אור ברסלב
שערי תורה חלק ג כלל כג › פרט ד

שערי תורה חלק ג· רבי בנימין וולף לב

כלל כג · פרט ד

פרט ג

יבואר ישוב באופן אחר על קו' ספר בית הילל:

טו) בפרט ג' נתבאר קו' בית הילל על רא"ש וטור וכתבתי לישב ונתבאר שם לדברי סמ"ק ואו"ה דטעם קלוש אסור רק מדרבנן נסתר תי' שכתבתי שם, ונלענ"ד לישב באופן אחר דהנה איתא במס' פסחים דק"א ע"א אמר הילל משמי' דגמרא לא נכרוך אינש מצה ומרור בהדדי וניכול משום דס"ל מצה בזמן הזה דאו' ומרור דרבנן ואתי מרור דרבנן ומבטל מצה דאו' (טעם במצה דאו') ואפי' למ"ד מצות אין מבטלות זא"ז הוי דאורייתא בדאו' או דרבנן ובדרבנן (כיון דכהדדי נינהו כולהו קיום מצוה לא מבטלי אהדדי) אבל דאו' בדרבנן אתי דרבנן ומבטל לדאו', מאן תנא דשמעת ליה דאמר אין מצות מבטלות זא"ז הילל דתני' אמרו עליו על הילל הזקן שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו, אמר ר' יוחנן חלוקין עליו חביריו על הילל דתני' יכול יהיה כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהילל אוכלן ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו אפי' זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, וכתב רשב"ם יאכלוהו כל אחד בפני עצמו מדלא כתיב יאכלו אותו ואנא ידענא דאפסח קאי דכתיב לעיל מיניה ואכלו את הפסח, מתקיף לה רב אשי אי הכי מאי אפי', אלא אמר רב אשי האי תנא הכי קתני יכול לא יצא בהן ידי חובתו אע"כ כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהילל אוכלן ת"ל על מצות ומרורים אפי' זה בפ"ע וזה בפ"ע. וכתב רשב"ם מיהו חולקים חביריו עליו כר' יוחנן אבל מהכא לא שמעינן. השתא דלא אתמר הילכתא לא כהילל ולא כרבנן (וכתב רשב"ם דהא רבנן דברייתא מודו להילל דכריכה נמי שפיר דמי אבל ר' יוחנן קאמר דפליגי עלי' רבנן לגמרי ול"ל כריכה) וברך על אכילת מצה ואכול והדר מברך על אכילת מרור ואכול והדר אכיל מצה וחסא בהדדי בלא ברכה זכר למקדש כהילל עכ"ל, ועיין שו"ת שער אפרים סי' נ"ג ונ"ד ונ"ד ובס' יד דוד וע' בתוס' בד"ה אמר רבא ובמוהרש"א ובמרדכי כתב וז"ל ת"ל יאכלוהו זה בפ"ע וזה בפ"ע וא"ת רבנן האיך דרשו לי' לקרא דעל משמע דוקא בית אחת יש לומר דאינהו דרשי דקרא דעל אתי למישרי אפילו בבת אחת דאי לאו קרא הוה אמינא דצריך לאוכלן מצה ומרור כל אחת ואחת בפ"ע דמשמע יאכלוהו להכי איצטריך על דמותר לאוכלן אפי' בבת אחת וא"ת היאך הוכיח ר' יוחנן מהכא דחולקים חביריו על הילל הא שפיר יש לומר דמותר לאכלן בבת אחת כמו הילל כדפרשתי. ופי' רשב"ם דקבלה היה דחלוקין עליו חביריו מיהו מהכא לא שמעו ליה אלא נראה דמשמע דמוכח ליה ר' יוחנן מהכא מדקאמר דתני', וע"ק היאך מוכח דהילל סובר דמצות אין מבטלין זא"ז בעלמא דלמא שאני הכא גבי מצה ומרור דגלי קרא דשם אין מבטלין דכתיב על משמע בבת אחת, ויש לומר דע"כ ס"ל להילל דמצות אין מבטלין זא"ז מדקא דרש ליה לקרא דעל אתי לאשמועינן דחובה לאוכלן בב"א דאדרבא אימא על אתו לאשמועינן דמותר לאוכלן בבת אחת דאי לאו על הוי אמינא דצריך לאכול כל אחד ואחד בפ"ע אבל לא בב"א משום דמצות מבטלות זא"ז בעלמא להכי איצטרך לאשמועינן דהכא אין מבטלות ומותר לאכלן בבת אחת אלא ש"מ דס"ל דבעלמא נמי אין מצות מבטלות זא"ז והשתא ניחא דעל לא איצטרך לאשמועינן דמותר לאוכלן בבת אחת משום דהכא אין מבטלות זא"ז דהא בעלמא נמי ס"ל דאין מבטלין זא"ז כמו שהוכחנו, וא"כ לא מצי למידרש על לאשמיענן דמותר לאכלן בבת אחת, אלא ודאי על אתי לאשמעינן דחובה לאכלן בבת אחת והשתא ניחא נמי דר' יוחנן הוכיח שפיר דחולקין חביריו על הילל מדדרשי רבנן קרא דעל אתי לאשמועינן דמותר לאכלן בבת אחת דאי לאו על הוי אמינא דצריך לאוכלן כל אתת בפני עצמו אבל לא בבת אחת משום דמצות מבטלות זא"ז כמו בעלמא ולהכי איצטרך על לאשמועינן דהכא אין מבטלין זא"ז ומותר לאכלן בבת אחת והשתא ניחא שפיר דאיצטרך על לאשמועינן התירא ולומר דמותר לאכלן בבת אחת עכ"ל והוי על סגנון שכתבו תוס' רק לתוס' סובר הילל לכתחילה יש לכרוך ולא מעכב ומדברי מרדכי נראה דס"ל דהוא חובה ומעכב וכן מרמז מוהרש"א לזה:

טז) ואחרי הוצעת סוגיא הנ"ל נברר מה שיש לעיין בסוגיא, דהנה נודע דעת רמב"ם בסד"א מדאו' לקולא רק מדרבנן לחומרא, ומשמע דה"ה במצות עשה כשיש ספק אם קיים מצוה כהוגן או לא בדיעבד אזלינן להקיל כמ"ש איסור לאו מאיסור עשה, וכן מצאתי שכ"כ הגאון בעל פרי מגדים זצ"ל בספרו תיבת גמא בפ' לך לך, והנה לפמש"ל בפרט ב' בכריכת כזית מצה ומרור ופסח אינו ודאי דאיכא ביטול מצוה לדידן דקי"ל טעם כעיקר דאו' ובמין בשאינו מינו לא נתבטל המיעוט שנתערב ברוב כיון שמרגיש הטעם ממיעוט, וא"כ אף אם נתערב מיעוט מצה ברוב מרור וכן המיעוט מרור ברוב מצה וכמו כן בכזית פסח שנתערב מיעוט ברוב של אידך מ"מ כיון דהוא מין בשאינו מינו ונרגש הטעם המיעוט לא בטיל המיעוט ואיכא כזית לכל אחד ואחד דהא הטעם ניכר ולא בטיל ברוב ואף שמעורב המיעוט מ"מ אוכל כל כזית וכזית בכדי אכילת פרס רק דיש לחוש אולי נתערב מיעוטא דמעוטא ברוב של אידך דלא נתן המיעוט טעם ברוב, וכיון דליכא טעם בטל המיעוט ברוב ונתמעט משיעור כזית, למשל אם נתערב גרגר מכזית מצה ברוב מרור או ברוב כזית פסח נתבטל הגרגר מצה כיון שאין נותן טעם בטל ברוב כדין מין במינו כמש"ל בשם רשב"א ור"ן ולא נשאר כזית כיון דהוא רק כזית מצומצם כמ"ש תוס' ד"ה אלא וכן באינך, מ"מ מידי ספיקא לא נפקא, ואף דאי אפשר שלא יתערב שעל ידי לעיסה הדרך להתערב מיעוטא של זה ברובו של זה כמ"ש רש"י בזבחים דע"ח ע"א מ"מ לא ברור שיהיה התערובת באופן שיתבטל המצוה שלא יהיה שיעור כזית דהי נו שיתבטל גם הטעם אולי נתערב מיעוט חשוב שעדיין הטעם ממיעוט ניכר ולא בטל כמיעוט ברוב, ואין לומר כיון שטעם ממיעוט ניכר ברוב וכמו שאמרה תורה באיסורין כשניכר הטעם ממיעוט איסור נהפך הרוב היתר לאיסור וכולן אסור ולוקין עליו אם אוכל כזית אף שמעורב בהיתר ונעשה כולו איסור כמו שסובר ר"ת הובא ברא"ש במס' חולין דצ"ח וכן במצות חיטין ואורז אף שרובא אורז הטעם מחיטין שנותן באורז הוי כאלו היה כולו חיטין וכאילו אוכל כזית חיטין וא"כ הכא כשניכר הטעם ברוב נהפך הרוב למיעוט וא"כ בצר שיעורא דזה אינו דגם בכה"ג איכא שיעור כזית לכל אחד ואחד, דאם נתערב מיעוט חשוב ממצה ברוב מרור וניכר הטעם ממצה כיון שנהפך הרוב למיעוט הוי כאילו אוכל כזית מצה, ואם נתערב מיעוט ממרור ברוב מצה וניכר הטעם ממרור הוי כאילו אוכל כולו מרור כיון שנהפך הרוב למיעוט וא"כ איכא כזית לכל אחד ואחד, וא"כ בדיעבד כיון שהוא ספק אם קיים המצוה אזלינן לקולא לשיטת רמב"ם וסיעתו ואף דאי אפשר לצמצם בלעיסה כמ"ש רש"י ואולי נתערב מכזית אחד בשני מיעוט חשוב, ומאידך כזית לאותו כזית רק גרגר אחד ודלא נהפך וא"כ בצר לי' שיעורא מכזית, מ"מ יש לומר כיון דלא ברור אולי נתערב באותו זית ג"כ מיעוט חשוב דאטו ברור שיתערב רק גרגר אחת. וכיון דהו ספק אזלינן לקולא ודוק, ואף דבאיסור לאו מדרבנן לחומרא מ"מ כבר כתב פר"ח ביו"ד סי' כ"ט לרמב"ם מצינו בכמה מקומות לא החמירו רבנן וא"כ י"ל ה"ה בספק מ"ע, מיהו אי לאו דגלי קרא דעל מצות ומרורים יאכלוהו, וזהו דבדיעבד יצא מ"מ לכתחילה אין להכניס א"ע בספק, וסובר הילל במצות פסח ומרור גלי קרא דאפי' לכתחילה יכול לכרוך, והילל הוכיח כן דבע"כ גלי קרא דאפי' לכתחילה יכול לכרוך דאי אפשר לומר דהתורה התירה בדיעבד הא על זה לא צריך קרא כיון דבכל מקום כשהוא ספק אזלינן לקולא וא"כ קשה מנלן דסובר הילל אין מצות מבטלות זא"ז כעין קו' תוס' ומרדכי הנ"ל דלמא שאני התם דגלי קרא דעל מצות ובעלמא מצות שהן מין במינו מבטלין זא"ז, ואין לומר כתי' תוס' ומרדכי הנ"ל דאי בעלמא מבטלות זא"ז מנלן להילל דמותר לכתחילה לכרוך דלמא קאמר הקרא רק בדיעבד יצא, דזה אינו כיון דהוי מין בשאינו מינו לא צריך קרא על דיעבד דמהני כיון דהוי ספק אם קיים מצוה אזלינן לקולא דלמא נתערב מיעוט חשוב ברוב וקיים המצוה, אבל בעלמא מצות שהן מין במינו מבטלות זו את זו. וממילא גם באיסורין שהם מין במינו מבטלין זא"ז ומנלן לר' אלעזר דאין איסורין מבטלי' זא"ז להילל, ואין לומר דראיות ר' אלעזר דאי יסבור הילל בעלמא מצות מבטלות זא"ז במין במינו, מנלן למידרש קרא דעל מצות דגם לכתחילה מותר לכרוך בבת אחת כיון דאיכא ספק אם קיים מצוה כהוגן דלמא קרא דעל מצות ר"ל שיקח יותר מכזית מכל אחד ואחד, דאז בודאי היה מקיים מצוה כהוגן כמש"ל דבממ"נ אם נתערב רק אותו מיעוט שהי' יותר מכזית נשאר כזית שלם ואם נתערב יותר איכא נתינת טעם ולא נטיל, אע"כ דסובר אין מבטלין זא"ז אפי' מין במינו וה"ה באיסורין דזה אינו דאם נימא כן בע"כ ס"ל דאפשר להחזיק בפיו יותר משלשה זיתים כמ"ש בתוס' בד"ה אמרו א"כ קשה האיך הוכיח ר' אלעזר שסובר הילל מצות אין מבטלין זא"ז דילמא גם הילל היה לוקח יותר מכזית מכל אחד ואחד כמ"ש תוס' ד"ה אמרו אע"כ דר' אלעזר סובר כמ"ש בספר ברכת הזבח דאין מחזיק בפיו יותר משלשה זיתים וא"כ הדק"ל:

יז) ונלענ"ד לישב דהנה ראיתי בשו"ת מוצל מאש סי' י"ח שכתב שהקשה רא"ם כיון שקריאת מגילה הוא מדרבנן אמאי טומטם אינו מוציא את מינו הא ספיקא דרבנן לקולא ותי' דלא אמרי' סד"ר לקולא רק בדיעבד אבל לא לכתחילה וכן בס"ס בדאורייתא ה"נ כן. וכבר תמהו עליו רבים הרי כל איסורין אינו מתירין בס"ס לכתחילה איסור ערוה ואיסור מאכל ובדרבנן אפי' ספק אחד לכתחילה (ע' בפר"ח בכללי ס"ס כלל ו' שהקשה ג"כ) וכתב בכוונת הגאון רא"ם ז"ל דס"ל דוקא לענין איסור שהוא לא תעשה שרינן ס"ס אפי' לכתחילה משום דממזר ודאי אסרה תורה ספק ממזר אינו בבל יבוא, וכן בכל איסורין ספיקן לא אסרה תורה (כרמב"ם דהוא רק חומרא דרבנן בספק ראשון ובספק שני הוי ספיקא דרבנן דאזלינן לקולא) אבל לענין קיום מצוה דרבנן או דאו' שיעשה כך וכך אין לפטרו מטעם ספק ספיקא שהרי אפי' באלף ספיקות כיון שיש ספק אחד מני אלף שהוא חייב הרי לא קיים העשה והרי החיוב מוטל עליו ולכך אין לומר שזהו הספק אם הוא זכר יוצא מידי חיובו לכתחילה על ידי אותו הקורא משום דס"ס הוא (ספק זכר או נקיבה ואת"ל נקיבה דילמא גם השומע נקיבה) כיון מספק הוא אם יוצא ידי חובתו או לאו לא מהני לכך אמר שיקרא בעצמו עכ"ד גילה לן דבר חדש, בדבר מצוה המחויב לעשות אין לפטרו מטעם ס"ס וכיו"ב כתב הפליתי בסי' ט"ז ס"ק נ"ג בסופו ולמדנו מדבריו דסובר דהא דסבר רמב"ם סד"א מדאו' לקולא היינו בלא תעשה אבל במצות עשה אם קיים המצוה עומד בחזקת חיוב כמו מקודם שהיה מחויב לקיים, עדיין נשאר באותו חיוב ולא נצא ידי חובת מצוה מן התורה עד שיהיה ודאי שקיים המצוה ואפי' ס"ס לא מהני וכ"ש בחד ספק, והנה בחד ספק יש להסביר דבריו לפי מה שהוכיח מוהרי"ט ופר"ח בכללי ס"ס שרמב"ם ז"ל מודה באיקבע איסורא כגון בחתיכה מב"ח דמן התורה לחומרא כיון דחייב אשם תלוי ומכ"ש היכי דאיכא רק חזקת איסור בלבד שאינו מעורב עם היתר, דהא חזקה מהני מן התורה כדאיתא בחולין ד"י וא"כ במ"ע כיון דעד עתה היה בחזקת שהיה מחויב לקיים אותו מצוה והיינו חזקה קמייתא וכמו דקי"ל בכל ספק מוקמינן בחז"ק כ"ה כיון שהוא ספק אם קיים המצוה ונפטר מחיובו מחויב מן התורה לחזור ולעשות המצוה, ונ"ל היינו טעמא דהגאון זצ"ל הנ"ל דס"ל דלא מהני אפי' ס"ס דסובר כפוסקים ביו"ד סי' ק"י בכללי ס"ס דלא מהני ס"ס נגד חזקה וה"ה ובאמת להסוברים שם דמהני ס"ס נגד חזקה ה"ה (אך בזה חולק על הש"ך דסובר שב' וג' ספיקות מהני נגד חזקה כפר"ח שם) אבל עכ"פ נשמע בספק אחד במצות עשה לא דמי לספק מצות ל"ת ואף רמב"ם דסובר מדאו' לקולא מ"מ בספק אם קיים מצות עשה מן התורה לחומרא ודלא כספר פרי מגדים הנ"ל, מיהו בגוף חזקת חיוב שכתב אפי' במצוה דרבנן כיון דמחויב ועומד לא נפטר בספיקא צ"ע הא אמר ר' אלעזר במס' ברכות ד"כ ע"א ספק התפלל אינו חוזר ומתפלל כיון דתפילה דרבנן ולר' יהודא בס"ק דסובר דהוא מרבנן בספק קרא אינו חוזר וקורא הא בחזקת חיוב וכבר העיר מזה הפליתי בס' ס"ט סק"י ובצל"ח שם ומוכח משם דספיקא דרבנן אזלינן לקולא אף שהוא נגד חזקת חיוב ובע"כ דין זה תליא במחלוקת הפוסקים אי אמרינן ספיקא דרבנן בדאתחזק איסורא לחומרא כמ"ש הש"ך סי' ק"י בכללי ס"ס ובפר"ח שם ובס' פליתי וע' בס' חוות דעת והדברים עתיקין ואין כאן מקומו, ומ"מ נראין דברי הגאון ז"ל הנ"ל בספק מצוה דאו' אפי' לרמב"ם מדאו' לחומרא כיון דאיכא חזקת חיוב. ובס' חוות דעת בכללי ס"ס כתב שם טעם אחר דרמב"ם מודה דמצות עשה וכעת יצא לאור עולם חי' רמב"ן על הלכות בכורת וראיתי שהגאון אור עולם מוהרי"ט אלגאזי זצ"ל בדכ"ז ע"א כתב טעם אחר דרמב"ם מודה בספק מצות עשה מן התורה לחומרא כיון דעשה אלים מלאו דהא קי"ל דעשה דוחה לא תעשה לענין ספק נמי אלים ודוקא לענין לאוין ילפי' מאשם תלוי כיון דלא חייב רק באיקבע איסורא ובספק חלב פטור ש"מ ספק מן התורה מותר אבל במ"ע אין ללמוד ע"ש באריכות וא"כ לפ"ז לק"מ קו' הנ"ל דשפיר הוכיח ר' אלעזר דבע"כ הילל סובר גם בעלמא אין מצות מבטלות זו את זו, דאי סובר דמבטלות תיקשי מנלן להילל דלכתחילה לכרוך דלמא קרא קאמר דדוקא בדעבד יצא כמו שס"ל לרבנן וכמ"ש תוס' ואין לומר דעל דיעבד לא צריך קרא דכיון שהוא ספק אם קיים המצוה אזלינן לקולא דזה אינו דלולי דגלי התורה הוי אמרינן דאזלינן לחומרא כיון דאיכא חזקת חיוב אע"כ דגם בעלמא אין מצות מבטלות זא"ז ולא צריך קרא על דיעבד וא"ש:

יח) מיהו אכתי יש לעיין לטעם שכתב בשו"ת מוצל מאש די"ל דלא שייך חזקה זו רק היכי דאיכא ספק אם עשה המצוה דלמא לא נעשה כלל שום מעשה כעין הא דאיתא במסכת ברכות ד"כ ע"א למ"ד ק"ף דאורייתא בספק קרא אפי' לרמב"ם מן התורה מחויב לחזור ולקרות דנשאר הדבר בחזק' בחזקת חיוב וכיו"ב בשאר מצות דאורייתא משא"כ היכי שעשה המצוה רק בספק הוא אם קיים כדין כנידון דידן וכן נידון הנזכר בשו"ת מוצל מאש יש לומר דבכה"ג איתרע חזקת קמייתא דהא נעשה מעשה שראוי להסתפק ויצא הדבר מחזקה כיון שעכ"פ נעשה מעשה וע"ז לא הי' החזקה קמייתא שמעשה יהיה נעשה באופן שלא יקוים המצוה כיון שהצדדים שקולים וכיון דליכא חזקה שפיר יש לומר בכה"ג לרמב"ם דמי למצות לא תעשה כמו התם מן התורה לקולא ה"נ אזלינן לקולא וקיים המצוה וא"כ אכתי קשה הקו' על ר' אלעזר היאך מביא ראי' מהילל דילמא בעלמא סובר מצות מבטלין זא"ז ושאני התם דגלי קרא דעל מצות ומרורים ואין לומר מנלן דלכתחילה מצוה לכרוך דלמא רק בדיעבד. דזה אינו דעל דיעבד לא צריך קרא כיון דהוי ספק אזלינן לקולא וכיון דבעלמא במין במינו במצוה מבטלין שפיר יש לומר גם באיסורין מין במינו מבטלין ומנלן לר' אלעזר דסובר הילל דאין איסורין מבטלין זא"ז, ולכאורה נראה להביא ראיה למ"ש תוספת במס' כתובת דכ"ג ע"א ד"ה תרווייהו היכי דזרק לה קדושין ומספקא לן אי קרוב לו או לה וב' סהדי קרוב לו וח"א קרוב לה כיון דודאי זרק לה קידושין לית לן למימר אוקי אחזקה להתירה לכתחילה וכפי הכוונה פשוטי הוא רק חומרא דרבנן ומן התורה הוי חזקה אף דאיתרע דהא נעשה מעשה קידושין רק הספק אם היה כהוגן מ"מ הוא רק חומרא דרבנן שלא לסמוך על חזקה כזו, וראיה לזה דהא איתא שם אם ניסת לא תצא וכן הבין בשו"ת נודע ביהודא מהדורא קמא חלק יו"ד סי' ס"ה וא"כ שפיר אמר ר' אלעזר כיון דמן התורה חזקה דאיתרע הוי חזקה בע"כ סובר הילל שאין מצות מבטלות אפי' מין במינו וה"ה באיסורין דאי סובר מבטלות תיקשי מנלן לכתחילה יכול לכרוך דלמא בא הקרא להורות דבדיעבד יצא בכריכה כמו דס"ל לרבנן ואין לומר דעל דיעבד לא צריך קרא כיון דהוא ספק אם קיים המצוה אזלינן לקולא, דזה אינו דלולי דגלי קרא הוי אזלינן לחומרא כיון דאיכא חזקת חיוב ואף דאיתרע החזקת חיוב דהא נעשה מעשה שראוי להסתפק כיון שעשה מעשה שאכלן מ"מ מן התורה בעלמא הוי חזקה ומוכרח קרא לגלות דהכא בדיעבד יצא אע"כ דגם בעלמא אין מצות מבטלות זא"ז אפי' מין במינו ולא צריך קרא על דיעבד ומזה נשמע דגם באיסורין אפי' מין במינו אין מבטלין זא"ז וא"ש:

יט) לפ"ז יש לישב קו' בית הילל על רא"ש וטור דס"ל דאיסורין מבטלין זא"ז הא איתא בגמ' ופליגא אדר"א כו' מוכח דדין זה תליא בדין מצות אי מבטלי' זא"ז וכיון דקי"ל בפסחים דקי"א לצאת ידי כולם לחומרא ולמה פסקו לקולא דאיסורין מבטלין זא"ז כמש"ל בפרט ב' שנצמח קולא ולפמ"ש א"ש מוהרי"ט במסכת קדושין ד"ז ע"ב הבין בכוונת תוס' הנ"ל דס"ל מדאו' לא הוי חזקה וגם הפ"י במס' גיטין דכ"ח ע"א הבין כן והביא ראי' מהא דאיתא במס' יבמות דקל"ג ע"א לחד לשנא סובר שמואל אשת חרש דאיכא ספק אשת איש ספק היה בו דעת וחלין הקידושין ספק לא היה בו דעת חייבין עליו אשם תלוי אמאי לא מוקמינן בחזקת פנויה אע"כ כיון שזה קידשה ונעשה מעשה איתרע חזקת פנויה ואפילו מן התורה איתרע החזקה כיון דחייב אשם תלוי, והארכתי ברוב בכללי חזקות שהוא מחלוקת עצום בפוסקים וא"כ יש לומר דרא"ש וטור הבינו דנחלקו ר' שמעין בן לקיש ור' אלעזר בדין זה ר' אלעזר סובר חזקה דאיתרע הוי חזקה מן התורה ושפיר מוכח מהילל כנ"ל אבל רשב"ל יש לומר דסובר דגם מן התורה לא הוי חזקה וכמו שאמר שמואל לחד לישנא אשת חרש חייבין עליו אשם תלוי ולא מוכח מכול דחולק ושפיר יש לומר דסובר בעלמא מצות שהם מין במינו מבטלין זא"ז וה"ה באיסורין מין במינו מבטלין זא"ז כיון דליכא טעמא בטיל ברובא, ושאני מצות כריכה דגלי קרא כמ"ש תוס' ומרדכי, ואין לומר דלמא קרא קאי על דיעבד דזה אינו דעל דיעבד לא צריך קרא כיון דהוא ספק אולי קיים המצוה כיון דהוא מין בשאינו מינו נשאר הטעם מיעוט בשני וטעם כעיקר, ואין לומר דניחוש אולי על ידי לעיסה נתבטל הטעם ממיעוטא דמיעוטא דלא נתערב רק גרגר אחד ובצר שעורא בכזית, דזה אינו כיין דאיכא ספק אזלינן לקולא מן התורה דליכא חזקת חיוב כיון דנעשה מעשה שראוי להסתפק וא"ש, וא"כ כיון דרא"ש וטור ס"ל כרשב"ל בע"כ ס"ל חזקה דאיתרע מן התורה לא הוי חזקה:

כ' ועוד יש לישב קו' בית הילל באופן אחר קצת על סגנון הנ"ל דהנה במסכת כריתות די"ט נחלקו אם חייב אשם תלוי בחתיכה אחת ספק חלב ספק שומן ולמ"ד אפי' בח"א חייב אשם תלוי בע"כ סד"א מדאו' לחומרא כמ"ש מוהרמ"א ופר"ח בכללי ס"ס דנחלקו בדין שכתב רמב"ם למ"ד דוקא בב"ח בע"כ סובר כרמב"ם לכן דוקא בב"ח דאיקבע איסורא חייב אבל בח"א פטור כיון דסד"א מדאו' לקולא ומין דמחייב אפילו בח"א בע"כ סד"א מדאו' לחומרא וא"כ גם האי גונא בספק אם קיים מצוה או מדאו' לקולא תליא ג"כ במחלוקת הנ"ל, וא"כ יש לומר ר' אלעזר סובר אפי' בחתיכה אחת חייב אשם תלוי ובע"כ סובר סד"א מדאו' לחומרא אפי' היכי דליכא חזקת איסור וכ"כ בספק מ"ע אף דחזקה דאיתרע לא הוי חזקה מ"מ מן התורה לא יצא ושפיר הוכיח דבע"כ סובר הילל דבעלמא ג"כ אין מצות מבטלות זא"ז וה"ה באיסורין דאם היה סובר בעלמא מבטלין קשה מנלן דלכתחילה יכול לכרוך דלמא הקרא קאי על דיעבד דיוצא דאין לומר דעל דיעבד לא צריך קרא כיון דהוא ספק אם קיים המצוה אזלינן לקולא, דזה אינו כיון דבעלמא בספק אם קיים מצוה אזלינן לחומרא לולי דגלי קרא הוי אמינא דאזלינן לחומרא אע"כ דגם בעלמא אין מצות מבטלות זא"ז ולא צריך קרא על דיעבד, אבל רשב"ל יש לומר דבעינן ב' חתיכות אבל בחתיכה א' פטור מאשם תלוי כיון דלא איקבע איסורא וסובר ג"כ חזקה דאיתרע לא הוי חזקה כלל ואפי' מן התורה לא הוי חזקה, וא"כ ליכא ראיה מהילל דאף דסובר מצות כריכה מ"מ לא מוכח די"ל דסובר בעלמא מצות מבטלות זא"ז וה"ה באיסורין מבטלין ושאני כריכה דגלי קרא אפי' לכתחילה. ואין לומר דקאי על דיעבד דזה אינו דעל זה לא צריך קרא כיון דהיא ספק אזלינן לקולא וא"ש ונכון בדרך פלפול:

תוכן העניינים

שערי תורה חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה