שערי תורה חלק ג· רבי בנימין וולף לב
כלל כג · פרט ה
יבואר ביאור סוגיא במס' זבחים דע"ט ע"א:
כא) יש לדקדק אמאי קאמר הש"ס ופליגא אדר' אלעזר בחד מימרא דרבא דאמר אמרו רבנן בטעמא כו' ואמאי לא קאמר מעיקרא כי אין ענין כלל לדברי רבא רק על מימרא דרשב"ל דאמר איסורין מבטלין זא"ז ואולי דברי קמאי ס"ל יש לפרש הסוגי' באופן שיהיה מדויק, דהנה בתוס' בד"ה אמר הקשו קו' חמורה על רש"י שהבין דרבא סובר טעם כעיקר לאו דאורייתא הא איתא שם אמר רבא אמרו רבנן בטעמא מדלא נקיט בששים או במאה (כדאי' בחולין דצ"ח) משמע מדאורייתא מיירי שהוא בטעמא וכן משמע לעיל דטעם כעיקר דאורייתא דאמר באורז שיש בו טעם דגן דחייב חלה ואדם יוצא יד"ח בפסח וקשה מכאן לפ"ה דסובר דרבא ס"ל טעם כעיקר לאו דאורייתא והניחו בקו', והרא"ש במס' חולין דצ"ח הקשה ג"כ קו' זו בשם ר"ת על רש"י. מיהו ראי' מרבא הנ"ל כתב באופן אחר, וז"ל תדע דהא רבא גופא אמר אמרו רבנן בטעמא ואמרו רבנן ברובא ומין במינו ברובא היינו מן התורה כדנפקא לן בפ"ק די"א מאחרי רבים להטות ואמרו רבנן לאו דוקא אלא שהם דרשו והוציאו הדבר מן הפסוקים עכ"ל. וראייתו מבואר דבע"כ ר"ל שמן התורה כשנותן טעם אוסר, דאי איירי על דין דרבנן לא א"ש מה שאמר אמרו רבנן מין במינו ברובא הא גם מין במינו בעי ששים מדרבנן אע"כ מיירי על דין תורה ובע"כ סובר טעם כעיקר דאורייתא. וכ"כ רשב"א שם. ולכאורה יש להבין על תוס' אמאי לא הביאו ראי' כפשטא כמ"ש רשב"א ורא"ש, ונראה דלטעמייהו אזלו לפמ"ש רשב"א במס' חולין דצ"ז ע"ב ד"ה א"ל שלא אמרו בששים רק באיסור בלול כגון לח בלח שנבלעו, אבל יבש ביבש במין במינו אפי' מדרבנן בטיל ברובא, וכן קי"ל ביו"ד סי' ק"ט כדאי' בב"י ובש"ע ס"א אבל מין בשאינו מינו אפי' יבש ביבש אסור עד ס' כדאי' שם בש"ע, א"כ י"ל הא דאמר רבא אמרו רבנן ברובא ר"ל יבש ביבש אפי' מדרבנן מין במינו סגי ברובא ושפיר י"ל מה שאמר אמרו רבנן בטעמא במין בשאינו מינו היינו מדרבנן אסור כשנותן טעם א"כ אי אפשר להוכיח מכח הוכחה זו דטעם כעיקר דאו', הגם שבדעת רש"י כתב הבית יוסף בסי' ק"ט שסובר אפי' יבש ביבש מין במינו בעי ששים מ"מ לא כתבו ראי' זו כיון דליתא לשיטתם וע' ברשב"א במס' חולין שם, וכוונתם תוס' בראי' הנ"ל נראה פשוט דהנה הר"ן במס' חולין דצ"ח ע"ב כתב וז"ל והוי יודע דהא מילתא כולה דגמרא מזרוע בשילה אסמכתא בעלמא הוא דהא מין במינו מדאורייתא ברובא בטיל כדאיתא להדיא מין במינו ברובא ומין בשאינו מינו נמי כל היכי דליכא טעמא ברובא בטיל והיינו טעמא משום דמזרוע בשילה ליכא למיגמר ששים ומאה דלמא בבציר מהאי שעורא נמי בטיל אל דמצותו בכך לבשל זרוע ואיל כאחד א"ו מדאו' לא בעי ששים כלל לא במינו ולא בשאינו מינו אלא משום דאיכא איסורא דיהיב טעמא בשאינו מינו בששים כגון בצל וקפלוט וההוא מדאורייתא אסור דמין בשאינו מינו בטעמא לפיכך השוו חכמים כל נותנו טעם לאלו שלא לבטלו אלא בששים ואע"ג דבציר מהכי בטיל טעמא, ואפי' מין במינו דבטיל מדאו' החמירו חכמים ששים בצלול כיון שאיסור מתפשט בכל אע"פ שאין טעמו ניכר דלא פליג רבנן עכ"ל, וכיו"ב כתבו בתוס' ד"ה לחומרא וז"ל ועוד דזמנין דנפסק הטעם בפחות מס' או ממאה נשמע מדאו' לא בעי ששים ואם לפי אומד דעת דאיסור זה אין נותן טעם בהיתר שנתערב אפילו בפחות מששים מותר רק חכמים השוו מידותיהם משום לא פלוג אטו איסור נותן טעם עד ששים ואף דטעם כעיקר דאו' מ"מ מדאו' לא בעי ששים וכ"כ הב"ח ביו"ד סי' צ"ח בשם הר"ן, ובזה יש ליישב קו' שו"ת תרומת הדשן המובא בש"ך יו"ד סי' צ"ח ס"ק ב' לר"ת וסייעתו דטעם כעיקר דאו' אמאי נאמן עכו"ם מסל"ת ואינו קפילא הא עכו"ם מסל"ת אין נאמן באיסור דאו' דר"ל לשיטתם אין נאמן רק היכי שעל פי אומדנא אינו נותן טעם, ולפמ"ש הר"ן משמע ברוב מאכלים אינם נותנים טעם עד ששים רק בצל וקפלוט, וכיון דמדאו' מותר אף דליכא ששים והוא רק חומרא דרבנן דבעי ששים שפיר נאמן עכו"ם מסל"ת דבאיסור דרבנן נאמן, ואין לומר הא דנאמן מסל"ת באיסור דרבנן היינו דגוף איסור הוא מדרבנן משא"כ היכי שגוף איסור הוא מדאו' רק מדאו' איכא היתר וחכמים החמירו שלא יהיה ניתר בהך, חמור איסורא, וחילוק זה ניכר בקמאי ז"ל בכמה דוכתי דזה אינו דהא אף הדין דאין מסל"ת נאמן בדאו' כתב הש"ך כנ"ל מהא דאיתא במס' ב"ק דקי"ז ע"א מדין קטן מסל"ת ושם איתא דקטן מסל"ת נאמן להתיר שבוי' שנשבת לכהן כשאומר מסל"ת שלא זינתה דבשבויה הקילו, והיינו כמ"ש תוס' במס' כתו' דל"ו ע"ב ד"ה ואלו דמדאו' לא הוי שבויה בחזקת בעולה כדאיתא בכל דוכתי דבשבויה הקילו והיינו דמנוולה נפשה לגבי שבאי הרי אף דגוף איסור הוא דאו' מ"מ כיון שמדאו' לא חיישי' והוא רק חומרא דרבנן נאמן קטן מסל"ת וה"ה עכו"ם דלפי דברי הש"ך שווין, וע' בפר"ח יו"ד סי' ס"ט ס"ק מ' וע"ע ברמב"ם בפ"ח מאיסורי ביאה הי"ז ובמשנה למלך שם ה"א, ופ"מ ביו"ד סי' צ"ח סק"ב בשפתי דעת שם ודוק וע' ברש"י ד"ה בשבויה ואין לומר אמאי איתא במין באינו מינו נשפך אף שנודע שהיה רוב היתר אסור דהוי מדאו' הא הוי ספק ספיקא וזה אינו וכבר הרגש בזה הב"ח וכתב וז"ל ומ"ש רבינו בנשפך אסור ד"ס דאו' לחומרא אע"ג דמדאו' בנותן טעם והא ואפי' בפחות מס' שרי אם אין נותן טעם מ"מ כיון דליכא קפילא בספק איסור דאו' הוא עד ששים דלמא נותן טעם הוא לפיכך כתב דאסור מן התורה עד ס' מש"ה אם נשפך אף שנודע שרובא היתר אסור ולא חשיב ליה ספק ספיקא, ספק אם היה בו ששים ואת"ל לא היה ששים שמא לא היה הטעם נרגש כמו בספק זינתה תחתיו כיון דהצריכהו חכמים ששים כל פחות מס' בודאי איסור דאורייתא וליכא בס' וכיו"ב בסי' ק"י עכ"ד וגם הו"א לומר דהוי ס"ס משם אחד דלא הוי ס"ס כמ"ש תוספת בכתובות ד"ט ע"א והש"ך בכללי ס"ס כיון דב' ספיקות הם אם נותן טעם וע' בס' מנחת יעקב בכללי ס"ס והפליתי ולפ"ז דברי תום הנ"ל נכונים דע"כ רבא מיירי על דין תורה דאי על דין דרבנן הו"ל לומר במין בשאינו מינו בעי ששים אע"כ דקאי על דין תורה דלא בעי ששים אע"כ דקאי על דין תורה דלא בעי ששים רק כשיעור שמשערין דלא יהיב טעמא הגם שיש לומר שר"ל בטעמא בקפילא מ"מ הו"ל לומר כמו דאיתא במס' חולין דצ"ח דאיסורא בקפילא אע"כ שר"ל שמשערין שלא יהיב טעמא וא"ש העולה מזה דתוס' הוכיחו דבע"כ רבא סובר טעם כעיקר דאו':
כב) לפ"ז יש לומר הא דאיתא אח"כ ופליגא אדר' אלעזר קאי נמי על דברי רבא דבע"כ חולק ר' אלעזר על רבא וסובר טעם כעיקר לאו דאורייתא. דאל"כ קשה היאך קאמר כשם שאין מצות מבטלות זא"ז כך אין איסורין מבטלין זא"ז והיינו מין במינו דומיא דר"ש בן לקיש דאיירי לפי אוקימתא דרבא במין במינו ועל זה חולק י"א וקשה קו' הנ"ל בפרט ב' מאן שמעת ליה דאמר כן הילל והוא מיירי במין בשאינו מינו ושאני התם במצות דטעם כעיקר דאו' לכן אין מבטלות זא"ז אף דמיעוט נבלל ברוב כמ"ש רש"י בדע"ח מ"מ נרגש בטעמו ואפי' מיעוט מצה שנבלל ברוב מרור אף שהיא חריף מבטל קצת טעם מ"מ נשאר טעם קלוש ממצה כמ"ש בשו"ת עבודת הגרשוני וכיון דטעם כעיקר דאו' אין לחלק בין טעם ממש לטעם קלוש כמש"ל דלכן ס"ל לקצת פוסקים דנ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור מדאו' כיון דאיכא טעם איסור אף דהוא רק טעם קלוש משא"כ במין במינו דלא נרגש, הטעם אולי סובר הילל דמבטל זא"ז דהיינו מיעוט שנבלל ברוב נתבטל ובציר ליה שיעורא כמ"ש רש"י שם דע"ח ע"א ד"ה אי ומ"ש שם לישב הוא דרך פלפול אע"כ דסובר ר' אלעזר טעם כעיקר לאו דאו' ושפיר קאמר הש"ס דחולק גם על רבא ואין לומר מנלן דר' אלעזר חולק על רבא דלמא סובר ג"כ דטעם כעיקר דאו' וה"ק כשם שסובר הילל שמצות אין מבטלות זא"ז כיון דטעם כעיקר דאורייתא ונרגש הטעם ה"ה באיסורין במין בשאינו כיון דנרגש הטעם אין מבטלין זא"ז ולוקה אם אכל אבל במין במינו מודה לר"ש בן לקיש דמבטלות זא"ז דזה אינו דא"כ למה קאמר דוקא כשם כו' הו"ל לומר בקיצור כיון דטעם כעיקר דאו' דהא הרבה תנאים שס"ל כדמוכח ממתני' דאורז כמ"ש תוספת וכן ר' עקיבא ורבנן בפסחים דמ"ד ס"ל טעם כעיקר דאו' והם רבים ולמה תלה הדין ביחיד דחביריו חולקים עליו כדאיתא בפסחים דקט"ו אע"כ דמיירי באיסורין במין במינו דליכא למיקם אטעמא ואפ"ה קאמר דלא בטיל ברובא ומדמה שפיר כמו במצות במין בשאינו מינו דליכא טעמא דהא טעם כעיקר לאו דאורייתא ואפ"ה מן התורה יוצא יד"ח דאין מבטלים זא"ז ה"ה באיסורין במין במינו וא"כ מוכח דר' אלעזר חולק על ר"ש בן לקיש וגם על רבא לפ"ז מיושב ג"כ קו' בית הילל הנזכר בפרטים מהקודמים על רא"ש וטור שס"ל כרשב"ל וגם חשו לדברי הילל, ובהנ"ל א"ש דר' אלעזר דמדמה זה לזה כיון דרוב טעם כעיקר לאו דאורייתא אבל הרא"ש וטור דס"ל להלכה דטעם כעיקר דאורייתא דקיי"ל כר"ת כדאי' בש"ע סי' נ"ח וכן סובר רשב"ל כמו שאמר רבא דרשב"ל מיירי בפיגול ונותר וטמא במין במינו, אבל מין בשא"מ אין מבטל זא"ז א"כ לא דמי זה לזה דאף דאין מצות מבעלות זא"ז היינו מ' דנרגש הטעם אבל באיסורין מין במינו כיון דלא נרגש הטעם מבטלות זא"ז דבטל המיעוט ברובא וא"כ שפיר יש לומר אף הילל דסובר מצות אין מבטלות זא"ז מ"מ באיסורא מין במינו מודה דמבטלת זא"ז דמיעוטא בטל ברובא כדין מין במינו וא"ש ונכון: