שערי תורה חלק ג· רבי בנימין וולף לב
כלל יא · פרט ב
יבואר טעם לחלק בין איסורא דאזלינן בתר רובא ובממון לא מהני רובא:
ה) בפרט א' מבואר הקו' מ"ט דשמואל אמאי לא מהני רובא בממון והנה בתוס' ב"ק דף כ"ז ע"ב ד"ה קמ"ל מבואר הטעם דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע רובא ואזלו לשיטתם שמבואר בדבריהם בתוס' במסכת ב"ב דף כ"ג ע"ב ד"ה חוץ וב"מ דף כ"ג ע"א ד"ה והא וכתובת דף ט"ו ע"ב ויומא דף פ"ה ע"ח ד"ה להחזיר דהיכי דליכא חזקת ממון גם לשמואל אזלינן בתר רובא ועיין שו"ת תרומת הדשן סי' שי"ד וש"ך חושן משפט סי צ"א בסופו ושו"ת מוהרי"ט ספר ב' סי' קכ"ג וברש"י במס' ב"מ דף כ"ד ע"א ד"ה מי קתני ובס' שיטה מקובצת שם ובשו"ת חוות יאיר סי' ר"ה אמנם אכתי צריך ביאור מ"ש באיסורא קיי"ל כחכמי' דר"מ דרובא וחזקה רובא עדיף ולא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה כדאי' במס' קדושין דף פ' ע"א וחולין דף פ"ו ונדה דף ח"י ע"ב בתינוק שנמצא בצד עיסה ובצק בידו ר"מ מטהר וחכמים מטמאין מפני שדרכו של תינוק לטפח ומבואר שם טעמייהו ר"מ סובר כיון דרוב תינוקת מטפחים ומיעוט אינם מטפחים ועיסה זו בחזקת טהרה עומדת סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע רובא ורבנן מיעוטא כמאן דליתא דמי ורובא וחזקה רובא עדיף וקיי"ל כחכמים כמ"ש רמב"ם בפי"ו מהל' אבות הטומאות הלכה ג' ובכלל רובא וחזקה נתבאר שדעת קצת קמאי ז"ל דלרבנן לא אמרינן סמוך כו' להחמיר ואפילו לר"ת וסייעתו שהוא רק חומרא דרבנן ומדאו' רובא עדיף מחזקה ומסוגי' הש"ס משמע לשמואל מדאו' לא מהני רובא בממון. ולכאורה עלה בדעתי ליישב וקדמני בזה כבוד אאמ"ו הגאון זצ"ל בשו"ת שמן רוקח חלק א' סי' ט' ויען כי כתב בקיצור לכן באתי להסביר דבריו המתוקים, דע כי בממון איכא ארבעה מיני חזקות, (א') חזקת ממון (ב') חזקת מרא קמא (ג') חזקה דאתי' מכח סברא (ד') תופס ובאיסורא איכא שלשה עניני חזקות (א') חזקת הגוף (ב') חזקה קמייתא (ג') חזקה דאתי' מכח סברא וביאור הענין מבואר הנה חזקת מרא קמא שייך אף בדבר שאין שום אחד מצדדים תופסין כדאיתא במס ב"מ דף ק' ע"א מ"מ יש לו חזקת מרא קמא כיון דקודם שנולד הספק הי' שלו ונראה דחזקת מרא קמא בממון הוא כמו חזקה קמייתא באיסורין כעין דאיתא במס' חולין דף י' ע"ב בכל ספק שנולד לנו מוקמינן מילתא דמספקא לן על חזקה כמו שהי' קודם שנולד הספק וכמו דאיתא שם אוקי מילתא אחזקה וכמו שפרשתי בכלל ע"א בממון ה"נ בממון אם נולד לנו ספק למי שייך מוקמינן על חזקה כמו שהי' קודם שנולד הספק וכן הבין הטורי זהב בח"מ סי' ע"ה וחזקת ממון הוי שיש לו כח של חזקה דהיינו חזקת מרא קמא וגם יש לו עתה מעלת התפיסה בדבר שדנו עליו הוא מוחזק אותו שהוא מרא קמא ותופס הוי שאין לו חזקת מרא קמא לסייע שלא הי' מעולם שלו רק שיש לו מעלת התפיסה וא"כ לא ק' מידי קו' הנ"ל דשפיר יש לחלק בין איסורא לממונא דהא דקיי"ל באיסורא רובא וחזקה רובא עדיף היינו נגד חזקה לבד משא"כ בממון מלבד החזקה שהוא כעין חזקה קמייתא באיסורא יש לו מעלת התפיסה וזהו כוונת אאמ"ו הגאון זצ"ל שכתב שם וז"ל, הנה בתופס בעדים אין שום צד וסברא לזכותו מצד התפיסה ואעפ"כ אין להוציא ממנו בלי שום ראי' וסברא כי מחמת שאין בידינו לכוף את האדם שיעשה איזה דבר אם לא שיהי' לו סברא כל דהו עכ"פ ואני מכנה את התפיסה בעדים למעלה ולא לסברא כי אין לו שום סברא אבל המוחזק בממון מקודם יש לו מעלה וסברא כלומר מעלה יש לו שהרי הממון בידו ולא יהי' אלא תופס וגם יש לו סברא דאמרינן מצד הסברא דהממון הוא שלו דאוקי הממון בחזקת מרא קמא וכמו באיסורין חזקת הגוף וכיוצא בזה דסמכינן על החזקה להתיר דמחמת החזקה אמרינן דהסברא נותנת להתיר, ועתה אני מכנה את המוחזק בממון בלא תפיסה שיש לו מעלה וסברא אם באנו להוציא ממנו צריכין אנו לשקול נגד סברא שלו סברא אחרת שיהי' עכ"פ בנושא אחד וגם שיהי' עכ"פ איזה סברא כל דהו לדחות את המעלה כי המעלה בסברא כל דהו דחינן אבל בלא שום סברא אין לדחות את המעלה ואוקי סברא להדי סברא ונשאר המעלה בתקפו לכן קיי"ל אין הולכין בממון אחר רוב משום דרוב הוא ג"כ סברא דסברא נותנת שהוא כן ולהמוחזק יש מעלה יתירה עכ"ד פח"ח והיינו כנ"ל דרב סובר דאלים כח הרוב אפי' לדחות מעלת התפיסה ושמואל סובר אף דבאיסורין רובא וחזקה רובא עדיף מ"מ בממון אין בכחו לדחות כח של חזקת ממון וכח התפיסה ויש לומר שזהו כוונת תוס' בב"ק דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה והיינו דחזקת ממון אלים, ולפ"ז נולד שלשה דינים מחודשים (א') דשמואל מודה דהולכין בממון אחר רוב אם לית לי' למוחזק עתה בממון חזקת מרא קמא רק מעלת התפיסה לבד אף שתפס בהיתר מ"מ נגד תופס לבד רובא עדיף וכן מוכח דעת תוס' במס' כתובת דף ט"ו ע"ב ד"ה להחזיר במצא תינוק מושלך אם רוב ישראל ישראל ומחזירין לו אבידה כתבו שם אף לשמואל אזלינן בתר רובא יע"ש ומשמעות דבריהם כיון שאין לבעל אבידה חזקת מרא קמא רק שיש לו שם תופס ועיין בס' שיטה מקובצת שם (ב') גדולה מזו נראה לדברינו דאם אין שום אחד מצדדים עכשיו מוחזק בממון ויש לאחד חזקת מרא קמא ולשני כח הרוב, הרוב עדיף ודוקא נגד חזקת ממון שיש לו גם מעלת התפיסה לא מהני רוב אבל נגד חזקת מרא קמא לבד הרוב עדיף כיון דדומה לחזקה קמייתא באיסורין דרובא וחזקה רובא עדיף, וכן ראיתי בספר קצות החושן סי' רפ"א ס"ק ז' שכ' כן דרובא עדיף מחזקת מרא קמא, אך בש"ך ח"מ סי' צ"א ס"ק ל"ג בסופו נראה דסובר דרובא לא מהני נגד חזקת מרא קמא שכתב שם דלא מהני ס"ס נגד חזקת מרא קמא וס"ס הוא מטעם רוב כמ"ש בעצמו לכן צ"ע לדינא. (ג') נראה לחדש דין דאפי' נגד חזקת ממון שיש להמוחזק עתה בממון כח חזקת מרא קמא אם חזר בעל הרוב ותפס ממנו אפי' בעדים שאין לו מיגו מ"מ מהני תפיסתו כיון דעיקר טעמא דלא מהני רובא בממון כיון שיש למוחזק מעלה יתירי' מבעל הרוב א"כ כשחזר ותפס אי אפשר לב"ד להוציא ממנו אח"כ כיון שיש לבעל הרוב אותו מעלה. ומצאתי כן בבעל התרומות שער נ"א חלק ח' שכתב וז"ל וכן משמע בפרק האשה שנתארמלה דף ט"ז ע"ב זימנין דתפסה בעדים וטעמא משום דרוב נשים בתולת נישאת וניהו דלא מפקינן ממונא כשמואל אבל אי תפס לא מפקינן מיני' עכ"ל ומיהו מקמאי ז"ל לא נראה כן וראי' זו יש לדחות להמעיין שם בקמאי ז"ל דוק ותשכח וצ"ע לדינא:
ו) אמנם לא זכיתי להבין דהא מוכח דלשמואל אין הולכין בממון אחר רוב אפי' היכי דאין למוחזק בממון חזקת מרא קמא דהא עיקר מחלוקתם במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דסובר שמואל דקם המקח ואין צריך המוכר לחזור ללוקח דמי המקח דלית ליה למוכר חזקת מרא קמא במעות דהא המעות הי' מתחילה שייך ללוקח ואין לו למוכר רק מעלת התפיסה לבד ואפ"ה ל"מ רובא להוציא מתופס, וכן מבואר בתוס' במס' ב"ב דף ס"א ע"ב ד"ה ארעתא שכתבו וז"ל כדאשכחן גבי מוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דאזלינן בתר מוחזק במעות ואעפ"י שמתחילה הי' של לוקח ולא אמרינן בחזקת בעלים ראשוני' קיימא יע"ש, אמנם יש לעיין דהנה במס' כתובת דף ט"ו ע"ב ויומא דף פ"ה ע"א ד"ה להחזיר על הא דאיתא שם מצא תינוק מושלך אם רוב ישראל ישראל אמר ר' פפא להחזיר לו אבידתו כתבו שם וז"ל ואפילו לשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר רוב היינו במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן שבהיתר בא המעות לידו ומדעתו נתנו לו הלוקח אבל הכא מודה דאזלינן בתר רובא עכ"ד, נראה שהבינו כיון שנתן מדעתו יש לו חזקת מרא קמא במעות והוי כשאר חזקת ממון ובמס' יומא שם כתבו וז"ל ואע"ג דס"ל לשמואל אין הולכין בממון אחר הרוב ה"מ היכי דאתי' לידי' ברשות בעלים כמו המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן אבל היכי דלא אתי לידי' ברשות בעלים לא אזלינן בתר רובא יע"ש ומי יתן שאזכה להבין דעת קדושים מה בכך דאתי' לידי' ברשות הא גם באבידה אתי לידי' ברשות התורה שהתורה התירה לזכות באבידה ובהיתר בא לידו אטו משום שבא לידו ברשות בעלים יהי' אלים כחו הא לא דמי לשאר חזקת מרא קמא דמוקמינן הדבר כמו שהי' קודם שנולד הספק שהי' בחזקתו משא"כ הכא שהספק נולד בשעת מכירה ואם נוקי הדבר כמו שהי' קודם שנולד הספק יש ללוקח חזקת מרא קמא במעות ואין לו למוכר רק שם תופס וכמ"ש להדי' במס' ב"ב וא"כ דמי ממש למציאה:
ז) וכדי ליישב הדברים על נכון ההכרח לברר כלל גדול בעניני חזקות אשר הוא מבוא לכמה ענינים רבינו הגדול רמ"א ביו"ד בדרכי משה סי' ל"א ס"ק א' כתב וז"ל מעשה בא לידינו בראש בהמה שיש בה מים וקודם שידעו הדבר חתכו הגלגולת לשנים ומקצת מן המוח עם הגלגולת ולא הי' נודע אם המוח מקיפן או לא ואסרנוהו ויש שהיו רוצין להכשיר מהא דתניא נשחטה הותרה עד שיוודע לך במה נטרפה ולא דמי הואיל והי' כאן ריעותא ברורה מחיים אין להכשיר משום זה יע"ש, וכ"כ בהגהות רמ"א בסי' נ' וש"ך שם בס"ק ג' הביא שמוהר"ם לולבין בסי' ס"ו חולק על זה והכשיר והמעיין שם היטב במקור הענין, ובב"ש סי' קי"ז ס"ק ט"ז יראה שרמ"א ומוהר"ם נחלקו בכלל גדול לרמ"א בחזקה אזלינן בחר שעה שנולד הספק ולידת הספק נתברר שהי' מחיים ובאותו זמן הי' בחזקת איסור אבר מן החי ומחזיקין מאיסור לאיסור אחר כמו שגילה רז זה רמב"ן ורשב"א בחי' ליבמות, דף ל"א ובחי' לחולין דף ט' ע"א בהבנת שיטת רש"י שכתב שם בדברי ר' הונא דאמר בהמה בחזקת איסור עומדת ר"ל בחזקת איסור אבר מן החי שהקשו תוס' במס' ביצה דף כ"ה ע"א ד"ה בחזקת דא"כ למה לן עד שיוודע במה נשחטה דכיון דחזינן שמתה לא שייך איסור אמ"ה דאיסור אמ"ה לא שייך אלא מחיים לכן פירשו בחזקת שאינה זבוחה ואולם רשב"א מיישב שיטת רש"י דסובר כיון דמעיקרא בחזקת איסור אמ"ה ועכשיו נמי לא נתברר אם נשחטה כהוגן הרי היא מוחזקת מאיסור לאיסור אחר יע"ש, ואף שהוא משני שמות ומשמע להדי' דאיכא חזקת איסור על איסור שני כיון דמחזיקין מאיסור לאיסור וכן משמע בתוס' מס' כתובות דף ע"ה ע"ב ד"ה ספק לשיטת ר"ת דוק ותשכח ותמהני על שו"ת מוהרי"ט ספר א' סי' פ"ג וטורי אבן במס' חגיגה דף מ"ב שכתבו ג"כ כלל זה ולא הביאו ראי' מקמאי הנ"ל, ואולם מוהר"ם ז"ל סובר דאזלינן בתר שעה שנודע הספק והיכי שעכשיו הוא בחזקת היתר קם בחזקתו והכא אף שנולד הספק מחיים ובאותו זמן הי' בחזקת איסור לא אזלינן בתר חזקה שהי' באותו זמן רק בתר שעה שנודע לנו דעכשיו נודע הספק לאחר שנשחטה וקמה בחזקת היתר, הגם די"ל דמוהר"ם סובר דאין מחזיקין מאיסור לאיסור אבל המעיין היטב במקור הענין יראה כמו שכתבתי דכ"ע ס"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור רק דנחלקו כנ"ל, ולפי מ"ש הש"ך שם נחלקו אמוראים בזה לרבא ור' יוסף אזלינן בתר שעה שנודע הספק ולאביי ורבא בתר שעה שנולד הספק עיין שם היטב ותמצא כמ"ש, ובכלל זה אמרתי בדרך פלפול ליישב סוגי' דמס' סוכה דף ל ע"א שנתבאר בכלל א' פרט א' דאי' שם דאמר ר' הונא להנהו אונכרי כי זבניתו אסא מכותים לא תגזזו אתון אלא לגזוזי אינן מ"ט סתם כותים גזלי ארעתא נינהו יע"ש, והקשו מפורשים ז"ל למה הקפיד דוקא על הני דזבני לשם מצוה הו"ל להקפיד על פירות של כל ימות השגה כשקונים פירות לאכילה שלא יגזזו בעצמם משום ספק איסור גזל ומ"ש לאו זה משאר לאווין (ואין ענין דומה למ"ש התומים בקיצור ת"כ דלא אסרה תורה ספק גזל כמבואר ההפרש לכל מעיין) ולחד לישנא דרש"י דעיקר ההקפד משום מצוה הבאה בעבירה א"ש, אבל לל"ק קשה ועיין בס' חק יעקב סי' תנ"ד ס"ק ו' ובטו"ז סי' תרס"ב ס"ק ו', ובכלל הנ"ל א"ש דהנה נודע לרמב"ם ספיקא דאו' מדאו' לקולא רק מדרבנן לחומרא וכתב הפר"ח ביו"ד סי' כ"ט שהקילו בכמה מקומות דהם אמרו והם אמרו יע"ש. מיהו היכי דאיתחזק איסורא מודה הרמב"ם שהוא מן התורה לחומרא דהא אפי' באיקבע איסורא כגון בחתיכה מב' חתיכות כתב מוהרי"ט בספר ב' סימן א' ופר"ח בכללי ס"ס כלל א' דמן התורה לחומרא כיון דחייב אשם תלוי מכ"ש כשיש חזקת איסור לבד דהא אזלינן בתר חזקה וא"כ לשיטת רש"י וסייעתו דמחזיקין מאיסור לאיסור אחר נראה שאסא עומדת בחזקת איסור כיון שהאסא כשהיא פחותה מג' טפחים פסולה למצוה לכן אף כשבאה לשיעור שלשה טפחי' נפקע איסור הלא כיון שנולד ספק איסור אחר והוא ספק גזל מחזיקין מאיסור זה לאיסור אחר והוי בחזקת איסור כנ"ל, ובכה"ג מן התורה לחומרא ולא יכולין להקל ולכן יש לומר מה"ט מזכיר אסא ולא בשאר פירות כיון דליכא חזקת איסור הקילו כמ"ש פרי חדש הנ"ל וי"ל ר' הונא לשיטתו דבע"כ סובר ספיקא דאור' מן התורה לקולא היכי דלא איקבע איסורא לפמ"ש מוהרי"ט ופר"ח בישוב קו' רשב"א על רמב"ם האיך משכחת אשם תלוי ותירצו דבאמת דין שכתב רמב"ם הוא מחלוקת תנאים ואמוראים במס' כריתות דף י"ז ע"א מאן דסובר אפילו בחתיכה אחת חייב א"ת בע"כ סובר סד"א מדאו' לחומרא ומאן דסובר דבעינן שתי חתיכות סובר בחתיכה אחת כיון דלא איקבע איסורא ספיקו מן התורה לקולא ושם משמע דר' הונא סובר דבעינן שתי חתיכות ובלא"ה כיון דרב רבו סובר כן בע"כ גם ר' הונא סובר כן וכדאיתא במס' שבת דף קנ"ח ע"א ובע"כ סובר סד"א מדאו' לקולא לכן הקפיד דוקא באסא דאיכא חזקת איסור לר' הונא לשיטתו בחולין דף ט' דסובר בהמה בחי' בחזקת איסור עומדת והיינו חזקת איסור אמ"ה ומחזיקין מאיסור לאיסור כמ"ש רש"י לכן דוק' אסא אסור משא"כ פירו' לאכיל' דליכא רק ספק גרידא יש לומר דהקילו כיון דהם אמרו והם אמרו כמ"ש בספר פרי חדש ולפ"ז מוכח כשיטת רמ"א דאזלינן בתר שעה שנולד הספק דהנה עיקר הספק אם האסא גזול נודע לנו עכשיו כשקונה הישראל דעד עתה לא נודע לנו שום ספק כי לא היינו דנין על זה כלל דמה איכפת לן אם הקרקע גזול ביד עכו"ם רק עכשיו נודע לנו הספק ודנין על הספק כיון דהוא נ"מ לדינא ואי אזלינן בתר שעה שנולד הספק בוודאי הספק אם הקרקע גזול נולד מזמן כביר אף קודם שקנה ישראל לאסא ונראה אי אזלינן בתר שעה שנודע הספק לנו דהיינו משעה שבאנו לדון על הדבר לא הוי האסא בחזקת איסור ולא דמי להתם דמעולם הי' הבהמה בחזקת איסור דבשעה שהי' חי הי' בחזקת איסור אבר מן החי וכשנולד ספק בשחיטה נולד ספק איסור אולי לא נשחטה כהוגן ולא היה רגע בלי חשש איסור וכמו כן בהאי דנזקק לטומאה המובא בתוס' כתובת דף ע"ה ג"כ לא הי' רגע בלי חשש טומאה משא"כ הכא לאחר שגדלה האסא שלשה טפחים וקודם שקנה ישראל לאסא כיון שבאותו זמן לא היינו דנין כלל אם הוא ספק גזל רק עכשיו כשקונה ישראל לאסא נודע לנו ספק אם האסא גזול ובאנו לדון עליו נראה דהוי רק ספק גרידא וליכא חזקת איסור דהא כיון שהיא בת שלשה טפחים כבר יצאה מחזקת איסור ולא שייך לומר מחזיקין מאיסור לאיסור אבל אי אזלינן בתר שעה שנולד הספק והספק גזל הוא מזמן כביר וממילא גם בשעה שהאסא הי' אסורה מחמת שאינינה בת שלשה טפחים הי' ג"כ ספק איסור גזל אזי כשגדלה האסא ונפסק ממנו אותו חשש ונתחזק אז לאסור אחר שמא האסא גזול והוי האסא בחזקת איסור ובע"כ ר' הונא סובר כסברת רמ"א הנ"ל וא"ש:
ח) והנה בספרי שערי תורה ח"א כתבתי דנראה דדין הנ"ל הוא מחלוקת אמוראים במס' ב"מ דף ק"ב ע"ב דאיתא שם מעשה באחד ששכר מרחץ מחבירו בשנים עשר זהו' לשנה מדינר זהב לחודש ובא מעשה לפני רשב"ג ור' אסי ואמרו יחלוקו את חודש העיבור ואמר שמואל בבא באמצע החודש אבל בא בתחילת החודש כולו למשכיר בא בסוף החודש כולו לשוכר ופי' רש"י דכיון שיש ספק איזה לשון נתפס כשבא באמצע החודש ואמר לו צא מביתי או תן לי שכר חודש זה הדין יחלוקו דמחמת ספק אמרינן העמד ממון על חזקתו ומה שדר כבר לא מפקינן ודלמא לשון אחרון אית לן למיתפס זה שלא עבר מן החודש או יצא או יתן לו שכרו דהעמד קרקע בחזקת בעלים אבל אם בא בתחילת חודש דמשכיר מוחזק כולו למשכיר בא בסוף חודש דשוכר מוחזק בממון כיון שכבר דר בו כולו לשוכר דהעמד ממון על חזקתו יע"ש ור' נחמן חולק ואמר קרקע בחזקת בעלים עומדת פי' רש"י וז"ל ואפי' בא בסוף חודש כולו למשכיר שהספק לא עכשיו נולד אלא מתחילת חודש נולד העמד קרקע על חזקתו ונמצא שדר בשל חבירו וצריך להעלות לו שכר יע"ש משמע להדי' דנחלקו בסברא הנ"ל שמוחל סובר דאזלינן בתר שעה שנודע הספק לב"ד דהיינו משעה שטענו לפני ב"ד לדון על דברי ריבם וכיון שעכשיו השוכר מוחזק בממון דהא כבר דר בו ואין הסכסוך רק על הדמים קם בחזקתו שיש לו חזקת ממון המסייע לו ור' נחמן סובר דאזלינן בתר שעה שנולד הספק והספק נולד בתחילת חודש ובאותו זמן הי' המשכיר מוחזק בקרקע אזלינן בתר חזקת המשכיר ובענינים אלו איסורא וממונא שווין וגם הבית שמואל בסי' קי"ז מדמה זה לזה וע' תוס' במס' ב"מ דף ק"ג ע"א ד"ה פרדיסי ותוס' ב"ב דף ס"א ע"ב ד"ה ארעתא ולפ"ז יש לומר דהנה בנידון דידן במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן הספק שיש לנו אם קנה לרדי' או לשחיטה נולד בשעת מכירה רק שלא נודע לב"ד כי אם עכשיו לאחר שכבר החזיק המוכר בממון והלוקח בבהמה ואי אזלינן בתר שעה שנולד הספק ונמצא כמו דאמרינן בכל החזקות כשיש ספק מוקמינן על חזקה כמו שהי' קודם הספק לית למוכר חזקת מרא קמא בממון דמי מחיר המקח שתחת ידו ואדרבא יש ללוקח חזקת מרא קמא בממון דהא קודם שהתחיל המכירה הי' הלוקח מוחזק בממון ועכשיו שנולד הספק בשעת מכירה אי המקח טעות או לא נשאר הענין כמו שהי' קודם שנולד הספק ול"ל למוכר רק מעלת התפיסה שתופס ומוחזק בממון וכמ"ש תוס' בב"ב דף ס"א הנ"ל אבל אי אזלינן בחזקה בתר שעה שנודע הספק לב"ד ובכל מקום שיש חזקה אמרינן אוקי הדבר על חזקתו כמו שהי' קודם שנודע הספק לב"ד שפיר כתבו תוס' במס' כתובת דף ט"ו ויומא דף פ"ה שיש למוכר חזקת ממון ממש דהא כיון שקנה ברשות ובא לידו מדעת הלוקח הי' המעות דמי מחיר המכר בחזקת המוכר כיון שלא נודע לנו ריעותא במכירה ובעת שנודע הספק לב"ד אם קנה לרדי' או לשחיטה מוקמינן על חזקתו כמו שהי' קודם שנודע הספק שהי' דמי המכר בחזקת המוכר א"כ יש למוכר חזקת ממון ממש דהיינו חזקת מרא קמא בצירוף מעלת התפיסה וא"כ שמואל לשיטתו דסובר במס' ב"מ דאזלינן בתר שעה שנודע הספק שפיר כתבו תוס' במס' כתובת ויומא דהא דסובר אין הולכין בממון אחר רוב היינו היכי דאתא לידי' ברשות בעלים שהוא מוחזק בממון שיש לו חזקת מרא קמא ג"כ המתנגד לרוב אבל נגד מעלת התופס לבד כמו באבידה גם שמואל מודה דמוציאין ממון ע"י רוב וא"ש ונכון:
ט) אמנם קשה לפי מה שכתבתי בכללי חזקות דמוכח מסוגיא דמס' קדושין דף ט' דבע"כ רב סובר דאזלינן בתר שעה. שנולד הספק וכר' נחמן ולכאורה לפי דברינו הנ"ל קשה מסוגיא דב"ב דף צ"ב ע"ב דמקשה על רב ממתני' האשה שנתארמלה או שנתגרשה היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך אם יש עדים שיצאה בהינומא כתובתה מאתים טעמא דאיכא עדים הא ליכא עדים לא ואמאי לימא הלך אחר רוב נשים דבתולת נשאות יע"ש דילמא הא דסובר רב דמוציאין ממון ע"י רוב דוקא ברובא דלרדיא כיון דאזלינן בתר שנולד הספק ליכא למוכר חזקת מרא קמא בממון דהא הספק חל בשעת קניה ואדרבא חזקת מרא קמא מסייע ללוקח לכן רובא וחזקת מרא קמא המסייע ללוקח עדיף ממעלת התופס שיש למוכר ואזיל לשיטתו ושמואל לשיטתו דסובר דאזלינן בתר שנודע הספק איכא למוכר חזקת מרא קמא בצירוף מעלת התפיסה לכן לא מהני הרוב משא"כ התם בהאי דהאשה אפילו רב מודה שאין הולכין בממון אחר רוב כיון שיש לבעל חזקת ממון מעלי' דהא החזקת מרא קמא מסייע להבעל דהא קודם שנולד הספק מעולם הי' הממון ברשות הבעל לא אלים הרוב נגד חזקת ממון מעלי' שיש לו חזקת מרא קמא בצירוף מעלת התפיסה ולכאורה יש לומר כעין שכתב בעל המאור בכתובת דף ט"ז ע"א לשיטתו דקושי' הש"ס שם קאי אף לשמואל כיון דאיכא רובא וחזקת הגוף שהיתה בתולה אפי' לשמואל מהני להוציא יע"ש כמו כן יש לומר לשיטתינו דקושי' הש"ס קאי לרב כמו שפי' רשב"ם כוונת המקשין שם ג"כ על דרך זה כיון דרב סובר דרובא וחזקת מרא קמא מהני להוציא ה"ה יועיל רובא וחזקת הגוף שהית' בתולה להוציא ממון מיהו ז"א דהא יש לומר דיש חילוק בין רובא לרובא דהתם ברובא דלרדי' ע"י שיש ללוקח חזקת מרא קמא לא נשאר למוכר רק מעלת התפיסה משא"כ בהאי בהאשה אף שיש רובא וחזקת הגוף מ"מ איכא לבעל חזקת ממון מעלי' דיש לו גם חזקת מרא קמא בממון אולי בכה"ג לא מהני אפי' רובא וחזקה נגד חזקת ממון ותו הא אכתי קשה לשיטת רמב"ן שם שהשיג על בעל המאור והעלה דליכא חזקה דגופא כיון דעומדת לינשא יע"ש, ותו קשה מה מקשה הש"ס שם בדף צ"ג משור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה ואם משנגחה ילדה משלם חצי נזק לפרה ורביעי נזק לולד ואמאי לימא הלך אחר רוב פרות דמתעברות ויולדת ולחייב בעל השור חצי נזק לולד יע"ש שאני התם כיון שיש לבעל השור חזקת ממון מעלי' דהא יש לו חזקת מרא קמא על המעות והוא תופס ומוחזק ג"כ בכה"ג יש לומר דמודה רב דלא מהני רוב להוציא ממון ותו דאיכא שם לימא כתנאי שור שהי' רועה וכו' דסובר תנא קמא דאין מוציאין ממון ע"י אומדנא ורב אחאי סובר דמוציאין רב כר' אחא ושמואל כת"ק והוכרח לתרץ אמר לך רב אנא דאמרי אפילו לת"ק אלא דלא אזלינן בתר חזקה אבל בתר רובא אזלינן יע"ש הא הוי מצי למימר בפשיטות אויר לך רב אנא דאמרי אפילו לת"ק שאני התם דהוא נגד חזקת ממון גמור שיש למוחזק בממון חזקת מרא קמא ותופס במעות וכן לא מהני להוציא משא"כ הכא כיון דרב סובר דאזלינן בתר שעה שנולד הספק ליכא חזקת ממון למוכר רק מעלת תפיסה לבד, ותו לפי דברינו עדיין קשה לפסק הלכה דפסקו כל הפוסקים במס' ב"מ דף ק"ב ע"ב כר' נחמן דאזלינן בתר שעה שנולד הספק ואפ"ה ס"ל לכולם בהאי דכתובת דף ט"ו במצא תינוק מושלך אם רוב ישראל מחזירין לו אבידה וקמה קושי' תוס' הא קיי"ל בשמואל דאין הולכין בממון אחר רוב ותי' תוס' ליתא לדידהו דס"ל כר' נחמן גם בהאי דהמוכר שור לחבירו ליכא חזקת מרא קמא, רק שיש לו מעלת התפיסה ואפ"ה לא מהני להוציא ממון ואין לומר כיון דאיכא רובא דאיתא קמן גם שמואל מודה דז"א דהא רוב פוסקים סוברים אפילו ברובא דאיתא קמן איתא לדשמואל ואפ"ה ס"ל במצא תינוק דמחזירין לו אבידה וא"כ דברינו הנ"ל ליתא להלכה וקמה קושי' הנ"ל על תוס' כתובת דף ט"ו ויומא דף פ"ה ד"ה להחזיר במקומו וכפי הנראה בכוונת תוס' משמע דס"ל כיון שהתפיסה הוא ברשות הבעלים אלים כל כך התפיסה שלא מהני רובא להוציא ולא דמי לאבידה אף שמוצא נקרא תופס ובהיתר בא לידו מ"מ לא בא לידו מדעת הבעלים והוי התפיסה שלא ברשו' אבל אין רצונם לומר דבהאי דהמוכר שור לחבירו יש למוכר חזקת מרא קמא בממון דלא נראה כן ממשמעות דבריהם ובע"כ דס"ל דאזלינן בתר שעה שנולד הספק רק דס"ל דתפיסה ברשות אלים כמו חזקת מרא קמא ואולם קשה להבין דמה לי אם בא לידו בהיתר ברשות בעלים או בא לידו בהיתר ברשות התורה וצ"ע:
י) וראיתי בחי' הרא"ה במס' כתובת שם על האי דמצא תינוק שמחזירין לו אבידה שכתב וז"ל. ואע"ג דאין הולכין בממון אחר רוב להוציא ממון מחזקתו אבידה אין לה בעלים להעמידה בחזקתן יע"ש וכ"כ בחי' רשב"א וז"ל וא"ת אין הולכין בממון אחר רוב ולימא תביא ראיה דישראל את ושקלי לא קשה דהתם איכא למימר אוקי ממונא בחזקת מארי' אבל מוצא אבידה לאו מרי' הוא עכ"ל ולכאורה נראה שחלוקים בטעמם ול"ל הטעם שכתבו תוס' משום שתפס ברשות ומשמעות דבריהם מורה שיש למוכר חזקת מרא קמא בממון ולא מעלת התפיסה בלבד דבכל מקום שנזכר הלשון אוקי ממונא בחזקת מארי' הכוונה כך כהאי דכתובת דף י"ב מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור משום דאוקי ממונא בחזקת מארי' דבע"כ ר"ל שהוא מוחזק בממון מחמת חזקת מרא קמא וגם תופס וכן הוא בפוסקים וא"כ קשה אף שניחא לשמואל לשיטתו מ"מ קשה לפסק הלכה דקיי"ל כר' נחמן דאזלינן בתר שעה שנולד הספק ליכא חזקת מרא קמא ואולי יש לומר דלא דקדקו בלשונם וכוונתם אף שאין למוכר חזקת מרא קמא מ"מ הממון הוא תחת רשותו ויש לו שייכות בממון בעד בהמה דכל זמן שאין מחזיר לו הבהמה הממון הוא מחיר הבהמה משא"כ באבידה שאין לו שייכות בממון ובספר שיטה מקובצת בשם רשב"א ביאר יותר וז"ל אכן מוציא אבידה לאו מארי' דממונא הוא ואדרבא קאי עלה בספק השב תשיבם לאחיך הולכין בו אחר רוב יע"ש שוב ראיתי בתוס' כתובת דף ע"ו ע"א שנראה מדבריהם שהמוחזק בממון יש לו שם מוחזק אף שאין לו חזקת מרא קמא מ"מ נקרא בשם חזקה דהשתא וע' תוס' במס' כתובת דף כ' ע"א ד"ה ואוקי ודע לפמ"ש רשב"ם במס' ב"ב דף צ"ב ע"א ד"ה יכול וד"ה לשחיטה הא דסובר שמואל דלא מהני רוב להוציא משום דאית למוכר טענה שיכול לומר לשחיטה מכרתיו לך וכן מטין דברי תוס' בכתובת דף ע"ו ד"ה על בשם ריב"א בסופו שכתב כיון דיש לו טענה ודאית מהני חזקתו שפיר יש לומר דתפיסה הוא רק מעלה בעלמא ואין לו שם חזקה וגם אין לו חזקת מרא קמא מ"מ כיון שיש למוכר טענה מעלי' מהני תפיסתו וכן מצאתי בספר מחנה אפרים הלכות שומרים סי' כ"ו ועדיין צ"ע בכל זה ובאי"ה יבואר עוד בכללי חזקות: