שערי תורה חלק ג· רבי בנימין וולף לב
כלל יז · פרט י
יבואר שיטת רי"ף לפסק הלכה ושיטת
רש"י לפסק הלכה:
מב) בטור יו"ד סי' ס"ג הביא ג' שיטות בזה (א') דעת הרי"ף ורמב"ם דהלכה כרב וז"ל בשר שנתעלם מן העין אסור אפי' בהמה שלימה ואפי' מונח בביתו לדעת רב אלפס וכ"כ הרמב"ם חכמים אסרו כל בשר הנמצא בין בשוק בין ביד עכו"ם אעפ"י שרוב הטבחים והמוכרי' ישראל ולא עוד אלא אפי' המונח בביתו אסור אם נעלם מן העין אא"כ יש בו סימן או ט"ע עכ"ל ויש לדקדק בדברי רבינו (א') האיך משווה דברי רי"ף ורמב"ם בהדדי הא רי"ף מתיר בנמצא ביד עכו"ם כדאי' שם להדי' דמביא קושי' הש"ס מרבי ומט' חניות ותי' הש"ס בנמצא ביד עכו"ם שאני ורמב"ם אוסרו. (ב) יש לדקדק ששינה מלשון הרמב"ם שכתב וז"ל וכבר אסרו חכמים כל בשר הנמצא בין בשוק בין ביד עכו"ם אעפ"י שכל השוחטין וכל המוכרין ישראל עכ"ל, הרי דדייק וכתב כל השוחטין ומוכרין ורבינו ביאר בשמו רוב הטבחין ומוכרין ישראל ודוחק לומר דרובו הוא ככולו, ע' ש"ך סימן ס"ג ס"ק י"א דהא חייב אדם לומר בלשון רבו והו"ל להעתיק כל לשונו, לכן נלענ"ד דדבר גדול רמז לנו רבינו בכל זה וסובר דרי"ף ורמב"ם בחדא שיטה קיימי ונראה דהוי קשה לי קושי' קמאי ז"ל המובא בהה"מ דדברי הרמב"ם הם נגד סוגי' הש"ס דמפורש אפי' לרב בנמצא ביד עכו"ם שרי והוי דחיקא לי' תירוצו שסמך על ירושלמי כיון דקיי"ל הלכה כתלמודא דידן דהם בתראי. ותו קשה לי האיך יחלוק הרמב"ם על רי"ף רבו שדרכו למשוך אחריו. לכן נראה שגירסתו הי' ברמב"ם חכמים אסרו כו' שרוב טבחים ומוכרים ישראל ולא הי' בגירסתו תיבת כל, וכן מצינו בכמה דוכתי שגירסת הטור ברמב"ם הי' הפוכה מגירסתינו ולפ"ז ניחא הכל דהנה לעיל כתבתי היכי שרוב טבחי ישראל שמוכרין בשר שחוטה ומיעוט עכו"ם מוכרין בשר נבילה, לכאורה יש לאסור בשר הנמצא ביד עכו"ם אף דליכא משום בשר שנתעלם מן העין דגם ביד עכו"ם הוא בחזקת המשתמר כמ"ש רש"י בד"ה נמצא מ"מ אסור כיון דעכ"פ מיעוט עכו"ם מוכרין בשר נבילה ונמצאת נבילה בזמן ההוא יש לומר כסברת הר"ן במס' חולין דף צ"ה ע"א דמסתמא קונה העכו"ם בשר טריפה דהוא בזול ולא קנה מרוב בשר שחיטות ובכה"ג ל"ש לילך בתר רובא ואף בעיר עכו"ם שמוכרחין לקנות בשר שחוטה שלא מספיק להם מיעוט בשר טריפה כמ"ש בס' תב"ש סי' ס"ג מ"מ ברור שעכ"פ מי שיוכל לקנות בשר טריפה קונה, ועפ"י דין היכי דפריש העכו"ם מביתו והלך לשוק או לבית ישראל מותר לקנות ממנו דכל דפריש מרובא קפריש ואסור לילך לביתו דהוי קבוע וממילא אסור אפי' בפירש שמא יקח מן הקבוע, מיהו הני מילי היכי דאיכא מיעוט טבחי עכו"ם אבל היכי דכל הטבחים המוכרים הם ישראלים אעפ"י שנזדמנו טריפות בחניות במיעוטא אזי בשר הנמצא ביד עכו"ם מותר דליכא קבוע כיון דעל פי דין אסור לישראל למכור בשר טריפה לעכו"ם במקום שאין מכריזין שמא ימכרנו לישראל ומוקמינן לטבח בח"כ והבין הטור בשיטת רמב"ם דסובר דאיכא ח"כ באיסור דרבנן דלא כהה"מ בפ"א מאישות, ועוד יש לומר לפי מה שכתב הטור בסימן ס"ה בשם רמב"ם בפ"א ממאכלות אסורות דאין לוקחין בשר מכל טבח אא"כ הי' אדם כשר ומוחזק בכשרות אותו שוחט לעצמו ומוכר לאחרים וכן איתא בש"ע שם סעיף י"ז בעינן שיהי' מוחזק לנו בכשרות שנזהר אפי' באיסור דרבנן והה"מ לא קאמר רק בסתם ישראל, וי"ל דלרמב"ם הוי קשה לי' על תי' הש"ס בקו' על רב מ"ט חניות דאיתא בנמצא הלך אחר הרוב דמיירי בנמצא ביד עכו"ם ניהו דליכא משום בשר שנתעלם מן העין ליתסר מטעם קבוע ולא ניחא לי בתי' שכתבתי בפרט א' הקדום דמתני' קאי על דין תורה דלא הוי קבוע דאו' כיון דאין איסור ניכר דזהו דוחק לכן הי' מפרש בכוונת הש"ס שכל הטבחים והמוכרים הם ישראלי' ובחניות העשירי דאיכא בשר נבילה הי' שנזדמנו לי' דליכא קבוע מחמת ח"כ אמרינן שלא מכרו הטבחי ישראל לעכו"ם היום בשר נבילה ואף דעכו"ם רוצה בשר טריפה שהוא בזול מ"מ הם לא מכרו לו ומוקי הש"ס אליבא דרב דמיירי בכה"ג דליכא קבוע וגם משום בשר שנתעלם מן העין ליכא כיון שהוא ביד עכו"ם הוא בחזקת המשתמר ואולם הרמב"ם שכתב דחכמי' אסרו בשר הנמצא ביד עכו"ם היינו היכי שרק רוב טבחים והמוכרים ישראל ומיעוט הם טבחי עכו"ם שמוכרין בשר טריפה דאסרו חכמים מטעם קבוע ומן התורה לא הוי קבוע כיון שאין איסור ניכר ואמרינן כל דפריש מרובא קפריש ורוב עכו"ם מוכרחין לקנות בשר שחוטה דלא מספיק להם בשר טריפה אבל חכמים דאסרו קבוע החמירו כאן וא"כ גם רי"ף סובר כרמב"ם דהוא העתיק לשון הש"ס ושם בע"כ מיירי שכל הטבחים והמוכרים הם ישראלים ואפשר שזה שכתב רמב"ם וכבר אסרו חכמים כל בשר הנמצא בין בשוק בין ביד עכו"ם כו' שמ"ש בין ביד עכו"ם קאי גם אתיבת בשוק ור"ל שעכו"ם הי' לו בשר בשוק ולא הלך ישראל לביתו ג"כ אסור שמא יקח מן הקבוע וא"כ ל"ק על רבינו הטור ודבריו מדוייקים בס"ד. (שיטה ב') כ' הטור בשם רש"י דמותר הכל משום דהלכה כלוי, וראיתי למו"ז הב"ח ז"ל על הא שכתב הטור ורש"י היתר הכל כתב וז"ל מיהו ודאי אף רש"י לא היתר בנאבד אלא ברוב טבחי ישראל אי נמי מצאו במקום שהניחה אפי' ברוב טבחי עכו"ם אבל בלא מצאו במקום שהניחן אם רוב טבחי עכו"ם אסיר אפי' לרש"י דאע"ג דלעורבים דאייתי מרובא דעלמא ל"ח לרוב טבחי עכו"ם דאיתנייהו קמן השתא ודאי חיישינן ומ"ש רבינו ורש"י היתר הכל אינו חוזר אלא לשתי חלוקות שכתב תחילה על שם רמב"ם לאיסור אפי' ברוב טבחי ישראל אפי' המניח בשר בביתו אם נעלם מן העין שבאילו היתר רש"י הכל אבל לא כשרוב טבחי עכו"ם וגם לא מצאו במקום שהניחו ע"ש בפי' רש"י שמוכח כן להדי' בד"ה האידנא דהתירא שכיח טפי וכ"כ הבעל התרומה בסי' מ"ז לדעת ר"ת דפוסק דאין הלכה כרב עכ"ל משמע דהבין אפי' בהניח בביתו ולא מצאו במקום שהניחו מודה לוי דאסור היכי דרוב טבחי עכו"ם. לכאורה יש לדחות הראיה מדברי רש"י דהנה רב"י כתב בד"ה האידנא דהתירא שכיח טפי וז"ל דהיום רוב שוחטין ישראל הם ולספק טריפות ל"ח דרוב בהמות אינן טריפות עכ"ל, וכוונתו כיון שכתב דבעינן רוב טבחי ישראל ולענ"ד לא מוכח לפי מה שכתבתי לעיל שהרבה מקמאי ז"ל סוברי' דהלכה כרבי דאמר בפסחים דף י' ע"א דאמרינן זהו שנאבד זהו שנמצא א"כ ל"ד דהתם לא נאבד ממנו רק שעורבים הביאו כבדי וכוליתא בודאי אם רוב טבחי עכו"ם הם כאן אסור כיון דיש לחוש דהביאו בשר טריפה דהא לא שייך לומר זהו שנאבד זהו שנמצא משא"כ היכי שנאבד ממנו בשר שחוטה ומצאו במקום שלא הניחו איכא חזקה זהו שנאבד זהו שנמצא ולא נעשה עוד ריעותא דנפילה מאדם אחר וכמו שאכתוב לקמן, ואולם כבר כתבתי שבס' תב"ש סי' ס"ג ס"ק ט"ו השיג על פרי חדש וכתב דלא דמי להא דסובר רבי דאמרינן זהו שנאבד זהו שנמצא דזהו דוקא היכי שהי' לו חזקה להתיר כמו התם שהי' השדה בחזקת טהרה אלא שנאבד בה קבר ואח"כ כשנמצא מוקמינן לה אחזקה קמייתא משא"כ הכא שאנו דנין על הבשר אם היא כשירה או טריפה איזה ח"כ יש לו דילמא נבילה מעיקרא הי' עכ"ל יע"ש, ואולם לענ"ד יש לומר מטעם אחר ראוי' לומר זהו שנאבד זהו שנמצא דהנה תוס' כתבו במס' ב"ב דף כ"ג ע"ב ד"ה ודאי ורשב"א הובא בס' שיטה מקובצת שם דל"ח לנפילה דמסתמא בני אדם נזהרין שלא לאבד דבר ששוה ממון וא"כ ניהו דלהאי אירע לו מקרה שנאבד ממנו מה"ת נימא דנעשה עוד מילתא דלא שכיח ונאבד מאחר ג"כ יותר מסתבר לומר זהו שנאבד זהו שנמצא ולא נפל עוד אחרת. מיהו לפ"ז קשה על ר' הונא ור' נחמן דמיירי שנאבד כרכשתא וגבא דבישרא אף שמצאו שלא באותו מקום למה הצריכו ט"ע נימא אותו שנאבד אותו בנמצא ולא נפל עוד כרכשתא וגבא דבישרא מאדם אחר כיון דנפילה לא שכיח, ואולם לפי מ"ש לעיל לק"מ דכתבתי שה דרב בע"כ לית לי' חזקה זהו שנאבד זהו שנמצא ורב הונא סובר כרב רבו ולדידן דקיי"ל כלוי שפיר יש לומר דאמרינן הך חזקה ועוד יש לומר דרב הונא לשיטתו אזיל דהנה במס' ב"ב דף קע"ב ע"ב איתא ההוא שטרא דכתב בי' אני פלוני בן פלוני לויתי ממך סובר רב הונא ממך ואפי' מריש גלותא דחיישינן לנפילה ושמא אדם אחר הלווהו ונפל ממנו ומצא ופירש אביי כוונתו דסובר לנפילה דרבים חיישינן כמ"ש רשב"ם בד"ה אביי ותוס' ד"ה לנפילה היכי דיש לחוש מכל אדם שבעולם שנפל מזה או מזה חיישינן לנפילה ורבא חולק וסובר דל"ח לנפילה ויש לומר דהתם במס' ב"ב שם כתבו כן דסבירא להו דסוגי' אזלה אליבא דרבא דקיי"ל כוותי' דסובר דל"ח. ואולם ר' הונא לשיטתו שפיר מצריך ט"ע כיון דחיישינן לנפילה דרבים ממילא לא שייך לומר זהו שנאבד זהו שנמצא כיון דליכא ח"כ כנ"ל א"כ לפ"ז יש לומ' לפסק הלכה דקיי"ל כרבא דל"ח לנפילה יש לומר דלוי סובר היכי שנאבד מאחד בשר שחוטה ואח"כ מצאו שלא במקום שהניחו אפי' ברוב טבחי עכו"ם אין צריך סימן וט"ע כיון דהלכה כרבי דאמרינן זהו שנאבד זהו שנמצא. אמנם שוב ראיתי דלא דמי להאי דסובר ר' הונא בבבא בתרא שם דיש לומר גם ר' הונא מודה דלא שכיח נפילה ושאני התם שהוא להוציא ממון מחזקתו חיישינן לנפילה דאלים טובא חזקת ממון ול"מ אפי' רובא להוציא ע' תוס' במסכת ב"מ דף ב' ע"ב ד"ה איסורא ולכן אף דלא שכיח דרוב בני אדם נזהרין שלא לאבד דבר ששוה ממון מ"מ לא מהני משא"כ לענין איסורא דלא בעי ראי' ברורה וסגי בהוכחה כמ"ש הטו"ז ביו"ד סי' צ"ח ס"ק ב' דהא ע"א נאמן באיסורין והכא עכ"פ איכא הוכחה שאין דרך העולם לאבד דבר ששוה ממון ושפיר יש לומ' דל"ח אפי' לנפילה דרבים ועוד יש לומ' דלא דמי להתם דהנה בלא"ה יש להבין כיון דמסברא והדעת מכרעת דאדם נזהר שלא לאבד דבר ששוה ממון ורוב בני אדם נזהרין והוא מילתא דלא שכיח ולפמ"ש רשב"ם שם בד"ה אמר כתב וז"ל ממך משמע אפי' מריש גלותא כלומ' שמא ריש גלותא או אדם אחר הלוהו ונפל ממנו ומצאה יע"ש והא רב סובר הולכין בממון אחר רוב כדאיתא במס' ב"ב דף צ"ג ומסתמא ר' הונא סובר כרב רבו כמו דמקשה הש"ס במס' שבת דף קכ"ח ע"א וא"כ אמאי לא יוציא ממון בשטר זה דהא איכא הוכחה שלא נפל ממלוה אחר דודאי המלוה הוא מרוב בני אדם שנזהרין שלא לאבד דבר ששוה ממון ונפילה מילתא דלא שכיח ואולם לולי דברי רשב"ם יש לפרש כוונת ר' הונא דהנה הא דמוציאין ממון בשטר חוב היכי שמפורש שם המלוה משום חזקה שטרך בידי מאי בעי דאלים מחזקת ממון דהוי כאנן סהדי שאין הלוה מניח שטרו אצל המלוה כשפורע לו ע' רשב"ם במס' ב"ב דף ע' ע"א ד"ה או וכיון דאיתא במס' כתובת דף פ"ז דמיפרע לא דייק חושש אולי יתבענו דחושב שכן הוא ויאמר בדדמי והכא שלא ניכר שם המלוה ליכא הך חזקה דלוה יכול לטעון שהיה חייב לאחר לריש גלותא וכיו"ב, וכבר פרע לאותו מלוה והחזי' לידו שלם ולא קרע ולא חשש לשמרו כיון שאצלו לא שוה ממון ולא חשש ליזהר שלא ליפול מידו ואולי ימצא אחר ויתבע כיון דאין דרך בני אדם להעיז בדבר שחבירו מכיר בשקרו ע' תוספת במס' כתובת דף י"ח ע"א ד"ה חזקה לא יעלה על דעתו שאם ימצא אחר שיתבענו וגם אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזיקנן דיותר מסתבר דימצא מרובא דעלמא כדאי' במסכת מכשירין ולגבי מלוה הלז הוי מציאה דחד ע' רשב"ם שם ד"ה אביי ולא קשה קושי' הנ"ל דאיכא רוב שחסו על ממון ונזהרים מנפילה דאצל לוה לא שוה ממון ואף דר' הונא מודה לנפילה דחד לא חיישינן והכא הוי נפילה דחד מלוה זה דז"א דיש לומ' כמ"ש רשב"ם בד"ה ואביי וז"ל ואביי לנפילה דחד ל"ח כגון שטר שביד יוסף בן שמעון שיש לו על אחד מן השוק דהיינו נפילה דחד ומציאה דחד דהיכי איתרמי מילתא דמיוסף בן שמעון נפל ויוסף בן שמעון מצאו הלכך ל"ח אבל גבי לויתי ממך מנה דהיינו נפילה דרבים שיש לחוש מאיש אחד בעולם נפל ואיש אחד בעולם מצאו כגון זה שמוחזק בו האם ודאי חיישינן ולא יגבה בו יע"ש וע' בתוס' ד"ה לנפילה ולפי דברינו יש לומ' דר' הונא סובר דוקא לנפילה דחד ומציאה דחד לא חיישינן אבל בנפילה דחד ומציאה דרבים חיישינן ושפי' יש לחוש שנפל מלוה זה הנזכר בשטר ומציאה דרבים דאחד בעולם מצאו וא"כ ל"ד להתם מ"מ ניהו דלא מוכח משם מ"מ לפי מ"ש בפרט א' דנחלקו רב ולוי בחזקה דזהו שנאבד זהו שנמצא יש לומ' דרב הונא סובר כרב רבו וא"כ לשיטת רש"י דהלכה כלוי יש לומ' דרש"י סובר דאפי' מצאו שלא במקום שהניחו ורוב טבחי עכו"ם מ"מ הבשר מותר מטעם זהו שנאבד זהו שנמצא וא"כ דברי הב"ח לא מוכרחין: