליתן טעם בהיתר וטעם דם וחלב אינן שווין הרי נתבטל טעם החלב בס' וטעם הדם בס' דמה לי איסור המבטל איסור ומה לי היתר המבטל איסור רק שיתבטל טעם האיסור ולא יהיה לו עוד כח ליתן טעם בהיתר, מיהו מה שהביא בטור בשלשה מיני איסורין והיינו האי דר' יוחנן דפיגול ונותר הא ודאי דאסורין באכילה ולא בא ר' יוחנן אלא לפוטרן ממלקות הקשה הבית יוסף על הטור דלא היה צריך לכתוב דין זה כיון דלא נ"מ לן מידי בזמן הזה ואין דרכו לכתוב דינים שאינן נוהגין ובש"ע שם השמיט דין זה ולא הביא רק ב' דינים הראשונים כדאיתא וע' בטו"ז ס"ק י"ג וש"ך ס"ק ל"ד וראיתי בפליתי שם ס"ק י"ב שכתב לישב קו' זו על הטור שהביא דין זה כיון דמ"מ איסורא איכא כמ"ש הבית יוסף ואי דנ"מ במה דאיסורין מבטלין זא"ז כמו דחד בתרי בהיתר אם נתערב חתיכה האסורה בהנאה עם שתי חתיכות המותרת בהנאה דנהפך האיסור המועט באיסור הרוב והכל מותר בהנאה דזה אינו דאף הסובר דאין איסורן מבטלין זה בזה מודה בזה דלגבי איסור הנאה הנך ב' כהיתר יחשבו והוי כאיסור שנתערבה בב' חתיכות היתר אך נראה דנ"מ אם נתערב ככר של כלאי כרם בפסח בשני ככרות חמץ כיון דאמרינן חד בתרי בטיל חזר איסור להיות היתר דהמיעוט בטל לגבי רוב ונהפך לרוב וא"כ אף באיסורין דמבטל זא"ז נהפך לרוב ופסח מיניה איסור כלאי כרם ונעשה איסור חמץ וא"כ אף אם נאבד אחד מנייהו דליכא למימר דלאחר הפסח יתבטל ברוב ועבר הפסח הוי חתיכות הללו מותרין דבר תורה דאיסור כלאי כרם כבר פרח ונתבטל ויש כאן רק איסור חמץ וכאשר עבר הפסח הרי כאן ההיתר במקומו ודבר גדול השמיענו רבינו בדין זה עכ"ד ודבריו תמוהין מאד דאיך יעלה על דעת לומר דבכה"ג יהיה מותר לאחר פסח באכילה והנאה דאפי' ר' שמעון דסובר בפסחים דכ"ט דלאחר הפסח אסור רק מדרבנן מ"מ קניס משום דעבר בבל יראה והכא כיון דהיה רוב חמץ ונתבטל ככר של כלאי כרם ברוב והוי ככולו חמץ ועבר בבל יראה מן התורה ודוקא תערובת חמץ שנתבטל ברוב היתר לא קניס ר' שמעון ואפילו בטור א"ח בסי' תמ"ב שסובר בתערובת חמץ במין בשאינו מינו לא עבר היינו כגון כותח הבבלי שהוא רק לקיוהא בעלמא וכבר נתבטל על ידי רוב משא"כ הכא וגדולה מזו כתב המג"א בסי' תמ"ז סק"ח היכי שנתערב יבש ביבש חמץ במצה חד בתרי צריך לאוכלן קודם הפסח משום שהחמץ בעין אע"ג דלח בלח כשנתבטל בס' מותר לקיימו לכ"ע יבש ביבש אסור דעכ"פ החמץ בביתו מיהו לדעת הרא"ש שכתב ביו"ד סי' ק"ט דיבש ביבש שנתערב נעשה היתר גמור ומותר אח"כ לבשלן יחד ה"נ מותר לקיימו דנעשה היתר גמור מיהו לא קיי"ל הכי אלא במקום הפסד יע"ש ומכ"ש שרוב הוא חמץ.
ב) ונלענ"ד דדבר גדול דיבר דהנה נודע שנ"מ טובא בין איסורי הנאה מדאו' לאיסורי הנאה מדרבנן כדאיתא בש"ע אהע"ז בסי' כ"ח סכ"ו במקדש באיסורי הנאה דאו' לא חלין הקדושין ובאיסורי הנאה דרבנן חלין הקדושין וכתב הטור שם בשם אביו הרא"ש ז"ל במקדש באיסורי הנאה דרבנן כגון חמץ בשעה ששית או בשאר איסורי הנאה דרבנן מקודשת, וע' בב"ש שם ס"ק נ"א ונ"ב ונ"ג ובטור יו"ד סי' רצ"ו כתב דכלאי כרם בארץ ישראל אסור מן התורה לזורען ולקיימן ולהנות ובחו"ל אסורין מדרבנן כדאיתא במס' קדושין דל"ז וא"כ נ"מ טובא בכלאי כרם בארץ ישראל, ודוק בפליתי היטב במ"ש שנתערב בפסח וגם במ"ש דנאבד אח"כ אחד מהם דליכא למימר דלאחר הפסח יתבטל ברוב דאם נתערב לאחר הפסח או שעדיין מעורב ולא נאבד פשיטא אפילו למ"ד אין איסורין מבטלין זא"ז הכא מבטלין כמש"ל דלגבי איסור הנאה הני דמותר בהנאה כהיתר יחשבו ה"ה לענין איסורי הנאה דרבנן הני ב' דחמץ לגבי ככר מכלאי הכרם שאסור מן התורה הם כהיתר דהא חמץ שעבר עליו הפסח מותר מן התורה בהנאה וכלאי כרם אסור בהנאה וא"כ היכי שנתערב לאחר הפסח או שעדיין ביחד כל השלשה חתיכות נתבטל בכלאי כרם עכשיו וליכא נ"מ במה דהלכה כמ"ד דאסורין מבטלין זא"ז דאפי' לר' אלעזר דסובר בזבחים דע"ט דאין איסורין מבטלין זא"ז הכא נתבטל לכן מוכרח למצוא גווני שנתערב בפסח דגם החמץ אסור בהנאה מדאו' ולמ"ד איסורין מבטלין זא"ז כשנאבד אח"כ אחד מהם בפסח אזי לאחר הפסח השני ככרות של חמץ מותרין בהנאה מדאו' וחלין הקדושין כיון דאסורין רק מדרבנן ולר' אלעזר לא חלין הקדושין כיון דאין איסורין מבטלין זא"ז דאיכא איסור כלאי כרם בארץ ישראל שאסור מדאו' בהנאה, ויש להסביר דברינו דאיתא במסכת זבחים דע"ד דאסר רב טבעת של ע"ז שנתערבה במאה טבעת ונפלה אחד לים הגדול הותרה כולן דאמרינן הך דנפלה היינו דאיסורא וכתבו תוס' ד"ה ונפלה כיון דמדאו' ברובא בטיל רק מדרבנן דבר חשיב לא בטיל לכן תלינן דאיסורא נפל, אבל בדאו' אמרינן כל דפריש מרובא דהיתרא קפריש ואיסורא ברובא איתא וכ"כ תוס' בדף ע"ג ע"ב ד"ה אלא וכן קיי"ל ביו"ד סי' ק"י ס"ז וש"ך סק"ז וא"כ הכא בנתערב ככר של כלאי כרם בב' ככרות של חמץ ונאבד אחד מהם בודאי אמרינן דנאבד מרוב חמץ דכל דפריש מרובא קפריש (דלא הוי פריש מקבוע כיון שאין איסור ניכר כמ"ש רוב קמאי ז"ל) וא"כ אי נימא דאין איסורין מבטלין זא"ז ולא נתבטל איסור כלאי ברם אזי עכשיו שנאבד אחד מהם ונשאר ב' ככרות אחת מהם הוא של כלאי כרם, וא"כ לא מבעי אם קידש בתרוייהו דבודאי לא חלין הקדושין כיון דבודאי איכא איסור כלאי כרם בחדא שאסור בהנאה מדאו' ותרווייהו אסירי בהנאה מדאורייתא מספיקא. ותו כיון דרצונה להתקדש בתרווייהו והא חד אסור בהנאה מדאורייתא ואפי' בקידש באחת מככרות כיון דהוי איקבע איסורא כמו חתיכה מב' חתיכות דלכ"ע מן התורה ספיקו לחומרא ה"נ כיון דבודאי איכא כאן ככר שאסור בהנאה מדאורייתא לא חלין ג"כ הקדושין כיון דמדאורייתא ספיקו לחומרא הוי כודאי איסור משא"כ לפסק הלכה דאסורין מבטלין זא"ז כבר נתבטל איסור כלאי כרם כשהיה מעורב אף אם אח"כ נאבד אחד מהם בפסח מ"מ לאחר הפסח הב' ככרות מותרין בהנאה מדאו' ולא אסורין רק מדרבנן כחמץ שעבר עליו הפסח דקניס ר' שמעון וממילא חלין הקדושין כן נלענ"ד ללמוד זכות על רבן של ישראל זצ"ל שלא יהיה ח"ו כטועה בדבר פשוט רק שקיצר קצת במובן ולכן דייק וכתב הרי חתיכות הללו מותרין דבר תורה, מיהו לכאורה אכתי יש לעיין דהנה באהע"ז סי' כ"ח בבית יוסף וב"ש בס"ק נ"ב כתבו בשם רא"ש דוקא במקדש בחולין בעזרה שאין לו עיקר דאו' חלין הקדושין אבל חמץ יש לו עיקר בדאו' אינה מקודשת ודוקא בתרי דרבנן בשעה ששית דאיסור חמץ דרבנן וגם חמץ נוקשה דרבנן חוששין לקדושין אבל בחמץ דאו' אף בשעה ו' דהוא דרבנן מ"מ כיון שהוא חד דאו' אינה מקודשת וא"כ אפי' בחמץ לאחר הפסח אף שאסור בהנאה רק מדרבנן מ"מ כיון דאותו חמץ היה אסור מדאו' בתוך הפסח והוי יש לו עיקר בדאו' וג"כ לא חלין הקדושין וא"כ ליכא נ"מ בין אם נתבטל האיסור כלאי כרם, מיהו יש לומר נ"מ בפשיטות לפי מאי דקיי"ל בא"ח סי' תמ"א סי"ב נוקשה אפי' בעיני' אינו אסור בהנאה אחר פסח וכתב המג"א בס"ק מ"ו הטעם שהרי לא עבר בבל יראה מן התורה וליכא למיקנסה, וע' בסי' תמ"ז במג"א ס"ק כ' ובשו"ת נודע ביהודה מה"ק חלק א"ח סי' כ"א, וא"כ נ"מ פשוט היכי דנתערב ככר של כלאי כרם בב' ככרות של חמץ נוקשה אי נימא דאין איסורין מבטלין זא"ז ולא פרח שם איסור כלאי כרם אזי לאחר הפסח אסורין בהנאה ואי נימא דבטל ברוב והוי כאילו היה כולו נוקשה דמותר בהנאה לאחר הפסח כיון דאפי' נוקשה בעיני' מותר בהנאה לאחר פסח ומוכרח ג"כ לומר דנאבד אחד מהם בפסח ואם נתערב לאחר הפסח או שעדיין מעורב ולזו נאבד פשיטא אפי' למ"ד אין אסורין מבטלין זא"ז מבטלין כיון דנוקשה לאחר הפסח מותר בהנאה בודאי בטל האיסור ברוב היתר לכן מוכרח לומר שנתערב בפסח דגם נוקשה אסור בהנאה עכ"פ מדרבנן וא"ש:
פרט ב
יבואר ביאור הש"ס במחלוקת אמוראים אי איסורין מבטלין זא"ז:
ג) גרסינן במסכת זבחים דע"ח ע"א אמר ר"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו ש"מ תלת ש"מ איסורין מבטלין זא"ז, ש"מ נותן טעם ברוב לאו דאו, ש"מ התראות ספק לאו שמי' התראה, מתיב רבא עשה עיסה מן החיטין ומן האורז אם יש בו טעם דגן חייב בחלה ואע"ג דרובא אורז מדרבנן אי הכי אימא סיפא אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח אלא מין בשאינו מינו בטעמא ופי' רש"י שהטעם ניכר בו בטעמא חייב ולקי מן התורה וכי קאמר ר"ל בפיגול ובנותר של מין במינו דליכא למיקם אטעמא ולא משמע מיני' נותן ברוב לאו דאו' דמין ביוינו ברובא **(הג"ה לכאורה לרב אחא בר יעקב דסובר במס' פסחים ד' ק"כ ע"א דמצה בזמן הזה דרבנן ל"ק קו' הש"ס כיון דמדרבנן הוי טעם כעיקר לכל מילי ה"ה לענין מצות מצה כיון דגוף החיוב הוא רק מדרבנן הם אמרו שיצא בטעם מיהו רבא הוא דמקשה ואזיל לשיטתו דסוב' שם מצה בזה"ז דאורייתא:)** ובדע"ח איתא אמר רבא אמרו רבנן בטעמא אמרו רבנן ברובא אמרו רבנן בחזותא מין בשאינו מינו בטעמא מין במינו ברובא, היכי דאיכא חזות' במראה ופליגא דר' אלעזר (פי' רש"י הא דר"ל דאמר איסורין מבטלין זא"ז) דאמר ר' אלעזר כשם שאין מצות מבטלות זה את זה כך אין איסורין מבטלין זא"ז מאן שמעת לי' דאמר אין מצות מבטלות זא"ז הילל הוא דתניא אמרו עליו על הילל הזקן שהיו כורכן בבת אחת ואכלן משום שנאמר על מצות ומרורים יאכלהו פי' רש"י היה כורך פסח מצה ומרור ולא אתי טעם מרור ומבטל טעם מצה, וכתבו תוס' בד"ה אמרו בזמן הבית היה שאלתו דאורייתא, עכ"ד הש"ס, והנה בפרט א' נתבאר שרא"ש וטור פסקו שאיסורין מבטלין זא"ז, והקשה בשו"ת שערי אפרים סי' נ"א ונ"ג ונ"ד על רא"ש וטור שהשמיטו דעת רמב"ם דחולק וסובר דאין איסורין מבטלין זא"ז שכתב בפ' י"ח מפסולי מוקדשין ה"כ וז"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן חייב אעפ"י שרבה מין על חבירו אין מבטלין שאין איסורין מבטלן זא"ז וכתב בכסף משנה בפרק התערובות פלוגתא דרב פפא ור' אלעזר (רק הי' גירסתו אמר רב פפא הפיגול כו' ובבית יוסף הגי' אמר ר' יוחנן ובגמ' שלפנינו הגי' ר' שמעון בן לקיש) ופוסק כר' אלעזר משום דרבא אותביה לרב פפא ושני ליה בשנויא דחוקא, ועוד דבירושלמי איפלגי ר' יוחנן ור"ל במילתא ור' יוחנן סובר כר' אלעזר וא"כ מבואר דרמב"ם סובר להיפך, והנה בהני דינים בחלב ודם הנזכר בטור סי' צ"ח כמבואר בפרט א' איכא ראי' ממתני' דערלה מעלה את הכלאים ואינה דומה לפיגול ונותר וטמא שנתערבו דהאי דערלה מיירי שנתערבו בהיתר כעין האי חלב ודם שנתערבו בנ"ט זיתים משא"כ האי דפיגול ונותר כו' שכולן הם של איסור ואף שי"ל מה לי היתר מעלה את איסור או איסור המבטל איסור לענין מלקות מ"מ סובר רמב"ם דאיכא חילוק כאשר יבואר לקמן הטעם ובע"כ ר' אליעזר סובר כן ועיין תשובת רשב"א סי' תש"ל לכן גם רמב"ם בפט"ו ממאכלות אסורות פסק ערלה מעלה את הכלאים אבל בדין אחרון שכתב בטור שלשה מיני איסורין ביבש שנתערבו בטלין ברובא וכתב כן להלכה פסוקה קשה אמאי השמיט דעת הרמב"ם וראיתי בשו"ת עבודת הגרשוני סי' ל' שכתב לתרץ קו' זו דעוד קשה למה פסק הטור דפטור כיון דאיתא שם דר' אלעזר חולק וסובר דאין איסורין מבטלין זא"ז וצריך לומר דהיה לטור הגירסא אמר ר' יוחנן בפיגול והנותר כו' כמ"ש הבית יוסף (ודלא כגירסת הכסף משנה רב פפא ולא כגי' ר"ל) לא היה גירסתו ר' יהושע בן לוי כנראה מתשובת רא"ש לכן פוסק כוותיה דקיי"ל כריב"ש בכל מקום כמ"ש תוס' במס' חולין דצ"ו ע"א ד"ה אמר ואם הגירסא ר' יוחנן פשיטא דהלכה כמותו נגד ר' אלעזר תלמידו. ומה דלא הביא דעת רמב"ם שחולק ל"ק כי בלא"ה לא הי' לו להביא דין זה כלל כי לא נ"מ רק לענין מלקות ולענין אכילה לכ"ע אסור כמ"ש הבית יוסף ואין דרכו להביא דין מלקות אלא משום דמיני' גמרינן בדינים ראשונים דנ"מ לן טובא כמ"ש הרא"ש לכן לא הביא דעת רמב"ם שסובר דלוקין וא"ת מכ"ש דהו"ל לטור להביאו כיון דפליג אמוצא הדין מסתמא פליג אתולדה זה אינו דאף ר' אלעזר דפליג מודה בב' דינים ראשונים כנזכר בטור ולא פליג ואמר אין איסורין מבטלין זא"א אלא כשעדיין נותן טעם באינו מינו או כדי נתינת טעם במינו אבל כשנתערב בדרך משל כזית אחד של פיגול בששים זתים של נותר והתרו בו משום פיגול ודאי אינו לוקה שהרי לא טעם טעם פיגול וכן משמע מראי' שהביא ר' אלעזר מהא דאמר, הילל היה כורך כו' כי בודאי אין המרור מבטל טעם מצה לגמרי אלא מכחש כת הטעם אבל אם היה מרור כל כך או מצה כל כך עד שאחד מבטל טעם חבירו לגמרי שאין טועם טעם מרור או טעם מצה כלל פשיטא בהא לא אמר הכלל אין מצות מבטלות זו את זו א"כ ה"נ כשאיסורין מבטלין אחד מהם לגמרי עד שאין באחד מהם טעם של חבירו כלל ודאי הוי ביטול ואין לוקין עליו ממילא זכינו לדין שגם רמב"ם אף שפסק כר' אלעזר דאין אסורין מבטלין זה את זה מ"מ מודה בב' דינים הראשונים לכן לא הביא הטור דעת רמב"ם כלל כי אין בין רמב"ם לטור רק לענין מלקות ואין כוונת הטור להביא דין מלקות עכ"ד הנה מ"ש שגירסא הוא ר' יוחנן קשה הא איתא שם ש"מ התראת ספק שמיה התראה והא ר' יוחנן סובר במס' פסחים דס"ג ע"ב ובמס' מכות דף ט"ו דשמיה התראה ובע"כ צ"ל הגי' רשב"ל או ריב"ל או רב פפא, וראיתי בספר מנחת יעקב כלל פ"ה ס"ק מ"א שתמה ג"כ על הפוסקים שהשמיטו דעת רמב"ם וכבר קדמו בשו"ת עבודת הגרשוני ושו"ת שערי אפרים (וע' שם שהביא דראב"ד בספר תמים דעים ל"ו פוסק כר' אלעזר דאין איסורין מבטלין זא"ז) ועל תי' עבה"ג הנ"ל אף שנאמר בטוב טעם ודעת מ"מ עדיין קשה על הטור דהו"ל להביא דעת רמב"ם שפוסק כר' אלעזר דהא בהאי דינא אי איסורין מבטלין זא"ז נ"מ גם בזמן הזה וכמ"ש בשם פליתי בפרט א' ב', והנה בשו"ת שערי אפרים כתב לתרץ קו' הנ"ל בשם הגאון מוהר"ר ליב צינץ זצ"ל וקלסי' הש"א ותורף תירוצו דרמב"ם לשיטתו דפוסק בפ"ח דחמץ ומצה ה"ו כהלל דאמר שאין מצות מבטלות זא"ז ומיני' יליף ר' אלעזר כשם שאין מצות מבטלות זא"ז כך אין איסורין מבטלין זא"ז אבל הרא"ש וראב"ד מרי דהאי פסקא שפסק הטור בג' מיני איסורין שבללן ואכלן פטור ממלקות כמ"ש הבית יוסף שכ"כ רשב"א בשם ראב"ד שם על רמב"ם במה שפסק כהילל וכיון דלא נתברר דהלכה כהילל ואדרבה סוגיא דשמעתין אזלי כרבנן דס"ל מצות מבטלות זו את זו וא"כ כ"ש שאסורין מבטלין זא"ז עכ"ד ובפליתי שם ס"ק י"ב הביא תי' הלז, וכתב על זה שאני לא זכיתי להבין ראי' מקומו דאין הלכה כהילל אדרבה הרא"ש בפסחים דקט"ו כתב דמספקא לן אי הלכה כהילל או לא לכך עבדינן כריכה ג"כ לכן אמרו השתא דלא אתמר כו' ואי כדבריהם דתלי' זה בזה איך פסק בטור להקל דאיסורין מבטלין זא"ז אולי הלכה כהילל דאין מבטלין זא"ז עכ"ד ולענ"ד לא נעלם מגאונים הנ"ל דבר זה דהא כתבו להדיא דלית הלכה פסוקה כהילל ואולם כוונתם מבואר כי הם ז"ל הבינו דליכא נ"מ במחלוקת ר"ל ור' אלעזר רק לענין מלקות וקיי"ל ספק מלקות כמו ספק נפשות להקל וא"כ שפיר כתב הטור דהאוכלן פטור ממלקות, ואולי כוונת הפליתי לפי שיטתו דאיכא נ"מ גם לענין איסורו להקל כמ"ש בפרט א' ועל זה הקשה היאך פסק הטור להקל ולענ"ד גם לשיטתו ל"ק דאדרבה במה שפסק דאיסורין מבטלין זא"ז ואין לוקין מספיקא איכא נ"מ לחומרא דאם היה הדין ברור דאין איסורין מבטלין זא"ז היכי שנתערב ככר של כלאי כרם בב' ככרות של חמץ נוקשה ונאבד אחד מהם בתוך הפסח ולאחר הפסח היה מקדש אשה בב' ככרות כיון דאמרינן כל דפריש מרובא קפריש וככר של חמץ חלף והלך ונשאר ככר אחת של כ"כ ואחת של חמץ אם הי' מקדש בתרווייהו לח חלין הקדושין כיון דאחת בודאי אסור בהנאה מחמת איסור כלאי כרם והוא מקדשה בתרווייהו ודעתה אתרווייהו ומקדש באיסור הנאה דאוריית' כמו כלאי כרם לא חלין הקדושין כדאיתא במס' קדושין דנ"ו ע"ב ועכשיו דאיכא ספק אולי נתבטל איסור כלאי כרם והוי רק חמץ נוקשה דמותר בהנאה וחלין הקדושין או אולי אין איסורין מבטלין זא"ז ולא חלין הקדושין ממילא הוי ספק מקודשת ואזלינן לחומרא דלא מהני חזקת פנוי להקל כמבואר בקמאי ז"ל ואם קיבלה קדושין אח"כ מאחר צריכה גט משניהם וא"כ שפיר כתב הטור דין זה דאין לוקין מחמת ספיקא בדינא ואזלינן במלקות להקל בדין ספק נפשות א"כ נ"מ להחמיר לענין ספק קדושין ואם היה הדין ברור דאין איסורין מבטלין זא"ז יצמיח קולא באיסור דבר שבערוה דהוי אמרינן דלא חלין הקדושין כלל דהוי אמרינן המקדש באיסורי הנאה דאו' לא חלין הקדושין וא"כ קם תי' הגאונים הנ"ל וא"ש:
ה) מיהו באמת יש לפקפק על תי' הגאונים הנ"ל דהאיך כתב הטור בפשיטות דפטור ממלקות והו"ל לבאר דמחמת ספק פטור ממלקות ומפשטות לשון הטור משמע דודאי פטור ממלקות ועל ידי זה יוכל לבוא לידי קולא לענין שאר דברים וחד מנהון מצינו גווני דהנה רמב"ם כתב בפרק עשירי מהלכות עדות ה"ג וז"ל עבר עבירה שחייבין עליה מלקות מן התורה ה"ז פסול מן התורה ואם היה החיוב שבה מדבריהם ה"ז פסול מדבריהם כיצד אכל בשר בהמה בחלב בין לתאבון בין להכעיס ה"ז פסול מן התורה א"כ אפי' במידי דאכילה הטעם שפסול מדאו' כיון שחייבין עליו מלקות וכן איתא בש"ע ח"מ סי' ל"ג ס"ב דוקא בעבר עבירה שחייבין עליה מלקות פסול מדאו' אבל בעבירה שאין בו מלקות פסול לעדות רק מדרבנן וע' בש"ך ס"ק ל"ד וא"כ נ"מ טובא לדינא וחד מנהון כדאית' שם הפסול לעדות מן התורה עדותו בטילה אעפ"י שלא הכריזו עליו בבית הכנסת ובבתי מדרשות והפסול מדבריהם שהעיד קודם שהכריזו עליו כשר וא"כ נ"מ במחלוקת ר"ל ור' אלעזר אפי' בזמן הזה שאין בו מלקות היכי שאכל כל ג' חתיכות פיגול ונותר וטמא במזיד לר' אלעזר דאין אסורין מבטלין זא"ז וחייב מלקות פסול לעדות מדאו', ולר"ל שאין בו מלקות אף שעשה איסור דאו' מ"מ כשר לעדות מן התורה כיון דאסורין מבטלין זא"ז וא"כ נ"מ ג"כ להקל להוציא ממון על ידי עדותו קודם שהכריזו עליו ולפ"ז נראה אפי' לדידן דאיכא ספק אם הלכה כר"ל או כרא"ל, נראה דהדין ג"כ דפסול לעדות בדיני ממונות להוציא ממון לא מבעי לפמ"ש בטור וש"ע סי' ל"ד סכ"ח בשנים שהעידו על אחד שהוא פסול מאחת מאלו העבירות ואם באו עדים והכחישהו ואמרו שלא עשה עבירה זו ה"ז ספק פסול ולא יוציא ממון בעדותו עד שיעידו שעשה תשובה וע' בסמ"ע ס"ק כ"ח משום דחזקת ממון עדיף מחזקת כשרות וע' במשנה למלך בפ"ו מעדות ה"ו א"כ ה"ה כיון דאיכא ספיקא דדינא אם עבר עבירה שיש בו מלקות דאם הלכה כר' אלעזר דחייב מלקות ופסול מדאו' ואם הלכה כר"ל פטור ממלקות ולדידן פטור ממלקות מטעם ספק מלקות להקל מ"מ מספיקא פסול לעדות להוציא ממון מחזקתו דאולי עבר עבירה שיש בו מלקות נפסול מדאו' ואף שאין לוקין מ"מ מוכח בש"ך שם בסי' ל"ד ס"ק כ"ד דהיכי שהוא חייב מלקות רק שלא התרו בו פסול מדאו' וא"כ היכי שיש ספק אם חייב מלקות פסול לעדות ממון מספק אולי עבר עבירה שיש בו מלקות ואף שאין לוקין מטעם ספק מ"מ פסול להוציא ממון מספק וע' משנה למלך בפ"ד ממלוה ה"ו ואפי' לשיטת רבינו חננאל ובעל המאור שהובא בש"ך סי' ס"ו ס"ק א' בספק פסול קם העד בחזקת כשרות ומהני עדותו אפי' להוציא ממון מחזקתו משום דחזקת כשרות עדיף מחזקת ממון היינו היכי שהוא ספק אולי לא עבר עבירה כלל משא"כ הכא שבודאי עבר עבירה רק שיש לנו ספק בדין אם עבר עבירה שיש בו מלקות ופסול מדאו' או עבר עבירה שאין בו מלקות ופסול מדרבנן ל"ל חזקת כשרות דעכ"פ הוא רשע שאכל דבר איסור וממילא נשאר בספק פסול וכשהעיד אף שלא הכריזו עליו נתבטל עדותו דאולי הלכה כר"א דאין איסורין מבטלין זא"ז ועבר עבירה שיש בו מלקות וא"כ קשה לפי דברי הגאונים הנ"ל דטור מסופק לדינא קשה היאך כתב להלכה פסוקה שאיסורין מבטלין זא"ז הא נ"מ טובא לדינא דאם הוי ספק אם מבטלין זא"ז פסול לעדות מספק דאולי עבר עבירה דאו' דלא קם להוציא ממון משא"כ עכשיו שאסורין מבטלין זא"ז מדאו' כשר לעדות ממון וא"כ דברי הגאונים ז"ל ה"ה שו"ת שער אפרים והגאון מוהר"ל ז"ל שהבינו שטור מסופק לדינא לענ"ד אי אפשר לומר כן ויותר נראה כמ"ש בשו"ת עב"ג דרא"ש וטור פסקו להלכה ברורה כמ"ד דאיסורין מבטלין זא"ז.
ו) אמנם קשה על רא"ש וטור הא איתא במס' זבחים דע"ט דתלי' בהאי דינא דהילל והם ז"ל פסקו בא"ח סי' תע"ה דהוא ספק אם הלכה כהילל והנה קו' זו הובא ג"כ בספר חק יעקב סי' תע"ה סק"י שהקשה כן בספר בית הילל על ראש וטור הנ"ל כיון דאיתא בזבחים דע"ט דדין זה אי איסורין מבטלין זא ז תליא בדין אי מצות מבטלות זא"ז ואי כהלל דאין מצות מבטלות זא"ז ה"ה באיסורין ואנן קיי"ל בפסחים דקט"ו לצאת ידי כולם לחומרא וכן קיי"ל בא"ח סי' תע"ה למה ס"ל כאן לקולא דאיסורין מבטלין זא"ז וישוב על קו' זו יבואר באי"ה בפרט ג':
פרט ג
יבואר ישוב ער קו' ספר בית הילל הנ"ל בפרט ב':
ז) בפרט ב' נתבאר קו' בית הילל על רא"ש וטור והנה בחק יעקב כתב לתרץ וז"ל ולענ"ד ל"ק דלדבריו קשה דאי דינים הללו תלי' זה בזה ממש אמאי קאמר הש"ס ופליגא אדר' אלעזר ואמאי לא קאמר דפליגי אדהילל דאמר אין מצות מבטלות זא"ז א"ו דה"ק הש"ס ופליגי אדר' אלעזר דאמר כשם שאין מצות מבטלות זא"ז כך אין איסורין מבטלין זא"ז ור"ל סובר דלא אמרינן האי כשם אלא אע"ג דאין מצות מבטלות זא"ז כיון ששניהם לזכור ענין יציאת מצרים מ"מ איסורין מבטלות זא"ז וכיו"ב כתב הפליתי סי' צ"ח ס"ק י"ב ונלענ"ד לישב קו' ספר בית הילל על רא"ש וטור כסגנון שכ' החק יעקב שר"ל מחולק עם ר' אלעזר אי דמי איסורין למצות אך לא מטעמו שהוא קצת דחוק ומטעם אחר סובר ר"ל דלא דמי כמו שיתבאר בס"ד ונקדים לפרש כוונת תוס' במס' זבחים הנ"ל דהנה שם בדף ע"ח ד"ה אלא כתבו וז"ל ואין להקשות אהך דשמעתין (דאיתא שם אם עשה עיסה מאורז וחיטין אם יש בה טעם דגן יוצא ידי חובתו בפסח) מהא דאיתא במס' פסחים דקט"ו לא ליכרוך אינש מצה ומרור בהדדי וניכול משום דס"ל מצה בזמן הזה דאו' ומרור דרבנן ואתי מרור דרבנן ומבטל למצה דאו' דהתם חיזוק המרירות הוא דמבטל טעם מצה אבל אורז לא מבטל טעם דגן, ועוד דהתם כשאוכל כזית מצה דכי מבטל לי' מרור ליכא טעם כזית מצה אבל אם אוכל הרבה שרי עכ"ל ולפי הנחה מתי' ב' הקשו בדע"ט ע"א בד"ה אמרו לו על הילל וז"ל בזמן שבהמ"ק קיים דשלשתן דאו' מנלן דסובר אין מצות מבטלות זא"ז דלמא היה לוקח הרבה מכל אחד ואחד כדפי' לעיל עכ"ל ולכאורה דבריהם קשה להבין דכפי הנראה קו' תוס' הוא לפמ"ש רש"י דלא ליתי מרור ומבטל לטעם מצה ועל זה הקשו דלמא לא היה אוכל רק כזית מצה וכזית פסח דאי אפשר לומר כוונת תוס' דהיה לוקח גם הרבה מרור דא"כ מבטל זא"ז דמה לי כזית מצה וכזית מרור או יותר מכזית מצה ויותר מכזית מרור אע"כ כוונתם כמ"ש ואף לפ"ז אין מקום לקו' תוס' דאי יסבור הילל מצות מבטלות זא"ז כיון דמרור בזמן הבית דאו' היה המצה ופסח מבטלים למרור ומכ"ש מה שהוא יותר משיעור כזית מצה ופסח שהוא רשות היו מבטלין ביחד למרור דאו', ואין לומר שכוונת תוס' דאפי' הרבה אין יכולין לבטל טעם מרירות דזה אינו דאף אם נאמר כן שאין מבטלין טעם המרירות שהוא חריף מ"מ מצה ופסח שאינן חריפים מבטלין זא"ז א"כ אי יסבור הילל מצות מבטלין זא"ז מה מהני כשלוקח הרבה מכל אחת ואחת הא לא יצוייר כלל שלא יבטל טעם אחד לחבירו, דאם היה לוקח יותר מכזית מצה ויותר מכזית פסח שוה בשוה היה מבטל אחד לחבירו ואם היה נוטל מצה יותר מכזית ופסח בכזית יתבטל הפסח במצה וכן להיפך אם נטל יותר מכזית פסח וכזית מצה נתבטל המצה בפסח ולעולם נתבטל המיעוט בחבירו וא"כ אף אי נימא שמרור שהוא חריף לא נתבטל מ"מ איכא חשש ביטול למצה או לפסח אם היה סובר הילל מצות מבטלות זא"ז וא"כ אין מקום לקו' תוס':
ח) ולכאורה יש לומר כוונת תוס' דהנה מצינו באיסור שנפל לתוך היתר מין בשאינו מינו דאיסור נותן טעם בהיתר בעינן שישים לבטל הטעם איסור ולא נתבטל טעם האיסור ברוב היתר וא"כ ה"ה אף שנתערב ולועס מצה ופסח ביחד כזית מזה וכזית מזה אי אפשר לומר כמ"ש רש"י בדע"ח ע"א ד"ה אי כשהוא לועס נבלל מין לתוך חבירו מיעוטו של זה ברוב של זה ובטל המיעוט ברוב דזהו דוקא מין במינו דלא ניכר הטעם משא"כ במין בשאינו מינו דטעם כעיקר דאו' ויוצא ידי חובת מצוה בטעם כמו בעושה אורז ודגן ואי אפשר כלל לומר היכי שנוטל כזית פסח וכזית מרור שיהיה המיעוט בטל ברובו על ידי בלילה שנבלל בפיו דאיך שייך לומר שהמיעוט מכזית פסח נתבטל ברוב מצה הא הטעם מפסח לא נתבטל וכמו כן לא שייך לומר שהמיעוט מכזית מצה נתבטל ברוב פסח כיון דטעם ממצה לא נתבטל ברוב ואף שכתבו תוס' במס' חולין דצ"ח ע"ב ד"ה לחומרא והר"ן שם דזימנין דנפסק הטעם בפחות מששים רק כיון דאיכא איסורא דיהיב טעמו באינו מינו כבצל וקפלוט ומדאו' אסור מין בשא"מ בטעמא השוו חכמים מידותיהם כל נותני טעם שלא לבטל אלא בשישים מ"מ עכ"פ ברוב לא נתבטלו הטעם ובע"כ עיקר החשש הוא דחוזק המרירות דמרור מבטל לטעם מצה או לטעם פסח דהיינו על ידי לעיסה יתערב מיעוט מצה ברוב מרור ויתבטל הטעם מצה ממיעוט ולא נשאר כזית מצה וכמו כן יש לחוש שיתערב מיעוט מכזית פסח ברוב מרור ויתבטל בטעם פסח ממילא ולא נשאר כזית פסח אבל לא חיישינן דיבטל מצה לפסח או פסח למצה וכן משמע מרש"י שכתב ולא אתי טעם מרור ומבטל לטעם מצה וא"כ שפיר הקשו אולי לקח הרבה מכזית מצה והרבה מכזית פסח כדי שלא יתבטל הטעם וההכרח לדחוק מ"ש תוס' הרבה מכל אחד ואחד אין רצונם לומר גם ממרור רק הרבה מכזית פסח והרבה מכזית מצה כדי שלא יהיה מרור מבטל לטעם מצה ופסח אבל פסח ומצה אין יכולין לבטל טעם מרור אפי' הן הרבה מיהו באמת זה ליתא דא תא במס' פסחים דקט"ו ע"א וז"ל השתא דלא אתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן מברך על אכילת מצה ואכל והדר מברך על אכילת מרור ואכל והדר אכיל מצה וחסא בהדדי בלא ברכה זכר למקדש כהילל וכתבו תוס' בד"ה אלא מברך וז"ל אם היה כורך שניהם תחילה הוי אתי מרור דרבנן ומבטל למצה ואם היה אוכל מצה בלא מרור תחילה כשהיו כורכין אח"כ אתי מצה דרשות ומבטל למרור דרבנן מיהו אי הוי קיי"ל כהילל הוי עבדינן הכי מצה לחודא והדר מצה ומרור בכריכה כיון שצריך לעשות מדרבנן מצות כריכה כהילל דהוא דרבנן ודרבנן עכ"ל וע' מג"א סי' תע"ב ס"ק י"ג הרי שכתבו מצה דרשות מבטל מרור דרבנן ובע"כ כוונתם מ' דמבטל הטעם כמ"ש בד"ה אתי דרבנן ומבטל למצה דאו' וז"ל וכ"ש דאי לא הוי מרור אפי' מדרבנן דמבטל למצה וכדמשמע לקמן והא דאיתא בהקומץ רבא דכ"ג מצה מתובלת דלא אתי בשמים ומבטל למצה דאין מן הבשמים כ"א דבר מועט עכ"ד מוכח דס"ל דטעם של שני מבטל למצוה ה כי שטעם נרגש רק במצות שווין סובר הילל שאין מבטלין כיון דשווין וכ"כ עוד שם בע"ב בהא דאיתא דבלע מצה ומרור יוצא ידי מצה ידי מרור לא יצא כתבו בד"ה יד דלא שייך ביטול רק כשלעסו יחד דאז מבטל טעם אחד את חבירו אבל כשהן שלימין אין מבטלין יע"ש ובר"ן וא"כ ל"ק קו' תוס' דאם היה נוטל יותר מכזית מצה ויותר מכזית פסח וכזית מרור היו מבטלין למרור דאו' אם היה סובר הילל מצות מבטלות זא"ז ומה שכתבתי לעיל כיון דמרור הוא חריף לא נתבטל ליתא דבע"כ מוכח שמבטל לטעם מרור דאם לא נתבטל טעמו קשה לווה שמברך על מרור תחילה ליברך רק על מצה ויכרוך אח"כ מצה ומרור ויברך דלא אתי מצה דרשות ומבטל למרור דרבנן כיון דטעם מרור לא בטיל אע"כ דבטל וא"כ דברי תוס' בקו' זה הוא תמוהו:
ט) ונלענ"ד בכוונת תוס' דהנה הפר"ח כתב בא"ח סי' תמ"ב ס"ק א' וז"ל ועוד מסתברא לי דאפי' איכא כזית בכדי אכילת פרס כיון דליכא טעמא בטל ברוב תדע כיון דליכא טעמא הו"ל כמין במינו כיון דליכא למיקם אטעמא דבטל ברובא וכ"כ רשב"א ור"ע בפשיטות בפרק ג"ה בסוגיא דזרוע בשילה יע"ש וא"כ כשמערב מצה ומרור ואוכלין כאחת כיון שעל ידי לעיסה נבלל מיעוטו של זה ברובו של זה כמ"ש רש"י א"כ מיעוט מצה המעורב ברוב מרור ליכא טעם נרגש ממצה ממילא בטל המיעוט ברוב כמו מין במינו היכי דליכא טעמא בטל ברוב וא"כ לא נשאר כזית מצה רק רוב מכזית וכמו כן המיעוט מרור שנלעס ברוב מצה נתבטל לגמרי וליכא שיעור כזית רק רוב מכזית מרור ואין לומר מה בכך שנתערב מיעוט ברוב מ"מ כיון דהוא מין בשאינו מינו נרגש הטעם דהא קיי"ל טעם כעיקר דאו' וכיון שמרגש הטעם ממיעוט לא נתבטל המיעוט ברוב וגם הממשות ממיעוט לא בטיל ושפיר אוכל כזית מצה בכדי אכילת פרס אף שמעורב מיעוט מצה ברוב מרור וכן להיפך מיעוט מרור ברוב מצה דזה אינו דהנה תוספת במס' חולין דצ"ח ור"ן שם כתבו דהא דבעינן מין בשאינו מינו ששים הוא רק מדרבנן דמדאו' היכי דליכא טעמא בטיל ואף דלא בטיל מין בשאינו מינו חד בתרי מ"מ ביותר בטיל כי אם נתערב גרגר אחד ברוב בודאי אין הגרגר נותן טעם, וא"כ מספיקא אין יוצא ידי חובת מצוה כי אי אפשר לצמצם בשעת לעיסה אולי נתערב רק מיעוטא דמיעוטא ממצה כגון גרגר אחד וכיו"ב ברוב מרור באופן שלא נרגש הטעם ממיעוט מצה שאז בטיל המיעוט מצה ברוב מרור וליכא שיעורא דכזית מצה דאתי מרור דרבנן ומבטל למצה דאו' וכן למ"ד מצות מבטלות זא"ז אפי' דאו' בדאו' דאם נתערב גרגר מצה ברוב כזית מרור בודאי בטל הטעם מגרגר מצה שנתערב במרור וכיון שבטל הטעם נתבטל הממשות גרגר ברוב דכיון דליכא טעם הוי כמין במינו דבטיל ברובא דלא נשאר כזית מצה וכמו כן בכזית פסח כשנתערב מיעוטא דמיעוטא באידך רובא וכן בכזית מרור היכי שנתערב מיעוטא דמיעוטא ברובא באידך שנתבטל גם הממשות דמיעוטא כיון שלא נרגש הטעם א"כ לא נשאר כזית בכל מין ומין וא"כ לפ"ז שפיר הקשו תוס' מנלן דסובר הילל אין מצות מבטלות זא"ז דלמא היה לוקח הרבה מכל אחד ואחד דבכה"ג לא בטיל אף שמעורב המיעוט ברוב דבממ"נ אם נתערב מיעוט חשוב ברוב לא נתבטל הטעה המיעוט ברוב וניכר טעמו ואוכל כזית טעמו וממשו בכדי אכילת פרס ואי נתערב מיעוטא דמיעוטא שנתבטל הטעם מ"מ בדבר מועט נשאר עדיין כזית ממשות בכל מין ומין ושפיר הקשו תוס' מנלן דסובר הילל דמצות אין מבטלות זא"ז דלמא היה נוטל הרבה מכל אחד ואחד וא"ש ודו"ק.
י) מיהו לפי דברינו הא דמסיק רבא דר' שמעון בן לקיש מיירי רק במין במינו אבל במין בשאינו מינו לוקה כשאוכל שלשתן כיון שהטעם ניכר בו והיכי שהתרה על שלשתן לוקה משום פיגול נותר וטמא היינו דוקא כשאוכל יותר בכזית מכל אחד ואחד בכדי אכילת פרס (דהא רשב"ל קאמר סתם פיגול נותר וטמא ולא ביאור דמיירי שאכל כזית מצומצם מכל אחד ואחד ובמין במינו שפיר קאמר אבל מין בשא"מ אין לוקה רק בשאוכל יותר מכזית מכל אחד ואחד) דאם אכל מכל אחד ואחד רק כזית מצומצם פטור ממלקות דהוי התראת ספק דלמא בשעת לעיסה נתערב רק מיעוטא דמיעוטא מכזית אחד בשל חבירו ונתבטל דכיון דאין הטעם נרגש הוי כמין במינו דבטל ברובא וליכא שיעורא דכזית בכל אחד ואחד דאף אם מתרמי שלא לעס באופן זה ונתערב מיעוט חשוב ברוב שלא נתבטל המיעוט ברוב כיון שנותן טעם מ"מ הוי התראת ספק ול"ש התראה אע"כ כמ"ש מיהו לפ"ז קשה אמאי מוקי רבא לדברי ר"ש בן לקיש דמיירי רק במין במינו נוקי אפי' במין בשאינו ומיירי שלקח כזית מצומצם מכל אחד ואחד דבכה"ג פטור ממלקות דהוי התראת ספק כיון שעל ידי לעיסה נתערב אולי נתערב רק מיעוטא דמיעוטא ברוב של חבירו דנתבטל המיעוטא דמיעוטא כיון דאין הטעם נרגש ובצר שיעורא דכזיתי מאותו איסור שהתרה אפי' התרה על שלשתן (וכמו כן קשה לפי' רבינו ברוך המובא בתוספת ד"ה פיגול) ונראה דרבא סובר כיון דרשב"ל אמר סתם פיגול ונותר וטמא ולא קאמר שהיה רק שלשה זיתים דדרך אמוראים לפרש דבריו משמע אפי' ביותר משלשה זתים לכן מוכרח לוקמי דמיירי רק במין במינו דבטיל ברובא כיון דליכא טעמא בטיל אבל במין בשאינו חייב מלקות דהוי התראה ודאי דבממ"נ אי נתערב רק מיעוטא דמיעוטא מאחד ברובא של כזית שני א"כ נשאר כזית שלם שאינו מעורב ואוכל מכל אחד ואחד כזית טעמו וממשו ואם נתערב יותר מכן באופן שלא נשאר כזית שלם מכל אחד ואחד מ"מ בכה"ג לא מתבטל הטעם וממשות המיעוט ברוב כיון שטעמא ניכר לא נתבטל ואכתי אוכל שיעור כזית שלם מכל איסור ואיסור דאף שאין אוכל כזית שלם מכל אחד בפני עצמו רק ע"י תערובת כיון שהוא כזית בכדי אכילת פרס הוי חדא אכילה ומדברי תוס' הנ"ל מוכח, וכן יבואר בס"ד לקמן דבית הבליעה מחזיק יותר משלשת זיתים, ואפי' לחולקים מ"מ יכול להכניס בפיו ולבלוע מעט מעט וא"כ א"ש:
יא) אמנם קשה בהך סוגיא במה דקאמר ופליגא אדר' אלעזר פי' רש"י דר' שמעון בן לקיש פליג אדר' אלעזר כיון דרב"ל מיירי רק במין במינו ובמין בשאינו מינו כיון דטעם כעיקר דאו' מודי דאין איסורין מבטלין זא"ז א"כ בע"כ גם ר' אלעזר מיירי רק באיסורין שהן מין במינו וע"ז קאמר דאין איסורין מבטלין זא"ז וק' לר' אלעזר איך מדמה ואמר כשם שסבר הילל אין מצות מבטלות זא"ז כך אין איסורין מבטלין זא"ז הא לא דמי דהתם הוא מין בשאינו מינו וכיון דנרגש הטעם ממצה ופסח וטעם כעיקר דאו' לכן לא נתבטל משא"כ באיסורין מין במינו דלא ניכר הטעם י"ל דסובר הילל דמבטלין זא"ז כיון דמין במינו בטל ברובא, מיהו לכאורה לא קשה מידי לפ"מ שכ' רש"י וז"ל הילל כורך פסח מצה ומרור ולא אתי טעם מרור ומבטל ליה לטעם מצה וכן כ' תוספת בד"ה אלא בתי' ראשון משמע דסבירא להו דלא חיישי' רק שחוזק המרירות מבטל טעם מצה דהיינו שמיעוט מצה הנבלל במרור שכן דרך ע"י לעיסה נבלל המיעוט ברוב נתבטל ולא נרגש הטעם מצה במיעוט וממילא בטל המיעוט ממשות ברוב אף דהוא מין בשאינו מינו מ"מ דינו כמין במינו וכמש"ל שכן כ' הפר"ח בשם רשב"א ור"ן וכיון דהוי כמין במינו אפ"ה סובר דאין מצות מבטלות זא"ז אף באיסור שנתערב בהיתר מין במינו בטל מיעוט איסור ברוב היתר מ"מ מצות אין מבטלות זא"ז וה"ה באיסורין ואפי' מין במינו אין מבטלין זא"ז, וכמו כן לתי' ב' שכתבו תוס' הנ"ל דכשאוכל כזית מצה דכי מבטל ליה מרור ליכא טעם כזית מצה ג"כ וא"ש לפ"מ שפירשנו לעיל כוונת תוס' י"ל דראיות ר' אלעזר הוא כך כשם שאין מצות מבטלות זא"ז דהיינו באוכל ג' זיתים מצומצמים כזית פסח וכזית מצה וכזית מרור, ולא חיישי' אולי נתבטל מיעוטא דמיעוטא מאחד ברוב של שני וכיון דליכא טעם במיעוט נתבטל הממשות ג"כ ממיעוט דהוי כמין במינו דבטל ברוב וליכא שיעור כזית שלם ובע"כ דאין מצות מבטלות זא"ז אפי' במין במינו דהא דינו כמין במינו ה"ה באיסורין מין במינו אין מבטלים זא"ז וא"ש:
יב) מיהו אכתי ק' על הדמיון שמדמה ר' אלעזר בין לתי' ראשון של תוס' ובין לתי' ב' של תוס' דנראה אפי' לתי' א' של תוס' הדעת מכרעת דחוזק המרירות לא מבטל לגמרי הטעם מצה רק שמיקלש הטעם ונשאר טעם קליש וכמ"ש בשו"ת עבודת הגרשוני סי' ל' וז"ל וכן משמע מדאו' שמביא ר' אלעזר מהא דאמר הילל היה כורך כו' כי בודאי המרור אין מבטל טעם מצה לגמרי אלא מיקלש כח הטעם אבל אם הוא מרור כל כך או מצה כל כך עד שאחד מבטל לחבירו לגמרי עד שאינו טועם מרור או מצה כלל פשיטא דלא אמר הילל אין מצות מבטלות זא"ז ע"ש. ודבריו מסתברין דהא בעינן לכ"ע טעם מצה ע' מג"א סי' תע"ה ס"ק א' לכן מצה מבושלת אפי' בדיעבד לא יצא כדאי' במס' ברכות דל"ח ע"ב ובא"ח סי' תס"א ס"ד (וצ"ע בתוס' לא משמע כדברי עה"נ) ואם ליכא טעם מצה כלל במיעוט אינו יוצא אף דאיכא טעם מצה ברוב וע"כ דנשאר במיעוט המעורב ג"כ טעם קלוש, והנה לשיטת הסוברים טעם כעיקר דאו' כתבתי לעיל בכלל המיוחד לו דיש להסתפק אם בעינן טעם גמור או אפי' טעם קלוש אסור מן התורה, והנה רמ"א ביו"ד סי' צ"ח ס"ח כתב כל איסורין הנוהגים בזמן הזה כולן מתבטלין בס' חוץ מחמץ בפסח וי"א ובלבד שאיסור אינו נותן טעם בקדירה אבל אם נותן טעם באותו קדירה והוא איסור מצד עצמו אפי' באלף לא בטיל כל זמן שמרגישין טעמו וכתב הפר"ח שם בס"ק כ"ה דבס' או"ה כלל כ"ה כתב דהוא רק מדרבנן כמ"ש ר"ת דאין העמדת גבינה אוסר מדאו' אלא בס' מכ"ש בדבר שמתפשט טעמו ביותר מששים דהאי טעם משהו לא חשיב מדאו' טעם כלל ע"כ ואי משום הא לא ארי' דלמא טעם כעיקר דאוריי' ולא דמי להעמדה שאין שם טעם כלל ואע"ג דאיתא בפרק אין מעמידין דכיון דאוקמי קמוקים חשיב כמאן דאיתא לאיסורא בעיני' היינו מדרבנן אבל היכי דאיכא טעמא אפי' באלף מדאורייתא לא בטיל ע"ש וע' שם בש"ך ס"ק כ"ט וא"כ הוא ספק רבתי אי טעם קלוש אוסר מן התורה, והנה רשב"א במס' חולין דל"ב ע"ב ד"ה הא בהא דפליגי אי יש בגידין בנותן טעם הקשה במה נחלקו ליטעמי' קפילא ותירץ וז"ל ושמא יש לומר בטעם משהו לא סמכינן אקפילא, וע' שו"ת נודע ביהודא מהדורא קמא חלק יו"ד סי' כ"ח ובפליתי סי' צ"ט ס"ק א' הבין בכוונתו דלא נחלקו במציאות דחיך אוכל יטעום רק טעם קלוש אית ביה ובזה נחלקו אי הוי טעם גמור וע' בפליתי סי' צ"ח ס"ק י' א"כ לפי דבריו נחלקו אי טעם קליש אסור מן התורה (והמעיין יש לפרש כוונת רשב"א בדרכים אחרים) ולכאורה נראה כיון דקיי"ל נ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור ומשמע דהוי טעם קלוש וכמ"ש ג"כ הפליתי בס"ק י' וכמ"ש לקמן ואפ"ה אסור ובע"כ טעם קלוש הוי כטעם ממש, ואי נימא דנ"ט בר נ"ט אסור מדאו' וכמו שהארכתי לעיל בכללים, מוכח למ"ד טעם כעיקר דאו' ה"ה טעם קלוש אסור מדאו' כעיקר וא"כ ה"ה לענין מצות עשה דאכילה הוי טעם קלוש כטעם ממש דטעם כעיקר דאו' ויוצא יד"ח מצוה כדמוכח מברייתא דהעושה עיסה מחיטין ואורז, וא"כ קשה האיך מדמי ר' אלעזר דאין איסורין מבטלין זא"ז כמו דסובר הילל אין מצות מבטלות זו את זו הא יש לחלק שאני התם דעכ"פ נשאר מכל אחד טעם קלוש כמ"ש בשו"ת עה"ג הנ"ל משא"כ באיסורין במין במינו דליכא שום טעם כלל אולי מודה הילל דמבטלין זא"ז ברובא והאיך מדמי זה לזה:
יג) ונלענ"ד לישב דהנה מקור הדין דנ"ט בר נ"ט הוא במס' חולין דקי"א ע"ב בדגים שעלו בקערה דסובר רב אפי' נ"ט בר נ"ט דהתיר' אסור ושמואל סובר דמותר, ומבואר שם דר' אלעזר סובר כרב ואנן קי"ל כשמואל דמותר, וכתב הר"ן וז"ל והוי יודע דלא שרינן נ"ט בר נ"ט אלא בבשר בחלב כיון דטעם שני אכתי היתרא הוא כיון דאיקלש כולי האי לא חשיב למימר אבל במידי דאיסורא כל היכי דאיכא טעמא כלל אסור עד סוף העולם ע"ש, וכ"כ ריטב"א שם וז"ל ודין נ"ט בר נ"ט לא שייך בדבר איסור כלל ולא הוזכר אלא בבשר בחלב כי הנותני טעמים ראשונים הם היתר גמור ודכוותי' לענין חמץ בפסח דגים שעלו בקערה של חמץ בין לבשול בין למליחה קודם זמן איסורו הרי הן מותרין בפסח משום דהוי נ"ט בר נ"ט דלא חש ב איסור כלל ומש"ה אע"ג דחמץ בפסח איסורו במשהו ל"ל בה דכל כה"ג לא חשיב דאיכא חמץ כלל בשלישי דכבר נתבטל גם בשני דחמץ לפני זמנו בטל הוא בששים וכן עמא דבר עכ"ל, וע' מג"א סי' תמ"ז ס"ק כ"ד וכ"ה שלא הביא דברי ריטב"א הנ"ל וע' בספר חק יעקב ס"ק כ"ט, והר"ן כתב שם וז"ל ועוד מאי דשרינן נ"ט בר נ"ט לאו משום דסובר שאין הטעם שני מתפשט והולך עד שלישי דא"כ אף בשאר איסורין נימא הכי למאן דל"ל חנ"נ ואנן לא שרינן אלא בבשר בחלב וכיו"ב דבעי שני נותני טעמים של היתר, וע' בחי' רשב"א ובפר"ח בסי' צ"ה סק"ה מסביר היטב. וכתב לכן מותר לאכלן בכותח אעפ"י שנרגש טעם בשר בדגים דאי ליכא טעמא פשיטא אלא אפי' דאיכא טעם בשר כיון דהוי ב' טעם של היתר ונקלש הטעם ואין בו כדי לאסור מיהו באיסור אע"ג דאיכא כמה טעמים נ"ט בר נ"ט אסור הכל משום דטעמא לא בטיל, וא"כ מוכח לדידן דקי"ל כשמואל נ"ט בר נ"ט דהתירא מותר ובע"כ משום דטעם שני הוא טעם קלוש ואפ"ה באיסורא אסור מוכח דבאיסורא אסור טעם קלוש כמו טעם ממש אבל ר' אלעזר דסובר כרב דנ"ט בר נ"ט דהתירא ג"כ אסור ובע"כ טעמו כמ"ש הר"ן שם דטעם שני חזק כמו טעם ראשון עש"ה שפיר יש לומר דסובר בעלמא אפי' באיסורין לא אסרה תורה טעם קלוש אף אי טעם כעיקר דאי' דוקא טעם גמור אבל טעם קלוש לא אסור רק מדרבנן, וא"כ לר' אלעזר ה"ה לענין אכילת מצה היכי שאכל כזית מצה ולא היה בו טעם ממש ממצה רק טעם קלוש לא קיים מצוה דאו' ואפי' היה טעם ממש ברוב כזית מצה וטעם קלוש במיעוט מכזית לא קיים מצוה דאו' כיון שלא אכל כל הכזית מטעם מצה, וע' בא"ח סי' תס"א ס"ד ובמג"א סי' תע"ה ס"ק י"א וטו"ז ס"ק ט' וא"כ לפ"ז שפיר קאמר ר' אלעזר לשיטתו דמוכח כשם שאין מצות מבטלות זא"ז כך אין איסורין במין במינו מבטלין זא"ז דאף דמצה ומרור ופסח הוי מין בשאינו מינו, מ"מ אי נימא דבטל מיעוט ברוב תיקשי האיך יצא ידי חובתו כיון דנבלל זה בזה מיעוטו ברוב מיעוט מצה ברוב מרור ורוב מרור מבטל לטעם מיעוט מצה המעורב ולא נשאר רק טעם קלוש האיך יוצא ידי מצוה דאו' כיון דמדאו' לא הוי טעם כה"ג דהא אינו מרגיש הטעם ובכה"ג אפי' מין בשאינו מינו בטל המיעוט ברוב כמש"ש בשם רשב"א ור"ן כיון דלא נשאר כזית שלם ממצה שיהיה לו טעם ממש כי הטעם קליש ממיעוט לא מהני וכמו כן מרור במצה וכן בכזית פסח. אע"כ אפי' דלא מרגיש הטעם אין המצות מבטלות זא"ז כ"כ באיסורין במין במינו אף דליכא טעמא אין מבטלין זא"ז דרק היתר מבטל איסור, ואין להקשות כיון דבאמת בעינן טעם מצה, וכיון דמיעוט מצה ברוב מרור נתבטל הטעם ממש ממיעוט וא"כ אין אוכל כזית מצה מטעם ממש כיון דמיעוט ממצה הוא טעם קלוש, דזה אינו דהנה קיי"ל במס' פסחים דקט"ו ע"ב וכן איתא בש"ע א"ח סי' תע"ה ס"ג בלע מצה יצא אבל אם בלע מרור לא יצא דטעם מרור בעינן וליכא ואפי' אם בלע מצה ומרור כאחד ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא, וכתב המג"א ס"ק י"א וז"ל בלע מצה יצא, אבל לכתחילה צריך ללעוס דטעם מצה בעינן וא"ת אפי' בדיעבד לא יצא כמ"ש בס' תס"א ס"ד דלא יצא במבושל משום דליכא טעם מצה יש לומר דשאני התם כשבשל לא הוי תורת מצה עליה והוי כאלו אכל מין אחר שאינו מצה אבל הכא איכא מצה רק שהוא אינו מרגשה בפיו לפיכך יוצא וע' בטו"ז ס"ק ט' שכתב ג"כ כעין זה דלא ציותה תורה על הרגשה בפיו אלא על אכילה לחוד ובליעה מיקרי אכילה, מיהו אי נימא דמצות מבטלות זא"ז א"כ המיעוט מצה נתבטל ברוב מרור דגם הממשות נתבטל, ואין אוכל כזית מצה משא"כ עכשיו דאין מצות מבטלות זא"ז לא בטל המיעוט מצה ברוב מרור ואף שאין מרגיש המיעוט מצה בפיו ליכא קפידא כיון דבולע גם המיעוט ואף אמנם לכתחילה בעינן שירגש בפיו מ"מ יש לומר משום מצות כריכה שסובר הילל שהוא מצוה הוי כדיעבד, וגם לענין אכילת כזית שמברך עליו ברכת המוציא בעינן לכתחילה שירגש בפיו טעם מצה בכל הכזית משא"כ בכריכה דאי אפשר בענין אחר, ואף דבמרור בעינן שירגש בפיו כל הכזית טעם מרירות והיינו טעם ממש והכא במיעוט ליכא רק טעם קלוש יש לומר לכן דייקו רש"י ותוס' דלא אתי מרור ומבטל לטעם מצה. ולא כתבו דיש לחוש דאתי מצה ומבטל לטעם מרור היינו משום דפסיקא להו דמחמת מרירות אף אם נתערב מיעוט מרור ברוב פסח ומ מרגש טעם מרירות ועיקר החשש הוא במצה פסח, ע"ז שפיר קאמר הילל כיון דאין מצות מבטלות זא"ז לא נתבטל המיעוט ברוב ואוכל כל כזית ממצה וכן כל כזית מפסח ואף שלא טעם טעם ממש ממיעוט בדיעבד ליכא קפידא כיון דבליעה הוי אכילה ומחמת מצות כריכה הוי כדיעבד וא"ש ודוק (ולפמ"ש כאן הוי סתירה למ"ש בכלל ביטול איסור בב"ח דוק שם):
יד) לפ"ז מיושב קו' ספר בית הילל על הרא"ש וטור שס"ל הלכה כרשב"ל דאיסורין מבטלין זא"ז הא ס"ל דיש לחוש לדברי הילל דמצות אין מבטלין זא"ז ה"ה באיסורין דיש לומר כיון דאין קי"ל כשמואל נ"ט בר נ"ט דהתירא מותר משום דטעם ב' הוא טעם קלוש ואפ"ה נ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור, ובע"כ טעם קלוש איסור כמו טעם ממש, וא"כ ליכא ראי' ממה דחיישי' לדברי הילל דמצות אין מבטלין זא"ז שאני התם כיון דנרגש הטעם דמצה ומרור בפסח עכ"פ טעם קלוש הוי כטעם ממש לכן לא בטיל המיעוט שנבלל ברובו, משא"כ באיסורין במין במינו דלא נרגש שום טעם אפילו הילל מודה דמבטלין זא"ז דמין במינו בטל ברובא רק ר' אלעזר לשיטתו מדמה זה לזה ומה דקאמר הש"ס ופליגא אדר' אלעזר הוא כעין הסגנון שכתב החק יעקב ז"ל דרשב"א סובר דלא דמי איסורין למצות דבמצות הדין שלא יבטלו זא"ז כיון שנשאר עכ"פ טעם קלוש דטעמא לא בטיל ולא נתבטל המיעוט ברוב משא"כ באיסורין במין במינו ור' אלעזר סובר דדמי זה לזה דסובר גם במצות ליכא טעם ואפ"ה אין מבטלין זא"ז וה"ה באיסורין, לפ"ז נפשט מה שנסתפק בספר גנת וורדים כלל ס"ה ובס' פרי מגדים במשבצות זהב סי' צ"ה סק"א ובשפתי דעת סי' צ"ד ס"ק כ"ב בהא דקי"ל נ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור אי הוי מן התורה או רק מדרבנן דאולי אף דטעם כעיקר דאו' לא אסרה תורה רק טעם ממש ולא טעם קלוש ונ"מ טובא לדינא וגם לפי הכלל סד"א לחומרא וסד"ר לקולא וכתב דמסמ"ק ואו"ה משמע דהוא רק מדרבנן ומתלי' רשב"א סי' תק"א משמע דהוא דאורייתא ומכיון מוכח דרא"ש וטור ובית יוסף ס"ל דהוי דאורייתא כטעם ממש לכן ס"ל כרשב"ל דאיסורין מבטלין זא"ז ול"ד למצות דסובר הילל דאין מבטלין זא"ז משום דטעם קלוש שנשאר הוי מן התורה כטעם ממש, דאי ס"ל כסמ"ק ואו"ה אכתי קשה האיך ס"ל כר"ל כיון דחשו לדברי הילל וכיון שרצה לצאת ידי מצוה דאו' והא מן התורה ליכא טעם ובע"כ אפי' מין במינו אין מבטלין זא"ז ואמאי באיסורין מבטלין זא"ז אע"כ דס"ל דטעם קלוש הוי מדאו' כטעם ממש וא"ש:
פרט ד
יבואר ישוב באופן אחר על קו' ספר בית הילל:
טו) בפרט ג' נתבאר קו' בית הילל על רא"ש וטור וכתבתי לישב ונתבאר שם לדברי סמ"ק ואו"ה דטעם קלוש אסור רק מדרבנן נסתר תי' שכתבתי שם, ונלענ"ד לישב באופן אחר דהנה איתא במס' פסחים דק"א ע"א אמר הילל משמי' דגמרא לא נכרוך אינש מצה ומרור בהדדי וניכול משום דס"ל מצה בזמן הזה דאו' ומרור דרבנן ואתי מרור דרבנן ומבטל מצה דאו' (טעם במצה דאו') ואפי' למ"ד מצות אין מבטלות זא"ז הוי דאורייתא בדאו' או דרבנן ובדרבנן (כיון דכהדדי נינהו כולהו קיום מצוה לא מבטלי אהדדי) אבל דאו' בדרבנן אתי דרבנן ומבטל לדאו', מאן תנא דשמעת ליה דאמר אין מצות מבטלות זא"ז הילל דתני' אמרו עליו על הילל הזקן שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו, אמר ר' יוחנן חלוקין עליו חביריו על הילל דתני' יכול יהיה כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהילל אוכלן ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו אפי' זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, וכתב רשב"ם יאכלוהו כל אחד בפני עצמו מדלא כתיב יאכלו אותו ואנא ידענא דאפסח קאי דכתיב לעיל מיניה ואכלו את הפסח, מתקיף לה רב אשי אי הכי מאי אפי', אלא אמר רב אשי האי תנא הכי קתני יכול לא יצא בהן ידי חובתו אע"כ כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהילל אוכלן ת"ל על מצות ומרורים אפי' זה בפ"ע וזה בפ"ע. וכתב רשב"ם מיהו חולקים חביריו עליו כר' יוחנן אבל מהכא לא שמעינן. השתא דלא אתמר הילכתא לא כהילל ולא כרבנן (וכתב רשב"ם דהא רבנן דברייתא מודו להילל דכריכה נמי שפיר דמי אבל ר' יוחנן קאמר דפליגי עלי' רבנן לגמרי ול"ל כריכה) וברך על אכילת מצה ואכול והדר מברך על אכילת מרור ואכול והדר אכיל מצה וחסא בהדדי בלא ברכה זכר למקדש כהילל עכ"ל, ועיין שו"ת שער אפרים סי' נ"ג ונ"ד ונ"ד ובס' יד דוד וע' בתוס' בד"ה אמר רבא ובמוהרש"א ובמרדכי כתב וז"ל ת"ל יאכלוהו זה בפ"ע וזה בפ"ע וא"ת רבנן האיך דרשו לי' לקרא דעל משמע דוקא בית אחת יש לומר דאינהו דרשי דקרא דעל אתי למישרי אפילו בבת אחת דאי לאו קרא הוה אמינא דצריך לאוכלן מצה ומרור כל אחת ואחת בפ"ע דמשמע יאכלוהו להכי איצטריך על דמותר לאוכלן אפי' בבת אחת וא"ת היאך הוכיח ר' יוחנן מהכא דחולקים חביריו על הילל הא שפיר יש לומר דמותר לאכלן בבת אחת כמו הילל כדפרשתי. ופי' רשב"ם דקבלה היה דחלוקין עליו חביריו מיהו מהכא לא שמעו ליה אלא נראה דמשמע דמוכח ליה ר' יוחנן מהכא מדקאמר דתני', וע"ק היאך מוכח דהילל סובר דמצות אין מבטלין זא"ז בעלמא דלמא שאני הכא גבי מצה ומרור דגלי קרא דשם אין מבטלין דכתיב על משמע בבת אחת, ויש לומר דע"כ ס"ל להילל דמצות אין מבטלין זא"ז מדקא דרש ליה לקרא דעל אתי לאשמועינן דחובה לאוכלן בב"א דאדרבא אימא על אתו לאשמועינן דמותר לאוכלן בבת אחת דאי לאו על הוי אמינא דצריך לאכול כל אחד ואחד בפ"ע אבל לא בב"א משום דמצות מבטלות זא"ז בעלמא להכי איצטרך לאשמועינן דהכא אין מבטלות ומותר לאכלן בבת אחת אלא ש"מ דס"ל דבעלמא נמי אין מצות מבטלות זא"ז והשתא ניחא דעל לא איצטרך לאשמועינן דמותר לאוכלן בבת אחת משום דהכא אין מבטלות זא"ז דהא בעלמא נמי ס"ל דאין מבטלין זא"ז כמו שהוכחנו, וא"כ לא מצי למידרש על לאשמיענן דמותר לאכלן בבת אחת, אלא ודאי על אתי לאשמעינן דחובה לאכלן בבת אחת והשתא ניחא נמי דר' יוחנן הוכיח שפיר דחולקין חביריו על הילל מדדרשי רבנן קרא דעל אתי לאשמועינן דמותר לאכלן בבת אחת דאי לאו על הוי אמינא דצריך לאוכלן כל אתת בפני עצמו אבל לא בבת אחת משום דמצות מבטלות זא"ז כמו בעלמא ולהכי איצטרך על לאשמועינן דהכא אין מבטלין זא"ז ומותר לאכלן בבת אחת והשתא ניחא שפיר דאיצטרך על לאשמועינן התירא ולומר דמותר לאכלן בבת אחת עכ"ל והוי על סגנון שכתבו תוס' רק לתוס' סובר הילל לכתחילה יש לכרוך ולא מעכב ומדברי מרדכי נראה דס"ל דהוא חובה ומעכב וכן מרמז מוהרש"א לזה:
טז) ואחרי הוצעת סוגיא הנ"ל נברר מה שיש לעיין בסוגיא, דהנה נודע דעת רמב"ם בסד"א מדאו' לקולא רק מדרבנן לחומרא, ומשמע דה"ה במצות עשה כשיש ספק אם קיים מצוה כהוגן או לא בדיעבד אזלינן להקיל כמ"ש איסור לאו מאיסור עשה, וכן מצאתי שכ"כ הגאון בעל פרי מגדים זצ"ל בספרו תיבת גמא בפ' לך לך, והנה לפמש"ל בפרט ב' בכריכת כזית מצה ומרור ופסח אינו ודאי דאיכא ביטול מצוה לדידן דקי"ל טעם כעיקר דאו' ובמין בשאינו מינו לא נתבטל המיעוט שנתערב ברוב כיון שמרגיש הטעם ממיעוט, וא"כ אף אם נתערב מיעוט מצה ברוב מרור וכן המיעוט מרור ברוב מצה וכמו כן בכזית פסח שנתערב מיעוט ברוב של אידך מ"מ כיון דהוא מין בשאינו מינו ונרגש הטעם המיעוט לא בטיל המיעוט ואיכא כזית לכל אחד ואחד דהא הטעם ניכר ולא בטיל ברוב ואף שמעורב המיעוט מ"מ אוכל כל כזית וכזית בכדי אכילת פרס רק דיש לחוש אולי נתערב מיעוטא דמעוטא ברוב של אידך דלא נתן המיעוט טעם ברוב, וכיון דליכא טעם בטל המיעוט ברוב ונתמעט משיעור כזית, למשל אם נתערב גרגר מכזית מצה ברוב מרור או ברוב כזית פסח נתבטל הגרגר מצה כיון שאין נותן טעם בטל ברוב כדין מין במינו כמש"ל בשם רשב"א ור"ן ולא נשאר כזית כיון דהוא רק כזית מצומצם כמ"ש תוס' ד"ה אלא וכן באינך, מ"מ מידי ספיקא לא נפקא, ואף דאי אפשר שלא יתערב שעל ידי לעיסה הדרך להתערב מיעוטא של זה ברובו של זה כמ"ש רש"י בזבחים דע"ח ע"א מ"מ לא ברור שיהיה התערובת באופן שיתבטל המצוה שלא יהיה שיעור כזית דהי נו שיתבטל גם הטעם אולי נתערב מיעוט חשוב שעדיין הטעם ממיעוט ניכר ולא בטל כמיעוט ברוב, ואין לומר כיון שטעם ממיעוט ניכר ברוב וכמו שאמרה תורה באיסורין כשניכר הטעם ממיעוט איסור נהפך הרוב היתר לאיסור וכולן אסור ולוקין עליו אם אוכל כזית אף שמעורב בהיתר ונעשה כולו איסור כמו שסובר ר"ת הובא ברא"ש במס' חולין דצ"ח וכן במצות חיטין ואורז אף שרובא אורז הטעם מחיטין שנותן באורז הוי כאלו היה כולו חיטין וכאילו אוכל כזית חיטין וא"כ הכא כשניכר הטעם ברוב נהפך הרוב למיעוט וא"כ בצר שיעורא דזה אינו דגם בכה"ג איכא שיעור כזית לכל אחד ואחד, דאם נתערב מיעוט חשוב ממצה ברוב מרור וניכר הטעם ממצה כיון שנהפך הרוב למיעוט הוי כאילו אוכל כזית מצה, ואם נתערב מיעוט ממרור ברוב מצה וניכר הטעם ממרור הוי כאילו אוכל כולו מרור כיון שנהפך הרוב למיעוט וא"כ איכא כזית לכל אחד ואחד, וא"כ בדיעבד כיון שהוא ספק אם קיים המצוה אזלינן לקולא לשיטת רמב"ם וסיעתו ואף דאי אפשר לצמצם בלעיסה כמ"ש רש"י ואולי נתערב מכזית אחד בשני מיעוט חשוב, ומאידך כזית לאותו כזית רק גרגר אחד ודלא נהפך וא"כ בצר לי' שיעורא מכזית, מ"מ יש לומר כיון דלא ברור אולי נתערב באותו זית ג"כ מיעוט חשוב דאטו ברור שיתערב רק גרגר אחת. וכיון דהו ספק אזלינן לקולא ודוק, ואף דבאיסור לאו מדרבנן לחומרא מ"מ כבר כתב פר"ח ביו"ד סי' כ"ט לרמב"ם מצינו בכמה מקומות לא החמירו רבנן וא"כ י"ל ה"ה בספק מ"ע, מיהו אי לאו דגלי קרא דעל מצות ומרורים יאכלוהו, וזהו דבדיעבד יצא מ"מ לכתחילה אין להכניס א"ע בספק, וסובר הילל במצות פסח ומרור גלי קרא דאפי' לכתחילה יכול לכרוך, והילל הוכיח כן דבע"כ גלי קרא דאפי' לכתחילה יכול לכרוך דאי אפשר לומר דהתורה התירה בדיעבד הא על זה לא צריך קרא כיון דבכל מקום כשהוא ספק אזלינן לקולא וא"כ קשה מנלן דסובר הילל אין מצות מבטלות זא"ז כעין קו' תוס' ומרדכי הנ"ל דלמא שאני התם דגלי קרא דעל מצות ובעלמא מצות שהן מין במינו מבטלין זא"ז, ואין לומר כתי' תוס' ומרדכי הנ"ל דאי בעלמא מבטלות זא"ז מנלן להילל דמותר לכתחילה לכרוך דלמא קאמר הקרא רק בדיעבד יצא, דזה אינו כיון דהוי מין בשאינו מינו לא צריך קרא על דיעבד דמהני כיון דהוי ספק אם קיים מצוה אזלינן לקולא דלמא נתערב מיעוט חשוב ברוב וקיים המצוה, אבל בעלמא מצות שהן מין במינו מבטלות זו את זו. וממילא גם באיסורין שהם מין במינו מבטלין זא"ז ומנלן לר' אלעזר דאין איסורין מבטלי' זא"ז להילל, ואין לומר דראיות ר' אלעזר דאי יסבור הילל בעלמא מצות מבטלות זא"ז במין במינו, מנלן למידרש קרא דעל מצות דגם לכתחילה מותר לכרוך בבת אחת כיון דאיכא ספק אם קיים מצוה כהוגן דלמא קרא דעל מצות ר"ל שיקח יותר מכזית מכל אחד ואחד, דאז בודאי היה מקיים מצוה כהוגן כמש"ל דבממ"נ אם נתערב רק אותו מיעוט שהי' יותר מכזית נשאר כזית שלם ואם נתערב יותר איכא נתינת טעם ולא נטיל, אע"כ דסובר אין מבטלין זא"ז אפי' מין במינו וה"ה באיסורין דזה אינו דאם נימא כן בע"כ ס"ל דאפשר להחזיק בפיו יותר משלשה זיתים כמ"ש בתוס' בד"ה אמרו א"כ קשה האיך הוכיח ר' אלעזר שסובר הילל מצות אין מבטלין זא"ז דילמא גם הילל היה לוקח יותר מכזית מכל אחד ואחד כמ"ש תוס' ד"ה אמרו אע"כ דר' אלעזר סובר כמ"ש בספר ברכת הזבח דאין מחזיק בפיו יותר משלשה זיתים וא"כ הדק"ל:
יז) ונלענ"ד לישב דהנה ראיתי בשו"ת מוצל מאש סי' י"ח שכתב שהקשה רא"ם כיון שקריאת מגילה הוא מדרבנן אמאי טומטם אינו מוציא את מינו הא ספיקא דרבנן לקולא ותי' דלא אמרי' סד"ר לקולא רק בדיעבד אבל לא לכתחילה וכן בס"ס בדאורייתא ה"נ כן. וכבר תמהו עליו רבים הרי כל איסורין אינו מתירין בס"ס לכתחילה איסור ערוה ואיסור מאכל ובדרבנן אפי' ספק אחד לכתחילה (ע' בפר"ח בכללי ס"ס כלל ו' שהקשה ג"כ) וכתב בכוונת הגאון רא"ם ז"ל דס"ל דוקא לענין איסור שהוא לא תעשה שרינן ס"ס אפי' לכתחילה משום דממזר ודאי אסרה תורה ספק ממזר אינו בבל יבוא, וכן בכל איסורין ספיקן לא אסרה תורה (כרמב"ם דהוא רק חומרא דרבנן בספק ראשון ובספק שני הוי ספיקא דרבנן דאזלינן לקולא) אבל לענין קיום מצוה דרבנן או דאו' שיעשה כך וכך אין לפטרו מטעם ספק ספיקא שהרי אפי' באלף ספיקות כיון שיש ספק אחד מני אלף שהוא חייב הרי לא קיים העשה והרי החיוב מוטל עליו ולכך אין לומר שזהו הספק אם הוא זכר יוצא מידי חיובו לכתחילה על ידי אותו הקורא משום דס"ס הוא (ספק זכר או נקיבה ואת"ל נקיבה דילמא גם השומע נקיבה) כיון מספק הוא אם יוצא ידי חובתו או לאו לא מהני לכך אמר שיקרא בעצמו עכ"ד גילה לן דבר חדש, בדבר מצוה המחויב לעשות אין לפטרו מטעם ס"ס וכיו"ב כתב הפליתי בסי' ט"ז ס"ק נ"ג בסופו ולמדנו מדבריו דסובר דהא דסבר רמב"ם סד"א מדאו' לקולא היינו בלא תעשה אבל במצות עשה אם קיים המצוה עומד בחזקת חיוב כמו מקודם שהיה מחויב לקיים, עדיין נשאר באותו חיוב ולא נצא ידי חובת מצוה מן התורה עד שיהיה ודאי שקיים המצוה ואפי' ס"ס לא מהני וכ"ש בחד ספק, והנה בחד ספק יש להסביר דבריו לפי מה שהוכיח מוהרי"ט ופר"ח בכללי ס"ס שרמב"ם ז"ל מודה באיקבע איסורא כגון בחתיכה מב"ח דמן התורה לחומרא כיון דחייב אשם תלוי ומכ"ש היכי דאיכא רק חזקת איסור בלבד שאינו מעורב עם היתר, דהא חזקה מהני מן התורה כדאיתא בחולין ד"י וא"כ במ"ע כיון דעד עתה היה בחזקת שהיה מחויב לקיים אותו מצוה והיינו חזקה קמייתא וכמו דקי"ל בכל ספק מוקמינן בחז"ק כ"ה כיון שהוא ספק אם קיים המצוה ונפטר מחיובו מחויב מן התורה לחזור ולעשות המצוה, ונ"ל היינו טעמא דהגאון זצ"ל הנ"ל דס"ל דלא מהני אפי' ס"ס דסובר כפוסקים ביו"ד סי' ק"י בכללי ס"ס דלא מהני ס"ס נגד חזקה וה"ה ובאמת להסוברים שם דמהני ס"ס נגד חזקה ה"ה (אך בזה חולק על הש"ך דסובר שב' וג' ספיקות מהני נגד חזקה כפר"ח שם) אבל עכ"פ נשמע בספק אחד במצות עשה לא דמי לספק מצות ל"ת ואף רמב"ם דסובר מדאו' לקולא מ"מ בספק אם קיים מצות עשה מן התורה לחומרא ודלא כספר פרי מגדים הנ"ל, מיהו בגוף חזקת חיוב שכתב אפי' במצוה דרבנן כיון דמחויב ועומד לא נפטר בספיקא צ"ע הא אמר ר' אלעזר במס' ברכות ד"כ ע"א ספק התפלל אינו חוזר ומתפלל כיון דתפילה דרבנן ולר' יהודא בס"ק דסובר דהוא מרבנן בספק קרא אינו חוזר וקורא הא בחזקת חיוב וכבר העיר מזה הפליתי בס' ס"ט סק"י ובצל"ח שם ומוכח משם דספיקא דרבנן אזלינן לקולא אף שהוא נגד חזקת חיוב ובע"כ דין זה תליא במחלוקת הפוסקים אי אמרינן ספיקא דרבנן בדאתחזק איסורא לחומרא כמ"ש הש"ך סי' ק"י בכללי ס"ס ובפר"ח שם ובס' פליתי וע' בס' חוות דעת והדברים עתיקין ואין כאן מקומו, ומ"מ נראין דברי הגאון ז"ל הנ"ל בספק מצוה דאו' אפי' לרמב"ם מדאו' לחומרא כיון דאיכא חזקת חיוב. ובס' חוות דעת בכללי ס"ס כתב שם טעם אחר דרמב"ם מודה דמצות עשה וכעת יצא לאור עולם חי' רמב"ן על הלכות בכורת וראיתי שהגאון אור עולם מוהרי"ט אלגאזי זצ"ל בדכ"ז ע"א כתב טעם אחר דרמב"ם מודה בספק מצות עשה מן התורה לחומרא כיון דעשה אלים מלאו דהא קי"ל דעשה דוחה לא תעשה לענין ספק נמי אלים ודוקא לענין לאוין ילפי' מאשם תלוי כיון דלא חייב רק באיקבע איסורא ובספק חלב פטור ש"מ ספק מן התורה מותר אבל במ"ע אין ללמוד ע"ש באריכות וא"כ לפ"ז לק"מ קו' הנ"ל דשפיר הוכיח ר' אלעזר דבע"כ הילל סובר גם בעלמא אין מצות מבטלות זו את זו, דאי סובר דמבטלות תיקשי מנלן להילל דלכתחילה לכרוך דלמא קרא קאמר דדוקא בדעבד יצא כמו שס"ל לרבנן וכמ"ש תוס' ואין לומר דעל דיעבד לא צריך קרא דכיון שהוא ספק אם קיים המצוה אזלינן לקולא דזה אינו דלולי דגלי התורה הוי אמרינן דאזלינן לחומרא כיון דאיכא חזקת חיוב אע"כ דגם בעלמא אין מצות מבטלות זא"ז ולא צריך קרא על דיעבד וא"ש:
יח) מיהו אכתי יש לעיין לטעם שכתב בשו"ת מוצל מאש די"ל דלא שייך חזקה זו רק היכי דאיכא ספק אם עשה המצוה דלמא לא נעשה כלל שום מעשה כעין הא דאיתא במסכת ברכות ד"כ ע"א למ"ד ק"ף דאורייתא בספק קרא אפי' לרמב"ם מן התורה מחויב לחזור ולקרות דנשאר הדבר בחזק' בחזקת חיוב וכיו"ב בשאר מצות דאורייתא משא"כ היכי שעשה המצוה רק בספק הוא אם קיים כדין כנידון דידן וכן נידון הנזכר בשו"ת מוצל מאש יש לומר דבכה"ג איתרע חזקת קמייתא דהא נעשה מעשה שראוי להסתפק ויצא הדבר מחזקה כיון שעכ"פ נעשה מעשה וע"ז לא הי' החזקה קמייתא שמעשה יהיה נעשה באופן שלא יקוים המצוה כיון שהצדדים שקולים וכיון דליכא חזקה שפיר יש לומר בכה"ג לרמב"ם דמי למצות לא תעשה כמו התם מן התורה לקולא ה"נ אזלינן לקולא וקיים המצוה וא"כ אכתי קשה הקו' על ר' אלעזר היאך מביא ראי' מהילל דילמא בעלמא סובר מצות מבטלין זא"ז ושאני התם דגלי קרא דעל מצות ומרורים ואין לומר מנלן דלכתחילה מצוה לכרוך דלמא רק בדיעבד. דזה אינו דעל דיעבד לא צריך קרא כיון דהוי ספק אזלינן לקולא וכיון דבעלמא במין במינו במצוה מבטלין שפיר יש לומר גם באיסורין מין במינו מבטלין ומנלן לר' אלעזר דסובר הילל דאין איסורין מבטלין זא"ז, ולכאורה נראה להביא ראיה למ"ש תוספת במס' כתובת דכ"ג ע"א ד"ה תרווייהו היכי דזרק לה קדושין ומספקא לן אי קרוב לו או לה וב' סהדי קרוב לו וח"א קרוב לה כיון דודאי זרק לה קידושין לית לן למימר אוקי אחזקה להתירה לכתחילה וכפי הכוונה פשוטי הוא רק חומרא דרבנן ומן התורה הוי חזקה אף דאיתרע דהא נעשה מעשה קידושין רק הספק אם היה כהוגן מ"מ הוא רק חומרא דרבנן שלא לסמוך על חזקה כזו, וראיה לזה דהא איתא שם אם ניסת לא תצא וכן הבין בשו"ת נודע ביהודא מהדורא קמא חלק יו"ד סי' ס"ה וא"כ שפיר אמר ר' אלעזר כיון דמן התורה חזקה דאיתרע הוי חזקה בע"כ סובר הילל שאין מצות מבטלות אפי' מין במינו וה"ה באיסורין דאי סובר מבטלות תיקשי מנלן לכתחילה יכול לכרוך דלמא בא הקרא להורות דבדיעבד יצא בכריכה כמו דס"ל לרבנן ואין לומר דעל דיעבד לא צריך קרא כיון דהוא ספק אם קיים המצוה אזלינן לקולא, דזה אינו דלולי דגלי קרא הוי אזלינן לחומרא כיון דאיכא חזקת חיוב ואף דאיתרע החזקת חיוב דהא נעשה מעשה שראוי להסתפק כיון שעשה מעשה שאכלן מ"מ מן התורה בעלמא הוי חזקה ומוכרח קרא לגלות דהכא בדיעבד יצא אע"כ דגם בעלמא אין מצות מבטלות זא"ז אפי' מין במינו ולא צריך קרא על דיעבד ומזה נשמע דגם באיסורין אפי' מין במינו אין מבטלין זא"ז וא"ש:
יט) לפ"ז יש לישב קו' בית הילל על רא"ש וטור דס"ל דאיסורין מבטלין זא"ז הא איתא בגמ' ופליגא אדר"א כו' מוכח דדין זה תליא בדין מצות אי מבטלי' זא"ז וכיון דקי"ל בפסחים דקי"א לצאת ידי כולם לחומרא ולמה פסקו לקולא דאיסורין מבטלין זא"ז כמש"ל בפרט ב' שנצמח קולא ולפמ"ש א"ש מוהרי"ט במסכת קדושין ד"ז ע"ב הבין בכוונת תוס' הנ"ל דס"ל מדאו' לא הוי חזקה וגם הפ"י במס' גיטין דכ"ח ע"א הבין כן והביא ראי' מהא דאיתא במס' יבמות דקל"ג ע"א לחד לשנא סובר שמואל אשת חרש דאיכא ספק אשת איש ספק היה בו דעת וחלין הקידושין ספק לא היה בו דעת חייבין עליו אשם תלוי אמאי לא מוקמינן בחזקת פנויה אע"כ כיון שזה קידשה ונעשה מעשה איתרע חזקת פנויה ואפילו מן התורה איתרע החזקה כיון דחייב אשם תלוי, והארכתי ברוב בכללי חזקות שהוא מחלוקת עצום בפוסקים וא"כ יש לומר דרא"ש וטור הבינו דנחלקו ר' שמעין בן לקיש ור' אלעזר בדין זה ר' אלעזר סובר חזקה דאיתרע הוי חזקה מן התורה ושפיר מוכח מהילל כנ"ל אבל רשב"ל יש לומר דסובר דגם מן התורה לא הוי חזקה וכמו שאמר שמואל לחד לישנא אשת חרש חייבין עליו אשם תלוי ולא מוכח מכול דחולק ושפיר יש לומר דסובר בעלמא מצות שהם מין במינו מבטלין זא"ז וה"ה באיסורין מין במינו מבטלין זא"ז כיון דליכא טעמא בטיל ברובא, ושאני מצות כריכה דגלי קרא כמ"ש תוס' ומרדכי, ואין לומר דלמא קרא קאי על דיעבד דזה אינו דעל דיעבד לא צריך קרא כיון דהוא ספק אולי קיים המצוה כיון דהוא מין בשאינו מינו נשאר הטעם מיעוט בשני וטעם כעיקר, ואין לומר דניחוש אולי על ידי לעיסה נתבטל הטעם ממיעוטא דמיעוטא דלא נתערב רק גרגר אחד ובצר שעורא בכזית, דזה אינו כיין דאיכא ספק אזלינן לקולא מן התורה דליכא חזקת חיוב כיון דנעשה מעשה שראוי להסתפק וא"ש, וא"כ כיון דרא"ש וטור ס"ל כרשב"ל בע"כ ס"ל חזקה דאיתרע מן התורה לא הוי חזקה:
כ' ועוד יש לישב קו' בית הילל באופן אחר קצת על סגנון הנ"ל דהנה במסכת כריתות די"ט נחלקו אם חייב אשם תלוי בחתיכה אחת ספק חלב ספק שומן ולמ"ד אפי' בח"א חייב אשם תלוי בע"כ סד"א מדאו' לחומרא כמ"ש מוהרמ"א ופר"ח בכללי ס"ס דנחלקו בדין שכתב רמב"ם למ"ד דוקא בב"ח בע"כ סובר כרמב"ם לכן דוקא בב"ח דאיקבע איסורא חייב אבל בח"א פטור כיון דסד"א מדאו' לקולא ומין דמחייב אפילו בח"א בע"כ סד"א מדאו' לחומרא וא"כ גם האי גונא בספק אם קיים מצוה או מדאו' לקולא תליא ג"כ במחלוקת הנ"ל, וא"כ יש לומר ר' אלעזר סובר אפי' בחתיכה אחת חייב אשם תלוי ובע"כ סובר סד"א מדאו' לחומרא אפי' היכי דליכא חזקת איסור וכ"כ בספק מ"ע אף דחזקה דאיתרע לא הוי חזקה מ"מ מן התורה לא יצא ושפיר הוכיח דבע"כ סובר הילל דבעלמא ג"כ אין מצות מבטלות זא"ז וה"ה באיסורין דאם היה סובר בעלמא מבטלין קשה מנלן דלכתחילה יכול לכרוך דלמא הקרא קאי על דיעבד דיוצא דאין לומר דעל דיעבד לא צריך קרא כיון דהוא ספק אם קיים המצוה אזלינן לקולא, דזה אינו כיון דבעלמא בספק אם קיים מצוה אזלינן לחומרא לולי דגלי קרא הוי אמינא דאזלינן לחומרא אע"כ דגם בעלמא אין מצות מבטלות זא"ז ולא צריך קרא על דיעבד, אבל רשב"ל יש לומר דבעינן ב' חתיכות אבל בחתיכה א' פטור מאשם תלוי כיון דלא איקבע איסורא וסובר ג"כ חזקה דאיתרע לא הוי חזקה כלל ואפי' מן התורה לא הוי חזקה, וא"כ ליכא ראיה מהילל דאף דסובר מצות כריכה מ"מ לא מוכח די"ל דסובר בעלמא מצות מבטלות זא"ז וה"ה באיסורין מבטלין ושאני כריכה דגלי קרא אפי' לכתחילה. ואין לומר דקאי על דיעבד דזה אינו דעל זה לא צריך קרא כיון דהיא ספק אזלינן לקולא וא"ש ונכון בדרך פלפול:
פרט ה
יבואר ביאור סוגיא במס' זבחים דע"ט ע"א:
כא) יש לדקדק אמאי קאמר הש"ס ופליגא אדר' אלעזר בחד מימרא דרבא דאמר אמרו רבנן בטעמא כו' ואמאי לא קאמר מעיקרא כי אין ענין כלל לדברי רבא רק על מימרא דרשב"ל דאמר איסורין מבטלין זא"ז ואולי דברי קמאי ס"ל יש לפרש הסוגי' באופן שיהיה מדויק, דהנה בתוס' בד"ה אמר הקשו קו' חמורה על רש"י שהבין דרבא סובר טעם כעיקר לאו דאורייתא הא איתא שם אמר רבא אמרו רבנן בטעמא מדלא נקיט בששים או במאה (כדאי' בחולין דצ"ח) משמע מדאורייתא מיירי שהוא בטעמא וכן משמע לעיל דטעם כעיקר דאורייתא דאמר באורז שיש בו טעם דגן דחייב חלה ואדם יוצא יד"ח בפסח וקשה מכאן לפ"ה דסובר דרבא ס"ל טעם כעיקר לאו דאורייתא והניחו בקו', והרא"ש במס' חולין דצ"ח הקשה ג"כ קו' זו בשם ר"ת על רש"י. מיהו ראי' מרבא הנ"ל כתב באופן אחר, וז"ל תדע דהא רבא גופא אמר אמרו רבנן בטעמא ואמרו רבנן ברובא ומין במינו ברובא היינו מן התורה כדנפקא לן בפ"ק די"א מאחרי רבים להטות ואמרו רבנן לאו דוקא אלא שהם דרשו והוציאו הדבר מן הפסוקים עכ"ל. וראייתו מבואר דבע"כ ר"ל שמן התורה כשנותן טעם אוסר, דאי איירי על דין דרבנן לא א"ש מה שאמר אמרו רבנן מין במינו ברובא הא גם מין במינו בעי ששים מדרבנן אע"כ מיירי על דין תורה ובע"כ סובר טעם כעיקר דאורייתא. וכ"כ רשב"א שם. ולכאורה יש להבין על תוס' אמאי לא הביאו ראי' כפשטא כמ"ש רשב"א ורא"ש, ונראה דלטעמייהו אזלו לפמ"ש רשב"א במס' חולין דצ"ז ע"ב ד"ה א"ל שלא אמרו בששים רק באיסור בלול כגון לח בלח שנבלעו, אבל יבש ביבש במין במינו אפי' מדרבנן בטיל ברובא, וכן קי"ל ביו"ד סי' ק"ט כדאי' בב"י ובש"ע ס"א אבל מין בשאינו מינו אפי' יבש ביבש אסור עד ס' כדאי' שם בש"ע, א"כ י"ל הא דאמר רבא אמרו רבנן ברובא ר"ל יבש ביבש אפי' מדרבנן מין במינו סגי ברובא ושפיר י"ל מה שאמר אמרו רבנן בטעמא במין בשאינו מינו היינו מדרבנן אסור כשנותן טעם א"כ אי אפשר להוכיח מכח הוכחה זו דטעם כעיקר דאו', הגם שבדעת רש"י כתב הבית יוסף בסי' ק"ט שסובר אפי' יבש ביבש מין במינו בעי ששים מ"מ לא כתבו ראי' זו כיון דליתא לשיטתם וע' ברשב"א במס' חולין שם, וכוונתם תוס' בראי' הנ"ל נראה פשוט דהנה הר"ן במס' חולין דצ"ח ע"ב כתב וז"ל והוי יודע דהא מילתא כולה דגמרא מזרוע בשילה אסמכתא בעלמא הוא דהא מין במינו מדאורייתא ברובא בטיל כדאיתא להדיא מין במינו ברובא ומין בשאינו מינו נמי כל היכי דליכא טעמא ברובא בטיל והיינו טעמא משום דמזרוע בשילה ליכא למיגמר ששים ומאה דלמא בבציר מהאי שעורא נמי בטיל אל דמצותו בכך לבשל זרוע ואיל כאחד א"ו מדאו' לא בעי ששים כלל לא במינו ולא בשאינו מינו אלא משום דאיכא איסורא דיהיב טעמא בשאינו מינו בששים כגון בצל וקפלוט וההוא מדאורייתא אסור דמין בשאינו מינו בטעמא לפיכך השוו חכמים כל נותנו טעם לאלו שלא לבטלו אלא בששים ואע"ג דבציר מהכי בטיל טעמא, ואפי' מין במינו דבטיל מדאו' החמירו חכמים ששים בצלול כיון שאיסור מתפשט בכל אע"פ שאין טעמו ניכר דלא פליג רבנן עכ"ל, וכיו"ב כתבו בתוס' ד"ה לחומרא וז"ל ועוד דזמנין דנפסק הטעם בפחות מס' או ממאה נשמע מדאו' לא בעי ששים ואם לפי אומד דעת דאיסור זה אין נותן טעם בהיתר שנתערב אפילו בפחות מששים מותר רק חכמים השוו מידותיהם משום לא פלוג אטו איסור נותן טעם עד ששים ואף דטעם כעיקר דאו' מ"מ מדאו' לא בעי ששים וכ"כ הב"ח ביו"ד סי' צ"ח בשם הר"ן, ובזה יש ליישב קו' שו"ת תרומת הדשן המובא בש"ך יו"ד סי' צ"ח ס"ק ב' לר"ת וסייעתו דטעם כעיקר דאו' אמאי נאמן עכו"ם מסל"ת ואינו קפילא הא עכו"ם מסל"ת אין נאמן באיסור דאו' דר"ל לשיטתם אין נאמן רק היכי שעל פי אומדנא אינו נותן טעם, ולפמ"ש הר"ן משמע ברוב מאכלים אינם נותנים טעם עד ששים רק בצל וקפלוט, וכיון דמדאו' מותר אף דליכא ששים והוא רק חומרא דרבנן דבעי ששים שפיר נאמן עכו"ם מסל"ת דבאיסור דרבנן נאמן, ואין לומר הא דנאמן מסל"ת באיסור דרבנן היינו דגוף איסור הוא מדרבנן משא"כ היכי שגוף איסור הוא מדאו' רק מדאו' איכא היתר וחכמים החמירו שלא יהיה ניתר בהך, חמור איסורא, וחילוק זה ניכר בקמאי ז"ל בכמה דוכתי דזה אינו דהא אף הדין דאין מסל"ת נאמן בדאו' כתב הש"ך כנ"ל מהא דאיתא במס' ב"ק דקי"ז ע"א מדין קטן מסל"ת ושם איתא דקטן מסל"ת נאמן להתיר שבוי' שנשבת לכהן כשאומר מסל"ת שלא זינתה דבשבויה הקילו, והיינו כמ"ש תוס' במס' כתו' דל"ו ע"ב ד"ה ואלו דמדאו' לא הוי שבויה בחזקת בעולה כדאיתא בכל דוכתי דבשבויה הקילו והיינו דמנוולה נפשה לגבי שבאי הרי אף דגוף איסור הוא דאו' מ"מ כיון שמדאו' לא חיישי' והוא רק חומרא דרבנן נאמן קטן מסל"ת וה"ה עכו"ם דלפי דברי הש"ך שווין, וע' בפר"ח יו"ד סי' ס"ט ס"ק מ' וע"ע ברמב"ם בפ"ח מאיסורי ביאה הי"ז ובמשנה למלך שם ה"א, ופ"מ ביו"ד סי' צ"ח סק"ב בשפתי דעת שם ודוק וע' ברש"י ד"ה בשבויה ואין לומר אמאי איתא במין באינו מינו נשפך אף שנודע שהיה רוב היתר אסור דהוי מדאו' הא הוי ספק ספיקא וזה אינו וכבר הרגש בזה הב"ח וכתב וז"ל ומ"ש רבינו בנשפך אסור ד"ס דאו' לחומרא אע"ג דמדאו' בנותן טעם והא ואפי' בפחות מס' שרי אם אין נותן טעם מ"מ כיון דליכא קפילא בספק איסור דאו' הוא עד ששים דלמא נותן טעם הוא לפיכך כתב דאסור מן התורה עד ס' מש"ה אם נשפך אף שנודע שרובא היתר אסור ולא חשיב ליה ספק ספיקא, ספק אם היה בו ששים ואת"ל לא היה ששים שמא לא היה הטעם נרגש כמו בספק זינתה תחתיו כיון דהצריכהו חכמים ששים כל פחות מס' בודאי איסור דאורייתא וליכא בס' וכיו"ב בסי' ק"י עכ"ד וגם הו"א לומר דהוי ס"ס משם אחד דלא הוי ס"ס כמ"ש תוספת בכתובות ד"ט ע"א והש"ך בכללי ס"ס כיון דב' ספיקות הם אם נותן טעם וע' בס' מנחת יעקב בכללי ס"ס והפליתי ולפ"ז דברי תום הנ"ל נכונים דע"כ רבא מיירי על דין תורה דאי על דין דרבנן הו"ל לומר במין בשאינו מינו בעי ששים אע"כ דקאי על דין תורה דלא בעי ששים אע"כ דקאי על דין תורה דלא בעי ששים רק כשיעור שמשערין דלא יהיב טעמא הגם שיש לומר שר"ל בטעמא בקפילא מ"מ הו"ל לומר כמו דאיתא במס' חולין דצ"ח דאיסורא בקפילא אע"כ שר"ל שמשערין שלא יהיב טעמא וא"ש העולה מזה דתוס' הוכיחו דבע"כ רבא סובר טעם כעיקר דאו':
כב) לפ"ז יש לומר הא דאיתא אח"כ ופליגא אדר' אלעזר קאי נמי על דברי רבא דבע"כ חולק ר' אלעזר על רבא וסובר טעם כעיקר לאו דאורייתא. דאל"כ קשה היאך קאמר כשם שאין מצות מבטלות זא"ז כך אין איסורין מבטלין זא"ז והיינו מין במינו דומיא דר"ש בן לקיש דאיירי לפי אוקימתא דרבא במין במינו ועל זה חולק י"א וקשה קו' הנ"ל בפרט ב' מאן שמעת ליה דאמר כן הילל והוא מיירי במין בשאינו מינו ושאני התם במצות דטעם כעיקר דאו' לכן אין מבטלות זא"ז אף דמיעוט נבלל ברוב כמ"ש רש"י בדע"ח מ"מ נרגש בטעמו ואפי' מיעוט מצה שנבלל ברוב מרור אף שהיא חריף מבטל קצת טעם מ"מ נשאר טעם קלוש ממצה כמ"ש בשו"ת עבודת הגרשוני וכיון דטעם כעיקר דאו' אין לחלק בין טעם ממש לטעם קלוש כמש"ל דלכן ס"ל לקצת פוסקים דנ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור מדאו' כיון דאיכא טעם איסור אף דהוא רק טעם קלוש משא"כ במין במינו דלא נרגש, הטעם אולי סובר הילל דמבטל זא"ז דהיינו מיעוט שנבלל ברוב נתבטל ובציר ליה שיעורא כמ"ש רש"י שם דע"ח ע"א ד"ה אי ומ"ש שם לישב הוא דרך פלפול אע"כ דסובר ר' אלעזר טעם כעיקר לאו דאו' ושפיר קאמר הש"ס דחולק גם על רבא ואין לומר מנלן דר' אלעזר חולק על רבא דלמא סובר ג"כ דטעם כעיקר דאו' וה"ק כשם שסובר הילל שמצות אין מבטלות זא"ז כיון דטעם כעיקר דאורייתא ונרגש הטעם ה"ה באיסורין במין בשאינו כיון דנרגש הטעם אין מבטלין זא"ז ולוקה אם אכל אבל במין במינו מודה לר"ש בן לקיש דמבטלות זא"ז דזה אינו דא"כ למה קאמר דוקא כשם כו' הו"ל לומר בקיצור כיון דטעם כעיקר דאו' דהא הרבה תנאים שס"ל כדמוכח ממתני' דאורז כמ"ש תוספת וכן ר' עקיבא ורבנן בפסחים דמ"ד ס"ל טעם כעיקר דאו' והם רבים ולמה תלה הדין ביחיד דחביריו חולקים עליו כדאיתא בפסחים דקט"ו אע"כ דמיירי באיסורין במין במינו דליכא למיקם אטעמא ואפ"ה קאמר דלא בטיל ברובא ומדמה שפיר כמו במצות במין בשאינו מינו דליכא טעמא דהא טעם כעיקר לאו דאורייתא ואפ"ה מן התורה יוצא יד"ח דאין מבטלים זא"ז ה"ה באיסורין במין במינו וא"כ מוכח דר' אלעזר חולק על ר"ש בן לקיש וגם על רבא לפ"ז מיושב ג"כ קו' בית הילל הנזכר בפרטים מהקודמים על רא"ש וטור שס"ל כרשב"ל וגם חשו לדברי הילל, ובהנ"ל א"ש דר' אלעזר דמדמה זה לזה כיון דרוב טעם כעיקר לאו דאורייתא אבל הרא"ש וטור דס"ל להלכה דטעם כעיקר דאורייתא דקיי"ל כר"ת כדאי' בש"ע סי' נ"ח וכן סובר רשב"ל כמו שאמר רבא דרשב"ל מיירי בפיגול ונותר וטמא במין במינו, אבל מין בשא"מ אין מבטל זא"ז א"כ לא דמי זה לזה דאף דאין מצות מבעלות זא"ז היינו מ' דנרגש הטעם אבל באיסורין מין במינו כיון דלא נרגש הטעם מבטלות זא"ז דבטל המיעוט ברובא וא"כ שפיר יש לומר אף הילל דסובר מצות אין מבטלות זא"ז מ"מ באיסורא מין במינו מודה דמבטלת זא"ז דמיעוטא בטל ברובא כדין מין במינו וא"ש ונכון: