אור ברסלב
שערי תורה חלק ג כלל כב › פרט ז

שערי תורה חלק ג· רבי בנימין וולף לב

כלל כב · פרט ז

פרט ו

יבואר ביאור סוגי' דפסחים דע"ו לישב קו' הנאמרים שם:

כז) בסוגי' זו רבו הקו' (א') דאי' במתני' סכו בשמן של תרומה אם חבורת כהנים יאכלו אם של ישראל הוא אם חי הוא ידיחנו ואם צלי הוא יקלוף את החיצון ע' רש"י ותוס' ד"ה ואם הא האי דחבורת כהנים יאכלו הוא מילתא דפשיטא. והוא למותר דכן מבואר במתני' שם בדף מ' ע"ב דאין מבשלין את הפסח לא במשקין ולא במי פירות אבל סכין בשעת צלייתו (וע' רמב"ם בפ"ח מק"פ ה"ח, ומ"ש בצל"ח וע' בס' קרית ספר למבי"ט ז"ל) וא"כ ממילא נשמע דמותר לכהנים לסוך בשמן של תרומה (ב') אי' שם תנן סכו בשמן של תרומה אם חבורת כהנים יאכלו אם של ישראל הוא אם חי הוא ידיחנו אם צלי הוא יקלוף את החיצון, בשלמא לרב דאמר עילאי גבר אמטו להכי סגי בקליפה משום דעילאי צונן הוא (וכתב רש"י וז"ל צונן הוא דאקורי קא מיקר לי' וקליפה, מיהו בעי דאפי' צונן גמור הוא הפסח מאחר שנצלה ויבש אי אפשר דלא עייל בי' סיכת השמן פורתא יע"ש) אלא לשמואל דאמר תתאי גבר כיון דחם הוא מיבלע בלע אמאי סגי לי' בקליפ' ניתסר לגמרי ומשני שאני סיכה דמשהו בעלמא הוא דעבידי עכ"ל ויש להתבונן דהנה בהאי דינא דנטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו. נתבאר בפרט ה' ופרט ו' מחלוקת קמאי ז"ל בפירושא דהך בבא, רשב"א ז"ל בתה"א בבית ד' סוף שער א' כתב כל דבר שיש לו פעפוע במקום ידוע בחתיכה שאעפ"י שיש ששים בחתיכה לבטל את האיסור צריך ליטול את מקומו וכמו שאמרו נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו ורא"ה השיג עליו שרוטב הוא ציר בעלמא ואינו מפעפע ואין צריך ביטול בששי' כדאי' בחולין דף צ"ו וסגי בנטילה ורשב"א במ"ה השיג עליו וכתב דרוטב הוא שומן של בשר ובבירור מפעפע ומ"מ צריך נטילה דכן סובר בצלי שומן חמור מבשול דבעי ששים ונטילה ותוס' במס' חולין דף צ"ו ע"ב ודצ"ז כתבו בד"ה שאני דהא דאיתא נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו ותו לא היינו משום דרוטב אינו מפעפע כל כך כמו שומן יע"ש והיינו כרא"ה, א"כ לרשב"א בהאי דנטף מרוטבו על החרם כיון דמיירי שרוטב הי' שומן ומפעפע לכן הבין דבע"כ איכא ששים ומתני' קמ"ל חידוש דין דבעי גם נטילה דצלי חמור מבישול. אבל לתוס' ורא"ה מיירי דליכא ששים רק באיסור כחוש סגי לצלי בנטילה לכן שפיר קאמר לרב דעילאי גבר וכן לשמואל בחרס רותחת אף דשניהם חמין סגי בנטילה וקשה לרשב"א כיון דבע"כ בבא דנטף מרוטבו על החרס מיירי דאיכא ששים לכן לא מקשה לרב דאמר עילאי גבר ולשמואל דאיירי בחרס רותחת ניתסר לגמרי כיון דמסתמא איכא ביטול בששים וא"כ מה מקשה מסכו בשמן של תרומה דבע"כ עיקר קו' הש"ס דניתסר לגמרי היינו כיון דליכא ששים או ק"א לבטלו וכמ"ש הפר"ח בסי' צ"ד ס"ק כ"ה וסובר דשמן הוי דבר המפעפע וכמ"ש הפרי מגדים במ"ז סי' ק"ה ס"ק ז' האיך פסיקא למקשן דליכא שיעור ביטול ומה מקשה מתרומה טפי ודוחק לומר כיון דצריך ק"א בתרומה מסתמא ליכא, ותו לפמ"ש תוס' במס' חולין דצ"ו ע"א ד"ה אין הוכיחו דדוקא במינו בעי ק"א אבל באינו מינו סגי בתרומה בששים אפי' כשאיסור בעיני' ואפי' לרש"י דוקא היכי דאיתא לאיסורא בעיני' כגון חיטין בחיטין או כל דבר שלא נתבשל אבל היכי דליתא לאיסורא כמו הכא דסכו בשמן של תרומה על צלי רותח סגי לפ"ע בששים (ודברי טו"ז ופר"ח צ"ע) (ג') יש לדקדק דקדוק קל למה הביא המקשין כל לשון מתני' דאיתא אם חבורת כהנים יאכלו כיון דעיקר קו' הש"ס מבבא דאם ישראל הוא (ד') יל"ד במה דאיתא כיון דחם הוא מיבלע בלע הני ב' תיבות מיבלע בלע מיותר דממילא מובן (ה') יל"ד בקו' הש"ס אמאי סגי לי' בקליפה ניתסר לגמרי דמלשון זה משמע דליכא שום ביטול והו"ל לש"ס לומר ליבעי ששים או ק"א (ו') קשה לפי הבנה פשוטי וכמו שהבין ג"כ הפר"ח בסימן צ"ד ס"ק כ"ה דקו' הש"ס הוא כיון דליכא ק"א (ולפי דברינו ששים) כדי ביטול ניתסר לגמרי ובע"כ צריך לומר מה דמשני הש"ס שאני סיכה דמשהו עבדי ר"ל אפי' ליכא ביטול ס' וק"א מ"מ כיון דהוא דבר מועט סגי בקליפה וכאשר באמת כן הוא דעת הב"ח וש"ך בסי' צ"ד ס"ק כ"ט אפי' בדבר המפעפע אם הוא דבר מועט אף דליכא ששים בהיתר סגי בקליפה, ולכאורה הוא נגד הסברא כיון שמפעפע מה בכך שדבר מועט כמ"ש הטו"ז שם בס"ק י"ב ואם אין בו ששים לאו איסור משהו הוא אלא גדול לפי ערך הבשר, ונלענ"ד לישב קו' הנ"ל ולפי פירושינו יהי' מוכח כמה דינים דין (א') דהנה אי' במס' חולין דק"ח ע"א נחלקו אמוראי' וסובר רב ור' חנינא ור' יוחנן אפשר לסוחטו בב"ח אסור ושמואל ור' שמעון בר' ור"ל ס"ל אפשר לסוחטו מותר, והבינו רוב קמאי ז"ל כיון דס"ל לשמואל וסייעתו אפשר לסוחטו מותר דלא אמרינן בב"ח חנ"נ מכ"ש דלא אמרינן בשאר איסורין וראי' לזה דהא דעת רבינו אפרים דקיי"ל כרב דבב"ח אמרינן חנ"נ מ"מ בשאר איסורין לא אמרינן ע' תוס' חולין דצ"ו ע"ב ד"ה אם, ואולם רא"ה בבדק הבית בבית ד' שער א' דף ס"ג השיג על רשב"א שסובר כן וז"ל ודברים בהיפך שיותר ראוי לומר בשאר איסורין חנ"נ מבב"ח דבשאר איסורין איכא תוסר ונאסר דהיינו ההיתר כיון שנבלע ההיתר מן האיסור ראוי לומר שכבר נאסר ואינו חוזר להתירו ואפי נפלט כל האיסור שבו בשכבר נבלע האיסור בגופו ונעשה הכל כגוף אחד אבל בב"ח שהוא היתר בהיתר וצירופן הוא שאוסרן אפשר שאם נתפרש צירופן כדי שכל אחד יהי' נשאר נקי בתחילתו שיהיו מותרין וזהו שלא הוזכר אפשר לסוחטו אלא על בב"ח ועלי' הוזכר ב' לשונת בדבר אחד חנ"נ ואפשר לסוחטו עכ"ל, וכ"כ הריטב"א במס' חולין דק"ח ע"א ד"ה אי קסבר בסופו, ונלענ"ד להוכיח בדרך פלפול מסוגי' כשיטת רא"ה וריטב"א (ע' ש"ך סי' ק"ה ס"ק י"ז) ובאמת מצד סברא מסתברין דבריהם לפמ"ש תוס' בחולין דף ק' ע"א ד"ה בשקדם טעם לדברי רבינו אפרים לכן בב"ח חנ"נ משום דכל חד באפי נפשי' שרי וכי איתנהו בהדדי אסור הלכך הבשר עצמו נעשה איסור ולוקה אם אכל חצי זית בשר וחצי זית חלב לכן צריך אח"כ ששים לבטל כל החתיכה שנפלה עליה טיפת חלב משא"כ בחתיכות היתר שבלעה טעם איסור שאין היתר נעשה איסור רק מחמת שבלע ע' בטו"ז יו"ד סי' צ"ב ס"ק י"ז וש"ך ס"ק י' בזה שפיר הקשה רא"ה דכיון שנפרד הבשר מחלב למה יהי' אסור הגע עצמך כלאי בגדים היכי שהותר הקשר הותרו וכ"כ מוהרא"י בפסקיו הובא בש"ך סי' ק"ה ס"ק טו"ב שאם בא אליהו ואמר שנחתך מן הבשר הזה חתיכה קטנה שאין בה טעם חלב שרי כמו בכלאי בגדים יע"ש דין ב' נחלקו קמאי ז"ל דעת תוס' בשם ר"ת במס' חולין דף ק"ח ע"א ד"ה בשקדם והובא ג"כ בר"ן דאפי' להסוברים דאמרינן חנ"נ גם בשאר איסורין היינו כשקבלה הטעם מאיסור צריכה אח"כ ששים נגד החתיכה שקבלה טעם וחתיכה עצמה נ"נ אבל כשלא קיבלה רק משהו בעלמא ובדבר שנאסר במשהו היא עצמה אסורה אבל לאסור לאחרים ולהצריך ששים נגד חתיכה אין צריך, ורמב"ן חולק וסובר דאמרינן חנ"נ אפי' בשלא קיבלה טעם רק משהו בעלמא ע' טו"ז סי' צ"ב ס"ק ט"ז ונראה להוכיח כשיטת תוס', דין (ג') נחלקו קמאי ז"ל כמ"ש הטו"ז בסי' צ' ס"ק י"ד לרמב"ם אפי' בב"ח לא אמרינן חנ"נ באיסור דרבנן ולרשב"א גם בדרבנן חנ"נ ולהסוברים דאמרינן חנ"נ גם בשאר איסורין הוא אפי' באיסור דרבנן וע' פר"ח בסי' צ"ב ס"ק ט', ונראה להוכיח אפי' להסוברי' דאמרינן חנ"נ בשאר איסורין דוקא באיסור דאור' ולא באיסור דרבנן (ד') נראה להוכיח כטעם שכתב הטו"ז כסי' צ"ד ס"ק י"ג ובסי' ק"ה ס"ק י"א לכן ס"ל לרשב"א וסייעתו בצלי באיסור שמן בעי ס' ונטילה משום שנשאר משהו על פני המקום שנפל איסור בעין ולא בטיל וכמ"ש בסוף פרט ו' (ה) יש להוכיח כמ"ש תוס' מס' חולין הנ"ל דבהאי דנטף מרוטבו על החרס הרוטב הוא ציר בעלמא ולא שומן:

כח) ונראה לבאר בדרך פלפול פו' סוגי' ומקודם נקדים לישב קו' הנ"ל בהא דאי' במתני' בסכו בשמן של תרומה אם חבורת כהנים יאכלו דהוא מילתא דפשיטא, ונלענ"ד דהנה בשו"ת שבות יעקב ח"א הקשה על מ"ש תוס' במסכת ע"ז דף ל"ה ע"ב בהא דאמר שמואל דגזרו על שמן של עכו"ם משום זליפתן של כלים אוסרתן וכתבו תוס' דכיון שהריקו שמן זית בכלי איסור הוי חריף ומפליט ומבליע בצונן ואפי' בדבר הקשה כמו כלים וכ"ש ממאכל וכ"כ בפסקי תוס' סו' ע"ז וז"ל שמן זית עז וחריף ראוי רותחין ואפי' צונן א"כ קשה אמאי אי' במתני' אם חי הוא ידיחנו מה מהני הדחה, וכן קשה במה דקאמר לשמואל כיון דאם הוא מיבלע בלע אמאי סגי בקליפה ניתסר לגמרי תיפוק לי' אפי' חם הי' הפסח צונן כיון דשמן זית הוא חריף ג"כ אוסר וכמו כן קשה מה קאמר בשלמא לרב כו' הא גם לרב קשה דניתסר לגמרי והניח בקו' על תוס' והביא פוסקים החולקים על תוס' וס"ל אף דשמן זית הוא חריף מ"מ אינו מפליט ומבליע בצונן, וראיתי בס' באר יעקב כתב לתרץ קו' הנ"ל דמיירי בשאר שמנים כגון שמן אגוזים דשייך בי' תרומה מדרבנן לר' אליעזר בחולין דף ק"כ ע"ב כמו דבש תמרים ויין תפוחים ושאר מיני פירות לכן אם חי הוא ידיחנו דלא הוי דבר חריף ושפיר קאמר הש"ס בשלמא לרב כו' יע"ש ולכאורה מוכח דבע"כ לא איירי רק בשמן זית דכבר נתבאר דקשה מבבא אם חבורת כהנים יאכלו מיותר ועלה בדעתי לומר דקמ"ל דין חדש. דהנה הרמב"ם כתב בפט"ו מתרומת הכ"ב בסופו וז"ל כל האוכל תרומה מברך ברכת אותו מאכל ואח"כ מברך אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וציוונו לאכול תרומה וכך קבלנו וראינו אותם מברכים אפילו בחלת חוץ לארץ שגם אכילת קדשי גבול עבודה שנאמר עבודת מתנה אתן את כהונתכם עכ"ל וכתב הכסף משנה וז"ל מאחר שאכילת תרומה מצוה פשיטא שמברך עלה ואיתא במס' פסחים דף קט"ו אמר רב משרשים לא ניכול אינש מצה ומרור בהדדי משום דס"ל מצה בזה"ז דאו' ומרור דרבנן ואתי מרור דרבנן ומבטל מצה דאו' ואפילו למ"ד מצות אין מבטלין זא"ז ה"מ דאו' בדאו' או דרבנן בדרבנן אבל דאו' בדרבנן אתי מרור דרבנן ומבטל לדאו' ומבואר שם דנחלקו להילל מצות אין מבטלות זא"ז ורבנן מבטלות וע' תוס' ד"ה אלא ובמס' זבחים דע"ט וא"כ ממה דאיתא במתני' אם חבורת כהנים יאכלו מוכח דבע"כ מיירי בשמן זית דהוי תרומה דאו' ואכילת תרומה מצוה דאו' א"ש הא דרשאין הכהנים לאכול כמות שהוא בלא קליפה דיש לומר דאתי כהילל דמצות אין מבטלות זא"ז ולא מבטל מצות אכילת תרומה למצות אכילת פסח, אבל אי מיירי בשמן אגוזים דהוא רק מצוה דרבנן תיקשי אמאי חבורת כהנים יאכלו הא מצוה דרבנן דאכילת תרומה דרבנן מבטל למצות אכילת פסח דאו' וא"כ ל"ק קו' הנ"ל דלכן תני אם חבורת כהנים יאכלו דקמ"ל אגב גררא דהלכה כהילל וא"כ מוכח דלא כתוספת וכהסוברים דאפילו דשמן זית הוי חריף מ"מ אינו מפליט ומבליע בצונן כ"א כשיעור כבישה כמו בחומץ וציר וכמו שהאריך בזה בספר באר יעקב ואף דאיתא בש"ס שם השתא דלא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר והא ר' יוחנן אמר הלכה כסתם מתני' וסתם מתני' כאן כהילל, כבר כתבו בספרי הכללים דהא כללא הלכה כסתם משנה רק ר' יוחנן אמר וי"ל מסדרי הש"ס ל"ל האי כללא:

כט) והנה במסכת זבחים דף ע"ח ע"א איתמר אמר ר"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו ש"מ תלת ש"מ איסורין מבטלין זו את זו וש"מ נותן טעם ברוב לאו דאו' כתב רש"י וז"ל הא דאמרי רבנן בכל דוכתי איסור הנ"ט בהיתר אוסרו אעפ"י שההיתר רוב לאו דאו' נינהו ללקות עליו דאי דאו' הוא ניהו דרבה מין על חבירו מ"מ טעמא יהיב ואיכא טעמא דשיעור שלם וקס"ד השתא אפי' פיגול ונותר משני מינים שטעמו של זה ניכר בזה נמי פטור יע"ש מתיב רבא העושה עיסה מן החיטין ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייב בחלה ואע"ג דרובא אורז, ומשני הש"ס מדרבנן אי הכי אימא סיפא אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח, ומשני הש"ס אלא מין בשא"מ בטעמא מב"מ ברובא וכתב רש"י מין בשא"מ שהטעם ניכר בו בטעמא מחייב ולקי מן התורה וכי אמר רשב"ל הפיגול והנותר של מב"מ דליכא למיקם אטעמא ולא תשמע מיניה דנותן טעם ברוב לאו דאו' יע"ש. ובמס' חולין דף צ"ח ע"ב ברא"ש סימן ל"א איתא דהקשה ר"ת על רש"י דסובר טעם כעיקר לאו דאו' הא אי' בעושה עיסה כו' דיוצא יד"ח בפסח אעפ"י שרוב עיסה מן האורז כיון שיש בי טעם דגן אזלינן בתר טעמא ואם אכל כזית מן העיסה יצא ידי מצה כאילו היה כולה של חיטין ויש דוחין ואומרים לר"ש האי דעיסה טעם כעיקר לא איירי בלא ממשות אלא טעם ממשות איכא שעל ידי קמח של דגן שנבלל בתוך העיסה של אורז נתרבה העיסה ויש בה טעם וממשות ולא דמי לחלב שנפל לקדירה ונימוח שאין בו ממשות החלב אלא טעם ונראה לי שאין זה דיחוי שאין ממשות הדגן ניכר בעיסת האורז ואם נתרבה העיסה ה"נ נתרבה הרוטב שבקדירה מן החלב הנימוח לתוכה יע"ש והיש דוחין הם דברי רשב"א בתה"א בית ד' שער א' ובחי' לחולין שם שכתב כן לישב הקו' על רש"י דשאני התם דממשו של חיטה ניכר בעיסה אבל בליעת טעם לבד אינו כעיקר מן התורה וע' פר"ח א"ח סי' תמ"ב. ולפ"ז נראה היכי דטעם השמן של תרומה ניכר בפסח שלא נתבטל בששים או בק"א כנ"ל איכא מצוה דאו' באכילתו לרוב פוסקים הסוברים דקיי"ל טעם כעיקר דאו' וכן מוכח ממתני' דהעושה עיסה דיוצא ידי חובת מצה היכי דאיכא טעמו ולא ממשו ה"ה אם נתערב תרומה בחולין וטעם תרומה ניכר בחולין מקיים מצות אכילת תרומה ממילא ה"ה בסכו בשמן של תרומה אי ליכא שיעור ביטול בס' כמ"ש בשם רש"י ותוס' וטעם תרומה ניכר בו תלי' במחלוקת אי מצות דאו' מבטלת זא"ז לא קיים שום מצוה ואי דאו' בדאו' אין מבטלות זו את זו קיים שתיהן דמצות אכילת פסח קיים דאוכל ממשו של פסח ומקיים מצות אכילת תרומה כיון דטעם שמן של תרומה ניכר בו, ואולם אי נימא דטעם כעיקר לאו דאו' נראה בנידון דידן בסכו בשמן של תרומה כיון ששמן מעורב ואינו ניכר אף שניכר הטעם מ"מ לא הוי ממשו אזי לא עשה מצוה דאו' באכילת תרומה אף דמיירי בתרומה דאו' מ"מ לא עשה מצוה מדאו' רק עכ"פ עושה מצוה מדרבנן כיון שחכמים אמרו שטעם הוי כעיקר כעין שרצה הש"ס לומר לענין חיוב חלה דאו' מ"מ חייב מדרבנן כיון דטעם כעיקר הוא מדרבנן א"כ אם הטעם של שמן תרומה ניכר בפסח דליכא שיעור ביטול אפי' כהנים אסורין לאכול הפסח בלא קליפה דמצוה דרבנן מבטל מצוה דאו', ועוד אפי' נימא דליכא מצוה דרבנן ג"כ מבטל מצוה דאו' דרשות מבטל למצוה וכמ"ש תוס' בפסחים דף קי"ז ע"א והר"ן דרשות מבטל למצוה דרבנן ומשמע ה"ה לדאו' וע' מג"א סי' תע"ה ס"ק י"ג ובס' חק יעקב ס"ק י"ב ובפר"ח שם וכל זה פשוט:

ל) והנה הסוברים כרבינו אפרים דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורין ראיתי במרדכי בפרק ג"ה בסי' ר"פ שכתב וז"ל רבינו אפרים פי' דלא אמרינן חנ"נ אלא בב"ח ולא בשאר איסורין והיינו טעמא משום דכל אחד לבדו מותר וכשנתערבו נאסרו ונעשה כל החתיכות נבילה ולוקה עליו אם אכל חצי זית בשר וחצי זית חלב אבל בשאר איסורין אינו לוקה עד שיאכל כל כך מן ההיתר עד שיהיה בו כזית איסור בכדי אכילת פרס דהיתר ולכך אם נתערבה אותה בהיתר אין צריך ששים רק כנגד איסור הבלוע בה וניהו דחתיכה עצמה לעולם אסורה דשמא לא פלטה כל האיסור שבה מ"מ הרוטב מותר אם יש בו ששים לבטל איסור הבלוע בחתיכה עכ"ל מדבריו מוכח כמו שהבין הפליתי בסי' צ"ב ס"ק ט' דתליא במחלוקת קמאי ז"ל בפירוש טעם כעיקר דאו' המובא ברא"ש במס' חולין דף צ"ח ע"ב לשיטת רבינו חיים כהן המובא שם אפילו דטעם כעיקר דאו' אינו לוקה עד שיאכל כזית בכא"פ דאז הוי כמו ממשו של איסור כיון דיש כל כך מן האיסור שבתוך אכילת פרס אוכל כזית נעשה כולו איסור והיכי דליכא כזית בא"פ אף שנותן איסור טעם בהיתר שאסור מן התורה אין לוקין עליו ואף דאסור מן התורה מ"מ לא החמירה תורה בנתינת טעם של איסור בהיתר להופכו לאיסור כשהיתר כל כך יותר על האיסור שאם היה האיסור בעין וניכר בלא נתינת טעם לא היה לוקה עליו דהיינו ביותר מכדי אכילת פרס יע"ש וכן דעת הטור יו"ד בסי' צ"ח, וא"כ לשיטתם שפיר יש לומר סברת רבינו אפרים דלא דמי לבב"ח דהתם אפי' נפל כזית בשר לתוך נ"ט כזית חלב ואכל כזית לוקה דאוכל מגופו של איסור תמיד ובשאר איסורין ביותר מכדי אכילת פרס אינו לוקה וש"מ דלא הוי גופו של איסור ולא מדמינן לבב"ח ולא ילפי' מיניה דאיך נילף בחנ"נ בשאר איסורין דיהיה כגופו של איסור כמו בב"ח דהא חזינן בענין זה דנידון כגופו של איסור לא דמי להדדי אבל לשיטת ר"ת המובא ברא"ש שם דסובר טעם כעיקר באינו מינו מדאו' דכיון שנתן איסור טעם בהיתר נהפך כולו להיות איסור ולוקין עליו בכזית כאילו הי' כולו איסור ואפי' לקולא אזלינן בתר טעמא ויוצא בעיסת אורז ידי חובת מצה כיון שיש טעם בה ואפי' רובא אורז יע"ש, וא"כ אפי' באוכל כזית מנ"ט זיתים של התערובת לוקה וא"כ דמי לגמרי לבב"ח כמו בב"ח אמרינן חנ"נ מדאו' ה"ה בשאר איסורין אמרינן הנ"נ מדאו' אף דלא אמרינן היתר מצטרף לאיסור דהיינו בחצי זית איסור וחצי זית היתר מ"מ כיון דחזינן דטעם הוי כעיקר כגופו של איסור כשאוכל אפי' ביותר מכדי א"פ חזינן שתורה אמרה שיהיה נ"נ כיון דהוי כגופו של איסור וכן מבואר להדיא בשו"ת הרא"ש דוק ותשכח כדברי, והמעיין שם מבואר יראה שגם בזה נחלקו לרבינו חיים כהן אי יוצא ידי חובת מצה בטעם כגון עיסת אורז כשיש טעם דגן אינו יוצא יד"ח מצוה עד שיאכל כזית בכדי א"פ ולר"ת אפי' ביותר מכדי א"פ יוצא כיון דמרגיש הטעם וע' פר"ח סי' תמ"ב ובא"ח סי' תנ"ג ובמג"א ס"ק ג' ובחק יעקב שם סק"י ובפר"ח שם סק"ב שהוא מחלוקת קמאי וכל זה פשוט וברור ונראה להביא ראיה לשיטת ר"ת דפי' טעם כעיקר דאו' אפילו ביותר מכדי אכילת פרס:

לא) ואחר הוצעת דברינו הנ"ל וגם מה שכתבנו בפרטים הקודמים נבוא בס"ד לפרש קו' הש"ס הנ"ל מסכי בשמן של תרומה ויתיישב בס"ד קו' הנ"ל וגם מוכרח להביא בבא דאם חבורת כהנים יאכלו, דהנה לעיל בפרט ו' הבאתי דעת רשב"א וסייעתו בצלי שמן בעינן ששים ונטילה ונתבאר ב' טעמים (א') דודאי נשאר רושם איסור בשיעור נטילה ואולי ליכא שיעור ביטול ומספק אמרינן חנ"נ היכי דשייך לומר דמחזיקין מאיסור לאיסור (ב) טעם שכתב הטו"ז דלכן בעי ששים וקליפה משום דודאי נשאר רושם איסור במקום שנפל האיסור ואף דאיכא שיעור ביטול בנטילה נאסר הנטילה, והנה לעיל בפרט ה' כתבתי להקשות להסוברים באיסור שמן בצלי בעינן ששים ונטילה מה מהני ששים ונטילה נימא דחנ"נ ונטילה אחת אוסרת לחברתה ולא שייך לומר אין הנאסר יכול לאסור רק במקום שאיסור עצמו יכול לילך שם כיון דבאמת נתפשט האיסור וא"כ לכאורה קו' זו קשה לשיטת רשב"א שהבין בנטף מרוטבו על החרם וחזר אליו יטול את מקומו דרוטב הוא שמן ומפעפע ובעי ס' ונטילה נימא חנ"נ אף דרשב"א סובר דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורין מ"מ בקדשים היתר מצטרף לאיסור ולכ"ע חנ"נ וכתבתי לתרץ דסובר דלא אמרינן חנ"נ מספק משום דמוקמינן לפסח בחזקת היתר מיהו אי נימא דמחזיקן מאיסור לאיסור קשה ובע"כ צ"ל כמ"ש תוס' דף צ"ז דרוטב הוא רק ציד ולא שומן ובאמת לא בעי ששים רק נטילה דאינו מפעפע יותר לכן לא הקשה הש"ס על בבא דנטף מרוטבו על החרם קו' הנ"ל אמנם בסכו בשמן של תרומה דשמן ודאי מפעפע הוי קשה ליה מה מהני ששים ונטילה נימא דנטילה נ"נ ונטילה זו אוסרת אחרת כנ"ל כיון דאיסור יכיל לילך להתפשט ולא שייך הטעם דאין הנאסר יכול לילך ולאסור אלא במקום שאיסור עצמו יכול לילך שם, ואולם לכאורה יש על זה ב' תשובת בדבר חדא דלמא ס"ל לתנא דמתני' דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורין כיון דאין היתר מצטרף לאיסור ועוד אולי מתני' מיירי בשמן אגוזים דאסור רק מדרבנן ואפי' אי אמרינן בשאר איסורין חנ"נ מ"מ לא אמרינן באיסור דרבנן לכן הקדים להביא בבא דאם חבורת כהנים יאכלו דמשמע דאוכלין כמות שהן בלי קליפה דרק בחבורת ישראל א"י דיקלוף ואי איירי בתרומה דרבנן בשמן אגוזים תיקשי האיך רשאי לאכול הפסח עם הקליפה חיצונה הא כיון דבעי קליפה בחבורת ישראל בע"כ השמן דבוק ונשאר רושם במקום שסך, אזי מצוה דרבנן מאכילת תרומה מבטל מצות אכילת פסח דאו' אע"כ דמיירי דהיה שמן זית דאיכא מצוה דאו' וסובר דאין מצות מבטלות זו את זו כהילל דאו' בדאו' אין מבטלין וא"כ ממילא מוכח דבע"כ סובר טעם כעיקר דאו' דאי טעם כעיקר דרבנן אכתי קשה אמאי בחבורת כהנים יאכלו כמות שהן בלא קליפה ואוכלין בפסח ביחד עם הסיכה הא מצוה דרבנן מבטל למצוה דאו' באכילת פסח והא באותו נטילה איכא טעם תרומה כיון דבעינן נטילה בחבורת ישראל אע"כ דסובר טעם כעיקר דאו' ומקיימין מצוה דאו' באכילת תרומה וסובר מצות אין מבטלין זא"ז וכיון דמוכח דטעם כעיקר דאו' בע"כ אפי' באיסור דהוא שאר איסורין אמרינן חנ"נ וכמו שכתבנו בשיטת ר"ת (דפשוט דאיסור תרומה ל"ד לקדשים ע' פליתי סי' צ"א סק"ב) לכן שפיר מקשה לשמואל אמאי בחבורת ישראל יקלוף את החיצון ניתסר לגמרי דלא מהני ששים ונטילה כיון דאמרינן חנ"נ נטילה אחת אוסרת לחברתה וכן שני' לשלישית דהא בדאו' אמרינן חנ"נ ולא שייך לומר אין הנאסר כו' כיון דהוא איסור שמן דמפעפע וז"ש בשלמא לרב דאמר עילאי גבר להכי סגי בקליפה משום דעילאי צונן שאין הקליפה חוזרת ואוסרת אפי' בשומן דמפעפע היינו היכי שעילאי חם או חם לתוך חם אבל בצונן לא נבלע יותר מקליפה ולא שייך לומר חנ"נ דאין הנאסר יכול לילך ולאסור במקום שאיסור אין יכול לילך, אבל לשמואל דאמר תתאי גבר כיון דחם הוא מיבלע בלע ר"ל האיסור שמן של תרומה מתפשט בכל הפסח אמאי סגי בקליפה ניתסר לגמרי ר"ל מה מהני ביטול ס' או ק"א נגד השמן כיון דקליפה נ"נ ושני' לאינך והיינו דהבין דלכן בעי קליפה כטעם א' הנ"ל דודאי נשאר רושם איסור במקום שנפל ואולי ליכא שיעור ביטול בקליפה נגד איסור וששים או ק"א בעי כיון דמתפשט ג"כ ואף דהוא ספק אולי איכא ס' או ק"א בשיעור נטילה נגד השמן של תרומה מ"מ סובר דאמרינן חנ"נ מספק דלא מוקמינן הפסח בחזקת היתר דסובר מחזיקן מאיסור לאיסור אחר כיון שפסח ע"ע היה בחזקת איסור משום אל תאכלו ממנו נא מחזיקן לאיסור אחר לענין איסור תרומה ושפיר הקשה ואולם התרצן משני שאני סיכה דמשהו עבדי ליה ר"ל שאין הטעם דבעי קליפה משום אולי ליכא שיעור ביטול בשיעור קליפה ונעשה הקליפה נבילה, רק הטעם דנשאר משהו איסור דבוק במקום שנפל. ואף שאותו משהו לא בטיל כיון שהוא בעין כמ"ש הטו"ז בסי' צ"ה ס"ק י"ג ובסי' ק"ה ס"ק י"א מ"מ כבר נתבאר דעת תוס' וכ"מ דעת רשב"א במס' חולין דלא אמרינן חנ"נ רק כשנותן טעם והיכי דליכא נתינת טעם לא אמרינן חנ"נ ודלא כרמב"ן החולק וז"ש משהו בעלמא הוא דעבידי ר"ל בקליפה עצמה ליכא רק איסור משהו לכן מהני ביטול ס' או ק"א ולא אמרינן חנ"נ שנעילה זו תאסור האחרת וכן אינך. ומ"מ בחבורת כהנים יאכלו כיון דאיירי בשמן זית דהוא דאו' אין מצות מבטלות זא"ז בדאו' וא"ש ואולם אי נימא כשיטת הסוברים דמאן דסובר דלא אמרינן חנ"נ בב"ח מכ"ש דל"ל בשאר איסורין קשה מה פריך הא שמואל סובר במס' חולין דק"ח דאפשר לסוחטו מותר אפי' בב"ח אע"כ כשיטת רא"ה דאפי' שמואל מודה דאמרינן חנ"נ בשאר איסורין ונפשט דין א וכן דין ב' דל"א חנ"נ באיסור משהו וכן דין ג' דל"א חנ"נ בדרבנן וגם נפשוט עוד ב' דינים חדא דס"ל טעם כעיקר דאו וכפי' ר"ת דהיתר נהפך לאיסור אפילו ביותר מכדי א"פ וגם נפשוט דין ה' דסובר דמחזיקין מאיסור לאיסור וכן ראיה לדברי רשב"א וכפי הבנת טו"ז בסי' ק"ה ס"ק י"א ובסי' צ"ד ס"ק י"ג שלכן בעי קליפה משום דהוי כאיסור בעין ואף דאיכא שיעור ביטול בקליפה או בנטילה מ"מ הקליפה או הנטילה אסורה והמעיין היטב בכל פרטים הנאמרים בענין זה עד כאן יראה שדברינו נכונים בדרך פלפול ודוק היטב ולא כתבתי רק להגדיל תורה, אבל חלילה לבחור פי' אחר בש"ס כי דבריהם אמת וצדק וברוך שבחר בהם ובמשנתם ועמ"ש בפרט ח'

תוכן העניינים

שערי תורה חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה