שערי תורה חלק ג· רבי בנימין וולף לב
כלל כא · פרט ד
יבואר היכי דראינו איסור בשעת נפילתו ולא נתמעט בשיעור אחד אם משערין מה שנבלע ההיתר בקדירה:
י) הרשב"א ז"ל בחי' ובתה"א בית ד' שער א' לאחר שהביא דברי רש"י הנ"ל בפרט ג' ופי' כוונתו שדוחה לישנא קמא מקמי' ל"ב ואח"כ דחה גם ל"ב מדאיתא לקמן אטו היתירא כו' ולא קיי"ל כחד מהני לישני' אלא כדרך שבא לפנינו משערין ההיתר (איסור כתב וז"ל נראה שהוא ז"ל מודה שאם ראינו איסור בשעת נפילתו ובא לפנינו כמות שהי' מתחילתו ולא נצטמק וההיתר נצטמק מכמות שהי' כגון זה מצרפין ההיתר שנבלע בקדירה ונצטמק לבטל האיסור אעפ"י שאין עכשיו בהיתר כדי לבטל האיסור כמות שהוא ואינו מחוור דמה מהני שהי' בהיתר רבה מתחילתו על האיסור השתא, מיהו נתמעט ההיתר וחזר האיסור לאסור אותו כאילו נפל בתוכו שיעור איסור כזה ובמס' תרומת נמי משמע דבתר בסוף אזלינן כו' ורמב"ם ז"ל פי' במאי דבלעה קדירה ועומד בדופני קדירה ומשערין באומד יפה ורואין אותו כאלו הוא בעין אבל מה שנצטמק ונתמעט אינו מצטרף לחשבון שזה כלה לגמרי ומקצת ספרים יש שפי' בקדירה עצמה ובקיפה ובחתיכה לבד שבאו לפנינו עכשיו בתוך הקדירה אבל לא במה שבלוע בתוך דופני קדירה ואיכא דאמרי במה דבלעה קדירה כלומר מה שהוא בלוע בתוך דופני קדירה ופסקינן כל"ב לקולא משום דשיעורין דרבנן נינהו ולקולא אזלינן בהו ואפי' מה דבלוע ועומד בתוך דופני הקדירה משערינן באומד יפה כדאיתא ההוא כזיתא כו' סבר ר' אשי כו' א"ל רבנן כו' אלמא אי לאו דאפי' מאיסורא בלע הוי משערינן בהתירא דבלע לבטול איסור הידוע שנפל לקדירה וכאילו התירא דבלע דיקולא הוי בעין בתוך הקדירה ומסתברא דדוקא מב"מ דמדאו' חד בתרי בטיל אבל מבשא"מ דקיי"ל כזית בכדי אכילת פרס דאו' ואפשר אפי' עד ששים למ"ד טעם כעיקר דאוריי' אין הולכין להקל והלכך מסתברא להלכה למעשה שאין משערין במין ושאינו מינו אלא כמו שבא לפנינו באיסור ובהיתר שהוא עכשיו בעין בתוך הקדירה עכ"ל וע' בר"ן. ונלענ"ד להמעיין בדבריו לאחר שהסכים היכי דראינו האיסור בשעת נפילתו והרי כמות שהי' ולא נצטמק והיתר נצטמק מ"מ מחלק בין מב"מ לשאינו מינו והיינו דסובר דהוא קולא לשער היתר הנבלע בקדירה כיון דסוף סוף לא מעורב בתוך הקדירה ליכא בטיל לטעם איסור לכן במבשא"מ אזלינן לחומרא, והנה בר"ן מבואר דליכא חילוק ואפי' במבשא"מ אם ראינו איסור בשעת נפילתו ולא נתמעט בשיעור אחד עם היתר מצרפינן הבלוע ואפשר דר"ן לשיטתו דסובר בדף צ"ח ע"ב דהלכה היכי שנתערב בדבר טעמו ולא ממשו היינו טעם והוא רק מדרבנן דבכה"ג טעם לאו דאו' וע' בב"י סי' צ"ח, וא"כ הכא כיון דלא נמחה גוף האיסור ואיסור לפנינו ניכר ואין אנו דנין רק על הטעם בכה"ג לאו דאו' לכן לא מחלק הר"ן בין מב"מ ואינו מינו וי"ל דמודה ר"ן לרשב"א להסוברים טעם כעיקר דאו' חילוק הנ"ל:
יא) והנה דברי רבינו בטור יו"ד סי' צ"ט סתומין שכתב וז"ל ומשערין ההיתר והאיסור כמו שבא לפנינו אעפ"י שהי' בהיתר יותר מתחילה ונתמעט בבישולו ונבלע בקדירה אפ"ה אין משערין אותו אלא כמו שבא לפנינו שגם באיסור הי' יותר ונתמעט ונבלע בקדירה הלכך משערין שניהם כמו שבאו לפנינו, ורשב"א כתב יש אומרים שאומדין כמה בלע מן ההיתר בקדירה ומצטרף עם ההיתר ויראה לי מין במינו שמן התורה בטל ברוב וחכמים הצריכו ששים תלינן להקל אבל מבשא"מ כזית בא"פ ד"ת דאפי' טעמו כעיקרו אין תולין בו להקל ואין משערין אלא במה שבא לפנינו וא"א הרא"ש ז"ל לא חילק עכ"ל, נראה מסתימת דבריו במב"מ אפי' היכי דלא ראינו האיסור בשעה שנפל מ"מ אומדין מה שבלע מן ההיתר דתלינן לקולא ולא אמרינן אטו התירא בלע איסורא לא בלע והוא תמוה דנראה להמעיין ברשב"א דבכה"ג אפי' במב"מ הלכה כרבנן דר' אשי דאזלינן לחומרא והחילוק בין מינו לאינו מינו הוא רק היכי דראינו האיסור ולא נצטמק בזה מחלק בין מינו לאינו מינו דבמינו אומדין הבלוע בתוך הקדירה וההכרח לדחוק שקיצר בדברי רשב"א ונכלל בתוך דבריו שכתב שאומדין כמה בלע מן ההיתר היינו בכה"ג היכי שברור שלא נצטמק האיסור וע"ז מחלק בין מינו לאינו מינו, ואולם רבינו בית יוסף לא הבין כן שכתב מ"ש רבינו דהרא"ש ז"ל לא חילק דעתו לומר מאחר שפסק סתם דלא משערינן מה דבלע קדירה ולא חילק בין מין במינו לאינו מינו נראה שאין לחלק בניהם. ולי נראה שרש"י ורא"ש מודו לחילוק שחילק רשב"א שהרי כתבו בהדי' כיון דאפלגי לישנא ואיסורא דאו' הוא אזלינן לחומרא משמע היכי דהוי איסורא דרבנן אזלינן לקולא למינקט, מיהו כלישנא בתרא ואפי' את"ל דגם באיסורא דרבנן דס"ל דלא קיי"ל כר' חנינא מדאי' לקמן אטו דהתירא בלע מ"מ בענין הלכה נראין דברי רשב"א עכ"ל מבואר שהבין כפשוטו שרשב"א מיקל אפי' היכי דלא ראינו האיסור בשעת נפילתו דשייך סברת רבנן דרב אשי אטו דהתירא בלע דאיסורא לא בלע מ"מ מקלינן במב"מ דהא כתב דלא קיי"ל כר' חנינא מדאי' לקמן אטו דהתירא כו', ונראה כיון דלפי' רא"ש לל"ב משערינן מאי דבלע קדירה וס"ל כרב אשי ואיירי בלא ראינו שנפלו מ"מ הקילו כיון דהוא מב"מ ס"ל להלכה כר' אשי, והוא תמי' דהא מבואר ברשב"א בתה"א ובחי' היכי דלא ראינו האיסור שעה שנפל קיי"ל כרבנן דרב אשי דהא כתב דרש"י דחה ל"ב ממה דאמרו רבנן אטו דהתירא כו' ואפי' במב"מ אין תולין להקל ועיקר דגרי רשב"א הוא היכי שראינו הא סור בשעה שנפל ולא נצטמק דלא שייך האי סברא אטו דהתירא בלע כו' בזה מחלק בין מינו לאינו מינו ואפשר שבית יוסף הבין כוונת רשב"א הנ"ל מה שמחלק בין מב"מ לאינו מינו לא קאי למה שכתב קודם וסמוך לזה היכי דראינו האיסור בשעה שנפל רק דקאי על גוף המחלוקת באיכא דאמרי שלפי גירסתו ברש"י לא נודע שיעור בשעת נפילת האיסור כמה הי' ומ"מ לישנא בתרא מיקל וכר' אשי וע"ז מחלק בין מב"מ לאינו מינו ובמינו יש להקל, מיהו פי' זה קשה להולמו בדברי רשב"א כמבואר וצ"ע:
יב) והנה רמב"ם בפט"ו ממ"א הכ"ד כתב וז"ל כשמשערין בכל איסורין בין בששים ובין במאה בין במאתים משערין במרק ובתבלין ובכל מה שיש בקדירה ומה שבלעה קדירה מאתר שנפלה האיסור לפי אומד הדעת שהרי אי אפשר לעמוד על מה שבלעה בצמצום עכ"ל דבריו סתומין ונסתפק הלחם משנה בכוונתו תי מיירי כשראו כשנפל האיסור ולא דמי להא דאמרו רבנן אטו דאיסורא לא בלע והתם הטעם מפני שלא ראה האיסור כשנפל ולא הי' יודע לשער האיסור הבל היכי דמשער באיסור ודאי משערינן מה דבלעה קדירה מהיתר, או די"ל דאיכא דאמרי פליג רבנן דר' אשי ופסק כי הך דמשערינן האיסור כמות שהיא עכשיו ומה שבלע קדירה כיון דשיעורין הם מדרבנן הקילו ומדברי הכסף משנה ויבואר שהבין כן שרמב"ם פסק כלישנא בתרא אפי' היכי דלא ראינו האיסור מקודם מ"מ תולין להקל וכרב אשי ורשב"א דמחלק משום דסובר טעם כעיקר דאו ורמב"ם לשיטתו דסובר שם ה"ג טעם כעיקר דרבנן היכי דליכא כזית בא"פ (עיין כ"מ ולח"מ שם) והוא כיון דאיכא רובא רוב היתר. וליכא כזית בא"פ דשיעור ס' הוא מדרבנן אזלינן לקולא ומשערינן מה דבלע קדירה וכא"ד וכרב אשי כן משמע בש"ע סי' צ"ט ס"ד דוק שם ובש"ך שם סק"ו יראה שס"ל במב"מ משערינן מה דבלע קדירה היתר אפי' היכי דלא ראינו האיסור בשעה שנפל וכא"ד וכר' אשי ומה שהבין בית יוסף ברשב"א צע"ג:
יג) והנה שיטת רא"ה יראה דסובר היכי שנודע שיעור איסור שנפל משערינן מה שבלע הקדירה היתר אף במין בשאינו מינו דטעם כעיקר דאו' שכתב בבית ד' שער א' ס' ע"ב וז"ל הפי' הנכון הוא כמו שפי' המחבר בשם קצת מפרשים דמ"ד בקדירה עצמה כלומר מה שלפנינו בקדירה ולאפוקי מה שבלע בדופני קדירה ומ"ד מאי דבלעה קדירה לומר שאף הבלוע בדופני קדירה מצטרף לשיעור ששים שהוא קיים בלחותו ור"ל שלא נתייבש) וטעמא דמילתא משום דטעם שיעור ששים לבטל איסור הוא שאמרו שחלק אחד נתפשט בהשוויה ונבלל ונתערב בששים חלקים כבר אבד טעמו והוא שיהי' דבר זה בהשוויה ולהכי בעינן ניער כלומר שתהי' מקצת החתיכה שבה האיסור בתוך הרוטב או, שכיסה הקדירה על ידי כיסוי הבל הקדירה שהוא חום חוזר לקדירה ומערב כל מה ששם כאילו הוא רוטב וכיון שכן אף זה הבלוע ראוי להצטרף כיון שעדיין קיים בלחותו שהרי אף עם זה הוא מתערב ואף זה מסייע בביטולו שמה שבלוע בדופני הקדירה כנגד מה שמגיע הרוטב בחלק הקדירה בגבהה אף הוא עומד לפלוט ולבלוע כנגדו וכן נפלט ונבלע עד שהרוטב מתחסר מכנגד מאותו מקום ואז מתייבש מה שמשתייר באותו מקום עכ"ל ולפי דבריו משמע אפי' מין בשאינו מינו ואפי' להסוברים טעם כעיקר דאו משערינן היתר הבלוע בקדירה היכי שהאינו שנפל האיסור דמבואר שם שקאי על מ"ש רשב"א הנ"ל דמיירו בשראינו שנפל דוק ותשכח כדברי ועיין ברשב"א במ"ה
יד) והנה בס' פר"ח בסי' צ' סק"ז תמה על רשב"א הנ"ל שכתב בפשיטות היכי דראינו האיסור בשעת נפילתו ובא לפנינו עכשיו כמו שהי' מתחילתו ולא נצטמק וההיתר נצטמק שמצרפין ההיתר שנבלע בקדירה לדעת רש דמה בכך שאנו רואין שאין האיסור מצומק מאן לימא לן שאין האיסור נפלט לגמרי וחזר ובלע מהיתר וכ"כ בס' התרומות בסי' מ"ח וז"ל דהיכי שמוצא איסור ישער כאילו כולו נמחה דהא לא ידע כמה נמחה ואעפ"י שרואה עתה גדול ועב כמקדם שנמחה מ"מ נמחה ונפלט טעמו וחזר ונבלע ונופח מן ההיתר וכ"כ המרדכי בס"פ ג"ה גבי דג טמא או שרץ שנמצאו בקדירה כמו מתחילה וזה ברור עכ"ד, ואין לדחות ולומר כיון דאיירי במב"מ דמדאו' ברובא בטיל וספק הוא בשיעורא דרבנן דמי לנשפך בסי' צ"ח ס"ג דאזלינן לקולא דז"א דמבואר שם בס"ג דוקא כשנשפך אבל אה הוא לפנינו וא"א לעמוד עליו על שיעורו אפי' באיסור דרבנן אסור, וכתב הטו"ז בסק"ו דרשב"א סובר אפי' בספק לכל העולם לא הוי ספק דרבנן וע' בש"ך ס"ק י"ז ולא ירדתי לסוף דעת פר"ח דהנה מבואר דקו' רשב"א שהקשה דמה לנו במה שהי' היתר רבה על איסור כיון שעכשיו ליכא שיעור ביטול כמו בתרומה משוה דהוי סבור דמשערינן שם ההיתר שנתמעט וכלה לגמרי לכן שפיר הקשה מה בכר שהי' מתחילה ששים הא עכשיו נותן טעם אבל לפמ"ש לדעת רמב"ם דמשערין גם מה שעדיין בלוע בקדירה דהוי כאילו בעין בתוך קדירה א"ש, והמעיין היטב בחי' רשב"א ובתה"א יראה שהבין בשעת נפילת היתר הי' רוטב הרבה, והיכי דלא נודע שיעור איסור שנפל אי אפשר לידע אם הי' ששים אבל כשנודע שיעור האיסור שנפל מיירי שבשעת שנפל האיסור הי' ששים בהיתר נגד איסור רק עכשיו ליכא ששים רק אם נצטרף מה שנבלע מן היתר בקדירה, מיהו איכא למיחש באמת הך חששא אולי נצטמק האיסור ונבלע מן האיסור לתוך הקדירה, ומה שנראה עכשיו האיסור כמו שהי' מתחילה משום דבלע מהיתר ונופח מן היתר ואי נימא דבלוע בכלי נעשה נבילה ליכא עכשיו ששים ואפי להסוברים דלא אמרינן בבלוע חנ"נ יש לחוש אולי מן היתר כלה לגמרו מן האור ומן האיסור נבלע בקדירה ומה שנראה ניפוח כמו שהי' שבלע מן היתר לכן קמ"ל דלא חיישינן לזה כיון דבשעה שנפל האיסור הי' ששים ונתחזק לן התבשיל בחזקת היתר עדיין עומד בחזקתו ולא מחזקינן ריעותא דכל דבר שנתחזק לן להיתר כשנולד אח"כ ספק מוקמינן בחזקה קמייתא וראי' לזה ממה דאי' בטו"ז סי' י"ח סי"ג בשחט בסכין בדיק ונאבד קודם שיבדקנו אחר שחיטה ואח"כ נמצא והוא פגום שחיטתו כשורה הואיל ויצא בהיתר ומה שנמצא פגום אימור שיבר עצמות ולאו דעתי' דאוקי סכין אחזקתו ומקורו משו"ת רא"ש, ועיין בש"ך ס"ק כ"ב ובס"ק כ"ה ובטו"ז ס"ק, י' דהטעם כיון שנאבד הסכין והי' לו אז חזקה ופר"ח שם ס"ק כ"ב תמה על זה מה בכך שיצא בהיתר כיון שנמצאת אח"כ פגומה הרי נתברר שלא יצא בהיתר כבר כתב בתבואת שור שם בס"ק כ"ט ראי' ברורה מש"ס דכל דבר שהוא ביד אדם בחזקת היתר אין מוציאין מחזקתו כ"א בראי' ברורה יע"ש וא"כ ה"ה כיון שראינו האיסור בשעה שנפל והי' ששים בהיתר נגד איסור והי' התבשיל בחזקת היתר אף דעכשיו ליכא ששים ונולד לן ספק הנ"ל אולי נצטמק האיסור ל"ח לזה, משא"כ היכי דלא ראינו האיסור שיעור איסור במה שנפל לא נתחזק לן התבשיל בהיתר ואפי' הפר"ח שהשיג שם היינו כיון שנתברר שהי' בטעות החזקה משא"כ הכא כנלענ"ד נכון בכוונת רשב"א ודוק.