אור ברסלב
שערי תורה חלק ג כלל כג › פרט ו

שערי תורה חלק ג· רבי בנימין וולף לב

כלל כג · פרט ו

פרט ה

יבואר ביאור דברי מג"א בסי' תע"ה סק"ד ובסק"ח אי מצוה מן המובחר לבלוע ב' זתים יחד:

כג) במגן אברהם סי' תע"ה ס"ק ד' ובסק"ח כתב שמצוה מן המובחר לבלוע שני זיתים יחד וכ"כ הטו"ז בסק"ד ונלענ"ד להוכיח כשיטתם דהנה לכאורה קשה לפמ"ש בפרטים הקודמים בשם שו"ת עבודת הגרשוני לכ"ע אפי' כשנתערב מיעוט מצה ברוב מרור לא מבטל הטעם מצה לגמרי רק דאיקלש הטעם ולא נשאר רק טעם קלוש ולפמ"ש בפרט ה' סובר ר' אלעזר טעם כעיקר לאו דאו', וא"כ לדידן דקיי"ל טעם כעיקר דאורייתא אמאי איתא במס' פסחים דחש"ו דאמר רבינא משמיה דגמרא לא נכרוך בזמן הזה מרור ומצה דמרור דרבנן מבטל למצה דאורייתא מה בכך שמערב עם דרבנן הא קיי"ל טעם כעיקר דאורייתא ולא גרע ממצה מתובלת שכתבו שם בד"ה אתי דלא אתי בשמים ומבטל למצה אף שבשמים הם רשות ומכ"ש דרבנן ומ"ש תוס' כי אין מן הבשמים דבר מועט ובע"כ כוונתם דהכא כיון דאיכא רק כזית מרור ונבלל על ידי לעיסה המיעוט מצה ברוב מרור שלא נשאר כזית מצה שיש בו טעם מרירות הא לפמ"ש עה"ג בע"כ אפי' במיעוט מצה שנתערב איכא טעם קלוש ואפי' טעם קלוש הוי כעיקר מדאו' ולא בטל ברוב ואמאי אין יכול לכרוך (ועי' רמב"ן בס' המצות בשורש א' שהשיג על רמב"ם מגמרא זו שסובר דמילי דרבנן הם דאי' מלאו דלא תסור) ואף די"ל דרבינא משמיה דגמרא ס"ל טעם כעיקר ל"ד לכן אין יוצא מצה המחויב מדאורייתא מ"מ קשה לדידן דקיי"ל טעם כעיקר דאו' כדאי בטוש"ע יו"ד סי' צ"ח וקיי"ל כרבינא דבתחילה אין יכול לכרוך שניהם יחד כמ"ש תוס' ד"ה אלא וכן קיי"ל בא"ח סי' תע"ה דלאחר שבירך על מצה ומרור לכ"א בפ"ע כדמסיק הש"ס יכול לכרוך זכר למקדש כהילל אבל לא בתחילה משום דמרור דרבנן מבטל למצה דאורייתא וקשה כנ"ל מיהו גם לולי דברינו הנזכרים בפרט ב' די"א סובר טעם כעיקר לאו דאורייתא ג"כ קשה קו' זו דהנה תוספת במס' זבחים דע"ח ע"א ד"ה אלא הקשו אמאי קיי"ל בעושה מצה מחיטין ומאורז יצא יד"ח כיון דטעם כעיקר דאורייתא ואמאי קאמר רבינא דלא לכרוך דאתי מרור דרבנן ומבטל למצה דאוריי' ותירצו דשאני התם דחוזק המרירות מבטל לטעם מצה אבל אורז לא מבטל טעם דגן וקשה ג"כ לפי מה שהוכיח בשו"ת עב"ג הנ"ל דאין מבטל לגמרי דנשאר טעם קלוש הא טעם קלוש באיסורין אסור ג"כ מן התורה כעיקר, ואף אי נימא דל"ל לתוס' כמ"ש בשו"ת עב"ג הנ"ל וס"ל דמרור מבטל לגמרי טעם מצה ולא נשאר אפי' טעם קלוש או דס"ל טעם קלוש לא הוי כעיקר מן התורה ודוקא טעם ממש הוי כעיקר והא דקיי"ל נ"ט בר נ"ט אסור הוא רק מדרבנן עמ"ש בפרט ג', מ"מ הקשה ניהו דמרור מבטל לטעם מצה מ"מ מצה אינו מבטל טעם מרור שהוא מר כדמשמע מדברי תוס' ואף שיהיה מעורב מיעוט מרור בכזית מצה מ"מ הטעם לא נתבטל ושם איתא השתא דלא אתמר הילכתא לא כהילל ולא כרבנן מברך על אכילת מצה ואכיל והדר מברך על אכילת מרור ואכיל והדר אכיל מצה וחסא כהדדי זכר למקדש כהילל וכתבו תוס' בד"ה אלא ס"ל אם היה כורך שניהם יחד תחילה הוי אתי מרור דרבנן ומבטל למצה ואם היה אוכל מצה בלא מרור תחילה כשהיה כורכן אח"כ אתי מצה דרשות מבטל למרור דרבנן ומיהו אי הוי קיי"ל כהילל הוי עבדינין הכי מצה לחודא והדר מצה ומרור כיון שצריך לעשות כריכה כהילל הוי דרבנן ודרבנן עיין במרדכי וקשה ל"ל תקנה זו דיברך תחילה על מצה ולברך על מרור ואח"כ יכרוך הא סגי שיאכל כזית מצה בלא מרור תחילה ואח"כ כרוך כזית מצה וכזית מרור בהדדי ובממ"נ יוצא אי קיי"ל כהילל כיון שצריך לעשות מצות כריכה מדרבנן הוי דרבנן ודרבנן ואף אי לא קיי"ל כהילל מ"מ לא שייך האי חששא דאתי מצה דרשות ומבטל מרור דרבנן כיון דטעם מרור נרגש לא נתבטל כמ"ש תוס' בד"ה מצה מתובלת לא מבעי להסוברים טעם כעיקר דאורייתא ואפי' להסוברים טעם כעיקר דרבנן מ"מ כיון דעכ"פ מדרבנן בכל מקום עשאו לטעם שיהיה כעיקר ואמאי לא מהני למצוה דרבנן כיון דמרור דרבנן וא"כ עדיין קשה קו' תוס' הנ"ל כמו דיוצא ידי חובתו בעושה עיסה מאורז ודגן אם יש בו טעם דגן כיון דטעם כעיקר דאורייתא אמאי מבטל מצה דרשות למרור דרבנן כיון שבודאי הטעם ממרור נרגש אף שמיעוט מכזית מרור נבלל ברוב כזית מצה וצ"ע לכאורה:

כד) ולכאורה מוכח מכאן דתי' ב' שכתבו תוס' שכתבו שם וז"ל ועוד דהתם כשאוכל כזית מצה דכי מבטל ליה מרור ליכא טעם כזית מצה אבל אם אוכל הרבה שרי עכ"ל וכתבתי בפרט ג' כוונתם דר"ל שיש לחוש אולי מיעוטא דמיעוטא ממצה נתערב ברוב מרור על ידי לעיסה ולא יורגש הטעם ממיעוטא דמיעוטא הלז ברוב מרור ונתבטל אותו מיעוטא דמיעוטא ממצה ובציר ממצה שיעורא דכזית, וא"כ א"ש האי דאמר רבינא לא לכרוך מצה ומרור בהדדי משום דמצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן ואתי מרור דרבנן ומבטל למצה דאורייתא משום דחיישי' אולי על ידי לעיסה נתבטל הטעם ממיעוטא דמיעוטא שנתבטל ברוב מרור דכיון דליכא טעם דינו כדין מין במינו דבטל ברוב וליכא שיעור כזית מצה, ואף דיש ספק אולי על ידי לעיסה נתערב ממצה מיעוט חשוב ברוב מרור ולא נתבטל הטעם ממצה לגמרי כמ"ש עב"ג ושפיר אוכל כזית מצה כיון שהוא בחדא אכילה כדי אכילת פרס דטעם לא נתבטל מ"מ אין יוצא יד"ח מצה כיון דמצה מצוה דאורייתא הוי סד"א ולחומרא מדאורייתא ואפילו לרמב"ם כתבתי בפרט ד' דספק מ"ע לח מרא כיון דספק לפנינו אם קיים המצוה כהוגן קם בחזקת חיוב דחזקה דאיתרע הוי חזקה מעלי' מדאורייתא לשיטת תוס' בכתובות דכ"ג ותו די"ל דעכ"פ מדרבנן אזלינן לחומרא ככל סד"א, מיהו בגמרא מצאו אח"כ תקנה שיקיים מצוה כריכה כנ"ל דאי אפשר שיברך תחילה על מצה ואח"כ יכרוך מצה ומרור דמ"מ איכא חשש דאתי מצה דרשות ומבטל מרור דרבנן דהיינו אולי נתערב על ידי לעיסה מיעוטא דמיעוטא ממרור ברוב כזית מצה שנתבטל אותו מיעוטא דמיעוטא כיון דליכא טעם מרור בו ובצר שיעורא דכזית מרור. ואין לומר הא איכא ספק אולי על ידי לעיסה נתערב מיעוט חשוב ממרור ברוב מצה ואותו מיעוט לא נתבטל כיון שמרגיש טעם מרור דטעם כעיקר ושפיר אוכל כזית מרור וכיון דמרור הוא מדרבנן הוי ספיקא דרבנן ואזלינן לקולא דזה אינו חדא דיש לומר כמ"ש מג"א סי' תס"ד דאין לעשות ספק דרבנן בידים כיון דאפשר בתקנה שיברך תחילה על מרור ואח"כ יכרוך ותו יש לומר שס"ל להלכה כר' יוסי במס' עירובין דל"ו דספיקא דרבנן דאתחזק איסורא אזלי' לחומרא וכמ"ש רשב"א בתשובה והש"ך בכללי ס"ס שכן קיי"ל וכיון דהאי גברא היה בחזקת חיוב שהיה מחוייב לקיים מצות מרור מדרבנן עדיין עומד בחיובו עד שנתברר בודאי שנפטר מחיובו ואפי' בדיעבד לא היה יוצא בכה"ג לכן מוכרח לעשות תקנתא כנ"ל וא"ש.

כה) אמנם אכתי קשה גם לתי' ב' של תוס' הנ"ל אמאי אמר רבינא לא ליכרך מצה ומרור בהדדי דאתי מרור דרבנן ומבטל למצה דאורייתא הא אפשר בתקנה שיקח ממצה הרבה יותר מכזית כמ"ש תוס' במס' הנ"ל דבכה"ג אף שיתבטל המיעוט יהיה נשאר עדיין כזית מצה ממשו וטעמו, ואין לומר דמה שהוא יותר מכזית הוא רשות ואתי מצה דרשות ומבטל למרור דרבנן דזה אינו דהא אפשר בתקנה שיקח מכל אחד יותר מכזית מצה ויותר מכזית מרור כמו דנראה מתוס' בזבחים דע"ט דבכה"ג לעולם יהי' נשאר כזית מכל אחד ואחד, וכמ"ש לעיל בפרט ג' דממ"נ אם יתערב על ידי לעיסה מיעוט חשיב ממצה דמרור ומיעוט חשוב ממרור במצה דהיינו מיעוטו של זה ברובו של זה כמ"ש רש"י בזבחים דע"ח ע"א ד"ה אי דאי אפשר שלא יבלול מיעוט ברובא על ידי לעיסה הא בכה"ג יהיה נרגש הטעם ולא בטיל כמש"ש ועיין תוס' ד"ה אתי ואם יתערב מיעוטא דמיעוטא כגון גרגר אחד ממצה ברוב מרור וגרגר אחד ממרור ברוב מצה שיתבטל אותו מיעוט כיון דלא נרגש הטעם נתבטל ברוב כדין מין במינו כמ"ש רשב"א ור"ן מ"מ יהיה נשאר כזית שלם ממצה וכזית שלם ממרור וא"כ גם לתי' ב' י"ל תוס' הנ"ל קשה:

כו) ונלענ"ד לישב דהנה בהא שהקשו תוס' במס' זבחים דע"ט ע"א ד"ה אמרו לו מנלן דסובר הילל דאין מצות מבטלות זא"ז דלמא היה לוקח הרבה מכל אחד ואחד כנ"ל ראיתי בספר ברכת הזבח שכתב לתרץ קו' זו וז"ל ולי נראה דבית הבליעה לא היה החזיק יותר משלשה זתים מרוסקים, תדע שהרי כל שאינו מרוסק קיי"ל דאין בית הבליעה מחזיק יותר מכביצה ובכה"ג הקשה המרדכי ופי' דמרוסק מחזיק יותר דמ"מ יותר משלשה זתים לא מחזיק וע' בכריתות די"ד דמבואר להדיא שאין מחזיק ג' זתים אלא ב' זתים וצריך לומר דהיינו שלמים אבל מרוסקים מחזיק עכ"ד ולענ"ד עדיין הקו' במ"ע דהנה בשו"ת תרומת הדשן סי' קל"ח כתב וז"ל שאלה כזית של מצה ושל מרור צריך לבלוע בבת אחת או לא תשובה יראה דמצוה מן המובחר לבלוע כל הכזית כשהוא מרוסק בבת אחת והכי משמע במרדכי במס' פסחים דקט"ו דכתב אהא דקאמר בבת אחת ואוכלן פי' היה נוטל כזית מצה וכזית מרור וכזית חרוסת (ע' בספר פרי מגדים באשל אברהם סי' תע"ה שכתב דהוא ט"ס וצ"ל כזית פסח וע' באלי' רבא שם סק"ו) וא"ת היאך מחזיק בית הבליעה כל הך דהא כזית היינו חצי ביצה ויש לומר היינו דוקא כשהמאכל שלם אבל כשהוא מרוסק מחזיק טפי וכשהוא מגיע לבית הבליעה מרוסק הוא ע"כ מחזיק כולי האי ע"כ מכאן מוכח דאין לבלוע כזית של מצה מעט מעט דאל"כ לא הוי קשה מידי דשפיר יכול להכניס כל הב' זתים לפיהו ולכוס אותם ביחד ולבלוע ביחד מעט מעט אע"כ דמצוה לבלוע בבת אחת להילל וה"ה לדידן זית אחד של מצה או של מרור ואף דרש"י פירש בשלהי גיד הנשה שאי אפשר לבלוע זית כולו כאחת התוס' שם סתרו בהוכחות גמורות עכ"ל (וע' בס' תורת חיים שם) והובא במג"א סי' תע"ה סק"ד ובאלי' רבא ס"ק ב' וע' בחק יעקב ס"ק י"א ומ"ש המג"א שכן משמע בחולין סוף פ"ז שצריך לבלוע ביחד והקשו עליו בס' פרי מגדים ובס' מחצית השקל כבר קדמום בס' קרבן עדה בירושלמי במס' נזיר בפ"ו ד"כ ע"א ד"ה מ"מ וא"כ אכתי קמה קו' תוספת הנ"ל דאף דאין בית הבליעה מחזיק יותר מג' זיתים מרוסקים מ"מ קשה אולי היה מכניס לתוך פיו יותר מג' זיתים דרק בית הבליעה הוא מקום צר ולא בפיו כמ"ש בתה"ד וכיון דעיקר חשש הוא דבשעת לעיסה כל אחד מבטל טעם חבירו דהא אם בלע מצה ומרור יוצא ידי מצה כדאי' בפסחים דקט"ו ובמ"ש תוס' ור"ן כיון דלא מבטל מצה וא"כ בכה"ג שהיה לוקח הרבה לא היה מבטל ואח"כ היה בולע מעט מעט בכדי אכילת פרס וכעין שכתב בתה"ד וכן איתא במס' חולין דק"ג ע"ב דאפשר לחלוק בפנים, ואף דמצוה מן המובחר לבלוע יחד כמ"ש המג"א שם ספ"ח היינו היכי דאפשר ותו דלמא ס"ל לתוס' כמוהרי"ל הובא במג"א שם דיכול לאכול לכתחילה מעט מעט ובלבד שלא ישהא באכילתו יותר מאכילת פרס ותו בלא"ה לא הועיל הב"ז בתירוצו דהלא נחלקו קמאי ז"ל לפסק הלכה כמ"ש פר"ח א"ח סי' רפ"ו סק"א לדעת רמב"ם מוכיח דהלכה כר' יוחנן בן ברוקא דגרוגרת הוא אחד משליש ביצה דהיינו ביצה היא שלשה גרוגרת וגרגרת מחזיק יותר מזית וכדי ביצה מחזיק בית הבליעה דהיינו יותר משלשה זיתים ובע"כ צ"ל הא דאיתא במס' כריתות אין בית הבליעה מחזיק יותר משני זיתים נאמר שלא בדקדוק ור"י בעל תוס' ס"ל דאין הלכה כר' יוחנן ב"ב רק כר' מאיר או כר' יהודה וביצה הוא רק שני זיתים ומ"מ לשון הש"ס קצת אינו מדוקדק דמחזיק יותר פורתא מב' זיתים וא"ה אף אם נאמר דקו' תוס' הנ"ל הוא מר"י בעל התוס' מ"מ שפיר הקשה דלמא ס"ל הילל כר' יוחנן בן ברוקא דבית הבליעה מחזיק יותר מג' זיתים רק שאינו מחזיק ד' זיתים וא"כ נסתר תירץ שכתב הברכת זבח:

כז) והנה במג"א סי' תע"ה סק"ד ובסק"ח כתב שמצוה מן המובחר לבלוע שני זיתים יחד וכ"כ הטו"ז בס"ק י"א ובמג"א שם סק"ד השיג על מוהרי"ל וז"ל ומהרי"ל ז"ל כתב דיכול לאכול מעט מעט ובלבד שלא ישהא באכילתו יותר מאכילת פרס אבל בסעיף ו' משמע דוקא בדיעבד יצא אבל לכתחילה צריך לאכול ביחד וכן משמע בחולין סוף פ"ז דצריך לבלוע יחד עכ"ל ומ"ש ראי' מס"ו כוונתו דאיתא שם אכל כחצי זית מצה וחזר ואכל כחצי זית יצא ובלבד שלא יהיה בין אכילה לחברתה יותר מכדי אכילת פרס ומקורו בפסחים דקי"ד ע"ב ברייתא אכלן לחצאין יצא ובלבד שלא ישהא בין אכילה לחברתה יותר מכדי אכילת פרס מבואר דוקא בדיעבד יצא אבל לכתחילה צריך שיאכלם בבת אחת ולא ישהא וע' ברש"י מס' חולין דף קי"ג ע"ב רש"י ד"ה מהו שסתם אכילה משמע בבת אחת אבל לא לחצאין, ולענ"ד נראה דלא נעלם ממוהר"ל גמר' ערוכה דלכתחילה צריך שיהיה אכילה בבת אחת ונראה דסובר דאכילה כשנהנה גרונו הוי ג"כ אכילה וא"כ י"ל דמודה מוהרי"ל שצריך להכניס בפיו בבת אחת כדי שילעוס דלעיסה יהיה בבת אחת ולא ישהא בכדי אכילת פרס דלכתחילה בעינן בבת אחת מ"ש שיכול לאכול מעט מעט דהיינו הבליעה יכול לבלוע מעט מעט, וא"כ ל"ק מהא דאיתא אכלן לחצאין יצא דמשמע דוקא בדיעבד אבל לכתחילה צריך בבת אחת היינו שיכנוס לתוך פיו וילעוס בבת אחת שיהיה נהנה גרונו מכזית בבת אחת אבל הבליעה יוכל להיות אפי' לכתחילה מעט מעט כשלא ישהא יותר מאכילת פרס ואולם מג"א נראה שהבין דעיקר אכילה היינו במעיין לכן הבין שלכתחילה בעינן שיבלע הכזית בבת אחת:

כח) ולכאורה קשה לשיטת מג"א דהנה במס' חולין דף ק"ג ע"ב סובר ר' יוחנן דאזלינן בתר הנאת גרון וכיון שנהנה גרונו בכזית הוי אכילה לענין איסורין וח"ל סובר אכילה במעיין בעינין ורמב"ם בפי"ד ממאכלות ה"ג כתב דהלכה כר' יוחנן וז"ל כזית שאמינו חוץ משל בין השינים אבל מה שבין החניכיים מצטרפין למה שבלע שהרי נהנה גרונו בכזית אפילו אכל כחצי זית והקיאו וחזר ואכל אותו חצי זית שהקיאו חייב שאין החיוב אלא על הנאת גרון בכזית מדבר האסור עכ"ל וע' בס' תורת חיים ולכאורה נראה דאכילת מצוה דומה לאכילה בדבר איסור וכן הבין במשנה למלך בפ"ה מיסודי התורה מה שנקרא אכילה לענין לא תעשה ה"ה דנקרא אכילה לענין מצות עשה וכיון דהנאת גרונו הוי אכילה ומצטרף לכזית למה שבלע א"כ דברי מוהרי"ל נכונים דכיון שנהנה גרונו בבת אחת אין צריך לבלוע בבת אחת כל הכזית רק מעט מעט דמצטרף מה שנהנה גרונו למעט שבלע מיד דהוי כל אכילה בבת אחת ואין צריך שיהיה כל הבליעה מכזית בב"א כיון שמצטרף מה שנהנה גרונו וא"כ לכאורה דברי מג"א תמוהין מיהו יש להבין אי נימא דאכילה דמצות עשה דומה לאכילה במצות לא תעשה נולד לן דין חדש באוכל חצי זית מצה או מרור והקיאו ואח"כ אכל ובולע אותו חצי זית ג"כ יצא ידי חובת מצוה כיון שמצטרף מה שנהנה גרונו למה שבלע ודין מחודש כזה לא נזכר בש"ס ופוסקים קמאי ובתראי ז"ל לכן נלענ"ד דאין לדמות אכילת מצוה לאכילת איסור דהנה ראיתי בס' שערי תשובה בסי' תע"ה ס"ו שכתוב מחלוקת דעת תשובת שבות יעקב ח"ב סי' י"ח שאם אין לו בפסח רק חצי כזית מצה אין חיוב לאוכלו כלל דאכילה בכזית בעינן וכ"כ בס' בני חיי סי' תפ"ה אבל בספר בדבר כתב כמו לענין איסורין חצי שיעור אסור מן התורה כמו כן לענין מצוה בחצי שיעור איכא עכ"פ קצת מצוה ועמ"ש בסי' תפ"ב ולענ"ד נראה כדברי שבות יעקב דהנה במס' יומא דע"ד ע"א סובר ר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה משום דחזי לאצטרופי ורשב"ל סובר דמותר אכילה אמר רחמנא וליכא ובברייתא מבואר הטעם כיון דכתיב כל חלב לא תאכלו כל לרבות חצי שיעור וכ' תוס' בד"ה כיון הקשו אמאי לא קאמר ר' יוחנן הטעם דכתיב כל חלב. ותי' דהכי איצטרך לפרוש טעמא משום דאי מקרא הוי אמינא עיקרו לכוי איצטרך וחצי שיעור מדרבנן ואסמכהו אקרא לכן קאמר הטעם דחזי לאצטרופי סברא הוא מהאי טעמא דרשה גמורה הוא לחצי שיעור וכ"כ תוס' בפסחים דמ"ד ע"א ד"ה לענין דטעמא דר' יוחנן דילפינן מכל חלב דחצי שיעור אסור מן התורה אף דסתם אכילה הוא בכזית תיבת כל מרבה אפי' כל שהו ע' ברש"י במס' יומא דע"ד ע"א ד"ה תי"ל שכתב לענין מלקות הוא הלכה למשה מסיני דבעינן כזית כדאיתא במס' עירובין ד"ד ובמס' יומא ד"פ ורמב"ם בפי"ד ממ"א ד"ב. וא"כ דוקא לענין איסור דאית לן ריבוי' מתיבת כל לרבות חצי שיעור לכן אסור מדאו' אבל לענין אכילה במצות עשה דל"ל ריבויא כיון דכתיב בתורה אכילה בכזית ממילא בפחות מכזית ליכא שום מצוה דלא דמי לחצי שיעור דאיסורין ולפ"ז יש לומר דודאי סתם אכילה הנאמר בתורה הוא על ידי לעיסה שנהנה גרונו וגם שיהיה בולע דכן הוא סתם אכילה וגם סתם אכילה הוא בכזית, מיהו לענין דמצינו שאמרה תורה שאפילו בפחות מכזית הוי אכילה רק לענין מלקות הוא הלכה למשה מסיני דבעינן כזית שפיר קאמר ר' יוחנן כיון שנהנה גרונו בחצי זית וגם בלע חצי זית חייב מלקות דמהת"י לומר קולא כזו דבעינן שבליעה הי' ג"כ כזית כיון דלענין איסור הוי אכילה אפי' בפחות מכזית משא"כ לענין מצוה דבפחות מכזית לא נחשב כלל למצוה דאכילה הוא דוקא בכזית וכיון דסתם אכילה הוא לעיסה ובליעה בעינן שבליעה יהי' ולא סגי בלעיסה דאף שנהנה גרונו בכזית מ"מ בעינן אכילה במעיו בכזית לכן אם אכל חצי כזית מצה או פסח או מרור והקיאו ואכל אותו חצי זית לא יצא כיון דלא בלע כזית וא"כ נכונים דברי מגן אברהם הנ"ל כיון דבעינן שבליעה יהיה בכזית דאכלה בדבר מצוה היינו שיהיה נהנה גרונן וגם המעיין בכזית דזהו נקרא אכילה לענין מ"ע אזי לכתחילה צריך לבלוע כל הכזית בבת אחת ולא ישהא בכדי אכילת פרס כמשמעות לשון הברייתא אכלן לחצאין יצא דהיינו שאכל כדרך אכילה לעיסה ובליעה דוקא בדיעבד יצא אבל לכתחילה בעינן בבת אחת גם הבליעה, כיון דבלשון אכילה הוא לעיסה ובליעה ושפיר השיג על מוהרי"ל וא"ש (וראיתי בפ"מ ביו"ד סי' צ"ב במשבצות זהב סק"ב שהקשה על שו"ת ריב"ש בסי' תפ"ח שכתב דטעימה באיסור אסור רק מדרבנן כיון שפולט הא נהנה גרונו וליתסר מדאו' ולא הבנתי קו' הא בעינן גם בליעה דל"מ הנאת גרונו רק לצרף לכזית כמ"ש רמב"ם אפי' לר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה היינו כשבלע ולא כשפלט אף שנהנה גרונו וכמו ריב"ש) ונראה להוכיח מסוגיא הנ"ל כמ"ש המג"א דלפי דבריו מיושב קו' הנ"ל על רבינא. ונראה דרבינא סובר כמ"ש במס' כריתות די"ד דאין בית הבליעה מחזיק יותר מב' זיתים וכבר נתבאר שכתבו תוס' דהוא שלא בדקדוק דמחזיק כל דהוא יותר חבל לא הרבה ודלא כמרדכי ונה"ד הנ"ל. וא"כ אי אפשר כלל בהאי תקנתא שיטול יותר מכזית מכל אחד הרבה אף אי נימא כמש"ל שיכול להחזיק בפיו הרבה מ"מ אם יטול הרבה לא יוכל לצמצם שיבלע הב' זיתים יחד אולי יבליע בפחות והמצוה לבלוע יחד לכן המצוה ליקח ב' זיתים מצומצים ואם יטול יותר מכזית מצה ויותר מכזית כמש"ל אזי שוב לא יוכל לצמצם כשמבליע הכריכה מב' זתים יחד אולי יבליע בפחות מכזית, ואף שלא שהא יותר מכדי אכילת פרס דבדיעבד יוצא מ"מ מצוה מן המובחר לכתחילה שגם הבליעה מכל הכזית לא ישהא כדאיתא בברייתא הנ"ל וכמ"ש מג"א לכן ס"ל לרבינא דמוטב לדחות הכריכה שהוא רק זכר למקדש כדי שיוכל לקיים אכילת מצה ומרור כהוגן דסתם אכילה מצה ומרור שגם הבליעה מכזית מצה ומכזית מרור יהיה בבת אחת וא"ש:

כט) ולפי דברינו מושת דין שנחלקו קמאי ז"ל בכוונת הילל שהי' כורך דהנה בהא דאיתא שהילל היה כורכן בבת אחת מבואר ברש"י במס' זבחים שכרך שלשתן פסח מצה ומרור וכ"כ תוס' במס' זבחים דק"כ ע"א וכ"כ רש"י בפסחים שם וכן מוכרח בר"ן וכ"כ הטו"ז סי' תע"ה סק"ט מיהו הרמב"ם כתב בפ"ה ממצה ה"ו אפילו בזמן שבהמ"ק קיים היה כורך רק מצה ומרור כאחת וטבל בחרוסת ואח"כ אכל הפסח בפני עצמו וכבר תמה ע"ז בפסח לחם משנה ובשו"ת שערי אפרים הנ"ל ובספר חק יעקב סי' תע"ה ס"ק י"ב כתב דמסתבר כוותיה מלשון המקרא בפסח שני דכתיב על מצות ומרורים יאכלהו הכי פי' שעל מצות ומרורים יאכלהו הפסח וכן משמעות הסוגיא בש"ס שרק על מצות ומרור שיאכלהו ביחד ולענ"ד לא מוכח דמ"ש דנלמד מקרא הנ"ל המעיין ברשב"ם פסחים דקט"ו ע"א יראה דנלמד ממ"ש בפ' בא בפסח ראשון והתם כבר כתיב ואכלו את הבשר וא"כ אי נימא כמו שהבין שר"ל יאכלהו הפסח הוא מיותר אע"כ דר"ל דגם בפסח יהיה נאכל בכרך אחד כמו מצה ומרור ומ"ש ראיה מגמרא לא ידעתי אדרבא במס' זבחים משמע שדמי לדברי רשב"ל דאמר הפיגול והנותר והטמא שהיה שלשה זתים וע"ז קאמר דר' אלעזר חולק וסובר שאין מבטלות זא"ז כמו מצות שאין מבטלות זא"ז משמע שהיה שלשה זתים, ובספר אלי' רבא סי' תע"ה סק"ו כתב שמדברי מרדכי ותרומת הדשן סי' קל"ט שכתבו דאוכל ג' זיתים מצה ומרור וחרוסת מכל אחד כזית משמע כרמב"ם דלא אכל פסח דאם אכל הוי ארבעה זיתים דבריו תמוהין דמ"ש המרדכי ותה"ד כזית חרוסת בע"כ הוא טעות הדפוס כמש"ל בשם פרי מגדים סי' תע"ה ס"ק דבחרוסת אין צריך כזית וצריך להיות כזית פסח במקומו ואולם לפמש"ל יש טעם לשיטת רמב"ם הנ"ל שמוכח מדברי רבינא הנ"ל דאין בית הבליעה מחזיק שלשה זתים מרוסקים וכיון שמצוה מן המובחר לבלוע יחד בע"כ לא אכל הילל ביחד גם כזית פסח ואף שכתב רמב"ם ושאר קמאי ז"ל שמצוה לטבול גם הכריכה בחרוסת מ"מ אין צריך כזית רק מעט ומעט יותר מב' זיתים מחזיק כמ"ש מג"א ופר"ח הגם לרמב"ם לשיטתו מחזיק יותר משלשה זיתים מ"מ יש לקיים דבריו בכוונת הילל להסוברים שאין מחזיק שלשה זיתים דכן מוכח מדברי רבינא הנ"ל וע' במג"א סי' שפ"ו ס"ק א' דוק שם:

תוכן העניינים

שערי תורה חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה