אור ברסלב
שערי תורה חלק ג כלל יז › פרט ג

שערי תורה חלק ג· רבי בנימין וולף לב

כלל יז · פרט ג

פרט ב

יבואר ביאור הסוגיא עפ"י הכלל חזקה זהו שנאבד זהו שנמצא:

ו) ונלענ"ד ליישב הסוגי' בס"ד שיהי' מדויק כל המשך הסוגי' דהנה בהא דכתבו קמאי ז"ל אפי' להסוברי' דהלכה כלוי מ"מ אם נאבד ממנו ונמצאת שלא במקומה חיישינן תמה הפרי חדש בסי' ס"ג ס"ק ג' דראוי לומר חזקה זהו שנאבד זהו שנמצא כעין דאיתא במס' פסחים דף י' ע"א על העכבר בפנינו לבית עם חמץ ובדק בעה"ב אחריו ואשכח פרורין ואינו יודע אם זו היא ואין צריך לחזור ולבדוק או לא וצריך לחזור ולבדוק את הבית פלוגתא דר' ורשב"ג דתניא שדה שנאבד בה קבר ואין ידוע מקומו הנכנס לתוכו טמא נמצא בה קבר לאחר זמן ואין ידוע איזה הוא קבר האבוד בה הנכנס לתוכה טהור שאני אומר קבר שאבד הוא קבר שנמצא דברי ר' רשב"ג אומר תבדק כל השדה כולה ובא"ח סי' תל"ט כתב הפר"ח דפסקו הפוסקים כר' לכן תמה על הטור שכתב שם בדין על ובדק ואשכח שאם ביטל כבר תלינן לקולא ואין צריך לחזור ולבדוק ואם לא ביטל צריך לחזור ולבדוק משמע דפוסק כרשב"ג וכמ"ש הבית יוסף דלפי מה שמוכח דהלכה כר' אפי' ביטל לא בעי לכן יצא לחלוק על קמאי ז"ל, והעלה לדידן דקיי"ל כלוי בבשר שנתעלם מה"ע לעולם ל"ח לעורבי' היכי דלא חזינן שנטל העורב וא"כ בשר שהניחו בבית אפי' מצאו שלא במקום שהניחו אף דרוב טבחי עיר עכו"ם מותר דל"ח לעורבים וכן ל"ח לעכו"ם שהחליפו כיון דאמרינן זהו ש אבד זהו שנמצא ועיין בא"ח סי' תל"ט ובס' חק יעקב שם ס"ק י"א ועיין בשו"ת שב יעקב חלק אהע"ז סוף סי' י"א ובשו"ת נב"י בתק"ע חלק אהע"ז סי' מ"ו, מיהו לפמ"ש בכללי חזקה דדעת קצת קמאי ובתראי ז"ל דלא סמכינן על חזקה היכי דאפשר לברורי אפי' היכי דליכא חזקה לאיסורא המתנגד עיין מג"א סי' תל"ז ס"ק ד' ובסי' ח' ס"ק י"א ובשו"ת נב"י מה"ק חלק יו"ד סי' ד' בסופו יש לומר אפי' רשב"ג מודה בעלמא דאמרינן זהו שנאבד זהו ש מצא ושאני התם כיון דאפשר לברורי ולבדוק הבית והשדה לא סמכינן על חזקה היכי דאיכא לברורי וכדאי' כיו"ב ביו"ד סי' א' ובש"ע א"ח סי' תל"ז סעיף ג' וסובר רשב"ג אפי' היכי דאיכא טירחא לברורי צריך לברר ועיין פר"ח שם ופר"ח יו"ד סי' א' ובתבואת שור שם ס"ק ג' ודוק. וא"כ בנ"ד לכאורה אפי' לרשב"ג יש להתיר ויש לעיין על זה שכתב בתשו' שב יעקב ובב"י לענין עגונה דאיתתא דתלי' במחלוקת ר' ורשב"ג יע"ש. ולפמ"ש בנידון דידהו יש לומר כ"ע מודו דוק ותשכח ואכ"מ, מיהו בספר ת"ש סי' ס"ג ס"ק ט"ז מיישב שיטת קמאי ה"ה הבעל תרומות ורא"ש ורשב"א וז"ל מ"ש בס' פרי חדש להביא ראי' מחמץ שהניחו בזויות אחת ונמצא בזויות אחרת בפסחים דף יו"ד ופסק הוא שם דאין צריך בדיקה (משום דהלכה כר') כבר השיגו בספר חק יעקב בסי' תל"ט ופוסק כמ"ש בש"ע שם דצריך בדיקה ותו דלא דמי כלל דבשלמא גבי חמץ אנו דנין על הבית שהי' בחזקת בדוק ומוקמינן על חזקתו שלא הי' בו אלא אותו ככר וא"צ לבדוק הבית וכן גבי קבר הנמצא דהתם דנין על השדה שהי' בחזקת טהרה אלא שנאבד בה קבר ואח"כ כשנמצא מוקמינן השדה על חזקתו הראשונה והנכנס בה טהור ואע"ג דביני ביני איתרע חזקתו לית לן בה כדאי' בכמה דוכתי, וכן בב"ב דף ל"ב עיי"ש ברשב"ם וכן נמי בהאי דבכורת דף ל"ה בקדשים שהם מוחזקים בלא מום שנתערב בהם בעל מום ונמצא אחד איתא התם אוקי קדשים בחזקת תמים כדאי' התם כיון דבדיקי וקיימי לאו אורחא למיפל בהו מומא משא"כ כאן שאין אנו דנין כי אם על הבשר הנמצא אם הוא כשר או טריפה איזה חזקת כשרות יש לו דילמא נבילה מעיקרא הוא עכ"ד ולכאורה יש לומר טעם אחר כשיטת הפר"ח דראוי לומר שזהו שנאבד זהו שנמצא דהנה תוס' כתבו במס' ב"ב דף כ"ג ע"ב ד"ה ודאי ובחי' רשב"א מובא בשיטה מקובצת שם דל"ח לנפילה דבני אדם נזהרים שלא לאבד וחסים על ממונם ומשגיחים. ולפ"ז י"ל גם כאן כעין זה מסתמא בני אדם נזהרי' שלא להניח בשר במקום שיכולים העורבים ושרצים ליטול ומה"ת ניחוש למילתא דלא שכיח כיון די"ל זהו שנאבד זהו שנמצא ואירע רק מילתא דלא שכיח באדם זה שלא חס על ממונו ולא השגיח מה"ת ניחוש שהי' כאן עוד אחד שלא נזהר כיון דלא שכיח ולפי דברי פר"ח דין זה לדידן דקיי"ל כליי לשיטת רוב פוסקים היכי דמצאו במקום שלא הניחו תלי' במחלוקת קמאי ז"ל דהנה הרמב"ם בפרק ב' מהלכות חמץ ומצה הלכה י"א כתב היכי שעל עכבר לבית בדוק וחמץ בידו ובדק ומצא אין צריך לבדוק פעם ב' וכתב הה"מ משום דסובר כר' ומסתימת דבריו משמע דאפי' ביטול לא בעינן וא"כ אפי' בדאור' סמכינין אליבא דר' על חזקה דזהו שנאבד זהו שנמצא וכן הבין המשנה למלך שם בכוונתו וכן מבואר דעת הראב"ד כמ"ש משנה למלך שם ובעל המאור כתב להדי' דאפי' ביטול לא צריך, ואולם הטור א"ח בסי' תל"ט כתב ראה שהכניס העכבר ככר לבית ונכנס אחריו כו' אם בדק קצת מהבית ומצא אם ביטל תלינן להקל שזהו שהכניס ואין צריך לבדוק עוד ואם לא ביטל צריך לגמור בדיקת כל הבית עכ"ל, וכתב בית יוסף וז"ל פלוגתא דר' ורשב"ג דתניא שדה כו' והלכה כרשב"ג, ומש"ה כתב רבינו שאם לא ביטל דהוי ספק דאו' תבדוק כל הבית ואם ביטל דהוי סד"ר אין צריך לבדוק עוד יע"ש, ועיין בש"ע א"ח סי' תל"ט ס"ג ובמג"א ס"ק ה' ובס"ד ובמג"א ס"ק ח' ובחק יעקב ס"ק י"א וא"כ לפי דבריו קשה על רמב"ם שכתב בפרק ח' ממאכלות אסורות הל' י"ג וז"ל תלה כלי מלא חתיכות בשר נשבר הכלי ונפלו החתיכות לארץ ובא ומצא חתיכות ואין לו בהם סימן או ט"ע הרי זה אסור שיש לומר אותו בשר בכלי גררתו חי' או שרץ וזה בשר אחר הוא יע"ש וכן איתא בש"ע יו"ד י' ס"ג ס"ב אמאי לא אמרינן זהו שנאבד זהו שנמצא כיון דרמב"ם פוסק כר ועיין במס' פסחי' דף י' ע"ב בהניח בזויות אחרת כתבו תוס' ד"ה הניח לרבי אין צריך בדיקה ועיין מג"א סי' תל"ט ס"ק ח' ובס' חק יעקב ס"ק י"א, אמנם יש לומר דפר"ח לא כתב כן רק להסוברים דהלכה כלוי אבל לרב בלא"ה ההכרח לומר שהוא חומרא בעלמא דהא אפי' מצאו במקום שהניחו דליכא שום ריעותא וספק בבשר החמיר רב ואשתני מכל איסורין שבעולם ורמב"ם סובר דהלכה כרב. ואולם לכאורה נראה דהכא אפילו לרבי לא מהני הך חזקה זהו שנאבד זהו שנמצא ונתקיים שיטת קמאי הנ"ל שסוברים דהלכה כלוי ומ"מ מצאו במקום שלא הניח אסור ולא אמרינן זהו שנאבד כו'. דהנה במס' נדה דף ח"י ע"א מקשה הש"ס הא איכא ט' חניות כו' ובנמצא הלך אחר הרוב וכתבי תוס' בד"ה אחר הרוב וז"ל הכא איכא חזקה נגד הרוב דבהמה בחזקת איסור עומדת דאי לא הוי חזקה נגד רוב לא הוי פריך מידי דמצינן למימר דר' יוחנן לא חשיב אלא היכי דאיכא חזקה כנגד הרוב עכ"ל, למדנו מדברי רבותינו בעלי התוס' ז"ל דבר חדש דהיכי שאנו מסופקים בחתיכה בשר אם פירש מבשר שחוטה או מבשר נבילות קיימא בחזקת איסור בחז"ק בחזקת שאינו זבוח רק דרובא עדיף מחזקה. ועיין בפלתי סי' ס"ג סוף ס"ק ג' ודוק. וא"כ יש לומר הא דסובר רבי בשדה שנאבד בה קבר דאמרינן זהו שנאבד זהו שנמצא משום דליכא חזקה הסותר אדרבא מסייע לחזקה זו עוד חזקה חזקת הנכנס לבית דהעמד טהור על חזקתו וכן בחמץ על ובדק לפי דברי תב"ש הנ"ל מוקמינן הבית בחזקה שהי' בחזקת בדוק משא"כ הכא בבשר איכא חזקת איסור הסותר לחזקה דזהו שנאבד וי"ל אף רבי מודה ותמהני על תב"ש שכתב לדחות דברי פרי חדש מטעם דאיזה כשרות יש לבשר עדיפי' מיני' הו"ל להקשות לפי דברי תוס' איכא חזקת איסור המתנגד:

ז) וראיתי בשו"ת נב"י חלק אהע"ז סי' מ"ו דמפלפל בדין שכתב המבי"ט הובא בקונטרס עגונות באהע"ז סי' י"ז ס"ק רנ"א אם נאבד יהודי בדרך שהלך ממקום פלוני למקום אחר ואח"כ באותו דרך נמצא הרוג מדאוריי' תלינן שזהו הנאבד דאם איתא שהנאבד ניצול הי' נודע מקומו וע"כ אם נשאת לא תצא יותר מהנטבע במשאל"ס דהתם איכא למימר שהים פלטו לאי רחוק וא"כ מאחר שיצאנו מחשש איסור דאור' דאזלינן בתר רובא מדאו' וא"כ אפשר לצדד להתיר אף מדרבנן מאחר שלא נתעלמו יהודים רק אלו ג' מסתמא אותן שמצאו הרוגים הם אלו עכ"ל, וכתב בשו"ת שב יעקב סי' י"א ראי' לדבריו משום דקיי"ל הלכה כרבי, ולכאורה האי דינא דמבי"ט אתי' ככ"ע אפי' לטור דסובר הלכה כרשב"ג דהיכי דאיסור הוא רק מדרבנן גם רשב"ג מודה דסמכינן על חזקה שזהו שנאבד זהו שנמצא דהא בביטול החמץ אין צריך לגמור בדיקת הבית והכא לדברי מבי"ט ליכא חשש איסור דאו', ואולם יש לומר שאני התם כיון שביטלו גוף איסור הוא רק מדרבנן ולא גרע החזקה מספיקא דרבנן דאזלינן לקולא משא"כ הכא דהגוף האיסור הוא מדאו' רק מדאו' ל"ח דאזלינן בתר רובא וחכמי' החמירו מחמת חשש איסור דאור' בכה"ג אלים טובא כמ"ש ש"ך יו"ד בכללי ס"ס בקצרה ס"ק ח"י גבינה שיש בה ספק אם היא גבינה של ישראל או של עכו"ם אין אומרין בזה ספיקא דרבנן לקולא כיון שאסרו חכמי' גבינת העכו"ם מחמת חשש איסור בגופן עשאו כאיסור של תורה וכן כל כיו"ב ולא אמרו ספק דרבנן לקולא אלא בדבר שלא אסרוהו מחמת חשש איסור בגופו אלא שאסרוהו משום דבר אחר כגון ביצת נבילה וציר דגים טמאים ובישולי עכו"ם וכיו"ב יע"ש ועיין פר"ח כללי ס"ס ס"ק י"ד ובס' שער המלך בפרק י"ט מהל' איסורי ביאה הלכה כ"ג מה שכתב על דברי תשו' מוהר"י הלוי ז"ל ודוק וא"כ דברי שו"ת שב יעקב נכונים. ואולם בשו"ת נב"י השיג על דבריהם וז"ל. אמנם נלענ"ד מדפליגי ר' ורשב"ג באדם הנכנס לתוכה ולא פליגי בשדה עצמה נמצא בה קבר ר' אומר שאר השדה טהור ורשב"ג אומר תבדוק כל השדה כולה אלא ודאי דגם רבי אינו סומך על האי דאבד היינו האי שנמצא אלא לטהר אדם שנכנס לשם שיש לו חזקת טהרה אבל השדה עצמה שיש לה חזקת טומאה שמשעה שאבד בה קבר היא בחזקת טומאה ועל ידי מציאת קבר הזה הנמצא עתה רוצ' להוציאה מחזקת טומאה לא סמכינן לומר היינו האי דנמצא וא"כ באשה שיש לה חזקת איסור א"א לא מהני האי סברא היינו האי שאבד והאי שנמצא אמנם גבי עכבר שנכנס לבית כבר הבית בחזקת שהובא לתוכו חמץ ואפ"ה פשטינן מפלוגתא דר' ורשב"ג ולדעת בעל המאור ורב המגיד אפי' לא ביטל מהני עכ"ד וא"כ נחית לסברא שכתבתי לעיל רק שדחה מעכבר שנכנס לבית ולולי דבריו יש לקיים סברא הנ"ל דלא מהני אפי' לרבי חזקה דזהו שנאבד היכי דאיכא חזקת איסור המתנגד דמ"ש הגאון ז"ל דבשדה ובבית בדוק איכא חזקת איסור דמשעה שאבד בה קבר לכן משעה שנכנס החמץ בבית קמו בחזקת איסור יש לומר כיון דמעיקרא הי' השדה בחזקת טהרה וכן הבית בחזקת בדוק ועכשיו שנמצא מוקמינן אחזקה קמייתא וכמ"ש בתב"ש סי' ס"ג ס"ק ט"ו הנ"ל וכן ביאר יותר בסי' ל"ג ס"ק ל"ג וא"כ לפ"ז בשדה שנאבד בה קבר ועל ובדק ואשכח אדרבא איכא חזקת היתר דעל ידי דאמרינן זהו שנאבד זהו שנמצא ומחמת סברא זו אפשר לתרוצי שלא לסתור חזקת היתר שהי' מקדם מתרצינין משא"כ היכי דסברא זהו שנאבד זהו שנמצא בא לסתור חזקת איסור כמו בנידון דידן לשיטת תוס' במס' נדה הנ"ל יש לומר גם רבי מודה דלא מהני הך חזקה זהו שנאבד כו' וא"כ שיטת קמאי ז"ל נכונים ולא קשה קו' פר"ח.

ה) אמנם מצאתי ראיתי שדין הנ"ל שכתב התב"ש בפשיטות היכי דאיכא ריעותא בחזקה ויש לתרץ וליישב הריעותא מוקמינן בחזקת קמייתא צ"ע טובא דראיתי בספר בית אפרים בקונטרס אחרון תשובה בכת"י למו"ז בעל מגיני שלמה ז"ל שכתב להיפך וז"ל דין חזקה דאיתרע וספק שמא בטלה הריעותא א אזלינן בתר חזקה שם במס' פסחים דף ט' ובנדה דף ט"ו גבי שפחתו של מציק שהטילה נפל לבור ומקשה הא הכא ודאי הטילוהו וספק גררוהו וקאתי ספק ומוציא מידי וודאי ויש להקשות מאי פריך דילמא שאני התם העמד כהן על חזקתו הראשונה שהיה טהור לא נטמא הכא מעולם כי טרם בואו גררוהו וא"כ ל"ד לנדה דודאי ראתה ספק טבלה אבל הכא שמא לא נטמא מעולם ונראה מזה דכל חזקה דאיתרע אע"ג דמספקינן שמא בטלה הריעותא אזי אין החזקה מועלת עוד כמו הכא כיון דהטילה נפל לבור והכהן האהיל לא אמרינן דבטלה הריעותא אלא אדרבא אמרינן העמד הריעותא על חזקתו והנפל עדיין בבור לכן מוכרח מנדה עצמה דאמרינן דודאי ראתה או אי וסתות דאו' דאסורה בספק טבלה ואמאי לא אמרינן אוקמי אחזקה קמייתא שלפני ראייתה שהיה טהורה ובטלה הריעותא דראי' ודאי טמא ונימא דטבלה אח"כ כמ"ש עכ"ל והנה ראי' שהביא מקושית הש"ס משפחתו של מציק יש לדחות כמ"ש מוהרי"ל סי' קמ"ג וז"ל אך חזינא דלא אזלינן בשום דוכתא אלא בתר מלתא דאתיילד בי' ספק ולא אזלינן בנדה בתר חזקת טהרות עכ"ל וכוונתו לקו' מוהר"מ לובלין בדף ב' ע"א ובדבריו מיושב וכן הוא בתשו' רבינו אלי' מזרחי סי' כ"א דאזלינן בחזקה רק בתר דבר שנולד הספק ואף דאיכא חזקה הסותר לא איכפת כיון דאין הספק נולד באותו דבר ולא אזלינן בתר חזקה הנגרר וא"כ הכא כיון דהספק נולד אם גררוהו חולדה להנפל ובודאי הי' באותו מקום מוקמינן אחזקת קמייתא שלא גיררוהו וממילא הכהן טמא ולא מהני חזקתו ואולם ראייתו מנדה ברורה ומוכח דלא אזלינן בתר חז"ק רק דמוקמינן הריעותא על חזקתו וממילא גם בשדה ועל ובדק איכא חזקה הסותר לחזקה דזהו שנאבד ומ"ש נב"י דאיכא להנכנס חזקת טהור לפמ"ש מוהרי"ל ורא"מ ל"מ חזקתו כיון דעיקר הספק נולד בשדה ומוכח דרבי סובר דחזקה זהו שנאבד עדיף מחזקת איסור וקם קו' פר"ח על קמאי ז"ל אמאי לא אמרינן זהו שנאבד זהו שנמצא אף דאיכא חזקת איסור המתנגד כמ"ש תוס' במס' נדה הנ"ל מ"מ מוכח להסוברים דהלכה כרבי דאפי' היכי דאיכא חזקת איסור המתנגד אזלינן בתר חזקה זהו שנאבד זהו שנמצא להקל דהא גם בשדה ובעל ובדק איכא חזקת איסור המתנגד כיון דנתבטל חזקה ראשונה ויש לאוקמי הריעותא על חזקתה דעדיין הריעותא באותו שדה ובאותו בית ומ"מ מהני:

ט) לכאורה נראה בהך דינא אי מוקמינן הריעותא על חזקתו יש לומר דנחלקו רש"י ותוס' דהנה איתא במסכת פסחים דף ט' ע"ב ט' ציבורין של מצה ואחד של חמץ ואתי עכבר ושקיל ונכנס לבית בפנינו ולא ידעינן אי מצה שקיל אי חמץ שקיל היינו ט' חניות בנטל מקביעות דהוי כמע"מ פירש ואתי עכבר ושקיל היינו סיפא בנמצא הלך אחר הרוב פי' רש"י דנ"מ לענין בדיקה והיכי דנטל ממקום קביעות הוי ספק וצריך לחזור ולבדוק הבית ובפירש אין צריך לבדוק והקשו בתוס' ד"ה היינו וז"ל מה שפי' הקונטרס לענין בדיקה לא נהירא לר' דהאיך מייתי מט' חניות דהוי ספיקא דאו' דאזלינן לחומרא והכא ספיקא דרבנן מיהו יש לומר דאיירי כגון שלא ביטל ועוד קשה דגבי ט' חניות ליכא חזקת היתר אבל הכא אוקמה אחזקת בדוק דהא בבדוק מיירי דאי לאו הכי פשיטא דבעי בדיקה יע"ש שדחו פי' רש"י ופי' בענין אחר וראיתי בספר מגיני שלמה שם שכתב ליישב קו' תוס' על רש"י וז"ל ונראה לענ"ד לתרץ דאע"ג דספיקא דרבנן לקולא מ"מ הכא שאני דכל עיקר תקנה דבדיקה הוא מחמת ספק שהרי הצריכו חז"ל לבדוק בכל המקומות שאין ידוע שיש שם חמץ רק שמסתפקים שם חמץ אע"ג דאיכא למימר אוקמא אחזקתיה שלא הי' שום חמץ בתחילה גם עתה לא נשאר שם שום חמץ שאעפ"י שנסתפקו אינו מוכח שנשאר שם ועוד אפי' לא ידעינן שנסתפקו שם הצריכו בדיקה במקום שדרך להכניס החמץ אע"ג דאיכא לאוקמי אחזקה, ומש"ה כיון שהחמירו חכמים בספיקו אסרו כל הספיקות ולא מהני חזקה והשתא אתי שפיר דאיצטרך מתני' דאין חוששין ולפום רהיטא מתני' שאינה צריכה הוא דמה"ת לחוש לספיקא בבדיקה דרבנן וכן מצאתי בהה"מ שכ' סברא זו בשם רא"ה עכ"ד ע' הה"מ בפ"ב מהל' חמץ ה"י ובב"י סי' תל"ט ובטו"ז שם ס"ק א' ובפר"ח שם נראה להדי' מדבריו שמיישב ג"כ קושי' ב' של תוס' הנ"ל דבחמץ חזינין שהחמירו שלא לסמוך על חזקה וכפי הנראה שהבין בשיטת רש"י שסובר היכי דהי' איזה דבר בחזקה שהוא כן ואח"כ אתייליד ריעותא בהך חזקה היכי שאפשר לומר שאותו הריעותא נסתלק מוקמינן בחזקה קמייתא לכן סובר כיון דמעיקרא לא היה בבית חמץ ואעפ"י שנסתפקו שם מ"מ אינו מוכח שנשאר שם דכן ראוי ליישב לאוקמי בחזקה קמייתא ולומר שלא נשאר שם דאכלוהו החולדה והעכבר או נטל אדם משם וע' בפני יהושע במס' פסחים דף ב' ע"א ובע"כ סובר רש"י לפי דברי מגיני שלמה הנ"ל כמ"ש רמ"א ביו"ד סי' קכ"ז הובא במג"א סי' תל"ז ס"ק ח' דבית שמכניסין בו חמץ לא מיקרי איתחזק איסורא ודלא כהבנת מג"א שם וע' שם במג"א ס"ק ד' ומגיני שלמה סותר משנתו למ"ש בתשובה בכת"י הנ"ל ולפ"ז מיושב במה דקשה על מתני' דאיתא אין חוששין שמא גררה חולדה דא"כ מחצר לחצר ומעיר לעיר אין לדבר סוף למה לי טעמא דאין לדבר סוף בלא"ה אין לחוש שמא גיררה חולדה ממקום שאינו בדוק למקום הבדוק כיון דאיכא חזקת בדוק כמ"ש תוס' ד"ה היינו ובהנ"ל א"ש דקאי על הא דאיתא מתני' בדף ב' ע"א במקום שמכניסין חמץ צריך בדיקה אף דהבית בחזקת שלא היה בו חמץ מ"מ החמירו בבדיקת חמץ שלא לסמוך על חזקה וה"ה כאן לכן מוכרח הטעם משום אין לדבר סוף וא"כ לפי דברינו הנ"ל יש לומר בסברא הנ"ל נחלקו רש"י ותוס' רש"י סובר היכי דאיכא חזקה קמייתא אף דאיתרע החזקה מ"מ כיון דאיכא טעם לבטל הריעותא נשאר על חזקה קמייתא א"כ שפיר מוכח דהחמירו חכמים בבדיקת חמץ שלא לסמוך על חזקתו ול"ק קו' תוס' דנוקמי על חזקת בדוק ותוס' ס"ל דהיכי דאיתרע החזקה לא אזלינן כלל בתר חזקה קמייתא ומוקמינן הריעותא על חזקה וא"כ לא מוכח דהחמירו חכמים בבדיקת חמץ שלא לסמוך על חזקה דיש לומר הטעם שהחמירו דמוקמינן הבית בחזקת חמץ משום דאוקי הריעותא על חזקה לכן שפיר הקשו דאמאי לא מוקמינן בחזקת בדוק ולפ"ז מ"ש מג"א בסי' תל"ז ס"ק ח' דעת רמ"א ביו"ד סי' קכ"ז דבית אינו בחזקת חמץ ולא נקרא איתחזק איסורא ודעתו דהוי איתחזק איסורא תלי' במחלוקת הנ"ל כנלענ"ד העולה לפי מ"ש תוס' בנדה בחתיכה שאנו מסופקים אי פרש מבשר שחיטה או מבשר נבילה דמוקמינן אותה בחזקת איסור שאינו זבוחה אי נימא היכי דאיתרע החזקה מוקמינן הריעותא על החזקה קמא קו' פר"ח על קמאי ז"ל אמאי ס"ל בבשר שנמצא במקום שלח הניח אסורה נימא זהו שנאבד זהו שנמצא דהא בשדה שנאבד ובעל ובדק איכא חזקת איסור נגד חזקה זהו שנאבד ומ"מ סובר רבי דאמרינן זהו שנאבד אבל אי נימא דמוקמינן בחז"ק כמו שהי' קודם שנולד הריעותא לא קשה מידי לשיטת קמאי הנ"ל דיש לומר הא דסובר רבי דאמרינן זהו שנאבד כו' משום דליכא חזקה הסותר משא"כ הכא בבשר שנמצא במקום שלא הניח איכא חזקת איסור הסותר:

י) אמנם כתבתי לעיל דדברי תוספות צריכין עיון וכן הקשה בספר שב שמעתתא דהאיך נימא דזה הוי חזקת איסור דלא דמי לכל ספק שחיטה דאנו דנין על בהמה זו אם נשחטה כהוגן שייך לומר דמוקמינן בחז"ק משא"כ בחתיכת בשר שאנו מסופקים אי פריש מבשר שחיטה או מבשר נבילות לא הוי רק כמו דנתערבו חתיכה חלב עם חתיכה שומן דאיתא במס' כריתות דף י"ז דאין להם רק שם איקבע איסורא ולא חזקת איסור על כל חתיכה אף דחתיכה אחת ודאי חלב וראיתי בספר שב שמעתתא לבעל קצה"ח זצ"ל שמעתא ד' פרק ב' דף ל"ח שעלה על דעתו להוכיח מדברי תוס' הנ"ל בשני חתיכות אחת שחיטה ואחת נבילה שנתערבו חד בחד הו"ל ודאי איסור משום חזקת איסור שאינו זבוח דאיתא בכל חתיכה וחתיכה ואח"כ חזר מסברא זו וכתב דלא כתבו תוס' דהו"ל חזקת שאינו זבוח אלא בפירש אחת מהן כיון דבחתיכה זו שפירש מעולם לא נתברר אם יצאה מחזקת אינו זבוח אבל בחתיכה נבילה שנתערב חד בחד כיון שנתברר באחת מן החתיכות דכבר נשחטה ויצאה מחזקת איסור שאינו זבוח אלא שאינו ידוע איזה בזה לא מוקמינן בחזקת שאינו זבוח כיון דאחת מן החתיכות בוודאי יצאה מחזקתה עכ"ד ודבריו נכונים בזה שתוס' לא כתבו רק בפירש ואולם גם בזה קשה להבין האיך שייר חזקת איסור כיון דהספק הוא אולי פירש מבהמות הנשחטים כהוגן כיון דודאי איכא כשירות הנשחטים והספק אם פירש משחוטות או מנבילות האיך שייך לומר חזקת איסור על אותה חתיכה ול"ד לספק בשחיטה דאותו בהמה שאנו דנין עליה איכא ספק אולי לא יצאה מחז"ק משא"כ הכא דודאי הנשחטים יצאו מחזקת איסור כמו הכא בט' חניות מוכרת בשר שחוטה ואולי החתיכה הנמצאת פירש מהם האיך אפשר לומר דיש על אותו חתיכה שם חזקת איסור ויש לישב דבריהם בדוחק, דעכ"פ על כל השחיטות שבעולם היה מעיקרא חזקת איסור בעודה חי חזקת שאינו זבוחה וממילא גם על אותה חתיכה הי' חזקה ועכשיו שספק אם פירש מהנשחטים איכא אותה חזקה הגם שכתבתי לעיל לישב מ"מ יש לפקפק טובא ובעיקר ראי' תוס' הנ"ל כתב ליישב שכוונת הש"ס כיון דאמר בנמצא הלך אחר הרוב משמע אפי' נמצא קרוב לחניות המוכרת בשר נבילה כמ"ש תוס' במס' ב"ב דף כ"ג ע"ב ד"ה רוב וא"כ כשם דמהני רוב נגד קרוב ה"ה דמהני רוב נגד חזקה דקרוב וחזקה נראה דשקולין הם ולא אמרו אלא דרוב וקרוב רובא עדיף אבל חזקה לא עדיף מקרוב וכהדדי נינהו יע"ש וא"כ לולי דברי תוס' הנ"ל אם נימא דליכא חזקת איסור אזי לכאורה דברי פר"ח נכונים דהיכי דנאבד ממנו בשר ונמצא מונח שלא במקומה תליא במחלוקת ר' ורשב"ג אי אמרינן זהו שנאבד זהו שנמצא נלענ"ד להוכיח בדרך פלפול כשיטת הפר"ח

תוכן העניינים

שערי תורה חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה