אור ברסלב

שערי תורה חלק ג· רבי בנימין וולף לב

כלל יא

כלל י

בו יבואר דין רובא בממון ובו יג פרטים

פרט א

יבואר מקורו ואם יש חילוק בין רוב גרוע לרוב מעליא:

א) גרסינן במסכת בבא קמא דף מ"ו ע"א ובמסכת ב"ב דף צ"ב ע"א איתמר המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר הרי זה מקח טעות דבתר רובא אזלינן ורובא לרדי' זבני' ושמואל אמר כי אזלינן בתר רובא באיסורא אבל בממונא לא ופסקו הרי"ף והרמב"ם בפרק ט"ז ממכירה הלכה ה' ורא"ש וטוש"ע ח"מ סי' רל"ב סעיף כ"ג כשמואל ויש לברר הטעם מ"ש איסורא מממונא והנה לעיל בכלל א' פרט א' כתבתי בשם תשו' תה"ד סי' שמ"ט שכ' וז"ל ונראה הא דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב היכי דאיכא חזקת ממון נגד רוב אע"ג דבשאר דוכתי אמרינן רובא וחזקה רובא עדיף יש לומר שאני חזקת ממון דאית ביה טעם המוציא מחבירו עליו הראי' ורובא לא מיקרי ראי' ואולם קשה הא בד"נ מהנו רובא ובע"כ אמרה תורה דהוי כאנן סהדי יע"ש מ"ש שם באריכו', אמנם בתוס' במס' סנהדרין דף ג' ע"ב בד"ה ד"מ כתבו דבר חדש דעל הא דאיתא שם אלא הא דתנן שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב נימא דלא כר' יאשי' אפי' תימא ר' יאשי' מייתי לה בק"ו מד"נ ומה ד"נ דחמירי אמר רחמנא זיל בתר רובא דיני ממונות לכ"ש כתבו שם וז"ל תימא דבר"פ המוכר קאמר שמואל דאין הולכין בממון אחר רוב ואמאי לא נילף ק"ו מד"נ ואין לומר דבדיני נפשו' גופא לא אזלינן בתר רובא ברובא דליתא קמן אלא ברובא דאיתא קמן דהא בסנהדרין דף ס"ט משמע דבכל דוכתי' אזלינן בתר רובא בד"נ כגון רוב נשים לתשעה ילדן ורובא דאינשי טעי בעיבורא דירחא וצריך לומר דרובא דלרדי' זבני לא חשיב כהך רובא הלכך לא סמכינן אהך רובא בדיני ממונות עכ"ל ולפי דבריהם ל"ק דיש לומר דרובא דאלים טובא אמרה תורה שיהי' כוודאי וכאילו הי' עדים כיון שמהני בד"נ ואילו הי' שום נדנוד ספק שאינו כן לא היו הורגין אבל רוב גרוע כמו רובא לרדי' לא מהני רק באיסורא דמצינו לענין עדות קיל איסורא דלא בעי שני עדים וסגי בראי' כל דהו שיהי' מותר וע' בטו"ז יו"ד סי' צ"ח ס"ק ב' אבל בממון דחוקת התורה הוא דבעי עדים או ראי' ברורה שיהיה בגדר אנן סהדי שכן הוא לא מהני רובא כהאי.

ב) אמנם מלבד שדבריהם סתומין ולא ביארו הטעם אף גם כל מעיין ישפוט בצדק שקשה להבין סוגיא דמס' ב"ב דף צ"ב שמקשה הש"ס על שמואל מהא דאיתא המוכר לחבירו עבד ונמצא קביוסטוס הגיע ליסטים מזויין או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך רישא מ"ט לאו משום דרובא הכי איתנייהו וקשי' לשמואל כמ"ש רשב"ם וע' במוהרש"א שפי' כוונת המקשין דמשמע אפילו אם הלוקח עדיין מוחזק בממון מוציאין ממון משום דהולכין בממון אחד רוב יע"ש, ומה מקשה הא יש לומר הכא גם שמואל מודה דמהני ושאני רוב לרדי' דהוא רוב גרוע, ומו"ז הב"ח בח"מ סי' רל"ב כתב הטעם דגבי שור נגד אדם אחד שקונה מאה שוורים לרדי' איכא מאה בני אדם שקונים כל אחד עשרה שוורים לאכילה יע"ש צ"ע לדבריו להבין סוגיא דמס' ב"ב שם דוק ותשכח כדברי וע' בקצה"ח בקונטרוס הספיקו' כלל ו' שתמה ג"כ על הב"ח, והנה זה זמן טובא שאמרתי לפרש כוונת תוס' עפמ"ש רמב"ן ור"ן במס' קדו' דף נ' ע"ב דרוב שאינו אלא מצד מנהג לא נחשב לרוב בדבר שבערוה לכן חיישינן למיעוטא אפילו היכי דאיכא חזקה בהדי רובא ודוקא רוב נשים מתעברו' ויולדת וכיו"ב שהוא רוב קבוע מצד טבע העולם אבל רוב כזה שאינו אלא מצד מנהג והמנהג עשויה להשתנו' אין אותו רוב חשוב שלא לחוש למיעוטא והובא ג"כ בבית שמואל סי' מ"ה ס"ק ב' וא"כ יש לומר שכן הוא סברת תוס' ור"ל רובא שילדן לתשעה וכן שטעו בעיבורא דירחא שהוא מצד הטבע משא"כ רובא דלרדי' דהוא רק מצד מנהג שמנהג בני אדם לקנו' יותר לא הוי רוב חשוב כיון שעשוי' להשתנו' וכמו כן רובא דאינשי דמזבני לזריעה המובא במס' ב"ב שם הוא ג"כ מצד המנהג וכוונתם מה שדומה לרובא דלרדי' וכן מוכרחין אנו לומר בכוונתם לשיטת הב"ח ואף שהוכחתי בכלל רובא וחזקה בפרט י"ב דבע"כ רובא העשוי' להשתנו' מהני באיסורין ובדבר שבערוה אפי' נגד חזקה ורמב"ן ור"ן לא כתבו רק שם החמירו משום חומר דבר שבערוה מ"מ יש לומר חזקת ממון הוא חזקה אלימא טובא ולא מהני רוב כזה ובזה נחלקו רב סובר רובא העשויה להשתנות מהני בממון כמו באיסורא ושמואל מחלק בין איסורא לממונא לפ"ז לא קשה קו' הנ"ל די"ל גם האי דרוב עבדים גנבים הם הוי רוב העשוי' להשתנות דטבעי בני אדם עשוי' להשתנות כיון שבחירה חפשית דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ושאני האי דרוב לתשעה חדשים ילדן ואינך כי כן יסד המלך מלכו של עולם הטבע אצל רוב ושפיר מקשה הש"ס הגם שנראה תוס' במס' קדושין שם לא נחתו לסברת רמב"ן ור"ן ידוע שהרבה בעלי תוס' היו, שוב נדפס ספר שב שמעתתא לבעל קצה"ח וראיתי שכתב ג"כ פי' הלז והנאני:

ג) ולכאורה נראה שגם תוס' בכתובת דף ט' ע"ב ד"ה אי למיתב ס"ל כמ"ש במס' סנהדרין הנ"ל דהם כתבו לכלל מוסכם דהיכי דאיכא ספק ספיקא מוציאין ממון מיד המוחזק וע' ב"ש בסי' נ"ג ס"ק י"ג ובסי' ס"ח ס"ק י"ז ותמהו ע"ז הרבה תשובת מגדולי חכמי ספרדיים זצ"ל הובא בס' כנסת הגדולה בח"מ בכללי קום לי' ס"ק ע"ה דכיון דהא דמהני ס"ס באיסורא הוא מטעם רוב דספק אחד משווי פלגא ופלגא ואידך גורם שיהי' רוב כמ"ש רשב"א סי' ת"א והא אין הולכין בממון אחר רוב לכן תוס' יחיד הוא בדין זה ואין הלכה כן וכן מדברי הרא"ש במס' ב"ק בפ' כיצד הרגל מבואר דלא מהני ס"ס וכ"כ הש"ך בתקפו כהן סי' ק"כ ובח"מ סי' צ"א ס"ק ל"ג בסופו וכן הקש' הטו"ז באהע"ז סי' ס"ז ס"ק א' על סברת תוס' הנ"ל ופני יהושע בחידושיו שם וע' פר"ח יו"ד סי' ק"י בכללי ס"ס ס"ק ט"ז ולפמ"ש א"ש דיש לומר דתוס' שם ס"ל כשיטתם בסנהדרין דברוב מעלי' גם לשמואל הולכין בממון אחר רוב וס"ס הוי רוב מעלי' ול"ד לרוב לרדי' דהוא רוב גרוע אמנם יש לדחות דהנה לפי הנראה מתוס' סנהדרין דברובא דאיתא קמן גם שמואל מודה דמוציאין ממון וכן מבואר בשו"ת תרומת הדשן סי' שי"ד שכתב שכן דעת רשב"ם במס' ב"ב דף צ"ב הגם שכתב שמדברי מרדכי סוף פ"ק דכתובת מוכח דחולק ואותו ראי' הוא גם מתוס' דף ט"ו ע"ב ד"ה להחמיר ויומא דף פ"ה ע"א ד"ה להחזיר מ"מ תוס' בסנהדרין אזלו בשיטת רשב"ם דהרבה בעלי תוס' היו (וע' תשובת מימוני דשייכי לס' משפטים סי' כ"ח ותשו' מוהרי"ט ספר ב' סי' קכ"ד ותרומת הדשן סי' שי"ז הנ"ל) וס"ס הוי כמו רובא דאיתא קמן דספיקות הם לפנינו לדון, ונראה אפילו ר"מ דחייש למיעוטא מ"מ לא מצינו בש"ס דר"מ לית לי ס"ס ובע"כ הטעם דס"ס הוי כמו רובא דאיתא קמן דמודה ר"מ דלא חיישינן למיעוטא כדאי' בחולין דף י"א ועמ"ש הפני יהושע בקונטרס אחרון לכתובת סי' מ"ו ובשו"ת שב יעקב חלק יו"ד סי' מ"ח וא"כ לא מוכח מתוס' כתובת אך תוס' במס' סנהדרין כתבו להדי' לחלק בין רובא לרובא:

ד) אמנם בהרבה מקומות בתוס' מבואר להיפך ובכל מיני רובא לא מהני לשמואל להוציא ממון כמבואר בתוס' ב"ק ד' כ"ז ע"ב ד"ה קמ"ל ותוס' כתובת דף ט"ז ע"א שכתבו בהא דפריך הש"ס וכיון דרוב נשים בתולת נישאות כי לא אתו עדים מאי הוי דלרב פריך וכ"כ רמב"ן בס' מלחמות ורא"ש במס' נדרים דף מ"ו ע"ב ואי ס"ל כסברת תוס' בסנהדרין הוי מצי לפרושי דקושית הש"ס הוא אפי' לשמואל ואפילו בעל המאור שהשיג שם על תוס' ופי' דקאי אפילו לשמואל היינו משום דאיכא רובא וחזקה נגד חזקת ממון וכן משמע להדיא בתוס' כתובת דף כ"ט ע"א ד"ה ועל ובתוס' יומא דף פ"ה ע"א ד"ה להחזיר ובכתובת דף ט"ו ע"ב ד"ה להחזיר ובמרדכי שם ובשיטה מקובצת שם בשם רמב"ן ועוד מקמאי ז"ל הנזכרים שם וכן משמע להדיא ברא"ש במס' קדושין דף מ"ה ע"ב וע"ע במס' יבמות דף ס"ה ע"א תוס' ד"ה נשאר ובמרדכי שם ובית שמואל סי' ט' ס"ק ד' ודף ס"ז ע"ב תוס' ד"ה אין בסופו ותוס' בכורת דף כ ע"א ד"ה ר' יהושע וכן משמע להדי' להמעיין במרדכי במס' חולין בפרק הזרוע סי' תשל"ז וכן מוכח דעת הרבה תשו' אחרונים ז"ל המובא בס' כנסת הגדול' בסי' כ"ה בכללי קים לי' ס"ק ע"ה ש"ך בס' תקפו כהן ובספרו על ח"מ סי צ"א הנ"ל שכתבו להלכה דאין מוציאין ממון ע"י ס"ס משום דהוא מטעם רוב ולא מהני בממון בע"כ סברו דשמואל כללא כייל בכל מיני רובא ועיין במס' שבת דף כ' ע"ב בגמ' אמר רמי בר אבין עטרנא כו' למאי נ"מ למקח וממכר ובחי' מוהר"י מטראני ז"ל שם כתבתי כל זה לפי שנראה מדברי הב"ח ז"ל בח"מ סי' רל"ג דסובר להלכה כתוספות סנהדרין ולולי דבריו ז"ל יש לדון ולומר כיון דתוס' גופייהו לא ס"ל כן ברוב מקומות וכן הוא דעת רוב פוסקי' דשמואל כללא כייל בכל מיני רובא וכאשר מורה לישנא דשמואל הכי קיי"ל, וראיתי בס' התומים בקיצור תקפו כהן ס"ק קכ"ד נמשך אחר הב"ח שדברי תוס' בסנהדרין נכון לדינא דהא קיי"ל רובא עדיף מחזקה ואיך מוציאין ממון ע"י חזקה ולא על ידי רובא דרוב גמור הוא דעדיף מחזקה. ובזה באמת אף בממון מוציאין יע"ש וראי' זו לכאורה אינו מכיר דאם כוונתו על הא דאיתא במס' ב"ב דף ה' דמוציאין ממון ע"י חזקה דאין אפת"ז כבר כתבו מוהרי"ק בשורש ע"ב ומוהרי"ט בתשו' כמ"ש בכלל רובא וחזקה הטעם כיון דהוי חזקה דאתי' מכח סברא שהשכל מחייב לזה הוי כאנן סהדי ועדיף אפי' מרובא ואם כוונתו מהא דאיתא בכתובת דף י"ג ע"ב דסובר ר' גמליאל דנאמנת לומר משארסתני נאנסתי מטעם חזקת הגוף ומוציאה ממון הכתובה התם הטעם כיון דאיכא ברי בהדי חזקה כדאיתא שם או בהדי מיגו אך להמעיין בכתובת דף ל"ו ע"א בתוס' ד"ה הארשות ובפני יהושע שם משמע להדי' הטעם משום חזקה לחודי' ועיין בכתובת דף ע"ה וכבר האריך בזה בפני יהושע שם ושם בקונטרס אחרון ודבר זה צריך ביאור רחב ועמ"ש הפני יהושע שם דף ע"ו ע"ב תוס' ד"ה כל ואולי כיון לזה ובע"ה בררתי דין זה בכללי חזקות כי הוא ענין ארוך ואכ"מ, ומ"ש להביא ראי מאחד אומר בב' בחודש וא' אומר בג' כו' במחילת כ"ת כבר קדמוהו הש"ך בח"מ סי' ל' ס"ק י"ד ואף שכתב כן בקיצור וכן ראיתי בצל"ח פסחים דף י"א ע"ב ד"ה תנן שפירש כן בכוונתו והוא זצ"ל תי' באמת על פי דברי תוס' במס' סנהדרין הנ"ל. אבל ראיתי בשו"ת עבודת הגרשוני סי' קי"ב שתירץ באופן אחר קושי' הש"ך וא"כ לא מוכרח והדרן לכללא דהלכה כרוב פוסקים בהבנת שמואל דליכא חילוק בין רוב דעלמא לרוב דלרדי' ובכל מיני רובא לא אזלינן בממונא והדק"ל מ"ש ממונא מאיסורא ועמ"ש בפרט ב':

פרט ב

יבואר טעם לחלק בין איסורא דאזלינן בתר רובא ובממון לא מהני רובא:

ה) בפרט א' מבואר הקו' מ"ט דשמואל אמאי לא מהני רובא בממון והנה בתוס' ב"ק דף כ"ז ע"ב ד"ה קמ"ל מבואר הטעם דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע רובא ואזלו לשיטתם שמבואר בדבריהם בתוס' במסכת ב"ב דף כ"ג ע"ב ד"ה חוץ וב"מ דף כ"ג ע"א ד"ה והא וכתובת דף ט"ו ע"ב ויומא דף פ"ה ע"ח ד"ה להחזיר דהיכי דליכא חזקת ממון גם לשמואל אזלינן בתר רובא ועיין שו"ת תרומת הדשן סי' שי"ד וש"ך חושן משפט סי צ"א בסופו ושו"ת מוהרי"ט ספר ב' סי' קכ"ג וברש"י במס' ב"מ דף כ"ד ע"א ד"ה מי קתני ובס' שיטה מקובצת שם ובשו"ת חוות יאיר סי' ר"ה אמנם אכתי צריך ביאור מ"ש באיסורא קיי"ל כחכמי' דר"מ דרובא וחזקה רובא עדיף ולא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה כדאי' במס' קדושין דף פ' ע"א וחולין דף פ"ו ונדה דף ח"י ע"ב בתינוק שנמצא בצד עיסה ובצק בידו ר"מ מטהר וחכמים מטמאין מפני שדרכו של תינוק לטפח ומבואר שם טעמייהו ר"מ סובר כיון דרוב תינוקת מטפחים ומיעוט אינם מטפחים ועיסה זו בחזקת טהרה עומדת סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע רובא ורבנן מיעוטא כמאן דליתא דמי ורובא וחזקה רובא עדיף וקיי"ל כחכמים כמ"ש רמב"ם בפי"ו מהל' אבות הטומאות הלכה ג' ובכלל רובא וחזקה נתבאר שדעת קצת קמאי ז"ל דלרבנן לא אמרינן סמוך כו' להחמיר ואפילו לר"ת וסייעתו שהוא רק חומרא דרבנן ומדאו' רובא עדיף מחזקה ומסוגי' הש"ס משמע לשמואל מדאו' לא מהני רובא בממון. ולכאורה עלה בדעתי ליישב וקדמני בזה כבוד אאמ"ו הגאון זצ"ל בשו"ת שמן רוקח חלק א' סי' ט' ויען כי כתב בקיצור לכן באתי להסביר דבריו המתוקים, דע כי בממון איכא ארבעה מיני חזקות, (א') חזקת ממון (ב') חזקת מרא קמא (ג') חזקה דאתי' מכח סברא (ד') תופס ובאיסורא איכא שלשה עניני חזקות (א') חזקת הגוף (ב') חזקה קמייתא (ג') חזקה דאתי' מכח סברא וביאור הענין מבואר הנה חזקת מרא קמא שייך אף בדבר שאין שום אחד מצדדים תופסין כדאיתא במס ב"מ דף ק' ע"א מ"מ יש לו חזקת מרא קמא כיון דקודם שנולד הספק הי' שלו ונראה דחזקת מרא קמא בממון הוא כמו חזקה קמייתא באיסורין כעין דאיתא במס' חולין דף י' ע"ב בכל ספק שנולד לנו מוקמינן מילתא דמספקא לן על חזקה כמו שהי' קודם שנולד הספק וכמו דאיתא שם אוקי מילתא אחזקה וכמו שפרשתי בכלל ע"א בממון ה"נ בממון אם נולד לנו ספק למי שייך מוקמינן על חזקה כמו שהי' קודם שנולד הספק וכן הבין הטורי זהב בח"מ סי' ע"ה וחזקת ממון הוי שיש לו כח של חזקה דהיינו חזקת מרא קמא וגם יש לו עתה מעלת התפיסה בדבר שדנו עליו הוא מוחזק אותו שהוא מרא קמא ותופס הוי שאין לו חזקת מרא קמא לסייע שלא הי' מעולם שלו רק שיש לו מעלת התפיסה וא"כ לא ק' מידי קו' הנ"ל דשפיר יש לחלק בין איסורא לממונא דהא דקיי"ל באיסורא רובא וחזקה רובא עדיף היינו נגד חזקה לבד משא"כ בממון מלבד החזקה שהוא כעין חזקה קמייתא באיסורא יש לו מעלת התפיסה וזהו כוונת אאמ"ו הגאון זצ"ל שכתב שם וז"ל, הנה בתופס בעדים אין שום צד וסברא לזכותו מצד התפיסה ואעפ"כ אין להוציא ממנו בלי שום ראי' וסברא כי מחמת שאין בידינו לכוף את האדם שיעשה איזה דבר אם לא שיהי' לו סברא כל דהו עכ"פ ואני מכנה את התפיסה בעדים למעלה ולא לסברא כי אין לו שום סברא אבל המוחזק בממון מקודם יש לו מעלה וסברא כלומר מעלה יש לו שהרי הממון בידו ולא יהי' אלא תופס וגם יש לו סברא דאמרינן מצד הסברא דהממון הוא שלו דאוקי הממון בחזקת מרא קמא וכמו באיסורין חזקת הגוף וכיוצא בזה דסמכינן על החזקה להתיר דמחמת החזקה אמרינן דהסברא נותנת להתיר, ועתה אני מכנה את המוחזק בממון בלא תפיסה שיש לו מעלה וסברא אם באנו להוציא ממנו צריכין אנו לשקול נגד סברא שלו סברא אחרת שיהי' עכ"פ בנושא אחד וגם שיהי' עכ"פ איזה סברא כל דהו לדחות את המעלה כי המעלה בסברא כל דהו דחינן אבל בלא שום סברא אין לדחות את המעלה ואוקי סברא להדי סברא ונשאר המעלה בתקפו לכן קיי"ל אין הולכין בממון אחר רוב משום דרוב הוא ג"כ סברא דסברא נותנת שהוא כן ולהמוחזק יש מעלה יתירה עכ"ד פח"ח והיינו כנ"ל דרב סובר דאלים כח הרוב אפי' לדחות מעלת התפיסה ושמואל סובר אף דבאיסורין רובא וחזקה רובא עדיף מ"מ בממון אין בכחו לדחות כח של חזקת ממון וכח התפיסה ויש לומר שזהו כוונת תוס' בב"ק דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה והיינו דחזקת ממון אלים, ולפ"ז נולד שלשה דינים מחודשים (א') דשמואל מודה דהולכין בממון אחר רוב אם לית לי' למוחזק עתה בממון חזקת מרא קמא רק מעלת התפיסה לבד אף שתפס בהיתר מ"מ נגד תופס לבד רובא עדיף וכן מוכח דעת תוס' במס' כתובת דף ט"ו ע"ב ד"ה להחזיר במצא תינוק מושלך אם רוב ישראל ישראל ומחזירין לו אבידה כתבו שם אף לשמואל אזלינן בתר רובא יע"ש ומשמעות דבריהם כיון שאין לבעל אבידה חזקת מרא קמא רק שיש לו שם תופס ועיין בס' שיטה מקובצת שם (ב') גדולה מזו נראה לדברינו דאם אין שום אחד מצדדים עכשיו מוחזק בממון ויש לאחד חזקת מרא קמא ולשני כח הרוב, הרוב עדיף ודוקא נגד חזקת ממון שיש לו גם מעלת התפיסה לא מהני רוב אבל נגד חזקת מרא קמא לבד הרוב עדיף כיון דדומה לחזקה קמייתא באיסורין דרובא וחזקה רובא עדיף, וכן ראיתי בספר קצות החושן סי' רפ"א ס"ק ז' שכ' כן דרובא עדיף מחזקת מרא קמא, אך בש"ך ח"מ סי' צ"א ס"ק ל"ג בסופו נראה דסובר דרובא לא מהני נגד חזקת מרא קמא שכתב שם דלא מהני ס"ס נגד חזקת מרא קמא וס"ס הוא מטעם רוב כמ"ש בעצמו לכן צ"ע לדינא. (ג') נראה לחדש דין דאפי' נגד חזקת ממון שיש להמוחזק עתה בממון כח חזקת מרא קמא אם חזר בעל הרוב ותפס ממנו אפי' בעדים שאין לו מיגו מ"מ מהני תפיסתו כיון דעיקר טעמא דלא מהני רובא בממון כיון שיש למוחזק מעלה יתירי' מבעל הרוב א"כ כשחזר ותפס אי אפשר לב"ד להוציא ממנו אח"כ כיון שיש לבעל הרוב אותו מעלה. ומצאתי כן בבעל התרומות שער נ"א חלק ח' שכתב וז"ל וכן משמע בפרק האשה שנתארמלה דף ט"ז ע"ב זימנין דתפסה בעדים וטעמא משום דרוב נשים בתולת נישאת וניהו דלא מפקינן ממונא כשמואל אבל אי תפס לא מפקינן מיני' עכ"ל ומיהו מקמאי ז"ל לא נראה כן וראי' זו יש לדחות להמעיין שם בקמאי ז"ל דוק ותשכח וצ"ע לדינא:

ו) אמנם לא זכיתי להבין דהא מוכח דלשמואל אין הולכין בממון אחר רוב אפי' היכי דאין למוחזק בממון חזקת מרא קמא דהא עיקר מחלוקתם במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דסובר שמואל דקם המקח ואין צריך המוכר לחזור ללוקח דמי המקח דלית ליה למוכר חזקת מרא קמא במעות דהא המעות הי' מתחילה שייך ללוקח ואין לו למוכר רק מעלת התפיסה לבד ואפ"ה ל"מ רובא להוציא מתופס, וכן מבואר בתוס' במס' ב"ב דף ס"א ע"ב ד"ה ארעתא שכתבו וז"ל כדאשכחן גבי מוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דאזלינן בתר מוחזק במעות ואעפ"י שמתחילה הי' של לוקח ולא אמרינן בחזקת בעלים ראשוני' קיימא יע"ש, אמנם יש לעיין דהנה במס' כתובת דף ט"ו ע"ב ויומא דף פ"ה ע"א ד"ה להחזיר על הא דאיתא שם מצא תינוק מושלך אם רוב ישראל ישראל אמר ר' פפא להחזיר לו אבידתו כתבו שם וז"ל ואפילו לשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר רוב היינו במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן שבהיתר בא המעות לידו ומדעתו נתנו לו הלוקח אבל הכא מודה דאזלינן בתר רובא עכ"ד, נראה שהבינו כיון שנתן מדעתו יש לו חזקת מרא קמא במעות והוי כשאר חזקת ממון ובמס' יומא שם כתבו וז"ל ואע"ג דס"ל לשמואל אין הולכין בממון אחר הרוב ה"מ היכי דאתי' לידי' ברשות בעלים כמו המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן אבל היכי דלא אתי לידי' ברשות בעלים לא אזלינן בתר רובא יע"ש ומי יתן שאזכה להבין דעת קדושים מה בכך דאתי' לידי' ברשות הא גם באבידה אתי לידי' ברשות התורה שהתורה התירה לזכות באבידה ובהיתר בא לידו אטו משום שבא לידו ברשות בעלים יהי' אלים כחו הא לא דמי לשאר חזקת מרא קמא דמוקמינן הדבר כמו שהי' קודם שנולד הספק שהי' בחזקתו משא"כ הכא שהספק נולד בשעת מכירה ואם נוקי הדבר כמו שהי' קודם שנולד הספק יש ללוקח חזקת מרא קמא במעות ואין לו למוכר רק שם תופס וכמ"ש להדי' במס' ב"ב וא"כ דמי ממש למציאה:

ז) וכדי ליישב הדברים על נכון ההכרח לברר כלל גדול בעניני חזקות אשר הוא מבוא לכמה ענינים רבינו הגדול רמ"א ביו"ד בדרכי משה סי' ל"א ס"ק א' כתב וז"ל מעשה בא לידינו בראש בהמה שיש בה מים וקודם שידעו הדבר חתכו הגלגולת לשנים ומקצת מן המוח עם הגלגולת ולא הי' נודע אם המוח מקיפן או לא ואסרנוהו ויש שהיו רוצין להכשיר מהא דתניא נשחטה הותרה עד שיוודע לך במה נטרפה ולא דמי הואיל והי' כאן ריעותא ברורה מחיים אין להכשיר משום זה יע"ש, וכ"כ בהגהות רמ"א בסי' נ' וש"ך שם בס"ק ג' הביא שמוהר"ם לולבין בסי' ס"ו חולק על זה והכשיר והמעיין שם היטב במקור הענין, ובב"ש סי' קי"ז ס"ק ט"ז יראה שרמ"א ומוהר"ם נחלקו בכלל גדול לרמ"א בחזקה אזלינן בחר שעה שנולד הספק ולידת הספק נתברר שהי' מחיים ובאותו זמן הי' בחזקת איסור אבר מן החי ומחזיקין מאיסור לאיסור אחר כמו שגילה רז זה רמב"ן ורשב"א בחי' ליבמות, דף ל"א ובחי' לחולין דף ט' ע"א בהבנת שיטת רש"י שכתב שם בדברי ר' הונא דאמר בהמה בחזקת איסור עומדת ר"ל בחזקת איסור אבר מן החי שהקשו תוס' במס' ביצה דף כ"ה ע"א ד"ה בחזקת דא"כ למה לן עד שיוודע במה נשחטה דכיון דחזינן שמתה לא שייך איסור אמ"ה דאיסור אמ"ה לא שייך אלא מחיים לכן פירשו בחזקת שאינה זבוחה ואולם רשב"א מיישב שיטת רש"י דסובר כיון דמעיקרא בחזקת איסור אמ"ה ועכשיו נמי לא נתברר אם נשחטה כהוגן הרי היא מוחזקת מאיסור לאיסור אחר יע"ש, ואף שהוא משני שמות ומשמע להדי' דאיכא חזקת איסור על איסור שני כיון דמחזיקין מאיסור לאיסור וכן משמע בתוס' מס' כתובות דף ע"ה ע"ב ד"ה ספק לשיטת ר"ת דוק ותשכח ותמהני על שו"ת מוהרי"ט ספר א' סי' פ"ג וטורי אבן במס' חגיגה דף מ"ב שכתבו ג"כ כלל זה ולא הביאו ראי' מקמאי הנ"ל, ואולם מוהר"ם ז"ל סובר דאזלינן בתר שעה שנודע הספק והיכי שעכשיו הוא בחזקת היתר קם בחזקתו והכא אף שנולד הספק מחיים ובאותו זמן הי' בחזקת איסור לא אזלינן בתר חזקה שהי' באותו זמן רק בתר שעה שנודע לנו דעכשיו נודע הספק לאחר שנשחטה וקמה בחזקת היתר, הגם די"ל דמוהר"ם סובר דאין מחזיקין מאיסור לאיסור אבל המעיין היטב במקור הענין יראה כמו שכתבתי דכ"ע ס"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור רק דנחלקו כנ"ל, ולפי מ"ש הש"ך שם נחלקו אמוראים בזה לרבא ור' יוסף אזלינן בתר שעה שנודע הספק ולאביי ורבא בתר שעה שנולד הספק עיין שם היטב ותמצא כמ"ש, ובכלל זה אמרתי בדרך פלפול ליישב סוגי' דמס' סוכה דף ל ע"א שנתבאר בכלל א' פרט א' דאי' שם דאמר ר' הונא להנהו אונכרי כי זבניתו אסא מכותים לא תגזזו אתון אלא לגזוזי אינן מ"ט סתם כותים גזלי ארעתא נינהו יע"ש, והקשו מפורשים ז"ל למה הקפיד דוקא על הני דזבני לשם מצוה הו"ל להקפיד על פירות של כל ימות השגה כשקונים פירות לאכילה שלא יגזזו בעצמם משום ספק איסור גזל ומ"ש לאו זה משאר לאווין (ואין ענין דומה למ"ש התומים בקיצור ת"כ דלא אסרה תורה ספק גזל כמבואר ההפרש לכל מעיין) ולחד לישנא דרש"י דעיקר ההקפד משום מצוה הבאה בעבירה א"ש, אבל לל"ק קשה ועיין בס' חק יעקב סי' תנ"ד ס"ק ו' ובטו"ז סי' תרס"ב ס"ק ו', ובכלל הנ"ל א"ש דהנה נודע לרמב"ם ספיקא דאו' מדאו' לקולא רק מדרבנן לחומרא וכתב הפר"ח ביו"ד סי' כ"ט שהקילו בכמה מקומות דהם אמרו והם אמרו יע"ש. מיהו היכי דאיתחזק איסורא מודה הרמב"ם שהוא מן התורה לחומרא דהא אפי' באיקבע איסורא כגון בחתיכה מב' חתיכות כתב מוהרי"ט בספר ב' סימן א' ופר"ח בכללי ס"ס כלל א' דמן התורה לחומרא כיון דחייב אשם תלוי מכ"ש כשיש חזקת איסור לבד דהא אזלינן בתר חזקה וא"כ לשיטת רש"י וסייעתו דמחזיקין מאיסור לאיסור אחר נראה שאסא עומדת בחזקת איסור כיון שהאסא כשהיא פחותה מג' טפחים פסולה למצוה לכן אף כשבאה לשיעור שלשה טפחי' נפקע איסור הלא כיון שנולד ספק איסור אחר והוא ספק גזל מחזיקין מאיסור זה לאיסור אחר והוי בחזקת איסור כנ"ל, ובכה"ג מן התורה לחומרא ולא יכולין להקל ולכן יש לומר מה"ט מזכיר אסא ולא בשאר פירות כיון דליכא חזקת איסור הקילו כמ"ש פרי חדש הנ"ל וי"ל ר' הונא לשיטתו דבע"כ סובר ספיקא דאור' מן התורה לקולא היכי דלא איקבע איסורא לפמ"ש מוהרי"ט ופר"ח בישוב קו' רשב"א על רמב"ם האיך משכחת אשם תלוי ותירצו דבאמת דין שכתב רמב"ם הוא מחלוקת תנאים ואמוראים במס' כריתות דף י"ז ע"א מאן דסובר אפילו בחתיכה אחת חייב א"ת בע"כ סובר סד"א מדאו' לחומרא ומאן דסובר דבעינן שתי חתיכות סובר בחתיכה אחת כיון דלא איקבע איסורא ספיקו מן התורה לקולא ושם משמע דר' הונא סובר דבעינן שתי חתיכות ובלא"ה כיון דרב רבו סובר כן בע"כ גם ר' הונא סובר כן וכדאיתא במס' שבת דף קנ"ח ע"א ובע"כ סובר סד"א מדאו' לקולא לכן הקפיד דוקא באסא דאיכא חזקת איסור לר' הונא לשיטתו בחולין דף ט' דסובר בהמה בחי' בחזקת איסור עומדת והיינו חזקת איסור אמ"ה ומחזיקין מאיסור לאיסור כמ"ש רש"י לכן דוק' אסא אסור משא"כ פירו' לאכיל' דליכא רק ספק גרידא יש לומר דהקילו כיון דהם אמרו והם אמרו כמ"ש בספר פרי חדש ולפ"ז מוכח כשיטת רמ"א דאזלינן בתר שעה שנולד הספק דהנה עיקר הספק אם האסא גזול נודע לנו עכשיו כשקונה הישראל דעד עתה לא נודע לנו שום ספק כי לא היינו דנין על זה כלל דמה איכפת לן אם הקרקע גזול ביד עכו"ם רק עכשיו נודע לנו הספק ודנין על הספק כיון דהוא נ"מ לדינא ואי אזלינן בתר שעה שנולד הספק בוודאי הספק אם הקרקע גזול נולד מזמן כביר אף קודם שקנה ישראל לאסא ונראה אי אזלינן בתר שעה שנודע הספק לנו דהיינו משעה שבאנו לדון על הדבר לא הוי האסא בחזקת איסור ולא דמי להתם דמעולם הי' הבהמה בחזקת איסור דבשעה שהי' חי הי' בחזקת איסור אבר מן החי וכשנולד ספק בשחיטה נולד ספק איסור אולי לא נשחטה כהוגן ולא היה רגע בלי חשש איסור וכמו כן בהאי דנזקק לטומאה המובא בתוס' כתובת דף ע"ה ג"כ לא הי' רגע בלי חשש טומאה משא"כ הכא לאחר שגדלה האסא שלשה טפחים וקודם שקנה ישראל לאסא כיון שבאותו זמן לא היינו דנין כלל אם הוא ספק גזל רק עכשיו כשקונה ישראל לאסא נודע לנו ספק אם האסא גזול ובאנו לדון עליו נראה דהוי רק ספק גרידא וליכא חזקת איסור דהא כיון שהיא בת שלשה טפחים כבר יצאה מחזקת איסור ולא שייך לומר מחזיקין מאיסור לאיסור אבל אי אזלינן בתר שעה שנולד הספק והספק גזל הוא מזמן כביר וממילא גם בשעה שהאסא הי' אסורה מחמת שאינינה בת שלשה טפחים הי' ג"כ ספק איסור גזל אזי כשגדלה האסא ונפסק ממנו אותו חשש ונתחזק אז לאסור אחר שמא האסא גזול והוי האסא בחזקת איסור ובע"כ ר' הונא סובר כסברת רמ"א הנ"ל וא"ש:

ח) והנה בספרי שערי תורה ח"א כתבתי דנראה דדין הנ"ל הוא מחלוקת אמוראים במס' ב"מ דף ק"ב ע"ב דאיתא שם מעשה באחד ששכר מרחץ מחבירו בשנים עשר זהו' לשנה מדינר זהב לחודש ובא מעשה לפני רשב"ג ור' אסי ואמרו יחלוקו את חודש העיבור ואמר שמואל בבא באמצע החודש אבל בא בתחילת החודש כולו למשכיר בא בסוף החודש כולו לשוכר ופי' רש"י דכיון שיש ספק איזה לשון נתפס כשבא באמצע החודש ואמר לו צא מביתי או תן לי שכר חודש זה הדין יחלוקו דמחמת ספק אמרינן העמד ממון על חזקתו ומה שדר כבר לא מפקינן ודלמא לשון אחרון אית לן למיתפס זה שלא עבר מן החודש או יצא או יתן לו שכרו דהעמד קרקע בחזקת בעלים אבל אם בא בתחילת חודש דמשכיר מוחזק כולו למשכיר בא בסוף חודש דשוכר מוחזק בממון כיון שכבר דר בו כולו לשוכר דהעמד ממון על חזקתו יע"ש ור' נחמן חולק ואמר קרקע בחזקת בעלים עומדת פי' רש"י וז"ל ואפי' בא בסוף חודש כולו למשכיר שהספק לא עכשיו נולד אלא מתחילת חודש נולד העמד קרקע על חזקתו ונמצא שדר בשל חבירו וצריך להעלות לו שכר יע"ש משמע להדי' דנחלקו בסברא הנ"ל שמוחל סובר דאזלינן בתר שעה שנודע הספק לב"ד דהיינו משעה שטענו לפני ב"ד לדון על דברי ריבם וכיון שעכשיו השוכר מוחזק בממון דהא כבר דר בו ואין הסכסוך רק על הדמים קם בחזקתו שיש לו חזקת ממון המסייע לו ור' נחמן סובר דאזלינן בתר שעה שנולד הספק והספק נולד בתחילת חודש ובאותו זמן הי' המשכיר מוחזק בקרקע אזלינן בתר חזקת המשכיר ובענינים אלו איסורא וממונא שווין וגם הבית שמואל בסי' קי"ז מדמה זה לזה וע' תוס' במס' ב"מ דף ק"ג ע"א ד"ה פרדיסי ותוס' ב"ב דף ס"א ע"ב ד"ה ארעתא ולפ"ז יש לומר דהנה בנידון דידן במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן הספק שיש לנו אם קנה לרדי' או לשחיטה נולד בשעת מכירה רק שלא נודע לב"ד כי אם עכשיו לאחר שכבר החזיק המוכר בממון והלוקח בבהמה ואי אזלינן בתר שעה שנולד הספק ונמצא כמו דאמרינן בכל החזקות כשיש ספק מוקמינן על חזקה כמו שהי' קודם הספק לית למוכר חזקת מרא קמא בממון דמי מחיר המקח שתחת ידו ואדרבא יש ללוקח חזקת מרא קמא בממון דהא קודם שהתחיל המכירה הי' הלוקח מוחזק בממון ועכשיו שנולד הספק בשעת מכירה אי המקח טעות או לא נשאר הענין כמו שהי' קודם שנולד הספק ול"ל למוכר רק מעלת התפיסה שתופס ומוחזק בממון וכמ"ש תוס' בב"ב דף ס"א הנ"ל אבל אי אזלינן בחזקה בתר שעה שנודע הספק לב"ד ובכל מקום שיש חזקה אמרינן אוקי הדבר על חזקתו כמו שהי' קודם שנודע הספק לב"ד שפיר כתבו תוס' במס' כתובת דף ט"ו ויומא דף פ"ה שיש למוכר חזקת ממון ממש דהא כיון שקנה ברשות ובא לידו מדעת הלוקח הי' המעות דמי מחיר המכר בחזקת המוכר כיון שלא נודע לנו ריעותא במכירה ובעת שנודע הספק לב"ד אם קנה לרדי' או לשחיטה מוקמינן על חזקתו כמו שהי' קודם שנודע הספק שהי' דמי המכר בחזקת המוכר א"כ יש למוכר חזקת ממון ממש דהיינו חזקת מרא קמא בצירוף מעלת התפיסה וא"כ שמואל לשיטתו דסובר במס' ב"מ דאזלינן בתר שעה שנודע הספק שפיר כתבו תוס' במס' כתובת ויומא דהא דסובר אין הולכין בממון אחר רוב היינו היכי דאתא לידי' ברשות בעלים שהוא מוחזק בממון שיש לו חזקת מרא קמא ג"כ המתנגד לרוב אבל נגד מעלת התופס לבד כמו באבידה גם שמואל מודה דמוציאין ממון ע"י רוב וא"ש ונכון:

ט) אמנם קשה לפי מה שכתבתי בכללי חזקות דמוכח מסוגיא דמס' קדושין דף ט' דבע"כ רב סובר דאזלינן בתר שעה. שנולד הספק וכר' נחמן ולכאורה לפי דברינו הנ"ל קשה מסוגיא דב"ב דף צ"ב ע"ב דמקשה על רב ממתני' האשה שנתארמלה או שנתגרשה היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך אם יש עדים שיצאה בהינומא כתובתה מאתים טעמא דאיכא עדים הא ליכא עדים לא ואמאי לימא הלך אחר רוב נשים דבתולת נשאות יע"ש דילמא הא דסובר רב דמוציאין ממון ע"י רוב דוקא ברובא דלרדיא כיון דאזלינן בתר שנולד הספק ליכא למוכר חזקת מרא קמא בממון דהא הספק חל בשעת קניה ואדרבא חזקת מרא קמא מסייע ללוקח לכן רובא וחזקת מרא קמא המסייע ללוקח עדיף ממעלת התופס שיש למוכר ואזיל לשיטתו ושמואל לשיטתו דסובר דאזלינן בתר שנודע הספק איכא למוכר חזקת מרא קמא בצירוף מעלת התפיסה לכן לא מהני הרוב משא"כ התם בהאי דהאשה אפילו רב מודה שאין הולכין בממון אחר רוב כיון שיש לבעל חזקת ממון מעלי' דהא החזקת מרא קמא מסייע להבעל דהא קודם שנולד הספק מעולם הי' הממון ברשות הבעל לא אלים הרוב נגד חזקת ממון מעלי' שיש לו חזקת מרא קמא בצירוף מעלת התפיסה ולכאורה יש לומר כעין שכתב בעל המאור בכתובת דף ט"ז ע"א לשיטתו דקושי' הש"ס שם קאי אף לשמואל כיון דאיכא רובא וחזקת הגוף שהיתה בתולה אפי' לשמואל מהני להוציא יע"ש כמו כן יש לומר לשיטתינו דקושי' הש"ס קאי לרב כמו שפי' רשב"ם כוונת המקשין שם ג"כ על דרך זה כיון דרב סובר דרובא וחזקת מרא קמא מהני להוציא ה"ה יועיל רובא וחזקת הגוף שהית' בתולה להוציא ממון מיהו ז"א דהא יש לומר דיש חילוק בין רובא לרובא דהתם ברובא דלרדי' ע"י שיש ללוקח חזקת מרא קמא לא נשאר למוכר רק מעלת התפיסה משא"כ בהאי בהאשה אף שיש רובא וחזקת הגוף מ"מ איכא לבעל חזקת ממון מעלי' דיש לו גם חזקת מרא קמא בממון אולי בכה"ג לא מהני אפי' רובא וחזקה נגד חזקת ממון ותו הא אכתי קשה לשיטת רמב"ן שם שהשיג על בעל המאור והעלה דליכא חזקה דגופא כיון דעומדת לינשא יע"ש, ותו קשה מה מקשה הש"ס שם בדף צ"ג משור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה ואם משנגחה ילדה משלם חצי נזק לפרה ורביעי נזק לולד ואמאי לימא הלך אחר רוב פרות דמתעברות ויולדת ולחייב בעל השור חצי נזק לולד יע"ש שאני התם כיון שיש לבעל השור חזקת ממון מעלי' דהא יש לו חזקת מרא קמא על המעות והוא תופס ומוחזק ג"כ בכה"ג יש לומר דמודה רב דלא מהני רוב להוציא ממון ותו דאיכא שם לימא כתנאי שור שהי' רועה וכו' דסובר תנא קמא דאין מוציאין ממון ע"י אומדנא ורב אחאי סובר דמוציאין רב כר' אחא ושמואל כת"ק והוכרח לתרץ אמר לך רב אנא דאמרי אפילו לת"ק אלא דלא אזלינן בתר חזקה אבל בתר רובא אזלינן יע"ש הא הוי מצי למימר בפשיטות אויר לך רב אנא דאמרי אפילו לת"ק שאני התם דהוא נגד חזקת ממון גמור שיש למוחזק בממון חזקת מרא קמא ותופס במעות וכן לא מהני להוציא משא"כ הכא כיון דרב סובר דאזלינן בתר שעה שנולד הספק ליכא חזקת ממון למוכר רק מעלת תפיסה לבד, ותו לפי דברינו עדיין קשה לפסק הלכה דפסקו כל הפוסקים במס' ב"מ דף ק"ב ע"ב כר' נחמן דאזלינן בתר שעה שנולד הספק ואפ"ה ס"ל לכולם בהאי דכתובת דף ט"ו במצא תינוק מושלך אם רוב ישראל מחזירין לו אבידה וקמה קושי' תוס' הא קיי"ל בשמואל דאין הולכין בממון אחר רוב ותי' תוס' ליתא לדידהו דס"ל כר' נחמן גם בהאי דהמוכר שור לחבירו ליכא חזקת מרא קמא, רק שיש לו מעלת התפיסה ואפ"ה לא מהני להוציא ממון ואין לומר כיון דאיכא רובא דאיתא קמן גם שמואל מודה דז"א דהא רוב פוסקים סוברים אפילו ברובא דאיתא קמן איתא לדשמואל ואפ"ה ס"ל במצא תינוק דמחזירין לו אבידה וא"כ דברינו הנ"ל ליתא להלכה וקמה קושי' הנ"ל על תוס' כתובת דף ט"ו ויומא דף פ"ה ד"ה להחזיר במקומו וכפי הנראה בכוונת תוס' משמע דס"ל כיון שהתפיסה הוא ברשות הבעלים אלים כל כך התפיסה שלא מהני רובא להוציא ולא דמי לאבידה אף שמוצא נקרא תופס ובהיתר בא לידו מ"מ לא בא לידו מדעת הבעלים והוי התפיסה שלא ברשו' אבל אין רצונם לומר דבהאי דהמוכר שור לחבירו יש למוכר חזקת מרא קמא בממון דלא נראה כן ממשמעות דבריהם ובע"כ דס"ל דאזלינן בתר שעה שנולד הספק רק דס"ל דתפיסה ברשות אלים כמו חזקת מרא קמא ואולם קשה להבין דמה לי אם בא לידו בהיתר ברשות בעלים או בא לידו בהיתר ברשות התורה וצ"ע:

י) וראיתי בחי' הרא"ה במס' כתובת שם על האי דמצא תינוק שמחזירין לו אבידה שכתב וז"ל. ואע"ג דאין הולכין בממון אחר רוב להוציא ממון מחזקתו אבידה אין לה בעלים להעמידה בחזקתן יע"ש וכ"כ בחי' רשב"א וז"ל וא"ת אין הולכין בממון אחר רוב ולימא תביא ראיה דישראל את ושקלי לא קשה דהתם איכא למימר אוקי ממונא בחזקת מארי' אבל מוצא אבידה לאו מרי' הוא עכ"ל ולכאורה נראה שחלוקים בטעמם ול"ל הטעם שכתבו תוס' משום שתפס ברשות ומשמעות דבריהם מורה שיש למוכר חזקת מרא קמא בממון ולא מעלת התפיסה בלבד דבכל מקום שנזכר הלשון אוקי ממונא בחזקת מארי' הכוונה כך כהאי דכתובת דף י"ב מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור משום דאוקי ממונא בחזקת מארי' דבע"כ ר"ל שהוא מוחזק בממון מחמת חזקת מרא קמא וגם תופס וכן הוא בפוסקים וא"כ קשה אף שניחא לשמואל לשיטתו מ"מ קשה לפסק הלכה דקיי"ל כר' נחמן דאזלינן בתר שעה שנולד הספק ליכא חזקת מרא קמא ואולי יש לומר דלא דקדקו בלשונם וכוונתם אף שאין למוכר חזקת מרא קמא מ"מ הממון הוא תחת רשותו ויש לו שייכות בממון בעד בהמה דכל זמן שאין מחזיר לו הבהמה הממון הוא מחיר הבהמה משא"כ באבידה שאין לו שייכות בממון ובספר שיטה מקובצת בשם רשב"א ביאר יותר וז"ל אכן מוציא אבידה לאו מארי' דממונא הוא ואדרבא קאי עלה בספק השב תשיבם לאחיך הולכין בו אחר רוב יע"ש שוב ראיתי בתוס' כתובת דף ע"ו ע"א שנראה מדבריהם שהמוחזק בממון יש לו שם מוחזק אף שאין לו חזקת מרא קמא מ"מ נקרא בשם חזקה דהשתא וע' תוס' במס' כתובת דף כ' ע"א ד"ה ואוקי ודע לפמ"ש רשב"ם במס' ב"ב דף צ"ב ע"א ד"ה יכול וד"ה לשחיטה הא דסובר שמואל דלא מהני רוב להוציא משום דאית למוכר טענה שיכול לומר לשחיטה מכרתיו לך וכן מטין דברי תוס' בכתובת דף ע"ו ד"ה על בשם ריב"א בסופו שכתב כיון דיש לו טענה ודאית מהני חזקתו שפיר יש לומר דתפיסה הוא רק מעלה בעלמא ואין לו שם חזקה וגם אין לו חזקת מרא קמא מ"מ כיון שיש למוכר טענה מעלי' מהני תפיסתו וכן מצאתי בספר מחנה אפרים הלכות שומרים סי' כ"ו ועדיין צ"ע בכל זה ובאי"ה יבואר עוד בכללי חזקות:

פרט ג

יבואר ביאור דברי שמואל דסובר דלא מהני רובא בממון וגם בכלל בענין סמוך מיעוטא לחזקה

יא) יש להתבונן בהא דאמר שמואל כי אזלינן בתר רובא באיסורא בממונא לא משמע בנידון דלא מהני רובא בממונא מהני באיסורא לפמ"ש תוס' במס' ב"ק דף כ"ז ע"ב ד"ה קמ"ל הטעם דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקת ממון הא גם בכה"ג לשיטת ר"ת וסייעתו גם באיסורא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה להחמיר כמ"ש תוס' במס' בכורות דף כ' ע"ב בשם ר"ת וכמו שכתבתי בכלל י' פרט ג' וא"כ שוה איסורא לממונא דכמו בממון אמרינן סמוך להחמיר דהוי חומרא לתובע וקולא לנתבע כיון דע"י סמוך כו' הוי פלגא ופלגא אי אפשר לעשות מעשה ולהוציא כי שב ואל תעשה עדיף והיכי דקם קם ה"ה באיסורא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה להחמיר וא"כ לא יוצדק הלשון דאמר שמואל כי אזלינן בתר רובא באיסורא הא בכה"ג גם באיסורא לא אזלינן ודוחק לומר דכוונת הש"ס כך דבאיסורא כה"ג היכי דאיכא חזקת איסורא מתנגד מן התורה רוב עדיף מחזקה כמ"ש בכלל ט' דכוונת ר"ת וסייעתו הסוברים להלכה דאמרינן סמוך כו' דהוא רק חומרא דרבנן אבל בממון אפי' מן התורה אמרינן סמוך כו' והא דאין הולכין בממון אחר רוב הוא מן התורה דלא משמע כן בלשון הש"ס כמבואר לכל מעיין.

יב) ונלענ"ד ליישב דהנה תוס' כתבו במס' בכורות דף כ' ע"ב ד"ה חלב וז"ל ואע"ג דבפ"ק דחולין משמע דאין הלכה כר"מ אפי' להחמיר מדקאמר ר"מ דחייש למיעוטא האיך אכל בישרא ולא קאמר האיך אכלינן בישרא מ"מ היכי דחזקתו מסייעתו חיישינן והכא איכא חזקה דהעמד בהמה בחזקת שלא ילדה וסמוך מיעוטא אעפ"י שאינם יולדת לחזקה כו' והקשה מוהרש"א אמאי לא נימא גם בההוא דהאיך אכלינן בישרא דחזקה בהמה בחזקת איסור עומדת עד שלא נשחטה מסייעתו כמ"ש תוס' לקמן גבי רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם ותי' דהך חששא דילמא במקום נקב קשחיט לאו בחזקת איסור שלא נשחטה עומדת דאף אם נשחטה במקום נקב נשחטה כראוי' מיקרי אלא טריפה שנשחטה מיקרי ומטהרה מידי נבילה יע"ש ודבריו תמוהין כמו שהקשה בספר פרי מגדים ביו"ד סי' ל"ג ס"ק ה' שמבואר בכל הפוסקים דעכ"פ לאחר שחיטה הוי ודאי נבילה אם נקב במקום הראויה לשחיטה וכן מבואר להדי' דלא כמוהרש"א בתה"א שער א' דף ז' ע"ב דהאי חששא שמא במקום נקב קשחיט איכא חזקת איסור יע"ש ואולם קושי' פרי מגדים אינו סובב על המוהרש"א דלכאורה משמע כן בתוס' כפי הבנתו. אמנם לולי דברי רבינו מוהרש"א הי' נלענ"ד לפרש כוונה אחרת בתוס' דנראה כוונתם אף דלא קיי"ל כר"מ דסובר בכל גווני אמר נן סמוך כו' מ"מ לדידן יש גווני דאמרינן סמוך כו' להחמיר ויש גווני דלא אמרינן סמוך והיינו היכי דמיעוט וחזקה הם משם אחר ומסייעין זה לזה שהם מענין אחד אלים כחם להכריע להרוב ואמרינן סמוך מיעוטא לחזקה אבל אם המיעוט הוא בענין אחד ובשם אחד וחזקה הוא משם ומענין אחר לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה דהא נגד כל חדא וחדא איכא כח הרוב והדעת מכרעת לזה ומצאתי לי רב לחילוק זה שכתב כעין סברא זו הגאון בעל אלי' רבא זצ"ל בא"ח סי' רי"ז ס"ק ט' לענין ב' מיעוטים דאין מצטרפין כיון שרוב מתנגד לכל מיעוט ואין להם שייכות להצטרף ומעתה אני אומר כעין שכתב דלא מצטרפינן המיעוטים כשאינם מטעם אחד כיון שרוב מתנגד לכל מיעוט ואין להא שייכות לצרופי ה"נ יש לומר אליבא דידן דלא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ומצרפים יחד כי אם כשהם מטעם אחד יש להם שייכות לצרופי אבל היכי דחזקה ומיעוט הם חלוקים בטעמם אין להם שייכות לצרופי ונגד כל אחד בפני עצמו איכא רוב המתנגד ולפ"ז א"ש ונראה דגם תוס' מודים לרשב"א דנקב בוושט כשנשחטה במקום נקב הוי נבילה ומיקרי חזקת איסור ומ"מ לא אמרי' סמוך כו' ודוקא בהאי דחלב סובר ר"ת להלכה דחלב אינו פוטר מבכורה משום דאמרינן סמוך כו' כיון דמיעוט חולבת אעפ"י שאינם יולדת וחזקה שהיא בחזקת שלא ילדה הוא מטעם אחד ומשם אחד דהמיעוט הוא שאינה יולדת וחזקה ג"כ היא שלא ילדה לכן חשיב לאיצטרופי כיון שמסייעין זה לזה המיעוט לחזקה ומגרע הרוב של בהמות שאינם חולבת אא"כ יולדת דהא המיעוט וחזקה בהדדי סותרים ממש להרוב וכמו כן בהא דהקשו מרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם נימא סמוך מיעוטא שאינם מומחין לבהמה בחי' בחזקת איסור עומדת והוכרח לתרץ שרוב מצוי הוא יע"ש, הוא ג"כ מטעם אחד לפמ"ש תוס' במס' ביצה דף כ"ה ע"א ד"ה בחזקת דהיא בחזקת שאינה זבוחה כיון דרחמנא אמרה וזבחת ואכלת בעינן שיהי' שחיטה כהוגן וכיון דאיכ' מיעוטא שאינם מומחין ולא נשחט כהוגן ממילא עומדת בחזקת שאינה זבוחה מסייעין המיעוט וחזקה זה לזה שהם מטעם אחד דחזקה הי' שלא נשחט וגם המיעוט הוא שאינם שוחטין כהוגן ואף דאיכא רוב מומחין ששוחטין כהוגן מ"מ הי' אלים לסתור הרוב לולי טעם שכתבו תוס' משא"כ בהך חששא שמא במקום נקב קשחיט אין המיעוט וחזקת איסור הם מטעם אחד ואינם מסייעין זה לזה דהא אנן אמרינן דרוב בהמות כשירות ואין להם נקב בוושט ומיעוט יש להם נקב בוושט והם טריפה והחזקת איסור הוא שבהמה בחי' בחזקת שאינה זבוחה א"כ אינם מטעם אחד דהמיעוט הוא שהם טרפות מצד נקב בוושט והחזקת איסור לא הי' שהבהמה תהי' טריפה מצד עצמה רק שארי' הוא דרבע עלה מצד איסור זביחה והוא ענין אחר והמיעוט הוא שהיא טריפה מצד עצמה ואין החזק' ומיעוט מסייעין להדדי לכן כיון שעכשיו שחוט לפנינו אלים כח הרוב, ובזה מדוייקים דברי תוס' הנ"ל שכתבו וז"ל ואע"ג דבפ"ק דחולין כו' מ"מ היכי דחזקתו מסייעתו חיישינן והכא איכא דהעמד בהמה בחזקת שלא ילדה וסמוך מיעוטא דחולבת אעפ"י שאינם יולדת יע"ש דקדקו בלשונם הצח חזקתו מסייע ר"ל כיון שמיעוט וחזקה הם מטעם אחד מסייעין ממש להדדי ולכן פירשו תוס' המיעוט ולא כתבו בקיצור דאיכא מיעוט דהא ידעינן מסוגי' הש"ס דאיכא מיעוט רק רצו לפרש באר היטב שחזקה ומיעוט הם מטעם אחד משא"כ המיעוט שמא במקום נקב קשחיט עם חזקה שאינה זבוחה אינם מטעם אחד ולא מסייעין זה לזה וכן נמי מ"ש תוס' אחר כך וז"ל וכן יש לומר בהאי דמים שאין להם סוף בדיעבד אשתו מותרת ולא אמרינן סמוך מיעוטא דנמלטים לחזקת א"א יע"ש התם נמי המיעוט וחזקה המה מטעם אחד כי עיקר חזקת א"א של אשה הוא מטעם חזקת חיים של בעל וחזקה שבעל חי ועדיין היא א"א (ועיין תשו' נב"י במ"ק תק"ע סי' מ"ג שכתב דחזקת א"א וחזקת חי הוי כחדא חזקה כיון דאי אפשר לאחת בלי חבירתה יע"ש) והמיעוט שנמלטים הוא ג"כ מאותו טעם שנמלט הבעל וחי וא"כ לא קשה קו' מוהרש"א כן נלענ"ד נכון וכן משמע כוונת תוס' להמדקדק היטב בדבריהם:

יג) ונלענ"ד להביא ראי' לדברינו דהנה אי' במס' כתובת דף ב ע"ב אמר רבא אין אונס בגיטין ומסיק הש"ס דרבא סברא דנפשי' קאמר משום צנועות ומשום פרוצות משום צנועות דאי אמרת לא ליהוי גט זימנין דלא אניס וסברא דאניס ומעגנה ויתבה וכתבו תוס' דף ג' ע"א ד"ה וסברה וז"ל וסברה דאניס דמן הדין לית לן למיחש דלמא אניס הוא דרובן לא אנסו ולהכי קרי להו צנועות שמחמירין על עצמן אע"ג דמצי לאנסובי יע"ש, וקשה לפי מ"ש תוס' מס' בכורות הנ"ל דאפילו לדידן אמרינן סמוך ממעוטא לחזקה להחמיר, ולפמ"ש היש"ש ביבמות דף קי"ט ע"א סי' ג' בהבנת רמב"ם סובר רבא שם כן אפילו לרבנן אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה להחמיר אמאי קרי להו צניעות כיון דהיא היתה בחזקת א"א אף דרובן לא אנסו מ"מ כיון דאיכא מיעוטא דאניס אמרינן סמוך מיעוטא לחזקת א"א ומן הדין אסורה לינשא, והנה לפמ"ש תוס' במס' ב"ב דף י"ב ותוס' גיטין דף מ"א אף דאשה לא נצטווה על פרי' ורבי' מ"מ נצטוו על שבת הי' אפשר לומר לפמש"ל ומוכח מתוס' הא דאמרינן לר"ת סמוך מיעוטא לחזקה הוא רק חומרא דרבנן יש לומר שבמקום מצוה לא החמירו ואוקי על דין תורה ואף שבכמה דוכתי העמידו דבריהם אפי' במקום מצוה כבר איתא במשנה במס' ידים אין למדין דברי סופרים מדברי סופרים אבל לפי מ"ש תוס' במס' חגיגה דף ב' והובא ג"כ בבית שמואל סי' א' ס"ק ב' דאשה אינה מצווה על שבת קשה ותו דמוכח להמעיין במס' יבמות דף קי"ט דהעמידו דבריהם לומר סמוך כו' לחומרא אפי' במקום ביטול מצות שבת דהא לא תנשא ולא תתייבם לר' חנינא לעולם יע"ש, ואין לומר כמ"ש תוס' במס' בכורות שם המיעוטא דלא שכיח לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ויש לומר דמיעוט אונס לא שכיח, דז"א דכבר הוכיחו תוס' שם בד"ה איכא דאמרי דרבא מיירי באונס שכיח ולא שכיחי יע"ש, ובכה"ג שייך לומר סמוך מיעוטא לחזקה אע"כ כדברינו הנ"ל דאפילו לר"ת וסייעתו לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה היכי שמיעוט וחזקה אינו משם ומטעם אחד והכא המיעוט הוא על הבעל שאנוס וחזקה על אשה שהיא א"א ואינו משם אחד ומטעם אחד בכה"ג לא מצטרפין המיעוט וחזקה לגרוע כח הרוב והא דפסק הרמב"ם בפרק י"ג מהל' יבום הלכה י"ו כמתני' דיבמות דף קי"ט דאם הי' בחזקת זקוקה ליבם והלך בעלה וצרתה למדה"י ואמרו לה שמת בעלה לא תנשא ולא תתייבם ואע"ג דרוב נשים מתעברות ויולדת משום דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקת איסור שהי' בחזקת זקוקה ליבם וכמו שאמר רבא ופי' קמאי ז"ל והובא ג"כ בס' ים של שלמה דרבא קאמר כן אפילו לחכמי' דר"מ והדר מזה דאמר מעיקרא מחוורתא מתני' כר"מ יע"ש התם ג"כ המיעוט וחזקה הם מטעם אחד דחזקת איסור לשוק הוא מטעם מחמת שהי' בחזקת שלא ילדה והמיעוט הוא ג"כ שאינם מתעברות ויולדת משא"כ הכא וא"ש:

יד) לפ"ז מיושב קושי' הנ"ל לשיטת ר"ת ורמב"ם על שמואל דמחלק בין איסורא לממונא וכוונתו כיון שרוב הוא שרובם קונים לרדיא ומיעוט לנכסותא וחזקה הוא שיש למוכר שקיבל המעות חזקת ממון שמוחזק בממון א"כ המיעוט וחזקה אינו משם ומטעם אחד דחזקה הוא כיון שהמעות תחת ידו ראוי לומר שהוא שלו ומיעוט הוא בענין אחר דאמרינן שהלוקח ממיעוט שקונים לשחיטה אף שממילא מסתעף שמסייע לחזקה מ"מ החזקה לא הי' שקונה לשחיטה וכן בכל חזקת ממון דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה המיעוט וחזקה אינו מענין ומטעם אחד ובכה"ג באיסורא לא אמרינן סמוך כו' רק דרובא עדיף מחזקה אבל בממון אלים כת של חזקת ממון לשמואל דאמר נן סמוך מיעוטא לחזקת ממון אף שאין המיעוט וחזקה מענין ומטעם אחת והיינו דאמר שמואל כי אזלינן בתר רובא באיסורא בממונא לא וא"ש שיטת תוס'. ובזה ניחא נמי מה שהקשה בס' שיטה מקובצת במס' ב"ב דף צ"ב ע"ב בשם תוס' הרא"ש וז"ל הקשה ר"מ מאי טעמא דרב אמאי לא אמרינן סמוך מיעוטא דזבני לשחיטה לחזקה דממונא והו"ל פלגא ופלגא ונימא המוציא מחבירו עליו הראי' ותי' דרב סובר דכל חזקה שנשנת דלפעמים זה מוחזק ולפעמים זה מוחזק לא חשיבא חזקה דמעיקרא הי' הלוקח מוחזק ועכשיו מוכר יע"ש ולא זכיתי להבין דבריו דא"כ מאי פריך על רב ממתני' דהאשה כו' למה לי עדים הלך אחר רוב נשים דבתולת נשאת וכמו כן ממתני' דשור שנגח את הפרה נלך אחר רוב פרות מתעברות ויולדת שאני התם שיש לבעל ולמזיק חזקת ממון מעלי' שמעולם לא הי' שכנגדו מוחזק באותו ממון שמחולקים גם רב מודה בזה דאין הולכין בממון אחר רוב דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקת ממון וצ"ע ולפמ"ש לק"מ דהנה בע"כ גם תוס' הרא"ש סובר דאמרינן סמוך כו' אפי' לדידן דקיי"ל כחכמים דר"מ שעל זה בע"כ סובב קושיתו. וא"ב לפמ"ש א"ש דיש לומר דרב סובר ממון ואיסורא שווין בזה כמו דלא אמרינן באיסור' סמוך כו' היכי שמיעוט וחזקה אינם משם אחד ומטעם אחד ה"נ לא אמרינן סמוך כו' בממונא כיון שאינו מטעם אחד ושמואל סובר דכח הממון אלים ושפיר מקשה ממתני' לרב כי גם שם המיעוט וחזקת ממון איני משם ומטעם אחד ואפ"ה לא מהני רובא ובע"כ בממון אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה אפי' בכה"ג דאלים כח הממון וא"ש. ובהיותי אב"ד בק"ק קעלין הי' לי פלפול בזה עם כבוד הרב הגאון הצדיק מפורסם מו' וואלף המבורג נ"י מק"ק פיורדא וראיתי שנדפס בספרו הנכבד. ואולם אני מחייב לבטל דעתי בפי' התוס' נגד רבינו מוהרש"א זצ"ל ולא כתבתי רק להגדיל תורה ולענין הלכה רובם ככולם סוברי' דהל' כשמואל דאין הולכין בממון אחר רוב ולא מצאתי חולק כי אם היש"ש במס' ב"ק דף מ"ו ע"א סי' ג' כתב שאור זרוע בשם אביו ז"ל תמה על רי"ף וסייעתו שפסקו כשמואל הא אשכחן בפ' המוכר פירות סתמא כרב יע"ש וכבר השיג עליו רש"ל וכבר ביארתי בפרט א' שנראה דעת רוב פוסקים שבכל רובא לא מהני להוציא ממון וחולקים על תוס' סנהדרין דף ג' ע"ב ד"ה ד"מ שכתבו רק ברוב לרדי' יע"ש:

פרט ד

יבואר אם בעל רוב טוען ברי ומוחזק טוען שמא אם מהני להוציא ממון מחזקתו וגם אם יש חילוק בין ברי טוב לברי גרוע:

טו) דע בדין זה מצינו ג שיטות (א') שיטת רשב"ם במס' ב"ב דף צ"ב ע"א שפירש בפלוגתא דרב ושמואל במוכר שור לרדי' דאיירי שמכר סתמא ולא פירש כלום בשעת מכירה א"כ בע"כ הבין שמוכר טוען שמא לשחיטה חנית והלוקח טוען ברי שקנה לרדי' וכ"כ תוס' שם בד"ה וליחזי בשם ר"ת ובמס' ב"ק דף כ"ז ע"א ד"ה המניח ותוס' במס' בכורות דף כ' ע"א ד"ה ור' יהושע ובהגהות מיימוני בפרק ט"ז מהלכות מכירה ס"ק ב' דאין יכול המוכר לטעון ברי קים לי שאתה מן המיעוט שקונים לנכסותא כי הלוקח טוען ברי קים לי בנפשאי שאני מן הרוב דקונים לרדי' וכן משמע להדי' ברמב"ם בפרק ט"ז ממכירה הלכה ה' וטור ש"ע חושן משפט סי' רל"ב סכ"ג ושאר קמאי ז"ל שפירשו הסוגיא כרשב"ם דלא מיירי בברי וברי דהיינו שמוכר יטעון ברי שהתניתי עמך לשחיטה והלוקח טוען ברי שהתנה עמו לרדי' רק דמיירי שקנה סתם א"כ הוי ברי ושמא דהא המוכר טוען שמא ולוקח טוען ברי שקנה לרדי' דהא תו לה רק בדעתו וכדמוכח בסוגיא וכמ"ש נמי בס' שיטה מקובצת במס' ב"ב שם וא"כ לפסק הלכה דקיי"ל כשמואל מוכח אפילו רוב וברי ל"מ להוציא ממון מחזקתו דהא הכא הלוקח טוען ברי ומוכר שמא ואפ"ה לא הוי מקח טעות וכ"כ הפני יהושע במס' כתובת דף י"ב ע"ב בתוס' ד"ה ר' הונא ונראה לשיטה זו מיירי פלוגתא דרב ושמואל רק בברי ושמא שיטה (ב') כתב בספר שיטה מקובצת במס' ב"ק דף מ"ו ע"א ד"ה לענין פסק בשם הרב המאירי ז"ל שמפרש פלוגתא דרב ושמואל בכל גווני בין בברי ושמא כשיטה הנ"ל ובין בברי וברי שכ' שם וז"ל דבר זה כך אתם דנים בין שיודו שניהם זה לזה שלא התנו לו אם לחרישה או לשחיטה בין שיאמר הלוקח לחרישה לקחתיו ושיאמר המוכר לשחיטה התניתיו ולשחיטה מכרתיו יע"ש הרי שכתב להדיא דרב ושמואל בכל גווני אף כשטוען המוכר ברי שהתנה לשחיטה והוי ברי וברי שיטה (ג') ראיתי בתוס' מס' כתובת דף י"ג ע"ב ד"ה ור' הונא בסופו במ"ש ועוד יש לומר דסוגיא דהכא סברי דזה כלל גדול בדין לא לניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא אלא כדקאמר התם א"נ לכי הא כו' יע"ש בע"כ הבינו כפירוש ב' שכתב הרב המאירי ז"ל שם דרב ושמואל מיירי רק בברי וברי וכן נראה שהבין כן מוהר"ם שיף ז"ל בכוונתם ונסתר בזה קושי' פ"י שם וכ"כ בס' שיטה מקובצת בשם רמב"ן ובחי' רא"ה כמ"ש תוס' הנ"ל לפ"ז יש לומר דשמואל מודה דרוב וברי עדיף מחזקת ממון כיון דמחלוקת רב ושמואל לא מיירי רק בברי וברי:

טז) ולכאורה קשה לשיטה א' וב' דהנה איתא במס' כתובת דף י"ב ע"ב הנושא אשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתפחה שדהו והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות וס"ל ר' גמליאל ור' אלעזר דנאמנות ור' יהושע סובר דאינה נאמנות ואיתמר עלה מנה לי בידך והלה אומר אינו יודע ר' הונא ור' יהודה אומרים חייב ברי ושמא ברי עדיף ור' נחמן ור' יוחנן אמרי פטור דאוקי ממונא בחזקת מארי' א"ל אביי לר' יוסף הא כו' לימא ר"ה ור"י דאמרי כר"ג ור"נ ור"י דאמרי כר' יהושע ומשני אמר לך ר' נחמן אנא דאמרי אפילו כר"ג ע"כ לא קאמר ר"ג התם אלא דאיכא מגו א"נ דאוקמי אחזקה יע"ש א"כ מוכח לתי' בתרא דברי וחזקת הגוף עדיף מחזקת ממון אף דהוא ברי גרוע ושמא טוב דלא הו"ל לבעל לידע אימת נאנסה כמ"ש תוס' ד"ה ר' הונא וכיון דקיי"ל רובא וחזקה רובא עדיף מכ"ש שראוי לומר שברי ורוב מהני להוציא ממון מחזקתו ואף שברי שטוען לוקח גרוע דלא יוכל המוכר לידע מחשבתו וא"כ קשה דהא הש"ס קאמר שם שמוכח דר"נ כר"ג דאל"כ קשה הילכתא אהילכתא דקיי"ל כר"נ בדינין קיי"ל כר"ג הא לתי' בתרא הנ"ל אכתי קשה הלכה אהלכה דקיי"ל כר"ג דברי גרוע וחזקת הגוף מהני להוציא ממון וקיי"ל רובא וחזקה רובא עדיף וקיי"ל כשמואל במוכר שור לחבירו דלא הוי מקח טעות אף שלוקח טוען ברי ורוב מסייע לא מהני להוציא ממון ואין לומר דכוונת הש"ס באי נמי דר"ל כיון דאיכא מגו וחזקה וברי בהדדי עדיף מחזקת ממון וקאי האי נמי אתרוץ קמייתא ג"כ דזה אינו דלפמ"ש תוס' שם ד"ה אלא תירץ קמייתא לא אתי' רק לר"נ דלר' יוחנן בהאי דמוכת עץ ליכא מגו א"כ בע"כ לר' יוחנן חזקה וברי לבד מהני להוציא ממון וכיון דקושי' הש"ס שם קאי גם לר' יוחנן בע"כ הפירוש באי נמי שסובר ברי וחזקה לבד עדיף מחזקת ממון וא"כ דחוק מאוד לומר לר"נ הפירוש באי נמי באופן אחר ותו הא הרי"ף לא הביא רק התירוץ דאי נמי דאוקי אחזקה ולא הביא כלל טעמא דמגו וכ"כ רא"ה דעיקר טעמא משום חזקה ואיכא נוסחי דלא גרסי כלל טעמא דמגו וא"כ הדק"ל ולאחר העיון ראיתי בס' הפלאה שם שדמי לקושיא זו ומה שתירץ אחרי נשיקות עפרות רגלו יש לפקפק להמעיין בסוגיא ובקמאי ז"ל וראיתי בבית שמואל סי' ס"ח ס"ק כ"ב שכתב דרמב"ם וטור אית להו טעם הראשון משום מגו יע"ש ובאמת אינו מבואר כלל ברמב"ם וטור סי' ס"ח איזה טעם ס"ל ובע"כ כוונתו כמ"ש בס' הפלאה בסי' ס"ח בקונטרס אחרון ויפה דחה דבריו דליכא הכרח כלל ואדרבא בסי' קי"ז פסקו כסתמא דמתני' בדף ע"ה במומין דאתי' כר' גמליאל והתם ליכא מגו רק חזקה אלמא טעמא דחזקה עיקר:

יז) ולכאורה עלה בדעתי לחלק ולומר דבר חדש דיש לומר הא דמהני שם בהנושא אשה כו' חזקה בהדי ברי גרוע הטעם אף אמנם נגד הבעל הוא ברי גרוע דלא הוי ליה למידע מ"מ כיון דאונסא קלא אית ליה כדאיתא בירושלמי והובא בתוס' כתובת דף ט' ע"א ד"ה ואבע"א ויוכל להיות שיבורר הדבר ע"י קול או ע"י עדים זמן שנאנסה אי קודם אירוסין או אחר אירוסין איכא הוכחה שאומרת אמת דלולי כן היתה מירתת אולי יוודע הדבר ויהיה מוחזק לשקרנית והוי כמילתא דעבידא לגלוי ואפילו בספק על"ג מצינו בכמה דוכתי בש"ס דמהני דמירתת לשקר אולי יתוודע הדבר וכמ"ש בכלל ע"א במילתא דעל"ג והוי קצת ברי טוב משא"כ הכא במוכר שור לחבירו כיון שהוא דבר התלוי במחשבת הלוקח אי קנה לרדי' או לשחיטה דהא שניהם אומרים שלא פירשו כלום רק אזלינן בתר מחשבתו והוא טוען ברי שמחשבתו היה לרדי' אי אפשר להכחישו לכן לא מהני ברי של לוקח דהוא ברי גרוע מאוד כיון דאין לו מורא מעיז נגדו וגם נגד המוכר לא הוי העזה כיון שאינו יודע מחשבתו לכן לא הוי ברי שלו בגדר מעלה ולא חזי לאיצטרופי בהדי רובא ולפ"ז יש לומר דגם שמואל מודה בברי טוב בהדי רובא מהני להוציא ממון מחזקתו כמו חזקת הגוף בהדי ברי ואפילו ברי שאין בעל דבר שכנגדו יודע שיכול להעיז רק היכי דאפשר שיבורר הדבר ג"כ מהני לאיצטרופי עם רובא מיהו לדינא צ"ע דלא מצאתי כעת ראיה ברורה לזה מש"ס ופוסקים ומכח קושית הנ"ל ליכא הכרח כל כך דהמעיין בש"ס יראה שחזקת הגוף הוא חזקה אלימא טובא מכל חזקות הגע בעצמך לשיטת רש"י במס' כתובת דף ל"ו מהני להוציא ממון אפילו בשמא ושמא אף דנראה מקמאי ז"ל דלא מהני רובא ודלא כמ"ש הפני יהושע במס' כתובת דף ע"ו בתוס' ד"ה כל אע"כ צריך לומר דנגד חזקת הגוף לא אתמר הך כללא דרובא וחזקה רובא עדיף ואין מדמן החזקות זו לזו כמ"ש הש"ך חושן משפט סי' פ"ב ס"ק ג' ובדיני מגו ס"ק י' בשם הנימוקי יוסף וכן מצאתי בפני יהושע במסכת כתובת דף ע"ה שכתב דחזקת הגוף עדיף מרוב וכ"כ בס' שב שמעתתא שמעתא א' פרק ט"ו ועיין תוספת כתובת דף ע"ה ע"ב ד"ה אבל בדברים עתיקין ויבואר אי"ה בכללי חזקות וצ"ע היטב בכל זה ואכ"מ:

יח) לכאורה יש להביא ראי' לשיטת הרב המאירי דדינא דרב ושמואל מיירי בכל גווני אפי' בברי וברי דלשיטה א' הנ"ל קשה מה מקשה הש"ס במס' כתובת דף י"ו ע"א ובמסכת ב"ב דף צ"ב על רב למה לי עדים שיצאה בהינומא כיון דרוב נשים בתולות נשאת דלמא דוקא במוכר שור שיש לבעל הרוב טענת ברי דהא לוקח טוען ברי ומוכר טוען שמא לכן ברי ורוב אף שהוא ברי גרוע חזי לאיצטרופי להוציא ממון משא"כ במתני' דשם שהוא ברי וברי שגם הבעל טוען ברי גם רב סובר דלא מהני רוב להוציא ממון ואולם להרב המאירי א"ש. שוב מצאתי בס' שיטה מקובצת במס' ב"ב שהקשה קושי' זו ומתרץ יע"ש גם בספר קרבן העדה בביאורי לירושלמי בכתובת ד"ה האשה הקשה כן יע"ש יט) ולכאורה עלה בדעתי להביא ראי' שבע"כ רוב וברי טוב מהני להוציא ממון מחזקתו אפי' לדידן דקיי"ל כשמואל. דהנה איתא במס' ב"ק דף קי"ח וכן קיי"ל להלכה באינו יודע אם פרעתיך חייב לשלם וכמ"ש תוס' בכתובת דף י"ב ע"א ד"ה מנה ובטוש"ע ח"מ סי' ע"ה ס"ט ועיקר הטעם דחייב לשלם משום דמוקמינן הדבר על חזקתו כמו שהי' קודם שנולד הספק שהי' בחזקת חיוב לשלם וכמ"ש טו"ז בח"מ סס"י ע"ה ומצינו שכבר העיר בזה אחד מקמאי ז"ל על חזקה זו כמ"ש ראב"ד הובא בספר שיטה מקובצת במס' ב"מ דף קי"ב על הא דאיתא שם גבי בעל הבית איכא תרי חזקה כתב וז"ל קשה לי מאי טעמא לא חשיב חזקה דממונא. ונראה לי משום דהאי חזקה מיקלש קלישא הכא דהא מידע ידע דהאי שכיר עביד לי' עבידתא גבי' ואחייב לו' אגרא דהוי כחזקה ומש"ה לא תשיב לי' עכ"ל הרי דחשיב חזקה כיון דחייב לו ודאי השכירו' וה"ה כיון שהי' החוב ודאי וספק בפרעון מוקמינן על חזקתו שמחויב לשלם וקשה הא רובא עדיף מחזקה קמייתא לכ"ע דלא דמי לחזקת הגוף וכיון שאין הולכין בממון אחר רוב אמאי מהני חזקת חיוב להוציא ממון אע"כ הטעם משום דברי וחזקה בחד מהני להוציא ממון, ואולם משנה למלך בפרק ז' משאלה ופקדון הלכה א' כתב דגם באינו יודע אם פרעתיך בעינן דוקא ברי טוב מ"מ עכ"פ מוכח דברי טוב בצירוף חזקה מהני להוציא ממון ומכ"ש ברי טוב בצירוף רובא דמהני להוציא ממון ולפי מה שכתב התומים בסי' ע"ב ס"ק כ"ב דעת הרבה קמאי ז"ל אפי' בברי גרוע חייב מוכח דרוב וברי גרוע מהני להוציא ממון. אמנם לפי מה שכתבתי לעיל בפרט ב' דעיקר חזקת ממון בשלימות היינו שיש לו חזקת מרא קמא ותופס ג"כ עכשיו בממון א"כ יש לומר דל"ד לא"י אם פרעתיך דכיון דאיכא חזקת חיוב ליכא חזקת מרא קמא אצל המוחזק דהא החזקה קמייתא הי' שחייב וחזקת מרא קמא היא חזקה קמייתא לכן חזקה וברי עדיף מתופס. ואכתי לא מוכח שברי ורוב יהי' עדיף מחזקת ממון היכי דחזקת מרא קמא מסייע להמוחזק. אך לפי מ"ש שם מוכח כן מצד סברא דרוב וברי טוב מהני להוציא כיון דהיכי דטוען ברי בדבר דהוי לי' לחבירו לידע הוי הברי הוכחה שאומר אמת שאין יכול להעיז לתבוע לחבירו דבר שמכיר בשקרו כמ"ש קמאי ז"ל א"כ ברי הוא סברא מכרעת וכיון שרוב דוחה עכ"פ לחזקת מרא קמא דהא רובא וחזקה רובא עדיף לא נשאר למוחזק רק מעלת התופס ונגד תופס לבד עדיף הברי עיין היטב מ"ש שם והיינו אי נימא דאין להמוחזק שם חזקה רק שם תופס וצ"ע לדינא.

פרט ה

יבואר אי רובא דאיתא קמן מהני להוציא ממון:

כ) רבינו הגדול ריב"א מובא בתשו' מיימוני דשייכי לספר משפטים סי' כ"ח כתב וז"ל אשר שאלת על דבר ד' וה' כיסים אשר בתיבתך משלך ומשל אחרים ולקחה בתך ב' דינרין וא"י מאיזה כך אני דן בעיני כיון שלקחה מן הקבוע כמחצה על מחצה ולא אזלינן בתר רובא ואין לחלק בין נפקד לאחר ולדמותו לנמצא ביד עכו"ם כיון שישראל לקח מן הקבוע וכ"ש כאן שבתך לקחה הב' דינרין שהיא כמו נפקד דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד וכיון דהוי פלגא ופלגא דמי לאחד שהפקיד טלה אצל בעל הבית דאמרינן המוציא מחבירו עליו הראי' עכ"ל עיין במס' בכורות דף ח"י ובתוס' ב"מ דף ק' ע"א ד"ה וליחזי והובא דברי ריב"א בבית יוסף ח"מ סי' רצ"ב ועיין ברמ"א שם סעיף י' ובשו"ת תרומת הדשן סי' שי"ד לאחר שהביא דברי ריב"א הנ"ל כתב על דבריו וז"ל משמע להדי' דאי לא הוי פלגא הוי אזלינן בתר רובא ואמרינן דמה שפירש מן הרוב נפרש ואפי' להוציא ממון מדקאמר וכיון דפלגא ופלגא הוא אמרינן המע"ה הא אי הוי רובא ל"א המוציא מחבירו עליו הראי' וא"ת הא קיי"ל כשמואל דלא אזלינן בממון בתר רוב צריך לחלק דהיינו רובא דליתא קמן כגון גבי המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן אבל רובא דאיתא קמן אזלינן בתרי' אפי' נגד חזקת ממון ונידון דידן רובא דאיתא קמן הוא. אמנם מוכח ממרדכי שלהי פ"ק דכתובת בשם ר"י ז"ל דאפי' ברובא דאיתא קמן סובר שמואל דאין הולכין בממון אחר רוב דבהאי דתינוק שנמצא בעיר שרובא ישראל ישראל הוא להחזיר אבידתו ופירש"י דרבותא הוא שמוציאין האבידה מיד מוציאה ונותני' אותה לזה ומקשי' למ"ד אין הולכין בממון אחר רוב אמאי מוציאין ומתרצי' דגבי אבידה שאני דלא חשיבי חזקת ממון הואיל שלא מדעת בעל האבידה באה לידו ולא דמי לחזקת ממון גבי המוכר שור כו' משמע בהדי' דאי הוי חזקה גמורה לא אזלינן בתר רובא אפילו רובא דאיתא קמן דהאי רובא ישראל רובא דאיתא קמן הוא עכ"ל. והנה אותו ראי' שהביא ממרדכי הוא ג"כ מתוס' כתובת דף ט"ו ע"ב ויומא דף פ"ה ע"א ד"ה להחזיר וחי' רא"ה ורשב"א ובספר שיטה מקובצת שם בשם רמב"ן ורא"ש ושיטה ישנה שבע"כ סוברי' כן וכן נראה דעת רש"י שכתב במס' חולין דף י"ב ע"א ד"ה פסח דאחרי רבים להטות משמע בין רובא דאיתא קמן ובין רובא דליתא קמן דמ"ש האי מהאי יע"ש וכיון דליכא חילוק שוה גם לענין ממון וכן משמע מצד הסברא לפמ"ש תוס' במס' ב"ק דף כ"ז ע"ב ד"ה קמ"ל הטעם דלא מהני רובא בממון משום דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקת ממון אף אמנם באיסורא רובא עדיף מחזקה אפילו רובא דליתא קמן כמ"ש תוס' חולין דף י"א ע"א ד"ה מנא ובע"כ הטעם משום דחזקת ממון אלים טובא לומר סמוך כו' והאי טעמא שייך אף ברובא דאיתא קמן, ומה שהביא תרומת הדשן ראי' מריב"א הנ"ל ראיתי בשו"ת מוהרי"ט ז"ל ספר ב' סי' קכ"ד שהרגיש ג"כ בקו' תרומת הדשן הנ"ל ולא נחית לחלק בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן וכתב תירץ אחר וז"ל דכי אמרינן אין הולכין בממון אחר רוב היכי דאיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מארי' אבל כאן דהוחזק שם ממון אחרים אין לממון הנמצא חזקה קמייתא אלא משום שנמצא ברשותו הלכך רובא עדיף דומי' דרוב וקרוב הולכין אחר רוב דתפיסה דהכא הוי תפיסת ספק במה שאין ידוע שהוא שלו עכ"ל ולכאורה דבריו צריכין ביאור ונראה כוונתו דסובר הא דקיי"ל אין הולכין בממון אחר רוב היינו היכי דמוחזק בממון יש לו גם חזקת מרא קמא דהיינו חזקה קמייתא משא"כ היכי שאין לו חזקה קמייתא רק שמוחזק עכשיו בעינן שיהי' תפיסתו ע"י טענת ברי וכמ"ש תוס' במסכת כתובת דף ע"ו ע"ב ד"ה על דהיכי שמחזיק עצמו מסופק הוי חזקתו כמאן דליתא ודמי לתקפו כהן דמוציאין מידו יע"ש, וקשה הא גם במוכר שור לחבירו איכא חזקת מרא קמא בממון המסייע ללוקח כמ"ש לעיל וגם המוכר טוען שמא כמ"ש בפרט הקדום ומ"מ לא מהני רובא להוציא ממון, ואולם כוונתו מבואר כמ"ש תוס' שם וז"ל גבי המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן כיון דגברא זבין להכי ולהכי יש לו לטעון למחזיק לשחיטה מכרתי לך ואם איתא דלרדי' קבעית הוי לך לפרושי וכיון שיש לו טענה ודאית אהני חזקתו יע"ש, וכ"כ רשב"ם במס' ב"ב דף צ"ב ועיין בספר מחנה אפרים הלכות שומרין סי' כ"ו משא"כ הכא דאין לו טענה טובה. לא מהני מה שמוחזק עכשיו מספק כיון שאין לו חזקת מרא קמא ודבריו ברורין וראוי' למי שאמרן וק"ק שלא הביא דברי תה"ד וא"כ ליכא הוכחה שריב"א שהוא אחד מבעלי תוס' יחלוק על תוס' הנ"ל. מיהו ראיתי בשו"ת תרומת הדשן שם שכתב בהג"ה וז"ל אמנם בב"ב דף צ"ג ע"א דהתם עיקר פלוגתא דרב ושמואל פי' רשב"ם אהא דבעי לאוקמי דשמואל נמי סבר כר' אחא דאזיל בתר חזקה בממון משום דחזקה הוא גופא מוחזקת וקאי אבל בתר רובא לא אזלינן פי' רשב"ם בהדי' בתר רובא דליתא קמן לא אזלינן משמע אבל רובא דאיתא קמן אזלינן בתרי' דאל"כ לא סבר כר' אחא דאזיל בתר חזקה דקמן קאי, וכן מצאתי שם בהדי' בגליון תוס' דשמואל מודה ברובא דאיתא קמן עכ"ל, וכן מצאתי בשיטה מקובצת מס' ב"ב דף צ"ב שכתב כן בשם גליון תוס'. אך בכוונת רשב"ם לפי הבנת תה"ד דבריו סותרין זא"ז דבדף צ"ב על הא דאמר שמואל כי אזלינן בתר רובא באיסור' אבל בממונא לא כתב בד"ה באיסורא וז"ל כגון ט' חניות מוכרין בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה דאמרינן בנמצא הלך אחר הרוב יע"ש, וקשה למה נקיט דוקא רובא דאיתא קמן הא אפי' ברובא דליתא קמן קיי"ל כחכמים דעדיף מחזקה מדאוריי' ובע"כ צריך לומר דנקיט לרבותא דבממון לא אזלינן אפי' בתר רובא דאיתא קמן, וכן מבואר בס' שיטה מקובצת במס' ב"ק דף מ"ו ע"ב ד"ה וכי שכתב בשם הרא"ה וז"ל כי אזלינן בתר רובא באיסורא כגון ט' חניות אבל בממונא כלומר שלא ידעינן אי מחייב לי' מעיקרא כלל ומשום רובא ניפוק ממונא מחזקת מארי' בהא לא אזלינן בתר רובא יע"ש, וזהו כוונת רשב"ם וא"כ לפי דברי תה"ד יהי' רשב"ם סותר א"ע ולולי דברי רבינו בעל תה"ד הייתי אומר שרשב"ם פי' כן רק לתירץ הש"ס שרצה לומר דשמואל סובר אפילו כרב אחא דכן דרך הש"ס להדר דאתי' ככ"ע אבל אליבא דאמת דקיי"ל כרבנן דר' אחא דלא אזלינן בתר אומדנא דמוכח הרי אף שחזקה ואומדנא הוא קמן לא אזלינן כמ"ש התרומת הדשן בעצמו דשוה לרובא דאיתא קמן נראה דאפילו בתר רובא דאיתא קמן לא אזלינן בממון ורשב"ם פי' בדף צ"ב לפסק הלכה דקיי"ל כרבנן וא"כ לא מוכח כלל מרשב"ם ואדרבא נראה שסובר כרוב קמאי הנ"ל והא דאזלינן בדיינים בתר רוב אף להוציא ממון מחזקתו אין הטעם משום דהוי רובא דאיתא קמן וכמ"ש תוס' במס' ב"ק דף כ"ז ע"ב ד"ה קמ"ל דחשיב מיעוט דידהו כמו שאינו וליכא למימר התם אוקי ממונא בחזקת מארי' דהא ב"ד מפקי מיני' יע"ש, וגם מתוס' הלז מוכח מדהוצרכו לסברא זו בע"כ ס"ל בעלמא היכי דאיכא חזקת ממון לא מהני אפילו רובא דאיתא קמן וכל זה ברור שכן דעת רוב פוסקים דלשמואל דקיי"ל כוותי' לא מהני אפילו רובא דאיתא קמן להוציא ממון, וכן נראה דעת רוב תשובת אחרונים ז"ל דס"ל דספק ספיקא לא מהני להוציא ממון אף דס"ס הוא מטעם רוב והוי רובא דאיתא קמן דספיקות הם לפנינו ומ"מ לא מהני וכל זה פשוט וברור:

כא) ואולם יש להתבונן ולהבין טעם של גליון תוס' ותה"ד הנ"ל הא טעם דסמוך מיעוטא לחזקת ממון שייך גם ברובא דאיתא קמן. ונלענ"ד להסביר דבריהם דהנה ראיתי לבעל פרי מגדים שכתב בספרו גינת וורדים כלל ל"ט ובשושנת עמקים כלל ט"ו דבר חדש לפמ"ש תוס' במס' בכורות דף כ' ע"ב ד"ה חלב דגם לרבנן דר"מ ס"ל דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה להחמיר מדרבנן ה"ה בממון מדאו' אזלינן בתר רובא רק דחכמים החמירו לומר סמוך מיעוטא לחזקה הם אמרו שאין מוציאין ממון ע"י רוב ויש כח ביד חכמים דהפקר ב"ד הפקר יע"ש ועיין בגיטין דף ל"ו ע"ב דלכ"ע בשב ואל תעשה יש כח בידם. מיהו דבריו תמוהין כיון דלשיטת ר"ת וסייעתו גם באיסור אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה להחמיר האיך קאמר שמואל כי אזלינן בתר רובא באיסורא. מיהו יש לקיים דבריו להפוסקים החולקים על ר"ת וסוברים דלרבנן דקיי"ל כוותי' לא אמרינן באיסור סמוך מיעוטא לחזקה אפילו להחמיר שפיר יש לומר דשמואל סובר בממון החמירו לומר סמוך מיעוטא לחזקת ממון ואין לתמוה במה שהחמירו בממון יותר מבאיסור דבלא"ה מוכרחין אנו לומר כן שלענין זה חמור להוציא ממון מאיסורא ושפיר יש לומר כמו כן על דין דרבנן ועיין תוס' ב"מ דף כ' ע"ב שמר היטב דבריהם משמע קצת כן וקצת ראי' יש ממס' ב"ק דאמר ר"ש בר נחמני מניין להמע"ה שנאמר מי בעל דברים כו מתקיף לה ר' אשי למה לי קרא סברא הוא כו' והקשה מוהר"ם לובלין ז"ל דילמא צריך קרא אפי' היכי דאיכא רובא נגד חזקה שלא מהני להוציא ממון דליכא למימר סברא הוא דהא חזינן דרב סובר דאזלינן בתר רובא ואשמעינן קרא שהמוציא מחבירו עליו הראי' יע"ש שכתב ליישב בדוחק כאשר כתב בעצמו ולפמ"ש בעל פרי מגדים א"ש דמן התורה גם לשמואל הולכין בממון אחר רוב דמדאו' רובא וחזקה רובא עדיף. מיהו יש לדחות דבלא"ה קשה מה שהקשו המפורשים דילמא צריך קרא אפילו אם תובע טוען ברי דליכא למימר סברא הוא דהא ר' הונא ור' יהודא ס"ל דחייב ובע"כ צריך לומר דקושי' ר' אשי קאי אליבא דר' הונא ור' יהודא או דס"ל כוותי' כמו כן יש לומר בישוב קושי' הנ"ל דקושי' רב אשי הוא לרב דוקא או דסובר כוותי' וכן הבין הפני יהושע ולכאורה יש להביא ראי' מהא דאיתא במס' גיטין דף ג' ע"א דקיום שטרות מדרבנן דמן התורה עדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד וכ' רש"י בד"ה נעשה דלא חציף אינש לזיופי וכתב בפני יהושע כוונתו דרוב ישראל לא חשידי לזייף והקשה הא קיי"ל זה כלל גדול בדין המע"ה ולא אזלינן בתר רובא יע"ש שכתב לפרש כוונתו דהוי כמילתא דעל"ג. ולפמ"ש א"ש בפשיטות דמן התורה אזלינן בתר רובא לכן מן התורה לא צריך קיום ומוציאין ממון אפילו בלא קיום רק חכמים דהחמירו לומר שאין הולכין בממון אחר רוב הצריכו קיום. ואולם גם ראי' זו יש לדחות דיש לומר רובא דרובא לא חשידי לזייף והוי המיעוט מיעוטא דמיעוטא דבכי האי גוונא דעת קצת פוסקים כמו שיתבאר בס"ד בפרט ו' דאפילו לשמואל הולכין בממון אחר רובא דרובא ויהי' איך שיהי' מ"מ יש לומר שכן הוא דעת גליון תוס' דהא דלא אזלינן בממון בתר רובא הוא רק חומרא דרבנן וא"כ שפיר יש לחלק בין רובא דאיתא קמן לבין רובא דלית' קמן וס"ל דברובא דאיתא קמן מפורש בתורה לילך אחר רוב אף נגד חזקה מקרא דאחרי רבים להטות ומ"ש תוס' בב"ק דף כ"ז ע"ב ד"ה קמ"ל דליכא חזקת ממון יש לומר דל"ל סברא זו כי כבר נבוכו בתשו' מוהר"א ששון סי' ר"ז ובספר גט פשוט ותומים בתקפו כהן להסביר סברא זו דאינו סברא פשוטה כל כך ויש מקום לחלוק על סברא זו וכבר כתב טו"ז ביו"ד סימן קי"ז ס"ק א' ובח"מ סי' ב' דבדבר המפורש בתורה אין כח ביד חכמים לסתור לכן ס"ל לגליון תוס' ותה"ד דרק ברובא דלית' קמן החמירו רבנן דכיון דברובא דליתא קמן דעדיף מחזקה כתבו תוס' במס' חולין דף י"א ע"א ד"ה מנא דילפינן מפרה אדומה דלא הוי כמפורש בתורה כמ"ש אחרונים ז"ל דמה דאתי' מכח הוכחה או ריבוי או גז"ש ושאר לימוד לא הוי כמפורש בתורה ויש בידם להחמיר לכן החמירו בממון לומר סמוך מיעוטא לחזקה ובשגם כי אינו נלמד להדי' שגם בממון עדיף רובא מחזקה משא"כ רובא דאיתא קמן שאמרה תורה להדי' דעדיף מחזקה דהא מוציאין ממון ע"י רוב דיינים שאמרה תורה אחרי רבים להטות לא יכולין חכמי' להחמיר ורוב פוסקים הנ"ל החולקים בע"כ אית להו סברת תוס' בב"ק ד"ה קמ"ל או דס"ל כפשוטו דמדאו' לא מהני רובא בממון כן נלענ"ד להפך בזכות הסוברים דברובא דאיתא קמן מוציאין ממון שלא יהי' דבריהם כל כך תמוהין ואולם להלכה כבר נתבאר שרבו החולקים וסוברים דאפי' ברובא דאיתא קמן אין מוציאין ממון וכפי פשוט שמן התורה לא מהני רובא בממון.

פרט ו

יבואר אי מוציאין ממון ברובא דרובא:

כב) יש לברר ברובא דרובא דהמיעוט הוא מיעוטא דמיעוטא אם מוציאין ממון לדידן דקיי"ל כשמואל דלכאורה יש לומר לפי מה שכתבו תוס' במסכת ב"ק דף כ"ז הטעם משום דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ומצינו באיסורין לר' מאיר דסובר מן התורה אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה או לשיטת רבינו תם וסייעתו במסכת בכורות דף כ"ף ע"ב דאפילו לרבנן אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה להחמיר מכל מקום כתבו דבמיעוטא דמיעוטא לא אמרינן סמוך והיינו מיעוטא דלא שכיח כמ"ש תוס' שם ורא"ש במס' יבמות דף קי"ט ע"ב ובתוס' גיטין דף ב' ע"ב ד"ה סתם דגם התם איכא חזקת א"א כמו כן יש לומר בממון לא אמרינן סמוך מיעוטא דמיעוטא לחזקה ומצאתי ראיתי שמוהרש"ל ז"ל כתב כן בספר יש"ש במס' ב"ק בפ' המניח דף כ"ז סי' א' שאין הולכין בממון אחר רוב אבל לא בתר מיעוטא דמיעוטא וכ"כ בעל פרי מגדים בספרו גינת יורדים כלל ל"ט ובפרי מגדים בא"ח סי' תקי"ג במשבצות זהב ס"ק ו', ולענ"ד דין זה במחלוקת קמאי ז"ל שנויה ונראה פשוט לסברת תוס' ב"ק הנ"ל משמע כדבריהם ואפשר לפרש נמי כן כוונת תוס' במס' סנהדרין דף ג' ע"ב ד"ה ד"מ במה שכתבו דרובא דלרדי' הוי רוב גרוע אבל רוב גמור מהני שבארתי בפרט א' לפרש כוונתם על פי דברי רמב"ן ולפמ"ש מוהרש"ל יש לפרש כוונתם דס"ל רוב דלרדי' הוא רק רובא ולא רובא דרובא לכן אמרינן סמוך כו' אבל ברובא דרובא מוציאין והנך דחשבו הם רובא דרובא וכן נראה דעת תוס' במס' ב"מ דף כ' ע"ב דאיתא שם א"ל ר' עמרם לרבה האיך פשיט מר איסורא מממונא והקשו בתוס' בד"ה איסורא הא טפי אין מחמרינן בממונא דהא אין הולכין בממון אחר רוב ובאיסורא אזלינן בתר רובא אפילו היכי דאיכא חזקה דא סורא כנגד הרוב ולא חיישינן שמא במקום נקב קשחיט ותירצו דמ"מ בא"א החמירו דמים שאל"ס לא תנשא לכתחילה אעפ"י שרובן מתים יע"ש וכל הרואה יפלא דעדיין קשה איך קאמר האיך פשיט מר כו' הא עכ"פ לא מצינו חומר באיסור מבממון דכמו דס"ל בדבר שבערוה לא מהני רובא נגד חזקת א"א ה"נ בממון לא אזלינן בתר רוב, וראיתי בשו"ת שב יעקב חלק ב' סי' ל"ה שהרגיש בקושיא זו ודחה תי' זה וכן תמה בספר באר יעקב דף ל"ט ע"א וע"ב ולפמ"ש דברי תוס' אתי' כפשוטו דהנה תוס' כתבו במס' בכורות דף כ' ע"ב ובכמה דוכתי במשאל"ס איכא רובא דרובא למיתה ומיעוטא דלא שכיח הניצולים והוי מיעוטא דמיעוטא ואפ"ה החמירו חכמים שלא לסמוך על רוב ולא תנשא לכתחילה ואילו בממון כה"ג היכי דאיכא רובא דרובא שמיעוט הוא מיעוטא דמיעוטא מהני אפי' להוציא ממון כמ"ש רש"ל וא"כ מוכח דדבר שבערוה חמור מממון דבאותו רוב שהחמירו בדבר שבערוה לא החמירו בממון וא"ש וא"כ מצינו ראיה מתוס' לדברי מוהרש"ל:

כג) אמנם ראיתי במרדכי בענין זה דברים סתומין וצריכין ביאור דאיתא בהגהות מרדכי במס' כתובת בפרק אלמנה ניזונית סי' ש"מ וז"ל תשובת רבינו מרדכי על ששאלתם ראובן הלך לעולמו בלא בנים והניח אח קטן ואשתו מעוברת ואחר פטירתו ילדה ומת הולד תוך שלשים יום והיא תובעת מזונות ממה שהכניסה ועוד תובעת כיון שאין יכול לייבם כשיגדיל דשמא בן קיימא ילדה שיפקידו נכסי בעלה ביד איש נאמן עד שיגדיל ויחלוץ או אם ימות שתגבה כתובתה כו' תשובה נ"ל דמזונות לית לה כלל אלא ג' חדשים ראשונים אבל זאת נראה לי שנוטלת כתובתה לאלתר דאזלינן בתר רוב המצוי ורוב נשים ולד מעלי' ילדן ונמצא הגיע עתה לגבות כתובתה כו' והטעם כפי' רבינו יצחק בפ"ב דיבמות מיעוטא דלא שכיח שרי אפילו לר"מ דחייש למיעוט כו' ולהאי דפ"ק דחולין דאמרינן רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם ולא אמרינן סמוך מיעוטא דאינן מומחין לחזקה דבהמה בחי' בחזקת איסור עומדת משום דרובא שכיח טובא והכא נמי רוב נשים ולד מעלי' ילדן שכיח טובא ומהני להוציא ממון אפי' למ"ד אין הולכין בממון אחר רוב כדאיתא שילהי פ"ק דכתובת אם רוב ישראל ישראל למאי הילכתא להחזיר לו אבידה ופי' רש"י ז"ל רבותא הוי שמוציאין ממון מיד ישראל הזוכה בו והו' אמרינן בהמוכר פירות וכ"ש הכא להחזיק דשטר העומד לגבות כגבוי דמי עכ"ל והובא דבריו בשו"ת מר"י מינץ סי' י"ד ומשמע להדיא מדבריו דאפילו לולי טעמא דבעל השטר מוחזק ג"כ מהני רובא דשכיח טובא להוציא ממון דהא כתב וכ"ש הכא דהוי להחזיק והיינו כמ"ש רש"ל ואולם דבריו צריכין ביאור דמ"ש להביא ראיה מספ"ק דכתובת ליכא ראיה כמ"ש בעצמו בסי' קמ"א דאפילו למ"ד אין הולכין בממון אחר הרוב היינו דוקא כשאנו רוצים להוציא היכי שבא לידו ברשות בעלים אבל הך מציאה דלמא שלא כדין בא לידו לכ"ע הולכין אחר רוב להוציא מידו יע"ש א"כ אין הטעם משום דהוי רובא דשכיח ואדרבא ממשמעות המשנה וש"ס שם משמע שמיירי בכל גווני אפילו אם המיעוט אינו מיעוטא דמיעוטא ג"כ מ"ש כדאיתא בפ' המוכר פירות לא מצאתי שם רמז לזה, לכן נלענ"ד כוונתו דמ"ש ורוב נשים ולד מעלי' ילדן לא נמשך על מ"ש אח"כ שמהני אפילו להוציא ממון רק שנמשך על מ"ש לעיל מיניה להביא ראיה דדמי למשאל"ס דכמו בשאל"ס אם נשאת לא תצא ולא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה משום דמיעוטא לא שכיח ה"נ שרי בדיעבד ואם נשאת לשוק לא תצא ולא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקת זקוקה ליבם ואסורה לשוק כיון שרובא שכיח טובא ומ"ש אח"כ ומהני אפי' להוציא הוא ענין בפני עצמו וכוונתו כמו דמוכח משם היכי דליכא חזקת ממון גמור הולכין אחר רוב אף שבעל אבידה תופס מ"מ נגד מעלת התפיסה מהני כח הרוב וכן איתא בפרק המוכר פירות אף שלא מבואר כן בפירוש מ"מ משמע כן דוקא דומיא דמוכר שור שמדעת בעלים בא לידו הוי מוחזק בממון ממש משא"כ הכא אף שאשה אינה מוחזקת בנכסים מ"מ התופס בנכסים אין לו חזקת ממון כיון שסופו להחזיר דהא כשיגדיל ותחלוץ תגבה כתובתה ואין הסכסוך רק על זמן גביה בכה"ג לא הוי חזקה גמור, וכיו"ב כתבו תוס' במס' ב"ב דף ס"א ע"ב ד"ה ארעתא היכי דסופו להחזיר לא הוי מוחזק וע' ב"מ דף ק"ג ע"א ד"ה פרדיסי וכיון דמוכח משם היכי דליכא חזקה מעלי' רק הוא תופס אזלינן בתר רובא להוציא ממון ה"ה וכ"ש דהוי להחזיק בשטר העומד לגבות כגבוי דמי והוי כאילו היה מוחזקת ממש וא"ש (ובגוף דברי מרדכי מ"ש כב"ש כבר הרגישו ז"ל ואכ"מ) וא"כ מדלא כתב הטעם דרובא דשכיח מהני להוציא ממון בע"כ דסובר מטעם זה לא מהני לכן בחר בטעם אחר ומשמע דל"ל סברת רש"ל מיהו יש לפרש כוונת המרדכי שכתב ב' טעמים חדא כיון דהוי רוב דשכיח טובא מהני אפילו להוציא ממון וכמו במשאל"ס שמטעם זה גובה כתובתה ויורשין יורדין לנחלה כמ"ש שם ועוד דמוכח מפ"ק דכתובת דהיכי שאין הרוב נגד חזקת ממון מהני אפי' אם הרוב נגד התופס מכ"ש הכא שבעל השטר הוא מוחזק ומ"ש כדאיתא שילהי פ"ק דכתובת הוא טעם בפני עצמו או שהיה כתוב וגם יש לומר כדאיתא כו' ולכאורה מוכח פי' זה דהא במשאל"ס דגובה כתובתה אף דאיכא חזקת ממון ולא שייך סברא הנ"ל דסופו להחזיר דאולי הוא חי ולא תבוא לידי גביה לעולם ובע"כ הטעם כיון דהוי רובא דשכיח טובא והוא ז"ל מדמה נידון דידן למשאל"ס ובע"כ צ"ל שכתב ב' טעמים ומוכח דסובר כרש"ל וע' במרדכי בפ"ק דיבמות דף כ"ה ע"א סי' ט"ז בתי' כתרא ודוק:

תוכן העניינים

שערי תורה חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה