שערי תורה חלק ג· רבי בנימין וולף לב
כלל כג · פרט ג
יבואר ישוב ער קו' ספר בית הילל הנ"ל בפרט ב':
ז) בפרט ב' נתבאר קו' בית הילל על רא"ש וטור והנה בחק יעקב כתב לתרץ וז"ל ולענ"ד ל"ק דלדבריו קשה דאי דינים הללו תלי' זה בזה ממש אמאי קאמר הש"ס ופליגא אדר' אלעזר ואמאי לא קאמר דפליגי אדהילל דאמר אין מצות מבטלות זא"ז א"ו דה"ק הש"ס ופליגי אדר' אלעזר דאמר כשם שאין מצות מבטלות זא"ז כך אין איסורין מבטלין זא"ז ור"ל סובר דלא אמרינן האי כשם אלא אע"ג דאין מצות מבטלות זא"ז כיון ששניהם לזכור ענין יציאת מצרים מ"מ איסורין מבטלות זא"ז וכיו"ב כתב הפליתי סי' צ"ח ס"ק י"ב ונלענ"ד לישב קו' ספר בית הילל על רא"ש וטור כסגנון שכ' החק יעקב שר"ל מחולק עם ר' אלעזר אי דמי איסורין למצות אך לא מטעמו שהוא קצת דחוק ומטעם אחר סובר ר"ל דלא דמי כמו שיתבאר בס"ד ונקדים לפרש כוונת תוס' במס' זבחים הנ"ל דהנה שם בדף ע"ח ד"ה אלא כתבו וז"ל ואין להקשות אהך דשמעתין (דאיתא שם אם עשה עיסה מאורז וחיטין אם יש בה טעם דגן יוצא ידי חובתו בפסח) מהא דאיתא במס' פסחים דקט"ו לא ליכרוך אינש מצה ומרור בהדדי וניכול משום דס"ל מצה בזמן הזה דאו' ומרור דרבנן ואתי מרור דרבנן ומבטל למצה דאו' דהתם חיזוק המרירות הוא דמבטל טעם מצה אבל אורז לא מבטל טעם דגן, ועוד דהתם כשאוכל כזית מצה דכי מבטל לי' מרור ליכא טעם כזית מצה אבל אם אוכל הרבה שרי עכ"ל ולפי הנחה מתי' ב' הקשו בדע"ט ע"א בד"ה אמרו לו על הילל וז"ל בזמן שבהמ"ק קיים דשלשתן דאו' מנלן דסובר אין מצות מבטלות זא"ז דלמא היה לוקח הרבה מכל אחד ואחד כדפי' לעיל עכ"ל ולכאורה דבריהם קשה להבין דכפי הנראה קו' תוס' הוא לפמ"ש רש"י דלא ליתי מרור ומבטל לטעם מצה ועל זה הקשו דלמא לא היה אוכל רק כזית מצה וכזית פסח דאי אפשר לומר כוונת תוס' דהיה לוקח גם הרבה מרור דא"כ מבטל זא"ז דמה לי כזית מצה וכזית מרור או יותר מכזית מצה ויותר מכזית מרור אע"כ כוונתם כמ"ש ואף לפ"ז אין מקום לקו' תוס' דאי יסבור הילל מצות מבטלות זא"ז כיון דמרור בזמן הבית דאו' היה המצה ופסח מבטלים למרור ומכ"ש מה שהוא יותר משיעור כזית מצה ופסח שהוא רשות היו מבטלין ביחד למרור דאו', ואין לומר שכוונת תוס' דאפי' הרבה אין יכולין לבטל טעם מרירות דזה אינו דאף אם נאמר כן שאין מבטלין טעם המרירות שהוא חריף מ"מ מצה ופסח שאינן חריפים מבטלין זא"ז א"כ אי יסבור הילל מצות מבטלין זא"ז מה מהני כשלוקח הרבה מכל אחת ואחת הא לא יצוייר כלל שלא יבטל טעם אחד לחבירו, דאם היה לוקח יותר מכזית מצה ויותר מכזית פסח שוה בשוה היה מבטל אחד לחבירו ואם היה נוטל מצה יותר מכזית ופסח בכזית יתבטל הפסח במצה וכן להיפך אם נטל יותר מכזית פסח וכזית מצה נתבטל המצה בפסח ולעולם נתבטל המיעוט בחבירו וא"כ אף אי נימא שמרור שהוא חריף לא נתבטל מ"מ איכא חשש ביטול למצה או לפסח אם היה סובר הילל מצות מבטלות זא"ז וא"כ אין מקום לקו' תוס':
ח) ולכאורה יש לומר כוונת תוס' דהנה מצינו באיסור שנפל לתוך היתר מין בשאינו מינו דאיסור נותן טעם בהיתר בעינן שישים לבטל הטעם איסור ולא נתבטל טעם האיסור ברוב היתר וא"כ ה"ה אף שנתערב ולועס מצה ופסח ביחד כזית מזה וכזית מזה אי אפשר לומר כמ"ש רש"י בדע"ח ע"א ד"ה אי כשהוא לועס נבלל מין לתוך חבירו מיעוטו של זה ברוב של זה ובטל המיעוט ברוב דזהו דוקא מין במינו דלא ניכר הטעם משא"כ במין בשאינו מינו דטעם כעיקר דאו' ויוצא ידי חובת מצוה בטעם כמו בעושה אורז ודגן ואי אפשר כלל לומר היכי שנוטל כזית פסח וכזית מרור שיהיה המיעוט בטל ברובו על ידי בלילה שנבלל בפיו דאיך שייך לומר שהמיעוט מכזית פסח נתבטל ברוב מצה הא הטעם מפסח לא נתבטל וכמו כן לא שייך לומר שהמיעוט מכזית מצה נתבטל ברוב פסח כיון דטעם ממצה לא נתבטל ברוב ואף שכתבו תוס' במס' חולין דצ"ח ע"ב ד"ה לחומרא והר"ן שם דזימנין דנפסק הטעם בפחות מששים רק כיון דאיכא איסורא דיהיב טעמו באינו מינו כבצל וקפלוט ומדאו' אסור מין בשא"מ בטעמא השוו חכמים מידותיהם כל נותני טעם שלא לבטל אלא בשישים מ"מ עכ"פ ברוב לא נתבטלו הטעם ובע"כ עיקר החשש הוא דחוזק המרירות דמרור מבטל לטעם מצה או לטעם פסח דהיינו על ידי לעיסה יתערב מיעוט מצה ברוב מרור ויתבטל הטעם מצה ממיעוט ולא נשאר כזית מצה וכמו כן יש לחוש שיתערב מיעוט מכזית פסח ברוב מרור ויתבטל בטעם פסח ממילא ולא נשאר כזית פסח אבל לא חיישינן דיבטל מצה לפסח או פסח למצה וכן משמע מרש"י שכתב ולא אתי טעם מרור ומבטל לטעם מצה וא"כ שפיר הקשו אולי לקח הרבה מכזית מצה והרבה מכזית פסח כדי שלא יתבטל הטעם וההכרח לדחוק מ"ש תוס' הרבה מכל אחד ואחד אין רצונם לומר גם ממרור רק הרבה מכזית פסח והרבה מכזית מצה כדי שלא יהיה מרור מבטל לטעם מצה ופסח אבל פסח ומצה אין יכולין לבטל טעם מרור אפי' הן הרבה מיהו באמת זה ליתא דא תא במס' פסחים דקט"ו ע"א וז"ל השתא דלא אתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן מברך על אכילת מצה ואכל והדר מברך על אכילת מרור ואכל והדר אכיל מצה וחסא בהדדי בלא ברכה זכר למקדש כהילל וכתבו תוס' בד"ה אלא מברך וז"ל אם היה כורך שניהם תחילה הוי אתי מרור דרבנן ומבטל למצה ואם היה אוכל מצה בלא מרור תחילה כשהיו כורכין אח"כ אתי מצה דרשות ומבטל למרור דרבנן מיהו אי הוי קיי"ל כהילל הוי עבדינן הכי מצה לחודא והדר מצה ומרור בכריכה כיון שצריך לעשות מדרבנן מצות כריכה כהילל דהוא דרבנן ודרבנן עכ"ל וע' מג"א סי' תע"ב ס"ק י"ג הרי שכתבו מצה דרשות מבטל מרור דרבנן ובע"כ כוונתם מ' דמבטל הטעם כמ"ש בד"ה אתי דרבנן ומבטל למצה דאו' וז"ל וכ"ש דאי לא הוי מרור אפי' מדרבנן דמבטל למצה וכדמשמע לקמן והא דאיתא בהקומץ רבא דכ"ג מצה מתובלת דלא אתי בשמים ומבטל למצה דאין מן הבשמים כ"א דבר מועט עכ"ד מוכח דס"ל דטעם של שני מבטל למצוה ה כי שטעם נרגש רק במצות שווין סובר הילל שאין מבטלין כיון דשווין וכ"כ עוד שם בע"ב בהא דאיתא דבלע מצה ומרור יוצא ידי מצה ידי מרור לא יצא כתבו בד"ה יד דלא שייך ביטול רק כשלעסו יחד דאז מבטל טעם אחד את חבירו אבל כשהן שלימין אין מבטלין יע"ש ובר"ן וא"כ ל"ק קו' תוס' דאם היה נוטל יותר מכזית מצה ויותר מכזית פסח וכזית מרור היו מבטלין למרור דאו' אם היה סובר הילל מצות מבטלות זא"ז ומה שכתבתי לעיל כיון דמרור הוא חריף לא נתבטל ליתא דבע"כ מוכח שמבטל לטעם מרור דאם לא נתבטל טעמו קשה לווה שמברך על מרור תחילה ליברך רק על מצה ויכרוך אח"כ מצה ומרור ויברך דלא אתי מצה דרשות ומבטל למרור דרבנן כיון דטעם מרור לא בטיל אע"כ דבטל וא"כ דברי תוס' בקו' זה הוא תמוהו:
ט) ונלענ"ד בכוונת תוס' דהנה הפר"ח כתב בא"ח סי' תמ"ב ס"ק א' וז"ל ועוד מסתברא לי דאפי' איכא כזית בכדי אכילת פרס כיון דליכא טעמא בטל ברוב תדע כיון דליכא טעמא הו"ל כמין במינו כיון דליכא למיקם אטעמא דבטל ברובא וכ"כ רשב"א ור"ע בפשיטות בפרק ג"ה בסוגיא דזרוע בשילה יע"ש וא"כ כשמערב מצה ומרור ואוכלין כאחת כיון שעל ידי לעיסה נבלל מיעוטו של זה ברובו של זה כמ"ש רש"י א"כ מיעוט מצה המעורב ברוב מרור ליכא טעם נרגש ממצה ממילא בטל המיעוט ברוב כמו מין במינו היכי דליכא טעמא בטל ברוב וא"כ לא נשאר כזית מצה רק רוב מכזית וכמו כן המיעוט מרור שנלעס ברוב מצה נתבטל לגמרי וליכא שיעור כזית רק רוב מכזית מרור ואין לומר מה בכך שנתערב מיעוט ברוב מ"מ כיון דהוא מין בשאינו מינו נרגש הטעם דהא קיי"ל טעם כעיקר דאו' וכיון שמרגש הטעם ממיעוט לא נתבטל המיעוט ברוב וגם הממשות ממיעוט לא בטיל ושפיר אוכל כזית מצה בכדי אכילת פרס אף שמעורב מיעוט מצה ברוב מרור וכן להיפך מיעוט מרור ברוב מצה דזה אינו דהנה תוספת במס' חולין דצ"ח ור"ן שם כתבו דהא דבעינן מין בשאינו מינו ששים הוא רק מדרבנן דמדאו' היכי דליכא טעמא בטיל ואף דלא בטיל מין בשאינו מינו חד בתרי מ"מ ביותר בטיל כי אם נתערב גרגר אחד ברוב בודאי אין הגרגר נותן טעם, וא"כ מספיקא אין יוצא ידי חובת מצוה כי אי אפשר לצמצם בשעת לעיסה אולי נתערב רק מיעוטא דמיעוטא ממצה כגון גרגר אחד וכיו"ב ברוב מרור באופן שלא נרגש הטעם ממיעוט מצה שאז בטיל המיעוט מצה ברוב מרור וליכא שיעורא דכזית מצה דאתי מרור דרבנן ומבטל למצה דאו' וכן למ"ד מצות מבטלות זא"ז אפי' דאו' בדאו' דאם נתערב גרגר מצה ברוב כזית מרור בודאי בטל הטעם מגרגר מצה שנתערב במרור וכיון שבטל הטעם נתבטל הממשות גרגר ברוב דכיון דליכא טעם הוי כמין במינו דבטיל ברובא דלא נשאר כזית מצה וכמו כן בכזית פסח כשנתערב מיעוטא דמיעוטא באידך רובא וכן בכזית מרור היכי שנתערב מיעוטא דמיעוטא ברובא באידך שנתבטל גם הממשות דמיעוטא כיון שלא נרגש הטעם א"כ לא נשאר כזית בכל מין ומין וא"כ לפ"ז שפיר הקשו תוס' מנלן דסובר הילל אין מצות מבטלות זא"ז דלמא היה לוקח הרבה מכל אחד ואחד דבכה"ג לא בטיל אף שמעורב המיעוט ברוב דבממ"נ אם נתערב מיעוט חשוב ברוב לא נתבטל הטעה המיעוט ברוב וניכר טעמו ואוכל כזית טעמו וממשו בכדי אכילת פרס ואי נתערב מיעוטא דמיעוטא שנתבטל הטעם מ"מ בדבר מועט נשאר עדיין כזית ממשות בכל מין ומין ושפיר הקשו תוס' מנלן דסובר הילל דמצות אין מבטלות זא"ז דלמא היה נוטל הרבה מכל אחד ואחד וא"ש ודו"ק.
י) מיהו לפי דברינו הא דמסיק רבא דר' שמעון בן לקיש מיירי רק במין במינו אבל במין בשאינו מינו לוקה כשאוכל שלשתן כיון שהטעם ניכר בו והיכי שהתרה על שלשתן לוקה משום פיגול נותר וטמא היינו דוקא כשאוכל יותר בכזית מכל אחד ואחד בכדי אכילת פרס (דהא רשב"ל קאמר סתם פיגול נותר וטמא ולא ביאור דמיירי שאכל כזית מצומצם מכל אחד ואחד ובמין במינו שפיר קאמר אבל מין בשא"מ אין לוקה רק בשאוכל יותר מכזית מכל אחד ואחד) דאם אכל מכל אחד ואחד רק כזית מצומצם פטור ממלקות דהוי התראת ספק דלמא בשעת לעיסה נתערב רק מיעוטא דמיעוטא מכזית אחד בשל חבירו ונתבטל דכיון דאין הטעם נרגש הוי כמין במינו דבטל ברובא וליכא שיעורא דכזית בכל אחד ואחד דאף אם מתרמי שלא לעס באופן זה ונתערב מיעוט חשוב ברוב שלא נתבטל המיעוט ברוב כיון שנותן טעם מ"מ הוי התראת ספק ול"ש התראה אע"כ כמ"ש מיהו לפ"ז קשה אמאי מוקי רבא לדברי ר"ש בן לקיש דמיירי רק במין במינו נוקי אפי' במין בשאינו ומיירי שלקח כזית מצומצם מכל אחד ואחד דבכה"ג פטור ממלקות דהוי התראת ספק כיון שעל ידי לעיסה נתערב אולי נתערב רק מיעוטא דמיעוטא ברוב של חבירו דנתבטל המיעוטא דמיעוטא כיון דאין הטעם נרגש ובצר שיעורא דכזיתי מאותו איסור שהתרה אפי' התרה על שלשתן (וכמו כן קשה לפי' רבינו ברוך המובא בתוספת ד"ה פיגול) ונראה דרבא סובר כיון דרשב"ל אמר סתם פיגול ונותר וטמא ולא קאמר שהיה רק שלשה זיתים דדרך אמוראים לפרש דבריו משמע אפי' ביותר משלשה זתים לכן מוכרח לוקמי דמיירי רק במין במינו דבטיל ברובא כיון דליכא טעמא בטיל אבל במין בשאינו חייב מלקות דהוי התראה ודאי דבממ"נ אי נתערב רק מיעוטא דמיעוטא מאחד ברובא של כזית שני א"כ נשאר כזית שלם שאינו מעורב ואוכל מכל אחד ואחד כזית טעמו וממשו ואם נתערב יותר מכן באופן שלא נשאר כזית שלם מכל אחד ואחד מ"מ בכה"ג לא מתבטל הטעם וממשות המיעוט ברוב כיון שטעמא ניכר לא נתבטל ואכתי אוכל שיעור כזית שלם מכל איסור ואיסור דאף שאין אוכל כזית שלם מכל אחד בפני עצמו רק ע"י תערובת כיון שהוא כזית בכדי אכילת פרס הוי חדא אכילה ומדברי תוס' הנ"ל מוכח, וכן יבואר בס"ד לקמן דבית הבליעה מחזיק יותר משלשת זיתים, ואפי' לחולקים מ"מ יכול להכניס בפיו ולבלוע מעט מעט וא"כ א"ש:
יא) אמנם קשה בהך סוגיא במה דקאמר ופליגא אדר' אלעזר פי' רש"י דר' שמעון בן לקיש פליג אדר' אלעזר כיון דרב"ל מיירי רק במין במינו ובמין בשאינו מינו כיון דטעם כעיקר דאו' מודי דאין איסורין מבטלין זא"ז א"כ בע"כ גם ר' אלעזר מיירי רק באיסורין שהן מין במינו וע"ז קאמר דאין איסורין מבטלין זא"ז וק' לר' אלעזר איך מדמה ואמר כשם שסבר הילל אין מצות מבטלות זא"ז כך אין איסורין מבטלין זא"ז הא לא דמי דהתם הוא מין בשאינו מינו וכיון דנרגש הטעם ממצה ופסח וטעם כעיקר דאו' לכן לא נתבטל משא"כ באיסורין מין במינו דלא ניכר הטעם י"ל דסובר הילל דמבטלין זא"ז כיון דמין במינו בטל ברובא, מיהו לכאורה לא קשה מידי לפ"מ שכ' רש"י וז"ל הילל כורך פסח מצה ומרור ולא אתי טעם מרור ומבטל ליה לטעם מצה וכן כ' תוספת בד"ה אלא בתי' ראשון משמע דסבירא להו דלא חיישי' רק שחוזק המרירות מבטל טעם מצה דהיינו שמיעוט מצה הנבלל במרור שכן דרך ע"י לעיסה נבלל המיעוט ברוב נתבטל ולא נרגש הטעם מצה במיעוט וממילא בטל המיעוט ממשות ברוב אף דהוא מין בשאינו מינו מ"מ דינו כמין במינו וכמש"ל שכן כ' הפר"ח בשם רשב"א ור"ן וכיון דהוי כמין במינו אפ"ה סובר דאין מצות מבטלות זא"ז אף באיסור שנתערב בהיתר מין במינו בטל מיעוט איסור ברוב היתר מ"מ מצות אין מבטלות זא"ז וה"ה באיסורין ואפי' מין במינו אין מבטלין זא"ז, וכמו כן לתי' ב' שכתבו תוס' הנ"ל דכשאוכל כזית מצה דכי מבטל ליה מרור ליכא טעם כזית מצה ג"כ וא"ש לפ"מ שפירשנו לעיל כוונת תוס' י"ל דראיות ר' אלעזר הוא כך כשם שאין מצות מבטלות זא"ז דהיינו באוכל ג' זיתים מצומצמים כזית פסח וכזית מצה וכזית מרור, ולא חיישי' אולי נתבטל מיעוטא דמיעוטא מאחד ברוב של שני וכיון דליכא טעם במיעוט נתבטל הממשות ג"כ ממיעוט דהוי כמין במינו דבטל ברוב וליכא שיעור כזית שלם ובע"כ דאין מצות מבטלות זא"ז אפי' במין במינו דהא דינו כמין במינו ה"ה באיסורין מין במינו אין מבטלים זא"ז וא"ש:
יב) מיהו אכתי ק' על הדמיון שמדמה ר' אלעזר בין לתי' ראשון של תוס' ובין לתי' ב' של תוס' דנראה אפי' לתי' א' של תוס' הדעת מכרעת דחוזק המרירות לא מבטל לגמרי הטעם מצה רק שמיקלש הטעם ונשאר טעם קליש וכמ"ש בשו"ת עבודת הגרשוני סי' ל' וז"ל וכן משמע מדאו' שמביא ר' אלעזר מהא דאמר הילל היה כורך כו' כי בודאי המרור אין מבטל טעם מצה לגמרי אלא מיקלש כח הטעם אבל אם הוא מרור כל כך או מצה כל כך עד שאחד מבטל לחבירו לגמרי עד שאינו טועם מרור או מצה כלל פשיטא דלא אמר הילל אין מצות מבטלות זא"ז ע"ש. ודבריו מסתברין דהא בעינן לכ"ע טעם מצה ע' מג"א סי' תע"ה ס"ק א' לכן מצה מבושלת אפי' בדיעבד לא יצא כדאי' במס' ברכות דל"ח ע"ב ובא"ח סי' תס"א ס"ד (וצ"ע בתוס' לא משמע כדברי עה"נ) ואם ליכא טעם מצה כלל במיעוט אינו יוצא אף דאיכא טעם מצה ברוב וע"כ דנשאר במיעוט המעורב ג"כ טעם קלוש, והנה לשיטת הסוברים טעם כעיקר דאו' כתבתי לעיל בכלל המיוחד לו דיש להסתפק אם בעינן טעם גמור או אפי' טעם קלוש אסור מן התורה, והנה רמ"א ביו"ד סי' צ"ח ס"ח כתב כל איסורין הנוהגים בזמן הזה כולן מתבטלין בס' חוץ מחמץ בפסח וי"א ובלבד שאיסור אינו נותן טעם בקדירה אבל אם נותן טעם באותו קדירה והוא איסור מצד עצמו אפי' באלף לא בטיל כל זמן שמרגישין טעמו וכתב הפר"ח שם בס"ק כ"ה דבס' או"ה כלל כ"ה כתב דהוא רק מדרבנן כמ"ש ר"ת דאין העמדת גבינה אוסר מדאו' אלא בס' מכ"ש בדבר שמתפשט טעמו ביותר מששים דהאי טעם משהו לא חשיב מדאו' טעם כלל ע"כ ואי משום הא לא ארי' דלמא טעם כעיקר דאוריי' ולא דמי להעמדה שאין שם טעם כלל ואע"ג דאיתא בפרק אין מעמידין דכיון דאוקמי קמוקים חשיב כמאן דאיתא לאיסורא בעיני' היינו מדרבנן אבל היכי דאיכא טעמא אפי' באלף מדאורייתא לא בטיל ע"ש וע' שם בש"ך ס"ק כ"ט וא"כ הוא ספק רבתי אי טעם קלוש אוסר מן התורה, והנה רשב"א במס' חולין דל"ב ע"ב ד"ה הא בהא דפליגי אי יש בגידין בנותן טעם הקשה במה נחלקו ליטעמי' קפילא ותירץ וז"ל ושמא יש לומר בטעם משהו לא סמכינן אקפילא, וע' שו"ת נודע ביהודא מהדורא קמא חלק יו"ד סי' כ"ח ובפליתי סי' צ"ט ס"ק א' הבין בכוונתו דלא נחלקו במציאות דחיך אוכל יטעום רק טעם קלוש אית ביה ובזה נחלקו אי הוי טעם גמור וע' בפליתי סי' צ"ח ס"ק י' א"כ לפי דבריו נחלקו אי טעם קליש אסור מן התורה (והמעיין יש לפרש כוונת רשב"א בדרכים אחרים) ולכאורה נראה כיון דקיי"ל נ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור ומשמע דהוי טעם קלוש וכמ"ש ג"כ הפליתי בס"ק י' וכמ"ש לקמן ואפ"ה אסור ובע"כ טעם קלוש הוי כטעם ממש, ואי נימא דנ"ט בר נ"ט אסור מדאו' וכמו שהארכתי לעיל בכללים, מוכח למ"ד טעם כעיקר דאו' ה"ה טעם קלוש אסור מדאו' כעיקר וא"כ ה"ה לענין מצות עשה דאכילה הוי טעם קלוש כטעם ממש דטעם כעיקר דאו' ויוצא יד"ח מצוה כדמוכח מברייתא דהעושה עיסה מחיטין ואורז, וא"כ קשה האיך מדמי ר' אלעזר דאין איסורין מבטלין זא"ז כמו דסובר הילל אין מצות מבטלות זו את זו הא יש לחלק שאני התם דעכ"פ נשאר מכל אחד טעם קלוש כמ"ש בשו"ת עה"ג הנ"ל משא"כ באיסורין במין במינו דליכא שום טעם כלל אולי מודה הילל דמבטלין זא"ז ברובא והאיך מדמי זה לזה:
יג) ונלענ"ד לישב דהנה מקור הדין דנ"ט בר נ"ט הוא במס' חולין דקי"א ע"ב בדגים שעלו בקערה דסובר רב אפי' נ"ט בר נ"ט דהתיר' אסור ושמואל סובר דמותר, ומבואר שם דר' אלעזר סובר כרב ואנן קי"ל כשמואל דמותר, וכתב הר"ן וז"ל והוי יודע דלא שרינן נ"ט בר נ"ט אלא בבשר בחלב כיון דטעם שני אכתי היתרא הוא כיון דאיקלש כולי האי לא חשיב למימר אבל במידי דאיסורא כל היכי דאיכא טעמא כלל אסור עד סוף העולם ע"ש, וכ"כ ריטב"א שם וז"ל ודין נ"ט בר נ"ט לא שייך בדבר איסור כלל ולא הוזכר אלא בבשר בחלב כי הנותני טעמים ראשונים הם היתר גמור ודכוותי' לענין חמץ בפסח דגים שעלו בקערה של חמץ בין לבשול בין למליחה קודם זמן איסורו הרי הן מותרין בפסח משום דהוי נ"ט בר נ"ט דלא חש ב איסור כלל ומש"ה אע"ג דחמץ בפסח איסורו במשהו ל"ל בה דכל כה"ג לא חשיב דאיכא חמץ כלל בשלישי דכבר נתבטל גם בשני דחמץ לפני זמנו בטל הוא בששים וכן עמא דבר עכ"ל, וע' מג"א סי' תמ"ז ס"ק כ"ד וכ"ה שלא הביא דברי ריטב"א הנ"ל וע' בספר חק יעקב ס"ק כ"ט, והר"ן כתב שם וז"ל ועוד מאי דשרינן נ"ט בר נ"ט לאו משום דסובר שאין הטעם שני מתפשט והולך עד שלישי דא"כ אף בשאר איסורין נימא הכי למאן דל"ל חנ"נ ואנן לא שרינן אלא בבשר בחלב וכיו"ב דבעי שני נותני טעמים של היתר, וע' בחי' רשב"א ובפר"ח בסי' צ"ה סק"ה מסביר היטב. וכתב לכן מותר לאכלן בכותח אעפ"י שנרגש טעם בשר בדגים דאי ליכא טעמא פשיטא אלא אפי' דאיכא טעם בשר כיון דהוי ב' טעם של היתר ונקלש הטעם ואין בו כדי לאסור מיהו באיסור אע"ג דאיכא כמה טעמים נ"ט בר נ"ט אסור הכל משום דטעמא לא בטיל, וא"כ מוכח לדידן דקי"ל כשמואל נ"ט בר נ"ט דהתירא מותר ובע"כ משום דטעם שני הוא טעם קלוש ואפ"ה באיסורא אסור מוכח דבאיסורא אסור טעם קלוש כמו טעם ממש אבל ר' אלעזר דסובר כרב דנ"ט בר נ"ט דהתירא ג"כ אסור ובע"כ טעמו כמ"ש הר"ן שם דטעם שני חזק כמו טעם ראשון עש"ה שפיר יש לומר דסובר בעלמא אפי' באיסורין לא אסרה תורה טעם קלוש אף אי טעם כעיקר דאי' דוקא טעם גמור אבל טעם קלוש לא אסור רק מדרבנן, וא"כ לר' אלעזר ה"ה לענין אכילת מצה היכי שאכל כזית מצה ולא היה בו טעם ממש ממצה רק טעם קלוש לא קיים מצוה דאו' ואפי' היה טעם ממש ברוב כזית מצה וטעם קלוש במיעוט מכזית לא קיים מצוה דאו' כיון שלא אכל כל הכזית מטעם מצה, וע' בא"ח סי' תס"א ס"ד ובמג"א סי' תע"ה ס"ק י"א וטו"ז ס"ק ט' וא"כ לפ"ז שפיר קאמר ר' אלעזר לשיטתו דמוכח כשם שאין מצות מבטלות זא"ז כך אין איסורין במין במינו מבטלין זא"ז דאף דמצה ומרור ופסח הוי מין בשאינו מינו, מ"מ אי נימא דבטל מיעוט ברוב תיקשי האיך יצא ידי חובתו כיון דנבלל זה בזה מיעוטו ברוב מיעוט מצה ברוב מרור ורוב מרור מבטל לטעם מיעוט מצה המעורב ולא נשאר רק טעם קלוש האיך יוצא ידי מצוה דאו' כיון דמדאו' לא הוי טעם כה"ג דהא אינו מרגיש הטעם ובכה"ג אפי' מין בשאינו מינו בטל המיעוט ברוב כמש"ש בשם רשב"א ור"ן כיון דלא נשאר כזית שלם ממצה שיהיה לו טעם ממש כי הטעם קליש ממיעוט לא מהני וכמו כן מרור במצה וכן בכזית פסח. אע"כ אפי' דלא מרגיש הטעם אין המצות מבטלות זא"ז כ"כ באיסורין במין במינו אף דליכא טעמא אין מבטלין זא"ז דרק היתר מבטל איסור, ואין להקשות כיון דבאמת בעינן טעם מצה, וכיון דמיעוט מצה ברוב מרור נתבטל הטעם ממש ממיעוט וא"כ אין אוכל כזית מצה מטעם ממש כיון דמיעוט ממצה הוא טעם קלוש, דזה אינו דהנה קיי"ל במס' פסחים דקט"ו ע"ב וכן איתא בש"ע א"ח סי' תע"ה ס"ג בלע מצה יצא אבל אם בלע מרור לא יצא דטעם מרור בעינן וליכא ואפי' אם בלע מצה ומרור כאחד ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא, וכתב המג"א ס"ק י"א וז"ל בלע מצה יצא, אבל לכתחילה צריך ללעוס דטעם מצה בעינן וא"ת אפי' בדיעבד לא יצא כמ"ש בס' תס"א ס"ד דלא יצא במבושל משום דליכא טעם מצה יש לומר דשאני התם כשבשל לא הוי תורת מצה עליה והוי כאלו אכל מין אחר שאינו מצה אבל הכא איכא מצה רק שהוא אינו מרגשה בפיו לפיכך יוצא וע' בטו"ז ס"ק ט' שכתב ג"כ כעין זה דלא ציותה תורה על הרגשה בפיו אלא על אכילה לחוד ובליעה מיקרי אכילה, מיהו אי נימא דמצות מבטלות זא"ז א"כ המיעוט מצה נתבטל ברוב מרור דגם הממשות נתבטל, ואין אוכל כזית מצה משא"כ עכשיו דאין מצות מבטלות זא"ז לא בטל המיעוט מצה ברוב מרור ואף שאין מרגיש המיעוט מצה בפיו ליכא קפידא כיון דבולע גם המיעוט ואף אמנם לכתחילה בעינן שירגש בפיו מ"מ יש לומר משום מצות כריכה שסובר הילל שהוא מצוה הוי כדיעבד, וגם לענין אכילת כזית שמברך עליו ברכת המוציא בעינן לכתחילה שירגש בפיו טעם מצה בכל הכזית משא"כ בכריכה דאי אפשר בענין אחר, ואף דבמרור בעינן שירגש בפיו כל הכזית טעם מרירות והיינו טעם ממש והכא במיעוט ליכא רק טעם קלוש יש לומר לכן דייקו רש"י ותוס' דלא אתי מרור ומבטל לטעם מצה. ולא כתבו דיש לחוש דאתי מצה ומבטל לטעם מרור היינו משום דפסיקא להו דמחמת מרירות אף אם נתערב מיעוט מרור ברוב פסח ומ מרגש טעם מרירות ועיקר החשש הוא במצה פסח, ע"ז שפיר קאמר הילל כיון דאין מצות מבטלות זא"ז לא נתבטל המיעוט ברוב ואוכל כל כזית ממצה וכן כל כזית מפסח ואף שלא טעם טעם ממש ממיעוט בדיעבד ליכא קפידא כיון דבליעה הוי אכילה ומחמת מצות כריכה הוי כדיעבד וא"ש ודוק (ולפמ"ש כאן הוי סתירה למ"ש בכלל ביטול איסור בב"ח דוק שם):
יד) לפ"ז מיושב קו' ספר בית הילל על הרא"ש וטור שס"ל הלכה כרשב"ל דאיסורין מבטלין זא"ז הא ס"ל דיש לחוש לדברי הילל דמצות אין מבטלין זא"ז ה"ה באיסורין דיש לומר כיון דאין קי"ל כשמואל נ"ט בר נ"ט דהתירא מותר משום דטעם ב' הוא טעם קלוש ואפ"ה נ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור, ובע"כ טעם קלוש איסור כמו טעם ממש, וא"כ ליכא ראי' ממה דחיישי' לדברי הילל דמצות אין מבטלין זא"ז שאני התם כיון דנרגש הטעם דמצה ומרור בפסח עכ"פ טעם קלוש הוי כטעם ממש לכן לא בטיל המיעוט שנבלל ברובו, משא"כ באיסורין במין במינו דלא נרגש שום טעם אפילו הילל מודה דמבטלין זא"ז דמין במינו בטל ברובא רק ר' אלעזר לשיטתו מדמה זה לזה ומה דקאמר הש"ס ופליגא אדר' אלעזר הוא כעין הסגנון שכתב החק יעקב ז"ל דרשב"א סובר דלא דמי איסורין למצות דבמצות הדין שלא יבטלו זא"ז כיון שנשאר עכ"פ טעם קלוש דטעמא לא בטיל ולא נתבטל המיעוט ברוב משא"כ באיסורין במין במינו ור' אלעזר סובר דדמי זה לזה דסובר גם במצות ליכא טעם ואפ"ה אין מבטלין זא"ז וה"ה באיסורין, לפ"ז נפשט מה שנסתפק בספר גנת וורדים כלל ס"ה ובס' פרי מגדים במשבצות זהב סי' צ"ה סק"א ובשפתי דעת סי' צ"ד ס"ק כ"ב בהא דקי"ל נ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור אי הוי מן התורה או רק מדרבנן דאולי אף דטעם כעיקר דאו' לא אסרה תורה רק טעם ממש ולא טעם קלוש ונ"מ טובא לדינא וגם לפי הכלל סד"א לחומרא וסד"ר לקולא וכתב דמסמ"ק ואו"ה משמע דהוא רק מדרבנן ומתלי' רשב"א סי' תק"א משמע דהוא דאורייתא ומכיון מוכח דרא"ש וטור ובית יוסף ס"ל דהוי דאורייתא כטעם ממש לכן ס"ל כרשב"ל דאיסורין מבטלין זא"ז ול"ד למצות דסובר הילל דאין מבטלין זא"ז משום דטעם קלוש שנשאר הוי מן התורה כטעם ממש, דאי ס"ל כסמ"ק ואו"ה אכתי קשה האיך ס"ל כר"ל כיון דחשו לדברי הילל וכיון שרצה לצאת ידי מצוה דאו' והא מן התורה ליכא טעם ובע"כ אפי' מין במינו אין מבטלין זא"ז ואמאי באיסורין מבטלין זא"ז אע"כ דס"ל דטעם קלוש הוי מדאו' כטעם ממש וא"ש: