שערי תורה חלק ג· רבי בנימין וולף לב
כלל יח
דין רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הה ובו ששה פרטים:
פרט א
יבואר מקורו ובו יבואר מאיזה טעם קיי"ל ריב מצוין מומחין הם אי מחמת דעל"ג כמ"ש דר"ח:
א) יש לחקור מאיזה טעם אמרינן רוב המצוין מומחין דלפי הכוונה פשוטי דעינינו רואות שרובם המצוין הם מומחים א"כ המחלוקת שבין רבינא בלישנא קמא במס' חולין ד"ג ע"ב עם אמוראים במציאות והוא דוחק וראיתי בפסקי מוהרי"א ז"ל בסי' קל"ט שכתב היכי דנפיק קלא דלא פסיק שא' מת והוא בעל שם ויש לו קרובים הרבה בכמה מדינות ונשתקע שמו ואבד זכרו אילו היה חי אפי' ברחוק נשמע כתב אח"ר וז"ל וכה"ג מיקרי רובא דשכיחי טובא אעפ"י שאינו בא אלא מכח סתמא הוי כמו סתם ספרי דדייני מגמר גמירי ורוב מצוין אצל שחיטה מומחים הם דאינהו נמי מכח סתמא קאתו עכ"ל מבואר שר"ל אף שלא ברור לנו מכח המנין שכן הוא רק כיון שהדעת מכרעת דסתם הוא כן נקרא בשם רוב והנה רש"י במס' חולין דף י"ב ע"א ד"ה מומחין כתב וז"ל שאם לא היה מומחה לא היה שוחט עכ"ל וכן ראב"ן בסי' ר"ה דף מ"ו ע"ב כתב וז"ל וכן הלכה דודאי לא ממצי נפשיה לגבי שחיטה אי לא גמיר יע"ש דבריהם סתומין ויש לומר על זה כמה טעמים, (א') ראיתי בב"ח סי' א' בד"ה ולענין בסופו שכתב וז"ל ומה שהיו נותנים לשחוט לפי שנהגו להאמינם על פיהם לבד מטעם דלא חציף אינש דמשקר במדעל"ג יע"ש ור"ל דמירתת השוחט כיון שאפשר לברורי ולבודקו ויש לומר זה דאיתא בש"ס ופוסקים בשם חזקה דמילתא דעל"ג לא משקרי ר"ל חזקה דאתיה מכח רובא דבאמת מצינו ומיעוט שדרכם לשקר אף בעל"ג רק הכוונה חזקה דאתי' מכח רובא דרובא דעלמא אינם משקרים במילתא דעל"ג שכן הדעת של תורה ודעת אנושי מכרעת שכן הוא וכיו"ב מצינו בש"ס בכמה חזקות שפירושו חזקה דאתי' מכח רובא כמ"ש בשו"ת תרומת הדשן סי' ר"ז בשם רבינו שמחה וז"ל חזקה שאינה פוסקת שהיא באה מכח רובא כמו חזקה אין עדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול וכן חזקה אאפת"ז וחזקה א"א עושה בב"ז דכל הני חזקות באין מן הרוב כלומר רוב בני אדם אינם עושים אלא בענין זה יע"ש וכיו"ב כתב בחי' רמב"ן במס' ב"ב דף ה' ע"א וכן הא דאמר ר' הונא במס' חולין דף ט' ע"א נשחטה בחזקת היתר עומדת לא הוי חזקה עצמיי דהוי חזקה שאינה מבוררת כמ"ש תוס' חולין דף י"א ע"א ד"ה אתי' רק אתי' מכח רובא כמ"ש הר"ן ורשב"א בדף י"א שם ובטור יו"ד סי' ל"ט ובמג"א סי' תצ"ח ס"ק ט"ו וע' בהרא"ש במס' חולין דף י"א ע"א וביש"ש פרק א' סימן כ' וא"כ יש לומר ה"ה בחזקה דעל"ג לא משקרי אתי' מכח רובא לכן מחמת חזקה זו סבירא להו להנך אמוראים שחולקים על רבינא אף שלא עמדו על המספר למנות אם רובם מומחין מ"מ דעת תורה נוטה מחמת חזקה הלז דרוב השוחטין הם מומחים וכן נראה שהבין בס' תב"ש סי' א' ס"ג שכתב דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם דלא חצופי לשחוט באינם יודעין ומוחזקין יע"ש וע' ברש"י במסכת גיטין דף ג' ע"א ד"ה נעשה שכתב וז"ל דלא חציף איניש לזיופי יע"ש מבואר שר"ל לא חציף כיון שעל"ג וכמ"ש בפני יהושע שם:
ב) ולכאורה קשה לטעם זה מהא דקיי"ל בחולין דף י"ב ע"א ובטוש"ע יו"ד סי' א' ס"ד באבדו גדייו ותרנגוליו ונמצאו שחוטין כראוי במקום שרוב ישראל מותרים משום דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם הא אין השוחט לפנינו ואין אנו מכירין אותו לא שייך לומר חזקה דמירתת לשקר דהא רוב מצוין מומחין הם משום דלא חציפי לשקר במילתא דעל"ג משום דאפשר לבודקו אם הוא מומחה משא"כ התם שאין ידוע מי הוא אולי הוא ממיעוט שוחטין שאינם מומחין ואפשר המיעוט שוחטין שאינם מומחין הם שוחטים באופן שלא יהיה אפשר לברורי והאי גברא הוא מהם ואמאי קיי"ל דמותרין מיהו קו' זו יש ליישב כיון שעכ"פ חקרו חכמינו ז"ל על פי דעת תורה מכח הוכחה וחזקה במילתא דעל"ג לא חציפי רוב אינשי לשקר ומטעם זה חקרו שרוב שוחטין הם מומחין דלא חציפי רק מיעוטי שחציפי או ששוחטין באופן שלא יתברר רמאות שלהם אף דלא מכירין להאי גברא ששחט הגדיים ותרנגולים מ"מ כיון שיש לנו ספק אי פריש מרובא או ממיעוטא אזלינן בתר רובא וכל דפריש מרובא קפריש וא"ש, ולכאורה לפ"ז יש להבין מה דאמרו חכמינו ז"ל במס' חולין שם רוב מצוין כו' ולא קאמרי בקיצור רוב שוחטין מומחין הם ונראה דהדעת מכרעת מי שממונה לשחוט בקביעות ומצוי אצל שחיטה מירתת טפי ממי ששוחט באקראי בעלמא והטעם מובן כיון שנתמנה לשחוט בקביעות נתפרסם ומירתת מהחכם הממונה להשגיח וכמ"ש רמ"א ביו"ד סי' א' סעיף א' וז"ל ויש לב"ד לחקור ולדרוש אחר הבודקים ושוחטים ולראות שיהיו בקיאים ומומחים וכשירים יע"ש ובודאי בימי חכמי הש"ס היו החכמים משגיחים ביתר שאת אבל מי ששוחט באקראי יוכל להיות ששוחט בצינעא ולא מירתת כי חישב שלא יתוודע לכן דייקו רז"ל רוב המצוין אצל שחיטה מומחים הם ר"ל רוב שמציין אצל שחיטה לשחוט הם מומחין מחמת חזקה דמירתת כיון דאפשר לברורי ואולם ז"א דא"כ אמאי באבדו לו גדייו ותרנגוליו סמכינן על רובא דמומחין הם הא בכה"ג לא שייך לסמוך על רובא דדוקא היכי דאנו דנין על שוחט שהוא לפנינו אם הוא מומחה ואנן ידעינן שהאי גברא מצוי לשחוט אף שלא נודע להמוסרין לו לשחוט אם הוא מומחה שייך לומר כיון שהוא מצוי מסתמא הוא כמו רוב שמצוין שהם מומחין כיון דמירתתי כמו כן האי גברא מירתת לשקר בעל"ג משא"כ התם מנא ידעינן שהשוחט היה מצוי אצל שחיטה אולי לא היה מצוי והיכי דלא היה מצוי ליכא רובא וכיון שהוא ספק בשחיטה האיך אפשר להפקיע חזקת איסו' היכי דהוא ספק אם הוא מרובא דמומחין דהא אפשר להיות ששוחטין באקראי ואינם מומחין כיון דלא מירתתו ונראה דמהאי טעמא דייק רש"י ז"ל בדף י"ב ע"א וכתב וז"ל רוב המצוין אצל שחיטה כלומר רוב השוחטין יע"ש ולפ"ז מוכח דחזקה דמירתת מטעם דאפשר לברורי עדיף מחזקת איסור דבהמה וי"ל הטעם כמ"ש מוהרי"ק שורש ע"ב ומוהרי"ט ספר ב' חלק ח"מ סי' כ"ז דחזקה דאתי' מכח סברא כיון דהדעת מכרעת לזה עדיף מחזקה קמייתא:
פרט ב
יבואר אי מטעם על"ג אפי' מומר א"נ לתאבון ששחט הוא בכלל רוב וגם טעם שכתב רא"ה דרובא דמומחין הוא מטעם חזקת כשרות:
ג) יש להתבונן דנראה לפי טעם זה אפי' במומר אוכל נבילות לתיאבון הוא בכלל רוב המצוין מומחין הם אף שמוחזק לרשע מ"מ מירתת לשקר היכי דעל"ג כדאי' ביו"ד סי' ב' סעיף ד' היכי דאומר מומחה פלוני שחט לי נאמן כמ"ש הש"ך שם ס"ק ט"ו וטו"ז ס"ק ז' וכיו"ב כתבו תוס' במס' כתובת דף צ"ב ע"א ד"ה דינא דאפי' גזלן מוחזק שהוציא שטר אין צריך קיום מדאו' דלא אמרי' החתים עדים דאעפ"י שהוא חשוד על ממון מירתת לכתוב שטר מזויף פן יכירו ב"ד זיופו יע"ש ומ"ש תוס' בחולין דף ג' ע"א ד"ה בודק דלכן צריך לבדוק סכין לישראל מומר דלא מירתת דאין סבור שיבדקו הסכין אחריו לפי שהוא מחזיק עצמו לישראל לכל דבריו יע"ש היינו דבר שאין דרך לבדוק אחר ישראל כשר משא"כ לענין מומחה כיון דגם בישראל כשר הדרך לבדוק ואין סומכין על הרוב היכי דאיכא לברורי ומעשים בכל יום לבדוק לשוחטים אם בקיאים בודאי גם במומר שייך הך חזקה דמירתת וא"כ קשה הא אנן קיי"ל בטוש"ע יו"ד סו' ב' ס"ב דבמומר בעינן שיודעין המוסרין לו לשחוט שיודע הלכות שחיטה וכתב הש"ך ס"ק ו' דלא אמרינן בי' רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם ואפי' בדיעבד שחיטתו אסורה כשאינו יודע בבירור שהוא מומחה וע' בטו"ז ס"ק ג' הגם שרשב"א הובא בב"י ר"ל שגם במומר אמרינן שהוא מרובא דמומחין ויש לומר שסובר טעמא דמירתת מ"מ קיי"ל דלא כוותי' ונראה שביטל דעתי נגד דעת רמב"ם וצ"ע:
ד) טעם (ב) יש לומר לכן אמרינן רובם מומחין מטעם ח"כ דיש לכל ישראל ח"כ ובוודאי מי ששוחט הוא בקי דלא היה מכשיל לאחרים בשחיטת איסור ואפי' אי אינו אוכל מ"מ לא נחשדו סתם ישראל לעבור על לאו לפ"ע כו' וע' בחולין דף ג' ע"ב תוס' ד"ה בודק ישראל מומר חייש לעבור על לפ"ע מכ"ש ישראל כשר וכן נראה שהבין הרא"ה ז"ל בספר בדק הבית דף ה' ע"ב בד"ה ועוד שכתב וז"ל וטעמא דמילתא בכל המצוין אצל שחיטה סומכין אנו לומר שהן מומחין לפי שהדבר מפורסם אצל ישראל ואפי' אצל עמי הארץ שנבילה אסורה וכן אבר מן החי ואין תקנה לזה אלא בשחיטה הלכך אין אדם מישראל נזקק לשחוט לעולם אא"כ יודע הלכות שחיטה עכ"ל ובע"כ כוונתו מטעם ח"כ וראיתי שרשב"א ז"ל במשמרת הבית השיג עליו וז"ל ואין בכל טעמיו טעם לשבח חדא דמה שאמר הכל יודעין שאין לה תקנה אלא בשחיטה הא נמי תקנה עבדי לה שהרי שחוטה לפניהם ועוד דאי משום נבילה ואבר מן החי כמו שכתב וכי השחיטה על ידי ישראל שאינו יודע הלכות שחיטה נבילה היא או משום אבר מן החי והרי שחוטה לפניך ואתה אומר שיש בה משום אמ"ה אין אילו אלא דברי היתול גם משום נבילה ליכא ונראה שהוא עושה שחיטת מי שאינו מומחה כשחיטת עכו"ם וזו שגגה גדולה שאלו בא אליהו ואמר שלא שהה ולא דרס ונעשה שחיטה על ידו אעפ"י שנעשה כן שלא בהשגחה או שראו אחרים מרחוק מי לא אכלינן מיני' כלומ' מה שזובח ישראל ולמה ימנע השוחט מלשחוט כדי שלא יאכל נבילה או אבר חן החי אלא שאני רואה שטעה בדברי רש"י ז"ל שפי' בהמה בחייה בחזקת איסו' עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה בחזקת איסו' אמ"ה ודברי רש"י דרך אחר יש להן ולא כמו שיראה מדברי הכותב הזה עכ"ל וע' בחי' רשב"א במס' חולין ד"ט ע"א ובחי' רשב"א ורמב"ן יבמות ד"ל ע"ב ולא זכיתי להבין דברי רשב"א ז"ל דלענ"ד דברי רא"ה ז"ל נכונים, ונראה שלא עלה על דעת הרא"ה ז"ל ששחיטת מי שאינו מומחה כשחיטת עכו"ם בזה לא יטעה ח"ו רא"ה ז"ל דפשוט בעומד על גבו וראה ששחט יפה מהני דלא גרע מחש"ו ששחטו ואחרים רואין אותן דכשירה. ואולם כוונתו מבואר דהנה ח"כ לא שייך היכי שיש לומר שטעה בדין וסובר שמותר ויען כי לאו כ"ע דיני גמירי כדאי' בכמה דוכתי לכן מוכרח רא"ה ז"ל לומר שזה פשוט לכל העולם אפילו לכל עמי הארץ שאמ"ה אסור וכן נבילה ואי אפשר לאכול בשר מן החי, וכן כשלא נשחטה כהוגן וכמו כן ידע אפילו עם הארץ דספיקא דאו' לחומרא כמ"ש הג"א במס' חולין דף ט' ע"א וז"ל, נראה לר"ת אפי' אינו יודע אלא אילו שרגילין לבוא אין צריך לידע יותר שהרי אם יסתפק בהן יודע לשאול ואם לא ימצא מי שיודע לשאול יחמיר בזה בקי אפי' עם הארץ דספיקא דאו' לחומרא יע"ש וכן קיי"ל בש"ע סי' א' סעיף ב' וא"כ שפיר קאמר כיון שכל העולם יודעין שאין היתר לאכול כי אם בשחיטה וששחיטה צריכה להיות כדינא והיכי דהוא ספק אם נשחטה כהוגן אסורה מטעם ספק בשחיטה אין אדם נזקק לזה רק כשיודע לשחוט על פי דין כיון דיש לסתם ישראל ח"כ, אבל אין כוונת רא"ה ז"ל כמו שהבין רשב"א ז"ל בכוונתו שסובר דשחיטת מי שאינו מומחה הוי נבילה או באיסור אמ"ה רק שבא להסביר הדבר לכן איכא ח"כ כיון שיודע שאי אפשר לאכול בשר משום איסור אמ"ה וכשמתה או שנשחטה בבירור שלא כדין הוי נבילה וממילא היכי דהוא ספק אם נשחטה כהוגן אסורה מטעם ספיקא דאו' לכן אינו מזדקק רק כשיודע בבירור הדינים דאם ישחוט כשאינו בקי תהי' שחיטתו אסורה מספיקא ויהי' מכשיל רבים ויש לסתם ישראל ח"כ ומיושב כל ק' רשב"א כן נלענ"ד:
ה) ויש להתבונן לטעם זה דהנה לכאורה נראה מדברי תוס' במס' שבועת דף מ"ו ע"ב ד"ה וספקא דלא שייך לוקמי בח"כ רק היכי שאנו דנין על אדם ידוע אבל אם דנין על אדם שאין ידוע לנו לא שייך ח"כ דאטו ליכא פסולים בעלמא שכתבו שם וז"ל וליכא למימר התם טעמא דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן כדאמרינן הכא דהתם לא קאמר שהוא גנבו אלא אומר שהגנבים גנבו וכמה גנבים איכא בעלמא יע"ש, וא"כ לכאורה קשה מהא דקיי"ל בחולין דף י"ב ע"א באבדו גדייו ותרנגוליו ונמצאו שחוטים דמותרין מטעם רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם הא עיקר טעמא משום ח"כ הא בכי האי גוונא שאין ידוע לנו מי הוא השוחט ליכא ח"כ דאטו ליכא פסולים בעולם, ואולם באמת הא ליתא דאפי' בישראל שאין מכירין אותו איכא ח"כ וכמ"ש רשב"א בחי' לכתובות דף כ"ב ע"א ד"ה ערער וז"ל ולא תימא הני מילי במוחזק לן בחזקת כשר אבל גברא דלא ידע לא דכל ישראל בחזקת כשירי' ולא בחזקת גזלנין יע"ש, וא"כ אפי' באדם שאין ידוע לנו כשאנו דנין אם הוא מרוב הכשרים או ממיעוט פסולים מסתמא הוא מרובא דכשירים ומה בכך שאין ידוע לנו וכוונת תוס' במס' שבועות הנ"ל מבואר להמעיין בתוס' במס' ב"מ דף קי"ז ע"א ד"ה והא רבא שכתבג ג"כ כנ"ל, ונראה כוונתם כיון דאיכא גנבי עכו"ם וא"כ אינו מפקיע לשום ישראל מחזקת כשרות דהא לא קאמר שאחד מישראל גנבו ע' שם היטב ותראה כמ"ש וא"כ לק"מ דאפי' באדם שאינו ידוע שייך ח"כ, ודע שלכאורה נראה מדברי רמב"ן בספר מלחמות במס' כתובות דף כ"ב ע"א דחזקת כשרות הוא רק חזקה עצמיי ולא חזקה דאתיא מכח רובא דהשיג על בעל המאור שכתב בשם רבינו חננאל בתרי לגבי תרי אוקי גברא בח"כ וקם אפי' להוציא ממון וכתב על זה וז"ל אילו דברי רבינו חננאל ז"ל ואעפ"כ כמה גדולים דברי רבינו הגדול ז"ל דאע"ג דאיכא לאוקמי אחזקה חזקה דממונא עדיפא כו' והאיך תעלה על דעתך דמשום חזקה בעלמא מפקינן ממונא והלא אפי' בתר רובא לא אזלינן בממונא כ"ש בתר חזקה והכי מוכח שמעתא דפ' המוכר פירות דלא אזלינן בממונא בתר חזקה ולא בתר רובא והכא נמי כיון דאיכא סהדי דפסלי לי' ליכא אלא חזקה גרידא בעלמא יע"ש, הרי להדי' דהבין דח"כ לא הוי רק חזקה עצמיי ולא אתי' מכח רובא כמבואר להמעיין בדבריו. ואולם יש לומר דגם הוא ז"ל מודה בעלמא ושאני התם דאיתרע האי רובא כיון דאיכא עדים שאומרים שהוא פסול והיכי שאנו דנין על הנידון אם הוא מרוב או ממיעוט ואיכא ריעותא בהנידון מוכח שיצא מכלל רובא כמ"ש התב"ש בסי' כ"ט לכן הך דהתם ליכא אלא חזקה גרידא בעלמא משום דרובא איתרע וא"כ דברינו הנ"ל נכונים:
ו) לכאורה קשה על טעם זה לפי מאי דאיתא ביו"ד סי' קי"ט ס"א ברמ"א שע"א אינו נאמן באיסורין בספק השקול רק היכי שמוחזק לנו בכשרות שמכירין בו שהוא כשר וע' בש"ך בס"ק א' וס"ק ג' ודלא כמרדכי וסייעתו שכתבו דסתם ישראל בח"כ ע' בית יוסף ביו"ד סי' א' וכ"כ מג"א בסי' ל"ט ס"ק י"ג וא"כ בע"כ הא דס"ל לרוב פוסקים כמבואר ביו"ד סי' קכ"ז שאין ע"א נאמן נגד חזקת איסור הוא אפי' במוחזק לן בכשרות ודלא כרבינו אלעזר ממיץ ז"ל המובא במרדכי והג"א בפ"ק דחולין רק כשאר קמאי ז"ל, והנה ח"כ כשמוחזק לנו יש לו חזקה עצמיי וגם אתי' מכח רובא דרוב ישראל כשירים ומ"מ לא מהני נגד חזקת איסור וא"כ קשה אמאי סמכינן על רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם נגד חזקת איסור דבהמה, אכתי הוי ספק בשחיטה דהא מוכח דנגד חזקת איסור לא מהני האי רובא דכשירים. ונלענ"ד כמ"ש לעול בשם רשב"א במשמרת הבית דחזקת איסור דהכא איתרע שנעשה מעשה שראוי' להסתפק דהא נעשה מעשה שחיטה לפניך ואף דבעלמא לא מהני ח"כ נגד חזקת איסור היינו היכי דלא איתרע החזקת איסור כלל משא"כ היכי שראינו מעשה הגורם להסתפק דנעשה שינוי ממה שהי' מקדם אולי נשתנה לגמרי ונעשה. בכשרות ואיתרע החזקת איסור שהי' מקדם שעל אופן שיש עכשיו לפנינו לא הי' מקודם, לכן אלים חזקת כשרות שלא איתרע כלל נגד חזקה דאיתרע וא"כ נכונים דברי רא"ה ז"ל בצירוף סברת רשב"א ז"ל, ועוד יש לומר לכן אמרינן רוב מצוין כו' מחמת צירוף תרתי חזקות ח"כ וחזקה במילתא דעל"ג לא משקרי הכריעו חכמינו ז"ל שרובן הם מומחין, אך מדברי רא"ה ז"ל משמע שטעם ח"כ לבד מהני לכן צריך לומר כמש"ל וא"ש,
פרט ג
יבואר נ"מ לדינא בין טעם דעל"ג ובין טעם דחזקת כשרות:
ז) ולענ"ד לדינא נ"מ בין ב' טעמים הנ"ל (א') במומר אוכל נבילות לתיאבון ולא ידעינן שהוא מומחה לטעם דמירתת לשקר בעל"ג גם אצלו סמכינן דהוא מרוב שהם מומחין אבל לטעם שכתב רא"ה משום ח"כ דלא נחשד לעבור על לפ"ע ובודאי אם לא הי' מומחה לא הי' מכשיל במומר לא שייך טעם זה דאף שכתבו תוס' בדף ג' ע"ב ד"ה בודק דלא חיישינן שמא ישהה או ידרוס דלא שביק היתרא ואכיל איסורא ואפי' לא יאכל ממנה דחייש אלפני עיור ה"מ היכי דלית לי' טירחא אבל לטרוח ללמוד דיני שחיטות ובדיקות שהוא טירחא רבתי על זה לית לי' ח"כ דהא נחשד לאכול איסור היכי דאית לי' טירחא מכ"ש להאכיל לאחרים, אמנם לכאורה יש לומר דאף דלא מיטרח ועובר עבירה היינו להנאתו או שיש לו ריוח בטריפה ע' ש"ך סי' ב' ס"ק י"ד וא"כ יש לומר דוקא בשוחט לעצמו ומוכר לאחרים או אפי' בשוחט לעצמו ואוכל ג"כ לית לי' ח"כ, אבל היכי דשוחט לאחרים ואין לו שום הנאה לא באכילה ולא הנאת ממון איכא הוכחה שבודאי הוא מומחה דמה"ת יעבור עבירה בדבר דלית לי' שום הנאה ואיכא חזקה לא שביק היתרא ואכל איסורא דאם לא הי' מומחה לא הי שוחט ומכשיל לאחרים כיון דגם למומר אית לי' ח"כ שאינו עובר על לאו לפ"ע וראי' לזה ממ"ש רמ"א ביו"ד סי' קי"ט ס"ב עובר עבירה לתיאבון לא מיקרי חשוד וכ' הש"ך שם בס"ק ו' פי' דלא מיקרי חשוד לאותו דבר עד שיעבור שלא לתיאבון כגון שאילו הי' מונח לפניו איסור והיתר הי' אוכל איסור ול"ד למומר אוכל נבילות לתיאבון דאסור לאכול משחיטתו עד שיבדק לו הסכין משום דדרך הסכין להיות פגום והוא אוכל נבילות לתיאבון הלכך חיישינן שגם עתה יעבור לתיאבון ולא יטרח לתקנו אבל הכא בעינן שאין לחוש שיעבור גם עתה לתיאבון הילכך אמרינן בודאי באותו פעם הי' עובר לתיאבון אבל עתה למה יעבור הלכך לא מיקרי חשוד יע"ש, וה"ה אף שמומר נחשד לעבור משום הנאתו ואינו מטריח לאכול היתר מ"מ אינו חשוד רק היכי שגם עתה יצמיח לו הנאה משא"כ היכי שעכשיו לא יהי' הנאה אימא הוכחה שבוודאי בקי והוא מומחה דלולי זה למה לו לטרוח ולשחוט ולהכשיל לחבירו ולפי זה צריך לומר הא דאמר רבא בדף ג' ע"ב במומר אוכל נבילות לתיאבון ישראל בודק סכין ונותן לו היינו היכי דיש לחוש שיאכל אח"כ משחיטה זו או שיש לו הנאת ממון אבל היכי שאינו נוגע כלל אין צריך בדיקת סכין דבודאי יטריח לבדוק לסכין דאף דחשוד שלא לטרוח בבדיקת סכין להנאתו עכשיו דלית לי' הלאה איכא חזקה לא שביק היתרא ואכל איסורא ומיהו דין זה צ"ע דלא נזכר דין זה בקמאי ובתראי ז"ל:
ח) יש לומר נפקא מיני' בכותי דלא חייש על לפ"ע אי נימא דטעמא דרובם מומחין מחמת ח"כ שלא לחשוד לעבור על לפ"ע א"כ בכותי דנחשד אזי מסתמא לא אמרינן דהוא בכלל מומחין עד שמכירין אותו אבל לטעמא דמירתת גם בכותי אמרינן דהוא בכלל רוב מומחין, והנה הרשב"א בתה"א שער א' דף ה' ע"ב וז"ל עוד יש לדקדק הא דקיי"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם אם נסמוך על חזקה זו אפי' בעבריין לתיאבון אם לאו ומסתברא שאפי' במומר לתיאבון סומכין על חזקה זו דכל המצוין אצל שחיטה מומחין הם סתמא אמרו. ועוד דהא לא אידכר ר' אשי וכן אביי ורבא מומחה כלל לא במומר ולא בכותי אלא ישראל עומד על גביו או יוצא ונכנס או בודק סכין ונותן לו ורבינא בלחוד אמר הכל מומחין שוחטין ואמרינן כולהו כרבינא לא אמרי משום דרוב המצויין אצל שחיטה מומחין הם אלמא בכל השוחטין אמרו כן אלא שרמב"ם ז"ל כתב ישראל מומר לעבירה מן העבירות שהי' מומחה הרי זה שוחט לכתחילה ונראה מדבריו דוקא מומחה ובאמת שהדעת נוטה לזה דכל שהוא לתיאבון ואינו טורח יש לחוש שמא אינו מומחה ולתאוה הוא שוחט ואוכל. אבל כשאינו מומר לאותו דבר אעפ"י שהוא עבריין לעבירה אחת מן העבירות אינו נראה כך בלל אלא ודאי הרי הוא לגבי שחיטה כשאר ישראלים הכשירים וכל ששוחט חזקה מומחה ואפשר שגם הרב לא נתכווין לומר שיודעין בו שיודע הלכות שחיטה אלא לומר ששוחט כישראל שכל שהוא מומחה בישראל שוחט וגם זה כאחד מהם וזה קרוב יותר ואפי' לגבי נשים ועבדי' כתב כן עכ"ד והובא בב"י משמע שמסכים לרמב"ם ובע"כ צ"ל הטעם דמירתת. וא"כ לפ"ז גם בכותי לא אמרינן ין הסתם שהוא מומחה כיון דלית לי' ח"כ ומדבריו משמע שרק במומר מסכים לרמב"ם ולא בכותי וצ"ע.
ט) לכאורה יש להוכיח דבע"כ הטעם משום מירתת וסתם כותי הוא מומחה כשמצוי אצל שחיטה, דהנה אביי בדף ג' מוקי מתני' הכל שוחטין אפי' כותי בד"א בישראל עע"ג אבל יוצא ונכנס לא ישחוט ואם שחט חותך כזית בשר ונותן לו אכלו מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור כו' חוץ מחש"ו כו' ומקשה הש"ס וכולן ששחטו אהאי אלימא אחש"ו אם שחטו מבעי' לי' אלא אכותי הא אמרת בישראל עע"ג שוחט אפי' לכתחילה וסלקא בקו' וכיו"ב משני רבא וסלקא ג"כ בקו' כנ"ל, ולכאורה הוי מצי לאוקמי באוקימתא רווחא ויהי' מדוייק גם סיפא דמתני' דהנה הש"ך ביו"ד סי' ב' ס"ק כ"ב הביא מחלוקת קמאי ז"ל דעת רשב"א בתה"א ובחי' דף ג' דקיי"ל דבכותי אפי' חותך כזית בשר ונותן לו לא מהני כששחט בינו לבין עצמו דהלכה כתנא קמא דרשב"ג דף ד' ע"א דכל דלא כתיבא אע"ג דאחזקו לא סמכינן עלי' ובע"כ אביי ורבא פי' מתני' שלא אליבא דהילכתא וכרשב"ג ואולם מרמב"ם משמע דסובר דהלכה כרשב"ג וכתב הש"ך וז"ל, נראה לי טעמו כיון דאביי ורבא אמרו גבי כותים דחותך כזית בשר מהני וכ"מ כולה סוגי' שם וגם מדאמר סתמא דש"ס ר' אשי לא אמר כתרווייהו דסבר כותים גירי אריות הן ולא קאמר קסבר כת"ק דרשב"ג אלמא הלכה כרשב"ג יע"ש ולולי דבריו ז"ל נ"ל דליכא ראי' דאביי ורבא ס"ל כרשב"ג דבלא"ה יש להבין מ"ט דת"ק כיון דבאמת אחזקו לדידהו דמקיימין מצות שחיטה מדוע לא נסמוך אנחנו על חזקה זו וראיתי בתב"ש סי' ג' סכ"ה בס"ק מ"ג דכיון דבשאר תורה שבעל פה אינם מאמינים בודאי אף שמוחזקין מרופה הוא בידים יע"ש כי אולי כעת נשתנה דעתן וכן משמע ברש"י דף ד' ע"א ד"ה ואחזוק וז"ל אע"ג דאחזיק לדידהו לא אחזיק לדידן כלומ' לא אחשיבא חזקה לדידן למיסמך עלייהו יע"ש ולולי דבריהם יש לומר דהנה תוס' במס' בכורת דף כ' ע"ב כתבו בשם ר"ת אפי' לדידן דקיי"ל כרבנן דר"מ מ"מ אמרי' סמוך מיעוטא לחזקה להחמיר ואולם קצת פוסקים חולקים בזה כמ"ש לעיל בס"ד וא"כ יש לומר הפי' בהוחזקו ר"ל רוב כותים מחזיקים במצות שחיטה ומיעוט אינם מחזיקים במצות שחיטה בדיני שהיה ואינך כיון דלא מפורש בתורה וסובר ת"ק דלא מהני דאמרי' סמוך לחזקה כיון דבספק בשחיטה מוקמינן בחזקה קמייתא ורשב"ג סובר דלא אמרינן סמוך לכן סמכינן על החזקה ולאחר עיון מצאתי בתו' יבמות דף קי"ט ע"א ד"ה מחוורתא שכתבו כן וז"ל והשתא אתי שפיר דמשכחת רשב"ג דל"ח למיעוטא כו' וקאמר נמי כל מצוה שהחזיקו בה כותי' כו' אלמא לא חייש למיעוטא יע"ש והנאני שכוונתי לדברי רבותינו בעלי תוס' בס"ד וא"כ לכ"ע היכי דלא היה מיעוטא מהני חזקה שהחזיקו לסמוך וא"כ ה"ה כשמוסרין לכותי לשחוט מכירין אותו שמחזיק במצות שחיטה לכ"ע סומכין על חזקה זו לדידן וא"כ יש לומר דאביי ורבא מוקי מתני' אפי' כת"ק דרשב"ג רק דמיירי שהמוסרין מכירין לכותי שמחזיק במצות שחיטה לכן לכ"ע מהני בחותך כזית בשר וא"ש ולפ"ז נולד לנו דבר חדש היכי שהמוסרין לכותי לשחוט מכירין לכותי שנזהר מלעבור על לפ"ע מותרין למסור לשחוט אפי' בלא עע"ג ובלא כזית בשר כיון דידעינן שנזהר על לפ"ע לא יהיה מכשול וג"כ אין צריכין המוסרין לו לשחוט לידע שהוא מומחה שבודאי הוא מרוב שהם מומחים דלולי כן לא היה שוחט כיון דנזהר לעבור על לפ"ע ועוד נראה דהיכי שאין מכירין אותו שמוחזק בכשרות שלא לעבור על לפ"ע ואין אנו יודעין שהוא מומחה בדינים אין יכול לשחוט לכתחילה אפי' באחרים עע"ג והטעם מבואר דהנה בש"ע סי' א' ס"ג מבואר ב' דיעות דעת רבינו מחבר בש"ע בסעיף ג' מי שיודעין בו שאינו יודע הלכות שחיטה יכולין ליתן לי לשחוט אם אחר עע"ג ויראה מתחילת שחיטה ועד סוף ודעת רמ"א שאין ליתן לו לכתחילה לשחוט מאחר שאין יודע הלכות שחיטה וכ' הש"ך בס"ק ט"ו שכן משמע בש"ס ומקורו דעת רבינו ברוך בהג"א ומבואר שם להמעיין באחרונים שנחלקו במחלוקת הש"ך וטו"ז דהנה דעת הטו"ז ביו"ד בסי' כ"ח ס"ק י"ד בגדול ששחט ואין יודע הלכות שחיטה פטור מכיסוי דרוב מעשיו מקולקלים בשחיטה ודמי לחשו"ב ה"ה אין למסור לכתחילה לשחוט אפי' באחרים עע"ג כמו בחש"ו דלכתחילה אין מוסרין להם לשחוט אפי' בעע"ג וכמ"ש רשב"א הטעם כיון דמועדין לקלקל איכא משום בל תשחית אי נמי כיון דרגילין בכל עת לקלקל דילמא ישהו וידרסו ולאו אדעתיה דאחרים העומדין עליהם אבל לשיטת הש"ך בס' הארוך סי' א' דגדול שאינו מומחה אינו מועד לקלקל שפיר מותר למסור לו לכתחילה בעע"ג דל"ד לחש"ו וע' פר"ח סי' א' ס"ק ט"ו ואולם מן הסתם שאין ידוע אם יודע הלכות שחיטה אם לאו כ' הש"ך שם ס"ק ט"ו דלכ"ע מותר ליתן לו לכתחילה לשחוט כשאחרים עע"ג ואפי' הג"א הנ"ל מודה והטעם מובן כיון דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין מסתמא הוא בכלל רוב ולכאורה הוא מילתא דפשיטא אולם הכוונה מבואר לפמ"ש רמ"א בסעיף א' דעת הג"א שאין לסמוך על החזקה אלא בדיעבד אבל לכתחילה אין לסמוך על חזקה כיון דיכולין לבררו, והנה הרמב"ם בפי' משניות כתב וז"ל וכולן ששחטו ר"ל שאילן מומחין וכן חש"ו שחיטתן כשירה אם היה אחרים רואין אותו וכל זה אם לא נמצא השוחט שאינו מומחה בשחיטה לשאול אותו אם יודע מפסידי השחיטה אם לאו אבל אם מצאנו אותו על שאילתו אנן סמכינן ולא על אחרים הרואה אותן עכ"ל נשמע דעדיף לברר ע"י שאלה מלסמוך על אחרים רואין אותן וסד"א גם במי שא"י אם מומחה אף שמסתמא הוא מרובא מ"מ לכתחילה אין לסמוך על רובא ונצטרך לברר לשאול אותו אם בקי בדינים קמ"ל כיון דמסתמא הוא מרוב מומחין סגי לכתחילה בעע"ג והוי כמו בירור וא"ש מיהו ה"מ בישראל שא"י אם גמור אבל בכותי שאין מכירין אותו שמוחזק בכשרות שלא לעבור על לפ"ע וגם אין ידוע אי גמיר אין לשחוט לכתחילה אפי' באחרים עע"ג כיון דמסתמא הוא כשאר כותי שאין נזהרים לעבור על לפ"ע ואינו מכלל רוב המצוין שהם מומחין כיון דלית ליה ח"כ דלא איכפת ליה אם יכשיל ומסתמא הוא בכלל רובא דעלמא שאינן מומחין ע' ש"ך סי' א' ס"ק ח' וכבר נתבאר דעת טו"ז דמי שאינו מומחה רוב מעשיו מקולקלים יש לו דין חש"ו שא"י לשחוט לכתחילה אפי' באחרים עומדין על גביהם ולפ"ז כל הא דאמר אביי דכותי יכול לשחוט לכתחילה באחרים עע"ג היינו בידעינן שהוא מומחה ואינו מועד לקלקל רק דיש לחוש שמא יארע לו קלקול שמא במכוין וישהא וידרס ולא יקפיד כיון דלא נזהר לעבו' על לפ"ע לכן בעינן עע"ג ואין לומר הא הוכיח רשב"א בחי' דף י"ב ובתה"א בשער א' דעל בן זיעת אין קלקול בשחיטה נקדיר לו וכ"כ בחי' הר"ן ובר"ן שהוא סביב הרי"ף כיון שהוא מתכווין לשחוט חזקה יפה שחט וח"כ אמאי חיישינן למכשול דניהו דלא מקפיד על לפ"ע מ"מ אינו חשוד לקלקל במכוין דז"א דנראה דוקא במי שחושש שלא להכשיל מסתמא מדקדק היטיב שלא יצמיח מכשול ולא שכיח כלל שיהיה קלקול בשחיטה במי שהוא מומחה אבל כותי שאינו מקפיד על לפ"ע לא מדקדק כל כך שלא לבוא לי קלקול שפיר יש לחוש לקלקול שלא מדעת וכן בעינן עע"ג כ"ז נלענ"ד פשוט ונכון לפ"ז הו"מ אביי ורבא לוקמי מתני' באוקימתא רויחא וה"ק הכל שוחטין אפי' כותי אפי' שאין אנו מכירין אם הוא מומחה ויודע לומר הלכות שחיטה מ"מ כיון שמוסרין לו מכירין שמוחזק בכשרות שלא לעבו' אפי' על לפ"ע איכא הוכחה שהוא בודאי מומחה ויכול לשחוט אפי' בינו לבין עצמו ואין צריך לחתוך כזית בשר כיון שיצא מכלל כותים דעלמא שאין מקפידין על לפ"ע ממילא הוא כישראל כשר דרוב מצוין הם מומחים בד"א כשמכירין אותו כנ"ל אבל חם אין מכירין אותו שמוחזק בכשרות שלא לעבור על לפ"ע וגם אין מכירין אותו אם גמיר לא ישחוט לכתחילה דמסתמא הוא בכלל כותי' שאין מקפידין על לפ"ע ואם שחט בודקין אותו על ידי שנותנין לו כזית בשר אם אכלו מותר לאכול משחיטתו דמוכח שבע"כ היה מומחה דלולי כן א היה שוחט להכשיל את עצמו ומ"ש וכולן ששחטו מדוייק ג"פ לפי דברינו ור"ל היכי שאין מכירין אותו שמוחזק בכשרות וליתא לקמן אחר שחיטה למיבדקיה וליתן לו כזית בשר לאכול מ"מ אם אחרים רואין אותן ששחט כהוגן שחיטתו כשירה ודוקא בדיעבד אבל לכתחילה. לא יסמכו על עע"ג כיון שהוא בכלל כותים שאין נזהרין מלעבור על לפ"ע א"כ הוא בכלל רובא דעלמא שאין מומחין דמועדין לקלקל דומה לשחיטת חש"ו שאין שחיטתן כשירה בעע"ג רק בדיעבד ואי"ל דעכ"פ באחרים עע"ג מירתת לקלקל דז"א דהיכי דסבור שאין בו איסור לא שייך מירתת וכמ"ש בחי' הר"ן וזה פשוט ולק"מ קו' הש"ס לכן לכאורה מוכח דגם בכותי אף שלא נזהר על לפני עיור מ"מ היכי שאין יודעין בו אם הוא מומחה מסתמא הוא בכלל רובא דמומחין דמירתת כיון דעל"ג לכן לא מוקי כנ"ל דתיקשי סיפא כיון דמן הסתם הוא מומחה ואין מועד לקלקל אפי' לכתחילה מותר לשחוט בעע"ג וא"ש:
פרט ד
יבואר ביאור דברי רבינא בל"ק ובל"ב וגם דין חדש אם נאמן השוחט לומר מומחה פלוני המחה אותו:
י) מקור הענין הוא במסכת חולין דף ב' במתני' הכל שוחטי ושחיטתן כשירה חוץ מחש"ו שמא יקלקלו את שחיטתן וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשירה ומקשה הש"ס הכל שוחטין לכתחילה ושחיטתן כשירה בדיעבד ונאמרו ונשנו כמה תירוצים ורבינא בדף ג' ע"ב מוקי ב"ב אוקימתות וז"ל רבינא אמר הכל מומחין שוחטין אעפ"י שאין מוחזקין (כתב רש"י וז"ל מומחין ויודעין הלכות שחיטה) בד"א שיודעין בו שיודע לומר הלכות שחיטה (כתב רש"י וז"ל בד"א דחשיבי מומחין שיודעין בו אילו האוסרין לו בהמה לשחוט מכירין בו ובדקוהו שיודע הלכות שחיטה) אבל אין יודעין בו שיודע לומר הלכות שחיטה לא ישחוט ואם שחט בודקין אותו אם יודע לומר הלכות שחיטה מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו חוץ מחש"ו אפי' דיעבד נמי לא (שיודעין הלכות שחיטה דתמיד הן מוחזקים לקלקל שאין בהם דעת) שמא ישהו שמא ידרסו שמא יחלידו וכולן ששחטו אהאי אלימא אחש"ו עלה קאי ואם שחטו מבעי' ליה אלא אשאין מומחין בבודקין אותו סגי' דליתא קמן למיבדקיה איכא דאמרי אמר רבינא הכל מוחזקין שוחטין (שראינו ששחטו כמה פעמים יפה ולא קלקלו) אעפ"י שאין מומחין (דלא ידעינן בהו שיודעין הלכות שחיטה) בד"א ששחטו לפנינו ב' וג' פעמים ולא נתעלף אבל לא שחט לפנינו ב' וג' פעמים לא ישחוט שמא יתעלף ואם שחט ואמר ברי לי שלא נתעלפתי שחיטתו כשירה חוץ מחש"ו דאפי' דיעבד נמי לא שמא ישהו שמא ידרסו שמא יחלידו וכולן ששחטו אהאי אלימא אחש"ו עלה קאי ואם שחטו מבעיא לי' אלא אשאין מוחזקין האמרת בברי לי סגי דליתא קמן דלישייליה כו' כולהו כרבינא לא אמרי להך לישנא דאמרי מומחין אין שאין מומחין לא רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן וכ' רש"י הלכך לא בעי למיבדקיה וע' בתוספת ד"ה רוב) להך לישנא דאמרי מוחזקין אין שאין מוחזקין לא לעלופי ל"ח עכ"ל, ויש להתבונן דהנה אנן קיי"ל ביבמות דף פ"ח ע"א וגיטין דף ב' ע"ב להלכה פסוקה דע"א אפי' בעל דבר או נוגע נאמן באיסורין בספק השקול בחתיכה ספק חלב ספק שומן דנאמן אפי' לומר שהוא שומן כמ"ש הרא"ש במס' גיטין דף נ"ד ע"ב דין א' אולם היכי דאיתחזק איסורא כגון בטבל היכי דבידו לתקנו בטבל דידי' בודאי נאמן והיכי דהוא של אחרים למאן דסובר דצריך דעת בעלים ואמר אנה ידענא בי' דמתקן משמע דש"ס מסופק אם נאמן להקל נגד חזקת איסור ולפסק הלכה דעת הרא"ש במס' גיטין שם דין ג' היכי דאיתחזק איסורא וע"א אמר היתר הוא אינו נאמן כדאי' ביבמות דף פ"ח גבי הקדש וטבל וקונמות דנאמנים הבעלים משום דבידם לתקן הא אחר דלאו בידו לא וכ"כ רמ"א בסי' קכ"ז סעיף ג' ואולם בחי' רמב"ן במס' יבמות דף פ"ח סובר דע"א נאמן אפי' נגד חזקת איסור אף שאין בידו לתקן וכתב דכל הסוגיא שאלות בעלמא הן יע"ש וכן נראה דעת רשב"א שם יכ"כ בחי' הר"ן במס' חולין דף י' ע"ב וכ"כ הריטב"א במס' קדושין דף ס"ו ע"ב והש"ך ביו"ד סי' קכ"ז ס"ק ט"ו הביא רק דעת רשב"ץ שסובר שע"א נאמן באיסורין להקל אפי' היכי דאיתחזק איסורא ואין בידו לתקן ותמהני שלא הביא דעת קמאי הנ"ל שכתבו כן להדיא וא"כ לשיטה זו קשה על רבינא דהא משמע להדיא ללישנא קמא דרבינא בעינן שיודעים המוסרין לו לשחוט שהוא בקי בהלכות שחיטה וכמו שאמר בד"א שיודעין בו שיודע לומר הלכות שחיטה וללישנא בתרא בעינן ג"כ שידעו שמוחזק וכמו דאיתא בד"א ששחט לפנינו ב' וג' פעמים אמאי אין השוחט נאמן לומר שהוא מומחה שניסהו חכם מומחה וללישנא בתרא יהיה נאמן שמוחזק לשחוט בלי עילוף ואף דע"י אמירתו נסתר חזקת איסור דבהמה הא לשיטת רמב"ן וסייעתו ע"א נאמן נגד חזקת איסור ובאיסורין אפי' בעל דבר ונוגע נאמן ובשגם לרמב"ם שכתב בפרק ד' משחיטה הלכה ב' כפי מה שהבין בית יוסף בסי' א' בכוונתו וכן כתב רמ"א בסי' א' סעיף א' דהשוחט עצמו לא ישחוט אעפ"י שיודע הלכות שחיטה ומומחה עד ששחט ג' פעמים בפני חכם ומומחה בהלכות שחיטה שיודע ורגיל וזריז שלא יתעלף יע"ש וע' בתב"ש סי' א' ס"ק א' וא"כ ביותר קשה לל"ב דסובר רבינא רובא דמומחין ולפמ"ש בפרט ב' בשם רא"ה דהוא מטעם ח"כ א"כ מה"ט יהיה נאמן מטעם ח"כ היכי שיאמר שכבר נתחזק בפני החכם כיון דעל פי דין מוטל עליו ומוזהר בכך ולמה בעינן שישחט לפנינו ב' וג' פעמים מיהו יש לדחות דהנה הה"מ בפרק א' מאישות כתב בשיטת רמב"ם דבאיסור דרבנן לאו כ"ע זהירי וא"כ יש לומר ללישנא בתרא אף שמוחזק בכשרות ומהאי טעמא אמרינן רוב המצוין אצל שחיטה בקיאים בדינים משום שנזהרים להכשיל ולא לעבור על לאו לפ"ע דהוא איסור דאו' כיון שיוכל להצמיח מכשול באיסור דאו' מ"מ האי דיצא שאין לשחוט לכתחילה אפי' הוא מומחה עד שיתחזק בפני חכם ששוחט בלי עילוף הוא רק חומרא דרבנן יש לומר דלא נזהר ותו יש לומר לאו כ"ע גמירי האי דינא דלאו כ"ע בקיאין במדרש חכמים כדאיתא במסכת ביצה דף י"ט ע"א ואולם קשה כנ"ל יהיה נאמן מטעם ע"א נאמן באיסורין לשיטת רמב"ן וסייעתו דע"א נאמן נגד חזקה:
יא) ולכאורה מוכח דסובר רבינא דאין ע"א נאמן נגד חזקת איסור לכן אינו נאמן לומר שהוא מומחה וכשנשחטה כהוגן ואולם אכתי צריך ביאור הא מצינו שנתנו נאמנות להשוחט. ואמרתי לברר הדבר היטב הנה הג"א במסכת חולין בפ"ק כ' וז"ל והקשה באו"ז האיך נאמין לשוחט הא ע"א אינו נאמן באיסורין היכי דאיתחזק איסורא ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ובשלמא היכי שנמצאת הבהמה שחוטה כהוגן אלא שאין ידוע אם מומחה שחטה ואם לאו אמרינן רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם אבל היכי שנתנו לו בשר לאכול ולא ראה בית השחיטה האיך נאמין לו ניחוש שמא הרגה בקופיץ ובשלמא היכי שבעצמו אבל איכא למימר שאינו חשוד לאכול נבילות אבל היכי שאחרים אוכלין והוא לא האיך נאמין לו וליכא למימר דמהימן משום דלא עבר על לפ"ע לא תתן מכשול כדמוכח באורך ובאור זרוע לא תירץ כלום יע"ש באריכות ואולם בתוס' מס' גיטין דף ב' ע"ב ד"ה ע"א כתבו ליישב וז"ל ולא הוי ליה לרש"י להזכיר הפרשת תרומה ושחיטה דבהנהו נאמן ע"א אע"ג דאיתחזק איסורא משום דבידם לתקנם כמ"ש רש"י בסמוך וכדאיתא ביבמות דף פ"ח ע"א ושחיטה אע"ג דהשתא אין בידו לתקנו מעיקרא היה בידו לשחוט דאל"כ אמאי מהימן כיון דאיתחזק איסורא דלא מצינו בשום מקום שיצטרך הגדול עע"ג ומעשים בכל יום דמהימן אע"ג דלא שייך רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם כגון שנחתך כל הראש ואין בית השחיטה ניכר ומה שאנו סומכין על הנשים בשחיטה אעפ"י שאין יודעין הלכות שחיטה כיון שבידה ללמוד ולשחוט או להשכיר אחרים שישחטו לה כבידה דמי עכ"ל. והנה המעיין ברשב"א בישוב על קושיא זו יראה דלית ליה סברת תוס' שכתבו דהיכי שאין יודע הלכות שחיטה הוי דבר שבידו כיון שבידו ללמוד דהנה במס' חולין דף י' ע"ב כתב רשב"א וז"ל וא"ת בשחיטה האיך נשים ועבדים נאמנים ואפי' ע"א נמי והא איתחזק איסורא דבהמה בחי' בחזקת איסור עומדת ואין בידו לתקן שאם שהא או דרס שוב אין בידו לתקן או שלא שחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה ונראה לי משום דרוב מצוין אצל שחיטה מוחזקין הן ובידן לתקן ולשחוט שחיטה הראוי וכל בן דעת אין קלקול שהיה ודריסה ניקרת לו בשחיטתו וכן רוב פעמים שוחט שנים או רוב שנים ואם לא שחט קודם שיעור שהיה מתבונן על השחיטה ואם לא שחט רוב שנים חוזר וגומר שחיטתו קודם שהיה תדע שהרי מומר אוכל נבילות לתיאבון אינו נאמן בעדותו על השחיטה במקום שאנו צריכין לעדותו כגון בדיקת סכין ולא בשאר איסורין כגון בחתיכה ספק חלב ספק שומן ואפי' הכי בבודק סכין ונותן לו שוחט לכתחילה אלמא מסתמא חזקה רוב מעשה בן דעת מתוקנים הן הילכך אוכלין משחיטתן וכ"ש הכא עכ"ל מבואר דהבין מחמת דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין ומוחזקים הם הוי דבר שבידו וכן מבואר להדי' בחי' רשב"א במס' גיטין דף ב' ע"ב וז"ל וא"ת והא שחיטה שהאמינם תורה לכל אחד ואחד וכדכתיב ושחט את בן הבקר כמו שפירש רש"י ז"ל בחולין דף י' ע"ב והתם הא וודאי איתחזק איסורא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת איכא למימר דהתם שאני דבידו לתקנו אבל הכא איתחזק איסורא ואין בידו לתקנו ושחיטה בידו לתקנה דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין ומוחזקין הם ואפילו מי שאינו מומחה ומוחזק בידו לתקנה על ידי שלוחו הילכך ע"ח נאמן עליה ובחתיכה ספק חלב ספק שומן אע"ג דאין בידו לתקנה הא לא איתחזק איסורא עכ"ל והמעיין היטיב בדבריו יראה שסובר היכי שמוסרין לשוחט לשחוט היכי שידוע שהוא מומחה ומוחזק שלא יתעלף או לדידן דקיי"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין ומוחזקין הם נאמן מטעם שהיה בידו לשחוט כהוגן כיון דלא שכיח קלקול בבן דעת והיכי דבהמה הוא שלו בודאי נאמנים אפי' היכי שאינם מומחין כיון שבידם למסור לשוחט שהוא מומחה והיינו דדייק רשב"א שבידו למסור לשלוחו והיכי שהיה בידו נאמן כמבואר ברא"ש במס' גיטין דף נ"ד ע"ב דין י' וי"ד דבעלים נאמנים על שלהם להקל אפי' נגד חזקת איסור והיכי שהוא בידו הוי כבעליו והיינו היכי שהיה בידו לעשות כחפצו ולמסור אפי' לשוחט אחר בלא דעת בעלים אזי נאמן אפי' אם ברור שאינו מומחה ומוחזק משא"כ היכי שמוסרין לו לשחוט שישחוט הוא דוקא שאין לו רשות למסור לאחר בלא דעת בעלים אזי אם הוא בודאי מומחה ומוחזק או לדידן דקיי"ל רובם מומחין הם אזי נאמן כיון דבידו לתקן ולשחוט כהוגן אבל אם ברור שאינו מומחה או לרבינא דלית ליה רובם מומחין ומוחזקין הם אינו נאמן כיון דלא היה בידו דאולי יקלקל בשחיטה ודמי להא דאיתא במסכת יבמות דף פ"ח ע"א למאן דסובר תורם משלו על של חבירו צריך דעת בעלים אינו נאמן לומר שתרם משום דאין בידו ומשמע להדיא דלית ליה סברת תוס' היכי שברור שאינו יודע הלכות שחיטה הוי בידו כיון שבידו ללמוד דכבר כתב בחי' פני יהושע שהוא דוחק כמובן רק שסובר הטעם שאנו סומכין על הנשים בשחיטה ר"ל שנאמנים היכי שאומרים שנשחט כמ"ש רש"ל ביש"ש סי' א' ובתב"ש סי' א' ס"ק י"ד ור"ל ממעשים בכל יום שאנו סומכין בעסקי אכילה ושתיה על אשה הן בעל הבית והן אכסנאי משום כיון שבידה לעשות כחפצה אף שהיא אינה יודעת בידה לשכור שוחט שישחוט כיון שהדבר נמסר לעשות כחפצה אבל בעלמא היכי שאין ביד השוחט לעשות כחפצו אינו נאמן היכי שאינו מומחה וזה ברור בכוונת רשב"א וא"כ לשיטתו לא קשה קושית הנ"ל על רבינא דשפיר מוכרח רבינא לומר בלישנא קמא דבעינן שיודעין המוסרין לו לשחוט שהוא מומחה וללישנא בתרא דבעינן שיודעין שמוחזק שלא יתעלף כיון דמיירי באחרים שמוסרין לו בהמה לשחוט ואין הבהמה שלו וגם אין בידו למסור לשוחט אחר וכיון דרבינא לית ליה רובא דמוחזקין ומומחין כפי הכוונה פשוטי דלא ממילא אין נאמן השוחט לומר שהוא מומחה ומוחזק כיון שלא הי' בידו מעולם דבבהמה שלו שייך לומר שהיה בידו למסור לשלוחו ואם אינו שלו רק שהוא מומחה ומוחזק היה בידו לשחוט כהוגן אבל לרבינא דעל זה גופא אנו מסופקים אם הוא מומחה ומוחזק לא היה בידו מעולם לכן אינו נאמן ללישנא קמא לומר שהוא מומחה נגד חזקת איסור כיון שעל זה גופא אנו דנין אולי אינו מומחה ואומר נגד חזקת איסור ואף דלא חיישינן לעילוף מ"מ כיון שלא בקי בדינים מועד לקלקל שלא במכוין וללישנא בתרא אף דמסתמא הוא בקי בדינים מ"מ כיון דחיישינן לעילוף ג"כ אינו בידו לכן אינו נאמן לומר שהוא מוחזק וא"ש ומוכח לכאורה כהסוברים דאין ע"א נאמן להקל נגד חזקת איסור:
יב) והנה מתוך דברי רשב"א הנ"ל יש ליישב דברי הג"א במס' חולין הנ"ל וכבר הבאתי קו' האור זרוע ומביא על זה תירץ רבינו אלעזר ממיץ יע"ש ואח"כ כתב וז"ל מיהו כל זה לפי' רא"ם שפירש כל שבידו דבר שעתה בידו לתקן אבל לפירש ר"ת דבר שכבר היה בידו לא צריכנא לכולי האי ולרבינו ברוך נראה כיון דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם לא בעינן תרי אע"ג דאיתחזק איסורא עכ"ל וכ"כ במרדכי והוא פלא לעיני כל הרואה במ"ש משם רבינו ברוך הא כבר כתב לעיל וז"ל בשלמא היכי שנמצאת הבהמה שחיטה כהוגן אלא שאין ידוע אם מומחה שחטה אמרינן רוב כו' אבל היכי שנתנו לו בשר לאכול ולא ראה בית השחיטה ניחוש שמא הרגה בקופיץ כו' א"כ על זה לא מהני רובא וכן הקשה בספר פרי מגדים בפתיחה יע"ש שהניח בקושי'. ונראה לענ"ד ליישב בס"ד ומקודם נבאר ביאור הקושית האור זרוע דקיצר קצת והנה המעיין היטב יראה שמה שכתב היכי שנמצאת שחוטה כהוגן א"ש ול"ק מידי כוונתו מבואר כיון דהרי שחוטה לפנינו איתרע חזקת איסור דבהמה דהא נעשה מעשה שראוי להסתפק וכיו"ב כתבתי בשם רשב"א במשמרת הבית בשער א' דחזקה המסתלקת על ידי מתעסקין ורובא דמתעסקין כל שיתעסקו בה מסלקין בוודאי ושנתעסק מתעסק ולא ידענו אם מרוב או ממיעוט ע"כ יש לנו לומר זיל בתר רובא ולא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה דחזקה איתרע כיון ששחוטה לפנינו א"כ אין אנו צריכין לנאמנות השוחט דבלאו הכי ליכא חזקה מטעם רובא ומה שכתב דליכא למימר דמהימן משום דלא עבר אלפני עיור כדמוכח יע"ש לכאורה יש לומר כוונתו דאיתא במס' ע"ז דף ל"ט ע"ב דאין לוקחין יין ושאר דברים מחנוונים שבסורי' ופי' רש"י דחשידי ולא קפדי אלפני עיור כו' אף דלא חשידי לאכול ואם נתארח אצלו מותר לאכול עמו א"כ איסור לפ"ע קיל מבואר דסובר דסתם ישראל נזהר לעבור על איסור לפ"ע אפי' בחשש חימוד ממון ואולם רמב"ם בפ' י"א ממאכלות אסורות והובא ברמ"א יו"ד סי' קי"ט ס"א פי' אפי' מי שאינו חשוד רק שאין מכירין אותו שמוחזק בכשרות אסור לקנות דברים שיש לחוש לאיסור דאיסור לפ"ע קיל גבי' וע' בש"ך ס"ק א' וס"ק ה' ויש לומר שכן סובר האור זרוע מיהו ז"א דהתם מיירי היכי דאיכא חשש חימוד ממון כגון בשוחט לעצמו ומוכר לאחרים אבל היכי דהוא שוחט לאחרים ואינו נוגע אפי' סתם ישראל נזהר לעבור על לפ"ע תדע דהא אפי' מומר אוכל נבילות לתיאבון נזהר לעבור על לפ"ע כדמוכח בש"ס דף ג' וכמ"ש תוס' ע"ב ד"ה בודק וע' ביו"ד סי' ס"ה סעיף י"ד והא קו' האור זרוע הוא בכל שוחטים אפי' בשוחט לאחרים דליכא חשש נגיעה ואולם כוונתו מבואר כיוון דסובר דע"א אינו נאמן להקל נגד חזקת איסור כגון בטבל וכיו"ב היכי דאין בידו לתקן ובע"כ דחיישינן דמשקר אף דיש לו חזקת כשרות שלא יעבור על איסור לפ"ע להכשיל לחבירו בע"כ אין כח א"כ כזו לסתור חזקת איסור ובע"כ סובר דח"כ שנזהר לעבור על איסור לפ"ע לא מהני רק היכי שאינו סותר החזקה כגון בספק חלב ספק שומן נאמן אף שאינו אוכל ממה שמתיר אבל נגד חזקת איסור אינו נאמן מחמת ח"כ דלפ"ע כו' ולמדנו מדברי אור זרוע דהא דאיתא ביבמות דף פ"ח דבטבל והקדש דאחרים אינו נאמן נגד חזקת איסור כיון שאין בידו לתקנו הני מילי היכי שאילו נהנה ממנו וליכא רק איסור לפ"ע לבד קיל בעיניו אבל היכי שהעד המעיד נהנה אזי נאמן לכ"ע דלא נחשד לעשות בעצמו איסור והוא חידוש דין ומסתימת הש"ס ופוסקים לא משמע כן דחידוש דין כזה הו"ל לפרושי הן אמת היכי שמעיד להקל נגד חזקת איסור ואינו בידו לעצמו לבד יש לצדד להתיר לפי מה שסובר רמב"ם בפ"א משגגות דהלכה כר' יהודא במסכת כריתות דף י"ב דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים וכתב בתב"ש בספר בבור שור במס' יבמות דף פ"ז ע"ב דלשיטתו היכי ששנים אמרו על דבר אחד שהוא איסור ויש אחד שיודע בבירור שהוא מותר ושקר העידו אף שלכולי עלמא אסור דמוכרחין להאמין לעדים מ"מ לגבי עצמו נאמן ויוכל לאכול בצינעא יע"ש ומכ"ש דנאמן לעצמו נגד חזקת איסור ואולם האי דינא היכי שאוכל מדבר שמוחזק לאיסור יהיה נאמן מחמת ח"כ דידיה שלא יעשה איסור בעצמו שיהיה מותר גם לאחרים צ"ע טובא ועכ"פ כן הוא כוונת האור זרוע בקו'. העולה דאור זרוע סובר דהרוב לא מהני רק היכי שנמצאת בהמה שחוטה לפנינו ואולם יש לומר אפילו היכי שלא נמצאת שחוטה לפנינו ואין אוכל בעצמו מ"מ נאמן ששחט כהוגן ולא הרגה בקופיץ דהנה אנן קיי"ל כרבא בדף ג' דמומר אוכל נבילות לתיאבון ישראל בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו משום חזקה לא שביק היתירא ואכל איסורא וכתבו תוספת ד"ה בודק אפי' לא יאכל ממנה דחייש על לפ"ע כו' וכן קיי"ל ביו"ד סי' ב' סעיף ב' כמ"ש הש"ך בס"ק ו' וקשה הא מצינו דחזקת כשרות דלפ"ע לא מהני נגד ח"א דהא להסוברים דאין ע"א נאמן להקל נגד חזקת איסור היכי שאין בידו אף שיש לו ח"כ שלא יעבור על איסור לפ"ע מ"מ לא מהני ואמאי מהני כאן נגד חזקת איסור דבהמה ורשאי לשחוט בינו לבין עצמו כדמוכח בש"ס שם וכן קיי"ל ביו"ד סי' ב' ס"ב ומשמע להדי' שאין צריך להראות את בית השחיטה דבכה"ג לא חזינן דאיתרע החזקת איסור דהא יש לחוש אולי הרגה בקופיץ הא ח"כ דלפ"ע לא מהני נגד חזקת איסור ונראה הטעם כמ"ש בשו"ת מוהרי"ק שורש ע"ב ומוהרי"ט בספר ב' חלק ח"מ סי' כ"ז דחזקה דאתי' מכח סברא כיון דהדעת מכרעת לזה עדיף אפי' מחזקת ממון וכן מרובא דהוי כאנן סהדי שכן הוא ומכ"ש דעדיף מחזקה קמייתא והנה חזקה זו דלא שביק היתירא ואכל איסורא אתי' מכח סברא דהדעת מכרעת שסתם ישראל לא יעבור עבירה היכי דלית ליה חימוד ממון או שאר חימוד ובמומר היכי דלית ליה חימוד ולא טירחא רבתי בודאי לא יעבור דאימת איסורין על הרשעים כמ"ש רמב"ם בפרק י"א מהלכות עדות הלכה ח' רק היכי דאיכא חימוד ממון או טירחא רבתי חשו במומר אולי יצרו יסיתו לעבור משא"כ היכי דליכא טירחא ולא חימוד להנאתו. וע' במס' גיטין דף ל"ז ע"ב דמהני חזקה לא שביק היתירא ואכל איסורא אפי' להוציא ממון דנאמן לומר פרוזבול הי' לי ואבד מטעם חזקה הלז אף דחזקת ממון אלים מחזקת איסור כמ"ש תוספת ב"מ דף כ' ע"ב וא"כ דברינו נכונים ולפ"ז נראה היכי שידעינן שהוא מומחה ומוחזק או לדידן דקיי"ל דרוב מצוין מומחין ומוחזקין יש לומר דנאמן ששחט כהוגן ומותר לאכול משחיטתו אף שלא ניכר בית השחיטה וגם השוחט לא אכל מטעם חזקה לא שביק היתרא ואכל איסורא כיון שבידו לשחוט כהוגן כיון שהוא מומחה ובידו לתקן ולשחוט כהוגן מהיכי תיתי יכשיל לחבירו ועדיף מחזקת איסור ואפי' אם בעצמו אינו מומחה מ"מ מותר לאכול אצל כל אדם כיון שבידו למסור למומחה כמ"ש תוס' ורשב"א ואף שעכשיו אינו בידו מ"מ היה בידו קודם לכן וא"כ ל"ק מידי קושי' אור זרוע בפשיטות דלא דמי לעד דעלמא שאינו נאמן נגד חזקת איסור דח"כ לבד לא מהני נגד חזקת איסור דמאי אולמא דהאי חזקה מהאי חזקה משא"כ חזקה דלא שביק היתירא דאתי' מכח סברא עדיף מחזקת איסור. וא"כ לכאורה קשה על רבינו הגדול האור זרוע האיך נעלם ממנו, ואולם נראה פשוט לפי מה שכתב בהג"א דנחלקו קמאי ז"ל לרא"ם כל שבידו פירוש דבר שבידו עתה לתקן ולר"ת ז"ל דבר שכבר הי' בידו ג"כ מהני ויש להתבונן באיזה סברא פליגי. והנה במס' גיטין דף נ"ז ע"ב נחלקו אביי ורבא לאביי אין ע"א נאמן להחמיר נגד חזקת כל שעדיין בידו לעשות בשעה שמודיעו ולרבא אפי' עכשיו אינו בידו רק היה בידו נאמן היכי דאשכחי' וא"ל בזימנא קמייתא ע' בתוס' ד"ה אמר וברא"ש וביו"ד סי' קכ"ז והנה סברת ר"ת מובן היטיב דסובר בשוחט כיון שהיה בידו קודם שחיטה לשחוט כהוגן אזי אפי' לאביי נאמן דלא דמי להתם דאינו נאמן לשיטת רש"י רק מטעם מגו כמ"ש הש"ך בסי' קכ"ז ס"ק א' והיכי שאין עכשיו בידו הוי מגו למפרע דלא מהני וע' ש"ך שם ס"ק ג' ולפי מ"ש הרא"ש הטעם כיון שבידו לתקנו הוי כבעליו כמ"ש בדין י"א סובר אביי דבעינן שיהיה עכשיו בידו ולרבא אי בזימנא קמייתא אשכחא ואמר ליה הוי כבעליו כמ"ש הרא"ש בדין י"ד משא"כ הכא להקל נגד חזקת איסור אפי' לאביי נאמן מטעם חזקה לא שביק היתירא ואכל איסורא כיון שהיה בידו לעשות בהיתר. וכן מצאתי בספר פני יהושע שם במס' גיטין שכתב כן ואולם צ"ע להבין כוונת רא"ם אמאי לא מהני מה שהיה בידו ונראה דהנה רשב"א כתב בתה"א שער א' להשיג על רא"ה וכתב וז"ל הא איכא מיעוט מומחין ששוהין או דורסין בדרך המקריים כנפילה סכין מידו או עף או שהיה סכין רעה ודרס וכיו"ב שאין ברית כרותה למומחין שלא ייעפו ולא יגעו ולא תשיגם סיבה בשחיטה יע"ש וא"כ יש לומר דרא"ם סובר דלא מהני מה שהיה בידו לשחוט כהוגן מטעם חזקה לא שביק היתרא כו' אולי אירע לו סיבה שנתקלקל בשחיטה שלא במתכווין דעל זה ליכא חזקה הלז דאפי' במומחה אפשר להשיג קלקל שלא במכווין וכיון דבהמה בחזקת איסור הקו' במקומה עומדת האיך נאמן השוחט לומר ששחט כהוגן כיון דלולי דיבורו היה הבהמה אסורה מטעם ספק בשחיטה עומדת בחזקת איסור וההיתר בא רק מדיבורו וכיון דליכא חזקה דלא שביק כו' רק חזקת כשרות ולא מהני נגד חזקת איסור. מיהו אכתי קשה דעכ"פ הדעת מכרעת דקלקול שלא מדעת במומחה לא שכיח והוא רק מיעוטא כמ"ש רשב"א בעצמו וא"כ לולי דיבורו כיון דידעינן דמומחה שחט אף דאמרינן סמוך מיעוטא דמקלקלין לחזקת איסור וספיקא דאו' לחומרא מ"מ הוי רק פלגא ופלגא ואמאי לא יהיה נאמן שלא קלקל בשחיטתו דהא ע"א נאמן באיסורין בספק השקול דבחתיכה ספק חלב ספק שומן נאמן לומר שהוא שומן מיהו כד דייקינן לא קשה מידי דהנה הנימוקי יוסף במס' יבמות דף פ"ח ע"א וז"ל לא איתחזק איסורא פי' רש"י ז"ל בההוא חתיכה מכאן ראיה דבבית המקולין שהיה שם טריפה וכשירה ואומר לן ע"א חתיכה זו כשירה נאמן אע"ג דאיתחזק איסורא במקום הזה כיון דבחתיכה עצמה לא איתחזק איסורא יע"ש וכ"כ רמ"א ביו"ד סי' קכ"ז ס"ג באם היה כאן ב' חתיכות אחת של איסור ואחת של היתר נאמן העד לומר זה היתר וזה איסור וע' בטו"ז ס"ק ו' ובנקודת הכסף שם. ואולם ראיתי בריטב"א במס' קדושין דף ס"ה ע"ב ד"ה אמר אביי וז"ל אבל בעיקר דינא מילתא דפשיטא הוא אפי' היכי דאיתחזק איסורא נאמן להתיר ועל זה אנו סומכין לקנות בשר במקולין שהוחזק טריפות בחנות זה אעפ"י שיש לומר דלא איתחזק איסורא בחתיכה זו מ"מ הוחזק איסור בחנות ואפ"ה לוקחין ממנו על פי הטבח עכ"ל הרי דסובר דשווין ואף דהוא ז"ל סובר דאפי' באיתחזק איסורא בחתיכה נאמן ע"א מ"מ יש לומר למאן דסובר דאין ע"א נאמן נגד חזקת איסור ה"ה היכי דאיקבע איסורא לא נאמן והנה בכללי חזקות הוכחתי דדעת קצת קמאי ז"ל דהיכי דאיכא חזקה להתיר וחזקה לאיסור לא אמרינן דמסלקין החזקות כמאן דליתא דמי ונשאר ספק השקול כיון דסוף סוף לפנינו חזקות הסותרות זו את זו הוי כאיקבע איסורא ונ"מ טובא לדינא לרמב"ם דסובר ספיקא דאו' מדאו' לקולא רק מדרבנן לחומרא ובאיקבע איסורא מודה דמדאו' לחומרא דאל"כ ק' קו' קמאי ז"ל האיך משכחת א"ת וצ"ל כמ"ש מוהרי"ט ס"ב סי' א' ופרי חדש בכללי ס"ס דרמב"ם מודה באיקבע איסורא וסובר כמ"ד במס' כריתות דף י"ח דלא חייב א"ת רק באיקבע איסורא כגון חתיכה מב' חתיכות וא"כ היכי דאיכא חזקה להתיר וחזקה לאיסור לא אמרינן כיון דסותרים זו את זו מסלקינן והוי ספק השקול ומדאו' לקולא רק דהוי כאיקבע איסורא ומדאו' לחומרא וראי' לזה ממ"ש הכסף משנה בפרק ח' מהל' שגגות הלכה ג' לחד תי' אפי' בחתיכה אחת וע"א אומר זה שאכלת חלב היה וע"א אומר שהיה שומן חייב א"ת אעפ"י שרמב"ם סובר דלא חייב רק באיקבע איסורא דהיינו בב' חתיכות מ"מ עדות העדים שמכחישים א"ע לפנינו הוי איקבע איסורא ולא אמרינן דמסלקין עדותן כאילו לא היה לפנינו ע' בש"ך ח"מ סי' פ"ז ס"ק ט"ו ודוק ולפ"ז יש לומר דרא"ם סובר כסברת ריטב"א דכמו דאין ע"א נאמן בדאיתחזק איסורא ה"ה דאינו נאמן באיקבע איסורא וא"כ קשה קו' האור זרוע אפי' היכי שנמצאת בהמה שחוטה כהוגן ואין ידוע מי שחטה אמאי נאמן ניהו דמומחה שחיט כיון דרובן מומחין מ"מ כיון דגם במומחה איכא מיעוט דמקלקלין ולולי עדותו ראוי לומר סמוך מיעוטא לחזקה והוי פלגא ופלגא והאיך נאמן עדיין השוחט לומר ששחט כהוגן בלא קלקול כיון דהוי איקבע איסורא דלא מסלקינן המיעוט וחזקה הסותרים לרוב וע"ז שפיר מדויק דברי רבינו ברוך דסובר כמ"ש רשב"א הנ"ל כיון דרוב מומחין אין קלקול יוצא מבן דעת ואף אי איתרמי הוא רק מיעוט ואף דלולי עדותו הוי אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה והוי פלגא ופלגא מ"מ עכשיו שאומר שלא קלקל נאמן בעדותו דסובר כשיטת רש"י וסייעתו דבאיקבע איסורא נאמן ע"א כמו שנאמן בב' חתיכות ה"ה וא"ש ולק"מ ודוק. העולה דלכאורה מוכח מדברי רבינא דאין ע"א נאמן נגד חזקת, איסור:
יג) אמנם אכתי קשה חדא דקשה על הסוברים דע"א נאמן נגד חזקה ניהו דלא קיי"ל כרבינא מ"מ בדין זה לא מצינו חולק על רבינא וכיון דהוא בתרא ולא נידחו דבריו אמאי ס"ל דנאמן ותו נראה דאפי' הסוברים דאין ע"א נאמן נגד חזקה כדאיתא ביבמות דף פ"ח ע"א וברמ"א יו"ד סי' קכ"ז ס"ג היינו היכי שבעדותו בא להפקיע ולסתור לחזקה כגון שמוחזק חתיכה לאיסור והוא מעיד שמותרת כטבל והקדש וכה"ג משא"כ הכא שעדותו שמעיד אינו על הבהמה רק על עצמו שיוכל לשחוט וחזקה ממילא נפקע ועל אותו דבר שמעיד לולי עדותו הוא ספק השקול אם מתקן או מקלקל בכה"ג מסתבר לכ"ע נאמן כיון דע"א ובעל דבר נאמנים באיסורין בספק השקול ואף שחזקה ממילא נפקע מ"מ יש לומר דנאמן וקו' קמאי הנ"ל הוא רק אם מעיד על הבהמה שנשחטה כהוגן שמיד מעיד רק על השחיטה וא"כ לפי מה שכתבו ז"ל לתרץ שנאמן מטעם שהיה בידו. ה"ה יהיה נאמן מה שמעיד מתחילה כשמוסרין לו לשחוט שהוא מומחה כיון דעכשיו אין אנו דנין רק עליו אם הוא מומחה וכיון שנתחזק שהוא מומחה ממילא יהיה נאמן לשחוט אח"כ בינו לבין עצמו אף שיעיד אח"כ נגד חזקה דהא הי' בידו לשחוט כהוגן כמ"ש קמאי ז"ל לתרץ קו' הנ"ל ולכאורה יש להביא ראי' לדברינו ממה שכתב רמב"ם בפרק ט"ז מסנהדרין הלכה א' שאין צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל איסור עצמו בע"א יוחזק כיצד אמר ע"א חלב כליות הוא זה ואכל אחר שהתרה בו הרי זה לוקה אעפ"י שעיקר איסור הוא בע"א, וא"כ יש לומר ה"ה כאן כיון שבשעה שבא להעיד על עצמו שהוא מומחה ועדיין לא שחט הבהמה אינו מעיד רק על עצמו ולא על הבהמה דהוי ספק השקול ועל זה נאמן אף שאח"כ באנו לדון על החזקה מיהו לכאורה יש לחלק דשאני התם שבאותו זמן שמעיד על חתיכה שהיא אסורה לא באנו לדון על מלקות רק אם החתיכה מותרת ויהי' נ"מ מיני' אם אכל בשוגג או בלא התראה משא"כ הכא דליכא נ"מ במה שהוא בקי בהלכות שחיטה או אינו בקי רק לענין שחיטה אם מותר לשחוט אח"כ א"כ מיד אנו דנין שמעיד נגד חזקה וכיון שבאנו לדון מיד על חזקה יש לומר דאינו נאמן, ואולם מצינו דאפי' בכה"ג מהני עדותו דהנה איתא במס' יבמות דף ל"ט ע"ב לענין נאמנות להעיד מי הוא אחווא דמיתנא נחלקו רב אחא ורבינא ח"א בעדים וח"א אפי' קרוב או אשה והילכתא גילוי מילתא בעלמא הוא ואפי' קרוב או אשה נאמן וכתב הרי"ף ז"ל הטעם דלאו אמילתא דאיסורא ולא אמילתא דממונא קא מסהיד רק גילוי מילתא בעלמא הוא דמגלי הוא דהדין גברא הוא שלן והאי איתתא פלונית וכיון שהוא קודם למעשה אף שלאחר כך נ"מ מני' לענין חזקת ממון וחזקת איסור קם כמ"ש בשו"ת הריב"ש סי' קפ"ב הטעם כיון שהוא קודם למעשה וע' בב"י אהע"ז סי' קנ"ז ובס' עזרת נשים סי' י"ז והארכתי בזה בספרי חלק א' כלל א' פרט ו' אף שבאותו זמן שדנין אם הוא אחווא דמיתנא ליכא נ"מ לענין שום דבר רק לענין חליצה דהוא דבר שבערוה דהאי דינא הוא בכל גווני מ"מ מהני עדותו אף שבא אח"כ לסתור לחזקה כיון שכבר הוחזק על פיהם קודם למעשה וכיו"ב כתב הפני יהושע בקונטרס אחרון במס' גיטין דף ג' בקיום שטרות דהוי גילוי מילתא בעלמא וכן משמע בכמה דוכתי כמ"ש בכלל ע"א כגילוי מילתא. והנה איתא במס' חולין דף צ"ג ע"ב בכל התורה רבינא לקולא ור' אחא לחומרא והילכתא כרבינא לקולא וא"כ סובר רבינא היכי שעד מעיד קודם למעשה נאמן אף שאח"כ באנו להפקיע החזקה מחמת עדותו וא"כ הדק"ל אמאי קאמר שיהי' בודקין אותו מתחילה שהוא מומחה יהי' נאמן על עצמו שהוא מומחה שאתמחי מחכם כיון שעכשיו הוא קודם למעשה הוי כגילוי מילתא בעלמא שמגלה על עצמו שהוא בקי בשחיטה ואף שאח"כ יהי' נפקע החזקת איסור מ"מ לשיטת רבינא מהני. והנה ברמב"ם בפרק ז' מיבום הלכה ל"א כתב הטעם כיון דהוא דבר העשוי' להגלות ואפשר לידע אמיתת הדבר שלא מפיהם לכך נאמן לומר אחווא דמיתנא הוא משמע שהוא מפרש מה דאיתא בש"ס יבמות הנ"ל גילוי מילתא בעלמא הוא שר"ל עבידא לגלוי ואפשר שכוונתו כיון דהוי תרווייהו גילוי מילתא בעלמא ועבידא לגלוי, וע' בס' מוצל מאש סי' י"ז מ"מ גם לשיטתו קשה דהא אפשר לברורי אם הוא בקי לא מבעי' כשאומר מומחה פלוני בדק אותו דאפשר לברורי ולשאול פיו ואפי' לא פירש שמו מ"מ עדיין אפשר לברורי ולבודקו בכה"ג גם לשיטת הרמב"ם נאמן והדק"ל ולכאורה יש לומר טעמא דרבינא הא דקיי"ל ע"א נאמן באיסורין בספק השקול היינו היכי דאי אפשר לברורי אבל היכי דאפשר לברורי ע"י בדיקה מבררינן והכא אפשר לברורי אם הוא מומחה לכן לא סמכינן על עדותו מיהו שתי תשובות בדבר חדא דהא מבואר בשאלות ותשובות הרא"ש ומובא בשולחן ערוך א"ח סימן ל"ט ס"ט המוכר תפילין ואמר שהוא של אדם גדול נאמן ואינם צריכין בדיקה וכתב המגן אברהם סעיף קטן י"ג הטעם משום דע"א נאמן באיסורין הרי אף דאפשר לברורי ע"י בדיקה אין צריך לברורי ודוחק לחלק משום דהתם איכא טירחא דהא הכא איכא ג"כ טירחא. ותו דאכתי קשה אמאי אי' בסיפא דמתני' היכי דליתא קמן אח"כ למיבדקיה ליכא שום תקנתא רק באחרים רואין אותו ומשמע אפי' אמר מקודם לכן שהוא מומחה הא כיון דעכשיו אי אפשר לברורי יהי' נאמן להעיד על עצמו שהוא מומחה מטעם נאמנות ע"א באיסורין שאפי' בע"ד ונוגע נאמן בספק השקול והדק"ל:
יד' לכן נראה לענ"ד לתרץ קו' הנ"ל דהנה דעת הטורי זהב בסי' כ"ח ס"ק י"ד דגדול שאין יודע הלכות שחיטה דוב מעשיו מקולקלים ומועד לקלקל השחיטה כמו חש"ו וע' בטו"ז יו"ד סי' ט"ז ס"ק י"ג ודעת הש"ך בספר הארוך בסי' א' ופר"ח בסי' א' ס"ט ט"ו שאינו מועד לקלקל והוא ספק, וכבר נתבאר דעת הרבה פוסקים שאין ע"א נאמן נגד חזקה ומכ"ש שאין ע"א נאמן נגד רוב דרובא וחזקה רובא עדיף ומה שחידש הפני יהושע במס' קדושין דף ס"ג ע"ב שנאמן נגד דוב לא משמע כן מקמאי ז"ל והפני יהושע בעצמו סותר משנתו למה שכתב בחידושיו לכתובות בפרק ב' ויש לומר אפי' רמב"ן וסייעתו דס"ל ע"א נאמן להקל נגד חזקה מ"מ אינו נאמן נגד רוב דרובא עדיף מחזקה. וא"כ נראה להביא ראי' לשיטת הטו"ז ולק"מ קו' הנ"ל ושפיר קאמר רבינא שצריך בירור אם הוא מומחה כיון דלית לי' רוב המצוין אצל שחיטה מומחין הם ורובא דעלמא אינם בקיאין בהלכות שחיטה דאפילו לדידן רק רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם ולא רובא דעלמא כמ"ש הש"ך בסי' א' ס"ק ח' ולולי דיבורו כיון שאין אנו יודעין מהותו ראוי לומר שהוא מרובא דעלמא שאינן מומחין ומי שאינו מומחה רוב מעשיו מקולקלים כמו חש"ו ועכשיו שבא ואומר שהוא מומחה אין ע"א נאמן נגד רוב וא"כ מוכח כמ"ש הטו"ז דאילו לדברי הש"ך אפי' כשאינו מומחה הוי רק ספק שמא יקלקל תיקשי' יהי' נאמן לומר שהוא מומחה דבספק השקול ע"א נאמן אע"כ דרבינא סובר כסברת טו"ז לכן סובר רבינא בלישנא קמא כיון דליכא רוב מומחין ומי שאינו מומחה רוב מעשיו מקולקלים לכן בעינין דוקא שיודעין המוסרין לו שהוא בקי אבל אמירתו לא מהני כיון שמיד אומר נגד רובא וא"ש:
טו) ולפי דברינו הנ"ל נסתר מה שכתבתי דגם רבינא אית לי' רובא דמומחין רק דסובר דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה דאם נימא כן דגם רבינא סובר דהא רובא דמומחין נסתר מ"ש לעיל שמעיד נגד רוב שמקלקלין הדק"ל יהי' נאמן על עצמו שהוא מומחה שאתמחי מחכם לא מבעי' אי אזלינן בתר עדותו שמעיד עכשיו קודם שדנין על הבהמה בודאי ראוי להיות נאמן כדין ע"א נאמן באיסורין ואפי' אי נימא דאזלינן בתר הנגרר שע"י עדותו יופקע אח"כ חזקת איסור דבהמה מ"מ כיון דגם לולי עדותו כיון דאיכא רובא דמומחין שראוי לומר שהוא מהם אף דנימא סמוך מיעוטא לחזקה מ"מ הוי רק פלגא ופלגא אזי מן הדין ראוי להיות נאמן במה שאומר שהוא מומחה מטעם ע"א שנאמן באיסורין בספק השקול כגון בספק חלב ספק שומן אף שלא הי' בידו מעולם ואפי' אי נימא דהוי כאיקבע איסורא הא גם בכה"ג נאמן ע"א כמ"ש רמ"א בסי' קכ"ז ס"ג בחתיכה מב' חתיכות ע"א נאמן אלא ע"כ הכוונה כפי פשוטו דלית לי לרבינא כלל רובא דמומחין ומהאי טעמא סובר רבינא שאין נאמן על עצמו לומר שהוא מומחה כיון שאומר נגד רוב כיון שמן הסתם הוא בכלל רובא דעלמא שרוב מעשיהם בשחיטה מקולקלים ואין ע"א נאמן נגד רוב וא"ש:
טז) ולכאורה אכתי יש לעיין דהנה כבר נתבאר בשם קמאי ז"ל אפי' להסוברי' דאין ע"א נאמן נגד חזקת איסור מ"מ היכי שהי' בידו נאמן. וראיתי בספר פרי מגדים ביו"ד סי' א' במשבצות זהב ס"ק א' שמסופק אם ע"א נאמן נגד רובא היכי שהוא בידו שכתב וז"ל. ומזה נראה לי דאף שהוא בידו לא מהימן כל שהוא הפך הרוב דהא דבידו מהימן יליף לה מושחט בן בקר דכתיב לשון יחיד או בכהן המקריב כמ"ש רש"י בחולין דף י' ע"ב וזהו דוקא בחזקה ולא נגד הרוב אף שבידו הוא דמנלן הא ואולי גילוי מילתא בעלמא הוא כיון שנגד חזקה מהימן ה"ה נגד הרוב וצ"ע עכ"ל. ולענ"ד מוכח לרבינא בע"כ אלים כל כך מה שהי' בידו דנאמן אפי' היכי שאומר נגד רובא בצירוף חזקת איסור והטעם יבואר לקמן דהנה מקור הלימוד דהיכי שהי' בידו נאמן הוא במס' חולין דף יו"ד ע"ב דשוחט שהוא ע"א נאמן באיסורין ולא צריך להראות סכין להחכם רק מפני כבוד החכם כתב רש"י וז"ל ע"א נאמן באיסורין דכל יחיד ויחיד האמינתו תורה וזבחת מבקרך ומצאנך ושחט את בן הבקר (ויקרא א') ואכלו כהנים על ידו ולא הזקיקו להעמיד עדים בדבר ולא הצריכה תורה עדים אלא לעונש ממון או מיתת בית דין ולעריות דגמרינן דבר דבר מממון עכ"ל, ועיין בחי' הרשב"א וחי' הר"ן וכתבו קמאי ז"ל הטעם דנאמן כיון שהי' בידו ובכה"ג מיירי קרא שהי' בידו וא"כ לפי מה שכתבתי דרבינא לית לי' רובא דמומחין וכפי כוונה פשוטי אף שמצוין אצל שחיטה מ"מ יש לומר דמסתמא הוא בכלל רובא דעלמא שאינן מומחין, ע' ש"ך סי' א' ס"ק ח' וכבר נתבאר דבע"כ סובר רבינא כסברת טו"ז דמי שאינו מומחה רוב מעשיו בשחיטה מקולקלים בשחיטה כמו שחיטת חש"ו וא"כ תיקשי האיך אמרה תורה בסתם וזבחת מבקרך וכן ושחט את בן הבקר ולא ביאר בפירוש שנדע שהוא מומחה משמע שסמכינן על דיבורו לבד ושוחט בינו לבין עצמו ואוכלין אחרים משחיטתו הא מי שאינו מומחה רוב מעשיו מקולקלין ולולי דיבורו מסתמא הוא מרובא דעלמא שאין מומחין כיון דלית לי' האי רובא דמצוין אצל שחיטה מומחין הם ואיך נאמן לומר שהוא ממיעוט נגד רובא וגם יש לבהמה חזקת איסור אע"כ לרבינא מוכח מקרא דנאמן אפי' נגד רוב וחזקה היכי שהי' בידו דהוי כבעלים ובכה"ג מיירי קרא והטעם יש לומר לפמש"ל דהיכי שהי' בידו לא שביק היתירא ואכל איסורא שבידו למסור לשלוחו שהוא מומחה כמ"ש רשב"א וחזקה זו כיון דאתי מכח סברא דהדעת מכרעת לזה הוא בגדר אנן סהדי שכן הוא ועדיף מרובא וחזקה דמה דאנן סהדי שכן הוא הוי כעדים ועדיף אפי' מהרבה חזקות ורובות, וא"כ לפ"ז לכאורה הוי מצי רבינא לאוקמי מתני' באוקימתא רוויחא, הכל שוחטין לכתחילה אפי' מי שאין אנו יודעין שהוא מומחה כגון בבהמה שלו ששוחט לעצמו ומוכר לאחרים בכה"ג הוי בידו כיון שהי' בידו למסור לשלוחו שישחט כהוגן כמ"ש רשב"א במס' גיטין הנ"ל ומותר לכ"ע לאכול משחיטתו ולא צריך לבדוק אותו אם הוא בקי בהלכות שחיטה שהוא לבדו נאמן שהוא מומחה אף שאומר נגד רובא כיון שהי' בידו דבעלים נאמנים על שלהם כנ"ל בד"א בבהמה שלו אבל בבהמת אחרים שלא הי' בידו כיון שעל זה גופא אנו דנין אולי אינו מומחה ולא הי' בידו לשחוט כהוגן וגם אין בידו למסור לאחרים בלי רשות בעלים לא ישחוט לכתחילה עד שיבדקו אותו המוסרין לו אם הוא מומחה ואם שחט בהמתם בלי בדיקה יבדקנו לבסוף אם הוא בקי והוא סיפא דמתני' דשחיטתן כשירה בדיעבד, ומה דאיתא אח"כ וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשירה קאי ע"ז היכי דליתא קמן למיבדקיה דבבהמות אחרים אינו נאמן על עצמו לומר שהוא מומחה כיון שלא הי' בידו איני נאמן נגד רוב לכן בעינן דוקא אחרים רואין אותן מיהו באמת לק"מ כיון דגם לאוקימתא הלז בע"כ סובר תנא דמתני' דלא אמרינן רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם אינו מייתר בתי' זה כלום יותר מסתבר לוקים הכל בחד גווני בבהמות אחרים משנוקי בב' גווני רישא בבהמות של עצמו וסיפא בבהמות אחרים דאם הי' מצי לאוקמי שגם מתני' ס"ל רוב מצוין מומחין הי' הקו' אלימא דיותר מסתבר לאוקמי כן כי היכי דלא תיקשי מברייתא דף י"ב ע"א אבל לפי דברינו גם לאוקימתא הנ"ל בע"כ לית לי' רובא דמומחין יותר ניחא לאוקמי בפשיטות הכל בחד גוונא וזה פשוט.
יז) ומתוך דברינו הנ"ל יש ליישב בס"ד קו' תוס' שם בד"ה ואם שחט בודקין אותו וז"ל אע"ג דאיכא ברייתא לקמן דף י"ב דסובר רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם גבי מצא תרנגולת שחוטה קא מייתי בחר הכי תנאים אע"ג דהתם דחי לי' יע"ש, והוא תמוהו כי מי דחקו לרבינא להמציא פלוגתא אי משום דקשי' סיפא דאי' וכולן כדאיתא בש"ס מוטב לדחוק בלשון המתני' מלהמציא מחלוקת הא כמה פעמים איתא בש"ס חסורי מחסרא והכי קתני מכ"ש הכא דליכא אלא דקדוק דהו"ל לומר ואם שחטו וחזינן דשאר אמוראים לא חשו לזה וע' תוס' במס' ברכות דף ט"ו ע"ב ד"ה דילמא, ונלענ"ד ליישב קו' תוס' ללישנא קמא דרבינא ומקודם נברר דין שנחלקו הפוסקים בדבר שאדם נאמן כשמעיד להתיר אם אירע שלא הודיעו שאסור מי נימא דהוי הוכחה שנעשה היתר לאיסורו דאל"כ הי' זריז בדבר לומר או לעשות איזה מעשה שיבינו שנאסר כדי שלא יצמיח מכשול על ידי גירי' דילי' מקור הענין נובע מבית יוסף בטור יו"ד סי' א' דהנה בהא דאיתא בש"ס לכן ניידו אמוראים מדברי רבינא איתא שם וז"ל להך לישנא דאמרי מומחין אין שאין מומחין לא רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן להך לישנא דאמר מוחזקין אין שאין מוחזקין לא לעלופי לא חיישינן עכ"ל, וכתב בחי' רשב"א ובתה"א דף ו' בשם הרמב"ן מדאמר רוב מצוין כו' והכא קאמר לעלופי לא חיישינן ולא קאמר רוב מצוין אצל שחיטה מוחזקין הם ש"מ לעלופי לא חיישינן כלל ואפי' איתא קמן לא צריך לשיולי' יע"ש. ובדף ד' ע"א ד"ה לא הוסיף ביאור וז"ל דעילוף בן דעת אינו מצוי כלל יע"ש וכ"כ הר"ן בדף י"ב ע"א ונראה כוונתם כמ"ש בתב"ש סי' א' סעיף ג' דאיכא תרי רובא רוב בני אדם אינם שוחטים אא"כ הוחזקו בפני חכם ותו דרוב בני אדם אינם מתעלפים יע"ש. ומ"ש בפני חכם אזיל לשיטתו דסובר כרמ"א בסי' א' ס"א שסובר כרמב"ם דהוא אזהרה להשוחט אף שהוא מומחה ומוחזק לא ישחוט עד שיתחזק בפני חכם. ואולם לרשב"א כפי שיבורר לקמן שאין צריך מ"מ איכא רובא שמסתמא לא הי' שוחט עד שהוחזק ששחט ג"פ עכ"פ בינו לבין עצמו ויודע בעצמו שלא נתעלף ומשמע להדי' מדבריהם שס"ל שרובא דעלמא אפילו מי שאינו מצוי בשחיטה אינו רגיל להתעלף דעילוף בן דעת אינו מצוי כלל. ואולם רבינו בית יוסף ביו"ד סי' א' כתב דבר מחודש וז"ל כתב הרמב"ם בפרק ד' דלכתחילה חיישינן לעלופי אלא שאם שחט בינו לבין עצמו לא כתב שצריך לשואלו וטעמו משום דטעמא דעלופי משום שהי' הוא וכיון שזה יודע הלכות שחיטה ודאי אילו שהא לא הי' מאכילה לנו וזה פי' לעלופי ל"ח ורבינא הוי ס"ל דחיישינן דילמא יתעלף וישהא כשיעור והוא יסבור שלא שהא כשיעור ונדחה דבריו דכיון דנתעלף אינו יודע כמה שהא ואם הי' מתעלף הי' אוסרה מספק, ולפ"ז אפי' כי ידעינן בי' שהי' רגיל להתעלף אפשר שמותר לאכול משחיטתו ומטעם זה לא הביאו הפוסקים דין רגיל להתעלף כמו שכתבו הפוס' דין מי שאינו יודע הלכות שחיטה יע"ש. וע' בהגהות ס"ק ד' שמה שכתב הבית יוסף אח"כ בכוונת הרמב"ם הוא לדעת הטור שהבין בשיטת רמב"ם דל"ח לעילוף כלל ואפי' איתא קמן אין צריך לשיולי' רק שכתב אזהרה לשוחט עצמו ומה שכתב כאן הוא כפירש כסף משנה בכוונת הרמב"ם משמע שבית יוסף הבין מה דאיתא בש"ס לעלופי ל"ח אין ר"ל משום דאיכא תרי רובא רק שר"ל דאם הי' מתעלף הי' אומר ורמ"א בסי' א' סעיף ג' כתב מי שדרכו להתעלף ואנו יודעין שאינו מוחזק ושחט ואמר ברי לי שלא נתעלפתי נאמן מאחר שיודע הל' שחיטה והש"ך בס"ק י"ג כתב שנראה מדברי בית יוסף דאפי' שותק ואינו אומר כלום ג"כ שחיטתו כשירה דמאחר שיודע הלכות שחיטה ודאי אילו שהא או דרס לא הי' שותק ולא הי' מאכילה לנו והי' אומר ששהא או דרס ע"ש ובס' תב"ש ס"ק ל"ט חולק על הש"ך והסכים לדברי רמ"א דבעינן שיאמר ברי:
יח) ולולי דמסתפינא לחוות דעתי בדבר שנחלקו אבות העולם הי' נראה להבי' ראי' לדברי הבית יוסף וש"ך דהנה איתא במס' בכורות דף כ"א ע"ב לוקח מישראל מהו אמר רב בכור ודאי דאם איתא דביכרה אישתבוחי הוי משתבח לי' ושמואל אמר בכור ספק סבר לשחיטה קא בעי לי' ור' יוחנן אמר חולין ודאי דאם איתא דלא ביכרה כיון דאיכא אסורא אודועי הוה מודע לי' תני' כוותי' דר' יוחנן דאמר חולין אם לא הודיע הולך ושוחט ואינו נמנע לימא תהוי תיובתא דרב ושמואל התם במוכר תלי' מילתא הכא בלוקח תלי' מילתא עכ"ל וכתבו תוס' בד"ה מוכר וז"ל התם במוכר תלי' מילתא שיודע המוכר בלוקח שקנה לשחוט ועובר בלאו דלפ"ע אם אינו מודיע דלוקח לא בעי לאסוקי דעתי' שמכר אמה או בתה הכא בלוקח תלי' מילתא שעליו לחקור בבהמתו אם חייבת בבכורה עכ"ל, וא"כ סובר ר' יוחנן אפי' היכי שהחיוב על העושה מעשה לחקור שלא יעשה איסור מ"מ היכי שאינו יודע אם הוא אסור ונטל מישראל אחד שיודע האמת ולא הודיע לו מוכח משתיקתו שהענין הנתהווה הוא בהיתר מחמת ח"כ שלא הי' עובר על לאו לפ"ע כו' וכתבו תוס' ד"ה ר' יוחנן דהלכה כר' יוחנן וכן איתא בש"ע יו"ד סי' שט"ו סעיף ו', וא"כ לפ"ז נכונים דברי הבית יוסף וש"ך כיון ששתק השוחט ולא אמר אף שהחיוב מוטל על האוכל בשר לידע אם נשחט כדין מ"מ כיון שהי' נמסר תחת יד השוחט מוטל עליו להודיע וא"כ כששתק איכא הוכחה שהי' כשירה דאם הי' טריפה הי' מודיע לו שלא יצמיח מכשול על ידו כמו בבכור וא"כ הבית יוסף לשיטתו דסובר דהלכה כר' יוחנן שפיר כתב דאפילו בשתק הדין דמותר לאכול, ואולם רמ"א שכתב דבעינן דוקא שיאמר ברי יש לומר דאזיל לשיטתו שהביא דעת יש אומרים שהוא דעת רבינו יונה המובא ברא"ש שהלכה כשמואל ול"ל הך סברא דאם איתא דאיכא איסורא הוי מודיע לו לכן סובר ג"כ דבעינן שיאמר ברי לי וכל אחד אזיל לשיטתו (וק"ק על הש"ך שכאן כתב להלכה דלא בעי שיאמר ברי ובס' שט"ו לא הכריע בין הדיעות וע' בטו"ז שם ס"ק ז' שדבריו תמוהין שלכאורה מיושב קו' הש"ס וכבר הרגיש בזה בתב"ש סי' ט"ז וע' ס"ך ס"ק ח') וא"ש. וכן מצאתי סברא זו בב"ח סי' א' שכתב וז"ל כתב הר"ן ז"ל דאיכא מ"ד דכי היכי דאמרינן רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם וסמכינן בהמחאה שלו הכא נמי סמכינן עליו ששחט רובן של סימנים שרוב מצוין אצל שחיטה חברין הם וחזקה על חבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו פי' היכי ששחט והלך לו דסמכינן ארוב מומחין הם איכא מ"ד דסמכינן נמי עליו שבדק בסימנים ומצאן שחוטין כראוי דאי לא שחטה כראוי אי נמי שהא או דרס שלא במתכוין הי' לו להודיע קודם שהלך ומדשתק והלך לו חזקה שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מת"י בשתיקה בלא הודעה ועוד דהי' לו להשליכה לאשפה שבשוק ולא להניח בבית ולהכשילם שיאכלו נבילה וז"ש חזקה עליהם שאינו יוצא דבר שאינו מתוקן מתחת ידיהם אבל דעת ההלכות אע"ג דסמכינן ארוב מצוין כו' אעפ"י שאין מכירין אותו הטעם כיון שהלך לו ואינו לפנינו ואי אפשר לעמוד עליו על ידי בדיקה אבל מה שאפשר לבדוק חייבין לעמוד עליו בבדיקה וכיון שאפשר לעמוד עליו בבדיקת הסימנים צריך לבודקן יע"ש, וא"כ בגוף סברא כ"ע מודו רק מחמת כיון דאפשר לברורי לא סמכינן על חזקה הלז דהי' לו להודיעו והיכי דאי אפשר לבדוק בסימנים משמע לכ"ע סמכינן על זה כיון ששתק ולא אמר מוכח שליכא ריעותא בשחיטה והנה רמ"א שם בסעיף ב' כתב וז"ל ואם שחט וליתא קמן למיבדקיה מ"מ יבדקו בסימנים אם נשחטו רובן דכל מה דאפשר למיבדק בדקינן יע"ש והיינו כדעת בעל הלכות ומשמע להדי' דהיכי דאי אפשר למיבדק בסימנים שאין בית השחיטה לפנינו סמכינן שמסתמא הוא בכלל חבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו ולא הי' שותק והי' מודיעו, וא"כ לפ"ז קשה שדבריו סותרין זה אח זה שבסעיף ב' כתב דבעינן דוקא שיאמר ברי לי הא כיון שיודע הלכות שחיטה הוא בכלל חבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו ולמה בעינן שיאמר ברי וצ"ע.
יט) לפ"ז יש ליישב קו' תוס' אליבא דרבינא ול"ק על רבינא גדייו ותרנגוליו ומצאן שחוטים דמותרת ומבואר שם הטעם משום דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם דיש לומר התם אפי' דליתא לרובא דמומחין מ"מ א"ש כיון דע"כ נמצאו שחוטין כראוי במקום שרוב ישראל כדאיתא בקמאי ז"ל והובא בש"ע סי' א' סעיף ד' וא"כ עכ"פ בא ליד ישראל ומיד שבא לידו היה הדבר בידו ואם הוא בעצמו מומחה הוה בידו לשחוט כהוגן או למסור למומחין וכיון שבע"כ נמצא במקום שאין דרך להשליך טריפות דבאשפה שבשוק אסורה א"כ מזה גופא הוכחה שבע"כ נשחט כהוגן שאל"כ לא היה מניחו במקום שיוכל להצמיח מכשול ע"י זה והיה משליך למקום שמשליכים טריפות ושתיקה זו הוי כאמר ואילו היה אומר הישראל שמצאה שנשחטה כהוגן הי' נאמן כיון שהוא תחת ידו הוא כבעליו שנאמן אפי' נגד חזקה ורוב כיון שבידו למסור לשחוט למומחה כמש"ל דמוכח לרבינא מקרא דשחט את בן הבקר שנאמן ע"א היכי שהיה בידו אפי' אם אומר נגד רוב וחזקה כיון דלית ליה רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם ולולי עדותו רוב מעשיו בשחיטה מקולקלים ומ"מ נאמן כנ"ל וה"ה כאן אף דלית ליה לרבינא רוב מצוין אצל שחיטה מומחין ומסתמא ישראל שמצא התרנגולת אינו מומחה דהוא מסתמא מכלל רובא דעלמא מ"מ כיון שמצא והיה תחת ידו הוא כבעלים שנאמנים אפי' נגד רוב וממילא כשלא אמר כיון שמוכח כשהניח במקום שיוכל לבוא לידי מכשול שבע"כ היה כשירה והנה שם איתא בברייתא מי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטין ר' יהודא אוסר ר' חנינא בנו של ר' יוסי הגלילי מתיר אמר ר' נראין דברי ר' יהודא במצאן באשפה ודברי ר' חנינא במצאן בבית ועלה על דעת הש"ס דפליגי אי רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן ומסיק ר' נחמן בר יצחק דכ"ע רוב מצוין כו' ובבית כ"ע לא פליגי דשרי באשפה שבשוק דכ"ע לא פליגי דאסור כי פליגי באשפה שבבית מר סבר אדם עשויה להטיל נבילות באשפה שבבית ומר סבר אין אדם עשויה כו' ומה שאמר נראין ה"ק נראין דברי ר' יהודא לר' חנינא שאף ר"ח לא נחלק עליו אלא באשפה שבבית כו' ולפי מ"ש יש לומר דגם רבינא מוקי כן פלוגתיה רק דסובר דכ"ע סברי אין רוב מצוים אצל שחיטה מומחה הם ובאשפה. שבשוק כ"ע לא פליגי דאסור דמוכח שנטרפה ובבית דכ"ע לא פליגי דשרי דאף שאין רוב מומחין מ"מ אם היה זה שמצא לפנינו והיה אומר שנשחטה כהוגן היה נאמן אפי' נגד רוב כיין שהיה בידו גם עכשיו מה שהניח שחוט במקום שישראל מצוין ויוכל לבוא לידי מכשול ע"י זה הוי כאומר כיון דדרך להניח כשירות בבית אך פליגי באשפה שבבית מר סבר אדם עשויה להטיל נבילות וליכא הוכחה ממה שהניח שם דהוי כאמר שהוא טריפה ומר סבר אין עשויה והוי כאמר שכשירה וכ"ע יש לומר דסבירא ליה דליכא רובא דמומחין משא"כ בהאי דרבינא דקאי על מתני' דמיירי שאחרים מוסרין לו לשחוט בהמתם שפיר קאמר רבינא שאין נאמן לומר שהוא מומחה כיון שלא היה בידו מעולם כמש"ל ושאני התם דהיה בידו כיון שבע"כ מצאו ישראל ואין ישראל חשוד על איסור נבילה בוודאי היה נשחט כהוגן ע"י מומחה דכיון שמצאו הוא בעליו ודוק. ואולם אכתי קמה קו' תוס' על רבינא מברייתא הרי שמצא תרנגולת שחוטה בשוק או שאמר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצאו שחוט חזקתו שחוט מהתם מוכח דבע"כ רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם דאל"כ תיקשי אמאי במצא תרנגולת שחוטה בשוק מותרת נימא שמא היה אחר מרובא דעלמא שאינם מומחין שחטו ואירע קלקול בשחיטה ולכן לא נזהר ואף שמצאו בשוק ואין דרך להשליך נבילות בשוק כמ"ש תוס' שם ד"ה כי לר"ח מותרת מ"מ יש לחוש אולי שלא מדעת נאבדה מבעלים (וע' תוס' ד"ה או) ואירע שנפל בשוק ושאני אבדו גדייו ותרנגוליו ומצאן שחוטין שבע"כ מצאן אחד לא תלינן שנאבד גם אח"כ מזה כי לא חיישינן לנפילה שלא מדעת היכי שלא מוכח רק דתלינן דעשה זאת ששחטו שחשב שנתייאשו הבעלים ובדומה ואח"כ נמלך להחזירן כמ"ש בתב"ש סי' א' סכ"ה ס"ק מ"ב (ועמ"ש בס' בכור שור דף י"ב ע"א) לכן שפיר יש לומר דאיכא הוכחה שנשחט בכשרות כיון שהניח במקום שזורקין כשירות משא"כ במצא תרנגולת שחוטה דיש לומר שבעלים אבדו כשנשחט כמ"ש תוס' ליכא הוכחה דהוי כאמר שנשחט בכשרות אפי' כשנמצא במקום שאין דרך להשליך נבילות כיון שיש לחוש שעל פי מקרה נאבד במקום זה ואולם עכ"פ הרווחנו בדברינו שברייתא דאבדו גדייו ותרנגוליו אתי' כרבינא וכ"ע לית להו רובא דמומחין וא"ש: