אור ברסלב

שערי תורה חלק ג· רבי בנימין וולף לב

כלל יג

כלל יב

בו יבואר אי אמרינן מגו במקום רוב ובו ג פרטים:

פרט א

יבואר מקורו

א) יש להסתפק אם אחד טוען טענה הסותר לרובא אך יש לו מגו אי נאמן במגו דהנה מגו במקום חזקה הוא אבעיא דלא איפשיטא במס' ב"ב דף ה' ויש לומר דוקא נגד חזקה אבל נגד רוב לא מהני מגו דהא רובא עדיף מחזקה מיהו יש לומר להיפך לפמ"ש בכמה דוכתי בשם שו"ת מוהרי"ק ומוהרי"ט כיון דחזקה אאפת"ז אתיא מכח סברא הוי כאנן סהדי שכן הוא ועדיף מרובא א"כ יש לומר אף אי לא אמרינן נגד חזקה דא"א פת"ז מ"מ י"ל דמהני מגו נגד רוב והנה לשיטת רמב"ן ורשב"א המובא בהרב המגיד בפי"ד ממלוה ובריב"ש סי' של"ו והן היש חולקין המובא ברמ"א ח"מ סי' פ"ב סי"ב וש"ך בסי' פ"ג ס"ק ז' ובדיני מגו ס"ק ד' דאמרינן מגו להוציא ממון מחזקתו בוודאי כח המיגו אלים טפי מכח הרוב דהא אנן קיי"ל אין הולכין בממון אחר רוב להוציא ממון וכמ"ש בכלל רובא בממון דהלכה כמ"ש תוס' ב"ק דף כ"ז ע"ב ד"ה קמ"ל ודלא כמ"ש בסנהדרין דף ג' ע"ב ד"ה ד"מ, ואולם הספק הוא רק לשיטת הטור וסייעתו המובא שם ברמ"א דיעה קמייתא דס"ל דלא אמרינן מגו להוציא וכן דעת התוס' בכמה דוכתי יש להסתפק אי מגו עדיף מרוב או לא:

ב) ולכאורה הדבר מפורש בקמאי ז"ל דבמס' ב"ב דף צ"ב פליגי רב סובר הולכין בממון אחר רוב ושמואל סובר אין הולכין בממון אחר רוב ואיתא שם מיתבי האשה שנתארמלה או שנתגרשה כו' אם יש עדים שיצאה בהינומא כתובתה מאחים טעמא דאיכא עדים הא ליכא עדים לא אמאי הלך אחר רוב ורוב נשים בתולת נשאות יע"ש וכתבו התוס' בד"ה ואמאי וז"ל וא"ת נימא דנאמן במגו דאי בעי אמר פרעתי וע"כ בדליכא כתובה מיירי דאי איכא כתובה ניחזי מאי כתיב בה ויש לומר דאליבא דרב קיימי דאמר בשילהי הכותב דף פ"ט דגט גובה עיקר כתובה גובה תוס' עכ"ל (וע' בכתובת דף ט"ז ע"א בפ"ז שדבריו תמוהין דהקשה קו' תוס' וכתב ליישב בדוחק כמ"ש בעצמו דפריך למאן דאית ליה כרב בחדא ופליג בחדא הא לפי דברי תוס' ליכא שום דוחק) נשמע מדברי תוס' דאמרינן מגו במקום רוב דהתם איכא רוב נשים בתולת נשאות ומ"מ הקשו דנאמן נגד רוב במגו, אמנם מצאתי ראיתי בשו"ת תה"ד סי' ש"ד דף צ"ו ע"א שכתב וז"ל דאף דנקרא מוחזק לענין זה דהוי מגו להוציא מ"מ לא נקרא מוחזק לדחות את הרוב דמגו דחינן בסברא כל דהו אבל נגד הרוב בעינן חזקה גמורה שהוא עצמו מוחזק בממון עכ"ל א"כ סובר דרוב עדיף ממגו ומדברי תוס' מוכח דס"ל אפילו לרב דאלים כח הרוב להוציא מ"מ מגו עדיף לכן נראה דלא מוכח כלל מתוס' דהנה עוד קשה הא תוס' כתבו כן אליבא דרב דקושית הש"ס הוא אליבא דרב והא לרב בע"כ רוב עדיף ממגו דהא מוציאין ממון ע"י רוב ומגו לא מהני להוציא ממון כמ"ש תוס' במס' ב"מ דף ב' ע"א ד"ה וזה ודוחק לומר דקושית תוס' דמנלן להקשות על רב דילמא סובר כרבה דאמרינן מיגו להוציא ע' תוס' ב"ב דף ל"ב ע"ב ד"ה והילכתא דכל זה לא נזכר התוס' והעיקר חסר לכן נראה כוונתם בפשיטות דעיקר קושית תוס' כיון דלבעל שיש לו מגו יש לו חזקת ממון המסייע למגו בכה"ג מגו וחזקת ממון עדיף מרובא אבל בעלמא היכי דאין שניהם מוחזקים י"ל דמודו לתה"ד דמגו לחוד לא מהני לסתור לרובא דרובא עדיף מיהו כל זה לשיטת תוס' יש לומר דס"ל כמ"ש תה"ד דרוב עדיף ממגו אבל לרמב"ן ורשב"א דס"ל דאמרינן מיגו להוציא ממון מוכרח דמגו עדיף מרוב דהא רוב לא מהני להוציא ממון ולכאורה יש להוכיח אפי' לשיטת תוס' מגו לחוד עדיף מרוב דכבר נתברר בשם מוהרי"ק ומוהרי"ט דמוכח דחזקה אאפת"ז כיון דאתי' מכח סברא עדיף מרובא ואפ"ה עלה על דעת הש"ס במס' ב"ב דף ה' דאמרינן מגו במקום חזקה זו ומכ"ש דאמרינן מגו נגד רובא ואין לומר דלכן מסופק הש"ס אי אמרינן מגו במקום חזקה זו כיון דלוה המוחזק בממון יש לו מגו לכן מסופק אולי מגו בצירוף חזקת ממון עדיפי מחזקה אאפת"ז דז"א דמלשון הש"ס משמע דמסופק אולי מגו לבד יש לו כח לגרע החזקה כיון דא"י אי אמרינן מגו במקום חזקה והו"ל לומר אי אמרינן מגו וחזקת ממון ביחד מהני נגד חזקה אאפת"ז וכן משמע בקמאי ז"ל ומתוס' בכמה דוכתי וגם במקומו מוכרע שהקשו בד"ה מי יבמה יע"ש ותבין א"כ משמע דמגו עדיף וצ"ע על תה"ד במ"ש בפשיטות דרוב עדיף שוב ראיתי בתומים בכללי מגו ס"ק צ"ב שכתב וז"ל איברא מתוס' ב"ב דף צ"ב ע"ב ד"ה אמאי דהקשו על קו' הגמ' באומר אלמנה נשאתיך דהא רוב נשים בתולת נשאות דלמא לכך נאמן דיש לו מגו דפרעתיך משמע אפי' לרב דס"ל הולכין בממון אחר רוב מ"מ אמרינן מגו במקום רוב דהא קו' הגמרא הוא לרב וזה צ"ע חדא ממשנה דפיאה דאפי' במקום מנהג לא אמרינן ואיך נימא במקום רוב גמור ועוד הא במקום חזקה אבעיא דלא איפשיטא ומכ"ש במקום רוב דעדיף מחזקה וצ"ע עכ"ד וכ"כ בס"ק ל"ה ולא ירדתי לסוף דעת הגדול דמתוס' ב"ב אין ראיה די"ל כמש"ל דר"ל כיון דאיכא מגו בצירוף חזקת ממון עדיפי מרובא ומה שהביא ראי' ממס' ב"ב במכ"ת אזיל בתר איפכא דלפי דברי מוהרי"ק ומוהרי"ט דהתם כיון דהוי חזקה דאתיה מכח סברא עדיף מרובא וא"כ אדרבא משמע להיפך במקום רוב מהני מגו ומ"ש ראיה ממגו במקום מנהג ג"כ יש לדחות כמ"ש הוא ז"ל בעצמו בשם תשובת מוהרי"ט חלק אהע"ז סי' כ"ה דמנהג עדיף מרוב דמנהג נהגו כ"ע ועמ"ש בפרט ב' בענין מגו במקום מנהג:

פרט ב

יבואר אי אמרינן מגו במקום מנהג אי מנהג הוא שרוב נוהגים כן:

ג) גרסינן במס' ב"מ דף ק"י ע"א אריס אומר ירדתי למחצה ובעל בית אומר לשליש הורדתיו מי נאמן ר' יהודה אומר בעה"ב נאמן ר' נחמן אמר הכל כמנהג מדינה סבור מיניה לא פליגי הא באתרא דשקיל אריסא פלגא הא באתרא דשקיל אריסא תילתא א"ל ר' מרי ברי' דבת שמואל הכי אמר אביי אפילו באתרא דשקיל אריס פלגא פליגי רב יהודה אמר בעל הבית נאמן דאי בעי אמר שכירי וליקטי הוא פי' רש"י וז"ל שכירי לימים או לחדשים ושבתות ושכרתיו במעות וכל נאמן דקאמר בשבועת היסת הוא עכ"ל יע"ש וכ' הרי"ף ורא"ש דהלכה כר' נחמן וכ' הנ"י וז"ל מהא שמעינן דלא אמרינן מגו לבטל מנהג מדינה דהכא איכא מגו דאי בעי אמר לקיטי ושכירי הוא אפ"ה כיון דמנהג מדינה במחצה הו"ל מגו במקום עדים יע"ש וכ"כ רמב"ם בפ"ח מהל' שלוחין ה"ה ובטוש"ע ח"מ סי' ש"ל ס"ה וע' בש"ך ח"מ בכללי מגו ס"ק ב' והנה התומים בסי' פ"ב בכללי מגו ס"ק נ"ב הבין בכוונת תשו' מוהרי"ק שורש ק"ע וקע"א דמנהג לא עדיף מרוב דשורש של מנהג נתייסד עפ"י הרוב שרוב עושים כן ולא עדיף מרוב ואולם בשו"ת מוהרי"ט חלק אהע"ז סי' כ"ה הוכיח דמנהג עדיף מרוב דמנהג נהגו כ"ע ואף שאין מוציאין ממון ע"י רוב מ"מ מוציאין ממון ע"י מנהג ולתומים שוה מנהג לרוב לכל פרטיו וכמו שאין מוציאין ממון ע"י רוב ה"ה ע"י מנהג ונלענ"ד להוכיח כמוהרי"ט דהנה איתא במס' שבועת דף מ"ו ע"א שלחו ליה מבי' רב לשמואל ילמדנו רבינו אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת מי נשבע א"ל אף בזו נשבע בעה"ב ויפסיד אומן קציצה ודאי מדכר דכירי אינשי איני והאמר רבה בר שמואל קצץ המע"ה ואי לא מייתי ראי' פקע אמאי ישבע בעה"ב ויפסיד אומן אמר ר"נ לצדדין קתני או מביא ראיה ויטול או ישבע בעה"ב ויפסיד אומן וכתב הרא"ש וז"ל ואמר להם אף בזו ישבע בע"ב ויפסיד אומן ואפי' אם טען לא קצצתי לך אלא אחת ואותה פרעתי לך דהשתא הוי כופר הכל קאמר שמואל דישבע בע"ב דמשום טרדה דבעל בית ראו חכמים שראוי לתקן כאן שבועה וראוי להטיל על בע"ב והיכי דמחולקים בפרעון דבע"ב ודאי שוכח עקרוהו ממקומו והטילהו על השכיר אבל כשמחולקים בקציצה דבע"כ בקציצה זכור הניחו שבועה במקומו על בע"ב תדע שכן הוא דפריך והאמר רבה בר שמואל כו' אמאי ישבע בע"ב ויפסיד אומן ובמה טעה הש"ס לפטור לבע"ב משבועה הלא מודה במקצת הוא או מילתא דשמואל וברייתא מיירי דכופר הכל ואפ"ה קאמר שמואל דישבע יע"ש וכ"כ הר"ן שם בקו' הש"ס שם לעיל בדף מ"ה ע"ב א"ה אפי' קצץ נמי כתב וז"ל כלומר אפי' נחלקו על הקציצה והכי פירושא דמעיקרא אמרינן בגמ' דהאי דשדי' אשכיר משום כדי חייו דשכיר הוא ולא מפני טרדת בע"ב ומש"ה פריך ואמר אא"ב משום כדי חייו הוא דשדיה אשכיר מש"ה בקציצה לא תיקנו שישבע ויטול מפני שמחלוקתן של בע"ב ושכיר בקציצה אינו אלא דבר מועט ששכרן של פועל ידוע הוא ובמאי דכפר ליה בע"ב ליכא למיחש לכדי חייו אלא אי אמרת הא דעקרו מבעל בית ושדי' אשכיר משום טירדת פועלים הוא אפי' קצץ נמי ומפרקינן דקציצה מדכר דכירי אינשי וליכא למיחש ביה משום טירדא ומש"ה לא שדי' שבועה אשכיר ומיהו בע"ב נשבע אפילו הוא כופר הכל כגון שאמר לא קצצתי לך אלא אחת ונתתי לך אי נמי באומר הילך וכן דעת הר"ר יוסף הלוי ז"ל ורמב"ם ז"ל בפי"א משכירות וכן עיקר אעפ"י שלא נראה כן מדברי הרי"ף ז"ל יע"ש ולקמן הביא באריכות דעת הרי"ף ובעל המאור שלא תיקנו חכמים בקציצה כלום אלא אי מודה במקצת נשבע כדינו ואי כופר הכל פטור וכתב וז"ל וא"ת למה לא תיקנו חכמים בקציצה בכופר הכל אע"ג דדכירי ליה אינשי מפני תקנת השכיר שנושא נפשו על שכרו והרי קודם שחדשנו טעמא דטרדת פועלים היינו אומרים עקרוהו לשבועה מבע"ב אלמא דראוי לחייב שבועה מפני תקנת השכיר יש לומר הני מילי היכי שהם חולקים על כל שכירות ואי מהימן בע"ב לומר פרעתי פסק ליה חיותא של שכיר לגמרי אבל כי פליגי בקציצה אי אפשר שיהיה חולקים אלא בדבר מועד שדמי שכירות של פועלים ידוע הוא וליכא כפירה בההוא כדי חייו דשכיר ולפיכך לא תיקנו שבועה על בע"ב יע"ש ואולם היה קשה להם כיון דמיירי במודה במקצת במה הוי טעה המקשין דלפקע שלא ישבע בע"ב שבועה דאו' במודה במקצת יע"ש שכתב בעה"מ ור"ן כמה תירוצים והסכים שם לדעת הר"י מגאש שאפילו בכופר הכל בקציצה נשבע בע"ב ותקנו שישבע שבועת המשנה בנקיטת חפץ משום כדי חייו דשכיר נשבע בע"ב אף שהוא כופר הכל וס"ל אפילו כשמחולקים בקציצה שייך טעמא דכדי חייו וע' ש"ך ח"מ סי' פ"ט ס"ק ט' ונלענ"ד ליישב שיטת הרי"ף דלא תיקשי עליו קו' הרא"ש הנ"ל דכבר נתבאר מחלוקת ר' יהודא ור' נחמן בב"מ דף ק"ו ומבואר דפליגי אי מנהג הוי בגדר אנן סהדי דהא לר' נחמן דסובר דאריס נאמן ומוציאין ממון מבע"ב אף שבע"ב מוחזק בממון שמוחזק בקרקע ובפירות וגם יש לבע"ב מגו ובעלמא קיי"ל שאלים חזקת ממון ולא מהני אפי' רובא להוציא ממון ומ"מ סובר דמוציאין ממון מחמת מנהג ובע"כ סובר דכוחו של מנהג הוי כאנן סהדי שכן הוא ולכן לא מהני מגו נגד מנהג דהוי כמגו במקום עדים וכמ"ש ני' בשם הגאונים בכוונת ר' נחמן ור' יהודא בע"כ סובר דמנהג לא הוי כאנן סהדי לכן נאמן במגו וכבר נתבאר דקיי"ל כר' נחמן והנה המרדכי שם בסי' שצ"ז כתב בשם רבינו האי גאון ז"ל בשערי שבועת כל הטוען תמורת המנהג עליו להביא ראיה ואם אין ראיה והוא טוען כמנהג המקום עליו שבועת היסת שלא ישנה ממנהג המקום וזה העיקר גדול בדין עכ"ל הובא בש"ך סי' פ"ב בכללי מגו ס"ק י"ב ע' בפ"ח ממס' פאה משנה ג' ובהר"ש שם וברמב"ם בפרק י"ג מהל' מעשר הי"ג ולכאורה דין זה שכתב הש"ך בשם רה"ג הנ"ל אף שמנהג מסייע לו צריך לישבע היסת שלא שינה ממנהג המקום לכאורה מרמב"ם וטוש"ע סי' ש"ל ס"ה לא משמע כן דהנה רמב"ם בפ"ח מהלכות שלוחין ה"ה כתב וז"ל אריס אומר למחצה ירדתיו ובעל השדה אומר לשליש הורדתיו הולכין אחר מנהג מדינה וזה שטען שלא כמנהג עליו להביא ראיה יע"ש ולא כתב שצריך לישבע היסת שלא שינה ממנהג וכן הטוש"ע ורי"ף ורא"ש לא כתבו ונראה מסתימת דבריהם דס"ל כיון דמנהג הוי כעדים וכי היכי דאם היה לו עדים המסייעין לו לא היה צריך לישבע ה"ה כאן וראיתי בשו"ת מוהרי"ט ס"ב סי' כ"ז דף מ"ח ע"ב העתיקו בספר כנסת הגדולה בח"מ סי' פ"ב בכללי מגו ס"ק קמ"ג בקיצור ותורף דבריו היכי שמנהג מסייע לו צריך לשבועת היסת ואם ע"א מכחישו חייב לישבע שבועה כעין דאורייתא וכמ"ש בתומים בכ"מ ס"ק צ"ג בביאור דבריו ובמוהרי"ט סמך על דברי המרדכי הנ"ל ובתומים שם תמה עליו מ"ש היסת אף דנוטל צ"ע לשיטת הגאונים דכל נוטלין נשבעין בנקיטת חפץ יע"ש ועכ"פ הסכימו כולם שצריך לישבע אף שמנהג מסייעו וע"ע בתשובת מוהרי"ט ספר ב' חלק אהע"ז סי' כ"ח דף מ"ט ע"ג וע"ד ולענ"ד לא משמע כן מרי"ף ורמב"ם וטוש"ע הנ"ל. ולכאורה קשה בסוגי' דהנה נראה מרמב"ן ור"ן הנ"ל במה שמחולקים בקציצה היינו שפועל אמר שקצץ עמו יותר ממנהג דהם ז"ל כתבו לכן לא שייך בקציצה כדי חייו לפי ששכרו של פועל ידוע הוא ובמה דכפר ליכא כדי חייו משמע להדי' מה שמנהג לתת לפועל רוצה בע"ב ליתן לו רק דפועל רוצה שבע"ב יתן לו יותר ממנהג ובזה הם מחולקים דאם טען בע"ב שגם מה שמנהג ליתן לפועל לא יתן לו א"כ בוודאי שייך כדי חייו דמה לי בכ"ה בלא קציצה או בכופר בקציצה אע"כ לשיטתם מיירי בכה"ג שמחולקים שטוען פועל שקצץ לו יותר ממנהג ואם מודה במקצת מגיע לו שד"א ובכופר הכל ע"ז מה שהוא אתה ממנהג ומה שמגיע לו עפ"י מנהג אומר הבע"ב הילך נחלקו קמאי הנ"ל לרי"ף פטור מהיסת ולש"פ חייב הבעה"ב לישבע היסת. וא"כ קשה אמאי כשבע"ב מודה במקצת צריך לישבע שבועה דאו' הא יש לו מיגו שהי' טוען שלא קצץ לו יותר רק כפי המנהג שאז הי' נאמן לשיטת הרי"ף בלא שבועה כיון שמנהג מסייע לו ולהחולקים א"צ רק היסת וא"ל דלא אמרינן מיגו במודה במקצת במיגו דאי בעי כ"ה כדאיתא בב"מ דף ג' דז"א דהתם הטעם דא"י להעיז משא"כ הכא דמנהג מסייע לו שפיר מצי להעיז גם כפי הנראה מתשו' מוהרי"ט חלק אהע"ז סי' כ"ז. נראה שהבין בכוונת המרדכי הנ"ל דסובר דוקא היכי דרוצה זה שמנהג מסייע לו להוציא ממון צריך שבועה אבל אם זה שמנהג מסייע לו הוא מוחזק אין צריך לישבע דקיי"ל כשם שאין מוציאין ממון מספק כך אין מוציאין שבועה מספיקא כמ"ש הש"ך בסי' פ"ז ס"ק י' מכ"ש היכי שמנהג מסייע לו שמנהג עדיף מרוב דהוי כאנן סהדי והיכי שרוב מסייע למוחזק לכ"ע מהני והכא המנהג שעדיף מרוב מסייע להמוחזק לפטור משבועה וא"כ אם הי' טוען בע"ב שקצץ כמנהג הי' נראה שפטור משבועה וא"כ אפילו כשמודה שקצץ יותר ממנהג אמאי בעי שד"א כיון דיש לו מגו והיינו להסוברים דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה ודוחק לומר דמ"ש המע"ה הכוונה דזהו גופא הוא בכלל ראי' האיך הוא המנהג דדוחק לפרש שמחולקים במנהג גופא ותו דהול"ל כמו דאיתא במס' ב"מ הכל כמנהג המדינה וסתם המע"ה היינו בעדי' וכן מוכח בסוגי' ואין לפרש שמיירי שבע"ב אומר שקצץ עמו בפחות ממנהג דא"כ שייך בזה כדי חייו דהא עיקר הטעם דלא שייך כדי חייו כיון שעכ"פ נותן לו כמנהג והיכי דפוחת ממנהג שייך כדי חייו והד"ק לשיטת הרי"ף קו' הר"ן אמאי לא תיקנו חכמים כשמחולקים בקציצה שישבע בע"ב שבועה אף שכ"ה כיון דשייך בזה כדי חייו וכן מוכח בהדי' בר"ן שהבין כמ"ש, ונראה כוונת רמב"ן ור"ן דמוקי לה כעין דמוקי הש"ס במס' ב"מ דף ע"ו בהא דאמר השליח שכרכם על בע"ב דמקשה הש"ס וליחזי פועלי' היכי מיתגרי ומשני דאיכא דמוגיר בארבע ואיכא דמוגיר בתלתא יע"ש. ויש לומר דכן מיירי מה שמחולקים בקציצה שמנהג המקום הי' יש ששוכרין כדברי פועלים ויש ששוכרין כדברי בע"ב וא"כ אין המנהג מסייע לבע"ב וכדי חייו לא שייך כיון שעכ"פ איכא פועלי' שמשכירין את עצמן כדברי בע"ב בע"כ אפשרי לחיות נפשם בסך כזה וא"ש אך משמעות דבריהם לא משמע כן דהו"ל לבאר כל זה:

ה) ויותר נלענ"ד לפרש שיטת הרי"ף עפ"י דברי רמב"ן ור"ן דמיירי שמנהג הי' כדברי בע"ב והכחשה הוא ביותר שפועלים אמרו שקצץ עמו ביותר ממנהג וכוונת הר"ן היכי שפועל אומר שקצץ יותר ממנהג ובע"ב מודה במקצת דהיינו הודאתו כמנהג חייב שד"א ומ"ש הר"ן בשם יש שפירש והוא דעת הרי"ף דכ"ה פטור משבועה דליכא משום כדי חייו אין כוונתו שכופר לגמרי וטוען שכבר פרע מה שקצץ כמנהג דא"כ בוודאי שייך טעם דכדי חייו רק שטוען ואומר הילך דבעלמא יש לו דין כ"ה מ"מ בזמן המשנה לא תיקנו על זה כיון דליכא טעמא דכדי חייו ואולם לכאורה יש להבין אמאי ישבע שבועה דאו' במודה במקצת והודאתו כפי המנהג הא המנהג מסייע לו. ונלענ"ד לומר טעם מספיק דהנה דעת ר"י מגא"ש הובא ברא"ש ור"ן דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה ודעת רא"ש ור"ן דאמרינן והקשה הרא"ש על ר"י מגא"ש מ"ש שבועה ומ"ש ממון וע' בש"ע ח"מ סי' רצ"ו ס"א בסמ"ע וש"ך שם וכתבתי בספרי חלק א' כלל ב' פרט ה' הטעם דלא סמכינן על רובא היכי דאפשר לברורי ה"ה דלא סמכינן על מיגו היכי דאפשר לברורי, וכעת מצאתי בשו"ת שב יעקב חלק א' סי' מ"ז שכתב כן וכיון דשבועת אמת הוא מצוה כמ"ש רמב"ם בפי"א משבועת וקיי"ל מיגו דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא ויבורר ע"י שבועה האמת שכן הוא לא מהני מיגו לאפטורי משבועה יע"ש. ולפ"ז נראה ה"ה רוב לא מהני לאפטורי משבועה אף ש וב מסייע לו מטעם הנ"ל כיון דאפשר לברורי ע"י שבועה וא"כ נראה היכי שאחד תובע לחבירו מנה לי בידך והלוה מודה במקצת ויש ללוה שמודה במקצת רוב המסייע לו מ"מ צריך לישבע שד"א דמה בכך שרוב מסייע לו מ"מ כיון דאפשר לברורי על ידי שבועה מבררינן ואף היכי דרוב מסייע למוחזק בממון מהני לכ"ע אפי' לשמואל היינו משום דלענין הוצאת ממון הוי אי אפשר לברורי אבל לאפטורי משבועה לא מהני כמו דאמרינן מיגו לאפטורי מממון ולא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה היה מהני לאפטורי מממון ולא מהני לאפטורי משבועה דאורי'. והנה כבר נתבאר דתומים בכללי מיגו ס"ק צ"ב הבין בדעת מוהרי"ק דמנהג לא עדיף מרוב דשרשו של מנהג נתייסד עפ"י רוב שרוב עושין כן ולא עדיף מרוב ואולם מוהרי"ט כתב דמנהג עדיף מרוב דמנהג נהגו כ"ע ואף שאין מוציאין ממון עפ"י רוב מ"מ מוציאין ממון ע"י מנהג ולשיטת התומים שוה ממש לרוב לכל פרטיו וכמו שאין מוציאין ממון ע"י רוב ה"ה ע"י מנהג. לפ"ז נראה היכי דמחולקים בקציצה פועל אומר שתים קצצת לי ובע"ב אומר לא קצצתי אלא אחת ובע"ב מודה במקצת שלא אמר הילך דינר זה וגם לא פרעו דינר שמודה לו אף אם מנהג מסייע לבע"ב שמנהג בעיר שפועלים נשכרים בדינר מ"מ חייב שבועה דאו' ככל מודה במקצת משום דמנהג הוא כרוב ולא מהני לאפטורי משבועה כמו דרוב ל"מ לאפטורי משבועה ולפ"ז א"ש הרמב"ן ור"ן וכל הפוס' שסתמו לדינא בסתם כשבע"ב מודה במקצת חייב שד"א היכי שמחולקים בקציצה ומשמע דמיירי בכל גווני אפי' היכי שמנהג מסייע לבע"ב חייב שד"א ואין אנו צריכין לדחוקי ולומר כמ"ש לעיל שמיירי שמנהג הי' כשניהם דלא משמע כן בדבריהם. ולפמ"ש א"ש בפשיטות אבל לשיטת מוהרי"ט דמנהג עדיף מרוב דהוי כאנן סהדי שכן הוא כיון שמוציאין ממון אזי הדין בכה"ג פטור הבע"ב משבועה דאו' דהוי כעדים מסייעין לו שלא קצץ אלא אחת ואין צריך בירור יותר דכבר מבורר ועומד כאילו הי' עדים שמעידים כן. והנה לכאורה מוכח כשיטת מוהרי"ט מהא דסובר ר' נחמן ב"מ דף ק"י ע"א באריס דהכל כמנהג מדינ' ואם המנהג דאריס שקיל פלגא אין בע"ב נאמן כשטוען לשליש הורדתיו אף דיש לו מיגו דאי בעי אמר שכירי ולקיטי הוא מקשה הא מנהג הוא מטעם רובא והא קיי"ל דאין הולכין בממון אחר רוב ואמאי נאמן האריס להוציא ממון מבע"ב יטעון בע"ב אני ממיעוט ששוכרין לשליש. ובאמת כתב כן התומים בטעמא דר' יהודא שם לישב הקו' ממס' פיאה יע"ש. ואולם במכ"ת דבריו דעכ"פ ויוכח לדינא דקיי"ל כר' נחמן שם דמנהג עדיף מרובא וכשיטת מוהרי"ט דמנהג נהגו כ"ע דאל"כ אף אי נימא כמ"ש בשיטה מקובצת במס' ב"מ שם בשם רבינו יהונתן וז"ל ור' נחמן אמר הכל כמנהג המדינה ומי שמוציא עצמו מן המנהג עליו להבי' ראי' הן האריס והן בע"ב ולית לי' לר' נחמן האי מיגו משום דשכירו ולקיטו קלא אית לי' עכ"ל מ"מ קשה מה בכך דל"ל לבע"ב מיגו מ"מ כיון דבע"ב מוחזק בממון האיך מהני רובא להוציא ממון לדידן דקיי"ל אין הולכין בממון אחר רוב ודוחק לומר דר' נחמן סובר כרב דא"כ תיקשי הילכתא אהילכתא דקיי"ל שם כר' נחמן בדיני וקיי"ל כשמואל דלא מהני רובא בממון אע"כ כמוהרי"ט דמנהג עדיף מרוב ותמהני על התומים שחולק על מוהרי"ט הא מסוגי' מוכח כמוהרי"ט ואף שהביא התומים דברי רבינו יהונתן הנ"ל מ"מ מוכח כמוהרי"ט דהא אף דליכא מיגו קשה אמאי נאמן האריס להוציא מבע"ב וכן מבואר להדי' במוהרי"ט שזה הי' ראייתו דמנהג עדיף מרובא כיון שמוציאין ממון מבע"ב ונותנין לאריס ולכאורה הוא ראי מכרעת אמנם באמת כתב מוהרי"ט שם סימן כ"ח וז"ל ונראה לי אפי' למ"ד תמורת מנהג לא אמרינן מגו היינו מנהג כולל שנהגו כל בני העיר דבהכי אמרינן הכל כמנהג המדינה אבל מנהג הרוב לא עדיף לבטולי מיגו ולהוציא ממון דהא קיי"ל אין הולכין בממון אחר רוב כדאיתא בריש פרק המניח דאע"ג דרובא מזבני' לרדיא מצי לומר אני מן המיעוט א"כ מאי עדיפותא דמנהג כיון דיש מיעוט שאינם נוהגים כן עכ"ד, ונראה פשוט מ"ש מיגו הוא לאו דוקא דאפי' שאין לבע"ב מיגו לא מצי מנהג הבאה מכח רוב להוציא ממון כיון שהוא רק רובא ובספר כנסת הגדולה בסי' פ"ב בכללי מיגו ס"ק קמ"ג העתיק דין זה וז"ל דוקא מנהג כולל של כל בני העיר אבל מנהג הרוב לא עדיף לבטולי מגו יע"ש שכתב כן בשם רבו והוא מוהרי"ט ז"ל, ולפמ"ש בע"כ סובר אפי' היכי דליכא מיגו לא מהני מנהג הבאה מרוב ומוהרי"ט ז"ל שכתב כן היינו משום דנידון דידי' הי' כן שהי' לו מיגו, ולפ"ז נ"ל הא דאמר ר' נחמן בב"מ דף ק"י הכל כמנהג המדינה היינו במנהג כללי שנהגו כן כל בני העיר אבל מנהג הבאה מכח רוב שרק רובם נוהגים כן גם ר' נחמן מודה דלא מהני האריס להוציא מבע"ב אף אי נימא כמ"ש רבינו יהונתן דסובר דליכא לבע"ב מיגו רובא לחוד לא מהני להוציא ממון כיון דקיי"ל דאין הולכין בממון אחר רוב ואפשר שזהו גופא נכלל בדברי ר' נחמן דאמר הכל כמנהג המדינ' ר"ל שאם המנהג בכל בני העיר כדברי האריס יכול להוציא מבע"ב ואם הוא ברוב לא יכול להוציא מבע"ב. ולפ"ז יש לקיים דין מחודש שכתבתי לעיל היכי שבע"ב ושכיר מחולקים בקציצה אף שמנהג מסייע לבע"ב מ"מ אם הוא מודה במקצת חייב לישבע שבועה דאו' כיון שהוא רק מנהג מרוב לא מהני רובא לפטור משבועה אבל אם המנהג כבעל בית מנהג כללי הוי כאנן סהדי שכן הוא פשיטא שפטור בע"ב משבועה דאו':

ו) אמנם אליבא דשמואל גופם איכא ספק בהא דסובר בב"ק דף מ"ו דאין הולכין בממון אחר רוב דהנה תוס' במס' סנהדרין דף ג' ע"ב ד"ה ד"מ כתבו דרק ברוב לרדי' דהוא רוב גרוע לא מהני להוציא ממון וכתב הב"ח בח"מ סי' רל"ב הטעם לפי שכנגד אדם אחד שקונה מאה שוורים לרדיא איכא מאה בני אדם שקונים כל אחד עשרה שוורים לשחיטה יע"ש. אבל בעלמא גם שמואל מודה דמהני רוב להוציא ממון, וכפי מ"ש במס' ב"ק דף כ"ז ע"ב ד"ה קמ"ל בכ"מ לא מהני רוב להוציא ממון וכן דעת רוב פוסקים כמ"ש בכלל רובא בממון, ולענ"ד שזה תלי' במחלוקת דהנה במס' ב"מ דף י' ע"ב הקשו תוס' ד"ה קפץ בהא דאיתא שם קפץ אחד מן המנוין לתוכו כולן פטורין תימא דליבטל ברובא ולחייבו כולהו במעשר יע"ש שהניח בקו וכ' בס' שיטה מקובצת בשם הרא"ש לתרץ וז"ל. ועוד יש לומר כיון דחזינן דאפי' היכי דיכול לעשורי בממ"נ פטור משום דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק ואפי' כי אמרינן כל דפריש מרובא קפריש עשירי ספק מיקרי אלא שהתורה התירה ספק זה באיסורין כדכתיב אחרי רבים להטות ונהפך איסור להיתר ע"י ביטול ברוב אבל הכא לא נפיק מכלל ספק עשירי עכ"ל, וכן מצאתי בשו"ת תה"ד סי' שמ"ט שכ' וז"ל ונראה דהא דקיי"ל אין הולכין בממון אחר רוב היכי דאיכא חזקת ממון כנגד הרוב אע"ג דבשאר דוכתי אמרינן רובא וחזקה רובא עדיף דשאני חזקת ממון דאית בי' טעמא המע"ה ורובא לא מיקרי ראי' יע"ש. והיינו כסברת הרא"ש דרובא מצד סברא הוא ספק והתורה התירה באיסורין ולא בממון דבעינן אי' ברורה ועיין בטו"ז יו"ד סי' צ"ח ס"ק ב' ועמ"ש בכלל א' פרט א' וא"כ לשיטה זו בע"כ סובר שמואל בכ"מ אין הולכין בממון אחר רוב אבל לשיטת תוס' בב"מ דלא נחתי לסברא זו וסוברים דרובא היא מגדר סברא מכרעת שכן הוא דמצד סברא הוא ודאי שפיר יש לומר דשמואל מודה לרב ברובא מעלי' שמוציאין ממון דהוי כאנן סהדי שכן הוא ושאני רובא דלרדי כמ"ש הב"ח, ומעתה דון מיני' לנידון דידן היכי ששכיר ובע"ב מחולקים בקציצה ובע"ב מודה במקצת שקצץ לו רק אחת ורובא מסייע לבע"ב שרוב העיר קוצצין כבע"ב ופועל אמר ששינה ממנהג הרוב וקצץ לו יותר אזי נראה אם נימא שרוב לא הוי ראי' ברורה ולא מהני להוציא ממון ל"מ לאפטורי משבועה כיון דאיכא לברורי בירור גמור ע"י שבועה כיין דלא הוי בירור גמור וכסברא הנ"ל אבל אי נימא שרוב הוא בגדר ראי' ברורה שבכוחו להוציא ממון דחי הוי ספק אין מוציאין ממון ובע"כ הוי כאנן סהדי שכן הוא אין צריך לישבע דלמה ישבע על מגן שכבר מבורר ועומד כאלו הי' לו עדים המסייעין לו כיון דהוי כאנן סהדי שכן הוא כדבריו:

ז) לפ"ז יש לומר בדרך פלפול דשאלה ששאלו מבי רב לשמואל הוא חכמה עמוקה לשמואל לשיטתו דאמר ב' דינים והיו מסופקים בכוונתו לכן שאלו לו דין (א') שמעו דאמר שמואל אין הולכין בממון אחר רוב ברובא דלרדי' ונסתפקו בכוונתו אי רק התם ל"מ רוב להוציא ממון דין (ב') הנה שם בדף מ"ה ע"ב אמר שמואל לא שנו דשכיר נשבע ונוטל אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעול יכול לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך ופרש"י נאמן בע"ב בלא שבועה וכבר נתבאר מחלוקת קמאי ז"ל דעת ר"י מגא"ש דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה ודעת הרא"ש ור"ן דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה, והנה לדעת רא"ש ור"ן אתי' מילתא דשמואל כפשוטו ואולם לדעת ר"י מגא"ש דל"א תיקשי עליו משמואל דסובר דאמרינן מיגו לאפמ"ש צ"ל כמ"ש הר"ן בכוונתו משום דשביעה שהי' מוטל על בע"ב הוא רק שבועת התקנה לכן מהני מיגו לאפמ"ש יע"ש באריכות וא"כ יש ספק בדברי שמואל אי סובר בכ"מ מהני מיגו לאפמ"ש אפי' משבועה דאו' לכן נאמן בע"ב במיגו לפטור א"ע או דסובר בעלמא לא אמרינן מיגו לאפמ"ש דאור' לכן שאלו לו שאלה באומן אומר שתים קצצת לי ובע"ב אומר לא קצצתי לך אלא אחת מי נשבע דהי' מסופקים אי נימא כמו שבע"ב מסופק בפרעון מחמת טרדת פועלים כמו כן לא דכיר בקציצה ומיירי כמ"ש רמב"ן ור"ן שמחולקים בקציצה שפועל אומר שקצץ לו אחת יותר ממנהג הנהוג לתת לשאר פועלים ובע"ב אומר שקצץ כמנהג ומנהג העיר הי' מנהג ורוב שכן רוב נוהגין כבע"ב ומיעוט אנשי העיר קוצצי' יותר והנה שם בדף מ"ה ע"א בהא דאמר שמואל הטעם דשכיר נשבע ונוטל דעקרוהו רבנן לשבועה מבע"ב ושדי' אשכיר משום דבע"ב טרוד בפועליו מקשה וליתב לי' בלא שבועה ומשני כדי להפיס דעתו של בע"ב שוב מקשה א"ה אפי' קצץ נמי אלמה תניא אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת המע"ה ומשני קציצה ודאי מדכר דכיר וכתבו תוס' ד"ה אפילו קצץ וז"ל וא"ת הא הו"ל כאינו יודע אם גזלתיך דפטרי ר' נחמן ור' יוחנן בב"ק דף קי"ח ויש לומר דהתם לא מודה מידי אבל הכא שמודה במקצה הו"ל כמנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים וחמשים לא ידענא דאמרינן התם משאיל"מ יע"ש, לכן הקשה המקשין שיהי' נאמן השכיר בקציצה בשבועה אף דבעלמא במשאיל"מ א"צ שכנגדו לישבע מ"מ הכא להפיס דעת בע"ב צריך לישבע וזהו פשוט מיהו לכאורה קשה על תוס' הא שמואל בדף מ"ז ע"א ל"ל משאיל"מ. עיין תוס' ב"מ דף צ"ז ע"ב ד"ה ר' הונא ובהכרח לומר דכוונת תוס' הוא כיון דר' נחמן אמר שם בשם שמואל ותוס' בדף מ"ז ע"א בד"ה מתוך כתבו בשם ר"ת דר"נ סובר כר' אבא דאמרינן משאיל"מ, והנה המעיין בתוס' ב"מ דף צ"ז ע"ב ד"ה הכא בסופו לא מוכח ממה דאמרי רב ושמואל ביתומים מן היתומים כו' דאין אדם מוריש שבועה לבניו דל"ל דין דמשאיל"מ ושפיר י"ל דאית לי' יעש"ה, וא"כ י"ל דגם בי רב הוי ס"ל בכוונת שמואל דסובר משאיל"מ וא"כ נסתפקו מי נשבע שעל כל אחד מצדדים איכא ספק מי נשבע דאף דנימא דגם בקציצה לא דכיר דטרוד בפועליו מ"מ יש לומר דבע"ב פטור דהוי כא"י אם נתחייבתי לך דסובר שמואל במס' כתובת דף י"ב דפטור מלשלם והיסת עדיין לא הי' בזמן שמואל ואין לומר הא הוי כחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דאמרינן משאיל"מ וישבע השכיר להפיס דעת בע"ב כנ"ל דז"א דאפי' יסבור שמואל מתוך שאיל"מ היינו בשבועה דאו' משא"כ הכא אפי' אם הי' טענת בע"ב טענה ודאי שלא קצץ רק אחת לא הי' מגיע שבועה דאור' כיון שמנהג מסייע לו ואף דמנהג הוא רק רוב מ"מ אי נימא דשמואל סובר דרוב הוא כוודאי והולכין בממון אחר רוב מעלי' ה"ה דמצי רוב לאפמ"ש וא"כ לא הוי משאיל"מ, ואולם אי סובר אפי' ברוב מעלי' ל"מ להוציא ממון ובע"כ רוב הוא ספק וגם יסבור דל"א מגו לאפמ"ש משום דהיכי דאפשר לברורי לא סמכינן על מיגו וה"ה דלא סמכינן על רוב אזי הדין דמשאיל"מ כי אם הי' ברור שבע"ב טוען טענת ודאי הי' מחויב שד"א דאין הרוב פוטר וממילא עכשיו שאנו דנין דלא דכיר הוי משאיל"מ והדין דישבע השכיר כדי להפיס דעת בע"ב ואולם הם מסופקים לאידך צד דיש לומר בקציצה ודאי דכיר וא"כ ג"כ הספק אם ישבע בע"ב שבועה דאור' כיון דוודאי דכיר הוי מודה במקצת ממש ולא כאילו טען חמשין ידענא וחמשין לא ידענא ואף שמנהג מסייע לבע"ב מ"מ יש לומר דצריך לישבע שבועה דאו' אי סובר שמואל דאין הולכין בממון אחר רוב כלל משום דרוב לא הוי ראי' ברורה וגם יסבור דלא אמרינן מיגו לאפמ"ש כיון דאפשר לברורי וה"ה דלא מהני רוב לאפמ"ש מטעם זה מחויב הבעה"ב לישבע שד"א או י"ל דסובר שרוב הוא כוודאי או דאמרינן מיגו לאפמ"ש וה"ה רוב מהני לאפמ"ש ופטור הבע"ב לגמרי כיון דוודאי דכיר וכן יש ספק להיפך כמש"ל דאילו קציצה לא דכירי. ואולי סובר אף שרוב מסייע ל"מ לפטור משבועה כי רוב הוא ספק ול"מ מיגו לאפמ"ש וה"ה רוב לא מהני לאפמ"ש והדין דמשאיל"מ ונשבע השכיר לכן אמרו מי נשבע וע"ז השיב שמואל בזה ישבע בע"ב ויפסיד אומן קציצה ודאי מדכר דכיר והיינו דאמר לשון ודאי לא כשאלתכם שאתם מסופקים בזה אני אומר שודאי דכיר ויש לו דין מודה במקצת שמגיע לו שבועה דאורייתא ויכול לישבע דדכיר ומנהג לא מהני לאפמ"ש כיון דהוא רק מרוב שנוהגים כן ורוב הוא בגדר ספק ואין הולכין בממון אחר רוב בכל מיני רובת וגם כמו דלא אמרינן מגו לאפמ"ש ה"נ לא מהני רוב לאפמ"ש דאו' וע"ז מקשה הש"ס איני והתניא רבה בר שמואל קצץ המע"ה ואם לא מייתי ראיה פקע אמאי ישבע בע"ב ויפסיד אומן כוונת המקשין מובן דהוכיח דבע"כ הטעם כיון שמנהג מסייע לבע"ב אין צריך לישבע דרוב הוא כראי' וכאנן סהדי שכן הוא ואף דבעלמא מודה במקצת צריך לישבע מ"מ הכא אין צריך לישבע ומיושב קו' הרא"ש ור"ן ובכה"מ ורמב"ן על שיטת הרי"ף ומשני רב נחמן לצדדים קתני או מביא ראיה ויטול או ישבע בע"ב ויפסיד אומן ואף דמנהג מסייע לבע"ב מ"מ צריך לישבע שד"א כיון דמנהג הוא שרוב נוהגין כן ורוב לא מיקרי ראיה לא מצי לאפמ"ש כיון דאפשר לברורי כנ"ל ובזה מיושב נמי מה דלא נזכר בברייתא להדיא דישבע בע"ב שד"א הא יש מקום לטעות כיון שרוב מסייע לבע"ב לא ישבע ולפמ"ש מדוייק היטיב ונכלל בלשון הברייתא, ונראה דס"ל לתנא דברייתא לסברא פשוטה דהיכי דאיכא לברורי לא סמכינן על רובא כמו דלא אמרינן מגו לאפמ"ש ה"ה רוב לא מהני לאפמ"ש והיינו אם רוב או מנהג לא הוי ראיה כמ"ש התה"ד אזי פשוט שמחויב לישבע וא"כ כיון דאיתא דברייתא המע"ה ממילא מוכח הדין דישבע בע"ב שד"א וכסברת תה"ד דחוקת התורה היה המע"ה ורובא לא מיקרי ראי' וה"ה מנהג שנהגו הרוב לא הוי ראיה וכל זה מוכח מברייתא דאם היה סובר דמנהג הוי ראיה היה לתנא דברייתא לומר הכל כמנהג המדינה כדאי' במס' ב"מ בכמה דוכתי אע"כ דמנהג לא הוי ראי' לכן דייק ואמר המע"ה ר"ל דחוקת התורה שראי' דוקא בעינן וסתם ראיה הוא בעדים כמו בכ"מ ומנהג לא מהני משום דמנהג לא הוי ראיה כיון דמנהג אתיה מכח רובא לא הוי ראיה ולא יכול המנהג לפטור משבועה דאו' כיון דלא הוי ראיה ברורה צריך לברורי ע"י שבועה א"כ מדקתני בברייתא המע"ה ממילא נשמע שבע"ב צריך לישבע שד"א כיון דמנהג לא הוי ראיה ודוק ולפ"ז מוכח כשיטת מוהרי"ט שיש ב' מנהגים מנהג דאתיה מכח רוב ומנהג דנהגו כ"ע דאל"כ תיקשי דר"נ אדר"נ דסובר במס' ב"מ דף ק"ו דמהני מנהג אפילו להוציא ממון ובע"כ דהוי כאנן סהדי ואמאי לא מהני הכא לפטור משבועה דאו' דאין צריך בירור כיון דהוי כאנן סהדי אלא. ודאי כמוהרי"ט והתם מיירי במנהג שנהגו כ"ע והכא מיירי במנהג דאתיה מכח רוב ונשמע מסוגיא זו כמה דינים (א) דלא אמרינן מגו לאפמ"ש (ב) רוב לא מהני לאפמ"ש (ג) כשיטת מוהרי"ט שיש ב' מנהגים ול"מ רוב להוציא ממון אפי' רוב מעלי' שאינו דומה לרוב לרדי' וה"ה מנהג שרוב נהגו ל"מ להוציא ממון (ד) כשיטת רי"ף וסייעתו בקציצה כשבע"ב כ"ה פטור משבועת המשנה היכי דאמר הילך ודוק ותמצא דברים נכונים בס"ד ואף שקצת נאמר בדרך פלפול מ"מ הסברות נכונים

פרט ג

יבואר אי רוב ומגו מהני להוציא ממון:

ה) יש להסתפק לדידן דקיי"ל אין הולכין בממון אחר רוב כמ"ש בכלל רובא בממון וגם לשיטת תוס' וסייעתם דלא אמרינן מגו להוציא ממון אי מגו ורוב מהני להוציא ממון דיש לומר כיון דהטעם דלא מהני רובא בממון כתבו תוס' בב"ק דף כ"ז ע"ב ד"ה קמ"ל משום דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה והוי פלגא ופלגא ולא נוכל לעשות מעשה כמ"ש בעה"ת שער כ"ט ח"ב ס"ד וז"ל ואוקמי ממונא בחזקת מארי' טפי עדיף כי היכי דלא נפגע בספק גזילה ונעשה מעשה בידים יע"ש וכן מוכח להמעיין ברמב"ן בס' מלחמות במס' כתובת דף כ"א ע"ב ועכ"פ מגרע כח חזקת ממון דהיינו חזקה קמייתא וממילא מהני המגו דלא הוי מגו להוציא ממון כיון דעיקר הטעם דלא מהני מגו משום דסותר חזקת ממון והכא כבר איקלש כח החזקה ע"י רוב ולא נשאר לו רק מעלת התפיסה ומהני מגו נגד תופס וראיתי בכנה"ג בכללי מגו ס"ק י' וי"א שכתב בשם הגהות מרדכי וש"פ דהיכי דחזקה מסייע למגו אמרינן מגו להוציא וע' בתומים בכללי מגו ס"ק ח' ובע"כ הטעם משום דעכ"פ החזקה מגרע החזקה קמייתא שיש למוחזק ומכ"ש אם רובא מסייע למגו דמהני דהא רובא עדיף מחזקה ובתומים שם ס"ק י' וי"א מפלפל מנלן למרדכי דין זה דהיכי דחזקה מסייע למגו אמרינן מגו להוציא אפי' בברי וברי ולענ"ד הסברא מכרעת לזה ואין צריך לראיה דע"י חזקה איתרע חזקה קמייתא דהוי חזקה להדי חזקה ולא נשאר לו רק מעלת התפיסה ומגו נגד תופס לבד שאין לו חמ"ק עדיף ומכ"ש אם רובא מסייע למגו דמהני אפי' להוציא ואפי' לפמ"ש בכלל רובא בממון דדעת מוהרי"ט דלא יהבי רובא וחזקה להוציא ממון היינו חזקה דלא אתי' מכח סברא אבל מגו בוודאי עדיף מחזקה כזו דמגו אתי' מכח סברא וע"כ לא מבעיא לן במס' ב"ב דף ה' רק נגד חזקה דאאפת"ז דג"כ אתי' מכח סברא אבל נגד חזקה דלא אתי' מכח סברא נראה דעדיף מגו ומיושב בזה כמה קו' ותו כיון דאיתא במס' כתובות דף י"ב ע"ב דמגו וברי מהני להוציא ממון מכ"ש מגו ורוב דהא רוב עדיף מברי כמ"ש הפ"י במס' כתובת דף ט"ז ע"ש וכ"ז פשוט:

ט) אך יש להסתפק לפמ"ש רשב"א במס' חולין דף ט' דרובא דתליא במעשה מדאו' הוי רוב רק חכמים החמירו שלא לסמוך על רוב כזה כמו שבארתי במקומו ונ"מ טובא לדינא היכי דרוב הוא להתיר שלא להוציא אשה מבעלה דבכה"ג מוקמינן על דאו' כמבואר בתוס' כתובות דף נ"א ע"ב דלהוציא אשה מבעלה אוקי אדאו' אי אמרינן מגו במקום רוב כזו אפי' אי נימא כמ"ש בפרט א' בשם התומים דלא אמרינן מגו במקום רוב מ"מ י"ל נגד רוב כזו מהני ולכאורה מוכח מהא דאיתא במס' כתובות דף כ"ב ע"א אמרה נשבתי וטהורה אני נאמנות שהפה שאסר הוא הפה שהותר וקשה הא איתא במס' כתובות דף י"ב ע"ב דחוב עכו"ם פרוצים בעריות ואמאי נאמנות במגו במקום רוב אע"כ כיון דהוי רובא דתליא במעשה כמ"ש הפ"י במס' כתובת דף כ"ג ע"א דהוי רובא התליא במעשה ואף שתוס' כתבו ביבמות דף קי"ט ע"א דבאדם לא הוי תליא במעשה שאני התם שהוא מצוי משא"כ בביאת זנות הוי רובא דתליא במעשה יע"ש לכן מהני מגו מיהו יש לדחות דשאני מגו דשתיק דהא דלא אמרינן מגו במקום רוב היינו אם הרוב לא בא מהודאתו משא"כ התם הוי מגו בעיקר רוב דהא אם היה שותקת לא היינו יודעין שנישבת ובא הרוב רק מפיה וכעין זה כתב הסמ"ע וש"ך בח"מ סי' ע"א וא"כ לא מוכרח דין זה וצ"ע:

תוכן העניינים

שערי תורה חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה