שערי תורה חלק ג· רבי בנימין וולף לב
כלל יד
יבואר דין ספיקות נגד רוב ובו ו' פרטים:
פרט א
יבואר ספיקא דרבנן ורוב נוטה לאיסור אי אזלינן לקולא:
א) נסתפקתי בהא דקיי"ל ספיקא דרבנן לקולא מי בעינן שיהי' ספק שקול אבל אם נוטה יותר לאיסור אזלינן לחומרא כיון דרוב נוטה כן הוי כוודאי איסור דרבנן א"ד בכל גווני אמרינן ספיקא דרבנן לקולא והטעם יש לומר לפי מ"ש רמב"ם בספר המצות בשורש א' שכל מה שציונו חכמים לעשות וכל מה שהזהירו כבר צווה משה רבינו ע"ה בסיני שיצוונו לעשותו והוא אומרו עפ"י התורה אשר יורוך והזהירנו יתברך מעבור דבר מכל מה שתיקנו אותו או גזרו ואמרו לא תסור יע"ש, וכ"כ בפרק א' מהלכות ממרים ה"ב והקשה הרמב"ן בס' המצות שם א"כ כל דברי סופרים הם לאו ועשה ואמאי קיי"ל ספיקא דרבנן לקולא כיון שהם מן התורה שציוותה לא תסור כו' ותי' מבי"ט בספר קרית ספר והובא בספר לחם משנה דחכמים התנו מתחילה שלא יהיה עובר על גזירתם כעובר על דברי תורה אלא שיהיה קל מאוד ושילכו בספק דבריהם להקל יע"ש וכעין זה איתא במסכת ברכות דף כ"ה ע"א וז"ל קטנים לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד הא נפיל לארעא שרי ורבנן הוא דגזרו בהו וכי גזרו רבנן בוודאן אבל בספיקן לא גזור יע"ש (ק"ק לפ"ז אמאי קיי"ל סד"ר בדשיל"מ אזלינן לחומרא בדאיתא במס' יו"ט ד"ד ע"א הא לא שייך הטעם עד שתאכלנו בספק איסור כיון דלא גזרו בספק וצ"ע ואכ"מ) וא"כ יש לומר דמתחילה לא אסרו רק בוודאי איסור אבל אם יהיה ספק כל דהו אף שרוב נוטה לאיסור יהיה נשאר על דין תורה או דלמא דחכמים תקנו בדבריהם כעין דאו' בדאו' וכמו באיסור דאו' הרוב יש לו דין ודאי ה"ה באיסור דרבנן היכי דרוב נוטה לאיסור יהיה לי דין ודאי איסור דרבנן:
ב) והנה במס' עירובין דף ל"ה ע"ב נחלקו ר"מ ור' יוסי בטמא שנטמא בטומאה קלה וירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל ר"מ מטהר דהוי ספיקא דרבנן לקולא ור' יוסי מטמא ומבואר דדף ל"ו ע"א דאמר רבא טעמא דר' יוסי משום העמד טמא על חזקתו ואימור לא טבל וסובר ר' יוסי סד"ר דאיתחזק איסורא אזלינן לחומרא והש"ך ביו"ד סי' ק"י בכללי ס"ס ס"ק כ' כתב דרשב"א סובר דהלכה כר' יוסי וכן הסכים הש"ך ואע"ג דאיכא המם חד שינויא דדוקא גבי טומאה שיש לו עיקר בדאו' הוא דאמרינן הכי מ"מ הא איפא שינויא אחרינא דר' יוסי מחמיר אפי' באיסור דרבנן שאין לו עיקר בתורה וקיי"ל כר' יוסי יע"ש א"כ לשיטת הש"ך כיון דספיקא דרבנן דאיתחזק איסורא אזלינן לחומרא וכ"ש בספיקא דרבנן היכי שרוב נוטה לאיסור דאזלינן לחומרא דהא רובא עדיף מחזקה ואולם לפמ"ש הפר"ח שם בס"ק ט"ו שרמב"ם בפ"י ממקואות סובר דהלכה כר"מ דספיקא דרבנן לקולא אפילו היכי דאיתחזק איסורא (ע' בפלתי ובס' חוות דעת שם ובפרי מגדים בסי' א' ס"ק ו' בסופו ודוק) יש להסתפק היכי דאיכא הובא לאיסור יש לומר גם ר"מ מודה דאזלינן לחומרא דרובא עדיף מחזקה או דלמא דמתחילה לא גזרו רק על ודאי איסור:.
ג) ומצאתי ראיתי שכבר העיר בזה המשנה למלך בפרק ד' מבכורות ה"א בסופו ובפרק ח' מהלכות שאר אבות הטומאה ה"ה ובפרק י' מהל' מקוואות ה"ה שמסופק שם בספיקא דרבנן דקיי"ל לקולא אי יש ס"ס להחמיר אי אזלינן לחומרא וכתב דבתוס' מס' עירובין דף ל"ה ע"ב ד"ה ספק לא טבל מבואר היכי דפטמא בטומאה דרבנן וספק טבל אפילו יש ס"ס להחמיר אזלינן להקל רק שמסופק דאפשר רק בטומאה נוהג דין זה ולא בשאר אוסורין ובהלכות אבות הטומאה כתב וז"ל ונראה דגם לדידן נ"מ בטעם זה לפי שאני סבור אף דסד"ר לקולא היכי דאיכא ס"ס אזלינן לחומרא יע"ש ובשאר מקומות נראה דמספקא ליה וכיון דס"ס הוא מטעם רוב כמ"ש ז"ל דספק אחד משווי פלגא ופלגא ואידך גורם שיהיה רוב א"כ היכי דרוב נוטה לאיסור תליא בדין הנ"ל וע' בספר שער המלך פרק ז' מאישות הל' ב' שהוכיח מהה"מ בפ"כ מהל' שבת ה"ג שבע"כ סובר באיסור דרבנן אפי' היכי דאיכא ס"ס להחמיר אזלינן לקולא שכ' שם וז"ל ובתשובה ביאר רבינו דכל מה שיהיה מן התחומין מן התורה ספק להחמיר ומה שהוא מדבריהם ספק להקל דספק דרבנן לקולא כו' וזה דעת רמב"ן ורשב"א ומכלל זה שהליכה בנהרות ויש ספק אם הם למעלה מעשרה אם לאו מותר לפי שהוא ספק בשל דבריהם דאף דאיכא ס"ס להחמיר ספק אם הם למעלה מעשרה או לאו ואת"ל שהם למעלה מעשרה ספק אם יש תחומין למעלה מעשרה ומ"מ ס"ל להקל ובס' שעה"מ בפ"י ממקואות כלל ה' הוכיח מהרבה קמאי ז"ל דאפי' בס"ס להחמיר אזלינן לקולא וע' פר"ח סי' ס"ט ס"ק מ"ד שכתב בפשיטות בתרי ספיקי להחמיר אף בדרבנן אזלינן לחומרא דלא הוי ספק השקול ופלתי שם בסוף ס"ק י' השיג עליו דכיון דהוא איסור דרבנן מה נ"מ בתרי ספיקי ותמהני האיך כתב כן בפשיטות והנה הש"ך ביו"ד סי' נ"ג ס"ק י"ד ובכללי ס"ס ס"ק ל"ג כתב לענין ס"ס דבעינן שיהיה שני ספיקות שקולין וע' בטו"ז סי' פ"ד ס"ק י"ז וסי' קכ"ב ס"ק ח' מיהו היינו לענין ס"ס באיסור דאו' אבל לא מוכרח דעתו באיסור דרבנן בספק הרגיל שנוטה לאיסור האיך דעתו נוטה מיהו תמהני על הגאונים הנ"ל הא במס' עירובין דף ס"ד ע"ב מוכח בעובדא דר"ג באיסור דרבנן אם רוב נוטה לאיסור אזלינן להחמיר דאי' שם שנמצא גלוסקין בדרך ואמר ר"ג לעכו"ם שיקח מר' אלעאי והוכיח שם הש"ס שהולכין אחר רוב עוברי דרכים מדלא שרי ליה לר' אלעאי למכלינהו דאחזיקינהו בחזקת פתן של עכו"ם אף דאיסור פת של עכו"ם הוא מדרבנן מ"מ כיון דרוב נוטה לאיסור אזלינן לחומרא וע' בשו"ת נודע ביהודא מה"ב חלק יו"ד סי' ס"ד שהסכים ג"כ בס"ס להחמיר בדרבנן אזלינן לחומרא כמו בס"ס להקל בדאורייתא דאזלינן לקולא וראיתי בפ"מ בסי' ק"י בשפתי דעת בכללי ס"ס ס"ק כ"ו שכתב דדין זה ס"ס בדרבנן אי אזלינן לחומרא תליא במחלוקת קדום רמב"ם ורשב"א וז"ל גם ס"ס דהולכין להקל י"ל כמ"ש רשב"א בסי' ת"א דהוי רוב לפ"ז ה"ה באיסור דרבנן ויש ס"ס להחמיר דאסור משא"כ לרמב"ם י"ל הטעם כיון דבספק א' לחומרא מדרבנן וכשיש עוד ספק הוי ספיקא דרבנן לקולא לא מטעם רובא ולפ"ז ס"ס להחמיר מדרבנן לא אמרינן עכ"ד ודבריו נכונים ולק"מ מסוגיא דעירובין הנ"ל דאף דהיכי דאיכא רובא גם באיסור דרבנן אזלינן לחומרא מ"מ לרמב"ם דס"ס אינו מטעם רובא יש להקל בדרבנן וע' מג"א סי' תס"ז ס"ק י"ח:
פרט ב
יבואר ראי' ממס' נדה דס"א דסד"ר לקולא אפילו אם הספק סותר לרוב:
ד) לכאורה יש להוכיח דאמרינן ספיקא דרבנן לקולא אפילו אם ספק סותר לרוב דהנה איתא במס' נדה דף ס"א ע"ב אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא בגד שאבד בו כלאים צובעו ומותר א"ל רבא לרפרם בר פפא מנלן לסבא הא א"ל מתני' היא בודק עד שמגיע לסלע ואי ליכא אימור עורב נטלה ה"נ עמרא וכיתנא בהדדי לא סלקא צבעא וכיון דלא ידיע אימור מינתר נתר, ועוד גרסינן שם אמר רב אחא ברי' דר' ייבא משמי' דמר זוטרא האי מאן דרמי חוטא דכיתנא בגלימא דעמרא ונמקי' ולא ידע אי נתיק אי לא נתיק שפיר דמי מאי טעמא מדאורייתא שעטנז כתיב עד שיהי' שוע טווי ונוז ורבנן הוא דגזרי בי' וכיון דלא ידע אי נתקי' שרי עכ"ל, והנה בטור יו"ד סי' ש"ב הביא הני ב' דינים ביחד וז"ל בגד צמר שארג בו חוט של פשתן ואינו ניכר יצבענו ויהי' ניכר ויסירנו שאין הצמר ופשתן עולה בצבע אחד או ינתק חוט ממנו והוא מותר שאנו תולין שהסיר החוט של כלאים בד"א בכלאים דרבנן אבל בכלאים דאור' אין תולין להקל בספיקן יע"ש ועיין בב"י ובש"ע ס"א וברמב"ם בפרק י' מכלאים הלכה י"ז ולכאורה קשה בהאי דינא דמר זוטרא בכלאים דרבנן ינתק חוט ממנו ואנו תולין לומר שהסיר החוט של כלאים הא כיון דקיי"ל בכ"מ כל דפריש מרוב' קפריש וכיון שבגד זה רוב אינו כלאי' ראוי לומר שנתק ההיתר ואיסורא ברובא איתא וכבר העיר בזה מו"ז הב"ח ז"ל שהקשה כן על הטור וז"ל מ"ש הטור או ינתק החוט כו' הוא מימרא דמר זוטרא שם האי מאן כו' ולא ידע אי נתיק או לא נתיק כו' משמע דמיירי בשיודע מקום החוט של פשתן ונתקי' אלא דלא ידע אי נתקי' כולה או שמא נשאר בו מקצתו ותלינן לקולא וכך גירסת הרא"ש ורבנן הוא דגזרו בי' והאי כיון דנתקי' נתקי' פי' כיון דנתקה חוט של פשתן תלינן דנתקי' לכולה אבל אם לא ידע מקום החוט של פשתן אלא דנתיק חוט אחד מן הבגד לא תלינן לומר דנתיק חוט של פשתן אלא אדרבא ודאי נתיק חוט של צמר דבתר רובא אזלינן דכל החוטין של בגד הוא של צמר מלבד חוט אחד של פשתן וא"כ איכא לתמוה אדברי רבינו שכתב דינתק חוט ממנו דמשמע אפילו לא ידע מקום החוט ינתק חוט אחד ממנו ותולין לומר שהחוט שניתק היה חוט של פשתן וזה הפך משמעות התלמוד, ונראה דס"ל לרבינו כיון דלא ניכר החוט מדינא שרי אפילו לא ניתק שום חוט מבגד דכיון שאין איסורו אלא מדרבנן הקילו בספיקו ותלינן דנשמט החוט והלך שהרי בדק ולא מצאו וכ"כ שם רמב"ם בפרק עשירי וכ"כ ראב"ד בהשגות אלא דמ"מ למצוה מן המובחר ינתק חוט אחד ממנו ותולין לומר שהסיר החוט של כלאים עכ"ל ולא הבנתי דברי רבינו ז"ל דהנה מה שמרמז דעת רמב"ם וראב"ד כוונתו דהנה הבית יוסף כתב שמ"ש הטור חולק בין כלאים דרבנן לכלאים דאו' דגם להיכי שצבעו קאי דל"מ בדיקה לכלאים דאו' אע"ג שבגמרא לא אמרו טעם זה רק להיכי דנתקי' משמע ליה ז"ל דטעם זה עולה גם להיכי דצבעו וכן בש"ע שם ס"א איתא וז"ל בגד צמר שאבד בו חוט של פשתן כו' צובעו שאין הצמר ופשתן עולה בצבע אחד ומיד הוא ניכר לו ושומטו ואם לא ניכר ה"ז מותר שמא נשמט והלך לו שהרי בדק ולא מצאו וכתב בד"א בכלאים דרבנן אבל בכלאים דאו' אין תולין להקל בספיקן יע"ש (כוונתו היכי דלא ניכר דמקלינן שמא נשמט והלך לו הך התירא משום ספק לא מקלינן בכלאים דאו' דבגד זה ל"מ בדיקה אבל היכי דלא סלקא צבעא בצבע אחד ניכר החוט נוטל החוט אפילו בכלאים דאו' ע' בטו"ז) ואולם דעת רמב"ם דאפילו בכלאים דאו' מהני הך בדיקה ואם לא ניכר תלינן להקל שנתקי' והלך כמו בסלע שתלינן שנטל העורב, דבפ"י מכלאים הכ"ז כתב וז"ל בגד צמר שאבד בו חוט של פשתן ה"ז לא ימכרנו לעכו"ם שמא ימכרנו עכו"ם לישראל כו' כיצד תקנת בגד זה צובעו שאין הצמר ופשתן עולין בצבע אחד ומיד הוא ניכר לו ושומטו ואם לא ניכר ה"ז מותר שמא נשמט והלך לו שהרי בדק ולא מצאו וכבר בארנו שכל איסור ספיקות מדברי סופרים לפיכך הקילו בספק יע"ש מבואר להדי' דסובר אפילו בכלאים דאו' מהני בדיקה דצבע וראב"ד כתב על דבריו וז"ל אמת הוא שכל הספיקות אינן של תורה מיהו קיי"ל סד"א לחומרא ובדרבנן לקולא יע"ש וכתב הכ"מ לתרץ קו' ראב"ד וז"ל מה שהקשה הראב"ד דסד"א לחומרא י"ל שחכמינו ז"ל שאמרו כן דספק זה יהיה לקולא מפני שהוא מילתא דלא שכיח עכ"ד וע' פר"ח יו"ד סי' כ"ט וע' בטו"ז ס"ק ב' ומעתה נבוא לתי' הב"ח דמדינא מותר אפי' לא נתיק חוט ממנו לא ידעתי הטעם הא ביטול לא שייך בחוט זה כמ"ש תוס' במס' נדה דף ס"א ע"ב דכיון שאיסור בא מכח התערובת ובב"י סי' רצ"ט כתב שגם הרא"ש סובר כן וה"ה בכלאים דרבנן אסרו כעין דאו' בדאו' ומ"ש לדמות לדברי רמב"ם לא זכיתי להבין דהתם בדק בצבעא והוא בדיקה מעלי' והבדיקה משווי ספק לכן תלינן שנשמט והלך לו כיון דסד"א מדרבנן לחומרא משא"כ בהאי דינא דמיירי דלא בדיק בצבעא ומה שבדק למראות עין ולא מינכר בודאי לא הוי בדיקה כלל מה"ת לומר שנשמט החוט אדרבא יש לוקים בחזקה קמייתא בחזקת איסור וא"כ מדינא דרבנן מחויב להיות ניתק דהא איסור בודאי שם ולא למצוה מן המובחר והדק"ל נימא כל דפריש מרובא קפריש וצ"ע. מיהו קשה לסברת הב"ש אמאי סובר ר' יוסי ספיקא דרבנן דאתחזק איסורא לחומרא בטמא בטומאה דרבנן הא מקודם שניטמא היה בחזקת טהור וכיון דנולד ספק לסתור הריעותא יש יש לוקים בחז"ק וצ"ע:
ח) ולכאורה מוכח מכאן כמ"ש בכלל א' פרט ג' לדעת הרא"ש המובא בס' שיטה מקובצת דף ו' דרוב מצד סברא הוא ספק רק התורה עשאו כודאי וא"כ יש לומר באיסור דרבנן לא החמירו חכמים לעשות כעין דאו' בדאו' ואף דבאיסור דאו' מדאו' הוי רוב כודאי מ"מ באיסור דרבנן לא החמירו חכמים ונשאר על סברא חיצונה שרוב הוא ספק וא"כ לק"מ קו' הב"ח על הטור די"ל דסובר כרא"ש אביו וכיון דגוף איסור הוא מדרבנן ונתיק חוט מיניה דנולד לן ספק אם האיסור ניתק או שאיסורא ברובא איתא והיתר ניתק דכל דפריש מרובא דהתירא קפריש וכיון דרובא מסברא חיצונה הוא ספק נשאר באיסורא דרבנן על סברא חיצונה והוי ספיקא דרבנן דאזלינן לקולא וא"ש, ודע דלכאורה מוכח דמר זוטרא דסובר כאן להקיל דכיון דאיסור הוא דרבנן כשניתק חוט אזלינן לקולא מטעם ספיקא דרבנן מוכח דלא כש"ך שכתב בכללי ספק ספיקא דהלכה כר' יוסי בספיקא דרבנן דאיתחזק איסורא אזלינן לחומרא דהכא איכא חזקת איסור דע"ע הי' הבגד בחזקת איסור כלאים כיון שברור שהיה בו כלאים ולא בטיל כמ"ש תוס' בד"ה בגד וכעת שנולד לנו ספק אם ניתק הוי ספיקא דרבנן דאיתחזק איסורא דאזלינן לחומרא. ויש לומר טעמא דהנה כתבתי בכלל ב' פרט ה' חקירה מרבותינו גדולי האחרונים ז"ל בדבר שהי' בחזקת היתר ואתיילד ריעותא בחזקה ועכשיו נולד הספק שמא בטלה הריעותא מי נימא כיון דאפשר לישב שבטלה הריעותא מוקמינן בחזקת קמייתא שהיה בחזקת היתר או דלמא דהעמד הריעותא על. החזקה. וראיתי בספר בית אפרים דף ל"ב בק"א שמביא תשו' מו"ז בעל מגיני שלמה זצ"ל שכתב דמוקמינן הריעותא על החזקה ולא מהני החזקה קמייתא שהיה בחזקת היתר ואולם בס' תבואת שור סי' ל"ו ס"ק ל"ג וסי' ס"ג ס"ק ט"ו הוכיח כל היכי דמחזיקינן בדבר בחזקה שכן הוא ואיכא סתירה וריעותא בחזקה אם אפשר לתרוצי בגווני דלא לסתור החזקה מתרצינן ומוקמינן בחזקה קמייתא, ונראה מכאן ראיה לדברי ת"ש לכן סובר מר זוטרא דאזלינן לקולא כיין דבגד קודם שנארג בו חוטא דכיתנא היה בחזקת היתר ואח"כ נולד ריעותא שרמי חוטא דכיתנא וכעת שניתק חוט ממנו וכיון דאפשר לומר דחוט דכיתנא ניתק אזלינן לקולא כדי שלא לסתור החזקה קמייתא שהיה בחזקת היתר מיהו כ"ז לשיטת הטור דכל דפרוש מרובא קפריש הוי ספק מצד סברא חיצונה שפיר יש לומר כדברינו אבל אי נימא דמצד סברא הוא ודאי הדק"ל נימא אוקי הריעותא על החזקה דהא לא נולד ספק אם בטלה הריעותא כיון דמצד סברא הוא ודאי והיתר ניתק אע"כ כמ"ש ודברי הטור נכונים:
ו) אמנם לאחר עיון קו' הב"ח במ"ע דמוכח מש"ס דאפי' באיסור דרבנן היכי דאיכא למימר כל דפריש מרובא קפריש אזלינן לחומרא דהוי כודאי דהנה אי' במס' זבחים דף ע"ו אמר ר' נחמן טבעת של ע"ז שנתערבה במאה ונפלה אחד מהן לים הגדול הותרה כולן דאמרינן הך דנפל היינו דאיסורא וכתבו תוס' בד"ה אלא משום דמדאורייתא ברובא בטיל הקילו כאן יע"ש ומסיק דמותר רק למכור תרתי תרתי וכתב הרא"ש במסכת חולין דף ק' ס"י דאסור להנות מכולן כאחת דע"י התערובת נאסרו כולן אלא מקלינן לתלות האיסור באותו שפירש וכולי האי לא מקילינן להתירו כולן כאחד ולא שרינן להו אלא ע"י ס"ס דלמא דאיסורא נפל ואת"ל דלא נפיל דאיסורא כיון דלא אכל כאחד אמרינן הנשאר הוא האיסור וכן קיי"ל ביו"ד סי' ק"י ס"ז בדבר שאינו בטל מחמת חשיבתו שנפל אחד מהן בשוגג בענין שנאבד מן העולם הותרה כולן כשאוכל הנשארות שתים דבממ"נ איכא חדא דהיתרא אבל לאכלן אחת אחת אסור ואפי' לאכלן שתים אסור לאדם אחד לאוכלן כולם. וכתב הש"ך בס"ק מ"ט הטעם אע"ג בחתיכה שאינו ראוי להתכבד יש מתירין לאדם אחד לאכלן כשנתבטל חד בתרי שאני התם כיון שנתבטל מן התורה וגם מדרבנן ברוב בלא ס"ס משא"כ הכא דלא שרי אלא מטעם ס"ס דאמרינן דלמא דאיסורא נפל ואת"ל דלא נפל דאיסורא דלמא אכל עכשיו היתרא וכ"כ הטו"ז בס"ק ט' ואי נימא בדרבנן האי דכל דפריש מרובא קפריש הוי רק ספק יהי' מותר להנות כולן כאחת. אע"כ דגם בדרבנן רובא הוא כודאי דכל דתיקנו רבנן בדרבנן כעין דאו' בדאו' וכמ"ש בכלל ב' וא"כ הדק"ל על הטור אמאי מותר להנות מבגד כשניתק רק חוט אחד כיון דרובא דהתירא נימא כל דפריש מרובא פריש דהא חזינן בטבעת לא מותר רק מטעם ס"ס והכא ליכא רק ספק אחד אולי ניתק החוט וספק זה סותר לרובא והד"ק הב"ח לדוכתי' ואכתי יש לומר לישב שיטת הטור דהנה במסכת עירובין דף ל"ו ע"א לחד תי' סובר ר' יוסי בספק טבל בטומאה דרבנן אזלינן לחומרא כיון דיש לו עיקר בדאו' כמ"ש רש"י בד"ה הואיל דהחמירו רבנן אף בספק טבילה דרבנן דלא ליתי לזלזולי בספק טבילת טומאה דאו' יע"ש ואנן לא קיי"ל כהך מ"ד כמ"ש הש"ך בכללו ס"ס ס"ק כ' דאפי' ביש לו עיקר בדאו' היכי דלא איתחזק איסור אזלינן לקולא מ"מ אפשר לחלק ה"מ היכי דליכא דאור' באותו נידון שדנין עליו משא"כ היכי דגוף האיסור מעיקרא הוא דאורייתא רק מדאוריי' אזלינן להקל וחכמים החמירו לחוש לחשש איסור דאור' אם אח"כ נולד ספק אזלינן לחומרא ודמי לסברת הש"ך שכתב בכללי ס"ס ס"ק ח"י וכ"כ בכללי ס"ס בקצרה ס"ק ח"י היכי שאסרו חכמים מחמת חשש איסור בגופו לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא לכן בגבינה שיש ספק אם הוא גבינה של עכו"ם אזלינן לחומרא ולא אמרינן סד"ר לקולא רק בדבר שלא אסרוהו מחמת חשש איסור אלא שאסרוהו משום דבר אחר יע"ש, וא"כ הכא בטבעת ובשאר דברים חשובים כיון דגוף האיסור הוא מדאוריי' רק מדאו' דבר חשוב בטל ברוב וחכמים אסרו שלא יתבטל מחמת חשש איסור דאו' בגופו כשנולד אח"כ ספק אם האיסור חלף ועבר משם לא אמרינן סד"ר לקולא. וא"כ שיטת הטור נכונה ושפיר יש לומר באיסור ובחשש דרבנן האי כל דפריש מרובא קפריש הוא רק ספק כסברא חיצונה והא דקיי"ל בדבר חשוב בחד ספק אזלינן לחומרא ולא סמכינן לומר דאיסורא פריש כיון דגוף איסור הוא דאור' החמירו דבעינן ס"ס משא"כ בחוט של כלאים דגוף איסור הוא דרבנן שפיר כתב הטור כשניתק חוט אחד אזלינן לקולא מטעם ספיקא דרבנן משום דהאי דכל דפריש מרובא קפריש הוא רק ספק והא דקיי"ל ביו"ד סי' ק"י ס"א בספק אם היא חתיכה ראוי להתכבד אזלינן לקולא וע' בטו"ז ס"ק ב שאני התם דאיכא ספק אם יש כאן איסור דרבנן בתערובת משא"כ היכי דבודאי דבר חשוב איכא בתערובת וספק אם חלף ועבר אזלינן לחומרא כיון דודאי הי' שם איסור דרבנן ורבנן אסרוהו מחמת דגוף איסור דאו' בכה"ג אזלינן לחומרא וא"ש:
ז) אמנם אכתי קשה לפי דברינו בע"כ סובר הטור כסברת התבואת שור דלא מוקמינן הריעותא על החזקה דהנה לעיל בכלל ב' פרט ה' כתבתי דקשה לסברת ת"ש אמאי סובר רב דאסור להנות מכולן בב"א ניהו דליכא ס"ס מ"מ כיון דיש לומר דאיסור נאבד נוקי הטבעת בחזקת היתר בחזקה קמייתא ואפי' הסוברים דחכמי' החמירו שלא לסמוך על חזקת היתר היינו בחשש איסור ספק דאור' משא"כ הכא דחשש הוא דרבנן דמדאור' דבר חשוב בטיל והוי תרי דרבנן וכתבתי לתרץ דרב לשיטתו דסובר מין במינו לא בטיל וכיון דחשש איסור מדאו' שפיר י"ל דחכמי' החמירו שלא לסמוך על חזקת היתר לכן בעינן גם ס"ס יע"ש וא"כ לשיטת הטור דסובר כסברת ת"ש אמאי כתב בסי' ק"מ בטבעת שלא יהנה אדם אחד מכולן דליכא ס"ס אמאי לא מקילינן בספק אחד כיון דמוקמינן בחזקת קמייתא שהי' בחזקת היתר וטור סובר בסימן צ"ח דמין במינו אפי' לח בלח בטיל. אע"כ דסובר דהאי דכל דפרוש מרובא קפריש הוא בגדר ודאי וא"כ דברי הטור סותרין א"ע למ"ש כאן דינתק חוט אחד בע"כ סובר דהוי ספק והד"ק הב"ח לדוכתי' וצ"ע. ועוד יש לתמוה אפי' נימא דהוי ספיקא דרבנן דהנה הבית יוסף כתב שם דמלשון מר זוטרא משמע דאו ינתקה משמע דלא:
שרי לכתחילה למינתקה ורבינו כתב או ינתק משמע דלכתחילה נמי שרי למינתקי' יע"ש והא אפי באיסור דרבנן אין לגרום לעשות בידים ספק וצ"ע. והנה הטו"ז בסי' ש"ב ס"ק א' הקשה על הטור וז"ל. ואני אוסיף לתמוה מ"ש מהאי דסי' ק"י בתערובת איסור בדבר חשוב דמותר בנפל אחד מהן לים דאמרינן האיסור נפל ודוקא, נפל מעצמו אבל אם הפילו אדם אפי' שוגג אסור (ע' בש"ע סי' ק"י ס"ז ש"ך ס"ק מ') וכאן התירו אפי' במזיד הלא גם שם איסור דרבנן דמדאו' חד בתרי בטיל אפי' בדבר חשוב ותירץ כיון שהוא הפסד מרובה שאסור אפי' למוכרו לעכו"ם הקילו בזה רבנן לסמוך על זה דאיסור ניתוק משא"כ האי דסי' ק"י דמותר למכרו לעכו"ם הוי הפסד מועט ע"כ גזרו שלא לסמוך על זה אם עושה מזיד עכ"ד. ולא זכיתי להבין דעת רבינו ז"ל בזה הא בטבעת של עכו"ם כדאי' במסכת זבחים הנ"ל ובטוש"ע יו"ד סי' ק"מ שאסור בהנאה ואסור למכרו לעכו"ם והוי הפסד מרובה ואפ"ה גזרו לאסור במזיד גם תמוה מה שמדמה הטו"ז להתם שאני התם דאיכא ס"ס כמש"ל וצ"ע. ואפשר לכן מקיל הטור אפי' במזיד כיון דגוף איסור הוא דרבנן והתם בדבר חשוב גוף איסור הוא דאורייתא ומ"מ צ"ע
ח) ובדרך פלפול נראה להוכיח כשיטת בית יוסף שכוונת מר זוטרא שאם נתקי' אבל לכתחילה אסור לנתק דהנה אי' במס' פסחים דף מ' ההוא ארבא דטבעה בחישתא שרי רבא לזבוני לעכו"ם איתבי' רבה בגד שאבד בו כלאים ה"ז לא ימכרנו לעכו"ם כו' לעכו"ם מ"ט לא משום דהדר ומזבין לישראל ה"נ הדר אמר רבא לזבינהו קבא קבא לישראל כי היכי דכלי' קמי' פיסחא יע"ש והקו' מבואר האיך נעלם מרבא קו' רבה. ונלענ"ד לתרץ דהנה גי' רש"י ור"ן וטור בסי' תס"ז קבא קבא לישראל. ואולם הרמב"ם בפרק ה' מחמץ ה"ט הי' לו הגירסא קבא קבא סתם ור"ל לעכו"ם וכתב הכסף משנה הטעם דמותר למכור לעכו"ם קבא קבא כיון שאינו קונה אלא קבא לביתו צריך ולא למכור וליכא חששא שימכור לישראל. ומג"א בסי' תס"ז ס"ק ב' השיג עליו והעלה הטעם דהוי ב' חששי וכולי האי לא חיישינן חדא דלמא יחזיק לעצמן ואת"ל דימכור לישראל דלמא יכלה הישראל קודם פסח ונ"מ לדינא לשיטת כסף משנה אפי' בערב פסח מותר למכור קבא לעכו"ם ולשיטת מג"א אסור ועיין בחק יעקב שם סק"ד ועיין בס' לחם משנה ה"ט והנה המג"א בסי' תס"ז סק"ז וב"ח כתב בשם מרדכי הארוך היכי שנתערב חיטין מבוקעת באופן שמותר מן התורה ראוי לכתחילה לאכול מן התבואה מעט קודם פסח ויוכל אח"כ לאכול בפסח כמו דאי' בסי' ק"י ובמס' זבחים הנ"ל דמותר לאכול שנים שנים דאין לך כל מצה שלא יהי' יותר משיעור מן האיסור והול"ל תרתי תרתי אין כאן משום מבטל איסור לכתחילה דאכתי לא חל פסח ומג"א כתב ע"ז וז"ל ועמ"ש בסס"י תמ"ז בשם רשב"א יע"ש ר"ל ששם כתב שאין מבטלין איסור לכתחילה אפי' קודם פסח יש לו עליו שם איסורא, וא"כ אסור לעשות כן במכווון רק אם נאכל מתבואה או נאבד מן העולם בשוגג יש להתיר השאר ולעיל בכלל ב' פרט ב' כתבתי שדעת קצת פוסקי' דמיירי בעובדא דארבא שנתערב חיטין מבוקעת באינם מבוקעת הרבה באופן שמן התורה מותר אפי' באכילה ואסור רק מדרבנן שאסור במשהו דחוזר וניער שכן דעת קצת פוסקים. והנה תוס' הקשו במס' נדה דס"א בבגד שאבד בו כלאים אמאי לא בטיל ברוב ותי' כיון שאיסור בא מכח תערובת לא בטיל וכתבתי לעיל בכלל הנ"ל שרמב"ם ל"ל תי' תוס' ועל קו' תוס' מבואר בשו"ת נב"י מה"ב סי' קפ"ז דמיירי שנתערב בו חוט דהוי דבר חשוב ולא בטיל מדרבנן עיין ברמב"ם בפ"י מכלאים ה"ו והובא בב"י סי' רצ"ט ובטו"ז שם ס"ק ב' ובטו"ז סי' ש"ב ס"ק א' ולפ"ז מיושב הסוגי' ונראה דרבא הבין כמו שאם מוכר מעט לעכו"ם תלינן שמסתמא יחזיק לעצמו ולא ימכור כמ"ש הכסף משנה ה"ה כשמוכר הרבה אפי' לעכו"ם אחד לא אמרינן שהכל ימכור רק מסתמא יחזיק לעצמו ג"כ לצורכו כיון דהוא צורך כל אדם וכיון שאיכא זמן קודם פסח מסתמא יאכל לצורכו קודם פסח שיהי נאבד מן העולם וכמו שכתב הב"ח בסי' תס"ז לשיטת המרדכי הארוך בשם האגור וז"ל נסמוך על ההיתר שכתב ראב"י לאכול מקצתם קודם פסח או למכור לעכו"ם מעט והשאר מותר להשהותם מכח ס"ס יע"ש ולראב"י מותר אפי' באכילה מכח ס"ס שמא נאכל האיסור ואת"ל לא אכלו שמא יאכל עתה מן ההיתר כמו דמותר בטבעת ובדבר חשוב מטעם ס"ס הנ"ל ודוחק לחלק ולומר דדוקא כשקונה קבא קבא קונה הכל לעצמו אבל כשקונה הרבה מוכר הכל דז"א סברא כלל דכיון דהוא דבר השוה לכל נפש לאכול מסתמא מחזיק מעט לעצמו וכמ"ש כסף משנה. לפ"ז יש לומר רבא לשיטתו דבמס' זבחים דף ע"ד הקשה לר' נחמן ונראה שקיבל תירוצו וסובר היכי דנאבד הנפרש מן העולם מותר הנשארים בתערובת מטעם ס"ס ולא אמרינן כל דפריש מרובא דהיתרא קפריש ומותר לאכול תרתי תרתי, לכן מעיקרא הורה למכור הכל לעכו"ם כל התבואה משום דאף אם ימכור לישראל לא יצמיח מכשול דמותר לישראל לאכול בפסח מכח ס"ס ספק דלמא כבר נאכל האיסור מה שאכל עכו"ם המוכר ואת"ל שלא אכל אולי אוכל עכשיו היתר דאין לך מצה שלא יהי' יותר משיעור מן האיסור והו"ל תרתי תרתי וכמו דמקילין התם בתערובת דבר חשוב לסמוך על הנאבד משום דחשש איסור מדרבנן כמ"ש תוס' שם ה"ה כיון דמדאו' מין במינו בטיל והוא רק חומרא דרבנן סמכינין על קולא הו"ל וכמ"ש מרדכי הארוך וב"ח, לפ"ז יש ליישב דקדוק קל דאי' דאמר רבא מעיקרא לזבוני לנכרי דבע"כ הפי' למכור הכל לעכו"ם אחד דאי קבא קבא לא איתותב דודאי מותר כמ"ש רמב"ם ור"ן כיון שמותר לישראל כ"ש לעכו"ם דהוי ב' ספיקות שמא לא ימכרנו ואת"ל ימכרנו דלמא יאכל ישראל קודם פסח כמ"ש מג"א הנ"ל וא"כ הול"ל שרי' רבא לזבוני לנכרי א' כי לשון נכרי' משמע הרבה ובהנ"ל א"ש דעיקר התירו של רבא כדי שנוכל לתלות שהאיסור נאכל וכאן הי' ארבא מלא חיטין שנטבעו בים ואף אם הי' ס' בהיתר נגד איסור מ"מ הי' הרבה חיטין מבוקעת ואם הי' מוכר לעכו"ם אחד כולן אף שיחזיק מעט לעצמו אולי לא יחזיק לעצמו כשיעור כל האיסור ולא דמי להאי דמס' זבחים דנאבד טבעת אחת שיש לתלות שכל האיסור הלך ואף אם יחזיק לעצמו כל שיעור איסור אולי לא יוכל לאכול כל האיסור קודם פסח ויהי' בעולם ולא תלינין שנפל האיסור רק היכי שנאבד מן העולם כדאי' בש"ע יו"ד סי' ק"י ש"ך ס"ק מ"ג ומ"ד לכן הורה למכור לכמה עכו"ם לכל אחד אפי הרבה חיטין באופן דאף אם ימכור כל אחד המותר מצרכו נוכל לתלות שכל אחד אכל כשיעור איסור קודם פסח ונאבד מן העולם וממילא ליכא חשש מכשול דאף אם ימכור לישראל המותר מותר לאכול מטעם ס"ס כנ"ל והיקל שלא יצטרך לטרוח ולמכור רק קבא קבא לעכו"ם דאפי' הרבה מותר למכור לכל אחד, ובאמת אם הי' כשיעור איסור שנוכל לשער שיוכל עכו"ם אחד לאכול קודם פסח לא הי' צריך למכור לכמה דאפי' לעכו"ם אחד מותר למכור הכל וא"ש, ולפ"ז מוכח שבע"כ סובר רבא שאפי' במזיד יכול לבטל האיסור שיגרום שיהי' נאבד מן העולם ומותר השאר. ואולם לכאורה קשה על רבא דהא ידע מהאי מימרא דר' נחמן אמר רב במס' זבחים דע"ד בטבעת שנפלה לים הגדול דהותרה כולן דמשמע דוקא נפלה כמ"ש תוס' שם ד"ה ונפלה דוקא נפלה ממילא אבל הפילה אפי' שוגג קנסינן אטו מזיד יע"ש וא"כ אמאי מתיר כאן אפי' במזיד ואין לומר כמ"ש המרדכי בשם ראב"י לחלק דשאני התם דהוי איסורא ואין מבטלין איסור לכתחילה משא"כ הכי קודם פסח אין לו שם איסורא דכבר כתבתי בכלל ב' בפרט ב' דרבא לשיטתו במס' ע"ז דף ע"ו מוכח דסובר דחמץ יש לו שם איסורא ובע"כ צריך לומר לפי מאי ס"ד לרבא עכשיו הבין בדברי רב דלאו דוקא נפלה רק אפי' במזיד מותר דלא קנסו (ולמסקנא באמת הפי' כפשוטו וע"ז פריך רבה מבגד שאבד בו כלאים דאסור למכור לעכו"ם שמא יחזור וימכור לישראל וקשה קו' תוס' הנ"ל ליבטל ברובא וצריך לומר כתי' נב"י דמיירי שנתערב חוט דהוי דבר חשוב והא דדבר חשוב לא בטיל הוא רק מדרבנן ותיקשי כיון דאסור רק מדרבנן דמי ממש לתערובת דבר חשוב שנפל אחד מהן הותרו כולן כמ"ש הטו"ז הנ"ל ואי נימא דמותר לכתחילה להשליך אחד כדי להתיר השאר קשה הכא נמי נימא שינתק לכתחילה חוט אחת איזה שיהי' ויהי' מאבד מן העולם כמ"ש הטור ויהי' מותר הבגד והא הכא הוי הפסד מרובה כמ"ש טו"ז שכיון שאסור למכור ובע"כ החמירו ועשאו לא פלוג אפי' בהפסד מרובה אסור רק כשנעשה ממילא ומכ"ש הכא דליכא הפס"מ כיון דאפשר למכור קבא קבא דאסור לכתחילה למכור אדעתא דהכי (ורבא הי' סובר מעיקרא כתי' תוס') ולכן הדר והורה למכור רק קבא קבא וא"כ מוכח כשיטת בית יוסף שאסור לנתק לכתחילה החוט וא"ש ולק"מ ודוק כי נכון בדרך פלפול:
פרט ג
יבואר אי אמרינן ס"ס נגד רוב:
ט) בכלל א' פרט ב' הוכחתי דנחלקו בדין זה הרמב"ם וראב"ד דרמב"ם כתב בפ"ט מטומאת מת הי"א וז"ל בור שמטילין לתוכו נפלים המאהיל לתוכו טמא דבר תורה אעפ"י שחולדה וברדלס מצוין שם אין ספק מוציא מידי ודאי אבל אם הפילה שם אשה נפל, ואין ידוע אם הפילה דבר המטמא או לא הפילה הואיל וחולדה וברדלס מצוין שם ספיקו טהור דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיו"ב בהן משום ספק הרי הן של דבריהם עכ"ל. והק' הראב"ד ל"ל טעם זה תיפוק לי' דהוי ס"ס ספק נפל ספק רוח ואת"ל נפל דלמא אכלוהו חולדה. וכ' הכסף משנה לתרץ דרמב"ם סובר דספק אם הפילה דבר המטמא לא נחשב לספק משום דרוב מפילות דבר המטמא הן מפילות וא"כ נחלקו לרמב"ם לא אמרינן ס"ס נגד רוב וכ"מ דעת תוס' כתובת דף ט' ע"א ד"ה ואבע"א דברוב גמור לא הוי ס"ס וראב"ד סובר דאמרינן ס"ס נגד רובו כן כתב בפלתי בכלל ס"ס דף קס"ג דתלי' במחלוקת הנ"ל:
י) וראיתי בפרי מגדים יו"ד סי' ק"י ס"ק כ"ח שכתב אפילו להסוברים דאמרינן ס"ס נגד חזקה היינו היכי שב' ספיקות סותרין לחזקה דחזי לצרופי והוי בגדר רוב ועדיף מחזקה אבל אם רק ספק אחד סותר לחזקה אפשר כ"ע מודו דספיקא כמאן דליתא כיון דסותר חזקה ולא נשאר רק ספק אחד דאזלינן לחומרא וכ"כ בס' חוות דעת בכללי ס"ס ס"ק כ"ז. וא"כ לכאורה ה"ה אפי' למ"ד דאמרינן ס"ס נגד רוב היינו אם ב' ספיקות סותרין לרוב אלים כח הספיקות לגרוע כח הרוב אבל אם רק חדא ספק סותר לרוב כיון דרוב הוא כוודאי לא נשאר רק ספק אחד. מיהו שוב ראיתי דז"א דהא גם בהאי דבור כו' דרק נגד חד ספק איכא רובא הסותר לספק דהא הספק הוא אם הי' נפל או רוח ונגד זה איכא רובא דרוב המפילין דבר המטמא הן מפילות מ"מ סובר ראב"ד דהוי ס"ס ובע"כ צ"ל הטעם כמש"ל בכלל א' פרט ג' וכמו כן יש לומר לענין חזקה דמצד סברא הוא ספק והתורה אמרה שיהי' לו דין ודאי ואין לך בו אלא חידושו בספק אחד ולא בס"ס וא"כ אין דבריהם מוכרחין וצ"ע:
פרט ד
יבואר ביאור סוגי' הש"ס במס' פסחים ד"ט עפ"י האי כללא דס"ס נגד רוב:
י) גרסינן שם וז"ל אין חוששין שמא גיררה חולדה מבית לבית וממקום למקום, דא"כ מחצר לחצר, ומעיר לעיר אין לדבר סוף ואיתא בגמ' וז"ל טעמא דלא חזינא הא חזינא דשקיל חיישינן ובעי בדיקה ואמאי נימא אכלתיה מי לא תנן מדורת כותיים טמאים וכמה ישהא הכותי במדור ויהיה המדור צריך בדיקה ארבעים יום כו' וכל ויקום שחולדה וחזיר יכולין להלך אין צריך בדיקה אמר ר' זירא ל"ק הא בבשר הא בלחם בבשר לא משיירא בלחם משיירא אמר רבא האי מאי בשלמא התם אימור הוי אימור לא הוי ואת"ל הוי אימור אכלתי' אבל הכא דוודאי חזינא דשקיל מי יימר דאכלתיה הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי וכתב רש"י וז"ל האי מאי כלומר מאי קו' אי נמי אורחא דמשיירא בבישרא ליכא לן למיחש התם מידי התם חששא בעלמא אימור הוי אימור לא הוי הילכך היכי דשכיחי חולדה תלינן לקולא ואמרינן את"ל הוה אימור אכלתיה וספק אכילה יכול להוציאנו מידי ספק השלכה אבל הכא גבי חמץ דקשיא לך היכי דחזינן דגררה נמי נימא אכלתיה ודאי הוי מי יימר דאכלתיה הוי ספק ביעור ודאי חמץ היה כאן ואין ספק היתר מוציא את הבית הזה מידי ודאי איסור יע"ש ולכאורה קשה טובא על המקשן דקארי לי' מאי קארי ליה וכ"נ קשה על ר' זירא האיך נעלם ממנו תי' רבא דהא האי כללא דס"ס הוא פשוט בכל הש"ע באין חולק ודוחק לומר דהמקשין ור' זירא היו סוברים כקו' תוס' בד"ה ואת"ל דלא מהני ס"ס ברשות היחיד אפילו בספק הרגיל לכן הוכיח דבע"כ ס"ל דוודאי אכלתיה לכן הוי קשה להו גם בחמץ נימא ודאי אכילה מוציא מידי ודאי חמץ דכל זה דוחק ולכאורה עלה בדעתי לומר דהנה הש"ך ביו"ד סי' ק"י בכללי ס"ס הביא דעת פסקי מוהרא"י סי' מ"ז דסמכינן על ס"ס אפילו היכי דאפשר לברורי ע"י טירחא ואין צריך לברורי אבל דעת רשב"א במס' חולין דף נ"ג דכל היכי דאיכא לברורי אפילו דאיכא טירחא צריך לברר ולא סמכינן על ס"ס וא"כ י"ל בזה נחלקו המקשין היה סובר דלא סמכינן על ס"ס היכי דאפשר לברורי אפילו היכי דאיכא טירחא לבדוק לכן סובר דבע"כ סובר מתני' דמדורות כותיים דוודאי אכלוהו דאם היה ספק היה צריך בדיקה אף דאיכא ס"ס לכן מקשה שפיר כיון דוודאי אכלוהו מה בכך דחזינא דשקיל חמץ הא ודאי אכילה מוציא מידי ודאי חמץ כמו במדורות כותיים וכן היה סובר ר' זירא לכן מוכרח לתרץ ולחלק דשאני החם בבישרא דוודאי אכלוהו דאם הי' ספק אף דאיכא ס"ס מ"מ כיון דאפשר בבדיקה מבררינן אע"כ דאמרינן דוודאי אכלוהו והוי קשה ליה ממתני' מה בכך דחזינא דשקיל חמץ מ"מ ודאי אכילה מוציא מידי ודאי חמץ לכן מוכרח לחלק בין בישרא ללחם דלחם משיירא אבל רבא סובר אף דאפשר לברר ע"י בדיקה מ"מ סמכינן על ס"ס ואין צריך לברר ושפיר קאמר האי מאי ולפ"ז מיושב קו' מוהרש"א שה"ק דעל גוף מתני' הו"ל להקשות למה לי הטעם דאין לדבר סוף בלא"ה ג"כ אין צריך בדיקה כיון דלא חזינא דשקיל איכא ס"ס דז"א דמקשין ור' זירא הוי ס"ל טעמא דמתני' כיון דאפשר לברר ע"י בדיקה לא מהני ס"ס לכן מוכרח לומר הטעם דאין לדבר סוף (וא"כ לכאורה קשה על פוסקים זה נחלקו הא בדין זה נחלקו ר' זירא ורבא):
יא) אמנם קשה דהנה רשב"א בסי' ת"א כתב דספק ספיקא הוא מטעם רוב דספק אחד משווי פלגא ופלגא ואידך גורם שהיה רוב הא הלכה פסוקה בש"ס דסמכינן על רוב ולא בדקינן אחר י"ח טריפות ואמאי כתב רשב"א דצריך בירור והנה עיינתי במקור הדין ברשב"א והוא במס' חולין דף נ"ג ע"ב דנחלקו רב אמר אין חוששין לספק דרוסה ושמואל סבר חוששין לספק דרוסה ומוקי פלוגתייהו בעל ארי ואיהו שתיק ואינהו מקרקרין מר סבר מעשה קא עביד בהו ומר סבר מחמת ביעתותא קא עבדי וכתב רשב"א וז"ל אע"ג דרב ושמואל הילכתא כרב באיסורי הא פסיק אמימר בהדי' כשמואל אלא דקשה לי היכי דאיכא שוורים הרבה במקום אחד ועל ויתיב ארי בינייהו ואיהו שתק ואינהו מקרקרין אמאי צריכין בדיקה דהא ס"ס הוא דכל חד וחד איכא למימר שמא לא דרס זה דהא ליכא למיחש דודאי כולהו דריס להו דלא די לנו שניחוש לספק דרוסתו ונעשה הספק כודאי משום דשתיק ואינהו מקרקרין אלא שנאמר שכולן דרס וכיון שכן איכא למימר שמא זו לא דרס ואת"ל דרס אימור דרס שלא כנגד החלל שאין דריסה פוסלת בו ושמא יש לומר דלא שרינן ס"ס אלא היכי דלא אפשר לעמוד על בוריו של דבר אם הוא אסור או מותר אבל במקום שאפשר לעמוד על בוריו של דבר בודקין וכן הדין נותן עכ"ל ואולם קשה כנ"ל אמאי צריך לברר ניהו דאיתרע החזקה מה שהי' בחזקת שאינה דרוסה דהיינו חזקה קמייתא וגם רוב חיות בחזקת שאינם דורסים כמ"ש הש"ך בסי' נ"ז ס"ק ל' דכיון שאיהו שתיק ואינהו מקרקרין איתרע החזקה ורובא כיון דנעשה מעשה שראוי' להסתפק כמ"ש בס"ד בכללי חזקות שדעת הרבה מקמאי ז"ל דלא הוי חזקה וכן איתרע הרוב מ"מ קשה כיון דאיכא ס"ס למה צריך בדיקה הא לא בדקינין אחר י"ח טריפות וסמכינן על רוב וה"ה ס"ס דהוי כרוב, ומצאתי בספר ראש יוסף שהקשה כן והניח בצ"ע לכן נראה בכוונת רשב"א דסובר כשיטת הפוסקים המובא בש"ך יו"ד סי' נ' ס"ק ג' דבחזקה אזלינן בתר שעה שנולד הספק והיינו מחיים כמ"ש רמ"א ומחזיקין מאיסור לאיסור אחר כמ"ש רשב"א במס' יבמות דף ל"א ובמס' חולין דף ט' ע"א וה"נ כיון דאיכא חזקת איסור אמ"ה כמ"ש רש"י במס' חולין דף ט' או חזקת אינה זבוחה כמ"ש תוס' במס' ביצה דף כ"ה ע"א מחזיקין מאיסור זה לאיסור דרוסה כיון שנולד ספק דרוסה בעוד שאיסור ראשון היה עליו אף כשנפקע איסור ראשון כשיהיה נשחטה מ"מ מחזיקין לאיסור אחר ויש לומר דסובר כמ"ש מג"א בסי' תל"ז ס"ק ד' היכי דאיכא חזקת איסור המתנגד לרובא ואפשר לברר צריך לברר ולא סמכינן על רובא אפי' היכי דאיכא טירחא לכן סובר רשב"א בספק דרוסה אף דאיכא ס"ס המתנגד לחזקת איסור ורשב"א בסי' ת"א הובא בש"ך בכללי ס"ס ס"ק כ"ז סובר דמהני ס"ס נגד חזקת איסור היינו היכי דאי אפשר לברורי משא"כ הכא דאפשר לברורי ע"י בדיקה לא סמכינן על ס"ס הסותר לחזקת איסור ול"ד להא דאין בודקין אחר י"ח טריפות דליכא חזקת איסור המתנגד לרובא וא"ש ול"ק על רשב"א וראיתי בפרי חדש בכלל י' ס"ק ב' שכתב דרשב"א חזר מדין זה כדמוכח מדבריו בתה"א דף ל"ה ע"א שמתיר סירכא תלויה בלא בדיקה משום ס"ס וכן שם בדף מ"ה תי' תירץ אחר לקו' הנ"ל והעלה הפר"ח ג"כ להלכה דסמכינן על ס"ס אף דאפשר לברר ע"י בדיקה שוב ראיתי בשו"ת נב"י מה"ק חלק יו"ד סי' נ"ז שהוכיח בדעת רשב"א בחידושיו הנ"ל לחלק בין היכי שנולד הספק מחיים דליכא חזקת היתר לבין היכי דאיכא ריעותא מחיים מחמת ראי' הנ"ל דהא לא בדקינן אחר י"ח טריפות יע"ש באריכות וכ"כ בס' שער המלך בפ"י מהל' מקוואות כלל ג' והנאני שכוונתי לדעת הגדולים בס"ד וע' בס' חוות דעת סי' ק"ז ס"ק א' וא"כ לפ"ז נסתר תי' הנ"ל על המקשין ור' זירא כיון דקיי"ל דלא בדקינן אחר י"ח טריפות וכתב מג"א בסי' תל"ז ס"ק ד' הנ"ל הטעם כיון שעומדת בחזקת היתר ולא היה מעולם חזקה המתנגד וא"כ קשה הא גם הכא במדורת כותיים ליכא חזקת איסור כיון דאיכא ספק אם הפילה שם או לא ואדרבא דאיכא לבית חזקת טהרה כמו כל חזקה קמייתא הנזכרים בש"ס דהא היה פעם אחר בוודאי טהורה ואמאי לא מהני ס"ס הא בכ"מ סמכינן על רובא אף דאפשר לברורי היכי דליכא חזקת איסור המתנגד ואף דאיתא במס' יבמות דף קי"ט ע"א דרוב נשים מתעברות ויולדת מ"מ ליכא רובא שסוברים נפלים אדרבא רובן יולדין ולד של קיימא וליכא חזקת איסור ואדרבא, חזקת היתר מסייע לס"ס והיכי דאיכא רובא וחזקה בהדדי מוכח להדי' בש"ס דאין צריך לברורי אפילו היכי דליכא טירחא ומכ"ש היכי דאיכא טירחא והא ס"ס הוא מטעם רוב וראיה לדברינו, מהא דאיתא במס' נדה דף ט"ו ע"א במתני' כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן והבאין מן הדרך נשיהן להם בחזקת טהרה וכן קיי"ל ביו"ד סי' קפ"ד סי"א באם שהתה אחר וסת שיעור שתספור ותטבול אין צריך לשאול אותה דמוקמינן להאשה בחזקת טהרה וקשה הא אפשר לברורי ע"י שאלה מ"ש משוחט דלא סמכינן על רוב מומחין כיון דאפשר לברורי מכ"ש חזקה ולפמ"ש מג"א בסי' תל"ז הנ"ל א"ש אבל לפמ"ש מג"א בסי' ח' וטו"ז ס"ק ל"ט קשה אע"כ שאני התם דאיכא נמי ס"ס כדאיתא בגמ' שם ספק ראתה ספק לא ראתה ואת"ל ראתה דלמא טבלה המסייע לחזקת טהרה בכה"ג לכ"ע אין צריך לברורי וכ"כ נמי בס' מנחת יעקב סי' קפ"ח ס"ק א' ועי' בפרי מגדים יו"ד בשפתי דעת סי' א' ס"ק ד' ובשגם דמוכח ממאי דקיי"ל בדקי נן אחר י"ח טריפות דסמכינן על רובא לחודא היכי דליכא חזקת איסור המתנגד מכ"ש הכא דאיכא ס"ס דהוי רובא בצירוף חזקת היתר דהיינו חזקת הבית וכמו כן קשה לפמ"ש הפר"ח באו"ח סי' תל"ח ומנחת יעקב בכלל נ"ט ס"ק מ' הטעם שסומכין על רוב בהמות כשירות ולא בדקינן אחר י"ח טריפות כיון דהוי טירחא והא בדיקה הוי טירחא וא"כ הדק"ל על המקשין ור' זירא האיך נעלם מהם קו' רבא הא פשוט בכל הש"ס דס"ס מהני ומ"ש בצל"ח דהמקשין הבין דוודאי איכא שם נפל והתרצין חידש לו דהוא ספק במכ"ת הוא דחוק וגם מוהרש"א לא הבין כן כמ"ש הוא זצ"ל בעצמו:
יב) ולולי דמסתפינא הייתי מפרש פי' חדש בש"ס ויהיה מיושב קו' הנ"ל דהנה יש לדקדק (א') דאיתא שם וז"ל טעמא דלא חזינא דשקיל הא חזינא דשקל חיישינן אמאי לא מבאר ולומר דשקיל חמץ (ב') יל"ד בדברי רבא דאמר וז"ל אבל הכא דודאי חזינן דשקיל מי יימר דאכלתיה הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי וודאי עכ"ל הני ג' תיבות הוי ספק וודאי הם מיותר דפשיטא דהכא הוא ודאי וסגי לומר אבל הכא דחזינא דשקיל מי יימר דאכלתיה ואין ספק מוציא מידי וודאי, לכן נראה ליישב עפ"י הקדמות ידועים דהנה איתא במס' פסחים דף ז' ע"א וכן קיי"ל בא"ח סי' תמ"ו ס"ד במצא פת בפסח בביתו ואינו יודע אם הוא וחמץ או מצה מותר אפי' באכילה דאזלינן בתר בתרא והטעם מבואר שם דמסתמא בדקה אור לי"ד והאי דבתרא מצה הוא ע' ברש"י שם ד"ה בתר ובפרי חדש שם ונראה להדי' מש"ס ופוסקים שם אם מצא פת קודם חג הפסח סמוך לפסח ממש קודם שבדק החמץ ואינו יודע אם הוא חמץ או מצה אף שדרך להכניס באותו חדר מצות כיון שהוא סמוך לחג מ"מ צריך לבער אותו פת ואין רשאי להניח בביתו בפסח כיון דרוב פת שקודם החג הוא חמץ אזלינן בתר רוב שתא ואף דעכשיו בחדר זה הדרך להניח ג"כ מצה מ"מ רוב שתא עדיף וראיה ברורה לזה מהא דאיתא שם וז"ל מעות שלפני סוחרי בהמה לעולם מעשר בהר הבית חולין בירושלים בשעת הרגל מעשר בשאר ימות השנה חולין ואמר ר' שמעי' מ"ט הואיל ושוקי ירושלים עשוין להתכבד בכל יום וכתב רש"י וז"ל בהר הבית לעולם חולין ואפי' בשעת הרגל שיש מעות מעשר מרובין בירושלים ממעות חולין לא מספקינן להו במעשר דאזלינן בתר רוב שתא ואמרינן לא האידנא נפל אלא מקודם הרגל ובירושלים בשאר ימות השנה חולין דרוב מעות העיר חולין ובשעת הרגל מעשר כדמפרש טעמא מ"ט בשעת הרגל מעשר ולא אמרינן קודם הרגל נפל כדאמרן בנמצא בהר הבית הואיל ושוקי ירושלים עשוין להתכבד בכל יום ואי נפל קודם הרגל הוי משתכח בשעת כיבוד אבל בהר הבית מתוך שהוא משופע והרוח מכבדתו מעפרו ועוד שאין אדם נכנס באבק שעל גבי רגליו ואינן עשוין להתכבד יע"ש נתבאר היכי שאינו מתכבד אזלינן בתר רוב שתא ולפ"ז נראה קודם שבדק הבית מחמץ אם נמצא סמוך לבדיקה או בשעת בדיקה פת שיש לנו ספק אם הוא חמץ או מצה אף שבחדר הלז מכניסין בימים האלה מצה כיון שהוא סמוך לפסח מ"מ אזלינן בתר רוב שתא ואמרינן שמונח כאן מזמן כביר והוא חמץ ודאי וצריך לבער וכשאינו מבער עובר על לאו ב"י וב"י ולא שייך לומר דהוי קבוע והוי כמחצה בין לקולא ובין לחומרא כדאיתא במס' כתובת דף ט"ו דז"א דקבוע הוי כט' ציבורין של מצה ואחד של חמץ או להיפך ואתי עכבר ושקיל ולא ידעינן מהיכי כדאיתא שם דאיסור ניכר לעצמו והיתר ניכר לעצמו כמ"ש תוס' שם משא"כ היכי דאין, איסור והיתר ניכר לא הוי קביע ואזלינן בתר רוב וא"כ בכה"ג כיון שבדיקה הוא במקום שמכניסין בו חמץ אף שאינו יודע היכן מונח א"כ אין האיסור ניכר לא שייך קבוע דמהאי טעמא לא שייך קבוע גבי מעות הנ"ל וזה פשוט, ובלא"ה משכחת ג"כ גווני דאיכא רוב חמץ דאיתא שם תשע ציבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקיל ולא ידעינן אי מצה שקיל אי חמץ שקיל היינו תשע חניות פירש ואתו עכבר ושקיל היינו סיפא דתנן תשע חניות כולן מוכרת בשר שחיטה ואחת מוכרת בשר נבילה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח ספיקו אסור ובנמצא הלך אחר הרוב והקשו בתוס' ד"ה היינו וז"ל וא"ת כי אתי עכבר ושקיל מהני ציבורין אמאי חשיב לי' קבוע מ"ש נמצא בפי עכבר מנמצא ביד עכו"ם דבמס' חולין דף צ"ה ואומר ר"י דהכא מיירי בשראינו שלקח מן הקבוע שנולד הספק במקום הקביעות אבל אם לא ראינו הו"ל כפירש דאזלינן בתר רובא יע"ש וכ"כ המג"א בסי' תל"ט ס"ק א' דוקא שנטל בפנינו דהיכי דנטלו עכבר שלא בפנינו והלך לבית בדוק הוי כפירש ואזלינן בתר רובא והנה כמו דאמרינן קבוע היכי דאיכא רוב מצה ה"ה להיפך היכי דהוא רוב חמץ וע' בחק יעקב שם ס"ק ג' וא"כ היכי דאיכא ט' ציבורין של חמץ ואחד של מצה ושקיל מאחד מן הציבורין והנטילה משם היה שלא בפנינו ואח"כ הלך העכבר עם מה שנטל לחדר אחד הנבדק מחמץ צריך לחזור ולבדוק כיון דפירש שלא בפנינו אמרינן כל דפריש מרובא דחמץ קפריש וז"ב והנה אי אמרינן ס"ס נגד רוב כתבתי בפרט ב שנחלקו בזה רמב"ם וראב"ד וכתבתי בכלל א' פרט ב' ראב"ד סובר כסברת הרא"ש המובא בשיטה מקובצת במס' ב"מ דף ז' דרוב מצד סברא החיצונה הוא ספק והתורה עשאו לודאי וחידש הוא שחידשה תורה ואין, לך בו אלא חידושו היכי דהוא רק ספק אחד אבל היכי דאיכא ס"ס כיון שיש עוד ספק מהני אפילו נגד רוב דבכה"ג לא אמרה תורה שיהיה כוודאי ונשאר על סברא חיצונה דהוא ס' והוי ס"ס מעלי' אבל רמב"ם י"ל דסובר כתוס' דרוב מצד סברא הוא ודאי לכן לא מהני ס"ס נגד רוב דהאיך נוכל לחשוב לספק כיון דיש נגד ספק זה רוב דהוא כוודאי ולא נשאר רק ספק אחד וסד"א לחומרא יע"ש באריכות:
יג) לפ"ז יש ליישב הסוגי' ונראה כוונת המקשין דקאמר טעמא דלא חזינא דשקיל הא חזינא דשקיל חיישי' ובעי בדיקה אין הכוונה כפשוטו דחזינן דשקיל חמץ דבכה"ג הוי ידע מדברי רבא דלא דמי למתני' דמדורת כותיים דהתם איכא ס"ס והכא איכא רק ספק אחד ואין ספק מוציא ודאי רק די"ל דקו' הש"ס הוא באופן אחר כיון דבמתני' איתא אין חוששין שמא גיררה חולדה משמע דוקא היכי דלא חזינן דשקיל ולא היה שום ריעותא וספק לפנינו בכה"ג אין חוששין אבל היכי דחזינן דחולדה שקיל פת ממקום שלא נבדק והביאתו למקום בדוק אף שאין ידוע לנו אם שקיל חמץ או מצה מ"מ צריך עוד הפעם לבדוק אף דמיירי בליל י"ד שאזי רגילין להכניס באותו חדר מצה ג"כ והוי ס"ס ספק חמץ או מצה ואת"ל מצה שמא אכלוהו לכן מדייק ואמר טעמא דלא חזינא דשקיל ר"ל שלא היה שום ריעותא לפנינו אבל אם חזינא דשקיל אף דלא חזינא דשקיל חמץ ואיכא ספק אם הוא מצה מ"מ צריך בדיקה ומה"ט ל"ק הש"ס דשקיל חמץ וא"כ שפיר מקשה הא במדורת כותיים אמרינן דאין צריכין בדיקה משום דאמרינן שמא אכלתיה והוי ס"ס ה"נ סובר המקשין דאיכא ס"ס דלמא שקיל מצה ודילמא אכלתיה ואף דהוי ס"ס נגד רוב דרוב הוא חמץ דאזלינן בתר רובא דשתא כנ"ל מ"מ סובר המקשין דאמרינן ס"ס נגד רוב דסובר רוב מצד סברא הוא ספק והוא חידוש שחידשה תורה שיהיה לו דין ודאי בספק אחד ולא בס"ס ומהני ס"ס נגד הרוב וא"כ שפיר פריך וכן סובר ר' זירא לכן מוכרח ר' זירא לחלק בין בשר ללחם בבשר לא משיירא בלחם משיירא ונלענ"ד בכונת ר' זירא דהנה לפי כוונה הפשוטי דבעינן ודאי אכילה דאין ספק אכילה מוציא מידי ספק בע"כ מה שאמר בבשר לא משיירא היינו כפי' רש"י הא דאהלות בבישרא מיירי הלכך ודאי אכלוהו דלא משתיירא יע"ש דאם היה ספק אכילה לא היה מוציא מידי ספק ומכ"ש ספק אכילה אינו מוציא מידי ודאי ומה שאמר לחם משיירא אין הכוונה שוודאי משיירא דהא אפי' אם הוא ספק אם אכלה או שיירה אינו מוצי' מידי ודאי חמץ דשקיל אע"כ מה שאמר לחם משיירא ר"ל ספק וא"כ אין הפי' שוה שמה שאמר בבשר לא משיירא היינו ודאי לא משיירא, ומ"ש לחם משיירא היינו ספק ונגד שאמר בשר לא משיירא היינו ודאי לא שיירא דוודאי אכלוהו אמר דבלחם לפעמי' שיירא והוי ספק וכיון דלר' זירא אין ספק מוציא מידי ספק מכ"ש מידי ודאי (אך מדברי בעה"מ שהביא מוהרש"א שם ע"ב תוס' ד"ה היינו נראה שהבין מ"ש ר' זירא לחם משיירא היינו שוודאי משיירא ולא אכלה דאי הוי ספק לא הוי א"ש, מ"ש בעל המאור דסוגי דשם אתי' כר' זירא ולא הועיל בזה דאכתי הוי ס"ס יע"ש ותבין) כמו כן אני אומר לפי פירושינו הכוונה להיפך דמה שאמר בלחם משיירא היינו שוודאי משייר לכן לא הוי ס"ס דכיון שוודאי משייר לא נשאר רק ספק חמץ ספק מצה ונגד ספק אחד איכא רובא דחמץ לכן אזלינן לחומרא ומה שאמר בבשר לא משיירא אין כוונתו שבו ודאי לא שייר ובודאי אכלוהו דהא אפי' אם הוא ספק אכילה ג"כ אין צריך בדיקה דהא גם ר' זירא סובר דמהני ס"ס במדורת הכותיים רק כלפי שאמר לחם משיירא ופי' שבוודאי משיירא אומר הבשר לא משיירא אינו ודאי שמשייר רק שלפעמים לא משיירא וממילא הוי ס"ס וכמו לכוונה פשוטה מ"ש לחם משיירא ר"ל לפעמים משיירא ואינו מוציא מידי ודאי כמו כן לפי פירושינו י"ל הכוונה מ"ש בשר לא משיירא ר"ל לפעמים לא משיירה וטהור במדורת כותיים מטעם ס"ס. אבל בלחם ודאי משיירה ר"ל לעולם דאי לפעמים לא משיירא לא הי' צריך בדיקה אפילו בחזינא דשקיל וטעם ס"ס ספק חמץ ספק מצה ואת ל חמץ דילמא לא שיירא ואכלוהו ואף בספק חמץ ספק מצה הוא נגד רוב סובר דאמרינן ם ס"ס נגד רוב:
יד) ומעתה נבוא לבאר קו' רבא דהנה לפי פירש"י קו' רבא קאי על ר' זירא למה הוצרך לומר בשר לא משיירא דאי נמי אורחא דמשיירא ג"כ אתי שפיר יע"ש ולפי פירושינו קו' רבא הוא על לחם למה קאמר לחם משיירא היינו שוודאי משיירא הא אפילו אם לפעמים לא שיירא ואכלה ואיכא ספק אכילה מ"מ לא הוי ס"ס וצריך בדיקה דלא אמרינן ס"ם נגד רוב דרוב הוא כוודאי, וזה שאמר רבא האי מאי בשלמא התם אימור הוה ואימור לא הוה ואת"ל הוי אימור אכלתי' ר"ל דספיקות שקולין ולא הוי נגד רוב לכן מהני ס"ס אבל הכא דודאי חזינא דשקל אף דלא חזינן דשקיל חמץ מ"מ כיון דרוב ממה שבבית הוא חמץ ורובא הוא כוודאי וספק אכלתי' הוי רק חד ספק ואין ספק מוציא מידי וודאי וא"כ ר' זירא לא צריך לומר דודאי משיירא הלחם דאפי' אם הוא ספק אכילה מ"מ לא הוי ס"ס דרוב הוא בגדר ודאי מצד סברא ולא אמרינן ספק ספיקא כנגד רוב כיון דהוא כוודאי הו"ל כאילו ראינו שהיה חמץ בבית ואין ספק אכילה מוציא מידי וודאי. וז"ש הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי להורת. דרוב מצד סברא הוא כודאי ולא חזי לצרופי לספק ספיקא העולה מדברינו דר' זירא ורבא נחלקו אי אמרינן ס"ס נגד רוב ר' זירא סובר דמהני דסובר רוב מצד סברא הוא ספק ואתי ספק ומוציא מידי ספק והוי ס"ס ולרבא רוב מצד סברא הוא כוודאי לכן סובר אף דלא חזינא דשקיל חמץ מ"מ כיון דרוב הוא חמץ ומשם שקיל התולדה אזלינן בתר הובא והוו כאילו ראינו שגררה לבית הבדוק ודאי חמץ ושוב אין ספק אכלה מוציא מידי ודאי וא"ש ודוק. ומה דמקשה הש"ס אח"כ דהא במעשר ספק מוציא מידי ודאי הפי' כפי כוונה פשוטי לפמ"ש תוס' בד"ה ספק אכלתי' הוי ספק הרגיל וספק הרגיל ראוי להוציא מידי ודאי כמו שם דסד"א כפי' רש"י דרוב מעשרין מוציא מידי ודאי טבל וספק הרגיל הוי כמו רוב כיון דנוטה יותר לצד אחד א"כ כמו דאמרינן התם דרוב מוציא מידי ודאו טבל הכא נמי ספק הרגיל דהיינו אכלתי' יהי' מוציא מידי ודאי איסור אף אי נימא כרבא דספק חמץ ספק מצה לא נחשב לספק דהוי כאילו הי' ודאי חמץ ובודאי הי' בבית הנבדק חמץ מ"מ יהי' ספק אכילה מוציא ומשני התם ודאי הוא כמ"ש רש"י חזקה על כל החברים אבל ספק הרגיל אינו מוציא מידי ודאי איסור ואח"כ מקשה משפחתו של מציק דספק גררוהו מוציא מידי ודאי והיינו ג"כ מטעם הרגיל ומשני שהפילה כמין נפל והוי ס"ס ספק דילמא אינו נפל ואת"ל נפל דילמא אכלוהו או גררוהו בהאי שעתא לכן טהרוהו דספק מוציא מידו ספק. מיהו קשה לפי מה שכתבתי דעיקר כוונת רבא לומר דלא אמרינן ס"ס נגד רוב הא הוי נגד רוב לפי שיטת כסף משנה הנזכר בפרט ב' דרוב המפילין דבר המטמא הם מפילין וא"כ הוא נגד רוב ואפ"ה מהני ס"ס וקשה על רבא. לכן נראה להוכיח לפי דרכינו כמ"ש מוהרי"ט בספר ב' סי' א' שדחה דברי הכסף משנה והעלה דליכא רובא דיכול להיות שהפילה רוח והספיקות שקולין ועיין במשנה למלך שם וא"כ שפיה מתרץ דלעולם כסברת רבא דרוב מסברא הוא כוודאי ואין ספק מוציא מידי רוב רק שאני הכא דאיכא ס"ס גמור ואינו סותר לרוב וא"ש הכל ול"ק קו' הנ"ל ודוק:
טו) מיהו יש לפרש הסוגי' על סגנון זה קצת באופן אחר ולא מוכח דנחלקו אי מהני ס"ס נגד רוב דהנה בש"ע א"ח סי' תל"ט ס"א כתב בש"ע וז"ל ט' ציבורין של מצה ואחד של חמץ ובא עכבר ונטל ולא ידענו אם נטל חמץ או אם נטל מצה ונכנס לבית הבדוק צריך לחזור ולבדקו שכל קבוע כמע"מ דמי וכתב רמ"א ואם הככר קטן שיכול העכבר לאכול תלינין להקל שאכלו ואין צריך לבודקו, וכתב המג"א בס"ק ג' וז"ל תלינין להקל דהוי ס"ם שמא נטל מצה ואת"ל חמץ שמא אכלו אבל עכבר נכנס ועכבר יוצא אפי' אם הככר קטן לא אמרינן שמא אכלו ואת"ל לא אכלו שמא הוציאו העכבר ב' דזה מקרי חד ספיקא שמא נשאר החמץ בבית או לא דמה לי אכלו או הוציאו אבל כאן ספק שמא לא בא החמץ מעולם לבית כ"כ בדרכי משה. ומיהו קשה דביו"ד סי' ק"י פסק דבעינן שיוודעו שני הספיקות ביחד והכא כיון שנטל בפנינו ונכנס לבית נולד הספק ראשון ואח"כ נולד הספק שני שמא אכלו וצריך לומר כיון דלא חל איסור חמץ עד שעה ו' נודעו ב' ספיקות ביחד וא"כ אם אירע מעשה לאחר שעה ו' ל"מ ס"ס זה א"נ כיון דבעוד שאנו רואין חמץ בפי העכבר לא שייך לומר שיבדוק אלא לאחר שנתעלם מן העין חל עליו חובת בדיקה שמא הניחה אותו בבית ואז חל ג"כ ספק שני שמא אכלו עכ"ל. ועיין בחק יעקב ס"ק ג' וא"כ יש לומר דבסברא זו נחלקו והיינו דקו המקשין הי' דמדיוק משמע היכי דחזינא דשקיל מקביעות דהוי כמע"מ אף דהוי ס"ס צריך בדיקה וקשה ממדורת עכו"ם דמוכח דמהני ס"ס ומוכרח ר' זירא לתרץ כמש"ל דלחם ודאי משיירא וליכא ס"ס וע"ז מקשת רבא כנ"ל דאפי' הוי ספק אי משיירא מ"מ כיון דחזינא דשקיל ונולד הספק מקודם אזי מיד נעשה הספק כוודאי. ושוב ליכא ס"ס רק ספק אחד דוק בלשון רבא ותמצא שיש לכווין היטב כן בכוונתו ור' זירא סובר כסברת מג"א ונחלקו רבא ור' זירא בסברא שכתב מג"א וא"ש, כן נלענ"ד לולי דברי קמאי ז"ל ובאמת העיקר כמו שפירשו ז"ל ולא כתבתי רק להגדיל תורה:
פרט ה
יבואר אי ג' ספיקות מהני נגד רוב:
טו' נסתפקתי לשיטת רמב"ם ותוס' שנתבאר בפרט ב' דלא אמרינן ס"ס נגד רוב אי מהני ג' ספיקות נגד רוב, וסעד לזה ממ"ש הש"ך ביו"ד סי' ק"י בכללי ס"ס ס"ק כ"ז כ"ח אפי' לשיטת הסוברים דלא אמרינן ס"ם נגד חזקה א"מ בג' ספיקות מהני אפי נגד חזקה דספק ראשון מגרע החזקה ונשאר ס"ס ובתשו' נב"י מה"ק חלק אהע"ז סי' מ"ג הביא ג"כ סברת הש"ך ודלא כפר"ח שם דראייתו מתוס' פסחי' דף י' ע"א ד"ה ספק ביאה לא מוכרח יע"ש, וגם בתשו' הנ"ל פי' מ"ט כתב כיו"ב בספיקא דרבנן דאיתחזק איסורא דס"ל לש"ך דאזלינן לחומרא היכי דאיכא ס"ס אזלינן לקולא כמו לשיטת הש"ך ג' ספיקות מהני בדאו' דע"י ספק ראשון מגרע לחזקה ה"ה באיסור דרבנן מהני ב' ספיקות דספק אחד מגרע לחזקה ונשאר חד ספק דלא איתחזק איסורא דאזלינן לקולא וכ"כ בשו"ת שב יעקב חלק אהע"ז סי' ל"ג בסופו וז"ל ולא אמרינן אין ס"ס מוציא במקום חזקת איסור א"א אלא באיסורא דאו' יע"ש ועיין בפני יהושע במס' כתובת בק"א סימן מ"ו וא"כ יש לומר דה"ה נגד רוב מהני שלשה ספיקות מטעם הנ"ל מיהו יש לומר אפי' לשיטת הש"ך לא מהני אפי' ג' ספיקות דרוב עדיף מחזקה ויש להסביר הטעם דנגד רוב בעינן רוב הסותר ובעינן שב' הספיקות דהוא ס"ס יהי' סותר לרוב כיון דס"ס ג"כ מטעם רוב אלים כוחו לסתור לרוב ונשאר רק ספק אחד והוי סד"א דאזלינן לחומרא ול"ד לג' ספיקות נגד חזקה דע"י ספק אחד איקליש כח החזקה ונשאר ס"ס. וכן מסתבר מג' ספיקות נגד הרוב ל"מ לסתור לרוב כמו ל"מ לשיטת רמב"ם ותוס' הנזכר בפרע א' ס"ס נגד רוב ה"ה ג' ספיקות ולדינא צ"ע:
פרט ו
יבואר ס"ס וחזקה נגד רוב:
יז) יש לחקור לשיטת רמב"ם ותוס' דל"מ ס"ס נגד רוב אי ס"ס וחזקה מהני להקל נגד רוב הסותר, ולכאורה נראה פשוט דמהני דאפי' לשיטת רמב"ם ותוס' הנ"ל בפרט א' דלא מהני ס"ס נגד רוב לאו משום דרוב עדיף דנראה פשוט דעכ"פ ס"ס לא גרע מרוב דהא ספק אחד משווי פלגא ופלגא ואידך ספק גורס שיהי' רוב דהא לפמ"ש רשב"א סי' ת"א משמע דס"ס עדיף מרוב וכן מוכח דעת תוס' בכתובת דף ט' ע"ב ד"ה אי למיתב דמוציאין ממון ע"י ס"ס ואף דקיי"ל אין הולכין בממון אחר רוב כאשר באמת מה"ט חולק הרא"ש במס' ב"ק ורבותינו אחרונים ז"ל כמבואר בכלל רובא בממון ובע"כ ס"ל דס"ס עדיף מרוב וא"כ אפילו להחולקים אפושי פלוגתא לא מפשינן וג"כ סוברים דלא גרע מרוב רק דס"ל סליק רוב נגד רוב וסד"א לחומרא וא"כ הדעת מכרעת דס"ס וחזקה מהני נגד הרוב דאף דסליק הס"ס מחמת רוב הסותר נשאר החזקה דמהני להקל אפי' בספק דאורי' אמנם יש לומר לפי מה שהעלה הפר"ח בסי' כ"ט ובסי' ק"י בכללי ס"ס וכ"כ הפני יהושע בשמו במס' כתובת דף ט' שהבין בדעת קצת קמאי ז"ל אף דמדאו' מהני חזקה להקל אפי' בספק דאו' כדאי' במס' חולין דף י' ע"ב מ"מ החמירו חכמים שלא לסמוך על חזקה להקל ואף דלא החמירו ברובא והניחו על דין תורה דהא לא בדקינן אחר ח"י טריפות מ"מ בחזקה החמירו אזי נראה דל"מ ס"ס וחזקה נגד רוב כיון דס"ס לא עדיף מרוב רק דמהני לסתור הרוב ונשאר החזקה וממילא ל"מ חזקה לחוד להקל כיון דהחמירו חכמים שלא לסמוך על חזקה, ותו נראה לפי מה שצידד הפ"י במס' כתובת בק"א סי' מ"ו ובשו"ת שב יעקב חלק יו"ד סי' מ"ח לומר דבר חדש דהא דמהני ס"ס הוא רק מדרבנן ומדאו' ל"מ ס"ס ובכ"מ דנזכר בש"ס דמהני ס"ס להקל הוא רק היכי דחזקה מסייע להקל דמדאו' בלא"ה יש להקל מחמת החזקה רק חכמים החמירו שלא לסמוך על חזקה בכה"ג מהני ס"ס אבל ס"ס גרידא ל"מ בחשש איסור דאו'. וא"כ נראה פשוט דל"מ ס"ס וחזקה להקל נגד רוב הסותר דהא מדאו' ל"מ ס"ס ונגד חזקה רובא עדיף. ואי קיימינן על דין דרבנן דמהני ח"ס הא חכמים החמירו שלא לסמוך על חזקה וא"כ ל"מ ס"ס וחזקה בהדדי להקל נגד רוב לא מדאור' ולא מדרבנן וצ"ע לדינא ובמחלוקת שנוי' דלהסוברים דחזקה מהני להקל ולא החמירו חכמי' כמ"ש בכללי חזקות, וגם לפי דעת רוב פוסקים דס"ל ס"ס מהני מדאו' אזי ס"ס וחזקה בהדדי מהני להקל נגד רוב הנוטה לאיסור, ולהסוברים דהחמירו חכמים שלא לסמוך על חזקה להקל אזי עכ"פ אסור מדרבנן ואי נימא כסברת פני יהושע גם מדאורייתא ל"מ ס"ס וחזקה להקל נגד רוב הנוטה לאיסור ונראה דגם עד אחד וס"ס להקל נגד רוב הנוטה לאיסור או מיגו וס"ס נגד רוב הנוטה לאיסור ג"כ במחלוקת הנ"ל שנויה וצ"ע לדינא: