שערי תורה חלק ג· רבי בנימין וולף לב
כלל טז · פרט ד
יבואר ראי' ממס' שבת דע"א נאמן נגד רוב
ז) לכאורה יש להביא ראי' דע"א נאמן נגד רוב דהנה איתא במס' שבת דף ס' ע"א לא יצא האיש בסנדל המסומר כו' ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה ומבואר בהרא"ש שם דף ס"א ע"א אמר ר' אבוהו אמר ר' יוחנן נאמן הרופא לומר רפאתי שניתי ושלשתי. וכן קיי"ל בש"ע א"ח סי' ש"א סכ"ו דנאמן הרופא לומר על עצמו שהוא מומחה ויש להסתפק אם רוב המצוין אצל רפואות מומחין הם כמו רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם ורוב סופרים הם מומחין כיון דמצוין ה"ה ומסברא י"ל כן מיהו בש"ע יו"ד סי' קנ"ה סעיף א' מבואר דרק לענין הקזה הם מומחין וכן אי' בסמ"ג ל"ת מ"ה דמותר להתרפאות מן העכו"ם בחולה שאין בו סכנה ואם הוא מומחה אפי' יש בו סכנה מותר ולגבי הקזה רובן מומחין הן יע"ש. ומשמע לענין שאר דברי' רובן אינן מומחין והם בכלל רובא דעלמא שאינם מומחין ואין לומר כיון שעכ"פ מצוי אצל רפואת יצא מרובא דעלמא והוא בגדר ספק אם הוא מומחה או לא דז"א דמסתבר כיון דבזה נשתנה דיני רפואות משאר עניני' דלא נקרא מומחה עד שידענו בוודאי שהוא מומחה לא יצא מרובא דעלמא שאינם מומחין ולא נקרא מומחה עד שידענו בבירור דבכ"מ היכי שאנו רוצין להוציא דבר מן הרוב בענין ברור שיצא מרוב והאי גברא הי' בתחילה בוודאי מן רובא דעלמא שאינם מומחין דהא מבטן אמו לא נולד מומחה וא"כ הי' לו חזקה קמייתא שאינו מומחה וגם הי' בכלל רובא דעלמ' לא נפקע מרובא וחזקה קמייתא כי אם בדבר ברור שידענו בודאי שיצא מרובא ואף דבעל' אמרינן כיון דמצוי הוא מומחה הא חזינן דברפואות נשתנה דאף דמצוי אינו בכלל מומחה דהא לא אמרינן רוב המצוין אצל רפואות מומחין הם וא"כ מה"ת לן לחלק ולומר דע"י שמצוי יצא מכלל רובא וחזקה לספק מומחה יותר מסתבר לומר שעומד ברובא וחזקה קמייתא שאינו מומחה עד שידענו בודאי דאתמחי גברא וא"כ קשה אמאי נאמן על עצמו לומר שהוא מומחה הא אומר נגד רובא וכיון שאין ע"א נאמן נגד חזקה ה"ה נגד רוב אע"כ דרובא קלישא לענין נאמנות ע"א:
ח) אמנם יש לדחות דלכאורה נראה אם יצא בקמיע שאינו מומחה לא עשה איסור דאורייתא רק שעבר על איסור דרבנן דאיתא שם במתני' אם יצא בקמיע שאינו מומחה אינו חייב חטאת ועיין ברמב"ם בפרק י"ט מהל' שבת הלכה י"ד שכתב הטעם מפני שהוציא דרך מלבוש יע"ש. ומשמע שהוא רק איסור דרבנן ואין להקשות ממ"ש בתשובת מיימוני דשייכים להל' איסורי ביאה ס"ג בענין רואה דם מחמת תשמיש שכתב וז"ל. ועוד אפשר אפי' רואה כשיעור כו' ובקשה רופא ועשה לה רפואה ואמר לה שנתרפאת שמשמשת עפ"י דיבורו אם הוא ישראל כדאי' בירושלמי דבמה אשה ר' אבוהו בשם ר' יוחנן נאמן הרופא לומר קמיע זה מומחה ורפאתי ושניתי ושלשתי כו' יע"ש והאיך מדמה איסור רואה דם מ"ת לאיסור דרבנן וא"כ משמע דסובר דהוא איסור דאו' והא דאינו חייב חטאת לאו משום דהוציא דרך מלבוש כמ"ש רמב"ם רק מספיקא פטור מקרבן דאולי הקמיע הוא רפואה בדוקה דז"א די"ל דסובר כמ"ש הבית יוסף ביו"ד סי' קפ"ז בשם רשב"א דאיסור דרואה דם מ"ת הוי ג"כ דרבנן דאסור מטעם וסת וקיי"ל ווסתות דרבנן ועיין שו"ת נב"י חלק יו"ד סי' מ"ג וכן אין להוכיח מבעל התרומות שסובר דהוא דאו' דבאבעי' דרב פפא שם בדף ס"א ע"ב תלתא קמיעי לחד גברא אי אתמחי גברא וסלקא בתיקו וכתב הגהות מיימוני בפ"ט מהלכות שבת בס"ק ש' בשם ספר התרומות דתיקו דאיסורא לחומרא ועיין בש"ע א"ח סי' ש"א סכ"ה ואי הוה איסור דרבנן הא קיי"ל סד"ר לקולא ועיין במס' שבת דף ס"ה ע"ב באבעי' דבעי אביי מהו שתערים ותפרוף דסלקא בתיקו ס"ל לרי"ף ורא"ש ז"ל לקולא כיון דהוא בדרבנן דז"א דיש לומר דבעל התרומות סובר כשיטת קמאי ז"ל המובא בהגהות מיימוני בפרק ב' מהלכות חמץ ומצה ס"ק א' ה"ה רא"ם ושאר קמאי ז"ל דכל תיקו דאיסורא אזלינן לחומרא ואפי' בשל סופרים ועיין בב"י א"ח סי' תל"ז ומנחת יעקב כלל א' ס"ק ו'. ועוד יש לומר כיון דאיכא חזקת איסור שבת דקביעא וקיימא הוי סד"ר דאיתחזק איסורא דסובר רשב"א הובא בש"ך בכללי ס"ס דאזלינן לחומרא כדאי' במס' עירובין דף ל"ו ע"ב, וגם יש לו עיקר בדאו' וא"כ יש לומר דכל הפוסקים סוברים שהוא רק איסור דרבנן. וכן מצאתי בפני יהושע במס שבת שם שכתב להדי' דהוא רק איסור דרבנן ויש לומר לכן נאמן נגד רוב דגם נגד חזקה נאמן באיסורין דרבנן ועוד יש לומר שאני התם דהוא על"ג דאפשר לשאול למומחים אחרים אם הקמיע זו היא רפואה בדוקה לכן לא משקר וכמו בע"א בעדות אשה שמת בעלה דנאמן מהאי טעמא לקצת קמאי ז"ל אף דאמר נגד ב' חזקות חזקת א"א וחזקת חי. וחזקת חי אתי' מכח רובא כמ"ש במקומו ועיין בריב"ש סי' שע"ט ה"ה מה"ט נאמן אף שאומר נגד רובא וחזקת איסור של שבת וא"כ לא מוכח מסוגי' הנ"ל דבעלמא ע"א נאמן נגד רוב. אמנם במג"א סי' ש"ח ס"ק נ"ז נראה שהבין היכי דיצא בקמיע שאינו מן המומחה אסור מן התור' דלאו תכשיט הוא יע"ש ותמהני על הפני יהושע שלא הביאו וראיתי בס' פרי מגדים סי' ש"א במשבצות זהב ס"ק ט"ו שכתב וז"ל ומה שפסקו בעי דרב פפא לחומרא משמע דיש בו איסור תורה בקמיע שאינו מן המומחה לצאת ברשות הרבים ועיין במג"א סי' ש"ח ס"ק נ"ז דאם ודאי אינה מרפאות הוי משאוי וחייב חטאת אלא מש"ה אם יצא פטור שמא מרפאת הלכך נקיט בעי' דרב פפא לחומרא ברה"ר דספק איסור תורה היא יע"ש וכבר כתבנו לדחות ראי' זו ומ"מ עכ"פ לשיטת מג"א בסי' ש"ח לכאורה מוכח דע"א נאמן נגד רוב כיון דהוא סובר דאיכא חשש איסור דאור' ואולי הטעם כיון דיש גם חזקה על"ג המסייע וצ"ע: