שערי תורה חלק ג· רבי בנימין וולף לב
כלל יט
בו יבואר דין ביטול איסור לח בלח בס' בין במין במינו ובין במין בשא"מ רק ההפרש במין במינו לרוב קמאי ז"ל מדאו' בטל ברוב ומדרבנן צריך ס' ובמין בשא"מ להסוברים טעם כעיקר דאו' מהתו' בעי ס' ובו י"ג פרטים:
פרט א
יבואר אי גיד הנשה עם בשר הוי מין במינו
א) גרסי' במס' חולין דף צ"ו ע"ב במתני' וז"ל ירך שנתבשל בה ג"ה אם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה כיצד משערין אותה כבשר בלפת וכתב רש"י וז"ל רואין כאילו הירק לפתות והגיד בשר ואילו הי' נותן טעם בשר כשיעור הגיד בלפתות הירך אסור דשיעורין הל"מ וגמירי דבהכי משערינן ואעפ"י שאילו הי' כרוב או קפלוט הי' צריך פחות או יותר עכ"ל ובדף צ"ז ע"ב בתוס' זצ"ל כתבו דבשר בלפת הוי ששים וכ"כ רש"י בדף פ"ט ע"ב ד"ה אם יש בה בנותן טעם וז"ל שעירו חכמים בששים כל נותן טעם סתם יע"ש והנה בספר פרי חדש בסי' צ"ח ס"ק ז' כתב בפשיטות דגיד עס בשר הוי מב"מ, מיהו בספר כנסת הגדולה ביו"ד סי' צ"א בהגהות ב"י ס"ק ע"ה כתב בשם ספר דמשק אלעזר דג"ה עם בשר שני מינים כן מוכח בפ' ג"ה ומדברי רש"י בירך שנתבשלה עם גידה יע"ש והנה הפר"ח מביא ראי' מהא דאיתא בירושלמי במס' נדרים הובא בב"י יו"ד סי' רי"ז בנודר מן הבשר אסור בגידין בגידין מותר בבשר והטעם אעפ"י שבשר אינו בכלל גידין מ"מ גידין בכלל בשר ויש לדחות שאני נדרים דאזלינן אחר לשון בני אדם ובלשונם גידין בכלל בשר אבל בלשון תורה אינו בכלל בשר כדמוכח ברמב"ם בפ"ח ממאכלות אסורות ה"ח וע' בהה"מ שם שמקורו במס' חולין דף קי"ז ע"ב וכ"כ רמב"ם בפ"ט ממ"א ה"ז וכן קיי"ל ביו"ד סי' פ"ז ס"ז דבע"כ גידין אינן בכלל בשר (ומ"ש הש"ך שם בס"ק כ"ב ופר"ח ס"ק כ' ניהו דפטור ממלקות מ"מ אסור בין לאכילה בין לבישול היינו מדרבנן כמ"ש בשפתי דעת ס"ק כ"ב) מיהו יש לומר דהנה רמב"ם כתב הטעם דפטור משום שאין ראוין לאכילה והיינו בגידין שאין בהם טעם והוא עץ בעלמא וא"כ הרמב"ם שפיר כתב וכייל כל הגידין כיון דסובר להלכה דגם בג"ה אין בגידין בנ"ט כמ"ש בפט"ו ממ"א ה"ט. וא"כ שפיר יש לומר למ"ד יש בגידין בנ"ט יש לו טעם בשר ומיקרי מב"מ וע' בש"ך יו"ד סי' צ"ח ס"ק ו' דהוכיח לשער בששים אזלינן בתר טעמא אם הטעמי' שווין וכ"כ פר"ח שם וע' בפליתי סי' צ"ח ס"ק ד' שדבריו תמוהין שהביא בשם פר"ח להיפך ממ"ש בעצמו:
ב) ולכאורה יש להוכיח מלשין מתני' הנ"ל דבע"כ גיד עם בשר הוי מבשא"מ דאף שיש בו טעם אין בו טעם בשר דיש לדייק מה שרבינו הקדוש מאריך בלשונו ואמר אם יש בה בנותן טעם ה"ז אסורה דהו"ל לומר בקיצור בזה הלשון ירק שנתבשל בה גיד משערין אותה כבשר בלפת ועיינתי בפי' משניות לרמב"ם שכתב פירוש מדוייק וז"ל מה שאמר כבשר בלפת רוצה לומר שיתן בו טעם כדי שימצא טעמו בחיך כמו שימצא אדם טעם הלפת המבושל בבשר לפי שהבשר נותן טעם בלפת יותר משאר צמחים עכ"ל ונראה שהבין הפירוש מה דאיתא במתני' אם יש בה בנ"ט כו' ר"ל שיטעום העכו"ם לכן אמר בנ"ט ומה שביאר כבשר ולפת רצה לבאר שיטעום בחיך כטעם בשר בלפת ור"ל שאין טעם איסור אוסר התערובת רק טעם ממש כבשר בלפת ולא טעם קלוש וכמ"ש הטור יו"ד סי' צ"ח בשם רשב"א בטעימת קפילא שאין צריך שיהיה אומן בכך אלא אפי' סתם בני אדם וכל טעם שאינו נרגש לסתם בני אדם והוא טעם קלוש לא אוסר ובב"י שם כתב שרמב"ם בפט"ו ממ"א סובר שאין צריך קפילא ועל כל עכו"ם סומכין עליו אעפ"י שאינו קפילא וגם הוכיח הב"י דרמב"ם שם סובר דכל מבשא"מ דאפשר למיקם אטעמא לא שרי' אלא ע"י טעימת עכו"ם וא"כ דברי רמב"ם מדוייקים, ונשמע דסובר גיד עם בשר הוי מבשא"מ לכן אפשר בטעימת עכו"ם וזהו דלא כפר"ח שכתב בפשיטות דגיד עם בשר הוי מב"מ. וכן מצאתי בספר ראש יוסף שכתב כן בכוונת רמב"ם וא"כ לשיטת רמב"ם מדוייק מה דאיתא במתני' אם יש בה בנ"ט. ומוכח דג"ה הוי מין בשאינו מינו.
ג) והנה רש"י בדף כ"ט ע"ב על מתני' דירך כתב וז"ל יש בה בנ"ט שיערו חכמים בששים כל נ"ט סתם עכ"ל וכתב הפליתי בסי' צ"ת סס"ק ד' דבע"כ רש"י סובר דגיד עם בשר הוי מב"מ דאל"כ קשה הא רש"י סובר במבשא"מ לא סמכינן אששים לחוד וצריך קפילא ג"כ אע"כ דהוי מב"מ יע"ש, מיהו לענ"ד לא מוכח כלל דיש לומר דרש"י מפרש כרמב"ם שמה שאמר אם יש בה בנ"ט ר"ל קפילא טועם אך על קפילא לבד לא סמכינן. ומבאר המשנה דאנן משערין אותה כבשר בלפת ר"ל ששים ותרווייהו בעינן ששים וקפילא ומדוייק מה שאיתא משערין ולא פי' בזה כרמב"ם דקאי על העכו"ם שמשער ומ"ש רש"י כל נ"ט הוא בששים משום דבאמת כבשר בלפת הוא ששים מיהו באמת מסתבר דבריו בכוונת רש"י כיון דפירש כן על הא דאיתא אם יש בה בנ"ט ולא פי' כן על מה דאיתא אח"כ כיצד משערין כבשר בלפת משמע דהבין מה דאיתא בנ"ט ר"ל ששים ולא צריך קפילא ובע"כ מוכח דסובר דג"ה עם בשר הוי מב"מ כמ"ש הפליתי:
ד) מיהו לכאורה קשה על רש"י גופא מי דחקו לפרש כן דלפי הבנתו קשה יתור לשון המשנה דהו"ל לומר בקיצור משערין כבשר בלפת דלמא באמת גיד עם בשר הוי מבשא"מ דהא לא מוכרח בש"ס אי הוי מב"מ או לא ויהיה הפי' במתני' מדוייק שר"ל שיטעום עכו"ם אם יש בו טעם ואף אם אומר שאין בו טעם בעינן ששים והיינו כבשר בלפת דהוא ששים. ולכאורה יש לומר דרש"י דייק כן מדברי רבא שאמר בדף צ"ב ע"א דהוי קשה ליה מהא דאי' קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנ"ט מאן טעים ליה בשלמא תרומה טעים ליה כהן אלא בב"ח מאן טעי' ליה עד דשמע דאמר ר' יוחנן דסמכינן אקפילא הא מוכח כן ממתני' דאיתא אם יש בה בנ"ט דפירושו שטועם אחד ובע"כ סמכינן על עכו"ם, ואין לומר כמ"ש פליתי דמעיקרא היה סובר דלא מהני טעימת עכו"ם כיון דטעם כעיקר דאו' אין עכו"ם נאמן במסל"ת כמ"ש הש"ך בסי' צ"ח ס"ק ב' ובבשר בחלב לכ"ע טכ"ע דאו' סי' סובר שאין עכו"ם מסל"ת נאמן לכן לא מצי למיפשט ממתני' דרש"י לשיטתו לקמן דף צ"ח ע"ב ד"ה לטעם סובר רבא טכ"ע בשאר איסורין לאו דאו' לכן נאמן דז"א דא"כ אכתי קשה האיך פשוט מר' יוחנן דמהני טעימת עכו"ם בדאו' הא כילכם באילפס פי' רש"י שקץ דגים קטנים באילפס של בשר והוא שאר איסורין ואכתי לא נשמע דסמכינין על עכו"ם בב"ח דלכ"ע טכ"ע דאו' אע"כ דרבא הבין מה דאיתא במתני' בנ"ט היינו ששים ושפיר כתב רש"י.
ה) אך קשה לפי' רש"י מיותר מה דאי' במתני' אם יש בה בנ"ט ונראה דרש"י סובר כמ"ש הג"א וז"ל מדקאמר אם יש בה בנ"ט משמע שאם יש בירך עצמה בנ"ט אעפ"י שהמים שמתבשלים בהם היו מבטלין נתינת הטעם אפ"ה אסור הירך וכן הדין בכבד הדבוקה בחתיכה אם אין ששים בחתיכה לבטל הכבד צריך ששים בכל החתיכה אבל אם אין הכבד דבק בחתיכה דומיא דטיפת חלב אין צריך ששים אלא כנגד האיסור עכ"ל וע' בש"ך יו"ד סי' ק' סק"ח שכתב הסוברים דס"ל באיסור דבק אמרינן חנ"נ הוציאו דין זה מדאיתא במתני' יש בה בנ"ט. וא"כ לא מיותר לפ"ז מיושב מה דפי' רש"י בדף פ"ט ע"ב בקו' הש"ס וסבר תנא דידן אין בגידין בנ"ט והתנן ירך כו' אם יש בה בנ"ט וע"ז פי' כל נותן טעם בששים דהוא למותר דבלא"ה מובן קו' הש"ס יותר הו"ל לפרש במתני' בדף צ"ו לפרש כוונת המתני'. ובהנ"ל ח"ש דיש לומר דהוי קשה לי' קו' תוס' שם בד"ה אם דלמא אסורה משום שמנו של גיד אבל בגידין אין בהם בנ"ט ותירץ שכתבו בשם רבינו מאיר ז"ל דאין להחמיר ולאסור בשומן הגיד כיון שהגיד עצמו אינו אוסר לית ליה לרש"י כדאי' בדף צ"ט ע"ב ברש"י ד"ה והילכתא שכתב דשמנו אוסר אף דאין בגידין בנ"ט עיין תוספת ד"ה והילכתא וכדי לתרץ קושית תוספת יש לומר דסובר כפוסקים דאמרינן באיסור דבוק חנ"נ וע' ביו"ד סי' ע"ב ס"ג וש"ך ס"ק ח' מיהו בדעת הטור שם כתב הטו"ז בסק"י דלח אמרינן באיסור דבוק חנ"נ רק באיסור דאו' ולא באיסור דרבנן וא"כ ממילא ל"ק קו' תוס' דאם האיסור הי' משום שומן הגיד לא הי' מדוייק מה דאיתא אם יש בה בנ"ט דהא בדרבנן לא אמרינן חנ"נ וכן מצאתי בספר ראש יוסף, מיהו אי נימא דגיד עם בשר הוי מבשא"מ לא הוי קשה קו' הש"ס דהוי מצינן לומר דבאיסור דבוק לא אמרינן חנ"נ ומה דהאריך רבינו הקדוש ואמר אם יש בה בנ"ט ר"ל טעימת קפילא וגם ס' בעינן והיינו כבשר בלפת וא"כ הו"מ לפרושי דקאי על שומן הגיד דהא הסוברים דלא אמרינן חנ"נ באיסור דבוק בע"כ לא דייקו הני תיבת אם יש בה רק מיתור הלשון שפיר הי' מוכח דבע"כ אמרינן חנ"נ באיסור דבוק ואי נימא דהוי מבשא"מ מדוייק היטב וליכא יתור דר"ל דבעינן טעימת עכו"ם וס' לכן כתב רש"י הפי' נ"ט הוא בס' וא"כ קשה דהו"ל לקצר ולומר משערין כבשר בלפת אע"כ דקמ"ל דבאיסור דבוק אמרינן חנ"נ וא"כ אי אפשר לוקמי בשומן הגיד כיון דאיסור מדרבנן ל"א חנ"נ ושפיר מקשה הש"ס וא"ש ודוק:
ו) ולכאורה קשה לשיטת רמב"ם בפי' מתני' דירך הנ"ל דהנה תוס' כתבו בד"ה אם יש בה וז"ל לאו בגיד לחודא משערינן דכדי קליפה שסביביו מסייע לגיד לאיסור משעה שנמלח נאסר כדי קליפה ולפי' רבינו אפרים שפי' דלא אמרינן חנ"נ אלא בבשר בחלב א"ש יע"ש, וא"כ להחולקי' על רבינו אפרים וסוברים דאמרינן חנ"נ בכל האיסורין בע"כ הפי' כבשר בלפת כפשוטו דאנן משערינן בששים אבל לרמב"ם דקאי על טעימת העכו"ם שהוא משער הטעם כבשר בלפת קשה האיך יוכל להבחין דאף שלא יהי' ניכר טעם הגיד בירך מ"מ כיון דצריך שיהי' בטל טעם של קליפה מירך הנאסר מגיד מחמת מליחה. והא טעם קליפה האסורה שוה עם בשר הירך וחתיכות ורוטב דהכל הוא מין בשר ואי אפשר להבחין הטעם לכן נראה דבע"כ רמב"ם סובר כרבינו אפרים ובבית יוסף בסי' צ"ב כתב בשם הה"מ שנראה דרמב"ם סובר כרבינו אפרים מדלא כתב כן בשאר איסורין ומפי' משניות מוכח דסובר כן וא"ש,
פרט ב
יבואר הדין במבשא"מ דבעי ס' אי בעינן גם קפילא:
ז) גרסינן במס' חולין דף צ"ז ע"א אמר רבא מריש הוי קא קשי' לי הא דתניא קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנ"ט, תרומה לא יבשל בה חולין ואם בישל בנ"ט בשלמא תרומה טעים לה כהן אלא בב"ח מאן טעים לי' השתא דאמר ר' יוחנן סמכינן אקפילא ארמאה ה"נ סמכינן אקפילא ארמאה דאמר רבא אמרו רבנן בטעמא אמרו רבנן בקפילא ואמרו רבנן בס' הלכך מבשא"מ דהתירא בטעמא דאיסורא בקפילא מב"מ דליכא למיקם אטעמא א"נ מבשא"מ דאיסורא וליכא קפילא בס' עכ"ל, והקשו תוס' ד"ה אבל על רבא אמאי לא פריך על מתני' דירך מאן טעים לי' וכתבו תוס' משום דמשערינן לי' כבשר בלפת ותי' זה ניחא לפירושם דבשר בלפת אנן הוא דמשערינן בששים, אבל לפי' משניות מרמב"ם שנתבאר בפרט א' דר"ל דעכו"ם הטועם משער כבשר בלפת קמה קו' תוס'. ונלענ"ד לישב דהנה עוד יש להבין מאיזה טעם הי' מסופק רבא ולא ידע מדנפשי' דסמכינן אקפילא כיון דלא מרעי אומנתו דהא מצינו לענין ציצית בפרק התכלת דניקחת מן האומן ול"ת לקלא אילן משום דלא מרעי אומנתו, והנה בתה"ד וש"ך סי' צ"ח ס"ב הקשו להסוברים טכ"ע דאו' האיך נאמן עכו"ם במסל"ת יע"ש אבל על קפילא לא קשה להו דבודאי נאמן אפילו בחשש דאו' משום דלא מרעי אומנתו וא"כ במה נסתפק מעיקרא ולכאורה יש לומר דהנה משמע דהטעם דלא מרעי אומנתו משום דמירתת לשקר כיון דעל"ג ויהי' מרעי אומנתו, וכמו שכתב רא"ה בספר בדק הבית בבית ד' שער א' וז"ל דלא בעי בקפילא מסל"ת דטעמא דקפילא משום דכיון דקפילא ואיתחזק בקפילא לא מרעי אומנותו במילתא דעל"ג דאיכא למיקם עלה דמילתא דהא סוף סוף הא טעמינן להו וכל כה"ג לא מחזיקינן בעדות כלל אלא כגילוי מילתא ע"ש, וא"כ הי' מקום לומר דכאן לא מירתת כמ"ש פרי מגדים במשבצות זהב סי צ"ח סק"ב שיכול להתנצל א"ע אח"כ ולומר לא הרגשתי הטעם לכן הוי קשי לי' לרבא עד דשמע מר' יוחנן דאמר דסמכינן אקפילא, והיינו כמ"ש הר"ן במס' ע"ז דף ל"ב ע"א וז"ל מכאן יש לדון ליין של רימונים ובמקומתינו נהגו ליקח יין של רימונים מעכו"ם נ"ל דשרי כיון דיין של רימונים לרפואה מוכרין אותו ואיכא קפידא אם נתערב בו חומץ הלכך ללקחו מן התגר שרי דכל היכי דאיכא למקפד עלה דמילתא תגר לא מרעי נפשי' ע"ג דליכא למיקם עלה דמילתא וראי' לדבר מדאי' במס' מנחות דף מ"ג הלוקח טלית מצויצת מן השוק כו' מן התגר כשרה מן ההדיוט פסולה וטעמא דמילתא משום דתגר לא מרעי נפשי' ואע"ג דליכא למיקם עלה דמילתא דתכלת אין לו בדיקה כדאיתא התם עכ"ל, ע' בש"ע יו"ד סי' קי"ד ס"ב והאי דקפילא דמי לתגר אומן וכ"כ פר"ח יו"ד סי' צ"ח סק"ב ואקפילא סמכינן אפי' אינו מסל"ת דלא מרעי נפשי וכדאי' גבי ציצת בפ' התכלת דנקחת מן האומן ול"ח לקלא אילן יע"ש, וא"כ לטעם זה אפי' היכי דלא שייך מירתת נאמן הקפילא מטעם דלא מרעי אומנתו ושפיר קאמר רבא דשמע טעם זה מר' יוחנן וא"ש
ח) ועוד נלענ"ד בישוב קו' הנ"ל דהנה בטור יו"ד סי' צ"ח מבואר ג' שיטות (א') שיטת רש"י הא סמכינן אקפילא דוקא בדאיכא ששים אפ"ה לא שרי עד שיטעמנו קפילא אבל קפילא בלא ששים וששים בלא קפילא לא מהני וה"מ בדאיתא קמן אבל מב"מ דלא שייך טעימת קפילא או אפי' מבשא"מ וליכא קפילא קמן אין צריך לחזור אחריו ואי איכא ששים שרי, ונראה לפרש כוונתו דהנה הא דסמכינן על ששים, לכאורה אפשר לומר דכך הוא דעת תורה מכרעת דבודאי היכי דאיכא ששים ליכא שום טעם מיהו בדעת רש"י אי אפשר לומר כן דאם בודאי כן הוא עפ"י דעת תורה ל"ל קפילא, ותו הא לרש"י מהני קפילא להחמיר אם אומר דאיכא טעם נאסר אף דאיכא ששים כמ"ש הר"ן להדי' בשיטת רש"י ואם עפ"י דעת תורה שבודאי ליכא טעם האיך נאמן להחמיר הא אפי' עדים אין נאמנים נגד דעת תורה כמ"ש רשב"א בתשובה והובא בשו"ת חכם צבי סי' ע"ו בודאי טריפה אף אם יבואו עדים ויאמרו שחי יב"ח אמרינן הני סהדי שקרי נינהו כיון דהוא נגד דעת תורה. לכן נראה כוונת רש"י דסובר דחז"ל אמדו עפ"י דעת התורה דרוב מאכלים נפסק הטעם בששים ול"ח למיעוטא ובפחות מששים בודאי איכא טעם לכן בפחות מששים אין נאמן הקפילא להקל דודאי משקר אבל היכי דאיכא ששים אף דאזלינן בתר רוב מ"מ כיון דאיכא קפילא קמן ואפשר לברורי מבררינן כעין דקיי"ל דלא סמכינן על רובא היכי דאפשר לברורי ע' מג"א סי' ח' ס"ק י"א וסי' תל"ז סק"ד, ואולם הא דנאמן לומר דאיכא טעם איסור אף דאיכא ששים ועפ"י רוב ליכא טעם בע"כ צ"ל כעין שכתב הפני יהושע במס' קדושין דף ס"ג ע"ב דע"א נאמן נגד רוב דהוי כמברר המיעוט מתוך רוב אף דאינו נאמן נגד חזקה מ"מ לענין זה רוב מיקלש קליש ה"ה עכו"ם קפילא נאמן נגד רוב ולומר שהוא ממיעוט' ועוד יש לומר אי נימא כמ"ש רא"ה הנ"ל דמירתת לשקר כיון דהוא על"ג ודלא כסברת פ"מ הנ"ל, וכבר נתבאר בכמה דוכתי בשם מוהרי"ט ומוהרי"ק דחזקה דאתי' מכח סברא עדיף אפי' מרובא כיון דהדעת מכרעת שכן הוא וא"כ ה"ה חזקה דמירתת לשקר בעל"ג הוי כחזקה זו, מיהו היכא דליכא ששים כיון דדעת תורה שבודאי איכא טעם איסור אינו נאמן להקל דאפי' עדים אין נאמני' נגד דעת תורה, משא"כ היכי דדעת תורה הוא רק משום רובא שפיר נאמן קפילא לומר שהמאכל הלז הוא ממיעוטא לכן אפי' דאיכא ששים נאמן לומר שהמאכל הוא ממיעוטא דאינו סותר דעת התורה וא"ש:
ט) (ב') שיטת רמב"ן מובא בטור דמחלק היכי שמכירין האיסור ולא נתערב ממנו אלא צירו וטעמו כיון שמן הגיד לא הי' לנו לשער אלא בטעמא אלא שאין אנו יודעין כמה הוא בהא סמכינן אקפילא אעפ"י שאין ששים כנגד גוף האיסור דומי' דקדירה שבישל בה בשר ואח"כ בישל בה חלב דעלה אמרינן בגמ' דסמכינן אקפילא דאי ליכא קפילא משערינן בכולה וכל היכי דליכא ששים בכולה אסור דלא ידעינן כמה נפיק מיני' וכי איכא קפילא ואמר לן שאין בה טעם בשר סמכינן עלי' דמאי דנפיק מיני' בטל בששים. אבל בשגוף האיסור נתערב וצריכין ששים לבטלו אזי לא סמכינן אקפילא בבציר מששים. אבל בששים מיהו שרי ואין צריך לחזור אחר קפילא כלל אלא מתירין אותו מיד, וכן הובא דעתו בר"ן ובחי' רשב"א דף צ"ח ע"א ובתה"א בית ד' שער א'. ולכאורה י"ל כוונתו דדעת של תורה שכך שיערו חכמים דבששים דוקא נפסק הטעם וביותר מששים ליכא טעם, וכן משמע קצת בר"ן שכתב וז"ל ובגמ' איתא גבי קפילא דסמכינן האי לישנא דסמכינן משמע לקולא סמכינן ובמאי עסקינן אי דליכא ששים ודאי לא סמכינן עלה שהרי חכמים השוו מידותיהן לשער כל איסורין שבתורה בששים ואי דאיכא ס' אמאי סמכינן עלי' הא כי ליכא קפילא נמי משערינן בששים וכתב פי' הנ"ל. מיהו ז"א דהא כתב רשב"א שם ובר"ן אפי' איכא ששים וטעם קפילא ואמר דאית בי' טעם איסור נאסר התערובת דטעמא לא בטיל. וקשה האיך נאמן להחמיר כיון דעפ"י דעת תורה ליכא טעם אנן סהדי דמשקר כנ"ל. לכן נראה דגם רמב"ן וסייעתו ס"ל כרש"י הנ"ל דבציר מששים בודאי איכא טעם דכך הוא דעת תורה לכן אינו נאמן להקל, והיכי דאיכא ששים סמכה תורה על רוב דליכא טעם לכן נאמן להחמיר היכי דאומר דאיכא טעם רק בזה חולקים על רש"י דרש"י סובר היכי דאיכא ששים והוא לפנינו צריכין לברורי ולשאול פי הקפילא. דסובר חכמים החמירו שלא לסמוך על רוב היכי דאפשר לברורי אפי' דליכא חזקת איסור המתנגד כמ"ש מג"א סי' ח' ס"ק י"א ורמב"ן וסייעתו ס"ל כמ"ש המג"א בסי' תל"ז סק"ד דהיכי דליכא חזקת איסור המתנגד אין צריך לברורי. ועוד י"ל דרמב"ן וסייעתו ס"ל כמ"ש בכללי רובא וחזקות די"ל הא דלא סמכינן על רובא היכי דאיכא לברורי היינו היכי דאפשר לברר בירור גמור ולא יצטרך אח"כ לסמוך על חזקה או רובא. כמו בשוחט דהיכי דהוא לפנינו לבדקו לא סמכינן על רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם דכשיבדקו יבורר הדבר ולא נצטרך לסמוך על רוב משא"כ אם אפי' נברר הדבר לא יהי' בירור גמור רק שנצטרך לסמוך על רוב או על חזקה. אך קודם בירור ליכא רק חדא רובא או חדא חזקה וכשיבורר יהי' ב' רובים או ב' חזקה לא צריך ל ברורי כיון שבהכרח נצטרך לסמוך על דין רובא או חזקה הא גם קודם בירור מהני עפ"י דין תורה חדא רובא או חדא חזקה. וא"כ בקפילא כיון שגם כשנשאל לקפילא נצטרך לסמוך על חזקה דלא מרעי אומנתו לכן א"צ לברורי דהא דצריך לברורי אין הטעם אולי יבורר להיפך מרוב דבזה ל"ח דמסתמא יבורר כרוב וכעין זה כתב בש"מ במס' ב"מ דף כ"ג. לכן באבידה ברוב עכו"ם אף שיש בו סימן א"צ להכריז אולי נפל מישראל דמסתמא יבורר כרוב ויצטרך לחזור ויעבור על איסור למען ספות כו' ה"ה אך כיון דאפשר שיבורר בבירור גמור ולא. יצטרך לסמוך על דין רוב החמירו חכמים לברר והיינו בבירור גמור משא"כ בכה"ג דגם לאחר בירור נצטרך לסמוך על דין רובא וחזקה ודוק:
י) (שיטה ג') הוא דעת ר"י בעל תוס' ורא"ש וטור דבכל גווני סמכינן על קפילא אפי' בבציר מששים ובששים א"צ קפילא אפי' הוא לפנינו, ואם אמר דאית בי' טעם איסור אפי' דאיכא ששים אסור דנאמן ונראה דהם ז"ל חולקים בזה על שיטת רש"י ורמב"ן הנ"ל דס"ל דבציר מששים בודאי איכא טעם איסור דאל"כ תיקשי אמאי נאמן להקל אע"כ דס"ל דגם בפחות מששים לפעמים נפסק הטעם ומידי ספיקא לא נפקא וכמ"ש תוס' במס' חילין דף צ"ח ע"ב ד"ה לחומרא וז"ל דאמנם פוסק בפחות מששים או ממאה א"כ הא דילפינן לאיסור עד ששים ומאה חומרא בעלמא הוא עכ"ל ומחמת ספק אסור בפחות מס' לכן נאמן להקל כמו' ע"א ישראל דנאמן באיסורין להקל ה ה קפילא מטעם חזקה דלא מרעי אומנתו ואולם בזה ס"ל כשיטת רש"י ורמב"ן (דבששים רוב פעמים ליכא טעם איסור וס"ל דאין צריך לברורי אפי' היכי דאיתא לפנינו כמ"ש מג"א בסי' תל"ז סק"ד או הטעם שכתבתי לעיל כיון דלא יהי' בירור גמור. ומיהו היכי דאמר דאית בי' טעם איסור אפי' דאית בי' טעם איסור אפי' דאית בי' ששים אסור כיון דלפעמים נ"ט ביותר מששים נאמן להחמיר לברר, המיעוט מתוך רוב כנלע"ד לפרש כוונת קמאי ז"ל ודעת רמב"ם מבואר בב"י שם דסובר ג"כ כשיטת תוס' ורא"ש דבכל גווני מהני קפילא רק דסובר היכי דאיתא קפילא לפנינו צריכין לברורי דוקא ולשאול את פיו. והנה הר"ן הביא שיטת רש"י הנ"ל שסובר דסמכינן אקפילא בדאיכא ששים וכתב וז"ל ולא מחוור מדאמרינן סמכינן אקפילא משמע לקולא סמכינן ולפי דבריו לא בא אלא לאסור דהא כל היכי דאיכא ששים אי ליכא קפילא ודאי שרי דהא אמרינן מין בשאינו מינו וליכא קפילא בששים יע"ש:
יא) לפ"ז יש לישב קו' הנ"ל אמאי מספקא לרבא אי סמכינן על קפילא הא מטעם דלא מרעי אומנתו מבואר דמהני אפי' בחשש איסור דאור' דהא בציצית סמכינן על תגר משום דלא מרעי אומנתו, דהנה ביו"ד סי' צ"ג ס"א אי' וז"ל קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בה בשר תוך מעת לעת אסור בנ"ט. וכתב רמ"א וצריך לשער נגד כל הקדירה וביאר הש"ך בס"ק א' כוונתו כיון דאין מה שבתוך הקדירה ששים נגד כל הקדירה אסור התערובת. ומ"מ הא דצריך לשער נגד כל הקדירה היינו בקדירה ישינה דלא ידעינן כמה בלע אבל אי ידעינן כמה בלע אין צריך לשער אלא כנגד הבלוע וכן אפי' היא ישינה ידעינן כמה בלע אלא דידעינן כמה בשלו בה בשר תוך מעל"ע מבשול חלב זה דמה שבשלו קודם מעל"ע נ"ט לפגם הוא אפי' בשלו בו בשר תוך מעל"ע ראשון אין צריך ששים אלא נגד הבשר השני עכ"ד. וא"כ יש לומר מה דהי' מסופק רבא הוא בדבר חדש דבודאי ידע דקפילא נאמן מטעם חזקה דלא מרעי אומנתו רק דהי' סובר דהא דאמרו רבנן דבעינן ששים היינו דדעת תורה היכי דליכא ששים ודאי נ"ט וא"כ אינו נאמן להקל בפחות מששים דדעת תורה דבודאי איכא טעם איסור בפחות מששי' והי' סובר שעכו"ם אין נאמן רק להחמיר ולא להקל כשיטת רש"י והוי קשה לי' בקדירה שבישל בה בשר אם בישל חלב א' בנ"ט משמע אפי' היכי דידעינן כמה הוא האיסור הנבלע בקדירה ויכולין לשער נגד איסור מ"מ נאמן אפי' להקל בפחות מששים ותיקשי הא עכו"ם אין נאמן לא מבעי' מסל"ת בלא קפילא ואפי' קפילא תיקשי אמאי נאמן להקל כיון דדעת תורה דבפחות מששים ודאי איכא טעם איסור. ואולם השתא דאמר ר' יוחנן סמכינן אקפילא ארמאי ור"ל אפי' להקל בפחות מששים דכן משמע מלשון סמכינן כמ"ש הר"ן הנ"ל ורשב"א ועובדא דר' יוחנן הי' שגוף איסור נתערב ומ"מ אמר דמהני קפילא להקל. ובע"כ בפחות מששים ליכא דעת תורה דבודאי איכא טעם איסור רק דהוא ספק דזימנין דנפסק הטעם בפחות מששים לכן נאמן קפילא מטעם דלא מרעי אומנתו אפי' להקל וכמו שנאמן ע"א ישראל באיסורין בספק השקול להקל. וא"כ מיושב קו' הנ"ל לרמב"ם דממתני' דירך ליכא ראי' דיש לומר הפי' דבעי תרווייהו ששים וטעימת עכו"ם דמ"ש בנ"ט ר"ל שעכו"ם טועם כמ"ש רמב"ם בפי' המשניות ומ"ש כיצד משערין כבשר בלפת ר"ל דאנן משערים כן והוא ששים דבכה"ג אפי' מסל"ת שאינו קפילא ומכ"ש קפילא דנאמן כיון דאיכא ששים ועכו"ם אין נאמן רק להחמיר ולא להקל כשיטת רש"י לכן הוכיח מברייתא דקדירה כו' וכנ"ל וא"ש ודוק. וראיתי במג"א סי' כ' ס"ק א' שכתב דבר חדש דהא דתגר נאמן היינו בדבר דאיכא קפידא באומנתו כגון מורייס שמערבין בו חומץ דהוי זיוף אפי' לעכו"ם אבל ציצית אסור לקנות מעכו"ם אפי' מתגר. ודוקא טלית מצויצת מקילין לקנות משום דאין דרך עכו"ם לעשות ציצית בבגד. תדע אטו שרי לקנות בשר מעכו"ם תגר כשאומר שהיא כשירה משום דלא מרעי נפשי' יע"ש, וע' בטו"ז שם ולא הבנתי להסוברים כמ"ש רשב"א בתה"א ובטוי"ד בסי' צ"ח דקפילא לחוד נאמן אפי' יודע שאו"ה תלוי בזה ולא בעי מסל"ת הא כשאיסור מעורב בהיתר ואומר שאין בו טעם איסור ליכא זיוף לעכו"ם וצ"ל בדוקא כיון דאומנתו בכך לא מרע נפשו בדבר זה או י"ל דמג"א לא כתב רק היכי דשייך חימוד ממון וצ"ע:
פרט ג
יבואר אי טעם קליש אוסר:
יב) יש לברר בהא דקיי"ל כל איסורין בנ"ט אי דוקא טעם גמור אוסר או אפי' טעם קלוש אוסר. לכאורה הדבר מבואר דהנה אנן קיימא לן כשמואל דאמר במסכת חולין דף קי"א ע"ב דגים שעלו בקערה של בשר מותר לאכלן בכותח דהוי נ"ע בר נ"ט דהתירא וכ' הר"ן הובא בב"י יו"ד סי' צ"ה דלא שרי נ"ט בר נ"ט אלא בשל היתר כבשר בחלב כיון דאיקלש כולי האי לא חשיב לאוסר אבל במידי דאיסורא כל היכי דאיכא טעמא אוסר עד סוף העולם וכ"כ רשב"א בתשו' דעת כל הפוס' שוה בזה, ורשב"א בתשו' סי' תקי"ו כתב וז"ל דברים ברורים דלא אמרו נ"ט בר נ"ט אלא בדבר שהוא עובר לשני טעמים עד שלא יבוא לידי איסור כדגים שעלו בקערה אבל מה שקיבל טעם מן האיסור אפי' אתה מרבה כמה טעמים לעולם אסור דאיסור שבו להיכן הלך ועיקר טעמו של דבר זה כאמרו בנ"ט בר נ"ט בבשר בחלב היינו שכל בלע היתר שנחלש ונקלש עד שאין בו אלא נ"ט בר נ"ט אין ראוי לחול עליו שם איסור ואין לך בזה אלא ב' בלבד והם בשר בחלב וקדשים שהבשר שנתבשל בכלי ואח"כ נתבשלו דגים באותו כלי וקבלו הדגים טעם מן הקדירה כבר נקלש טעם בשר כל כך שאין ראוי לחול עליו שם בשר כשאכלו בכותח כמו כן בקדשים שאמרו במס' ע"ז דע"ב גבי שפוד ואסכלא מגעילין דאמר ר' נחמן אמר רבה בר אבוהו כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו וע"כ אין אומרין כן באיסורין דעלמא דאלו שפוד שצלה בו בשר נבילה אעפ"י שאח"כ צלו בו בשר שחוטה לא יצא מאיסורו ועוד שצריך ללבנו ולא עוד אלא שכולו נאסר כדקיי"ל בשל מתכות חם מקצתו חם כולו ולפיכך צריך ללבנו את כולו ואלו בקדשים כל שצלאו בקצתו חטאת השתא נעשה גיעול לשלמים דאמש מקמי דהו נותר וטעמא כדאמרי' כל שצולה בו חטאת האידנא נקלש ונחלש בלע של שלמים שנבלע בו ולא נשאר בו כל כך שיהיה ראוי לחול עליו שם נותר אבל בלע של איסור אין אומרין נ"ט בר נ"ט מותר ואפי' יוצא לשלישי ורביעי עד שיכשיר את הכלי כפי מה שהוא בהגעלה או בליבון עכ"ל וכיו"ב כתב הבית יוסף ביו"ד סי' צ"ג בשם רשב"א בתה"א וע' בטו"ז סי' צ"ג סק"ב ובס' נקודת הכסף שם וש"ך בסי' צ"ד ס"ק כ"ב ובטו"ז סי' צ"ה ס"ק א' א"כ מבואר דבכל איסורין אוסר טעם קלוש משא"כ בבשר בחלב כיון שכ"א בפ"ע מותר ועכשיו בא לידי איסור ע"י תערובת לא נאסר כ"א בטעם גמור ולא בטעם קלוש.
יג) אמנם לכאורה מצאתי סתירה לזה דהנה בטור יו"ד סי' צ"ח כתב וז"ל דאיסורא כגון חלב שנתערב בבשר יטעמנו קפילא שם אומר שאין בו טעם חלב מותר וכתב רשב"א דאין צריך שיהיה אומן בכך אלא אפי' סתם בני אדם שכל טעם שאינו נרגש לסתם בני אדם אינו טעם לכן סובר דעכו"ם מסל"ת אפי' אינו קפילא נאמן. אבל הש"ך כתב שם בס"ק ב' בשם בעהמ"ח שו"ת עבודת הגרשוני ז"ל דרא"ש וסייעתו אף דס"ל דבעינן קפילא ומסל"ת הא דבעינן קפילא לאו משום חזקה דלא מרעי אומנתו דהרי הוא מסל"ת אלא הטעם משום דאל"כ מנלן שיודע להבחין הטעם משמע דס"ל אפי' טעם שלא נרגש לרוב בני אדם אסור דטעם קלוש אוסר ומשמע דרשב"א סובר דטעם קלוש אין אוסר, ולכאורה תמוהו דהא הטור מיירי באיסור כמ"ש הש"ך שם בס"ק א' דחלב בצירי דהיינו תרבא והא באיסורא אסור ואוסר גם טעם קלוש דהא קיי"ל נ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור אף דליכא רק טעם קלוש כמ"ש רשב"א הנ"ל. ונלענ"ד לישב דהנה הש"ך שם בס"ק ב' הקשה לדעת רשב"א דסובר דעכו"ם מסל"ת אפי' אינו קפילא סמכינן עליו הא אין עכו"ם מסל"ת נאמן באיסור דאו' והא טכ"ע אסור מדאו'. ותי' דיש לומר דוקא היכי דליכא למיקם עלה דמילתא אין עכו"ם מסל"ת נאמן אבל מין בשא"מ דאיכא למיקם עלה דמילתא להטעימו לקפילא סמכינן עליו, וראיתי בס' פרי מגדים בסי' צ"ו בשפתי דעת ס"ק כ"ב שמסופק בהא דקיי"ל נ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור אי האיסור הוא רק מדרבנן דאפי' הסוברים טכ"ע דאו' היינו טעם גמור וממש ולא טעם קלוש א"ד דאפי' טעם קלוש אסור מדאו' וכתב דבסמ"ק ואו"ה כלל ל"ז דין ד' מבואר דהוא רק מדרבנן ולר"ן בפרק כ"ה יש להסתפק אה הוא מן התורה או מדרבנן יע"ש לפ"ז יש לומר דרשב"א סובר דטעם קלוש באיסורא אסור רק מדרבנן ונ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור רק מדרבנן ועוקר כוונת רשב"א הנ"ל לישב דלא תיקשי קו' הש"ך האיך נאמן עכו"ם שאינו קפילא במסל"ת כיון דטכ"ע דאו' דאין לתרץ כמ"ש הש"ך דמירתת כיון דאפשר למיטעם לקפילא דז"א הא יש לחוש דילמא איכא בתערובת טעם קלוש שאינו מבחין כיון שאינו קפילא ואינו משקר. ועל זה שפר כתב דטעם שאינו נרגש לסתם בני אדם אינו טעם. ור"ל מדאו' לא נאסר דאפי' למ"ד טכ"ע דאו' היינו טעם גמור שניכר לכל אבל טעם שאינו נרגש לכל לא הוי טעם האוסר מדאו' ואף אמנם דאסור מדרבנן טעם קלוש דהא נ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור מ"מ כיון דהוא רק איסור דרבנן שפיר נאמן מסל"ת אפי' אינו קפילא דהא באיסור דרבנן נאמן עכו"ם מסל"ת דהא דאין עכו"ם מסל"ת נאמן בדאו' לאו משום דודאי משקר דהא הוא מסל"ת רק מידי ספיקא לא נפקא ובדאו' לחומרא ומה"ט נאמן באיסור דרבנן דהוי סד"ר לכן גם הכא נאמן דנגד חשש אולי איכא טעם גמור ע"ז שפיר קאמר הש"ך דמירתת לשקר רק חשש דלמא איכא טעם קלוש ואינו מבחין ש לומר דסובר רשב"א דאפי' ודאי טעה קלוש אוסר רק מדרבנן וסובר דהיכי דאיכא ששים לא שכיח שיהיה טעם ואף אם נמצא הוא רק טעם קלוש כמ"ש בפר"ח סי' צ"ח ס"ק כ"ה בשם או"ה וז"ל דבר שמתפשט טעמו ביותר מששים דההוא טעם משהו לא חשיב טעם דאו' יע"ש א"כ סובר למעלה מס' אף אם נמצא טעם הוא רק טעם קלוש ואוסר רק מדרבנן ורשב"א סובר דעכו"ם מסל"ת או קפילא אינו נאמן להקל רק היכי דאיכא ששים וכמ"ש ב"י שסובר כרמב"ן היכי דגוף איסור נתערב לא סמכינן אקפילא בבציר מששים ודוקא היכי שמכירין האיסור ולא נתערב רק הטעם סמכינן אקפילא ואמרי' שמסתמא איכא ששים וכיון דאיכא ס' מוכח מש"ס דבע"כ אינו ודאי דאיכא טעם קלוש דהא היכי דליכא קפילא או עכו"ם מסל"ת סמכינן על ששים ואין צריך לחזור אחר קפילא המכיר טעם קלוש ואי נימא ובודאי איכא טעם קלוש האיך מתירין ודאי איסור דרבנן אע"כ דאיכא ספק אולי איכא פעם קלוש וקיי"ל סד"ר לקולא אפילו לכתחילה כמ"ש פר"ח בכללי ס"ס לפ"ז יש לומר לפמ"ש מג"א בסי' תס"ז דלא עבדינן ספיקא דרבנן בידים. נראה גם רשב"א מודה היכי דאיכא קמן עכו"ם קפילא ועכו"ם מסל"ת שאינו קפילא עדיף ליתן לקפילא מליתן לעכו"ם מסל"ת. כיון דאיכא ספק אולי איכא טעם קלוש לא עבדינן ספק דרבנן בידים כיון דבקפילא מבחין טעם קלוש אלא היכי דליכא קפילא קמן רק עכו"ם מסל"ת בכה"ג כתב רשב"א דאין צריך לטרוח אחר קפילא וסגי עכו"ם מסל"ת כיון דהוו סד"ר אולי ליכא טעם קלוש ואפי' לכתחילה קיי"ל סד"ר לקולא ואין למר כיון דסתם עכו"ם אינו מבחין טעם קלוש וכיון דאיכא ששים לענין מאי צריך טעימת עכו"ם מסל"ת דז"א דיש לומר כמ"ש בפרט ב' בדעת רש"י דסובר דחז"ל אמרו עפ"י דעת תורה דרוב מאכלים נפסק הטעם בששים ול"ח למיעוטא ובפחות מששים בודאי איכא טעם לכן בפאות מס' אין נאמן עכו"ם קפילא ומסל"ת דודאי משקר. אבל היכי דאיכא ששים אף דאזלינן בתר רוב מ"מ כיון דאיכא עכו"ם כאן ואפשר לברורי מבררינן דלא סמכינן על רובא היכי דאפשר לברורי דאולי המאכל הלז הוא ממיעוטא דאיכא טעם איסור אפי' ביותר מס' וע"ז מבחין עכו"ם מסל"ת אף שאינו קפילא ואף דאיכא ספק אולי איכא טעם קלוש מ"מ כיון דאיסור זה אסור רק מדרבנן וכיון דליכא קפילא קמן שיוכל להבחין טעם קלוש שפיר סמכינן על עכו"ם מסל"ת שאינו קפילא כיון דהוי סד"ר דקיי"ל דאזלינן לקולא אפי' לכתחילה ולפי דברינו צריך לומר מ"ש בית יוסף שרשב"א סובר כרמב"ן המובא בטור שם היכי שמכירין האיסור ולא נתערב רק הטעם כיון שמן הדין לא הי' לנו לשער אלא בטעמו אלא שאין אנו יודעין כמה הוא בהא סמכינן אקפילא אעפ"י שאין ששים כנגד גוף האיסור ואמרי' שמסתמא איכא ששים נגד הטעם אבל כשגוף איסור נתערב וצריך ששים לבטלו לא סמכינן אקפילא בבציר מששים אבל בששים שרי ואין צריך לחזור אחר קפילא כלל, בע"כ היינו היכי דליתא קמן פילא או עכו"ם מסל"ת אין לטרוח אחריהם אבל אם אפשר ליתן להם למיטעם בלי טירחא כלל י"ל דמודה דצריך ליתן למיטעם כיון דאפשר לברורי בקל, מיהו משמעות רמב"ן ורשב"א שאין צריך ליתן לקפילא או מסל"ת היכי דאיכא ששים אפי' היכי דאיתא קמן וכן נראה כוונת רשב"א ונראה דסובר דגם טעם קלוש אפי' אינו קפילא נמצא בני אדם שמבחינים טעם קלוש ומידי ספיקא לא נפקא בל קפילא כיון שאומנתו בכך בודאי מבחין אפי' טעם קלוש, ונראה להסביר כוונת רשב"א דסובר כרמב"ן דהנה תוספת במס' חולין דצ"ח ע"ב ד"ה לחומרא כתבו דזימנין דפוסק הטעם בפחות מששים וששים הוא' רק חומרא בעלמא וכן מבואר בר"ן שם דמדאו' לא בעינן ששים כלל דבבציר מהכי לא יהיב טעמא רק חכמים השוו מידותיהם בכל איסורין דבעי ששים אטו בצל וקפלוט דיהיב טעמא בשא"מ עד ששים ומדאו' אסור יע"ש ולולי דברי ר"ן יש לומר בכוונת רמב"ן ורשב"א הנ"ל דס"ל דשיערו חכמים הטעם שניכר לכל שהוא טעם ממש בטל אפי' פחות מששים כמ"ש הר"ן שם לעיל מיני' שיש אפי' בעשרה ועשדים אינו נ"ט, לכן מן התורה דטעה קלוש מותר דסובר נ"ט בר נ"ט דאיסורא מותר מן התורה דאין טעם קלוש אוסר לכן לא בעינן ששים. מיהו חכמינו ז"ל דאסרו טעם קלוש דהא נ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור מדרבנן לכן אמרו דבעי ששים דפסיקא להו היכי דאיכא ששים ליכא אפי' טעם קלוש וכן אמרו בבשר בחלב דבעינן ששים דהשוו חכמים מידותיהן כדרכם וא"כ שפיר כתבו רמב"ן ורשב"א בנתערב גוף איסור וליכא ששים לא סמכינן אקפילא ומסל"ת כיון דאמרו חכמים עפ"י דעת תורה דודאי איכא טעם קלוש לא סמכינן על קפילא ומסל"ת להקל כמ"ש בפרט ב' אפי' עדים א"נ נגד דעת תורה משא"כ היכי דלא נתערב רק הטעם דאיכא ספק אולי איכא ששים וליכא טעם קלוש שפיר סמכינן על קפילא דאמר דליכא טעם דנגד טעם קלוש הוי סד"ד דאזלינן לקולא. וכן עכו"ם מסל"ת שאינו קפילא ג"כ נאמן כיון דלא ברור שאינו מבחין הטעם דאולי מבחין הטעם ואף אם אינו מבחין הטעם מידי ספיקא דרבנן לא נפקא כיון דברור דליכא איסור דאו' ואיכא ספק לפנינו אולי איכא ששים וליכא טעם קלוש הוי סד"ר ואזלינן לקולא, וא"ש. מיהו צ"ע דלפי דברינו סובר רשב"א דצ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור רק מדרבנן ובתשו' רשב"א סי' תקי"ו הנ"ל משמע שאסור מדאו' וצ"ע:
יד) וראיתי בחי' רשב"א במס' חולין דף צ"ב ע"ב ד"ה הא דאמר ר' יצחק שהקשה בהא דנחלקו אי יש בגידין בנ"ט שזה מן התימא וכי נחלקו במה שהעיד עליו החיך ליטעמי' קפילא אם יש בו נ"ט או לאו ואין זה דרך למחלוקתן של חכמים וכתב לתרץ וז"ל ושמא ס"ל דבטעם משהו לא סמכינן אקפילא עכ"ל משמע דסובר דלא סמכינן אקפילא בטעם משהו. ואי אפשר לומר כוונתו דקפילא אינו מבחין מלבד דלא נראה כן מדבריו שכתב לא סמכינן אף גם דקפילא בודאי מבחין וכמו שנראה ממ"ש הטור בשמו כנ"ל ובע"כ כוונתו דחיישינן דמשקר ואפשר דסובר הטעם כמ"ש רא"ה בבדק הבית בבית ד' שער א' דקפילא לא מרעי אומנתו במילתא דעל"ג כמ"ש בפרט ב' וא"כ בטעם קלוש לא מירתת דלא יהיה מוחזק לשקרן אף אם אח"כ יתברר שקרו דיאמר לא הרגשתי טעם וא"כ לפמ"ש שם בשם הר"ן במס' ע"ז דמשום דלא מרעי אומנתו נאמן אפי' היכי דלא על"ג נסתר תי' זה וקמה הקו ועמש"ל בכלל ביטול איסור צונן פרט א' בזה
פרט ד
יבואר ביאור שיטת רש"י בהא דסמכינן על קפילא היכי דאיכא ס':
טו) גרסי' במס' חולין דף ק"ח ע"א במתני' וז"ל טיפת חלב שנפלה על החתיכה אם יש בה בנ"ט באותה חתיכה אסור, וכתב רש"י וז"ל ט"ח שנפלה על החתיכה בתוך הקדירה על אחת מן החתיכות ולא הגיס את הקדירה ולא נחלק טעם הטיפה אלא לאותה חתיכה בלבד אם יש בה בג"ט באותה חתיכה:
כלומר שאין באותה חתיכה לבדה ששים לבטל הטיפה מיד נאסרת החתיכה ובשאר חתיכות דקדירה לא איירי תנא דמתני' ובגמ' פליגי בה אם חוזרת אותה חתיכה ואוסרתן או לאו עכ"ל ניער אח הקדירה אם יש בה בנ"ט באותה קדירה אסורה כתב רש"י וז"ל הגיס בה מיד קודם שקבלה חתיכה טעם מן הטיפה דהשתא נתערבה הטיפה בכולן ואם יש בנ"ט באותה קדירה כלומר אין כת בטיפה לאסור כולן אא"כ יש בה בנ"ט בכל הקדירה עכ"ל ולכאורה קשה על רש"י דפי' בד"ה אם כלומר שאין באותה חתיכה ששים לבטל הטיפה כו' מדוע לא נזכר קפילא. מיהו רש"י סובר בדצ"ח דבעינן ששים וקפילא כמ"ש בפרט ב' ובפחות מששים לא סמכינן על קפילא וא"כ כיון שנ"ט שליכא ששים ל"מ קפילא, לכן לא כתב רש"י קפילא ובאמת היכי דאיכא ששים בעינן קפילא, מיהו קשה אמאי לא פי' רש"י דאיכא ששים וקפילא אומר שנתן טעם בחתיכה ונאמן הקפילא להחמיר ומה דאי' אם יש בה בנ"ט היינו דקפילא אמר דאיכא טעם וכמו דאי' שם דצ"ו ע"א שפי' רבא הא דאי' בברייתא בנ"ט היינו טעימת קפילא מוכח דסתם נ"ט דאיתא בש"ס היינו טעימת קפילא.
טז) ועלה בדעתי לומר דבר חדש בכוונת רש"י דסובר בכל איסורין דעלמא נאמן קפילא להחמיר אף דאיכא ששים נאמן לומר שיש בו טעם אבל בבשר בחלב ל"מ עדותו דכבר נתבאר בפרט ג' דקיי"ל כשמואל בד' קי"א דנ"ט בר נ"ט דהתירא מותר ונ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור דבכל איסורין אוסר טעם קלוש דוקא נט"ל מותר אבל טעם קלוש אסור דכיון שהיה אסור מעיקרא נפקע האיסור רק ע"י טעם פגום משא"כ בבשר בחלב כיון דהתירא הוא ועכשיו יחול האיסור לא נאסר בתערובת ראשון רק בטעם ממש ולא בטעם קלוש. ולפ"ז יש לומר רש"י סובר היכי דאיכא ששים אף אם ימצא טעם ליכא טעם ממש רק טעם קלוש וכן מצאתי בפר"ח סי' צ"ח ס"ק כ"ה שכתב כן בשם ספר או"ה וז"ל דבר שמתפשט טעמו ביותר מששים דההוא טעם משהו לא חשיב טעם דאו' עכ"ל נשמע למעלה מששים ליכא רק טעם קלוש וא"כ שפיר יש לחלק ולומר בכל איסורין נאמן קפילא להחמיר ולומר דאיכא טעם איסור אף דאיכא ששים כיון שטעם קלוש אוסר עכ"פ מדרבנן דבע"כ רש"י סובר אפי' למעלה מששים יש למצוא טעם איסור כיון דסובר דבעינן גם קפילא מ"מ י"ל דסובר אי איכא טעם הוא רק טעם קלוש דאוסר באיסורא משא"כ בבשר בחלב כיון דאיכא ששים לא מהני דיבורו להחמיר כיון דטעם קלוש לא נאסר בבשר בחלב, ואם אומר דאיכא טעם גמור הנרגש לכל בני אדם אינו נאמן כיון דהוא נגד דעת התורה דלמעלה מששים ליכא טעם גמור דאפי' עדים אינם נאמנים נגד דעת תורה כמ"ש בפרט ב' בשם רשב"א המובא בתשו' ח"צ סי' ע"ז מיהו אפשר שיהיה טעם קלוש ובבשר בחלב אין אוסר טעם קלוש וא"כ אף אם אומר אמת לא נאסר וי"ל דסובר רש"י מה"ט בבשר בחלב היכי דאיכא ששים אין צריך ליתן לקפילא מיהו משכחת גם בבשר בחלב שמהני קפילא להחמיר כגון שנאסר התערובת בשר בחלב ע"י נ"ט ממש ואח"כ נתערב בשר הנאסר מחלב לתערובת אינו מינו בכה"ג אף דאיכא ששים אם אומד קפילא שיש בו טעם איסור נאמן להחמיר בתערובת השני הוו בב"ח כשאר איסורין כיון שכבר נאסר מקודם ע"י נתינת טעם שוב לא מהני להתיר רק ע"י טעם פגום וטעם קלוש אסור שפיר נאמן להחמיר אפי' למעלה מששים היכי שאומר הקפילא שיש בו טעם קלוש אבל בתערובת ראשון שנתערב חלב עם בשר לא חל עליו שם איסור בב"ח מטעם קלוש אין נאמן הקפילא להחמיר ולומר דאיכא טעם כיון דאיכא ששים הוי רק טעם קלוש ואין אוסר לדידן דקיי"ל כשמואל נ"ט בר נ"ט דהתירא מותר והא דאי' שם בדצ"ז דאמר ר' יוחנן בהא דאי' בברייתא קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנ"ט היינו טעימת קפילא מה מהני טעימת קפילא להחמיר בבשר בחלב יש לומר דהנה תוס' שם ד"ה אבל הקשו דעל מתני' דטיפת חלב שנפלה על החתיכה דאיתא אם יש בה בנ"ט הו"ל למיפרך, ויש לומר דהתם קל לשער בששים אבל הכא אין קל לשער מה שבלוע בקדירה אלא ע"י טעימה יע"ש וא"כ יש לומר דוקא בקדירה כיון דלא נודע אם איכא ששים ואם ליכא ששים איכא טעם גמור בכה"ג שפיר נאמן קפילא אפי' בבשר בחלב להחמיר דאם אומר שיש בה טעם מסתמא ליכא ששים (ואם אומר שאין בה טעם מסתמא איכא ששים) אבל היכי דידעינן לשער בששים בכה"ג אין נאמן קפילא בבשר בחלב להחמיר, וכבר נתבאר שכיו"ב כתב הטור בשם רמב"ן לענין נאמנות להקל בכל איסורין כמו כן י"ל בשיטת רש"י לענין בשר בחלב להחמיר שאין נאמן קפילא רק היכי שאין אנו יודעין לשער אי איכא ששים, אבל היכי דברור דאיכא ששים אין נאמן להחמיר דהוי רק טעם קלוש ותלי' במחלוקת לרב בנ"ט בר נ"ט דהתירא אסור דסובר טעם קלוש אוסר אפי' בבשר בחלב נאמן להחמיר אבל לדידן דקיי"ל כשמואל אין נאמן והא דפירש"י בדצ"ז ע"א ד"ה אמר דבעינן קפילא ומסל"ת ובע"כ סובר כמ"ש הש"ך בסי' צ"ח סק"ב בשם הגאון מוהר"ג זצ"ל דקפילא אינו מעלה ומוריד דלא שייך הטעם דלא מרעי אומנתו כיון דהוא מסל"ת והא דבעינן קפילא כדי שיוכל להבחין הטעם ובע"כ סובר אפי' טעם שאינו נרגש לכל אוסר התערובת וא"כ מוכח דרש"י סובר אפי' בטעם קלוש נאמן קפילא להחמיר יש לומר דרש"י לא פי' כן רק בשאר איסורין וקאי דוקא על ר' יוחנן דכילכת באילפס אבל בבשר בחלב יש לומר דסובר אליבא דידן דקיי"ל כשמואל הנ"ל אין טעם קלוש אוסר ואין העכו"ם נאמן רק היכי דאי אפשר להבחין אי איכא ששים כמו בקדירה שבישל בה בשר אם בישל בה חלב כיון דאי אפשר לשער הבלוע. אבל היכי דברור דאיכא ששים אין נאמן להחמיר דטעם קלוש מותר בבשר בחלב דהוי כמו נ"ט בר נ"ט דהיתרא וא"כ אפי' קפילא לפנינו א"צ ליתן לו למיטעם דדבריו לא מהני כלל וא"כ דברי רש"י במתני' דטיפת חלב הנ"ל מדוייקים דנקיט ששים ולא קפילא די"ל דרצונו לפרש מתני' אליבא דשמואל דקיי"ל כוותי' וכיון דששים בעינן בכל גווני ובנידון דמתני' אפשר להבחין אם איכא ששים כמ"ש תוס' לא בעינן קפילא דכיון דאיכא ששים לא נשאר רק טעם קלוש דאינו אוסר בבשר בחלב וא"ש.
יז) ואולם דין זה בכוונת רש"י הוא דבר חדש דבפוסקים נראה דס"ל אפי' בבשר בחלב אף דאיכא ששים אי אמר קפילא או מסל"ת דיש בו טעם נאמן להחמיר דטעמא לא בטיל לכן נלענ"ד לתרץ שיטת רש"י דהנה כבר נתבאר דרש"י סובר דבעינן קפילא ומסל"ת דקפילא לחוד ל"מ דל"ש מרעי אומנתו ובע"כ סובר כמ"ש הש"ך בשם הגאון מוהר"ג ז"ל כיון דהוא מסל"ת נסתר הטעם דלא מרעי אומנתו אלא הטעם דבעינן קפילא שיודע להבחין הטעם ועיקר ההיתר דנאמן משום מסל"ת, וגם מבואר בטור סי' צ"ח דרש"י סובר הא דסמכינן דוקא בדאיכא ששים ואפ"ה שרי עד שיטעמנו קפילא אבל קפילא בלא ששים או ששים בלא קפילא ל"מ וה"מ בדאיתא קמן אבל אם ליכא קפילא א"צ לחזור אחריו וסגי ביטול בששים וא"כ קפילא נאמן רק להחמיר ולכאורה הוא כהילכתא בלא טעמא, ונראה דרש"י כתב כן למ"ד טכ"ע דאו' או בבשר בחלב דלכ"ע טכ"ע דאו' לכן סובר דאין נאמן להקל בפחות מששים כיון דעיקר נאמנות מחמת מסל"ת ואין עכו"ם מסל"ת נאמן בדא' כקו' הש"ך בסי' צ"ח סק"ב ול"ל תי' הש"ך שם כיון דסובר כהגאון מוהר"ג ז"ל כנ"ל, ולסברתו לא שייך תי' הש"ך שם כמובן וכמ"ש בפ"מ בשפתי דעת שם לכן סובר דאין נאמן להקל בפחות מששים רק אם יש ששים נאמן להחמיר ולומר שיש טעם איסור ובע"כ רש"י סובר הא דאין נאמן באיסור דאו' להקל דחיישינן שמא משקר והוי סד"א דאזלינן לחומרא, דאי נימא דודאי משקר אמאי נאמן להחמיר אע"כ כמ"ש, וא"כ לפ"ז יש לומר דרש"י סובר הא דמסל"ת נאמן להחמיר היינו באיסור דאו' אבל באיסור דרבנן אם יש ששים אין נאמן להחמיר דאיכא טעם דהוי סד"ר ואזלינן לקולא דאולי משקר וע' ש"ך יו"ד סי' שי"ב ס"ק ד' וא"כ דברי רש"י נכונים דבמתני' משמע דמיירי בכל גווני אפי' בבשר עוף או בכלי שני דאינו מבשל ואסור רק מדרבנן כדאיתא שם דק"ד ע"ב דבכה"ג אין מסל"ת נאמן להחמיר היכי דאיכא ששים לכן פי' דליכא ששים וא"ש.
יח) ובזה מיושב המשך לשון רש"י שכתב וז"ל באותה חתיכה כו' ובשאר חתיכות קדירה לא איירי תנא דמתני' דקשה אמאי לא מפרש כרא"ש ושאר קמאי ז"ל דמיירי בשאר חתיכות ומה שאמר ניער ר"ל שניער אח"כ וקמ"ל דחנ"נ ובעי ששים נגד אותה חתיכה וע' ברשב"א ור"ן ונלענ"ד דהנה בטו"ז יו"ד סי' צ' סק"ד מביא מחלוקת קמאי ז"ל דעת רמב"ם ז"ל דלא אמרינן חנ"נ באיסור דרבנן אפי' בבשר עוף בחלב כגון בבשר עוף כמ"ש ב"י בשמו בסי' צ"ט, ודעת רשב"א דאמרינן חנ"נ אפי' באיסור דרבנן ולפי דברי טו"ז לדידן דקיי"ל דבכל איסורין אמרינן חנ"נ הוא אפי' באיסור דרבנן, ואולם הפרי חדש בסי' צ"ב ס"ק י"ז כתב להלכה דל"א חנ"נ באיסור דרבנן אפי' במילתא דאית לי' עיקר בדאו', כגון בשר בהמה בחלב ע"י כבישה דאסור מדרבנן אעפ"י שיש לו עיקר בדאור' ל"א חנ"נ, וע' בס' פ"מ במשבצות זהב סי' צ"ב ס"ק י"ז, ולכאורה מוכח דרא"ש וקמאי הנ"ל ס"ל אפי' בדרבנן חנ"נ כיון דאי' במתני' סתם קדירה ולא ביאר דמיירי דוקא בכלי ראשון משמע אפי' בכלי שני ובכלי שני אינו מבשל ואסור רק מדרבנן כדאי' שם דק"ד ע"ב והא בדרבנן ל"א חנ"נ לשיטת רמב"ם דהא בבשר עוף בחלב לרמב"ם מרבה עליו ומבטלו אע"כ דרא"ש וקמאי הנ"ל חולקים על רמב"ם ואפשר לחלק בין עיקר בדאו' דבשר עוף בחלב ליכא עיקר בדאו' באותו דבר עצמו משא"כ בבשר בהמה איכא עיקר בדאו' באותו דבר עצמו דאם אותו בשר הי' בכ"ר אסור מדאו' ע' בכ"מ בהלכות מ"א לכן אפשר לומר בכה"ג סובר רא"ש דאמרינן חנ"נ אפי' בדרבנן, מיהו בפר"ח מבואר דרמב"ם סובר אפי' בעיקר דאו' באותו דבר עצמו לא אמרינן חנ"נ דהא כבוש בשר בהמה עם חלב הוי דאו' באותו דבר עצמו. ולכאורה לשיטת רמב"ם צ"ל מתני' ורב לקמן דאסרו ואמרו חנ"נ מיירי רק בבשר בהמה ולא בבשר עוף וגם בעינן שנאסר מדאו' ודוקא בכ"ר וצ"ע דמסתימת הש"ס משמע דמיירי בכל גווני. והנה רש"י בדף ק"ט ע"א ד"ה לא כתב וז"ל ובין בחלב הדבוק בחתיכות בשר ויש בו ליתן טעם ואפי' אין בו כזית דהוי חצי שיעור אסור מן התורה וחתיכה עצמה נ"נ עכ"ל משמע דסובר דל"א חנ"נ רק באיסור דאור' ולא באיסור דרבנן וכדעת רמב"ם וכיון דמתני' תני סתם משמע דמיירי אפי' באיסור דרבנן לכן פי' רש"י מתני' אליבא דהילכתא דלא מיירי בשאר חתיכות כיון דקיי"ל כסתם מתני' דבשאר חתיכות איכא חילוק בין חיסור דאו' לדרבנן ועשה רש"י סמיכות לזה למ"ש בתחילה לפרש דהא דאיתא במתני' אם יש בנ"ט היינו דליכא ששים ולא פי' דאיכא ששים אך הקפילא אמר דאיכא טעם איסור משום דמתני' מיירי אפי' באיסור דרבנן דאין נאמן להחמיר לכן פי' רש"י כיון דמתני' מיירי בכל גווני אפי' בדרבנן בע"כ לא איירי בשאר חתיכות דהא באיסור דרבנן ל"א חנ"נ ואפי' בעיקר בדאור' וכמ"ש פר"ח וא"ש ודוק:
יט) ועוד יש לומר לכן לא פי' רש"י כרא"ש וקמאי הנ"ל דמה דאי' במתני' ניער את הקדירה ר"ל אח"כ וקמ"ל חנ"נ דהנה שם בדף פ"ט ע"ב ד"ה אם יש בו בנ"ט כתב רש"י וז"ל שיערו חכמים בששים כל נ"ט סתם עכ"ל א"כ הבין היכי דאי' לשון בנ"ט כיון דבעי ששים היינו דאיכא טעם גמור הנרגש לכל ולא טעם קלוש דהיכי דליכא ששים לרש"י איכא טעם גמור וא"כ יש לומר דהוי קשה לרש"י אי נימא סיפא דמתני' ניער את הקדירה כו' ר"ל שניער אח"כ. אמאי איתא אם יש בה בנ"ט באותה קדירה אסור משמע דבעינן טעם גמור ניהו דבבא דרישא דאי' אם יש בה בנ"ט אסור ניחא כיון דהוי תערובת ראשון דבשר בחלב לא נאסר רק ע"י טעם גמור דטעם קליש לא נאסר בבשר בחלב כיון דקיי"ל נ"ט בר נ"ט דהתירא מותר. אבל בסיפא דניער אח הקדירה אי נימא כפי' רא"ש שניער אח"כ והוי תערובת שני למה בעינן שיתן טעם ממש הא אפי' טעם קליש אוסר דהא כיון דכבר נאסר החתיכה הוי כשאר איסורין דאפי' טעם קליש אוסר כמו נ"ט בר נ"ט דאיסורא לכן פי' ניער את הקדירה היינו מיד והוי תערובת ראשון ושפיר בעינן טעם ממש ודוק:
פרט ה
יבואר ביאור דברי אביי לפי שיטת התוס'
כ') שם אמר אביי ש"מ טעמו ולא ממשו בעלמא דאו' (דגמרינן מבשר בחלב במה מצינו) דאי ס"ד דרבנן מבב"ח מ"ט לא גמרינן דחידוש הוא. אי חידוש הוא אע"ג דליכא נ"ט נמי א"ל רבא דרך בישול אסרה תורה. וכ' רש"י וז"ל לעולם אימא לך חידוש הוא ודקאמרת אע"ג דליכא טעמא ליתסר דהא ליכא למיגמר מזרוע בשילה ע"כ בגופי' גלי קרא דבעינן טעמא מדלא אסרתו תורה אלא דרך בישול שאסור הבשר להתבשל בחלב ואין לך כגון זו שלא יתן טעם יע"ש, ותוס' בד"ה דחידוש הוא השיגו על פי' רש"י וז"ל דחידוש הוא פ"ה דשניהן מין היתר זה לבדו וזה לבדו וכשנתערבו נאסרין. וטעם זה לא קאמר בפסחים דף מ"ד ובנזיר דל"ו דהא כלאים נמי הכי הוי. ומסיק דהיינו חידושו דאי תרו לי' כולה יומא בחלבא שרי אעפ"י שנבלע החלב בבשר אעפ"י שהוא צונן לפי שהוא צלול והבשר שוהא בתוכו וכי בשיל לי' אסור עכ"ל. ומבואר מה דלא פי' רש"י כן משום דהוי קשה לי' אביי אליבא דאמת אמאי קאמר דלא הוי חידוש הא באמת הוא חידוש כדאי' בש"ס הנ"ל לכן פי' כפירושו דסד"א דהוי חידוש כיון דכל אחר לבדו מותר, ומסיק דלאו חידושא דאהכי קפיד רחמנא דומי' דכלאי הכרם דמיתסרי נמי משום כלאי תערובת יע"ש. וא"כ יש לתמוהו על תוס' מה סברת אביי למסקנא הא באמת הוא חידוש כנ"ל וכבר הרגישו המפורשים ז"ל בזה:
כא) ונלענ"ד לישב בס"ד דעוד יש לדקדק דאי' שם במסכת פסחים דחידוש הוא דאי תרו לי' כולה יומא בחלבא שרי בשיל לי' בישולו אסור הא זה לא הוי חידוש במה שנאסר ע"י בישול רק מה שמותר מדאו' ע"י כבישה, וא"כ מה דאי' אם בשיל לי' בישולו אסור הוא למותר, ונלענ"ד לישב דהנה יש להסתפק אם תרו בשר בחלב בצונן ע"י כבישה וכיו"ב דמותר מדאו' אם אח"כ בישל אותו בשר בחלב שנאסר ע"י כבישה מי נימא כיון דהותרה הותרה והחלב שבו הוי כאילו הי' מים דהא לא אסרה תורה בשר בחלב ע"י כבישה וגם עכשיו שבישל לא נפקע מהיתר ראשון ואסור רק מדרבנן או דלמא לא התירה התורה רק מתחילה כשהי' ע"י כבישה ועכשיו שבישל אותו אסור מדאו' ומה שנתערב מתחילה ע"י כבישה לא מעלה ומוריד, ויש לצדד לכאן ולכאן ולא דמי להא דאי' ביו"ד סי' צ"ט דחוזר וניער דהתם עכ"פ הי' איסור רק שנתבטל ועכשיו שנוסף חוזר וניער משא"כ הכא בבשר בחלב שכל א' בפ"ע מותר רק ע"י בישול אסרה תורה וכיון שע"ו כבישה הותר הוי החלב הבלוע כמים בעלמא ועומד בהיתר לעולם, או דלמא דלא גרע הבלוע מאילו הי' כל אחד בפני עצמו דאם עכשיו נפל החלב ע"י בישול הי' אסור מדאו' ויש לומר דמיתלי תלי אם יעבור אח"כ ויבשל יהי' אסור מדאו', ומצאתי בפ"מ בסי' ק"ה במשבצות זהב ס"ק ג' שכתב וז"ל עוד למדתי מהגהות שבסוף הספר או"ה דאסור לבשל חתיכה כבושה מע"ל בחלב דמעיקרא כבוש ועתה איסור תורה עכ"ד.
כב) ונלענ"ד לפשוט ספק זה, דהנה לכאורה יש לומר טעם מספיק לאביי דכבוש לא הוי חידוש, דהנה במס' ע"ז דף ס"ז וס"ח נחלקו ר' מאיר סובר נטל"פ אסור ור' שמעון סובר דמותר ולכ"ע סרוחה מעיקרא מותר הרי דבר שכבר נאסר והי' לו שם איסור לא נפקע האיסור לר' מאיר אף ע"י פגם, אבל דבר שלא הי' לו שם איסור עד שבא לידי פגם מותר לכ"ע וגם לדידן אף דקיי"ל נטל"פ מותר מ"מ מצינו הך סברא דבאיסורין קיי"ל אפי' טעם קלוש אסור דהא נ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור כדאי' בר"ן במס' חולין דקי"א ע"ב ובבשר בחלב מותר נ"ט בר נ"ט דהתירא ולא אסור רק טעם גמור ולא טעם קליש וכן קיי"ל ובע"כ החילוק כסברא הנ"ל דבכל איסורין כיון שאיסור בא מתחילה ע"י נתינת טעם גמור והי' חל עליו כבר שם איסור לא נפקע האיסור רק בטעם פגום ואפי' טעם קלוש אסור אבל בב"ח כיון דכל אחד בפ"ע מותר ועכשיו בא לידי איסור לא נאסר רק בטעם גמור ולא בטעם קלוש, מיהו כל זה בב"ח בתערובת ראשון אבל בתערובת השני כיון שמתחילה נאסר הבשר בחלב ע"י נ"ט ממש ואם נפל אח"כ הבשר לתערובת אף דליכא רק טע"ק אוסר ג"כ התערובת דעכשיו בב"ח דומה לשאר איסורין כיון שהי' שם איסור מעיקרא ע"י נ"ט גמור לא נפקע האיסור רק ע"י טל"פ וז"ב, והנה שם בדף קי"א ע"ב איתא מליח הרי הוא כרותח דצלי כבוש הרי הוא כמבושל ולדעת כמה פוסקים מליח אוסר רק כ"ק וצלי אוסר כ"נ ובע"כ מה דאמר כרותח דצלי אין רצונו לומר דשוה ממש לגמרי רק לענין זה דומה כמו ברותח דצלי האיסור לא נבלע בכל החתיכ' של היתר ה"נ במליח והא כדאיתא והא כדאיתא, וא"כ לכאורה נמי יש לומר בהא דאיתא כבוש הרי הוא כמבושל היינו לענין זה שהאיסור הנכבש נבלע בכל החתיכה של היתר אבל מ"מ יש לומר דכח הבישול אלים יותר שמוליך טע"ג בחתיכה כל היתר, משא"כ הכבישה לא אלים כל כך שיוציא טע"ג מחתיכה האסורה לחברתה רק טע"ק נבלע בחתיכת היתר הנכבש עם חתיכה האסורה, רק לענין זה שווין כמו בבישול טע"ג הולכת ונבלע בכל החתיכה ה"נ בכבישה הטע"ק הולכת ונבלע בכל החתיכה של היתר וא"כ שפיר יש לחלק ולומר טעם מספיק בין כבוש מאיסור בב"ח לכבוש בשאר איסורין דכבוש בשאר איסורין כיון דטע"ק אוסר ולכן גם כבישה נאסר מן התורה, משא"כ בב"ח דמותר טע"ק לכן מן התורה כבישה מותר, אך חכמים החמירו ואמרו גם בב"ח אסור בכבוש אף דבעלמא טע"ק מותר בב"ח אפי' מדרבנן דהא קיי"ל נ"ט בר נ"ט דהתירא מותר, משום דחכמים החמירו ועשו משמרת לדברי תורה וסייג עשו כדרכם כיון דכבישה דומה אצל העולם כבישול וכי היכי דלא ליתי למיטעי בדאו' אסרו דאי לא הא לא קיימא הא כדרכם בכ"מ שהחמירו לאסור דבר שדומה לאיסור דאו', ולפ"ז אם נאסר מתחילה הבשר בחלב ע"י בישול ונ"ט ממש אם אח"כ כבש אותו בשר עם היתר נאסר ההיתר מדאו' דכיון דכבר נאסר הבשר ע"י נ"ט גמור דומה לשאר איסורין דלא נפקע האיסור כי אם ע"י טל"פ והא ע"י כבישה איכא עכ"פ טע"ק, וא"כ לפ"ז לא הוי כבישה בב"ח ח דוש מה שמותר מדאו' דכן הדעת מכרעת כיון דהוא רק טע"ק אין לו כח לאסור והא בתערובת שני דדומה לשאר איסורין נאסר אף מן התורה אף ע"י כבישה, ואולם אי נימא בפשוטו דכבישה הוי כבישול ממש שמוליך טע"ג בכל החתיכה ואפ"ה מותר מן התורה בב"ח שפיר הוי איסור בב"ח חידוש:
כג) וא"כ דברי אביי לשיטת תוס' מדוקדקים דשפיר הוכיח דילפינן טע"כ דאו' מבב"ח ולא הוי חידוש דאי נימא דהוי חידוש מה דכבישה בעלמא אסור מדאו' והכא שרי מדאו' ובע"כ צריך אתה לומר דכבישה הוי כבישול ממש שמוליך טע"ג בבשר ואפ"ה מותר בב"ח א"כ חזינן דבבשר בחלב לא הקפידה תורה על טע"ג דהא בכבוש איכא טע"ג ומותר ובע"כ עיקר קפידת התורה מחמת שהוא דרך בישול א"כ ל"ל נ"ט כיון דהוא דרך בישול ויש לפרש בב' אנפין או שיהיה אסור אפי' ליכא טעם כלל כפי' רש"י או דר"ל ל"ל טעם ממש יהיה נאסר בטע"ק אע"כ דבשר בחלב לא הוי חידוש דע"י כבישה אין לו טעם גמור רק טע"ק לכן מותר כעין נ"ט בר נ"ט דהתירא וע"י בישול איכא טע"ג לכן בעינן נ"ט גמור דתורה הקפידה בב"ח בעינן טע"ג ולא טע"ק וכיון דלא הוי חידוש שפיר ילפינן מבב"ח דגם בשאר איסורין טע"כ דאו' ובמס' חולין דף קי"א ע"ב בפלוגתא דרב ושמואל בדגים שעלו בקערה דרב סובר דאסור לאכלן בכותח ושמואל סובר דמותר דהוי נ"ט בר נ"ט דהתירא נראה דאביי סובר כשמואל ובע"כ טע"ק לא נאסר בב"ח וא"כ דברי אביי נכונים לפי' תוס' דבב"ח לא הוי חידוש ומה דקשה על תי' רבא לפי רש"י ותוספת עיין במוהר"ם שיף וא"כ א"ש סוגיא דמס' חולין כד) מיהו עדיין צריך ישוב סוגיא דמס' פסחים דס"ל דהוי חידוש ונלענ"ד דשפיר הוכיח דבב"ח הוי חידוש ומה דמוסיף ואומר דאי בשול ליה בישולו אסור כוונת הש"ס משום דאפשר לומר כס"ד דאביי כאן דלא הוי חידוש דכבוש אין נ"ט ממש רק טע"ק. לכן מוכרח להוסיף ונראה דש"ס סובר אם מתחילה כבש הבשר בחלב ואח"כ היה מבשל אותו בב"ח שנבלע אסור הבשר מדאו' אף דלא היה מוסיף עכשיו שום חלב א"כ מוכח דהוי חידוש דז"א דמתחילה ע"י כבישה נתן טע"ג רק שלא היה בישול ועכשיו איכא בישול כיון דע"י כבישה איכא ג"כ נתינת טעם ומ"מ לא חסור רק ע"י בישול, ולכן מדייק ואמר דאם תרו ליה כולה יומא בחלבא שרי בשל ליה בישולי אסור פי' שבשל אותו בשר בחלב בעיני' ולא הוסיף כלום אחר שנכבש מ"מ אסור וא"כ הוי חידוש כיון דכבר הותר ע"י כבישה אף שבלע טעם גמור דסובר כבוש הוי כמבושל ממש וא"ל דלא הוי חידוש דכבוש לא הוי כמבושל ממש וע"י כבישה היה טעם קלוש ובבישול נבלע ביתר והוי טעם גמור דז"א כיון דטעם קלוש כבר נבלע ונעשה היתר גמור גם ע"י בישול איכא ספק אילי יטעום טעם קלוש כיון שכבר נתסר מטעם שנעשה יתר ונהפך יש לוקמי בחזקת היתר ודוק היטב, ואולם אביי לא ס"ל דין זה וסובר דמדאו' אם בישל אח"כ מה שנכבש מותר מן התורה דהא לאו סברא חלוטה הוא כיון דיש סברא לכאן ולכאן עד שרבא אמר לו דרך בשול אסרה תורה והוי חידוש שוב הודה לו וע' שם תוס' ד"ה מבשר בחלב ודוק כי נכון בס"ד
כה) ובדרך פלפול יש לומר דסוגיא דמס' פסחים היה לסתם גמרא הוכחה מברייתא דבב"ח הוי חידוש, דהנה אי' במס' חולין דף קט"ו תניא איסי בן יהודא אומר מניין לבב"ח שאסור שנאמר כאן כי עם קדוש אתה ונאמר להלן אנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טריפה לא תאכלו מה להלן אסור אף כאן אסור אין לי אלא באכילה בהנאה מניין אמרת ק"ו מה ערלה שלא נעבדה בה עבירה אסורה בהנאה בב"ח שנעבדה בו עבירה אינו דין שאסורה בהנאה, מה לערלה שכן לא היה לה שעת הכושר חמץ בפסח יוכיח שהיה לו שעת הכושר ואסורה בהנאה וקשה דהנה דעת רי"ף ורא"ש במס' פסחים דף ל' דשפודין הבלועין מאור צריכין ליבון והביאו ברייתא דמס' ע"ז דף ע"ח והקשה הר"ן ורשב"א בתה"א הא איתא דשפודין של קדשים שנעשה בליעתן נותר סגי בהגעלה משום דהתירא בלע. וה"נ כי בלע קודם פסח התירא בלע. ותירצו דשאני חמץ דשמו עליו איסורא בלע מיקרי דבשפודין של נותר בשעה שבלע לא היה עליו שם נותר משא"כ הבא שהיה עליו שם חמץ רק שמחוסר זמן וזמן ממילא קאתי ונאסר בפסח מטעם חמץ ואותו שם היה עליו מקודם, וכן דעת רמב"ן וכן קיי"ל בא"ח סי' תנ"א ס"ד ורמ"א בסי' תמ"ז ס"ב ודלא כדעת הר"ן ואו"ה המובא בדרכי משה סי' תנ"א ס"ק ה'. וכן משמע דעת הרמב"ם בפ"ז מחמץ כמ"ש הה"מ (וצ"ע בטו"ז א"ח סימן תרכ"ו ס"ק ג' ובסי' תמ"ז ס"ק ה' ובעטרת זקנים שם וע' בס' חק יעקב סי' תמ"ז ס"ק ט"ו) וא"כ האיך מדמה בב"ח לחמץ בפסח דהתם אף בשעה שהיה לו שם חמץ היה מותר שפיר שייך לומר שהיה לו שעת הכושר משא"כ בב"ח בשעה שהיה לו שעת הכושר לא היה עליו שם בשר בחלב עי לא היה מעורב והיה כל אחד בפ"ע זה שם בשר וזה שם חלב, ובשעה שנתערבו נאסרו ודמי ממש לשאר איסורין, ואיך שייך לומר שהיה לו שעת הכושר, גם להחולקים הנ"ל ל"ד לחמץ דהא קיי"ל חמץ בעבר עליו הפסח מדאו' מותר וקנסא דרבנן כר' שמעון וא"כ מדאו' אם על אותו חמץ שעבר עליו הפסח באו ימי הפסח נאסר מדאו' ושפיר מיקרי שעת הכושר דאף שהיה לו שם חמץ בשעה שהיה מותר כי אחר ימי הפסח העבור היה לו שם חמץ והותרה עכשיו נאסר משא"כ בב"ח, ואולם אי נימא כמש"ל שבאם נאסר הבשר בחלב ע"י מליחה וכבישה ואח"כ בישלו אסור מדאו' א"ש דשפיר הוי שעת הכושר דגם בשעה שהיה לו בשר בחלב שהיה מעורב מ"מ היה מותר מדאו' ועכשיו ע"י בישול נאסר. ולא דמי להא דכתבו קמאי ז"ל הובא ביו"ד סי' רצ"ט בש"ך וטו"ז ס"ק א' דהיכי דאין נ"ט בטל דדרך בישול אסרה תורה והיכי דלא נ"ט ליכא איסור כלל. דהתם באמת לא נתן טעם משא"כ הכא ע"י כבישה באמת איכא נתינת טעם גמור שפיר יש לו עכ"פ שם בשר בחלב כיון דאיכא טעם רק שהיה מותר מדאו' וע"י בישול נאסר א"כ היה לו שעת הכושר ואף בשעה שהיה לו שם בב"ח מותר מדאו'. וא"כ סוגיא הש"ס דמס' פסחים היה להם ראיה ברורה מברייתא הנ"ל דבב"ח הוי חידושי אבל אביי במס' חולין לס"ד י"ל דלא הוי ידע מברייתא הלז והיה סובר דיליף דבב"ח אסור בהנאה מג"פ לא תבשל כמ"ש רש"י לכן היה סובר דכבוש לא הוי חידוש ואליבא דאמת שהודה לרבא מנלן לחדש מחלוקא די"ל אפי' אינך תנאים ואמוראים מודו בזה לאיסי בן יהודא וא"ש ונכון בדרך פלפול:
פרט ו
יבואר ביאור הסוגי' במסכת חולין דק"ח בישוב כמה קו' עפ"י דברינו הנאמרים בפרטים הקודמים:
כו) כבר הבאתי בפרט הקדום דברי אביי ורבא דאביי אמר ש"מ טעמו ולא ממשו בעלמא דאו' ורבא דחי הראיה, וקשה קו' תוס' ד"ה מבב"ח דהכא משמע דנפקא לאביי טע"כ מבב"ח ובמס' פסחים דמ"ד פליגי רבנן עם ר' עקיבא למר נפקא ממשרת ולמר מגעולי עכו"ם יע"ש (ב) קשה למה אמר אביי טעמו ולא ממשו ול"ק ש"מ טע"כ בעלמא דאו' דלשון זה נזכר בכמה דוכתי (ג) שם אמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נ"נ ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה וכתב רש"י וז"ל אמר רב הא דתנן במתני' אם יש בה בנ"ט באותה חתיכה לאסור את כל הקדירה דכיון דנאסרה החתיכה היא עצמה כולה נעשה איסור ואוסרת כל החתיכות כולן ואפי' יש בהן כדי לבטל את החתיכה כולה נאסרת כולן מפני שהן מינה ורב סבר לה כר' יהודא דאמר מב"מ לא בטיל עכ"ל וכתב הר"ן בכוונת רש"י דסובר דרב מפרש הכי במתני' דאיתא טיפת חלב שנפלה על החתיכה אם יש בה בנ"ט באותה חתיכה אסורה כלומר הקדירה כולה מפני שחתיכה עצמה נ"נ ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה אע"ג דמתני' דלעיל בפ' ג"ה דצ"ו ע"א דאי' ג"ה שנתבשל עם הגידין בזמן שמכירו בנ"ט וכיון דאזלינן בתר נ"ט לשאר גידין אלמא דמב"מ בנ"ט משום דרב סבר כוותיה דר' יהודא מב"מ במשהו קאמר דתנא הכי ס"ל מדפסיק ותני אם יש בה בנ"ט באותה חתיכה אסורה כלומר הקדירה כולה ואפי' כמה והדר תני ניער את הקדירה כלומר הגיה בה מיד כמש"ל ואולם בשם תוס' כתב הר"ן דפי' דרב פירושי מפרש למתני' וממתני' הוא דקא מפיק דחתיכה עצמה נ"נ דה"ק ט"ח שנפלה על חתיכה שהיה עומדת בקדירה למעלה מן הרוטב אם יש בנ"ט באותה חתיכה אסורה ותרתי קמ"ל חדא שכל אותה חתיכה מצטרפות לבטל הטיפה לפי שהיא נכנסת ומתפשטות אכולה אע"ג דחם בחם באיסור שאינו שמן שיהיה מפעפע כל שאין בו רוטב אינו אוסר יותר מכ"ק ה"מ בחום של צלי וכיו"ב אבל חתיכה זו כיון שעומדת בקדירה ומתוך שיש בה הבל לחות האיסור מתפשט בכל החתיכה וקמ"ל תו דדוקא אותה חתיכה אסורה אבל שאר החתיכות מותרת אא"כ ניער את הקדירה והיינו דקתני סיפא ניער את הקדירה אם יש בה בנ"ט באותה קדירה אסורה כלומר שאם ניער את הקדירה אחר שאותה חתיכה קבלה טעם מן הטיפה בכה"ג אם יש בנ"ט באותה חתיכה לשאר חתיכות שבקדירה אסורה דחתיכה עצמה נ"ג ובעי ששים נגד כולה והיינו דאמר רב חתיכה עצמה נ"נ ובשניער את הקדירה. ומיהו מאי דאמר רב ואוסרת כל החתיכות משום דמב"מ ל"ב סברא דנפשיה הוא דס"ל כר' יהודא ולאו פירושא דמתני' דהא בהדי קתני דאם יש באותה חתיכה בנ"ט כל הקדירה אסורה הא ליכא נ"ט כל הקדירה שרי דמתני' רבנן הוא דס"ל מב"מ בטיל ומתני' ד"פ ג"ה נמי הכי מוכח יע"ש. ולכאורה קשה על רש"י לפי שיטת הר"ן מי דחקו לפרושי דרב קאי על מתני' וסתם מתני' זו חולק על סתם מתני' דפ' ג"ה הא הו"מ לומר דרב קאמר דינו לפסק הלכה כפי שסובר ולא לפרושי מתני' וע' בחי' אנשי שם שתמה על הר"ן שנראה ברש"י שלא רצה לומר שרב מפרש המשנה כן דא"כ מתני' לא ר' יהודא ולא רבנן דהא ר' יהודא אוסר גם בניער מתחילה ועד סוף כדמסיק בגמ' דחיישינן שמא לא ניער יפה ודעת רש"י לפרש שרב קאי אפסקא דמתני' ולא איפסק כוותיה אלא כר' יהודה ס"ל (ד) קשה קו' תוס' בד"ה דאמר כיון דר' יהודא סובר כן ולא מחדש רב כלל והו"ל לרב לומר הלכה כר' יהודא (ה) הנה רב סובר שם אפשר לסוחטו אסור ושמואל סובר דמותר ופריך הש"ס וז"ל וסבר רב אפשר לסוחטו אסור והא אתמר כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב אמר רב בשר אסור וחלב מותר ואי ס"ד אפשר לסוחטו אסור חלב אמאי מותר חלב נבילה הוא כו' ומשני הב"ע כגון שנפל לתוך יורה רותחת דמבלע בלע מיפלט לא פליט ופי' רש"י שנפל אותו זית לתוך יורה רותחת דמה שבולע אינו פולט שכל זמן שאינו נח מרתיחתו אינו פולט) סוף סוף כי נייח הדר פליט ומשני כשקדם וסלקו פי' רש"י לאותו זית קודם שתנוח והנה תוס' בר"ה שנפל כו' מיפלט נ"פ כתבו תימא דדבר הנראה לעינים הוא דפליט וכשנותנין ירק בקדירה רותחת משתנה מראות מים ע"י הירק לו' ופי' רבינו שמואל הא דקאמר מיפלט ל"פ היינו עד שיהיה שבע מלבלוע אבל לאחר ששבע חוזר ופליט סוף סוף כי נייח הדר פליט היינו כי נייח מבליעתו ומשני שקדם וסלקו קודם שגמר בליעתו, ואותן כלים וקערות האסורות כשמגעילן אותם בתוך יורה גדולה ומניחין אותם מבפנים כשהמים רותחין היה מצריך להניחם שעה גדולה עד שיהיה להם שעות לגמור הבליעה ולחזור ולפלוט אח"כ ודבר תימא מי בקי לידע שיעור זה עכ"ל, וה"ה דקו' זו קשה על תי' הש"ס דקדם, וסלקו האיך אפשר לידע שיעור זה, וע' הה"מ בפ' ט"ו ממ"א ה"ה והוא קו' חמורה לפי' רשב"ם (ה) הקשה הפליתי בסי' צ"ב ס"ק ג' על תי' הש"ס שקדם וסלקו הא אין כאן איסור בב"ח דאו' כי מבואר שם בגמ' באיזה שאחרים אוכלין אותן והיינו כמאכל בן דרוסאי וזה שתיכף סלקו אין כאן מאכל ב"ד ולא הוי רק איסור דרבנן, ולא אמרינן נ"נ וקשה להני דס"ל באיסור דרבנן לא אמרינן חנ"נ למה נדחק בגמרא לשנויי במילתא דרב דרבנן חלב נבילה הוא דקדם וסלקו בתכלית הזהירות למאד ולא משנינן דלא נשתהא כל כך כבישול ב"ד וא"כ לא נאסר חלב הבלוע דבר תורה ואינו נ"נ:
כז) ונלענ"ד לתרץ כל קו' הנ"ל בס"ד ומתוך, דברינו יהי' מוכח כמה דינים (א) הנה בטו"ז יו"ד סי' צ' סק"ד כ' דנחלקו קמאי ז"ל לרמב"ם ז"ל אפי' בב"ח היכי דאסור רק מדרבנן לא אמרינן חנ"נ ע' ב"י ביו"ד סי' צ"ט בד"ה כ' רמב"ם ורשב"א חולק וסובר דאמרינן ופר"ח בסי' צ"ב סק"ט כתב דהלכה כרמב"ם ונלענ"ד להוכיח מסוגיא כרמב"ם (ב) בס' פ"מ בסי' צ"ד בשפתי דעת ס"ק כ"ב מספק בהא דקיי"ל נ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור אי אסור רק מדרבנן ואפי' הסוברים טע"כ דאו' היינו טע"ג וממש ולא טע"ק א"ד אפי' טע"ק אסור מדאו', וכתב דמסמ"ק ואו"ה נראה דהוא רק מדרבנן וברשב"א סי' תקי"ו משמע שהוא מדאו' וע' בש"ך יו"ד סי' צ"ח ס"ק כ"ט ופר"ח שם ס"ק כ"ה שכתבו בשם או"ה דבר שמתפשט טעמו יותר מששים דהוי טעם משהו לא חשיב טעם דאו' כלל ופר"ח דחה ראייתו ועי' בפליתי שם סק"י ונלענ"ד לפשוט מסוגיא דידן דמאן דסובר טע"כ דאו' אפי' טע"ק אסור מדאו':
כח) כבר נתבאר מ"ש ר"ן שנחלקו רש"י ותוס' בפירושא דמתני' ובדברי רב ולאחר שהביא הר"ן פי' תוס' בכוונת רב ובמתני' כתב וז"ל ושמעינן ממתני' להאי פירושא שהאיסור לח שנפל בחתיכה שהיה עומדת חוץ לרוטב שהאיסור מתפשט בכל החתיכה אבל אין יוצא מחתיכה לחתיכה דאלת"ה אפי' בלא ניער אח הקדירה הו"מ למיתנו דאם יש בנ"ט מן החתיכה באותה קדירה אסורה. והיינו דאי' בגמרא אילמא דלא ניער כלל ולא כיסה כלל מיבלע בלע מיפלט לא פליט דמשמע שאין איסור נפלט מחתיכה כל זמן שלא ניער והא ודאי לא נהירא דמאי טעמא נימא שיהיה איסור בכל החתיכה ואפי' גסה כמה שלא יהיה יוצא מחתיכה לחתיכה ועוד שאפי' נאמר כן שאין איסור יוצא מחתיכה לחתיכה לעולם מ"מ היא עצמה פולטת מגופה לתוך חתיכה הסמוכה לה ותאסר בפליטתה כיון דס"ל חנ"נ ותרצו תוס' דאפי' למ"ד חנ"נ אין אוסרת אלא במקום שאיסור עצמו יוכל להתפשט לפי שבכ"מ שאו"ה מתפשטין יחד חשבינן אף פליטת היתר כפליטת איסור כיון שהוא מעורב עמו אבל במקום שאין האיסור יוצא אין ההיתר לבדו אוסר, דאלת"ה רותח דצלי שאנו מתירין בקליפה נימא דאותה קליפה נ"נ ואוסרת הסמוכה לה וכן לעולם א"ו כיון שאין בליעת איסור מתפשטות אלא כ"ק מיחל של היתר היוצא מאותו קליפה אינו אוסר הסמוך, לה וזהו טעם הכשר מליחת בשר כו' (ע' תוס' חולין דצ"ו ע"ב ד"ה אפי') אבל אינו מחוור כיון דקיי"ל חנ"נ ואפשר לסוחטו אסור כלומר שאפי' היה אפשר לאיסור שיסחוט ויצא מחתיכה זו אפ"ה חתיכה אסורה דרב הכי ס"ל וכיון שכן הרי כל מה שחתיכה זו של היתר פולטת איסור גמור הוא דהא אמרינן אפי' היה אפשר לאיסור שיסחוט מן ההיתר אפ"ה אסור וכיון שהוא הגוף איסור למה לא תאסר חברתה בפליטתה וראיה מצלי ומליחה דחה הר"ן לכן הסכים לפי' רש"י הנ"ל והנה מבואר לפי' רש"י במתני' ברישא אפי' לא ניער לבסוף נאסר כל הקדירה. מיהו קשה לפירושו קו' קמאי ז"ל בהא דאיתא לקמן בהא דסובר ר' יהודה בט"ח שנפלה על החתיכה כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נ"נ ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה וחכ"א עד שתתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות ואמר ר' נראין דברי ר' יהודה בלא ניער ולא כיסה ופריך הש"ס אילמא לא ניער כלל ולא כיס' כלל מיבלע בלע מיפלט לא פליט ומוקי בלא ניער בתחילה אלא לבסוף וא"כ לפי' רש"י דמיירי שלא ניער לבסוף אמאי נאסרו שאר חתיכות ותי' הר"ן דרש"י סובר כיון דחנ"נ ואפשר לסוחטו אסור כלומר אפי' היה אפשר לאיסור שיסחוט ויוצא מחתיכה אפ"ה אסורה א"כ כל מה שחתיכה זו פולטת איסור גמור ואוסרת חברתה בפליטתה, והא דמקשינין מיבלע בלע מיפלט לא פליט היינו מאן דס"ל אפשר לסוחטו מותר וכיון שכן אין חתיכה זו שקיבלה טעם מן החלב נידונת כחתיכת בשר איסור אלא כחלב שקבלה טעם ממנו ומש"ה פריך מיפלט לא פליט פליטה אוסרת לפי שחלב שבה אפשר שאינה יוצאת מחתיכה לחתיכה ואפי' יוצאת הו"ל מין בשא"מ ואי אפשר שתאסר כולן מפני שהן מינה, אבל למאי דמסקינן אפשר לסוחטו אסור אפי' בלא ניער וכיסה כלל אמרינן כיון שגוף היתר של חתיכה זו נעשה איסור אוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה כיון שכולן עומדת בקדירה שיש בה הבל עכ"ל, ורבו קמאי ז"ל החולקים על סברא זו וס"ל דלא אמרינן חנ"נ רק כשניער בסוף ולא בתחילה וכשיטת התוס' ע' ברמב"ם בפ"ט מ"א ובראב"ד והה"מ שם ובטוש"ע סי' צ"ב וש"ך סי' ק"ה ס"ק י"ז, ולכאורה דברי ר"ן בשיטת רש"י צריכין ביאור כיון דהבין אפי' בלא ניער כלל כיון שגוף היתר של חתיכה נעשה איסור אוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה כיון שכולן עומדת בקדירה שיש בה הבל אמאי נ"נ נימא שמצטרפין כל החתיכות לבטל החלב, כמו בניער וכיסה מ דאיתא במתני' דאין כח בטיפה לאסור אלא א"כ יש בי ליתן טעם בכל הקדירה, וצריך לומר דס"ל דמ"מ בחתיכה שנפלה הטיפה ממהרת לבלוע כיון שלא ניער מיד ואח"כ כשבלעה ונ"נ פולטת לשאר חתיכות ואף דחם בחם באיסור שאינו מפעפע אינו אוסר אלא כ"ק שאני הכא דאיכא הבל הקדירה וע' ביו"ד סימן ק"ה ובטו"ז ס"ק י"ב וש"ך ס"ק י"ז ופר"ח ס"ק כ"ג ובס' צ"ב בטו"ז ס"ק ז', והנה סברא זו דהבל הקדירה עדיף מצלי הר"ן הוא דמחדש ורבו החולקים כמ"ש הש"ך בסימן צ"ב ס"ק ג' דעל קו' הנ"ל מ"ש מצלי שאינו אוסר רק כ"ק תי' בדרכי משה דחלב הוי איסור שמן דמפעפע ובאיסור שמן אפי' בצלי אוסר כל החתיכה כדאי' ביו"ד סי' ק"ה או דמיירי בבשר שמן, ובס' פרי חדש הוכיח שם שדעת רשב"א ורבינו המחבר דצלי וחתיכה חוץ לרוטב שווין דאם הוא דם וכיו"ב שאינו מפעפע כלל סגי בנטילת מקום ואם הוא חלב שמפעפע קצת החתיכה שבה נפל האיסור כילה אסורה אבל אין מפעפע מחתיכה לחתיכה, ואם הוא איסור שמן אפי' מחתיכה לחתיכה מפעפע דאוסר הכל יע"ש א"כ הר"ן הוא יחיד בדבר זה:
כט) ונלענ"ד אפי' לרש"י ור"ן איכא חילוק בין היכי דלא ניער לבין ניער לבסוף ונראה מסברא היכי דניער לבסוף כיון דמנער היטב בודאי החתיכה שנאסרה מחמת הטיפה ונעשה היא עצמה חתיכת בשר איסור דנ"נ כיון דבב"ח אפשר לסוחטו אסור כמ"ש הר"ן אזי מסתמא נותנת חתיכה זו טע"ג וממש לשאר חתיכות ואוסרת כולן ובעי ששים כנגד כולה למ"ד מב"מ בטל ולר' יהודא דסובר מב"מ ל"ב נאסרו כל החתיכות אבל היכי דלא ניער לבסוף אפי' לרש"י ור"ן לא אלים כל כך הבל הקדירה שיהי' חתיכה שקבלה הטיפה והיא מונחת חוץ לרוטב שתתן טע"ג לשאר חתיכות ולא נותנת רק טע"ק דאפושי פלוגתא לא מפשינן דהא לשיטת תוס' ורוב קמאי אין מתפשט האיסור כלל מחתיכה לחתיכה בלא רוטב כיון שחתיכה שנפלה הטיפה עלוי הוא למעלה מרוטב מה"ת לן לחדש ולומר לרש"י ור"ן פולטת טע"ג, וכבר נתבאר נ"ט בר נ"ט דהתירא קיי"ל כשמואל דמותר דטע"ק אין בו כח לחול עליו שם איסור בב"ח ונ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור דטע"ק אוסר מיהו כתבתי דיש להסתפק אי טע"ק אסור מדאו' למ"ד טע"כ דאו' או דאסור רק מדרבנן דוקא טע"ג הוי כעיקר מדאו' ולא טע"ק, ומבואר ג"כ היכי נאסרה החתיכה בשר שנפלה עלי' הטיפה מטע"ג (דטע"ק אינו אוסר בב"ח לדידן דקיי"ל כשמואל נ"ט בר נ"ט דהתירא מותר) הבשר שקיבל טע"ג הנרגש מחלב אם אח"כ פולטת חתיכה זו לשאר חתיכות שבקדירה אפי' טע"ק אוסרת החתיכות דדמי לנ"ט בר נ"ט דאיסורא כיון שכבר נאסרה החתיכה עצמה מטע"ג דמי לשאר איסורין דאפי' טע"ק הנפלט מחתיכה זו לשאר חתיכות נאסרו ונ"מ לדינא אי טע"ק אוסר מדאו' או מדרבנן ונראה לדעת רמב"ם דסובר דלא אמרינן באיסור דרבנן חנ"נ וכן דעת כמה פוסקים ובאיסור דאו' אפי' בשאר איסורין אמרינן חנ"נ נ"מ טובא לדינא אם אחת מחתיכות שנאסרו מחתיכה שמונחת חוץ לרוטב נפלה לחתיכות אחרות אי נימא טע"ק איסר בשאר איסורין מדאו' אזי אפי' לא ניער לבסוף כיון שנאסרו החתיכות מדאו' ונ"נ ממה שקבלה טעם מחתיכה שחוץ לרוטב דאותה חתיכה בודאי נ"נ דאפשר לסוחטו בב"ח אסור ונ"נ אזי לדידן אף דקיי"ל מב"מ בטיל מ"מ כיון דגם בשאר איסורין שנאסרו מדאו' אמרינן חנ"נ צריך ששים כנגדה והיא עצמה נשארת באיסורא אבל אי נימא טע"ק בשאר איסורין אסור רק מדרבנן אזי אם אחת מחתיכות שנאסרה נפלה לחתיכות אחרת לא אמרינן חנ"נ כיון דהוא רק איסור דרבנן (ואין לומר הא בלא"ה לא אמרינן חנ"נ כמ"ש תוס' בד"ק ע"א ד"ה שקדם דבמשהו לא אמרינן חנ"נ דז"א דל"ד להתם דהא כאן באמת איכא טע"ק רק שלא נרגש לכל רק לקפילא כמש"ל בפרטים הקודמים) מיהו לכאורה ליכא נ"מ דאפי' אי טע"ק אסור רק מדרבנן ולא אמרינן נ"נ בדרבנן מ"מ כיון דלא ידעינן כמה בלע החתיכות מחתיכה ראשונה שהי' חוץ לרוטב ממילא כשנפל אחת מחתיכות לתערובת ב' צריך ששים כנגד כולה כדאי' ביו"ד סי' צ"ח ס"ג וד' בש"ך סק"י, ואולם באמת איכא נ"מ אי אמרינן חנ"נ אף דאיכא ששים נגד החתיכה היא נשארת באיסורא, וגם נ"מ בין איסור דאו' לאיסור דרבנן עיין בש"ך יו"ד סי' ק"ט ס"ק ט', וא"כ נ"מ טובא אי נימא טע"ק אסור מדרבנן אם לא ניער לבסוף נאסרו החתיכות רק מדרבנן ואי ניער לבסוף נאסרו החתיכות מדאור', מיהו לר' יהודא דסובר מב"מ ל"ב ליכא נ"מ דמה בכך שחתיכה שנפלה הטיפה פולטת רק טע"ק ואינה נותנת טע"ג לכל החתיכות מ"מ כיון דחתיכה ראשונה נ"נ ויש לו שם איסור בשר אוסרת לכל החתיכות אף כשאינה נותנת טע"ג דהא מב"מ במשהו אבל לחכמים דר' יהודא דמב"מ בטיל רק דקיי"ל חתיכה עצמה נ"נ וצריך ששים לבטל החתיכה שנפלה הטיפה עלי' כיון שכל החתיכה נ"נ ואם ליכא ששים נאסרו גם שאר חתיכות ואם קיבלו טע"ג אזי הם נ"נ מדאו' ואי קיבלו טע"ק אי אסור רק מדרבנן ל"א אצל החתיכות חנ"נ ואין להקשות לפמ"ש דהבל הקדירה אינו מבליע טע"ג רק טע"ק אמאי בחתיכה שנפלה עלי' הטיפה נאסרה כולה הא בב"ח כדי שיחול איסור בב"ח בעי טע"ג ולא טע"ק לדידן דקיי"ל נ"ט בר נ"ט דהתירא מותר דז"א כיון שהטיפה הוא בחתיכה עצמה, וגם בצירוף הבל הקדירה לכ"ע מתפשט טע"ג וראי' לזה דהא תוס' וקמאי ז"ל הנ"ל החולקים על רש"י ור"ן מ"מ באותה חתיכה מודו דמתפשט טע"ג בכל החתיכה ונאסרה כולה ולא סגי בקליפה ודוק בכ"ז: