אור ברסלב
שערי תורה חלק ג כלל כב › פרט י

שערי תורה חלק ג· רבי בנימין וולף לב

כלל כב · פרט י

פרט ט

יבואר ביאור מתני' הנ"ל נגע בחרסו של תנור כו':

מא) יש לעיין בהא דאיתא במתני' דנגע בחרסו של תנור כו' דנפסל הפסח בצלי מחמת דבר אחר דהנה תוס' כתבו בדף ע"ו ע"א בד"ה אלא היכי דנצלה מתחילה כל צרכו לא מיפסל אא"כ משום צלי מחמת דבר אחר וצלאו ואח"כ בישלו דאסור היינו מריבויא דבשל מבושל מ"מ כדאי' במסכת פסחים דף מ' אבל בדבר אחר לא יע"ש. ולפ"ז יש להסתפק היכי דנצלה מתחילה כמאכל בן דרוסאי דברוב מקומות הוי כנצלה לגמרי. וכבישול גמור אם אח"כ נצלה מחמת דבר אחר לגמור צלייתו אם נפסל הפסח והנה הא דאמרה תורה אל תאכלו ממנו נא כתב רש"י בחומש שמות י"ב וז"ל שאין צלוי כל צרכי קוראו נא בלשון ערבי עכ"ל ובמס' פסחים דף מ"א ע"ב איתא ה"ד נא אמר רב כדאמרי פרסאי אברנים ופי' רש"י וז"ל נא צלי ואינו צלי משמע קצת דהיכי שנצלה שראוי לאכילת אדם אף שאינו ראוי לרוב בני אדם מ"מ הוי אכילה ונקרא צלי ואין עובר על איסור משום אל תאכלו ממנו נא וה"ה לענין מצות אכילת פסח מקיים מצות אכילה היכי דנצלה כמאכל בן דרוסאי וא"כ לא נפסל כשנצלה אח"כ מחמת דבר אחר, ולכאורה משמע ג"כ ברמב"ם בפ"ח מק"פ ה"ו שכתב וז"ל נא שהזהירה עליו התורה הוא הבשר שהתחיל בו מעשה האור ונצלה מעט שאינו ראוי לאכילת אדם עדיין עכ"ל משמע מרהיטת לשונו דוקא היכי שאינו ראוי לשום אדם אבל אם ראוי לאכילת אדם אף שאיני ראוי לרובם הוי אכילה וקצת משמע ג"כ כמו שכתבתי דהנה בתרגום אונקלוס כתב לא תיכלון מיניה כד חי. וכן איתא במכילתא בפ' בא אין נא אלא חי וע' בפירש הרב המפרש ז"ל והוא להיפך מסוגיא הש"ס הנ"ל ושלא להרחיק המחלוקת י"ל כנ"ל ומצינו בכמה דוכתי דמאכל ב"ד הוי בישול כמ"ש הפר"ח ביו"ד סי' פ"ז ס"ק ג' לענין בישול בב"ח היכי דלא נתבשל כמאכל ב"ד לא הוי בישול ולא עבר על לאו לא תבשל והיכי דבישל כמב"ד הוי בישל ועבר על לאו ולוקה מדאו' ובמסכת חולין דף ק"ח אי' כשם שלוקה על אכילתו כך לוקה על בישולו ובאיזה בישל אמרו בישול שאחרים אוכלים אותו מחמת בישולו וכתב רש"י וז"ל אחרים כותים כלומר ונתבשל כל צרכו עכ"ל והוכיח מכאן בפ"מ בפתיחה להלכות תערובת שרש"י ל"ל כפר"ח ואין לוקין על שליש בישולו מיהו לא מוכרח דיש לומר כשנתבשל כמב"ד הוי כבישול כ"צ וביו"ד סי' ס"ט כתב במקום שאין המלח מצוי יצלה הבשר עד כחצי צלייתו ואח"כ יבשלהו ובש"ע שם כתב בסתם שיצלה כל בשר עד שיזוב כל דמו ואח"כ יבשלהו ואולם הש"ך בסי' ע"ז ס"ק י"ד ופר"ח בסי' ס"ט ס"ק פ"ג פירשו דהיינו כחצי צלייתו דהוא כמאכל ב"ד וע' פר"ח בסי' ס"ט ס"ק ט"ו וכ"כ הטו"ז בסי' ס"ט ס"ק שדעת הר"ן דסגי כשיהיה נצלה כמאכל ב"ד מיהו כ' דדעת רשב"א דבעינן שיהי' ראוי לאכילה לרוב בני אדם וכן מוהרש"ל בפרק כל הבשר סי' ע"ב הובא בש"ך סי' ע"ו ס"ק י"ז אוסר בחצי צלייתו אך הש"ך מסכים דסגי כמב"ד וכ"כ רמ"א ביו"ד סי' ע"ו ס"ב ומצאתי ראיתי שמו"ז הב"ח בסי' ס"ט מביא ראיה לפוסקים הנ"ל דכמאכל ב"ד הוי בישול גמור וז"ל ועוד ראיה מהא דאי' בפסחים דף מ' היכי דמי כדאמרי פרסאי אברנים ופי' בערוך היינו שנצלה מעט וכ"כ רמב"ם בפ"ח מק"פ ה"ח שנצלה מעט ואינו ראוי לאכילת אדם עדיין מבואר דכשהוא נצלה כ"צ שהוא ראוי לאכילת אדם צלאו כל צרכו קרינן לי' התם דהא ראוי לבן דרוסאי א"כ ראוי לאכילת אדם עכ"ל והנאני שכוונתי לדעת הגדול בס"ד וא"כ לכאורה לפי דברי הב"ח הדין פשוט היכי שנצלה הפסח כמאכל ב"ד ואח"כ נגע הפסח בחרסו של תנור אין צריך לקלף וכמ"ש תוס' הנ"ל דבכה"ג שנצלה כ"צ לא נפסל משום צלי מחמת דבר אחר וכ"ז פשוט:

**(הג"ה ובפי' מאכל ב"ד נחלקו קמאי ז"ל ברמב"ם בפ"ט משבת ה"ה כתב בה"מ דרמב"ם פי' שהוא חצי בישולו דהיינו חצי צליתו ורש"י פי' ליסטין מזוין והי' מבשל מאכלו שליש וכן ראב"ד כתב חצי בישול הוא כמב"ד וע' טא"ח סי' רנ"ב וטו"ז סי' ס"ט וכתב הב"ח יו"ד ס"ס ט' במליחה תפס לחומרא כפי' רמב"ם וצאיסו' שבת תפס לחומרא כפי' רש"י ולכאורה קשה על הב"ח בכוונת הטור דסובר לחומרא דבעינן כחצי צלייתו משום דמסופק הא דם שבישלו הוא מדרבנן והוי סד"ר וצ"ל כמ"ש הש"ך יו"ד סי' ע ס"ק ס"ט דאזלי' לחומרא בדם שבשלו בספיקו וע' תוספת חולין דף קי"א ע"א ד"ה דם דאו' ובטו"ז סי' ס"ו ס"ק כ"ד ובנה"כ שם ע"כ הגה)**

מב) אמנם יש להתבונן דהנה אי' במס' פסחים דף כ"ד ע"ב אמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא כשאכלן דרך אכילתן למעוטי מאי אמר רב שימי בר אשי למעוטי שאם אכל חלב חי שפטור ע' רש"י ד"ה חלב וכן קיי"ל וכתב רמב"ם בפי"ד ממאכלות אסורות ה"י וז"ל כל האוכלין האסורין אינו ח יב עליהן עד שיאכל אותן דרך הנאה חוץ מבב"ח וכלאי כרם לפי שלא נאמר בהן אכילה אלא הוציא איסור אכילתן בלשון בישול ובלשון הקדש לאסור אותן ואפי' שלא כדרך הנאה כיצד הרי שהמחה את החלב וגמעו כשהוא חי עד שנכווה גרונו ממנו או שאכל חלב חי או שעירב דברים מרים כגון דאש ולענה לתוך יי"נ או לתוך קדירה של נבילה ואוכלן כשהן מרין או שאוכל אוכל איסור אחר שהסריח ונבאש ובטל מאוכל אדם ה"ז פטור ואם עירב דבר מר בקדירה של בשר בחלב או בין כלאי כרם ואכלו חייב עכ"ל וע' בכ"מ שם ובמשנה למלך בפ"ה מיסודי התורה ה"ח וע' בש"ך יו"ד סי' קנ"ה ס"ק י"ד ולכאורה פשוט היכי שאוכל בשר חי שלא נצלה ונתבשל כמאכל ב"ד הוי שלא כדרך אכילתן דאין דרך לאכול כך ובטל מאוכל אדם ובכל איסורין כה"ג פטור ממלקות וא"כ לפי דברי הב"ח הנ"ל שהבין שאיסור אל תאכלו ממנו נא היינו שלא נצלה כמאכל בן דרוסאי א"כ אין ראוי לאכילה לשום אדם ומ"מ סובר רבא במסכת פסחים דף מ' ע"א אכלו נא לוקה שתים משום חל תאכלו נא ומשום לא תאכלו כ"א צלי אש וע' ברמב"ם בפ"ח מק"פ ה"ד ובע"כ צריך לומר דהכא בפסח גלי קרא שלוקין אף באוכל שלא כדרך אכילתן דהא האיסור אל תאכלו ממנו נא היינו שלא יצלה כמאכל ב"ד וזהו איסורו והא דלא חשיב אביי שם הכל מודים בפסח שלוקין עליהם אפי' שלא כדרך הנאתן כמו שחשב כ"כ ובשר בחלב (וע' בתוס' שהקשו אמאי ל"ק הכל מודים בחולין שנשחטו בעזרה) דז"א דלא נכלל בכלל זה כיון שזהו דרך איסורו, ותו דלא שייך למיתני דבר המפורש בקרא ע' במס' יבמות דף צ' ע"א בהא דאמר ר' יוסף כאן שנה ר' משנה שאינה צריכה ופי' רש"י כיון שנכתב בתורה וע' בתוס' משא"כ כ"כ ובב"ח דעכ"פ לא נכתב בפירוש רק כיון דלא כתיב ביה אכילה הוצרך להשמענו וע' במס' חולין דף קט"ו ע"א בתי' הש"ס שם ודוק ולפ"ז נ"מ בדין שכתב המשנה למלך בפ"ה מיסודי התורה כמו במצות לא תעשה היכי שאכלו שלא כדרך הנאתן לא הוי אכילה ה"ה לענין מצות עשה דרחמנא אמרה תאכל כגון מצה וקרבן אם אכלן שלא כדרך אכילתן לא יצא יד"ח ה"ח בשאר קרבנות אבל בקרבן פסח דחזינן דתורה אמרה אפי' שלא כדרך אכילתן הוי אכילה דעובר אל תאכלו ממנו נא, ה"ה אפי' נצלה כל צרכו ואכל שלא כדרך הנאתן קיים מצות אכילת ק"פ, מיהו יש לומר אפי' באוכל בשר שלא נצלה ונתבשל כמאכל ב"ד לא הוי שלא כדרך אכילתן דיש לומר דוקא בנידון שכתב רמב"ם בדבר שאין שום אדם אוכל כגון שעירב דבר מר או נסרח ונבאש משא"כ בבשר חי אי' במס' מנחות בפרק אחד עשר משנה ז' חל להיות שבת שעיר של יום כיפור נאכל לערב הבבליים אוכלין אותו כשהוא חי מפני שדעתן יפה ואינן קצין לאכול בשר כשהוא חי וע' בתיו"ט שם, וכן אי' במס' חולין דף ט"ו ע"ב השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא (אף במס' שבת דף קכ"ח סוף ע"א משמע להדיא דרק בר אווזא חזי לאומצא וע' במס' חולין ד' י"ד ע"א תוס' ד"ה נסבין) שפיר יש לומר אף שרוב בני אדם אינם אוכלין כן מ"מ כיון דעכ"פ נמצאין בני אדם שאוכלין והוא אוכל ואחשבי' לאכילה י"ל דהוי כדרך אכילתן וקצת ראי' לזה למה נקיט הש"ס בפסחים דף כ"ד ע"א למעוטי אוכל חלב חי ולא נקיט למעוטי אוכל בשר טריפה חי משמע דוקא אוכל חלב חי שאין דרך אכילה לשום אדם כמ"ש משנה למלך בפ"ה מיסודי תורה ה"ח בתחילת דבריו בכוונת רש"י והאוכל חלב חי אף לגבי האוכלו אינו דרך אכילתו משא"כ בבשר איסור חי שהוא מאכל לקצת בני אדם וכן לגבי האוכל שאחשביה לאכילה י"ל שלוקין וא"כ לפ"ז י"ל בפסח כשאוכל נא אף שלא נצלה כמאכל ב"ד הוי כדרך אכילתן ולכאורה מוכרח לומר כן דהנה תוס' הוכיחו במס' נזיר דכ"ג ע"א בד"ה פסח דאכילה גסה שנפשו קצה לאכול מרוב שבעו ל"ש אכילה ואינו יוצא ידי מצות אכילה ק"פ וע' תוספת פסחים דק"ז ע"ב ד"ה דלמא, ובמשנה למלך בפ"ה מיסודי התורה מבואר הטעם דאכילה גסה לא שמיה אכילה משום דהוי שלא כדרך אכילתן אף שמאכל מצד עצמו הוי כדרך הנאתן והשינוי בא מצד האוכל וס"ה במצות עשה אכילה גסה ל"ש אכילה משום דהוי שלא כדרך אכילתן וכמ"ש מ"ל שם וא"כ אי נימא דלא הוי כדרך אכילתן רק מה שדרך רוב בני אדם לאכול אבל אם אין דרך רוב לאכול רק מיעוט והוא אוכל בטלה דעתו אצל כל אדם תיקשי האיך אפשר לומר אכילה גסה בפסח לא יצא, הא לפמ"ש הב"ח דהיכי שהוא כמאכל ב"ד אינו בכלל אל תאכלו נא ומשמע כשאוכל ק"פ כשנצלה כמאכל ב"ד מקיים מצות אכילת פסח הא ודאי אין רוב בני אדם אין אוכלין כמב"ד בחצי צלייתו או שליש והוי ג"כ שלא כדרך הנאתן לרוב עולם ומ"מ יוצא ואמאי באכילה גסה בפסח לא יצא אע"כ דשאני אכילה גסה שלא שכיח כלל היכי שקץ מרוב שובעו וגם האוכל עצמו אין לו הנאה, משא"כ כמאכל ב"ד דאיכא מיעוט שדעתן יפה שנהנה מזה והאוכל עכשיו ג"כ נהנה לאכול שפיר הוי כדרך הנאתן וא"כ ה"ה במאכל בשר אי הוי כדרך הנאתן כיון דאיתא במתני' הנ"ל דבבלים אוכלין אותן כשהוא חי כנלענ"ד לכאורה פשוט, מיהו קשה לשיטת הב"ח דהיכי שנצלה כמאכל בן דרוסאי אינו בכלל אל תאכלו נא וה"ה דמקיים מצות אכילת פסח וכבר נתבאר מ"ש תוס' דהיכי דצלה כל צרכן לא נפסל אח"כ משום צלי מחמת דבר אחר ובמאכל בן דרוסאי הוי נצלה כל צרכו אמאי איתא במתני' ואם נגע בחרסו של תנור יקלוף את מקומו ולא קמחלק בין נצלה כמאכל בן דרוסאי מקודם שנגע או לא נצלה כמאכל בן דרוסאי מקודם מיהו על תוס' שכתבו כן לא קשה אמאי לא קמחלק מתני' ולומר דהיכי דנצלה כל צרכו לא נפסל דיש לומר דהנה איתא שם בדמ"א היכי דשויא חרוכא ואכלו פטור ממלקות ורמב"ם בפ"ח מק"פ הי"ו כתב וז"ל נא שהזהירה תורה עליו הוא הבשר שהתחיל בו מעשה האור ונצלה מעט ואינו ראוי לאכילת אדם עדיין אבל אם אכל ממנו בשר חי אינו לוקה ובטל מ"ע שנאמר צלי אש הא אינו צלי אסור צלאו כל צרכו עד שנחרך ואכלו פטור עכ"ל משמע דרק פטור אבל מ"ע לא קיים וסמך על מ"ש לעיל וכן נראה בספר קרית ספר מיהו מסוגי' הש"ס לא משמע כן וכמ"ש מוהרש"א שם ודברי רמב"ם צריכין ביאור ויהיה איך שיהי' כיון דאין דרך לאכול חרוכא ובני חבורה זריזין מסתמא כשנצלה כל צרכו אין משהין הפסח שלא יהיה צלי אש, וע' בשו"ת חכם צבי סי' ס"ב וס"ג א"כ מסתמא כשנגע היינו קודם שנצלה כל צרכו ולא היה צריך רבינו הקדוש לפרש דהוא מילתא דלא שכיח משא"כ לדברינו דכמאכל בן דרוסאי יש לו דין נצלה כל צרכו ומ"מ אין דרך לאכלן כי אם כשנצלה לגמרי קשה אמאי איתא במתני' סתם ולא קא מחלק וצ"ע:

מג) יש לחקור לפמ"ש תוס' היכי דנצלה כל צרכו לא נפסל משום צלי מחמת דבר אחר היכי דנגע הפסח בחרסו של תנור ולא השגיח לראות אי נגע מקודם שנצלה כל צרכו ועכשיו כבר נצלה כהוגן אי צריך לקלוף את מקומו וכיו"ב יש להסתפק היכי דנטף מרוטבו על החרם וחזר אליו ולא השגיח לראות אם הרוטב נצלה כל צרכו, ולכאורה יש לומר היכי דידוע זמן שנגע או נטף והספק אם כבר נצלה כל צרכו מוקמי' על חזקה קמי תא ומאחרי' הזמן דלפמ"ש מוהרי"ט בתשובה ופני יהושע בגיטין די"א בכמה הוכחת דחזקה קמייתא עדיף מחזקה דשעת מציאתן וא"כ אף דנצלה כל צרכו לפניך והיינו חזקה דשעת מציאתן מ"מ חזקה קמייתא עדיף והא דמחזקינן טומאה מזמן לזמן כבר כתבו תוספת במס' נדה ד"ג דהוא רק חומרא דרבנן בעלמא לקדשים ולא לחולין דכל הטומאות כשעת מציאתן הוא רק לקדשים וכן מבואר בתוס' כתובות דע"ו ע"א ד"ה על וא"כ שורת הדין בנידון דידן היכי דהוא ספק יקלוף או יטול את מקומו, מיהו דעת או"ה הובא בפליתי סי' ק"ה סק"ג שסובר דכל הטומאת כשעת מציאתן הוא אף לחולין והוא דאו' וע' בפליתי סי' ק"ד סק"ד ובמשבצות זהב סי' ק"ד סק"ג ובס' חוות דעת סי' ק"ד סק"ג וכן לפמ"ש בספר שער המלך בפ"ב מאישות הי"ד שהוכיח מקצת קמאי ז"ל דהא דחזקה קמייתא עדיף מחזקה דשעת מציאתן היינו בחזקה דאיתא מכח רובא דאלים טובה כמו בגבינות המובא בקמאי ז"ל במסכת חולין די"א ע"א ובטוש"ע יו"ד סי' פ"א דמוקמינן בחזקה קמייתא דהשתא הוא דנטרפה והגבינות נעשו בהכשר משום דהוי חזקה דאתיא מכח רובא דרוב בהמות כשירות אבל חזקה קמייתא דלא אתיא מכח רובא אזי חזקה קמייתא וחזקה דשעת מציאתן שווין וא"כ לשיטתם יש להסתפק ספק הנ"ל אם הדין שצריך קליפה או נטילה, ולכאורה הדין פשוט כיון דאם נצלה מחמת דבר אחר קודם שנצלה כל צרכו איכא איסור דאו' כשאוכל הפסח כמו שאמר ר' יוחנן שם בדף ע"ז ע"א וכמ"ש רש"י מדאיתא צלי אש שני פעמים ועכשיו דנולד ספק הוי ספיקא דאו' כיון דחזקה קמייתא וחזקה דשעת מציאתן שוין הוי ספק השקול וספיקא דאו' לחומרא וצריך קליפה או נטילה:

מד) מיהו לכאורה הוי חומרא דאתי לידי קולא כשיקלוף או יטול כשיעור נטילה כיון דאסור לאכלן הקליפה נטילה יטעון שריפה ואין מביאין קדשים לבית הפסול הוא איסור דאו' ואם היה ברור שנצלה כל צרכו מקודם שנצלה מחמת דבר אחר אזי אסור מדאו' להביא הקליפה או הנטילה לידי פסול ועכשיו דאיכא ספק הוי ספק איסור דאו' לענין זה וא"כ סוף סוף יהיה ספק איסור דאו' ולכאורה י"ל דבר חדש דהנה בפרט ו' הבאתי דאי' ממס' ר"ה דכ"ח ע"א דמוטב לעבור על איסור דאו' בשב ואל תעשה מלעבור בקום ועשה, ובירושלמי בשמעתין איתא וז"ל נגע בחרסו של תנור פסול גוף הוא ונשרף מיד נטף מרוטבו על החרם פסול מכשיר הוא וטעין עידור צורה עכ"ל וכתבתי בפרט ו' פירושו לפי זה לכאורה יש לחלק בין הנושאים בדין דאיתא אח"כ וז"ל נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו וכתב רש"י וז"ל נטף בתנור מרוטבו על החרס וחזר אליו שחזר השומן שנתחמם מחרס שנבלע בפסח יטול את מקומו דלא סגי לי' בקליפה אלא בנטילה יפה יפה בעובי דשומן נבלע בתוכו הרבה ואותו שומן מבושל מן החרס ע"ש בדין זה נראה היכי דנסתפק אולי הרוטב כבר נצלה כל צרכו ולא נפסל משום צלי מחמת דבר אחר, או אולי בשעה שנטף מרוטב על החרס לא היה הרוטב נצלה כל צרכו ונפסל הרוטב או משום איסור נא וגם היה נפסל משום צלי מחמת דבר אחר שנצלה מחום התנור ועכשיו שכבר נצלה כל צרכו דליכא איסור לא מ"מ איכא בפסח איסור רוטב שנצלה מחמת דבר אחר דאותו איסור עדיין לא נפקע בכה"ג ראוי להורות הדין דמחמת ספק דאי' אולי איכא בפסח בלוע מרוטב שנצלה מחמת דבר אחר (ע' בתוס' ד"ה בשלמא) שצריך נטילה ואין לומר הא הוי חומרא דאתי לידי קולא שעושה ספק איסור דאו' דאולי מביא קדשים לידי פסול. דזה אינו דאם יאכל הנטילה עושה איסור בקום ועשה ואם יפסל הנטילה עושה רק איסור בשב ואל תעשה דהא אין שורף מיד רק מניח לעבר צורתו ונפסל בגופו ואז מדינא טעון שריפה ועכ"פ מתחילה לא עשה מעשה אמנם בדין דנגע בחרסו של התנור דהוי פסול הגוף ונשרף מיד צ"ע דהיאך נימא דיקלוף וישרוף מיד הא גם כן עשה ספק איסור בידים ומשמע בכמה דוכתי דהא דאין מביאין קדשים לידי פסול הוא איסור דאו וסוף סוף יעבור על ספק איסור דאו' מ"ש האי ספק מהאי ספק ולכאורה מוכח לפי דברי הירושלמי דבע"כ בבא דרישא דנגע בחרסו של תנור שידוע שנגע קודם שנצלה כל צרכו דמשום איסור נא ליכא דאח"כ נצלה כל צרכו מ"מ אסור הקליפה משום צלי מחמת דבר אחר לכן ישרוף מיד דהוי פיסול בגופו אבל היכי דהוא ספק אז בדין תעובר צורתו מקליפה ואז יוצא לבית השריפה כמו בבבא דסיפא בנטף מרוטבו דעכשיו אין עושה איסור בידים במה שמביא קדשים לידי פיסול ומוטב לדחות ספק איסור בשב ואל תעשה משיעשה ספק איסור בידים שיאכל הקליפה אף דקליפה הוא דבר מועט מ"מ כיון דקיי"ל חצי שיעור אסור מן התורה הוי ספיקא דאו', מיהו קשה על הירושלמי שכתב בסתם בדין ברישא דישרוף מיד דהול"ל לחלק חילוק הלז:

מה) ועוד עלה בדעתי להביא ראי' לדברי שו"ת חכם צבי סי' פ"ו שכתבתי בפרט ב' שסובר דהא דקיי"ל חצי שיעור אסור מן התורה דוקא באיסור אכילה דמרבינן מקרא דכל חלב אבל בשאר איסורי תורה ליכא איסור בחצי שיעור דטעמא דחזי לאצטרופיה לחוד לא מהני, וא"כ יש לומר גם בנגע בחרסו של תנור היכי דהוא ספק הדין דיקלוף את מקומו ושורף מיד כיון דקליפה הוא דבר מועט וליכא רק חצי שיעור ובמה ששורף את הקליפה לא נפסל על פי דין כיון דהוי חצי שיעור בשאר איסורין ליכא איסור ואין עושה איסור בהבאת קדשים לידי פסול משא"כ אם יאכל הקליפה יעשה ספק איסור דאו' דבאיסור אכילה חצי שיעור אסור מן התורה וקצת יש להביא ראיה לזה דהנה משמע מלשון מתני' דוקא היכי שידוע מקום שנגע יקלוף את מקומו אבל היכי דאין ידוע אין צריך לקלוף כל הפסח הא מוכח בכמה דוכתי ומ"ש פרי חדש בסי' ק"ה ס"ק כ' היכי דקליפה הוא מדינא אם לא נודע מקום נגיעת איסור צריך ליטול מכל החתיכה כמש"ל באריכות וא"כ הו"ל לרבינו הקדוש לאשמועינן חידוש דין זה דאפי' היכי דלא נודע מקום שנגע צריך לקלוף כל הפסח, ובהנ"ל א"ש דרצה לאשמועינן הדין בכל גווני הן אם ידוע האיסור בודאי שנצלה מחמת דבר אחר קודם שנצלה כל צרכו והן אם יספק מ"מ יקלוף וישרוף מיד וזהו דוקא היכי שידוע מקום שנגע דאז הקליפה רק חצי שיעור משא"כ אם אין ידוע מקום שנגע דאז צריך לקלוף כל הפסח ויהיה שיעור שלם אז אין מורין שיצא לבית השריפה מיד רק שיעובר צורתו שיהיה נעשה איסור בשב ואל תעשה דאם ישרוף מיד הוי חומרא דאתי לידי קולא לענין הבאת קדשים לידי פסול וא"ש:

מו) אמנם המשנה נמלך בפי"ח מהלכות שבת ה"ז השיג על תשובת חכם צבי הנ"ל והוכיח דבכל איסורין חצי שיעור אסור מן התורה ונסתר תירץ הנ"ל, לכן נלענ"ד להביא ראיה לשיטת רש"י דהנה מוכח דעת רש"י במסכת חולין ד"ט ע"א דבע"כ סובר דמחזיקן מאיסור לאיסור אחר כמ"ש רשב"א שם וביבמות דל"א ע"ב ודלא כתוס' במס' ביצה דכ"ה ע"א ד"ה בחזקת וע' תוספת כתובות דע"ה ע"ב ד"ה ספק לפ"ז נראה לשיטת רש"י אפי' ברישא בנגע בחרסו של תנור היכי דהוא ספק אימת נגע אי קודם שנצלה כל צרכו או לאחר שנצלה כל צרכו ג"כ הדין דיקלוף וישרף מיד כמ"ש בירושלמי והטעם מבואר כיון דפסח כשהיה חי היה בחזקת איסור אכילה כדאיתא במס' פסחים ד"מ ע"א וברמב"ם בפ"ח מק"פ ה"ח דבטל מ"ע כי אם צלי אש הא איני צלי אש אסור וגם אח"כ כשהתחיל מעשה האור לצלות הי' אסור לאכול משום איסור נא ועכשיו אף שנצלה וכבר נפקע איסור הנ"ל מ"מ כיון שנולד הספק אולי נצלה הקליפה מחמת דבר אחר דהיינו קודם שנצלה כל צרכו מחזיקן מאיסור הקדום לאיסור אחר וכיון שחזקה בכל מקום יש לו דין ודאי הוי בודאי פסול דאין עובר כלל על איסור דאין מביאין קדשים לידי פיסול כיון דנפסל מן הדין וא"כ שפיר יש לומר גם בבבא דרישא בכל גווני אפי' כשנולד הספק אימת נגע בחרסו של תנור מ"מ הדין דיכול לשרוף מיד הקליפה כדאיתא בירושלמי לכן איתא במתני' ובירושלמי סתם ולא ביארו הדין היכי שהוא ספק שצריך קליפה אי שורפין מיד או תעובר צורתו דלפמ"ש גם בספק שורפין מיד וא"כ מכאן יש להוכיח כשיטת רש"י דמחזיקן מאיסור לאיסור כנלענ"ד בדרך פלפול מיהו כמדומה לי שראיתי בקדמון שכתב דהא דאין מביאין קדשים לידי פיסול הוא רק איסור דרבנן וכעת שכחתי מקומי אך ממשמעות הש"ס נראה דהוא דאורייתא:

מז) שוב ראיתי מש"ל לדבר פשוט היכי דנצלה כמאכל בן דרוסאי הוי כנצלה כל צרכו ולא נפסל אח"כ משום צלי מחמת דבר אחר יש לעיין בזה דהנה בטור א"ח סי' שי"ח כתב וז"ל אפי' תבשיל שנתבשל כבר יש בו משום בישול אם נצטנן כבר אבל בעודו רותח לא ואם לא נתבשל כל צרכו אפי' נתבשל כמאכל בן דרוסאי יש בו משום בישול אפי' בעודו רותח וה"מ שיש בישול אחר בישול בתבשיל שיש בו מרק אבל דבר יבש שנתבשל כבר מותר לשרותו בחמין בשבת והבין הבית יוסף בכוונת הטור שסובר אפי' מדאו' יש בישול אחר שהגיע למאכל בן דרוסאי אפי' בעודו רותח, אבל הה"מ בפי"ז משבת הביא דעת רשב"א ז"ל שסובר כל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי שוב אין בו מ' בישול דאו' רק מדרבנן אסור ויש בישול אחר מאכל בן דרוסאי, ובשו"ע שם ס"ד כתב לענין שבת שייך בישול אפי' נתבשל מקודם כמב"ד וט"ז שם בסק"ג הביא דעת רשב"א ולפי דבריו גם הטור סובר כן ובטור שם כתב בשם רבינו אלעזר ממיץ וצ"ל דאע"ג שאין בישול אחר בישול בדבר שנאפה או נצלה יש בו משום בשול אם בשלו אח"כ וכתב בית יוסף בשם סמ"ק ראיה לזה דיש בישול אחר צליה מדאיתא במס' פסחים דמ"א צלאו ואח"כ בשלו לקרבן פסח חייב שבישול מבטל הצליה, וע' בבית יוסף ובטו"ז שם סק"ו ואם יש צלי אחר צלי כתב בטור בשם רבינו פרץ ז"ל ב' דיעות דעת שאומרים שגם באפי' אחר אפי' ובצלי אחר צלי אסור לדעת רא"מ הנ"ל ודעת רבינו פרץ אפילו לדעת רא"ם הנ"ל אין אפי' אחר אפיה, ואין צלי אחר צלי ומג"א בסי' שי"ח ס"ק י"ז כתב להלכה דאין בישול אחר בישול ויש בישול אחר צלי וה"ה שיש צלי אחר בישול לכן אסור ליתן דבר שנתבשל אצל אש בלא רוטב ואין צלי אחר צלי ודבר שנצלה מותר ליתן אצל אש אפי' נצטנן כדעת הר"פ ע"ש מיהו נראה הא דאין צלי אחר צלי היינו היכי שנצלה מתחילה כל צרכו אבל היכי שנצלה מעיקרא רק כמאכל בן דרוסאי איכא איסור צלי אח"כ וכעין שכתבנו לעיל דאף דאין בישול אחר בישול דוקא כשנתבשל מקודם לכן לגמרי ולא כשנתבשל מעיקרא רק כמאכל ב"ד כ"ה לענין צלי אחר צלי ותליא במחלוקת הטור ורשב"א אי איכא איסור דאו' כשנתבשל אחר שהגיע כמב"ד או רק מדרבנן ומדאו' הוי כבישול כל צרכו כיון שהגיע למאכל בן דרוסאי ה"ה לענין צלי תליא ג"כ במחלוקת הלזה וכבר נתבאר דרא"ם מדמה בישול בשבת לבישול וצלי גבי קרבן פסח וא"כ לפי זה אפי' כשנצלה כמב"ד לא הוי כנצלה כל צרכו ואם נצלה אח"כ מחמת דבר אחר לדעת הטור נפסל מדאו' ובעי קליפה מדין תורה ולדעת רשב"א כיון דמדאו' הוי כנצלה כל צרכו נפסל רק מדרבנן וצ"ע בזה ועמש"ל בפרט י"א:

תוכן העניינים

שערי תורה חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה