אור ברסלב
שערי תורה חלק ג כלל יד › פרט ב

שערי תורה חלק ג· רבי בנימין וולף לב

כלל יד · פרט ב

פרט א

יבואר ראי' ממס' נדה דס"א דסד"ר לקולא אפילו אם הספק סותר לרוב:

ד) לכאורה יש להוכיח דאמרינן ספיקא דרבנן לקולא אפילו אם ספק סותר לרוב דהנה איתא במס' נדה דף ס"א ע"ב אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא בגד שאבד בו כלאים צובעו ומותר א"ל רבא לרפרם בר פפא מנלן לסבא הא א"ל מתני' היא בודק עד שמגיע לסלע ואי ליכא אימור עורב נטלה ה"נ עמרא וכיתנא בהדדי לא סלקא צבעא וכיון דלא ידיע אימור מינתר נתר, ועוד גרסינן שם אמר רב אחא ברי' דר' ייבא משמי' דמר זוטרא האי מאן דרמי חוטא דכיתנא בגלימא דעמרא ונמקי' ולא ידע אי נתיק אי לא נתיק שפיר דמי מאי טעמא מדאורייתא שעטנז כתיב עד שיהי' שוע טווי ונוז ורבנן הוא דגזרי בי' וכיון דלא ידע אי נתקי' שרי עכ"ל, והנה בטור יו"ד סי' ש"ב הביא הני ב' דינים ביחד וז"ל בגד צמר שארג בו חוט של פשתן ואינו ניכר יצבענו ויהי' ניכר ויסירנו שאין הצמר ופשתן עולה בצבע אחד או ינתק חוט ממנו והוא מותר שאנו תולין שהסיר החוט של כלאים בד"א בכלאים דרבנן אבל בכלאים דאור' אין תולין להקל בספיקן יע"ש ועיין בב"י ובש"ע ס"א וברמב"ם בפרק י' מכלאים הלכה י"ז ולכאורה קשה בהאי דינא דמר זוטרא בכלאים דרבנן ינתק חוט ממנו ואנו תולין לומר שהסיר החוט של כלאים הא כיון דקיי"ל בכ"מ כל דפריש מרוב' קפריש וכיון שבגד זה רוב אינו כלאי' ראוי לומר שנתק ההיתר ואיסורא ברובא איתא וכבר העיר בזה מו"ז הב"ח ז"ל שהקשה כן על הטור וז"ל מ"ש הטור או ינתק החוט כו' הוא מימרא דמר זוטרא שם האי מאן כו' ולא ידע אי נתיק או לא נתיק כו' משמע דמיירי בשיודע מקום החוט של פשתן ונתקי' אלא דלא ידע אי נתקי' כולה או שמא נשאר בו מקצתו ותלינן לקולא וכך גירסת הרא"ש ורבנן הוא דגזרו בי' והאי כיון דנתקי' נתקי' פי' כיון דנתקה חוט של פשתן תלינן דנתקי' לכולה אבל אם לא ידע מקום החוט של פשתן אלא דנתיק חוט אחד מן הבגד לא תלינן לומר דנתיק חוט של פשתן אלא אדרבא ודאי נתיק חוט של צמר דבתר רובא אזלינן דכל החוטין של בגד הוא של צמר מלבד חוט אחד של פשתן וא"כ איכא לתמוה אדברי רבינו שכתב דינתק חוט ממנו דמשמע אפילו לא ידע מקום החוט ינתק חוט אחד ממנו ותולין לומר שהחוט שניתק היה חוט של פשתן וזה הפך משמעות התלמוד, ונראה דס"ל לרבינו כיון דלא ניכר החוט מדינא שרי אפילו לא ניתק שום חוט מבגד דכיון שאין איסורו אלא מדרבנן הקילו בספיקו ותלינן דנשמט החוט והלך שהרי בדק ולא מצאו וכ"כ שם רמב"ם בפרק עשירי וכ"כ ראב"ד בהשגות אלא דמ"מ למצוה מן המובחר ינתק חוט אחד ממנו ותולין לומר שהסיר החוט של כלאים עכ"ל ולא הבנתי דברי רבינו ז"ל דהנה מה שמרמז דעת רמב"ם וראב"ד כוונתו דהנה הבית יוסף כתב שמ"ש הטור חולק בין כלאים דרבנן לכלאים דאו' דגם להיכי שצבעו קאי דל"מ בדיקה לכלאים דאו' אע"ג שבגמרא לא אמרו טעם זה רק להיכי דנתקי' משמע ליה ז"ל דטעם זה עולה גם להיכי דצבעו וכן בש"ע שם ס"א איתא וז"ל בגד צמר שאבד בו חוט של פשתן כו' צובעו שאין הצמר ופשתן עולה בצבע אחד ומיד הוא ניכר לו ושומטו ואם לא ניכר ה"ז מותר שמא נשמט והלך לו שהרי בדק ולא מצאו וכתב בד"א בכלאים דרבנן אבל בכלאים דאו' אין תולין להקל בספיקן יע"ש (כוונתו היכי דלא ניכר דמקלינן שמא נשמט והלך לו הך התירא משום ספק לא מקלינן בכלאים דאו' דבגד זה ל"מ בדיקה אבל היכי דלא סלקא צבעא בצבע אחד ניכר החוט נוטל החוט אפילו בכלאים דאו' ע' בטו"ז) ואולם דעת רמב"ם דאפילו בכלאים דאו' מהני הך בדיקה ואם לא ניכר תלינן להקל שנתקי' והלך כמו בסלע שתלינן שנטל העורב, דבפ"י מכלאים הכ"ז כתב וז"ל בגד צמר שאבד בו חוט של פשתן ה"ז לא ימכרנו לעכו"ם שמא ימכרנו עכו"ם לישראל כו' כיצד תקנת בגד זה צובעו שאין הצמר ופשתן עולין בצבע אחד ומיד הוא ניכר לו ושומטו ואם לא ניכר ה"ז מותר שמא נשמט והלך לו שהרי בדק ולא מצאו וכבר בארנו שכל איסור ספיקות מדברי סופרים לפיכך הקילו בספק יע"ש מבואר להדי' דסובר אפילו בכלאים דאו' מהני בדיקה דצבע וראב"ד כתב על דבריו וז"ל אמת הוא שכל הספיקות אינן של תורה מיהו קיי"ל סד"א לחומרא ובדרבנן לקולא יע"ש וכתב הכ"מ לתרץ קו' ראב"ד וז"ל מה שהקשה הראב"ד דסד"א לחומרא י"ל שחכמינו ז"ל שאמרו כן דספק זה יהיה לקולא מפני שהוא מילתא דלא שכיח עכ"ד וע' פר"ח יו"ד סי' כ"ט וע' בטו"ז ס"ק ב' ומעתה נבוא לתי' הב"ח דמדינא מותר אפי' לא נתיק חוט ממנו לא ידעתי הטעם הא ביטול לא שייך בחוט זה כמ"ש תוס' במס' נדה דף ס"א ע"ב דכיון שאיסור בא מכח התערובת ובב"י סי' רצ"ט כתב שגם הרא"ש סובר כן וה"ה בכלאים דרבנן אסרו כעין דאו' בדאו' ומ"ש לדמות לדברי רמב"ם לא זכיתי להבין דהתם בדק בצבעא והוא בדיקה מעלי' והבדיקה משווי ספק לכן תלינן שנשמט והלך לו כיון דסד"א מדרבנן לחומרא משא"כ בהאי דינא דמיירי דלא בדיק בצבעא ומה שבדק למראות עין ולא מינכר בודאי לא הוי בדיקה כלל מה"ת לומר שנשמט החוט אדרבא יש לוקים בחזקה קמייתא בחזקת איסור וא"כ מדינא דרבנן מחויב להיות ניתק דהא איסור בודאי שם ולא למצוה מן המובחר והדק"ל נימא כל דפריש מרובא קפריש וצ"ע. מיהו קשה לסברת הב"ש אמאי סובר ר' יוסי ספיקא דרבנן דאתחזק איסורא לחומרא בטמא בטומאה דרבנן הא מקודם שניטמא היה בחזקת טהור וכיון דנולד ספק לסתור הריעותא יש יש לוקים בחז"ק וצ"ע:

ח) ולכאורה מוכח מכאן כמ"ש בכלל א' פרט ג' לדעת הרא"ש המובא בס' שיטה מקובצת דף ו' דרוב מצד סברא הוא ספק רק התורה עשאו כודאי וא"כ יש לומר באיסור דרבנן לא החמירו חכמים לעשות כעין דאו' בדאו' ואף דבאיסור דאו' מדאו' הוי רוב כודאי מ"מ באיסור דרבנן לא החמירו חכמים ונשאר על סברא חיצונה שרוב הוא ספק וא"כ לק"מ קו' הב"ח על הטור די"ל דסובר כרא"ש אביו וכיון דגוף איסור הוא מדרבנן ונתיק חוט מיניה דנולד לן ספק אם האיסור ניתק או שאיסורא ברובא איתא והיתר ניתק דכל דפריש מרובא דהתירא קפריש וכיון דרובא מסברא חיצונה הוא ספק נשאר באיסורא דרבנן על סברא חיצונה והוי ספיקא דרבנן דאזלינן לקולא וא"ש, ודע דלכאורה מוכח דמר זוטרא דסובר כאן להקיל דכיון דאיסור הוא דרבנן כשניתק חוט אזלינן לקולא מטעם ספיקא דרבנן מוכח דלא כש"ך שכתב בכללי ספק ספיקא דהלכה כר' יוסי בספיקא דרבנן דאיתחזק איסורא אזלינן לחומרא דהכא איכא חזקת איסור דע"ע הי' הבגד בחזקת איסור כלאים כיון שברור שהיה בו כלאים ולא בטיל כמ"ש תוס' בד"ה בגד וכעת שנולד לנו ספק אם ניתק הוי ספיקא דרבנן דאיתחזק איסורא דאזלינן לחומרא. ויש לומר טעמא דהנה כתבתי בכלל ב' פרט ה' חקירה מרבותינו גדולי האחרונים ז"ל בדבר שהי' בחזקת היתר ואתיילד ריעותא בחזקה ועכשיו נולד הספק שמא בטלה הריעותא מי נימא כיון דאפשר לישב שבטלה הריעותא מוקמינן בחזקת קמייתא שהיה בחזקת היתר או דלמא דהעמד הריעותא על. החזקה. וראיתי בספר בית אפרים דף ל"ב בק"א שמביא תשו' מו"ז בעל מגיני שלמה זצ"ל שכתב דמוקמינן הריעותא על החזקה ולא מהני החזקה קמייתא שהיה בחזקת היתר ואולם בס' תבואת שור סי' ל"ו ס"ק ל"ג וסי' ס"ג ס"ק ט"ו הוכיח כל היכי דמחזיקינן בדבר בחזקה שכן הוא ואיכא סתירה וריעותא בחזקה אם אפשר לתרוצי בגווני דלא לסתור החזקה מתרצינן ומוקמינן בחזקה קמייתא, ונראה מכאן ראיה לדברי ת"ש לכן סובר מר זוטרא דאזלינן לקולא כיין דבגד קודם שנארג בו חוטא דכיתנא היה בחזקת היתר ואח"כ נולד ריעותא שרמי חוטא דכיתנא וכעת שניתק חוט ממנו וכיון דאפשר לומר דחוט דכיתנא ניתק אזלינן לקולא כדי שלא לסתור החזקה קמייתא שהיה בחזקת היתר מיהו כ"ז לשיטת הטור דכל דפרוש מרובא קפריש הוי ספק מצד סברא חיצונה שפיר יש לומר כדברינו אבל אי נימא דמצד סברא הוא ודאי הדק"ל נימא אוקי הריעותא על החזקה דהא לא נולד ספק אם בטלה הריעותא כיון דמצד סברא הוא ודאי והיתר ניתק אע"כ כמ"ש ודברי הטור נכונים:

ו) אמנם לאחר עיון קו' הב"ח במ"ע דמוכח מש"ס דאפי' באיסור דרבנן היכי דאיכא למימר כל דפריש מרובא קפריש אזלינן לחומרא דהוי כודאי דהנה אי' במס' זבחים דף ע"ו אמר ר' נחמן טבעת של ע"ז שנתערבה במאה ונפלה אחד מהן לים הגדול הותרה כולן דאמרינן הך דנפל היינו דאיסורא וכתבו תוס' בד"ה אלא משום דמדאורייתא ברובא בטיל הקילו כאן יע"ש ומסיק דמותר רק למכור תרתי תרתי וכתב הרא"ש במסכת חולין דף ק' ס"י דאסור להנות מכולן כאחת דע"י התערובת נאסרו כולן אלא מקלינן לתלות האיסור באותו שפירש וכולי האי לא מקילינן להתירו כולן כאחד ולא שרינן להו אלא ע"י ס"ס דלמא דאיסורא נפל ואת"ל דלא נפיל דאיסורא כיון דלא אכל כאחד אמרינן הנשאר הוא האיסור וכן קיי"ל ביו"ד סי' ק"י ס"ז בדבר שאינו בטל מחמת חשיבתו שנפל אחד מהן בשוגג בענין שנאבד מן העולם הותרה כולן כשאוכל הנשארות שתים דבממ"נ איכא חדא דהיתרא אבל לאכלן אחת אחת אסור ואפי' לאכלן שתים אסור לאדם אחד לאוכלן כולם. וכתב הש"ך בס"ק מ"ט הטעם אע"ג בחתיכה שאינו ראוי להתכבד יש מתירין לאדם אחד לאכלן כשנתבטל חד בתרי שאני התם כיון שנתבטל מן התורה וגם מדרבנן ברוב בלא ס"ס משא"כ הכא דלא שרי אלא מטעם ס"ס דאמרינן דלמא דאיסורא נפל ואת"ל דלא נפל דאיסורא דלמא אכל עכשיו היתרא וכ"כ הטו"ז בס"ק ט' ואי נימא בדרבנן האי דכל דפריש מרובא קפריש הוי רק ספק יהי' מותר להנות כולן כאחת. אע"כ דגם בדרבנן רובא הוא כודאי דכל דתיקנו רבנן בדרבנן כעין דאו' בדאו' וכמ"ש בכלל ב' וא"כ הדק"ל על הטור אמאי מותר להנות מבגד כשניתק רק חוט אחד כיון דרובא דהתירא נימא כל דפריש מרובא פריש דהא חזינן בטבעת לא מותר רק מטעם ס"ס והכא ליכא רק ספק אחד אולי ניתק החוט וספק זה סותר לרובא והד"ק הב"ח לדוכתי' ואכתי יש לומר לישב שיטת הטור דהנה במסכת עירובין דף ל"ו ע"א לחד תי' סובר ר' יוסי בספק טבל בטומאה דרבנן אזלינן לחומרא כיון דיש לו עיקר בדאו' כמ"ש רש"י בד"ה הואיל דהחמירו רבנן אף בספק טבילה דרבנן דלא ליתי לזלזולי בספק טבילת טומאה דאו' יע"ש ואנן לא קיי"ל כהך מ"ד כמ"ש הש"ך בכללו ס"ס ס"ק כ' דאפי' ביש לו עיקר בדאו' היכי דלא איתחזק איסור אזלינן לקולא מ"מ אפשר לחלק ה"מ היכי דליכא דאור' באותו נידון שדנין עליו משא"כ היכי דגוף האיסור מעיקרא הוא דאורייתא רק מדאוריי' אזלינן להקל וחכמים החמירו לחוש לחשש איסור דאור' אם אח"כ נולד ספק אזלינן לחומרא ודמי לסברת הש"ך שכתב בכללי ס"ס ס"ק ח"י וכ"כ בכללי ס"ס בקצרה ס"ק ח"י היכי שאסרו חכמים מחמת חשש איסור בגופו לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא לכן בגבינה שיש ספק אם הוא גבינה של עכו"ם אזלינן לחומרא ולא אמרינן סד"ר לקולא רק בדבר שלא אסרוהו מחמת חשש איסור אלא שאסרוהו משום דבר אחר יע"ש, וא"כ הכא בטבעת ובשאר דברים חשובים כיון דגוף האיסור הוא מדאוריי' רק מדאו' דבר חשוב בטל ברוב וחכמים אסרו שלא יתבטל מחמת חשש איסור דאו' בגופו כשנולד אח"כ ספק אם האיסור חלף ועבר משם לא אמרינן סד"ר לקולא. וא"כ שיטת הטור נכונה ושפיר יש לומר באיסור ובחשש דרבנן האי כל דפריש מרובא קפריש הוא רק ספק כסברא חיצונה והא דקיי"ל בדבר חשוב בחד ספק אזלינן לחומרא ולא סמכינן לומר דאיסורא פריש כיון דגוף איסור הוא דאור' החמירו דבעינן ס"ס משא"כ בחוט של כלאים דגוף איסור הוא דרבנן שפיר כתב הטור כשניתק חוט אחד אזלינן לקולא מטעם ספיקא דרבנן משום דהאי דכל דפריש מרובא קפריש הוא רק ספק והא דקיי"ל ביו"ד סי' ק"י ס"א בספק אם היא חתיכה ראוי להתכבד אזלינן לקולא וע' בטו"ז ס"ק ב שאני התם דאיכא ספק אם יש כאן איסור דרבנן בתערובת משא"כ היכי דבודאי דבר חשוב איכא בתערובת וספק אם חלף ועבר אזלינן לחומרא כיון דודאי הי' שם איסור דרבנן ורבנן אסרוהו מחמת דגוף איסור דאו' בכה"ג אזלינן לחומרא וא"ש:

ז) אמנם אכתי קשה לפי דברינו בע"כ סובר הטור כסברת התבואת שור דלא מוקמינן הריעותא על החזקה דהנה לעיל בכלל ב' פרט ה' כתבתי דקשה לסברת ת"ש אמאי סובר רב דאסור להנות מכולן בב"א ניהו דליכא ס"ס מ"מ כיון דיש לומר דאיסור נאבד נוקי הטבעת בחזקת היתר בחזקה קמייתא ואפי' הסוברים דחכמי' החמירו שלא לסמוך על חזקת היתר היינו בחשש איסור ספק דאור' משא"כ הכא דחשש הוא דרבנן דמדאור' דבר חשוב בטיל והוי תרי דרבנן וכתבתי לתרץ דרב לשיטתו דסובר מין במינו לא בטיל וכיון דחשש איסור מדאו' שפיר י"ל דחכמי' החמירו שלא לסמוך על חזקת היתר לכן בעינן גם ס"ס יע"ש וא"כ לשיטת הטור דסובר כסברת ת"ש אמאי כתב בסי' ק"מ בטבעת שלא יהנה אדם אחד מכולן דליכא ס"ס אמאי לא מקילינן בספק אחד כיון דמוקמינן בחזקת קמייתא שהי' בחזקת היתר וטור סובר בסימן צ"ח דמין במינו אפי' לח בלח בטיל. אע"כ דסובר דהאי דכל דפרוש מרובא קפריש הוא בגדר ודאי וא"כ דברי הטור סותרין א"ע למ"ש כאן דינתק חוט אחד בע"כ סובר דהוי ספק והד"ק הב"ח לדוכתי' וצ"ע. ועוד יש לתמוה אפי' נימא דהוי ספיקא דרבנן דהנה הבית יוסף כתב שם דמלשון מר זוטרא משמע דאו ינתקה משמע דלא:

שרי לכתחילה למינתקה ורבינו כתב או ינתק משמע דלכתחילה נמי שרי למינתקי' יע"ש והא אפי באיסור דרבנן אין לגרום לעשות בידים ספק וצ"ע. והנה הטו"ז בסי' ש"ב ס"ק א' הקשה על הטור וז"ל. ואני אוסיף לתמוה מ"ש מהאי דסי' ק"י בתערובת איסור בדבר חשוב דמותר בנפל אחד מהן לים דאמרינן האיסור נפל ודוקא, נפל מעצמו אבל אם הפילו אדם אפי' שוגג אסור (ע' בש"ע סי' ק"י ס"ז ש"ך ס"ק מ') וכאן התירו אפי' במזיד הלא גם שם איסור דרבנן דמדאו' חד בתרי בטיל אפי' בדבר חשוב ותירץ כיון שהוא הפסד מרובה שאסור אפי' למוכרו לעכו"ם הקילו בזה רבנן לסמוך על זה דאיסור ניתוק משא"כ האי דסי' ק"י דמותר למכרו לעכו"ם הוי הפסד מועט ע"כ גזרו שלא לסמוך על זה אם עושה מזיד עכ"ד. ולא זכיתי להבין דעת רבינו ז"ל בזה הא בטבעת של עכו"ם כדאי' במסכת זבחים הנ"ל ובטוש"ע יו"ד סי' ק"מ שאסור בהנאה ואסור למכרו לעכו"ם והוי הפסד מרובה ואפ"ה גזרו לאסור במזיד גם תמוה מה שמדמה הטו"ז להתם שאני התם דאיכא ס"ס כמש"ל וצ"ע. ואפשר לכן מקיל הטור אפי' במזיד כיון דגוף איסור הוא דרבנן והתם בדבר חשוב גוף איסור הוא דאורייתא ומ"מ צ"ע

ח) ובדרך פלפול נראה להוכיח כשיטת בית יוסף שכוונת מר זוטרא שאם נתקי' אבל לכתחילה אסור לנתק דהנה אי' במס' פסחים דף מ' ההוא ארבא דטבעה בחישתא שרי רבא לזבוני לעכו"ם איתבי' רבה בגד שאבד בו כלאים ה"ז לא ימכרנו לעכו"ם כו' לעכו"ם מ"ט לא משום דהדר ומזבין לישראל ה"נ הדר אמר רבא לזבינהו קבא קבא לישראל כי היכי דכלי' קמי' פיסחא יע"ש והקו' מבואר האיך נעלם מרבא קו' רבה. ונלענ"ד לתרץ דהנה גי' רש"י ור"ן וטור בסי' תס"ז קבא קבא לישראל. ואולם הרמב"ם בפרק ה' מחמץ ה"ט הי' לו הגירסא קבא קבא סתם ור"ל לעכו"ם וכתב הכסף משנה הטעם דמותר למכור לעכו"ם קבא קבא כיון שאינו קונה אלא קבא לביתו צריך ולא למכור וליכא חששא שימכור לישראל. ומג"א בסי' תס"ז ס"ק ב' השיג עליו והעלה הטעם דהוי ב' חששי וכולי האי לא חיישינן חדא דלמא יחזיק לעצמן ואת"ל דימכור לישראל דלמא יכלה הישראל קודם פסח ונ"מ לדינא לשיטת כסף משנה אפי' בערב פסח מותר למכור קבא לעכו"ם ולשיטת מג"א אסור ועיין בחק יעקב שם סק"ד ועיין בס' לחם משנה ה"ט והנה המג"א בסי' תס"ז סק"ז וב"ח כתב בשם מרדכי הארוך היכי שנתערב חיטין מבוקעת באופן שמותר מן התורה ראוי לכתחילה לאכול מן התבואה מעט קודם פסח ויוכל אח"כ לאכול בפסח כמו דאי' בסי' ק"י ובמס' זבחים הנ"ל דמותר לאכול שנים שנים דאין לך כל מצה שלא יהי' יותר משיעור מן האיסור והול"ל תרתי תרתי אין כאן משום מבטל איסור לכתחילה דאכתי לא חל פסח ומג"א כתב ע"ז וז"ל ועמ"ש בסס"י תמ"ז בשם רשב"א יע"ש ר"ל ששם כתב שאין מבטלין איסור לכתחילה אפי' קודם פסח יש לו עליו שם איסורא, וא"כ אסור לעשות כן במכווון רק אם נאכל מתבואה או נאבד מן העולם בשוגג יש להתיר השאר ולעיל בכלל ב' פרט ב' כתבתי שדעת קצת פוסקי' דמיירי בעובדא דארבא שנתערב חיטין מבוקעת באינם מבוקעת הרבה באופן שמן התורה מותר אפי' באכילה ואסור רק מדרבנן שאסור במשהו דחוזר וניער שכן דעת קצת פוסקים. והנה תוס' הקשו במס' נדה דס"א בבגד שאבד בו כלאים אמאי לא בטיל ברוב ותי' כיון שאיסור בא מכח תערובת לא בטיל וכתבתי לעיל בכלל הנ"ל שרמב"ם ל"ל תי' תוס' ועל קו' תוס' מבואר בשו"ת נב"י מה"ב סי' קפ"ז דמיירי שנתערב בו חוט דהוי דבר חשוב ולא בטיל מדרבנן עיין ברמב"ם בפ"י מכלאים ה"ו והובא בב"י סי' רצ"ט ובטו"ז שם ס"ק ב' ובטו"ז סי' ש"ב ס"ק א' ולפ"ז מיושב הסוגי' ונראה דרבא הבין כמו שאם מוכר מעט לעכו"ם תלינן שמסתמא יחזיק לעצמו ולא ימכור כמ"ש הכסף משנה ה"ה כשמוכר הרבה אפי' לעכו"ם אחד לא אמרינן שהכל ימכור רק מסתמא יחזיק לעצמו ג"כ לצורכו כיון דהוא צורך כל אדם וכיון שאיכא זמן קודם פסח מסתמא יאכל לצורכו קודם פסח שיהי נאבד מן העולם וכמו שכתב הב"ח בסי' תס"ז לשיטת המרדכי הארוך בשם האגור וז"ל נסמוך על ההיתר שכתב ראב"י לאכול מקצתם קודם פסח או למכור לעכו"ם מעט והשאר מותר להשהותם מכח ס"ס יע"ש ולראב"י מותר אפי' באכילה מכח ס"ס שמא נאכל האיסור ואת"ל לא אכלו שמא יאכל עתה מן ההיתר כמו דמותר בטבעת ובדבר חשוב מטעם ס"ס הנ"ל ודוחק לחלק ולומר דדוקא כשקונה קבא קבא קונה הכל לעצמו אבל כשקונה הרבה מוכר הכל דז"א סברא כלל דכיון דהוא דבר השוה לכל נפש לאכול מסתמא מחזיק מעט לעצמו וכמ"ש כסף משנה. לפ"ז יש לומר רבא לשיטתו דבמס' זבחים דף ע"ד הקשה לר' נחמן ונראה שקיבל תירוצו וסובר היכי דנאבד הנפרש מן העולם מותר הנשארים בתערובת מטעם ס"ס ולא אמרינן כל דפריש מרובא דהיתרא קפריש ומותר לאכול תרתי תרתי, לכן מעיקרא הורה למכור הכל לעכו"ם כל התבואה משום דאף אם ימכור לישראל לא יצמיח מכשול דמותר לישראל לאכול בפסח מכח ס"ס ספק דלמא כבר נאכל האיסור מה שאכל עכו"ם המוכר ואת"ל שלא אכל אולי אוכל עכשיו היתר דאין לך מצה שלא יהי' יותר משיעור מן האיסור והו"ל תרתי תרתי וכמו דמקילין התם בתערובת דבר חשוב לסמוך על הנאבד משום דחשש איסור מדרבנן כמ"ש תוס' שם ה"ה כיון דמדאו' מין במינו בטיל והוא רק חומרא דרבנן סמכינין על קולא הו"ל וכמ"ש מרדכי הארוך וב"ח, לפ"ז יש ליישב דקדוק קל דאי' דאמר רבא מעיקרא לזבוני לנכרי דבע"כ הפי' למכור הכל לעכו"ם אחד דאי קבא קבא לא איתותב דודאי מותר כמ"ש רמב"ם ור"ן כיון שמותר לישראל כ"ש לעכו"ם דהוי ב' ספיקות שמא לא ימכרנו ואת"ל ימכרנו דלמא יאכל ישראל קודם פסח כמ"ש מג"א הנ"ל וא"כ הול"ל שרי' רבא לזבוני לנכרי א' כי לשון נכרי' משמע הרבה ובהנ"ל א"ש דעיקר התירו של רבא כדי שנוכל לתלות שהאיסור נאכל וכאן הי' ארבא מלא חיטין שנטבעו בים ואף אם הי' ס' בהיתר נגד איסור מ"מ הי' הרבה חיטין מבוקעת ואם הי' מוכר לעכו"ם אחד כולן אף שיחזיק מעט לעצמו אולי לא יחזיק לעצמו כשיעור כל האיסור ולא דמי להאי דמס' זבחים דנאבד טבעת אחת שיש לתלות שכל האיסור הלך ואף אם יחזיק לעצמו כל שיעור איסור אולי לא יוכל לאכול כל האיסור קודם פסח ויהי' בעולם ולא תלינין שנפל האיסור רק היכי שנאבד מן העולם כדאי' בש"ע יו"ד סי' ק"י ש"ך ס"ק מ"ג ומ"ד לכן הורה למכור לכמה עכו"ם לכל אחד אפי הרבה חיטין באופן דאף אם ימכור כל אחד המותר מצרכו נוכל לתלות שכל אחד אכל כשיעור איסור קודם פסח ונאבד מן העולם וממילא ליכא חשש מכשול דאף אם ימכור לישראל המותר מותר לאכול מטעם ס"ס כנ"ל והיקל שלא יצטרך לטרוח ולמכור רק קבא קבא לעכו"ם דאפי' הרבה מותר למכור לכל אחד, ובאמת אם הי' כשיעור איסור שנוכל לשער שיוכל עכו"ם אחד לאכול קודם פסח לא הי' צריך למכור לכמה דאפי' לעכו"ם אחד מותר למכור הכל וא"ש, ולפ"ז מוכח שבע"כ סובר רבא שאפי' במזיד יכול לבטל האיסור שיגרום שיהי' נאבד מן העולם ומותר השאר. ואולם לכאורה קשה על רבא דהא ידע מהאי מימרא דר' נחמן אמר רב במס' זבחים דע"ד בטבעת שנפלה לים הגדול דהותרה כולן דמשמע דוקא נפלה כמ"ש תוס' שם ד"ה ונפלה דוקא נפלה ממילא אבל הפילה אפי' שוגג קנסינן אטו מזיד יע"ש וא"כ אמאי מתיר כאן אפי' במזיד ואין לומר כמ"ש המרדכי בשם ראב"י לחלק דשאני התם דהוי איסורא ואין מבטלין איסור לכתחילה משא"כ הכי קודם פסח אין לו שם איסורא דכבר כתבתי בכלל ב' בפרט ב' דרבא לשיטתו במס' ע"ז דף ע"ו מוכח דסובר דחמץ יש לו שם איסורא ובע"כ צריך לומר לפי מאי ס"ד לרבא עכשיו הבין בדברי רב דלאו דוקא נפלה רק אפי' במזיד מותר דלא קנסו (ולמסקנא באמת הפי' כפשוטו וע"ז פריך רבה מבגד שאבד בו כלאים דאסור למכור לעכו"ם שמא יחזור וימכור לישראל וקשה קו' תוס' הנ"ל ליבטל ברובא וצריך לומר כתי' נב"י דמיירי שנתערב חוט דהוי דבר חשוב והא דדבר חשוב לא בטיל הוא רק מדרבנן ותיקשי כיון דאסור רק מדרבנן דמי ממש לתערובת דבר חשוב שנפל אחד מהן הותרו כולן כמ"ש הטו"ז הנ"ל ואי נימא דמותר לכתחילה להשליך אחד כדי להתיר השאר קשה הכא נמי נימא שינתק לכתחילה חוט אחת איזה שיהי' ויהי' מאבד מן העולם כמ"ש הטור ויהי' מותר הבגד והא הכא הוי הפסד מרובה כמ"ש טו"ז שכיון שאסור למכור ובע"כ החמירו ועשאו לא פלוג אפי' בהפסד מרובה אסור רק כשנעשה ממילא ומכ"ש הכא דליכא הפס"מ כיון דאפשר למכור קבא קבא דאסור לכתחילה למכור אדעתא דהכי (ורבא הי' סובר מעיקרא כתי' תוס') ולכן הדר והורה למכור רק קבא קבא וא"כ מוכח כשיטת בית יוסף שאסור לנתק לכתחילה החוט וא"ש ולק"מ ודוק כי נכון בדרך פלפול:

תוכן העניינים

שערי תורה חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה