אור ברסלב
שערי תורה חלק ג כלל כב › פרט יב

שערי תורה חלק ג· רבי בנימין וולף לב

כלל כב · פרט יב

פרט יא

יבואר שיטת רמב"ם בדינים הנזכרים

במתני':

נג) הרמב"ם בפ"ח מקרבן פסח כתב וז"ל נגע הפסח בחרסו של תנור יקלוף את מקומו מפני שהוא צלי חרס נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו שכל המרק והליחה שתפרוש ממנה כשיצלה אסורה שהרי אינן בשר צלי נטף מרוטבו על הסולת יקלוף את מקומו וישלכנו עכ"ל וכמה תמיהות איכא (א) הקשה הלחם משנה למה לא כתב רבינו ז"ל דמיירי בחרס רותחת דהא קיי"ל כשמואל דאמר תתאי גבר ולדידיה מוקמינן מתני' דנטף כו' דאיירי הכי וכן בנוטף מרוטב על הסולת מוקי הש"ס בסולת רותחת ולא הזכירו רבינו ז"ל (ב) הקשה הכסף משנה שכתב בנטף מרוטבו על הסולת יקלוף את מקומו ובמתני' איתא יקמוץ את מקומו וכתב שהוא ט"ס בספרי רבינו דלא שייך לשון קליפה (ג') הקשה בס' צל"ח על הא דיהיב טעמא שכל המרק והליחה שתפרוש ממנה כשנצלה אסורה שהרי אינו בשר צלי א"כ לטעם זה אין הפרש בין חרם חם או צוננות שתיכף שליחה פורשת מן הבשר אינו בכלל בשר צלו וכשחוזר על הפסח החם הוא נבלע בו כדי נטילה א"כ מה מקשה הש"ס על שמואל דאמר תתאי גבר חרס כיון דצוננת היא אקורי מיקר לרוטב אמאי יטול את מקומו והוצרך לוקמי בחרס רותחת הא אין האיסור ברוטב משום צלי מחמת דבר אחר רק משום שהוא רוטב ואינו בשר א"כ אפי' בחרס צוננת ג"כ נאסור הפסח כשבלע הרוטב יע"ש, וראיתי בקרית ספר להמבי"ט ז"ל שכתב וז"ל הרב ז"ל לא כתב בסולת רותחת משמע דיקלוף את מקומו אינו אלא משום הרוטב עצמו כיון שפירש לאו צלי אש הוא וטעם זה לא הוזכר בגמ' עכ"ל ויש להבין למה לא הקשה המבי"ט במה שהשמיט רמב"ם ולא כתב דמיירי בחרם רותחת, ונראה כוונתו דס"ל כמ"ש בספר יד דוד דמ"ש הרמב"ם שכל המרק והליחה שתפרש ממנה כשיצלה אסורה שהרי אינו בשר צלי ממילא מובן דמיירי בחרם רותחת וכוונתו שאינו בשר צלי רק שנצלה מחמת החרס לכן לא הקשה רק אמאי לא הביא דמיירי בסולת רותחת והנה המעיין בדברי מבי"ט יראה שהבין הטעם בכוונת רמב"ם כמ"ש בספר יד דוד שכוונתו לומר כמ"ש רמב"ם בפירוש המשניות שכל המרק והליחה שיזוב אסור משום דהוי כמבושל ודוקא דבר קשה מותר אבל מרק אסור שהוא בשר לכן דייק כיון שפירש לאו צלי אש הוא רק דהוי בישול כיון דרוטב נטף על הסולת הוי דרך בישול ושלא כמו שהבין הצל"ח הטעם שאינו בשר וכיון שסובר הטעם כן בסולת ה"ה מ"ש בנטף מרוטבו על החרס ג"כ כוונתו כן, מיהו בדברי רמב"ם בפי' משניות י"ל כוונתו דמיירי בסולת רותחת שכתב וז"ל וכן כשיזוב מלחלוחיתו על הסולת כאשר זכר יסור אותו הסולת כי אסור לאכול אלא מה שנשאר מעצמו קשה אבל מה שיזוב ממנה הרי הוא כמרק עכ"ל מבואר כוונתו שאסור לאכול מן הסולת אלא מה שנשאר קשה בלא לחלוחית ר טב אבל אותו מקום שנתנחלח הרי הוא כמרק ויש לדחות דר"ל משום דאסור משום נצלה מחמת הסולת ומיירי בסולת רותחת אך מדבריו בחיבורו הגדול נראה קצת בהבנת הצל"ח שס"ל שלא התירה תורה רק בשר צלי ולא הרוטב אף שלא נצלה הרוטב מחמת דבר אחר מיהו כבר נתבאר שגדולי עולם ז"ל נחלקו בכוונתו לפי דברי מבי"ט ויד דוד כוונת רמב"ם הטעם דרוטב אסור דהוי דרך בישול ובע"כ צריך לומר אף דרוטב כשהיה בפנים נצלה מחום האש מ"מ הוי כצלאו ואח"כ בישלו דס"ל לרבנן שם דס"א דחייב וכן סובר רמב"ם בפ"ח מק"פ ה"א וע' שם דמ"א ברש"י ד"ה יכול צלאו כל צרכו ובצל"ח שם ולפי דברי הצל"ח שכתב הטעם כיון שרוטב הוא רק אינו בכלל בשר משמע לפי דבריו הטעם דקפדת התורה לאכול דוקא בשר בלילה הזה כדאי' בתורה ואכלו את הבשר בלילה הזה ורוטב אינו בשר ולכאורה קשה הא דעת הרבה פוסקים דטעם באיסור הוי כעיקר ואפילו החולקים וסוברים טעם כעיקר לאו דאו' כבר כתב הריטב"א במס' חולין דקי"ב ע"א בהא דדרשינן הטמאים לאסור צירן ורוטבן דאפילו להסוברים טעם כעיקר לאו דאו' מ"מ היכי שטעם עומד בעצמו ולא נבלע אסור ולא נחלקו בשום מקום על זה רק כשנבלע הטעם בהאי דמשרת וגיעולי עכו"ם ובשר בחלב וכ"כ רשב"א בתה"א וא"כ אמאי לא נימא כמו באיסורין היכי שאוכל רוטב של איסור הוי כאוכל איסור עצמו ה"ה במצות עשה לאכול הפסח כשאוכל הרוטב שנצלה על גבי אש הוי כאוכל הבשר עצמו דמ"ש ואף דאיתא במס' נדרים דנ"ב ע"א דהנודר מן הבשר מותר ברוטב היינו משום דבנדרים אזלינן אחר לשון בני אדם ובלשונם אין הרוטב בכלל בשר ע' ברא"ש שם משא"כ בלשון תורה הוי רוטב בכלל וכיו"ב כתב המשנה למלך בפ"ה מיסודי התורה דילפינן מ"ע ממצות ל"ת לענין שלא כדרך הנאתן כמו לענין ל"ת לא הוי אכילה ה"ה לענין מ"ע וע' בספר שערי המלך שם ואין לומר שרמב"ם סובר כיון דאיתא בשמות י"ב ואכלו את הבשר בלילה בלילה הזה צלי אש כו' כיון דאי' הבשר משמע דוקא בשר ולא רוטב דזה אינו חדא דבלשון תורה רוטב בכלל בשר ותו דכבר פי' רש"י את הבשר ולא גידין ועצמות (וע' ברא"ם שר"ל גידי' הצואר דהוי כענן בעלמא ואם לא אכל רק מגידים ועצמות לא יצא יד"ח דבטלה דעתו אצל כל אדם אבל שאר גידין הם כבשר ויצא יד"ח כדאי' בפרק כיצד צולין) וא"כ מנלן למעוטי רוטב אולי מקיים המ"ע גם ברוטב דצלי אש:

נד) ונראה כוונת רמב"ם דהנה איתא במס' חולין דק"כ ע"א וז"ל תנן התם הקפה את הדם ואכלו (פי' רש"י הקרישו ע"ג האור ותוס' כתבו ע"ג חמה דדם שבשלו פטור) או שהמחה את החלב וגמאו חייב, בשלמא הקפה את הדם ואכלו כיון דאקפי' חשובי אחשבי' אלא המחה את החלב וגמעו אכילה כתיב והא לאו בני אכילה נינהו, אמר רשב"ל אמר קרא והנפש לרבות את השותה, וכתב רש"י דכתיב ונכרתה הנפש משמע כל דבר המתיישב דעתו של אדם ואפילו אם שותה כמו אם יש את נפשותיכם והוא תאוה וקורת רוח שהנפש נהנה בו ותניא נמי גבי חמץ כה"ג אם המחה את החמץ וגמעו את חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה הוא אין אדם יוצא יד"ח בפסח בשלמא אם מצה הוא אין אדם יוצא יד"ח בפסח לחם עוני אמר רחמנא והאי לאו לחם עוני הוא אלא אם חמץ הוא ענוש כרת אכילה כתוב בי' אמר רשב"ל אמר קרא נפש לרבות את השותה וע' תוס' ד"ה לרבות וע"ע בתוספות חולין דקי"ב ע"ב ד"ה ורוטבן שכתבו לכן איצטרך הטמאין לרבות לאסור לרוטבן לאשמעי' דמיחוי כממש אם המחה השרץ וגמעו דהוי כאכילה דסד"א בשתיה לא מחייב כיון דאכילה כתיב בי' וע' בשו"ת נב"י מהדורא קמא חלק יו"ד סי' ל"ד ול"ה ובס' תורת חיים דק"כ ע"א וא"כ דוקא התם מרבינין מהנפש או מהטמאין דשתיה בכלל אכילה, אבל בעלמא במידי דבר אכילה לא הוי שתיה בכלל אכילה וצריך ריבוי על זה כמ"ש תוס' ד"ה לרבות א"כ הכא דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה נקיט לשון אכילה יש לומר דקפדה התורה על אכילה דוקא ואם המחה הבשר וגמעו או שתה הרוטב לא מהני אף דבאיסורא הוי הרוטב כאיסור עצמו היינו משום דיש לנו ריבוי ולימוד על זה כנ"ל אבל במצות עשה אינו כן ולפ"ז נראה כמו דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש הוי לאו הבא מכלל עשה דוקא צלי אש וצלי מחמת דבר אחר נפסל כמ"ש תוספת בפסחים דמ"א ע"א ד"ה איכא וע"ע שם ע"ב בגמרא בסופו ה"ה לענין רוטב כיון דכתיב ואכלו את הבשר קפדה תורה דוקא אכילת בשר ולא רוטב דלא הוי אכילה וממילא עובר על העשה כששותה הרוטב ושפיר כתב הרמב"ם כשיפרוש הרוטב מפסח נפסל מלאכול הרוטב לכן כשנבלע בפסח יטול כשיעור נטילה וכן כשנטפה בסולת צריך לקמוץ את מקומו אפי' כשאין החרס והסולת רותחין ושפיר נתקיים טעם שכתב הצל"ח כנלענ"ד בכוונת הרמב"ם:

נה) מיהו לא נתישב הסוגיא הנ"ל דמה מקשה על שמואל וראיתי בצל"ח שהאריך בזה וכתב לחדש דין חדש דכשחזר הרוטב עליו הוי כבשר ולענ"ד יש לפקפק על דין זה דמיד כשנטף הרוטב מפסח היה עליו שם איסור ואיך יחזיר להתירו כשחזר אליו כיון שיהיה עליו איסור וסמך לזה ממ"ש הרא"ש במס' חולין ד"ק ע"א סי' ל"ז שמביא כמה ראיות מש"ס שידיעה גורמת בין לאיסור בין להיתר מפ"ה דתרומות שנשמע מר' שמעון לרבנן בשאר איסורין דלא בעינן הרמה שידיעה גורמות להתיר ומביא ראיה ג"כ ממס' זבחים, וא"כ ה"נ כיון שנודע שנטף מרוטבו על החרס והיה רוטב רכה מיד כשנודע היה שם איסור על הרוטב שלא היה בכלל בשר אף אח"כ שחזר אליו והוא בכלל בשר לא נפקע שם איסור לכן נראה לענ"ד לישב שיטת רמב"ם דהנה נראה לטעם הנ"ל יש לחלק בין רוטב רכה לרוטב עבה וברוטב רכה שייך טעם הנ"ל דלא הוי אכילה כיון דכתיב ואכלו הבשר משא"כ ברוטב עבה דכתב רש"י במס' חולין דק"ח ע"א ד"ה ברוטב עבה וז"ל דק דק של בשר ושומן דכולה מין בשר הוא שפיר מיקרי אכילה ומטעם הנ"ל אם היה נטף מפסח רוטב עבה על חרם צוננת וחזר אליו ליכא שום איסור כיון דתתאי גבר ובע"כ ליכא איסור ברוטב עבה רק כשנטף על חרס רותחת דאיכא איסור שנצלה הרוטב מחמת חום החרם ולא הוי צלי אש רק צלי מחמת דבר אחר לפ"ז ל"ק קו' הנ"ל על רמב"ם דש"ס שפיר מקשה על שמואל דאי מיירי בחרס צוננת אמאי יטול את מקומו כיון דאיתא במתני' סתם נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו ולא פירש דמיירי ברוטב רכה משמע דמיירי אפי' ברוטב עבה דליכא איסור בחרס צוננת כיון דבר אכילה הוא ובשגם דמשמע דומיא דנגע בחרסו של תנור יקלוף את מקומו כמו התם דאיסור משום דנצלה מחמת חום התנור כ"ה האיסור משום שנצלה מחמת חום התנור לכן מוקי בחרס רותחת מיהו הרמב"ם שכתב בפירוש דמיירי ברוטב רכה שכתב בהלכה י"ב וז"ל שהרי כל המרק וליחה שתפרוש ממנו כשיצלה ממנו אסורה שהרי אינו בשר צלי לכן לא כתב דמיירי בחרם רותחות דאפי' בצוננת כשחזר אל הפסח יטול את מקומו שרוטב ליכא בכלל בשר ולא הוי אכילה ואף שחזר אליו כיון שכבר נאסרה ונודע האיסור אי אפשר לחזור להתירו וא"כ דברי רמב"ם ז"ל מדויקים במה שכתב ברוטב רכה שחזר אליו יטול את מקומו אפי' בחרס צוננת וא"ש:

נו) ולפי דברינו מוכח בשיטת רמב"ם דין שנחלקו תוס' ורא"ה עם רשב"א דבע"כ סובר כתוס' ורא"ה דהנה במס' חולין דצ"ז ע"א תוס' ד"ה שאני כתבו הא דאמרינן במתני' נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו ותו לא היינו משום דרוטב אינו מפעפע כל כך דציר בעלמא הוא ולא שומן מבואר דהבינו בהאי דנטף מרוטבו ליכא ששים נגד הרוטב רק כיון דמיירי בנצלה וליכא דבר שומן המפעפע סגי בנטילה כיון דאינו מפעפע דהא דקיי"ל כשמואל דאמר תתאי גבר והכל אסור היכי דליכא ששים כדאי' ביו"ד סי' ק"ה ס"ג היינו כשנפל לתוך תבשיל שיש שם רוטב כדאי' שם בס"ד מפני שרוטב מוליך פליטת איסור ומערב בכל התבשיל בכה"ג אפי' בצונן לתוך חם ובאיסור כחוש תתאי גבר ואוסר כולו אי ליכא ששים או אפי' בלא רוטב בצלי שומן כמ"ש הש"ך שם סק"ו אבל בצלי כחוש אפי' בחם לתוך חם אינו אסור רק כדי קליפה או נטילה כדאיתא שם ס"ה (רק אנן דלא בקיאין בין כחוש לשומן כתב רמ"א דיש לאסור בכל ענין בצלי עד דאיכא ששים) וזה פשוט, ואולם רשב"א בתה"א בבית ד' סוף שער א' כתב כל דבר שיש לו פעפוע שנפל במקום ידוע מן החתיכה אעפ"י שיש ששים בחתיכה לבטל את האיסור צריך שיטול אח מקומו כמו שאמרו נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו ורא"ה בבדק הבית השיג דרוטב הוא ציר בעלמא ואינו מפעפע וסגי בנטילה, ורשב"א במשמרת הבית השיג עליו שהרוטב הוא שומן של בשר והחלק השומן שבו ובבירור מפעפע, והובא דעת רשב"א בב"י סי' ק"ה ובש"ע שם ס"ה ובש"ך שם בס"ק ט"ו כתב שמוהרא"י ורש"ל חולקים וס"ל שאין צריך נטילה וגם רמב"ם חולק על רשב"א כמ"ש הבית יוסף ולפי דברי רשב"א חמור צלי שומן מבישול ברוטב דבבישול ברוטב סגי בששים ובצלי באיסור שמן בעי ק' ונטילה, וכבר הארכתי בזה לעיל בפרטים הקודמים, העולה דנחלקו בפי' מתני' דנטף דלפי דברי התוס' הרוטב הוא ציר ולא מפעפע וסגי בנטילה, ולרשב"א הרוטב הוא שומן ומפעפע ובעי ששים ונטילה, ולפי דברינו בשיטת רמב"ם הנ"ל דבע"כ קו' הש"ס לשמואל קאי משום דמיירי ברוטב עבה מוכח דבע"כ ס"ל בהאי מרוטבו על החרס דרוטב הוא ציר בעלמא ואינו מפעפע ונבלע יותר בפסח רק כדי נטילה דאי נימא כהבנת רשב"א דרוטב הוא שומן ונכנס ומפעפע בכל הפסח רק שיתבטל בששים תיקשי בין לרב ובין לשמואל ובמסקנא דמיירי בחרס רותחת הא הם ס"ל במס' פסחים דכ"ט ע"ב דמין במינו במשהו ובמס' חולין דק"ח ע"א מבואר דרוטב רכה עם בשר הוי בשאינו מיניה אבל רוטב עבה עם בשר הוי מין במינו ואמאי סגי בס' ליתסר לגמרי וקו' זו הוא רק אי נימא הרשב"א דרוטב מפעפע ונכנס בכל הבשר אבל אי נימא כהבנת תוס' ורא"ה דאינו מפעפע אפי' משהו אין נכנס יותר משיעור נטילה פשיטא דבטל דלא שייך לומר מין במינו במשהו כיון שאין איסור הולך שם מלבד דהוא מילי דסברא אף גם כן מוכח במס' חולין דף צ"ז ע"א בחידושי רשב"א שם, אע"כ דרמב"ם ס"ל כתוס' ורא"ה דהוא רק ציר בעלמא ואינו מפעפע רק שיעור נטילה ושפיר מיירי ברוטב עבה ומה"ט רמב"ם לשיטתו סובר בצלי שומן היכי דאיכא ששים אין צריך נטילה כיון דלא מוכח מהאי דנטף ברוטבו וא"ש וראיתי בצל"ח בד"ה כדאמר ר' ירמי' וברש"י בד"ה שמואל שמביא ג"כ לנידון דידיה האי דמין במינו ע"ש ההפרש ומ"ש אי רוטב עם בשר הוי מין במינו תלי' במחלוקת אביי ורבא במס' ע"ז דס"ו לאביי דאזיל בתר טעמא רוטב עם בשר הוי מין במינו דחד טעמא הוא אבל אי אזלינן בתר שמא לא הוי מין במינו יע"ש ובמכח"ה דבריו הם נגד דברי רשב"א שכתב במס' חולין דצ"ח ע"א בד"ה לומר אביי דמסתימת הש"ס במס' חולין דק"ח ע"א משמע אפי' לרבא רוטב עבה עם בשר הוי מין במינו וא"כ דברינו נכונים אמנם לפמש"ל בפרט א' שפיר יש לומר דרמב"ם סובר הפי' במתני' דנטף מרוטבו כהבנת רשב"א ומ"מ ל"ק קו' הנ"ל דאף דמיירי ברוטב עבה ושמן דמפעפע בכל הפסח מ"מ נתבטל בששים כיון שהוכחתי שם דבאיסור שנצלה מחמת חום התנור הוא רק מדרבנן דהא דיש צלי אחר שנצלה כמאכל בן דרוסאי הוא רק חומרא דרבנן ובכה"ג באיסור דרבנן אפי' לרב ושמואל מין במינו בטל כמ"ש תוס' בחולין דצ"ט ע"ב ד"כ שאני ציר וע' בחי' רשב"א וריטב"א כנלענ"ד בדרך פלפול:

תוכן העניינים

שערי תורה חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה