שערי תורה חלק ג· רבי בנימין וולף לב
כלל יט · פרט ג
יבואר אי טעם קליש אוסר:
יב) יש לברר בהא דקיי"ל כל איסורין בנ"ט אי דוקא טעם גמור אוסר או אפי' טעם קלוש אוסר. לכאורה הדבר מבואר דהנה אנן קיימא לן כשמואל דאמר במסכת חולין דף קי"א ע"ב דגים שעלו בקערה של בשר מותר לאכלן בכותח דהוי נ"ע בר נ"ט דהתירא וכ' הר"ן הובא בב"י יו"ד סי' צ"ה דלא שרי נ"ט בר נ"ט אלא בשל היתר כבשר בחלב כיון דאיקלש כולי האי לא חשיב לאוסר אבל במידי דאיסורא כל היכי דאיכא טעמא אוסר עד סוף העולם וכ"כ רשב"א בתשו' דעת כל הפוס' שוה בזה, ורשב"א בתשו' סי' תקי"ו כתב וז"ל דברים ברורים דלא אמרו נ"ט בר נ"ט אלא בדבר שהוא עובר לשני טעמים עד שלא יבוא לידי איסור כדגים שעלו בקערה אבל מה שקיבל טעם מן האיסור אפי' אתה מרבה כמה טעמים לעולם אסור דאיסור שבו להיכן הלך ועיקר טעמו של דבר זה כאמרו בנ"ט בר נ"ט בבשר בחלב היינו שכל בלע היתר שנחלש ונקלש עד שאין בו אלא נ"ט בר נ"ט אין ראוי לחול עליו שם איסור ואין לך בזה אלא ב' בלבד והם בשר בחלב וקדשים שהבשר שנתבשל בכלי ואח"כ נתבשלו דגים באותו כלי וקבלו הדגים טעם מן הקדירה כבר נקלש טעם בשר כל כך שאין ראוי לחול עליו שם בשר כשאכלו בכותח כמו כן בקדשים שאמרו במס' ע"ז דע"ב גבי שפוד ואסכלא מגעילין דאמר ר' נחמן אמר רבה בר אבוהו כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו וע"כ אין אומרין כן באיסורין דעלמא דאלו שפוד שצלה בו בשר נבילה אעפ"י שאח"כ צלו בו בשר שחוטה לא יצא מאיסורו ועוד שצריך ללבנו ולא עוד אלא שכולו נאסר כדקיי"ל בשל מתכות חם מקצתו חם כולו ולפיכך צריך ללבנו את כולו ואלו בקדשים כל שצלאו בקצתו חטאת השתא נעשה גיעול לשלמים דאמש מקמי דהו נותר וטעמא כדאמרי' כל שצולה בו חטאת האידנא נקלש ונחלש בלע של שלמים שנבלע בו ולא נשאר בו כל כך שיהיה ראוי לחול עליו שם נותר אבל בלע של איסור אין אומרין נ"ט בר נ"ט מותר ואפי' יוצא לשלישי ורביעי עד שיכשיר את הכלי כפי מה שהוא בהגעלה או בליבון עכ"ל וכיו"ב כתב הבית יוסף ביו"ד סי' צ"ג בשם רשב"א בתה"א וע' בטו"ז סי' צ"ג סק"ב ובס' נקודת הכסף שם וש"ך בסי' צ"ד ס"ק כ"ב ובטו"ז סי' צ"ה ס"ק א' א"כ מבואר דבכל איסורין אוסר טעם קלוש משא"כ בבשר בחלב כיון שכ"א בפ"ע מותר ועכשיו בא לידי איסור ע"י תערובת לא נאסר כ"א בטעם גמור ולא בטעם קלוש.
יג) אמנם לכאורה מצאתי סתירה לזה דהנה בטור יו"ד סי' צ"ח כתב וז"ל דאיסורא כגון חלב שנתערב בבשר יטעמנו קפילא שם אומר שאין בו טעם חלב מותר וכתב רשב"א דאין צריך שיהיה אומן בכך אלא אפי' סתם בני אדם שכל טעם שאינו נרגש לסתם בני אדם אינו טעם לכן סובר דעכו"ם מסל"ת אפי' אינו קפילא נאמן. אבל הש"ך כתב שם בס"ק ב' בשם בעהמ"ח שו"ת עבודת הגרשוני ז"ל דרא"ש וסייעתו אף דס"ל דבעינן קפילא ומסל"ת הא דבעינן קפילא לאו משום חזקה דלא מרעי אומנתו דהרי הוא מסל"ת אלא הטעם משום דאל"כ מנלן שיודע להבחין הטעם משמע דס"ל אפי' טעם שלא נרגש לרוב בני אדם אסור דטעם קלוש אוסר ומשמע דרשב"א סובר דטעם קלוש אין אוסר, ולכאורה תמוהו דהא הטור מיירי באיסור כמ"ש הש"ך שם בס"ק א' דחלב בצירי דהיינו תרבא והא באיסורא אסור ואוסר גם טעם קלוש דהא קיי"ל נ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור אף דליכא רק טעם קלוש כמ"ש רשב"א הנ"ל. ונלענ"ד לישב דהנה הש"ך שם בס"ק ב' הקשה לדעת רשב"א דסובר דעכו"ם מסל"ת אפי' אינו קפילא סמכינן עליו הא אין עכו"ם מסל"ת נאמן באיסור דאו' והא טכ"ע אסור מדאו'. ותי' דיש לומר דוקא היכי דליכא למיקם עלה דמילתא אין עכו"ם מסל"ת נאמן אבל מין בשא"מ דאיכא למיקם עלה דמילתא להטעימו לקפילא סמכינן עליו, וראיתי בס' פרי מגדים בסי' צ"ו בשפתי דעת ס"ק כ"ב שמסופק בהא דקיי"ל נ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור אי האיסור הוא רק מדרבנן דאפי' הסוברים טכ"ע דאו' היינו טעם גמור וממש ולא טעם קלוש א"ד דאפי' טעם קלוש אסור מדאו' וכתב דבסמ"ק ואו"ה כלל ל"ז דין ד' מבואר דהוא רק מדרבנן ולר"ן בפרק כ"ה יש להסתפק אה הוא מן התורה או מדרבנן יע"ש לפ"ז יש לומר דרשב"א סובר דטעם קלוש באיסורא אסור רק מדרבנן ונ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור רק מדרבנן ועוקר כוונת רשב"א הנ"ל לישב דלא תיקשי קו' הש"ך האיך נאמן עכו"ם שאינו קפילא במסל"ת כיון דטכ"ע דאו' דאין לתרץ כמ"ש הש"ך דמירתת כיון דאפשר למיטעם לקפילא דז"א הא יש לחוש דילמא איכא בתערובת טעם קלוש שאינו מבחין כיון שאינו קפילא ואינו משקר. ועל זה שפר כתב דטעם שאינו נרגש לסתם בני אדם אינו טעם. ור"ל מדאו' לא נאסר דאפי' למ"ד טכ"ע דאו' היינו טעם גמור שניכר לכל אבל טעם שאינו נרגש לכל לא הוי טעם האוסר מדאו' ואף אמנם דאסור מדרבנן טעם קלוש דהא נ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור מ"מ כיון דהוא רק איסור דרבנן שפיר נאמן מסל"ת אפי' אינו קפילא דהא באיסור דרבנן נאמן עכו"ם מסל"ת דהא דאין עכו"ם מסל"ת נאמן בדאו' לאו משום דודאי משקר דהא הוא מסל"ת רק מידי ספיקא לא נפקא ובדאו' לחומרא ומה"ט נאמן באיסור דרבנן דהוי סד"ר לכן גם הכא נאמן דנגד חשש אולי איכא טעם גמור ע"ז שפיר קאמר הש"ך דמירתת לשקר רק חשש דלמא איכא טעם קלוש ואינו מבחין ש לומר דסובר רשב"א דאפי' ודאי טעה קלוש אוסר רק מדרבנן וסובר דהיכי דאיכא ששים לא שכיח שיהיה טעם ואף אם נמצא הוא רק טעם קלוש כמ"ש בפר"ח סי' צ"ח ס"ק כ"ה בשם או"ה וז"ל דבר שמתפשט טעמו ביותר מששים דההוא טעם משהו לא חשיב טעם דאו' יע"ש א"כ סובר למעלה מס' אף אם נמצא טעם הוא רק טעם קלוש ואוסר רק מדרבנן ורשב"א סובר דעכו"ם מסל"ת או קפילא אינו נאמן להקל רק היכי דאיכא ששים וכמ"ש ב"י שסובר כרמב"ן היכי דגוף איסור נתערב לא סמכינן אקפילא בבציר מששים ודוקא היכי שמכירין האיסור ולא נתערב רק הטעם סמכינן אקפילא ואמרי' שמסתמא איכא ששים וכיון דאיכא ס' מוכח מש"ס דבע"כ אינו ודאי דאיכא טעם קלוש דהא היכי דליכא קפילא או עכו"ם מסל"ת סמכינן על ששים ואין צריך לחזור אחר קפילא המכיר טעם קלוש ואי נימא ובודאי איכא טעם קלוש האיך מתירין ודאי איסור דרבנן אע"כ דאיכא ספק אולי איכא פעם קלוש וקיי"ל סד"ר לקולא אפילו לכתחילה כמ"ש פר"ח בכללי ס"ס לפ"ז יש לומר לפמ"ש מג"א בסי' תס"ז דלא עבדינן ספיקא דרבנן בידים. נראה גם רשב"א מודה היכי דאיכא קמן עכו"ם קפילא ועכו"ם מסל"ת שאינו קפילא עדיף ליתן לקפילא מליתן לעכו"ם מסל"ת. כיון דאיכא ספק אולי איכא טעם קלוש לא עבדינן ספק דרבנן בידים כיון דבקפילא מבחין טעם קלוש אלא היכי דליכא קפילא קמן רק עכו"ם מסל"ת בכה"ג כתב רשב"א דאין צריך לטרוח אחר קפילא וסגי עכו"ם מסל"ת כיון דהוו סד"ר אולי ליכא טעם קלוש ואפי' לכתחילה קיי"ל סד"ר לקולא ואין למר כיון דסתם עכו"ם אינו מבחין טעם קלוש וכיון דאיכא ששים לענין מאי צריך טעימת עכו"ם מסל"ת דז"א דיש לומר כמ"ש בפרט ב' בדעת רש"י דסובר דחז"ל אמרו עפ"י דעת תורה דרוב מאכלים נפסק הטעם בששים ול"ח למיעוטא ובפחות מששים בודאי איכא טעם לכן בפאות מס' אין נאמן עכו"ם קפילא ומסל"ת דודאי משקר. אבל היכי דאיכא ששים אף דאזלינן בתר רוב מ"מ כיון דאיכא עכו"ם כאן ואפשר לברורי מבררינן דלא סמכינן על רובא היכי דאפשר לברורי דאולי המאכל הלז הוא ממיעוטא דאיכא טעם איסור אפי' ביותר מס' וע"ז מבחין עכו"ם מסל"ת אף שאינו קפילא ואף דאיכא ספק אולי איכא טעם קלוש מ"מ כיון דאיסור זה אסור רק מדרבנן וכיון דליכא קפילא קמן שיוכל להבחין טעם קלוש שפיר סמכינן על עכו"ם מסל"ת שאינו קפילא כיון דהוי סד"ר דקיי"ל דאזלינן לקולא אפי' לכתחילה ולפי דברינו צריך לומר מ"ש בית יוסף שרשב"א סובר כרמב"ן המובא בטור שם היכי שמכירין האיסור ולא נתערב רק הטעם כיון שמן הדין לא הי' לנו לשער אלא בטעמו אלא שאין אנו יודעין כמה הוא בהא סמכינן אקפילא אעפ"י שאין ששים כנגד גוף האיסור ואמרי' שמסתמא איכא ששים נגד הטעם אבל כשגוף איסור נתערב וצריך ששים לבטלו לא סמכינן אקפילא בבציר מששים אבל בששים שרי ואין צריך לחזור אחר קפילא כלל, בע"כ היינו היכי דליתא קמן פילא או עכו"ם מסל"ת אין לטרוח אחריהם אבל אם אפשר ליתן להם למיטעם בלי טירחא כלל י"ל דמודה דצריך ליתן למיטעם כיון דאפשר לברורי בקל, מיהו משמעות רמב"ן ורשב"א שאין צריך ליתן לקפילא או מסל"ת היכי דאיכא ששים אפי' היכי דאיתא קמן וכן נראה כוונת רשב"א ונראה דסובר דגם טעם קלוש אפי' אינו קפילא נמצא בני אדם שמבחינים טעם קלוש ומידי ספיקא לא נפקא בל קפילא כיון שאומנתו בכך בודאי מבחין אפי' טעם קלוש, ונראה להסביר כוונת רשב"א דסובר כרמב"ן דהנה תוספת במס' חולין דצ"ח ע"ב ד"ה לחומרא כתבו דזימנין דפוסק הטעם בפחות מששים וששים הוא' רק חומרא בעלמא וכן מבואר בר"ן שם דמדאו' לא בעינן ששים כלל דבבציר מהכי לא יהיב טעמא רק חכמים השוו מידותיהם בכל איסורין דבעי ששים אטו בצל וקפלוט דיהיב טעמא בשא"מ עד ששים ומדאו' אסור יע"ש ולולי דברי ר"ן יש לומר בכוונת רמב"ן ורשב"א הנ"ל דס"ל דשיערו חכמים הטעם שניכר לכל שהוא טעם ממש בטל אפי' פחות מששים כמ"ש הר"ן שם לעיל מיני' שיש אפי' בעשרה ועשדים אינו נ"ט, לכן מן התורה דטעה קלוש מותר דסובר נ"ט בר נ"ט דאיסורא מותר מן התורה דאין טעם קלוש אוסר לכן לא בעינן ששים. מיהו חכמינו ז"ל דאסרו טעם קלוש דהא נ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור מדרבנן לכן אמרו דבעי ששים דפסיקא להו היכי דאיכא ששים ליכא אפי' טעם קלוש וכן אמרו בבשר בחלב דבעינן ששים דהשוו חכמים מידותיהן כדרכם וא"כ שפיר כתבו רמב"ן ורשב"א בנתערב גוף איסור וליכא ששים לא סמכינן אקפילא ומסל"ת כיון דאמרו חכמים עפ"י דעת תורה דודאי איכא טעם קלוש לא סמכינן על קפילא ומסל"ת להקל כמ"ש בפרט ב' אפי' עדים א"נ נגד דעת תורה משא"כ היכי דלא נתערב רק הטעם דאיכא ספק אולי איכא ששים וליכא טעם קלוש שפיר סמכינן על קפילא דאמר דליכא טעם דנגד טעם קלוש הוי סד"ד דאזלינן לקולא. וכן עכו"ם מסל"ת שאינו קפילא ג"כ נאמן כיון דלא ברור שאינו מבחין הטעם דאולי מבחין הטעם ואף אם אינו מבחין הטעם מידי ספיקא דרבנן לא נפקא כיון דברור דליכא איסור דאו' ואיכא ספק לפנינו אולי איכא ששים וליכא טעם קלוש הוי סד"ר ואזלינן לקולא, וא"ש. מיהו צ"ע דלפי דברינו סובר רשב"א דצ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור רק מדרבנן ובתשו' רשב"א סי' תקי"ו הנ"ל משמע שאסור מדאו' וצ"ע:
יד) וראיתי בחי' רשב"א במס' חולין דף צ"ב ע"ב ד"ה הא דאמר ר' יצחק שהקשה בהא דנחלקו אי יש בגידין בנ"ט שזה מן התימא וכי נחלקו במה שהעיד עליו החיך ליטעמי' קפילא אם יש בו נ"ט או לאו ואין זה דרך למחלוקתן של חכמים וכתב לתרץ וז"ל ושמא ס"ל דבטעם משהו לא סמכינן אקפילא עכ"ל משמע דסובר דלא סמכינן אקפילא בטעם משהו. ואי אפשר לומר כוונתו דקפילא אינו מבחין מלבד דלא נראה כן מדבריו שכתב לא סמכינן אף גם דקפילא בודאי מבחין וכמו שנראה ממ"ש הטור בשמו כנ"ל ובע"כ כוונתו דחיישינן דמשקר ואפשר דסובר הטעם כמ"ש רא"ה בבדק הבית בבית ד' שער א' דקפילא לא מרעי אומנתו במילתא דעל"ג כמ"ש בפרט ב' וא"כ בטעם קלוש לא מירתת דלא יהיה מוחזק לשקרן אף אם אח"כ יתברר שקרו דיאמר לא הרגשתי טעם וא"כ לפמ"ש שם בשם הר"ן במס' ע"ז דמשום דלא מרעי אומנתו נאמן אפי' היכי דלא על"ג נסתר תי' זה וקמה הקו ועמש"ל בכלל ביטול איסור צונן פרט א' בזה