שערי תורה חלק ג· רבי בנימין וולף לב
כלל יב
בו יבואר דין רובא דאיתרע אי אזלינן בתר רוב כזה ובו ג' פרטים:
פרט א
יבואר מקורו:
א) גרסינן במס' כתובת דף י"ו ע"א וכיון דרוב נשים בתולת נשאת כי לא אתו עדים מאי הוי ומשני רוב הנישאות בתולה יש לה קול וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא וכן איתא במס' יבמות דף ל"ז ע"א רוב היולדת לתשעה עוברה ניכר לשליש ימיה והאי מדלא הוכר לשליש ימיה איתרע לה רובא וכן איתא כיו"ב במס' נדה רוב בהמות יולדת דבר הפוטר בבכורה ומיעוט יולדת דבר שאין פוטר מבכורה ורוב יולדת מטנפת וזו הואיל ולא טינפה איתרע לה רובא נשמע אם אנו מסופקין בדבר אם הוא מרוב או ממיעוט צריך שהנידון יהי' דומה להרוב בכל פרטיו ואם איכא ריעותא ואותה ריעותא אינה אצל רוב יש לחוש שהוא ממיעוטא ויצא מכלל רוב וכן כתב הריב"ש סי' תע"ד שכתב וז"ל כיון שנולדו בו סימני סריס כו' ה"נ איכא למומר רוב אנשים אינם סריסים ומיעוט סריסים ורוב שאינן סריסין אינם נולדים בהם סימני סריס וזה הואיל ונולד איתרע לה רובא יע"ש. וכ"כ בס' תבואת שור סי' כ"ט ס"ק א' שכתב טעם לדברי רמ"א בדרכי משה סי' ל"א ובש"ע סי' נ' שכתב בספק אם הי' המוח מקיף מים אזלינן לחומרא משום דאיתרע הרוב דרוב בהמות הכשירות אין להם מים במוח וזו הואיל ואית לה איתרע ועיין כיו"ב במסכת בכורות דף מ"ב מה שאמרו אביי ורבא הואיל ואישתני אישתני כמ"ש הרא"ש שם מוכח ג"כ סברא זו היכי שיש שינוי בנידון מה שאינו ברוב חיישינן למיעוטא. ולכאורה קשה מהא דאיתא במס' ביצה דף ל"ד ע"א ובא"ח סי' תצ"ח ס"ח בעוף שנדרס ברגלים ויש לחוש שנתרסקו אבריו ולכן צריך שהי' מעת לעת ובדיקה לאחר שחיטה מותר לשוחטה ביום טוב ול"ח שמא ימצא טריפה אע"ג דאתיילד בי' ריעותא ועיין בטו"ז ס"ק ל"ח שכתב וז"ל פי' דאיתרע לי' רובא דאיירינן בעלמא רוב בהמות בחזקת כשרות הם ועיין מג"א ס"ק י"ו הרי אפי' רובא דאיתרע הוי רובא דהא אין לבהמה חזקה עצמיי חזקת כשרות דהוי חזקה שאינה מבוררת רק אתי' מכח רובא כמ"ש מג"א שם. מיהו באמת ל"ק דהא אנן קיי"ל דאמרינן מתוך כו' ואפילו אם ישחטנה ותמצא טריפות לא עבר על איסור דאו' כלל דמתוך שהותרה שחיטה לצורך הותרה נמי שלא לצורך כמ"ש בס' צל"ח שם ולא מבעי' לרש"י במס' ביצה דף י"ב ע"א שסובר שאפילו שלא לצורך כלל ליכא איסור דאו' אלא אפי' לתוס' שם דעכ"פ בעינן צורך היום קצת הרי כאן עכ"פ איכא צורך יום קצת בשעה ששוחט עושה כדי לצלותו ולאכול יע"ש, וא"כ יש לומר אף דרובא דאיתרע לא הוי רובא אין הכוונה שנכנס הנידון בכלל מיעוטא דעכ"פ מידי ספיקא לא נפקא אם הוא מרוב או ממיעוט וכיון דגוף האיסור הוא רק מדרבנן יש להקל בספיקו משום שמחת יום טוב עיין רפ"ק דמס' ביצה דמקלינן איסור דרבנן משום שמחת יום טוב וא"ש. ועיין בש"ך יו"ד סי' י"ז בנקודת הכסף ס"ק ג' בסופו ובש"ך יו"ד סי' קי"ט ס"ק כ"ט בשם הב"ח ובנקודת הכסף סי' א' ס"ק ו' ופלתי סי' א' ס"ק ו' ופר"ח סי' א' ס"ק י' ומוהרש"ל ביש"ש במס' חולין דף י"א ופלתי בסי' נ' ובס' חוות דעת בסי' נ' דף נ"ז ועמ"ש בפרט ב':
פרט ב
יבואר ראי' דרובא דאיתרע לא מהני.
ב' גרסינן במס' גיטין דף ב' ע"א וז"ל המביא גט ממדה"י צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם יש לדקדק הא דרך רבינו הקדוש בכל מקום לתפוס לישנא דקרא ובפרט בתחילת מסכתא וע' במס' קדושין דף ב' דלכן נקיט נקנית משום דקאי אלישנא דקרא והו"ל לומר המביא ספר כריתות ודוחק לומר דנקיט לשון קצר, ונלענ"ד דרבינו הקדוש אגב מרמז לן דין חדש, דהנה לקמן אמר רבה הטעם לפי שאין בקיאין לשמה ומקשה הש"ס ליבעי תרי ומשני רוב בקיאין הם ואפילו ר"מ דחייש למיעוטא סתם ספרי דדייני מגמר גמירי והוי כמו מיעוטא דמיעוטא דאפילו ר"מ לא חייש ורבנן הוא דאצרוך ומשום עגונה אקילו בי' רבנן והנה תוס' ד"ה המביא כתבו דלכן כתבו י"ב שיטין בגט דגט מנין י"ב ור"י כתב דבעינן מדינא י"ב שורת משום דכתיב ספר כריתות יע"ש, וכבר נתבאר אם אנו מסופקים אם הנידון מרוב או ממיעוט ואיכא ריעותא בהנידון שאנו דנין עליו יצא מכלל רוב וחיישינן אולי הנידון הוא ממיעוט. והנה במס' ביצה דף י"ט ע"א מבואר לכ"ע היכי דלא גמיר חדא ממדרש חכמים אמרינן מדהא לא גמיר הא נמי לא גמיר יע"ש גבי אוקימתא דרבא בפלוגתא דתנאים בכלי שנטמא בחול (ובגוף הסוגי' שם לכאורה צ"ע למ"ש תוס' בגיטין דף מ"ב ע"ב ד"ה הואיל) וא"כ אף אמנם דחששא לשמה ושאר הלכות גיטין הוא רק מדרבנן דל"ח מדאו' משום דרוב בקיאין הם היינו היכי דליכא ריעותא אחריתי אבל אם איכא ריעותא בגט יש לחוש דיצאו מכלל רובא ואולי הם ממיעוטא דלא בקיאין בהל' גיטין וא"כ יש לומר בכיוון נקיט המביא גט דחזינן דדייקו לכתוב אפילו י"ב שיטין כמנין גט בכה"ג נאמן ע"א בדבר שבערוה ולכן נאמן השליח אף שהוא רק ע"א אבל אם יש ריעותא שלא נכתב י"ב שורת כמנין גט או שאר ריעותא כל דהו מה שאינו בגיטין הכשרי' אף דלא נפסל בשביל אותו ריעותא היינו בגט הנכתב כאן ויודעין אנו שבקיאין בהלכות גיטין אבל בגט כזה הבא ממדה"י יש לחוש אולי לא הי' בקיאין לשמה ושאר הלכות גיטין דאולי הם ממיעוטא דלא בקיאין והם דברים המעכבים כי יצאו הספרי דדייני הללו מכלל רובא משום דרוב הבקיאין הם בקיאין בכל הלכות ובכל הדינים וידעו אף דין זה וכיון דאיתרע יצא מכלל רוב שוב אין השליח שהוא ע"א נאמן לומר בפ"נ ובפנ"ח כיון דהוא דבר שבערוה ואפשר דבכה"ג אפילו רבא מודה לחוש לחששא דלשמה כיון דיש ריעותא בגט. מיהו רש"י כתב בדף ק' ע"ב ד"ה רבה וז"ל אבל רבא ל"ל דרבה דאי שכיחי עדים ל"ח לאין בקיאין דכולהו בקיאין עכ"ל (מיהו דברי רש"י לכאורה צ"ע מי הכריחו לפרש דפליגי במציאות דלמא גם רבא מודה דאיכא מיעוטא דלא בקיאין רק דל"ל האי חששא משום דאיכא דאשכח וכתוב ועומד כמ"ש רש"י ע"ב ד"ה ורבנן או לחששא דלעז דסובר משום האי טעמא לא תיקנו לומר בפ"נ ובפנ"ח) ואולם לרבה שפיר יש לומר כמ"ש:
ג) אמנם ראיתי במרדכי שם שכתב בשם אביאסף מיהו אי חסר או יתיר מי"ב שיטין אין לפסלו בכך כיון שלא הוזכר בתלמוד יע"ש מדהביא על מתני' נראה שאפי' בגט הבא ממרחקים כשר. ולפמ"ש צ"ע דיש לומר דדוקא בגט הנכתב לפנינו ואנו יודעין שספרי דדייני בקיאין וליכא שום ריעותא רק מנין י"ב שיטין בכה"ג הגט כשר משא"כ בגט דאתי מעלמא וע' שו"ת עבודת הגרשוני סי' ל"ח ושו"ת צ"צ ס' ק"י ודוחק לומר דכתב כן לאחר שלמדו במדה"י דלא חיישינן שמא יחזיר הדבר לקלקולו כדאיתא בסוגין לכן לא גזרו בזה דהא לא הביא כלל אוקימתא דש"ס מלאחר שלמדו ומשמעות לשונו אפי' הביא ממקום שאינו ידוע אם למדו כשר, וכן ביש"ש סי' ג' ובש"ע אהע"ז סי' קכ"ה סי"ב מוכח דס"ל אפי' אם בא ממקום שאין ידוע אם למדו וחסר מי"ב שיטין הגט כשר שכתב וז"ל ואם לא שירטט כלל כשר וה"ה אם הוסיף או פוחת מי"ב שיטין י"א דאין להכשירן רק במקום עיגון שבא מארץ רחוקה ואין שיירות מצויות יע"ש, ולפמ"ש ראוי לומר לדינא להיפך היכי שנכתב במקומו וידעינן שבקיאין בדינים רק שטעו. בזה יש להכשיר הגט משא"כ הכא שבא ממרחקים כנ"ל וצ"ע. ונראה ליישב שיטת הפוסקים הנ"ל דהנה אביאסף כתב וז"ל כיון דלא הוזכר בתלמוד עכ"ל, מלבד הכוונה פשוטי יש לפרש כוונתו דהא דסתם ספרי דדייני גמירי היינו בדבר המוזכר בתלמוד ומה דלא נזכר בתלמוד לא גמירי, וא"כ לא יצאו מכלל רובא דגם רוב הבקיאין לא מבורר שבקיאין, וכן משמע לשון הש"ס דאמר סתם ספרי דדייני מגמר גמירי דלכאורה תיבת מגמר מיותר, ובהנ"ל א"ש דהק' מה שמגמר להדי' אפי' מדרש חכמים גמירי אף דסתם אדם לא בקי כמ"ש תוס' גיטין דף מ"ב ע"ב ד"ה הואיל אבל מה שהוא רק מנהג בעלמא על סמך ולא מגמר בתלמוד לא גמירי וע' בב"י אהע"ז סי' קכ"ה מ"ש בשם תשובת רשב"א מוכח שהוא רק מנהג בעלמא א"כ לא יצא מכלל רוב וא"ש שיטת הפוסקי' להלכה ובע"כ צריך לומר ד קט גט משום דהוא לשון קצר או להורות שמנהג הי' לכתוב י"ב שיטין כן נלענ"ד:
ד) ולכאורה יש להביא ראי' דרובא דאיתרע לא הוי רובא דמס' יבמות דף קכ"ב ע"א אי' במתני' מעשה באחד שעמד בראש ההר ואמר איש פלוני בן פלוני ממקום פלוני מת הלכו ולא מצאו אדם והשיאו את אשתו ופריך הגמ' דילמא שד הוא ומשני דחזי בבואה כו' ושוב פריך דילמא צרה הואי ופי' רש"י ונשא אשה במקום אחר ובאתה לקלקלה והוצרך לתרץ כר' ישמעאל דאמר בשעת הסכנה כותבין ונותנין אעפ"י שאין מכירין ה"נ חשיב כשעת סכנה שאם לא יאמין לה תשב עגונה יע"ש וקשה מאי מקשה הש"ס הא יש לומר הטעם דהשיאו משום דאזלינן בתר רוב ורובא דעלמא הם כשירים לעדות אשה וכל דפריש מרובא קפריש ואפי' לשיטת ר"ת במס' בכורות דף כ' ע"ב וסייעתו דס"ל דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה להחמיר מ"מ מודה דלא אמרינן סמוך מיעוטא דמיעוטא והכא הוי מיעוטא דמיעוטא שהם פסולין לעדות דהא אפי' עכו"ם מסל"ת וכל פסולי דרבנן כשרים כדאיתא בסי' י"ז. וא"כ בוודאי חשש צרה הוא מיעוטא דמיעוטא ועיין בספר עזרת נשים ומכ"ש דקשה להחולקים על ר"ת א"ו כהסוברי' לעיל היכי דאיתיילד ריעותא לא אזלינן בתר רובא וה"נ איכא ריעותא שעמד על ראש ההר ולא בא לב"ד יצא מכלל רובא דדרך עד כשר לבוא לב"ד להעיד או להגיד לאשת מת ולא לעמוד על ראש ההר שפיר יש לחוש שהי' אחד מפסולי עדות שלא רצה לבוא לב"ד פן לא יאמינו ושפיר פריך הש"ס. מיהו יש לדחות לדעת רבינו ברוך הסובר במרדכי מס' חולין בפ' הזרוע דלא הוי מיעוטא דמיעוטא היכי דהוא בחד ענין, וא"כ י"ל דמקשה מטעם סמוך כו' כשיטת ר"ת ואפילו החולקים על ר"ת י"ל דבעגונה דאיתתא מודו דאמרינן סמוך כו'. לפמ"ש ריב"ש סי' שע"ח דאיכא ב' חזקות חזקת א"א וחזקת חי ובב' חזקות י"ל לכ"ע אמרינן סמוך מיעוטא לב' חזקות וא"כ לא מוכח ובדברינו מובן תי' הש"ס דלכאורה קשה וכי משום עגונה נתיר ספק איסור דאו' דהא איכא ספק דאוריי' אולי הי' צרה ואיכא חזקה דמשקרת ואשה הי' בחזקת א"א ובהנ"ל א"ש דעיקר קו' הוא רק משום חומרא דרבנן נימא סמוך לחומרא ומשני כיון דאיכא עגונה הקילו רבנן דהם אמרו והם אמרו וא"ש ותמהני על מ"ש הב"י ביו"ד סי' קפ"ז לענין בדיקת שפופרת דלא אמרינן אין כל אצבעות שוות רק להקל ולא להחמיר משום דרוב נשים אינם רואים דם מחמת תשמיש יע"ש הא איתרע הרובא דרוב אינם רואים כלל באותו העת ויצאה מכלל רוב וצ"ע:
פרט ג
יבואר עפ"י כלל רובא דאיתרע סוגי' במס' ביצה דל"ד ע"א
ה) במס' ביצה דף ל"ד ע"א איתא וז"ל תנן התם דרסה או שטרפה בכותל או שרצתתה בהמה ושהתה מעל"ע ושחטה כשירה אמר ר' אליעזר בר' ינאי משום ר' אליעזר בן אנטיגנוס צריכה בדיקה בעי מיני' ר' ירמי' מר' זירא מהו לשחטה ביום טוב מי מחזיקינן ריעותא ביו"ט או לא ופירש"י וז"ל מהו לשוחטה ביו"ט מי חיישינן הואיל דצריכה בדיקה ואיתיילד בה ריעותא מי מחזיקינן ריעותא בגווי' משום חשש איסור מלאכה ביו"ט דילמא משתכח טריפה ונמצא שחטה שלא לצורך בשלמא שאר בהמות אע"ג דמחמירינן אנפשי' ובדקינין. מיהו סמכינן ארובא ורוב בהמות אינם טריפות הכא מאי ביו"ט כלומר משום חומר מלאכה ביו"ט יע"ש, א"ל חנינא אין מלבנים את הרעפים לצלות בהן והוינן בה מאי קעביד ואמר רבה בר חנא אמר ר יוחנן הכא ברעפים חדשים עסקינן מפני שצריך לבודקן ופרש"י וז"ל מפני שצריך לבודקן וחיישינן דלמא פקעין אלמא מחזיקינן ריעותא משום חומר יו"ט שלא ללבנן עיי"ש ה"ל אנן מפני שצריך לחממן מתנינן לי' ופי' רש"י וז"ל ולאו משום חשש פקיעה אלא דוודאי משווי לי' מנא בהיסק זה יע"ש. וכתב הר"ן וז"ל ולא איפשיטא בעיין הילכך מסתברא דנקטינן בה לחומרא דהו"ל ספיקא דאו' עכ"ל והרא"ש כתב וז"ל א"ל מפני שצריך לחוסמן כו' נראה דהכי הילכתא דהא ר"ל סבר כהאי לישנא דקאמר הכא בקדירה חדשה עסקינן משום ליבון רעפים נגעו בה והיינו משום חיסום דאיכא חיוב חטאת משום מכה בפטיש אבל משום שצריך לבודקן ליכא חיוב חטאת יע"ש וכן דעת רמב"ם בפרק ב' מיו"ט הלכה ד' ובטוש"ע א"ח סי' תצ"ח ס"ח, ותמה רש"ל ביש"ש סי' י"ט וז"ל ולא אבין דבריהם דאולי חיישינן ללישנא קמא דר' יוחנן דאמר מפני שצריך לבודקן ליתא לדר"ל לגבי ר' יוחנן, ועוד דילמא תרווייהו איתנייהו דחיישינן לבודקן ולחוסמן ומאן לימא דלבודקן לא חיישינן ועוד דהא ר' ירמי' דאמר במתני' הטעם משום לחוסמן ואפ"ה קמבעי' לי' מי מחזקינן ריעותא וא"כ מאי סייעי מר"ל דס"ל לחוסמן לכן אני אומר מאחר דר' זירא פשוט לאיסורא להדי' ואף ר' ירמי' עמד בבעי' א"כ פשיטא דאזלינן לחומרא וכן דעת הר"ן ואור זרוע עכ"ל, והנה הרי"ף ז"ל השמיט האבעי' הנ"ל והקשו עליו כמ"ש בצל"ח:
ו) ונלענ"ד ליישב דהנה הפני יהושע הקשה וז"ל יש לדקדק מאי קמבעי' לי, לר' זירא מ"ש מבהמה מסוכנת דאיתא בדף כ"ה דמותר לשוחטה ביו"ט אם יש שהות לאכול ממנה כזית אע"ג דאתיילד ריעותא טובא דהא קיי"ל במס' חולין דף ל"ז דבהמה מסוכנת אסורה עד שתפרכס בשעת שחיטה וכל כמה דלא קים לן שפרכסה בוודאי הוי ספק נבילה, ואפ"ה מותר לשוחטה ביו"ט אע"ג דאיתרע לה רובא מיהו אפשר דשאני התם הא דמותר לשוחטה היינו משום הפסד ממון דמתירא שמא תמות אם ישהנה לשחיטה עד לאחר יו"ט משא"כ הכא לענין ספק טריפות לא שייך לומר כן דלאחר שכבר שהתה מעל"ע ולא מצרכינן לה בדיקה אלא משום דחיישינן לפסיקת חוט השדרה או נשתברו רוב צלעותיה כמו שפירש"י וכיון דלא הוי אלא ספק טריפה הא קיי"ל טריפה חי י"ב חודש א"כ ליכא פסידא אם ימתין לשוחטה עד לאחר יום טוב ולבדקה מספק טריפות הללו עכ"ד, ולכאורה דבריו תמוהין דהאיך נתיר ספק איסור דאו' משום הפסד ממון כדמוכח במס' פסחים דף מ"ו ע"ב דמקשה לר' חסדא דסובר דלא אמרינן הואיל אמאי מותר לשחוט בהמה מסוכנת כשיכול לאכול אע"ג דלא בעו למיכל ומשני משום הפסד ממונו וא"ל רבה לר' חסדא וכי משום הפסד ממונו שרינן איסור דאור' והוכרח לתרץ משום הפסד ממונו גמר בלבו יע"ש. וכ"ז התם משא"כ לענין חשש דילמא יהי' טריפה ל"מ גמר בלבו וכיון שיצאה מכלל רוב הוי ספק דאו' ואי אפשר להתיר ספק דאו' משום הפסד ממון ולכאורה נראה כיון דהא דיש לבהמה חזקת כשרות הוא משום חזקה דאתי' מכח רובא דרוב בהמו' כשירות כמ"ש מג"א סי' תצ"ח ס"ק ט"ז ומבואר בפרט א' היכי דאיתרע יצא מכלל רובא וא"כ במסוכנת וכיו"ב יצאה מכלל רובא דאיתרע דרוב בהמות הכשירות אינם מסוכנת והוי ספק השקול וסד"א לחומרא ולכאורה יש לומר דהא דאמרינן היכי דאיתרע הנידון דיצאה מכלל רובא אין הכוונה שהיא בתוך מיעוטא דטריפות רק שנשאר ספק השקול וא"כ לרמב"ם וסייעתו דספיקא דאו' מדאו' לקולא רק מדרבנן לחומרא כיון דנשאר רק איסור דרבנן יש להקל משום הפסד ממונו כיון דהוא רק ספק שמא תמצא טריפה דבכה"ג מדאו' לקולא ומותר לשחוט ביו"ט רק חכמים החמירו ושפיר י"ל דהקילו משום הפסד ממון (ובע"כ צריך לומר דיותר הקילו משום הפסד ממון מלהקל משום שמחת יו"ט דהא הכא בעוף הנדרס איכא שמחת יו"ט) ואולם קשה דהנה רשב"א הקשה האיך משכחת א"ת לרמב"ם ותי' מוהרי"ט ופר"ח דתליא במחלוקת במס' כריתות דף י"ז וי"ח אי בעינן חתיכה מב"ח או לא ורמב"ם סובר דבעי ב"ח והנה במס' כריתות שם סובר רב דבעינן ב' חתיכות ואמר ר' זירא מ"ט דרב שתי חתיכות אפשר לברר איסורו חתיכה אחת אי אפשר לברר איסורו וכתבו מוהרי"ט ופר"ח היכי דאפי' בחתיכה אחת אפשר לברר איסורי מדאו' לחומרא והכא אפשר לברר איסורו ע"י בדיקה יבורר אם היא טריפה ובכה"ג מדאו' חומרא והדק"ל ובתשו' שאגת ארי' כתב לתרץ קו' זו דמסוכנת במס' ביצה הנ"ל ל"ד למסוכנת במס' חולין דמפרש התם ה"ד מסוכנת כל שמעמידין אותה ואינה עומדת אלא מיירי במסוכנת דעלמא שהיא חולה ביותר ונטתה למות וקדים שחיט לה עד שלא תמות ומסוכנת זו אין צריך בדיקה כלל לאחר שחיטה יע"ש והדוחק מבואר ולא משמע כן מסתימת הש"ס ופוסקים וע' בפלתי בסי' י"ז ס"ק ב':
ז) ונלענ"ד ליישב קו' הנ"ל דהנה איתא במס' חולין דף י"ד ע"ב השוחט בשבת וביו"כ אפי' שמתחייב בנפשו שחיטתו כשירה וכתב הרמב"ם בפירוש המשניות וז"ל ואמר השוחט בשבת אם היה שוגג ולפיכך שחיטתו כשירה ושמא תאמר ולמה לא תהי' שחיטת מזיד בשבת כשירה הואיל ואין מחלל שבת ואין שחיטה פסולה אלא אחר גמר שחיטה ואם שחט אח"כ שניה הוא שיהיה אסור דע שמשהתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת קודם שישחוט שום דבר מן הוושט וגרגרת ואם תרצה לבאר יותר מזה תאמר בשעה שישחוט קצת הסימנים קודם שיגמור השחיטה מחלל שבת ובשעה שיגמור השחיטה הוא פסול עכ"ל ויש להבין לפי מאי דאיתא במס' חולין דף י"ד דמתני' אתי' כר' יהודא והא ר' יהודה סובר במס' שבת דף ק"ו דמקלקל בחבורה פטור ודלא כר' שמעון וכ"כ רמב"ם להלכה בפ"א משבת הל' י"ז והנה בפסחים דף ע"ג ע"א איתא בעו מיניה לדברי האומר מקלקל בחבורה חייב כו' מתקיף לה רבינא הא דתניא השוחט בשבת בחוץ לע"ז חייב עליו שלש חטאת מה תיקן אמר ר' זעירא שמוציא מידי אבר מן החי ופי' רש"י וז"ל מידי אבר מן החי לבן נח שאם אכלו אינו נהרג יע"ש והא ודאי כששוחט רק מיעוט סימן אינו יוצא מידי אבר מן החי ע' חולין דף ח' ע"א תוס' ד"ה מותר ושבת דף ק"ו ע"א ד"ה חוץ וע' בחולין דף ל"ג שאינו יוצא מידי אבר מן החי לבן נח עד שתמות ואפי' לישראל בעינן שחיטת רוב סימנים ומכ"ש לבן נח וכ"כ תוס' במס' שבת דף ק"ו ע"א ד"ה חוץ וא"כ קשה הא כשהתחיל לשחוט מיעוט סימנים אף דהוי כחובל הא הוי מקלקל בחבורה ואף דעבר עבירה דרבנן כשעבר עבירה דרבנן לא הוי מומר לשחיטה וצריך לומר כמו דאיתא במס' שבת דף ק"ו ע"א דכל המקלקלין פטורין מ"מ מקלקל ע"מ לתקן חייב וכ"כ הרמב"ם בפרק א' משבת הל' י"ז וז"ל כל המקלקלין ע"מ לתקן חייב כיצד הרי שסתר כדי לבנות במקומו או שמחק כדי לכתוב במקום שמחק או שחפר גומא כדי לבנות בתוכו יסודות חייב יע"ש וא"כ ה"ה כאן כיון שרצה לגמור השחיטה ובסוף השחיטה יהיה תיקון להוציא מידי אבר מן החי והוי מקלקל ע"מ לתקן דחייב וכן מצאתי בפלתי סי' י"א ס"ק ב' והנה במס' חולין דף ל"ח פליגי אמוראים בהאי דמסוכנת שאינה מותרת עד שתפרכס ר' חסדא סובר פרכוס שאמרו באמצע שחיטה ורנב"י סובר בתחילת שחיטה ורבא סובר דבעינן דוקא בסוף השחיטה וכן קיי"ל כמ"ש רמב"ם בפ"ד ממאכלות אסורות ה"ז וטוש"ע יו"ד סי' י"ז ולפ"ז יש ליישב היטיב קו' פני יהושע וש"א הנ"ל דהנה כבר נתבאר דקיי"ל כל המקלקלים פטורים ואפי' מקלקל בחבורה ואף דאמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור חוץ מתלת יע"ש הא כתב הרמב"ם בפ"א משבת ה"ג דאסור רק מדרבנן ובאיסור דרבנן מותר משום הפסד ממונו וא"כ שפיר משכחת לר' ירמיה ור' זירא לשחוט בהמה מסוכנת ביו"ט די"ל דס"ל כרנב"י דפרכוס היינו בתחילת שחיטה וא"כ מותרת לשחוט בממ"נ אם תפרכס תגמור השחיטה ויהיה מותרת כי ע"י פרכוס תצא מחשש מסוכנת ולשאר טריפות לא חיישינן כמו בשאר בהמות כיון דע"י פירכוס יצאה מחשש מסוכנת ואם לא תפרכס אזי באמת לא יגמור השחיטה ואז לא יעשה איסור דאו' כי הוי מקלקל כיון דאכתי אסורה לבן נח כיון שלא גמר השחיטה דלא הוי מקלקל ע"מ לתקן כיון שלא רצה לתקן דהא לא תיקן כיון שלא גמר דאין דעתו לגמור השחיטה דעל סמך זה מתחיל לשחוט כשלא תפרכס לא יגמור השחיטה וא"כ הוי מקלקל בחבורה דלא הוי מלאכה דאו' ואף שאסרו רבנן להיות מקלקל בשבת ויו"ט באיסור דרבנן מותר משום הפסד ממון ולכן מותר במסוכנת ושפיר בעי ר' ירמיה ור' זירא ולא מצי למיפשט מסוכנת דשאני התם דאפשר כנ"ל משא"כ הכא בעוף הנדרס דאי אפשר לבדוק כי אם אחר ששחט לגמרי הוי מתקן דמתקן להוציא מידי אמ"ה ואמנם כל זה לר' ירמיה ור' זירא די"ל דסברו פרכוס שאמרו בתחילת שחיטה אבל רי"ף ורמב"ם וטוש"ע שס"ל דפרכוס שאמרו בסוף שחיטה מוכח דבע"כ לא מחזיקינן ריעותא ביו"ט דאל"כ תיקשי קו' פ"י וש"א הנ"ל היכי משכחת בהמה מסוכנת לשחוט ביו"ט דהא אי אפשר לבדוק כ"א בפרכוס בסוף שחיטה ותיקן להוציא מידי אמ"ה ולא הוי מקלקל אע"כ דלא מחזקינן ריעותא ביו"ט ונפשט היטיב האבעיא ולפ"ז מוכח אפי' במסוכנת גמורה מותר לשחוט ביו"ט ולא כש"א רק כמ"ש הפ"י ודוק: