אור ברסלב

שערי תורה חלק ג· רבי בנימין וולף לב

כלל טז

כלל טו

בו יבואר דין ע"א באיסורא נגד רוב ובו שבעה פרטים:

פרט א

יבואר מקורו:

א) יש לברר ע"א באיסורא אי נאמן להקל נגד רוב, לכאורה נראה מסברא להסוברים ביו"ד סי' קכ"ז דע"א אין נאמן נגד חזקה מכ"ש שאינו נאמן נגד רוב דהא רובא וחזקה רובא עדיף ואפי' להסוברים דנאמן נגד חזקה כמ"ש בכללי חזקות עיין ש"ך יו"ד סי' קכ"ז ס"ק ט"ז מ"מ אינו לאמן נגד רוב וכן הבין הפני יהושע במס' כתובת בק"א סי' פ"ב דהנה דעת רמב"ם בפרק כ"א מהלכות איסורי ביאה דהא דע"א נאמן לומר כהן הוא להאכילו בתרומה היינו בתרומה דרבנן אבל בתרומה דאו' אין ע"א נאמן. ותמה עליו הר"ן במס' כתובת דף כ"ב ע"א הא ע"א נאמן באיסורין וכ"ש במילתא דעל"ג ועלה הר"ן להלכה דאפי' בתרומה דאו' ע"א נאמן ותי' הפני יהושע דרמב"ם סובר כיון דרובא דעלמא אינם כהנים וכל דפריש מרובא קפריש ורובא וחזקה רובא עדיף הו"ל כאיתחזק איסורא ואינו נאמן נגד רוב וכן הבין בספר טורי אבן במס' ראש השנה דף כ"ב ע"ב, ואולם הפני יהושע סותר משנתו למה ששנה לנו ר' כאן דבחידושיו למס' קדושין דף ס"ג הוכיח אפי' להסוברים דאין ע"א נאמן נגד חזקה מ"מ נאמן נגד רוב דהוי כמברר המיעוט מתוך הרוב וראי' ממעשים בכל יום שלוקחין בשר ממקולין עפ"י עדות הטבח אעפ"י שידוע לנו שיש לו בשר טריפה מרובה מכשירות וכן בשומן וחלב ותיקשי אמאי מהימן ע"א בדבר שאין בידו כיון שאומר נגד רובא אלא ע"כ שנאמן יע"ש וכ"כ בשו"ת נב"י מה"ק חלק אהע"ז סי' ס"ט, ולכאורה מדברי הר"ן הנ"ל מוכח כמ"ש פני יהושע במס' קדושין כיון דסובר שע"א נאמן אפי' בתרומה דאורייתא ובמס' קדושין דף ס"ו ע"ב משמע דסובר כשיטת ר"ת דאין ע"א נאמן להחמיר נגד חזקת היתר כי אם כשבעל דבר שותק וכיון שאין נאמן להחמיר נגד חזקת היתר מכ"ש שסובר שאין ע"א נאמן להקל נגד חזקת איסור כמ"ש ש"ך ביו"ד סי' קכ"ז והכא אומר העד נגד רובא דעלמא כמ"ש פני יהושע ואין לומר דכוונת הר"ן דחזקה דעל"ג לא משקר מתנגד לרובא ואף דבעלמא רובא וחזקה רובא עדיף שאני חזקה דעל"ג דאתי' מכח סברא אלים טובא כמו שאכתוב לקמן בס"ד וסליק חזקה נגד רובא לכן קם ע"א מצד נאמנות ע"א באיסורין בספק השקול דז"א דמשמעות לשונו לא משמע כן מדכתב וכ"ש במילתא דעל"ג משמע דגם בלא"ה נאמן ע"א מטעם נאמנות ע"א באיסורין והא אומר נגד רוב אע"כ דסובר כסברא הנ"ל דנאמן נגד רוב דהוי כמברר המיעוט מתוך הרוב. ולכאורה ראי' ממעשים בכל יום יש לדחות לפמ"ש בכללי חזקות בכלל ע"א נגד חזקה לטורי זהב ביו"ד סי' קכ"ז ס"ק ו' הבעלים נאמנים על שלהם אפי' היכי דאיתחזק איסורא ולא הי' בידו מעולם וגם עכשיו אינו בידו וא"כ יש לומר הא דמעשים בכל יום שטבח מוכר ואנו סומכין על עדותו אפי' היכי דאיכא רוב טריפות במקולין היינו כיון שהוא בעל דבר נאמן על שלו אפי' כשאמר נגד רובא אבל עד דעלמא יש לומר שאינו נאמן נגד רובא וכמו דנראה מרמ"א יו"ד סי' קכ"ז ס"ג שכתב ואם היו בכאן ב' חתיכות אחת של איסור ואחת של היתר נאמן העד לומר זה היתר וזה איסור ואחת של היתר נאמן וכ"כ בנב"י ג"כ שכן מוכח מרמ"א, ואולם לפ"ז נסתר גם ראי' רשב"א ונמוקי יבמות דף פ"ח ע"א דנאמן ע"א בב' חתיכות לומר זה היתר וזה איסור והוכיחו כן ממעשים בכל יום דאל"כ במקולין שיש שם טריפות לא יקנה שם בשר אלא בעדי' דילמא שאני התם כיון שהוא בעל דבר נאמן על שלו אע"כ צריך לומר כמ"ש בכלל ע"א נגד חזקה דנראה מש"ס וקמאי ז"ל דלא כטו"ז שגם הבעלים אינם נאמנים על שלהם רק מחמת שבידם לתקן או שהי' בידם והיכי שאין בידם אין נאמנים וא"כ גם ראי' הפ"י ונב"י נכונה ממעשים בכל יום והמעיין ברשב"א במס' יבמות שם משמע בכל גווני אפי' מרוב איסור נאמן וא"כ שיטת רמ"א הנ"ל לכאורה צ"ע.

ב) והנה לכאורה יש להוכיח דאין ע"א נאמן נגד רוב דאיתא בש"ע יו"ד סי' ר"ח ס"א סתם נדרים להחמיר כיצד אמר פירות אלו כבשר מליח או כיין נסך שיש במשמעו מליח של קדשים או יין נסך לשמים דהוי נדר דמתפיס בדבר הנדור ויש עוד במשמעו בשר מליח ויין נסך לעכו"ם שאינו נדר דהוי מתפיס בדבר האסור אנו תולין להחמיר ואם הוא אומר שהי' דעתו כבשר מליח ויי"נ של עכו"ם נאמן ואין צריך שאלה ואפי' הוא עם הארץ ואם רוב אנשי המקום קורין לבשר מליח של קדשים בשר מליח סתם וליין נסך לשמים יין סתם אינו נאמן וכתב הש"ך בס"ק ה' שאפי' ת"ח אינו נאמן, והנה הא דנאמן לפרש להקל נתבאר בכללי נאמנות ע"א דהוא מטעם שנאמן ע"א באיסורין בספק השקול וכ"מ שע"א נאמן ה"ה בעל דבר ונוגע דבאיסורין שווין ונגד רוב אינו נאמן הרי מבואר דאין ע"א נאמן לומר נגד רוב שהוא הי' מן המיעוט שאין קורין לבשר מליח סתם בשר של קדשים. מיהו יש לדחות דיש לומר כיון שרוב קורין כן אנן סהדי והדעת מכרעת שכן היה כוונתו דלולי כן לא היה אומר לשון שמשתמע להאנשים השומעים שכוונתו לנדר גמור ויחשדהו אח"כ לעבריין כשיעבור על נדר יותר הו"ל לפרש כוונתו א"ו שבאמת כן היה כוונתו כמו שרוב העולם אומרים לכן אינו נאמן נגד אנן סהדי ושפיר יש לומר בעלמא היכי שאומר רק נגד רוב נאמן לברר המיעוט מתוך הרוב והנה בשו"ת נב"י הנ"ל ברובא דאיתא קמן מסופק אם ע"א נאמן אבל ברובא דליתא קמן כתב בפשיטות דלית דינא ולית דיינא שלא יהיה ע"א נאמן שהרי אשה שרוב ימיה טמאים ע' בסוגיא דר"פ הרואה כתם ואטו אשה כזו לא קרינן בה וספרה לעצמה שתהיה נאמנות על הנקיים זהו לא מצינו בשום מקום להחמיר יע"ש דפח"ח, מיהו לפע"ד יש לומר דין זה תלי' בב' תירוצים שכתב רמב"ן במס' יבמות דף פ"ח שהקשה שם וז"ל וא"ת תיפשוט לה מנדה דאמר רחמנא וספרה לה לעצמה אעפ"י שהוחזקה נדה נאמנות לומר טבלתי ושמא אין בידה לתקן עכשיו איכא למימר היא עצמה שאני דרחמנא הימנה מאחר שהוא מעשה של עצמה מתוך שהיא נאמנות לעצמה ועושה מעשה בכך נאמנות אפילו לבעלה. ועוד דהתם לטבילה קיימא ואעפ"י שהיום נדה למחר פוסקת וטובלת אבל בא"א שמא לא תצא מאיסורא לעולם וכן הקדש וקונמות וכן טבל ברשות אחר הוחזק איסור ולא יבוא לכלל היתר לעולם עכ"ל ותוס' במס' גיטין דף ב' ע"ב ורשב"א שם כתבו רק תי' בתרא וא"כ לתי' ראשון אף שיש לה חזקת איסור נאמנות מתוך דהוי מעשה של עצמה וכמ"ש בכללי חזקות בכלל ע"א נגד חזקה, הטעם דאדם לגבי עצמו נאמן אפי' נגד חזקה וה"ה נגד רוב ולא אמרה תורה לילך בתר רוב בכה"ג אפי' בצירוף חזקה כמ"ש שם הטעם וא"כ בעלמא שפיר יש לומר דע"א אינו נאמן אפי' נגד רובא דליתא קמן כיון שאנו מסופקים אם האמת כמו שאומר העד או האמת כרוב אך לתי' ב' מוכח כמ"ש נב"י וראיתי בס' המקנה במס' קדושין שם שדחה ראיות הפ"י ממעשים בכל יום כיון דלגבי העד עצמו אם היה יודע שלקח ממקום היתר אף שרוב בשר טריפה מותר להעד ה"נ מותר לכ"ע ולא הבנתי דלגבי' נפשי' כיון שברי לו נאמן לגבי עצמו משא"כ כ"ע שאין יודעין האמת אם העד טוען האמת או האמת שנפרש מרוב שהם טריפות אסור באכילה וכיו"ב כתבתי בכללי נאמנות ע"א:

ג) והנה מה שעלה על דעת רבותינו הגאונים הפ"י ונב"י לומר דע"א נאמן נגד רוב אף דאיתא בש"ס בכמה דוכתי רובא וחזקה רובא עדיף ואין ע"א נאמן נגד חזקה כבר הרגיש בזה בנב"י ומחלק כלל חדש בהך כללא דרובא וחזקה רובא עדיף יע"ש והובא דבריו לעיל בכלל רובא וחזקה, והפי' נראה דאזיל לשיטתו דבמס' כתובת דף ע"ו ע"ב בד"ה כל הנולד כתב דיש לומר הא דקיי"ל רובא וחזקה רובא עדיף כדאיתא ביבמות דף קי"ט ע"א היינו היכי שרוב הוא לגמרי נגד חזקה כגון רוב נשים מתעברות ויולדת דע"י כך לא שייך חזקת זקוקה ליבום דעפ"י הרוב משתנה החזקה אבל בלא"ה אפשר דחזקה מבוררת עדיפא מרובא יע"ש לכן סובר אף דקיי"ל שאין ע"א נאמן נגד חזקה מבוררת נאמן נגד רובא יע"ש ולענ"ד יש לומר לפמ"ש בכלל א' פרט א' מחלוקת קמאי ז"ל לשיטת תוס' במס' ב"מ דף ו' ע"ב רוב מצד סברא הוא ודאי ולשיטת רא"ש וריטב"א רוב מצד סברא הוא ספק וחידש הוא שחידשה תורה שיהיה לו דין ודאי וא"כ נראה לשיטת תוס' כיון דמצד סברא רוב הוא בגדר ודאי אין ע"א נאמן נגד רוב כיון דמצד סברא נראה שבוודאי משקר אבל לשיטת רא"ש וריטב"א דמצד סברא הוא ספק וחוקת התורה שיהיה לו דין ודאי יש לומר נגד ע"א לא היה חוקת התורה ונאמן נגד רוב כיון דמצד סברא הוא ספק ואף דאין ע"א קם נגד חזקה היינו כמ"ש בכלל ע"א דאתי' מקרא לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת והיינו קרבן שאינו נאמן לחייב קרבן משום שאמר נגד חזקה קמייתא שהיה פטור מקרבן משום דחזקה מבוררת בשעתה עדיף מרובא כמ"ש הפ"י הנ"ל כן נלענ"ד וע' בפרט ב':

פרט ב

יבואר הוכחה מרש"י מס' כתובת דבע"א נאמן נגד רוב:

ד) לכאורה עלה בדעתי להוכיח דדעת רבינו הגדול רש"י ז"ל דע"א נאמן נגד רוב, דהנה איתא במס' כתובת דף ב' ע"ב אמר רבא ולענין גיטין אינו כן אלמא קסבר רבא אין אונס בגיטין וכתב רש"י וז"ל לענין גיטין אין טענת אונס מועיל אם נתן גט לאשתו ע"מ אם לא אבוא עד זמן פלוני יהיה גט ונאנס ולא בא הרי זה גט ולא יכול לומר אנוס הייתי עכ"ל, ויש לדקדק ברש"י דדייק טענת אונס וכ"מ בד"ה אלמא בממ"נ אי ליכא עדים שהיה אנוס רק מפיו אנו חיין אמאי נאמן לומר אנוס הייתי לולי טעמא דצנועות ופרוצות או ללישנא בתרא דרבא הוא רוב פעמים ולא אנוס כמ"ש תוס' דף ג' ע"א ד"ה וסברה וז"ל דמן הדין לית לן למימר דילמא אנוס הוא דרובן לא אנוס כו' יע"ש וא"נ נגד רוב כיון דאין ע"א נאמן נגד חזקה מכ"ש נגד רובא ובאיסורא ע"א ובע"ד שווין ואי איכא עדים שהיה אנוס הא אפי' בשותק מחוייבין ב"ד לאפרושי מאיסורא וא"כ למה דייק רש"י טענת אונס אע"כ דרש"י סובר דע"א או בעל דבר נאמן נגד רוב אף דאינו נאמן נגד חזקה וכיון דסוגיא איירי באונס דשכיח ולא שכיח אף דבע"כ מיירי נמי בשכיח קצת כמ"ש הפ"י בתוס' ד"ה א"ד בסופו דהא הכא קאי על מאי דאמר לפיכך חלה כו' ורובא דעלמא בחזקת בריאים קיימי ע' קדושין דף ע"ט מ"מ כיון דעכ"פ שכיח קצת שיבוא האונס הוי בגדר מיעוטא ונאמן לומר נגד הרוב ולפי דברי הפ"י במס' קדושין שם דף ס"ג אפי' בדבר שבערוה נאמן נגד רוב אף דנגד חזקה אינו נאמן

ה) מיהו יש לדחות ולא מוכח כלל מרש"י דיש לומר דרש"י מיירי שהיה אונס עפ"י עדים המעידים כדבעא מ"מ תליא בדעתו ואם אומר שלא היה אנוס כי אף אם לא היה אנוס היה מקיים התנאי נאמן דעיקר אונס תלי' במחשבתו אם נחשב לגביה אונס וכיון שבאמת קיים התנאי ולא בא והא הוא אומר שלגבי' לא נחשב אונס ואין להתעקש ולומר שאנו מפרשינן כוונתו שתנאי היה אם לא אבוא עד זמן פלוני יהיה גט היינו בלא אונס אבל אם יהיה אונס במה שלא יבוא לא יהיה גט והא נאנס עפ"י עדים שמעידים כן וא"כ לא קיים תנאי דז"א להמעיין היטב דהא הוא אומר שלגבי' דידיה לא נחשב אונס דבלא"ה לא בא וא"כ באמת קיים התנאי דאף דאמרינן דעל אונס לא התנה היינו באונס שלולי אונס היה בא ולא היה מקיים התנאי הוא דהוי אונס דמסתמא מתנה על דעת עצמו מה שיהיה ניחא ליה משא"כ באונס אשר גם לולי אונס היה עושה כאונס לא הוי גבי' אונס ע' ברש"י ד"ה דילמא דמוכח ג"כ דהכל תלו במה שניחא ליה והא דנאמן לומר שלגבי' לא הוי אונס היינו מטעם בעל שאמר גרשתי את אשתי דאיכא מ"ד במס' ב"ב דף קל"ד ע"ב דנאמן לכן נאמן לומר שלא היה אונס אצלו ואפי' למ"ד שם דאינו נאמן משום דאם איתא דגירשה קלא אית ליה מודה הכא דהא באמת היה מגרשה והיה קלא ולענין מחשבתו אי אפשר שיהיה קלא לכן מוכרח רש"י לפרש שאומר שהיה אונס דלולי זאת היה בא וא"ש, ואין להקשות אמאי יהיה נאמן לומר שלא היה אנוס והוי גט הא עכ"פ עידי הגט לא ידעו כוונתו והוי כמגרש בלא עדים דז"א הגע בעצמך האיך יכול אדם לגרש את אשתו על תנאי הא בשעה שגירש לא ידעו העדים אם קיים התנאי ולא ראו דבר ברור והא בקדושין וגירושין בעינן שידעו העדים דבר ברור וע' בב"ש אהע"ז סי' ל' ס"ק ט' שכתב בשם קדמון זצ"ל דאם העדים מסופקים אי הקדושין היה קרוב לו או לה לא חלין הקדושין ולא הוי אפילו קדושי ספק דהוי כשמקדש בלא עדים יע"ש ובשלמא בתנאי דאם כגון אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש היה גט א"ש כיון דאין הגט חל רק עד אחר שנים עשר חודש באותו זמן ידעו דבר ברור דהא לא בא והוי כגירש באותו זמן משא"כ בתנאי דמעכשיו אם לא באתי מכאן ועד יב"ח אף דבאותן ימים היא כא"א מ"מ אם הגיע זמן ולא בא חל הגט למפרע הא באותו זמן שגירש לא ידעו העדים אם יקיים התנאי. וכמו כן קשה עוד הרבה קושי' כיו"ב אע"כ כמ"ש בחידושי לכללים הנוגעים לעניני קדושין וגירושין דהא דקיי"ל אם לא ראו דבר ברור לא הוי עדות היינו אם לא ראו כל מה שיכולין לראות כעין נידון שכתב הב"ש הנ"ל דאם היו מדייקים היטב היו יודעין למי היה יותר קרוב משא"כ היכי דראו כל מה שהיו יכולין לראות לכ"ע מהני עדותן דהא דבעינין עדים בדבר שבערוה ילפינין דבר דבר מממון ובממון כתבו תוס' במס' ב"ק דף ע' ע"ב ובמס' ב"ב ד' נ"ו ע"ב דלרבנן דר' עקיבא היכי דראו כל מה שהיו יכולין לראות באותו שעה מהני ולא הוי חצי דבר וא"כ ה"ה מהני עדותן אף שהוא רק חצי דבר שלא ידעו בשעה שגירש דבר ברור אם יקיים התנאי כיון שלא היה אפשר להם באותו זמן לראות יותר אמנם לפ"ז קשה למ"ד במס' ב"ב דף קל"ז ע"ב בבעל שאמר גרשתי את אשתי למפרע אינו נאמן דלא פלגינין דיבורא בחד גופא כיון שאין בידו והא משמע להדי' דהאי דינא דרבא הוא בכל גווני גם בתנאי דמעכשיו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש דלולי טעמא דצנועות ופרוצות סובר רבא יש אונס בגיטין ובטל הגט כשיש אונס וללישנא בתרא דרבא דלא חייש לטעמא דצנועות אזי אם יש אונס בטל הגט ומשמע ג"כ דחד דינא אית לי' עם תנאי שהתנה אם לא אבוא עד זמן פלוני וכמו בתנאי דאם אף אם יש עדים שהי' אנוס אם הוא אומר שלגבי' דידיה ליכא אונס דבלאו האונס ג"כ לא הי' בא כי ניחא ליה בזה נאמן דלא הוי אונס וקם הגט ה"ה בתנאי דמעכשיו אף דאיכא עדים שהיה אנוס אם הוא אומר שניחא לי' בהאי אונסא במה שלא בא דלגביה לא הוי אונס אזי ג"כ נאמן והגט בתקפו וקשה הא בכה"ג כיון שיאמר על למפרע אמאי נאמן לומר גרשתי נגד חזקת א"א כיון דל"ל פ"ד ודוחק לומר דרש"י כתב כן רק למ"ד פ"ד ע' אהע"ז סי' קנ"ב ב"ש ס"ק א' אע"כ דרש"י מיירי דליכא עדים שהיה אונס ואפ"ה לולי טעם דצנועות ופרוצות נאמן לומר שהיה אנוס א"כ נשמע דרש"י סובר דע"א נאמן נגד רוב:

פרט ג

יבואר ד"ה ממסכת כתובת דע"א נאמן נגד רוב:

ו) גרסינן במס' כתובת דף ב' הגיע זמן ולא נשאו אוכלת משלו ואוכלת בתרומה הגיע זמן באחד בשבת מתוך שאינו יכול לכנוס אין מעלה לה מזונות לפיכך חלה הוא או שחלתה היא או שפירסה נדה אין מעלה לה מזונות יע"ש ויש לחקור אי מיירי דוקא היכי שידוע בעדים שהיה אונס אז פטור מליתן מזונות אבל אם אין מברר בעדים שהיה אונס והוא לא היה נותן לה מזונות באותו זמן ואח"כ תבעה אותו שישלם לה דמי מזונות מזמן הגעת נשואין אינו נאמן לומר שהיה אונס כיון דעפ"י ריב ליכא אונס כמ"ש תוס' אינו נאמן נגד רוב או דילמא אפילו כשאין לו עדים שהיה אונס רק שהוא טוען שהיה אונס פטור ג"כ מלשלם דמי מזונות לדידן דקיי"ל כשמואל במס' ב"ב דף צ"ב ע"א דאין הולכין בממון אחר רוב וכיון שהבעל מוחזק בממון המע"ה ונאמן לומר שהיה אונס במה שלא נשאה אף דרובם לא אניס ולפמ"ש תוספת במס' סנהדרין דף ג' ע"ב ד"ה ד"מ דשמואל מודה ברוב מעלי' דמהני להוציא ממון. ודוקא רובא דלרדי' דהוא רוב גרוע ל"מ וכ"כ הב"ח בח"מ סי' רל"ב להלכה לכאורה פשוט דאין הבעל נאמן נגד רוב אף שהוא מוחזק בממון ואולם לפמ"ש תוס' במס' ב"ק דף כ"ז ע"ב ד"ה קמ"ל וכן דעת הרבה מקמאי ז"ל כמ"ש בכלל רובא בממון דבכל מיני רובא ל"מ להוציא ממון אליבא דשמואל ה"ה נאמן הבעל לפטור א"ע מדמי מזונות כיון שהוא מוחזק בממון ואפשר לומר אפילו לתוס' סנהדרין הנ"ל ג"כ נאמן הבעל נגד רוב דלכאורה נראה אפי' לרב דהולכין בממון אחר רוב ולשמואל ברוב מעלי' לשיטת תוס' סנהדרין מ"מ היכי שמוחזק טוען ברי לא אזלינן בתר רוב וכן מצאתי בס' קרבן העדה בירושלמי בפ"ב דכתובת ד"ה האשה שכתב כן דרב ושמואל מיירי דוקא שאין שניהם טוענים ברי אבל היכי שמוחזק טוען ברי לא אזלינן בתר רוב להוציא ממון וכתב שקו' הש"ס שם בדף ט"ז ע"א וכיון דרוב נשים בתולת נישאת כי לא אתי' עדים מאי הוי קאי רק אנתארמלה אבל מנתגרשה ל"ק כיון שהבעל טוען ברי לכ"ע ל"מ רוב להוציא ממון מיהו דברי קרבן העדה לא מוכרחין דבקמאי ז"ל מבואר שקו' הש"ס הנ"ל קאי אפי' מבבא דנתגרשה והנה בס' קה"ע הוכיח דבע"כ כשטוען המוחזק ברי לכ"ע לא אזלינן בתר רובא ממה דקיי"ל הלכה פסוקה במלוה המוציא שט"ח וטוען הלוה שמזויף נאמן עד שיקיים המלוה להשטר והא ודאי רוב בני אדם אינם חשודין לזייף וגם אין יודעין לאמן את ידם לזייף ולא שכיח כלל כמ"ש תוס' במס' ב"מ דף י"ג ע"ב ואפ"ה נאמן הלוה ובע"כ כשטוען המוחזק ברי ל"מ הרוב להוציא ממון יע"ש ולענ"ד אדרבא יש להביא ראי' להיפך דהא איתא במס' גיטין דף ג' ע"א ובכמה דוכתי דקיום שטרות הוא רק מדרבנן אבל מדאו' אין צריך קיום ובש"ך ח"מ סי' מ"ו ס"ק י"ט הביא דעת רוב קמאי ז"ל החולקים על רבינו אביגדור הכהן ז"ל וס"ל אפי' בטוען הלוה מזויף לא בעי קיום מן התורה כדמוכח מדברי רבא במס' גיטין שם יע"ש וכיון דמן התורה אפי' בשטוען הלוה מזויף אינו נאמן בע"כ הטעם משום דרוב בני אדם אינם חשודין לזייף ואף שהלוה טוען ברי ל"מ נגד רוב ורק מדרבנן בעי קיום והוא תקנת חכמים ואי' במס' ידים פרק ג' משנה ג' אין למידין דברי תורה מדברי סופרים דאין למידין מתקנות חכמים ואפי' דברי סופרים מדברי סופרים אין למדין וא"כ נסתר ראי' הקרבן העדה, ויותר נראה לומר מה דנחלקו רב ושמואל אי הולכין בממון אחר רוב טעמם רב סובר כיון דמן התורה לא בעי קיום בע"כ מוכח דהולכין בממון אחר רוב דהא מוציאין ממון מן הלוה אף שמוחזק כיון דרוב בני אדם לא חשודין לזייף ושמואל סובר שאני התם שלא חציף לזייף דמירתת כיון דעל"ג כמ"ש תוס' במס' כתובת דף דף צ"ב ע"ב ד"ה דינא העולה לתוס' במס' ב"ק ולשיטת רוב קמאי ז"ל נאמן הכא הבעל לטעון שהיה אנוס ופטור מדמי מזונות כיון שמוחזק בממון ל"מ ריב להוציא ממון לפ"ז קשה מנלן לסתמא דגמרא להוכיח דרבא סובר אין אונס בגיטין ואפי' יש עדים שהי' אונס בדבר ל"מ והוי גט הא לפמ"ש רש"י ד"ה ולענין גיטין אינו כן מילתא דרבא קאי אברייתא הנ"ל דאיתא לפיכך חלה כו' דאשמועי' שעכבת אונס פטרתו ממזונות לענין גיטין אינו כן וא"כ דילמא גם רבא מודה היכי דאיכא עדים שהי' אונס הוי אונס ובטל הגט ואולי כוונת רבא רק אדין זה דבאונס בממון לענין מזונות דאפי' אין הבעל מברר בעדים שהיה אונס נאמן לפטר א"ע מדמים שתבעה אשה שישלם דמי מזונות מזמן הגעת נשואין דנאמן לומר שהיה אנוס אף שאומר נגד רוב משום דאין הולכין בממון אחר רוב ונגד זה אמר רבא בגיטין אינו כן שאין נאמן לומר שהי' אנוס כיון שרובן לא אנוס כמ"ש תוס' דף ד' ע"א ד"ה וסברה אינו נאמן נגד רוב אבל אם יש עדים שהי' אונס יש לומר גם רבא מודה דגם בגיטין מהני אונס ודוחק לומר דסתמא דגמרא הוכיחו מלשון לפיכך חלה כו' דמשמע דמיירי בידוע שהי' אונס וע"ז קאמר רבא לענין גיטין אינו כן דז"א הא יש לומר כוונת רבא שאינו דומה לכל דיניו דבממון לענין מזונות הוי אונס אף שאין לו עדים נאמן כיון שהוא מוחזק בממון אף שרובן לא אניס אין הולכין בממון אחר רוב משא"כ בדבר שבערוה דאיתא במס' גיטין דף ב' ע"ב ובכמה דוכתי דרובא וחזקה רובא עדיף והרוב שאינו אנוס עדיף מחזקת א"א לכן אינו נאמן לומר שהוא אניס ודוחק לומר דא"כ הו"ל לרבא לומר לר"מ דסובר דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה נאמן לומר שהי' אנוס דלדידי' הוי פלגא ופלגא להסוברים דר"מ סובר דמן התורה אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה והוי כחתיכה מב"ח דנאמן ע"א באיסורין פי' בעל דבר כמ"ש רש"י ונימוקי יוסף ביבמות דף פ"ח ורמ"א בסי' קכ"ז ס"ג או דהוי ספק השקול דבוודאי ע"א נאמן אי נימא דדבר שבערוה שוה לשאר איסורין כמ"ש בכלל ע"א בדבר שבערוה דז"א כיון דהלכה כרבנן לא קאמר אע"כ מוכח כסברת פני יהושע דבעל דבר או ע"א נאמנים בדבר שבערוה אפי' נגד רוב וא"כ שפיר הוכיח הש"ס דבע"כ סובר רבא אין אונס בגיטין דאם הי' אונס בגיטין היכי שיש עדים שהי' אונס גם הבעל הי' נאמן לומר שהי' אנוס אף שאמר נגד רוב וא"ש. מיהו ראיות הללו הם דרך פלפול ואין לבנות יסוד על זה. וגם על דין היוצא מדברינו שהוא נ"מ טובא לדינא אף לדידן דקיי"ל אין אונס בגיטין לפמ"ש תוס' דף ג' ע"א ד"ה איכא דאמרי באונס דלא שכיח לכ"ע יש אונס אי נאמן לומר היכי דאיכא עדים שהי' אונס והוא אמר שלא הי' אונס והוי גט דאונס תלוי' במחשבתו צ"ע לדינא וגם תלוי' במחלוקת קמאי ז"ל שנתבאר בכלל ע"א בדבר שבערוה אי דבר שבערוה שוה לשאר איסורין היכי דליכא חזקה והוא ספק השקול דנאמן או דדמי לממון דאינו נאמן אפי' בספק השקול ויש להאריך בזה הרבה ואכ"מ. וגם אף אי ראי' הנ"ל בתוקפו לא מוכח דע"א נאמן נגד רוב היכי דחזקה מסייע לעדותו כמו התם דאם אומר שהי' אנוס והגט בטל מעמידה בחזקתה בחזקת א"א משא"כ בעלמא היכי דליכא חזקה המסייע לו לא מוכח דע"א נאמן נגד רוב ולא כתבתי רק בדרך פלפול:

פרט ד

יבואר ראי' ממס' שבת דע"א נאמן נגד רוב

ז) לכאורה יש להביא ראי' דע"א נאמן נגד רוב דהנה איתא במס' שבת דף ס' ע"א לא יצא האיש בסנדל המסומר כו' ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה ומבואר בהרא"ש שם דף ס"א ע"א אמר ר' אבוהו אמר ר' יוחנן נאמן הרופא לומר רפאתי שניתי ושלשתי. וכן קיי"ל בש"ע א"ח סי' ש"א סכ"ו דנאמן הרופא לומר על עצמו שהוא מומחה ויש להסתפק אם רוב המצוין אצל רפואות מומחין הם כמו רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם ורוב סופרים הם מומחין כיון דמצוין ה"ה ומסברא י"ל כן מיהו בש"ע יו"ד סי' קנ"ה סעיף א' מבואר דרק לענין הקזה הם מומחין וכן אי' בסמ"ג ל"ת מ"ה דמותר להתרפאות מן העכו"ם בחולה שאין בו סכנה ואם הוא מומחה אפי' יש בו סכנה מותר ולגבי הקזה רובן מומחין הן יע"ש. ומשמע לענין שאר דברי' רובן אינן מומחין והם בכלל רובא דעלמא שאינם מומחין ואין לומר כיון שעכ"פ מצוי אצל רפואת יצא מרובא דעלמא והוא בגדר ספק אם הוא מומחה או לא דז"א דמסתבר כיון דבזה נשתנה דיני רפואות משאר עניני' דלא נקרא מומחה עד שידענו בוודאי שהוא מומחה לא יצא מרובא דעלמא שאינם מומחין ולא נקרא מומחה עד שידענו בבירור דבכ"מ היכי שאנו רוצין להוציא דבר מן הרוב בענין ברור שיצא מרוב והאי גברא הי' בתחילה בוודאי מן רובא דעלמא שאינם מומחין דהא מבטן אמו לא נולד מומחה וא"כ הי' לו חזקה קמייתא שאינו מומחה וגם הי' בכלל רובא דעלמ' לא נפקע מרובא וחזקה קמייתא כי אם בדבר ברור שידענו בודאי שיצא מרובא ואף דבעל' אמרינן כיון דמצוי הוא מומחה הא חזינן דברפואות נשתנה דאף דמצוי אינו בכלל מומחה דהא לא אמרינן רוב המצוין אצל רפואות מומחין הם וא"כ מה"ת לן לחלק ולומר דע"י שמצוי יצא מכלל רובא וחזקה לספק מומחה יותר מסתבר לומר שעומד ברובא וחזקה קמייתא שאינו מומחה עד שידענו בודאי דאתמחי גברא וא"כ קשה אמאי נאמן על עצמו לומר שהוא מומחה הא אומר נגד רובא וכיון שאין ע"א נאמן נגד חזקה ה"ה נגד רוב אע"כ דרובא קלישא לענין נאמנות ע"א:

ח) אמנם יש לדחות דלכאורה נראה אם יצא בקמיע שאינו מומחה לא עשה איסור דאורייתא רק שעבר על איסור דרבנן דאיתא שם במתני' אם יצא בקמיע שאינו מומחה אינו חייב חטאת ועיין ברמב"ם בפרק י"ט מהל' שבת הלכה י"ד שכתב הטעם מפני שהוציא דרך מלבוש יע"ש. ומשמע שהוא רק איסור דרבנן ואין להקשות ממ"ש בתשובת מיימוני דשייכים להל' איסורי ביאה ס"ג בענין רואה דם מחמת תשמיש שכתב וז"ל. ועוד אפשר אפי' רואה כשיעור כו' ובקשה רופא ועשה לה רפואה ואמר לה שנתרפאת שמשמשת עפ"י דיבורו אם הוא ישראל כדאי' בירושלמי דבמה אשה ר' אבוהו בשם ר' יוחנן נאמן הרופא לומר קמיע זה מומחה ורפאתי ושניתי ושלשתי כו' יע"ש והאיך מדמה איסור רואה דם מ"ת לאיסור דרבנן וא"כ משמע דסובר דהוא איסור דאו' והא דאינו חייב חטאת לאו משום דהוציא דרך מלבוש כמ"ש רמב"ם רק מספיקא פטור מקרבן דאולי הקמיע הוא רפואה בדוקה דז"א די"ל דסובר כמ"ש הבית יוסף ביו"ד סי' קפ"ז בשם רשב"א דאיסור דרואה דם מ"ת הוי ג"כ דרבנן דאסור מטעם וסת וקיי"ל ווסתות דרבנן ועיין שו"ת נב"י חלק יו"ד סי' מ"ג וכן אין להוכיח מבעל התרומות שסובר דהוא דאו' דבאבעי' דרב פפא שם בדף ס"א ע"ב תלתא קמיעי לחד גברא אי אתמחי גברא וסלקא בתיקו וכתב הגהות מיימוני בפ"ט מהלכות שבת בס"ק ש' בשם ספר התרומות דתיקו דאיסורא לחומרא ועיין בש"ע א"ח סי' ש"א סכ"ה ואי הוה איסור דרבנן הא קיי"ל סד"ר לקולא ועיין במס' שבת דף ס"ה ע"ב באבעי' דבעי אביי מהו שתערים ותפרוף דסלקא בתיקו ס"ל לרי"ף ורא"ש ז"ל לקולא כיון דהוא בדרבנן דז"א דיש לומר דבעל התרומות סובר כשיטת קמאי ז"ל המובא בהגהות מיימוני בפרק ב' מהלכות חמץ ומצה ס"ק א' ה"ה רא"ם ושאר קמאי ז"ל דכל תיקו דאיסורא אזלינן לחומרא ואפי' בשל סופרים ועיין בב"י א"ח סי' תל"ז ומנחת יעקב כלל א' ס"ק ו'. ועוד יש לומר כיון דאיכא חזקת איסור שבת דקביעא וקיימא הוי סד"ר דאיתחזק איסורא דסובר רשב"א הובא בש"ך בכללי ס"ס דאזלינן לחומרא כדאי' במס' עירובין דף ל"ו ע"ב, וגם יש לו עיקר בדאו' וא"כ יש לומר דכל הפוסקים סוברים שהוא רק איסור דרבנן. וכן מצאתי בפני יהושע במס שבת שם שכתב להדי' דהוא רק איסור דרבנן ויש לומר לכן נאמן נגד רוב דגם נגד חזקה נאמן באיסורין דרבנן ועוד יש לומר שאני התם דהוא על"ג דאפשר לשאול למומחים אחרים אם הקמיע זו היא רפואה בדוקה לכן לא משקר וכמו בע"א בעדות אשה שמת בעלה דנאמן מהאי טעמא לקצת קמאי ז"ל אף דאמר נגד ב' חזקות חזקת א"א וחזקת חי. וחזקת חי אתי' מכח רובא כמ"ש במקומו ועיין בריב"ש סי' שע"ט ה"ה מה"ט נאמן אף שאומר נגד רובא וחזקת איסור של שבת וא"כ לא מוכח מסוגי' הנ"ל דבעלמא ע"א נאמן נגד רוב. אמנם במג"א סי' ש"ח ס"ק נ"ז נראה שהבין היכי דיצא בקמיע שאינו מן המומחה אסור מן התור' דלאו תכשיט הוא יע"ש ותמהני על הפני יהושע שלא הביאו וראיתי בס' פרי מגדים סי' ש"א במשבצות זהב ס"ק ט"ו שכתב וז"ל ומה שפסקו בעי דרב פפא לחומרא משמע דיש בו איסור תורה בקמיע שאינו מן המומחה לצאת ברשות הרבים ועיין במג"א סי' ש"ח ס"ק נ"ז דאם ודאי אינה מרפאות הוי משאוי וחייב חטאת אלא מש"ה אם יצא פטור שמא מרפאת הלכך נקיט בעי' דרב פפא לחומרא ברה"ר דספק איסור תורה היא יע"ש וכבר כתבנו לדחות ראי' זו ומ"מ עכ"פ לשיטת מג"א בסי' ש"ח לכאורה מוכח דע"א נאמן נגד רוב כיון דהוא סובר דאיכא חשש איסור דאור' ואולי הטעם כיון דיש גם חזקה על"ג המסייע וצ"ע:

פרט ה

יבואר אי נימא דאין ע"א נאמן נגד רובא כמו דנראה מרמ"א יו"ד סי' קכ"ז ס"ג כמ"ש בפרט א' אי נאמן נגד רובא היכי שיש לעד חזקה דמילתא דעל"ג לא משקרי' בי' אינשי:

ט) יש לברר אי ע"א נאמן נגד רוב היכי דעל"ג אי חזקה במילתא דעל"ג לא משקר עדיף מרובא. ונלענ"ד לפשוט ספק זה דהנה איתא במס' ר"ה דף כ"ב ע"א כי אתי עולא אמר קדשהו לירחא במערבא אמר ר' כהנא לא מבעי' עולא דגברא רבא הוא דמהימן אלא אפי אינש דעלמא נמי מהימן מ"ט כל מילתא דעל"ג לא משקרי בי' אינשי תני' נמי הכי בא אחד בסוף העולם ואמר קידשו בד' לחודש נאמן. ולכאורה קשה ל"ל טעמא דעל"ג הא בלא"ה ג"כ ראוי להיות נאמן כיון דלא איתחזק איסורא בספק השקול נאמן ע"א באיסורין אפי' בדבר דלא על"ג ואע"ג דבקידוש החודש בעינן שנים כמו בממון משום דמשפט כתיב בי' כי חק לישראל משפט כו' כדאיתא שם היינו בעדות ראית הלבנה אבל כיון שאמרו ב"ד מקודש כבר נגמר הדין דקבלת עדות איתא שם דף כ"ב ע"ב הוי תחילת דין ומה שאמרו ב"ד מקודש הוי גמר דין ומה שמודיעין לגולה שקדשו את החודש הוי כשאר איסורין שע"א נאמן בספק איסורא אפי' היכי דלא על"ג ודוחק לומר דהוי אמרינן להיפך כיון שאפשר לברורי על פי שני עדים לא סמכינן על ע"א לכן אמר הטעם כיון דעל"ג מירתת לשקר ואין צריך לברורי כמו דאיתא במס' דמאי בפ"ז כשאומר מאיש פלוני נאמן ואין צריך לברורי דמירתת לשקר דז"א דמבואר בשו"ת הרא"ש כלל ל"ג סי' ה' שסובר באיסורא במידי דהוא טירחא לברורי סמכינן על ע"א ולא צריך לברורי ואפי' במקום שלא מירתת לשקר שמצי לאישתמוטי יע"ש וראיתי בס' טורי אבן שהרגיש בקו' זו ותירץ מפני חומר מועדת אי לאו טעמא דעל"ג לא היה נאמן מדרבנן יע"ש ומצאתי שכבר קדמוהו בשו"ת ריב"ש סי' קנ"ה שכתב וז"ל מה שהביא החולק ראי' דע"א נאמן מן התורה בדבר שעשויה להגלות ממה שע"א נאמן להעיד שקדשו ב"ד את החודש לפי שהוא עשויה להגלות אפי' בתיקון מועדות שיש בו כרת כחמץ בפסח ועינוי יום כיפורים ואי אפשר להחמיר יותר בממון זו אינו ראיה של כלום דהתם הוי כשאר איסורין שע"א נאמן מן התורה אפי' בדבר שיש בו כרת כגון חתיכה ספק חלב ספק שומן אבל בממון בעינן שני עדים כו' ולא היינו צריכין לטעם עשויה להגלות אלא מפני שחכמים תיקנו שלוחים מפני קלקול הכותיים וגם שבזה תיקון מועדת היה אפשר לומר שנאמן שליח ב"ד ולא ע"א ולזה אמרו שאין צריך לזה אלא כל ע"א נאמן כיון שהוא דבר עשויה להגלות עכ"ל וע' שו"ת תשב"ץ ח"א ענין פ"ג וא"כ כבר האיר עינינו הריב"ש בזה:

י) ולולי דבריהם נלענ"ד ליישב קו' הנ"ל באופן אחר דהנה כבר נתבאר בכמה דוכתי בספרי בשם מוהרי"ק שורש ע"ב ומוהרי"ט שכתבו כלל חדש בהא דקיי"ל רובא מחזקה רובא עדיף היינו נגד חזקה דלא אתי' מכח סברא אבל חזקה דאתי' מכח סברא כיון שהדעת מכרעת לזה הוי כאנן סהדי ועדיף אפי' מדובא לכן אף דקיי"ל דאין מוציאין ממון ע"י רובא מ"מ מוציאין ממון ע"י חזקה אאפת"ז כיון דהוא חזקה דאתיא מכח סברא יע"ש ובשו"ת ריב"ש סי' קנ"ה כתב שם שאין כל מילתא דעל"ג הם בגדר אחד בי יש דבר שאומרין בו מילתא דעל"ג שהוא דבר מפורסם לכל ועתיד לגלות בוודאי בקרוב כמו דקדשו ב"ד את החודש וכן שערי פרסאי כו' ויש דבר שאמרו בו ג"כ מילתא דעל"ג ואינו בגדר זה שאינו מפורסם ואין בידינו לגלותו וגם אינו ודאי שיגלה אלא שאפשר שיגלה באיזה זמן כגון מת פלוני שהרי אף אם הוא אי אפשר שלא יבוא לעולם כי ירחיק גדוד למקצה הארץ ולא ידע אם הוא חי או לא אלא שאם הוא חי ויבוא לא יהיה לו טענה למי שהעיד עליו שמת וכמו זה אינו נאמן מן הדין אלא מדרבנן יע"ש וכ"כ בשו"ת נב"י מה"ק חלק אהע"ז סי' כ"ז ונראה היכי דהוא ודאי ע"ג ובנקל ע"א נאמן נגד רובא דבכה"ג עדיף חזקה במילתא דעל"ג לא משקר מרובא דחזקה כזו אתי' מכח סברא שהדעת מכרעת שאין אדם משקר בדבר שבוודאי יבורר ולא מצי לאשתמוטי אטו בשופטני עסקינן ואנן סהדי שאומר אמת ואנן סהדי עדיף מרובא ועפ"י כלל זה נלענ"ד אחרי נשיקות עפרות רגלו של בעל טורי אבן וצ"ל איפכא ממה שהוא זצ"ל כתב בהאי סוגיא דמדייק מה שאמר עולא קידשו לירחא סתם קידוש משמע שעשאו חסר וקרי ליה קידוש סתמא משים דקיי"ל אם לא נראה חודש בזמנו אין מקדשין אותו מש"ה אמר עולא קידשו לירחא ולעיל בפ"ק אמר עיברו לירחא אלמא לשון קידוש סתמא משמע אסר בברייתא זו בסמוך מדלא נקיט או חסרו או עיברו משמע דאחסר נאמן ואמלא לא נאמן וקשה מ"ש דאהאי נאמן ואהאי לא נאמן יש לומר דאחסר פסיקא ליה דלעולם נאמן בכל חדשי השנה אבל אמלא לא פסיקא ליה דאע"ג דבכל החדשים נאמן אמלא לא נאמן וטעמא דמילתא משוה דקיי"ל במס' יבמות דפ"ח דאין ע"א נאמן בדאיתחזק איסורא להתירו ולהוציא מחזקתו וטעמא דע"א נאמן להעיד אשה שמת בעלה משום מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה משמע אי לאו האי טעמא הואיל ואיתחזק איסורא דא"א אינו נאמן אע"ג דהוי מילתא דעל"ג ש"מ אין ע"א נאמן ומן התורה אפי' בעל"ג דאיתחזק איסורא ולפ"ז כ"ש במקום רובא אין ע"א נאמן נגד רוב דהא רובא וחזקה רובא עדיף והא אלול רוב פעמים חסר ומיעוטא דמיעוטא שהוא מלא כדאמר בפ"ק מימות עזרא ואולך לא מצינו אלול מעובר לכן אין ע"א נאמן לומר שהוא מלא נגד הרוב דהא מן התורה אזלינן בחר רובא מיהו בשאר ירחא דזימנין מלא וזימנין חסר בין אחסר בין אמלא ע"א נאמן אלא בחסר פסיקא לי' דלעולם נאמן אפילו אאלול משא"כ במלא יע"ש ולענ"ד לא נראה כן מהרמב"ם בפרק ג' מקידוש החודש הלכה י"ד שהו"ל להביא דין חידוש כזה שאינו נאמן באלול על מלא ועפ"י הדחק י"ל שאין דרכו להביא דבר שאינו מפורש בש"ס להדיא ויותר נראה לומר לפמ"ש דהוי ודאי על"ג ועדיף משאר על"ג לא דמי כלל לע"א בעדות אשה שס"ל לרוב קמאי ז"ל שא"נ רק מדרבנן כיון שהוא ספק אם יבורר אבל הכא כיון שבוודאי יבורר ולא מצי לאישתמוטי נפשיה הני חזקה דאתי' מכח סברא דעדיף אפי' מרובא לכן נאמן אפי' על חודש אלול לומר שעברוהו לאלול וכן מוכח במס' ר"ה דף כ' ע"א דאיתא כי אתי עולא אמר עברוהו לאלול משמע שהוא לבדו הי' ואי נימא כשיטתו אמאי הי' נאמן אף שהוא גברא רבא הא מדאו' אין ע"א נאמן בעדות אשה שמת בעלה אפי' גברא הבא אף שהוא על"ג כיון שאומר נגד חזקה והכא אומר נגד רובא אע"כ כמ"ש והנה בד"ה דף כ"ד פליגי פלימו סובר בזמנו אין מקדשין אותו שלא בזמנו מקדשין אותו וה' אלעזר בר' צדוק סובר אם לא נראה בימינו אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים וא"כ יש לומר דעולא שאמר קדשוהו לירחא במערבא סובר כפלימו ואומר שהי' שלא בזמנו ועברוהו וקדשוהו (ומה דאיתא בדף כ' ע"ב לשון עברוהו משום שאלול הי' עפ"י רוב חסר הוצרך לומר בפירוש עברוהו ובלא"ה לא מוכרח שיהיה כל הלשונות שווין (וע"ז שפיר קאמר ר' כהנא שנאמן מטעם על"ג כדי להורות דין שנאמן בכל החדשים אפי' באלול לומר שעברוהו כיון שהוא בוודאי על"ג נאמן אפי' נגד רוב וע"ז שפיר מביא ראי' מברייתא שאמר סתם קידשו ב"ד את החודש לא נחית לחלק ובין מחלוקת התנאים ולפלימו דסבר שלא בזמנו מקדשין אותו נאמן אפי' בכל החדשים לומר שקדשוהו דהי' מעובר ומדלא מחלק בין החדשים ש"מ אפי' אאלול ובע"כ הטעם כיון שהוא ודאי על"ג עדיף מרובא והא דפסק רמב"ם בפ"א מקידוש החודש הלכה ח' כר' אלעזר בן צדוק משום דשמואל ואביי ההוא בתרא ס"ל בדף כ"ד ע"א כוותי' ולכן אף דר' כהנא ל"ל כ סובר כאביי ולפ"ז נדחה לפי מ"ש בספד טורי אבן שם וז"ל וזהו שלא כדברי רמב"ם שכתב בפ"ג מקידוש החודש דשלוחין שהיו יוצאין על ששה חדשים חד שליח מסומן לפי מאי דפרישת אם עברוהו לאלול הי' צריכין ב' שלוחין על אלול דהוא נגד רובא בהא מילתא דעל"ג מן התורה לא מהני אלא שרמב"ם לטעמי' אזיל שכתב בהלכות אישות דע"א נאמן להעיד לאשה שמת בעלה אע"ג דאיתחזק איסורא משום דמילתא דעל"ג הוא ואין דעת כל המפרשים כן עכ"ד ולפמ"ש בשם ריב"ש דמילתא דעל"ג הכא עדיף ממילתא דעל"ג התם שפיר י"ל כמש"ל כיון דהוי חזקה דאתי' מכח סברא עדיף מרובא ואפי' על אלול נאמן חד שליח לומר שהוא מעובר ואפי' החולקים על הרמב"ם בעדות אשה שמת בעלה מודו הכא כיון דהוא ודאי על"ג נאמן אפי' נגד הובא וגדולה מזו כתבתי בפרט א' וב' בשן פני יהושע ונב"י אפי אם אין לעד סיוע חזקה דעל"ג נאמן נגד רובא מכ"ש בכה"ג ואפי' לשיטתו שלא נחית לחילוק שמחלק ריב"ש ג"כ לא דמי לדבר שבערוה לפי דעת כמה פוסקים דאין דבר שבערוה פחות משנים אפי' בספק השקול לכן אה דחזקה על"ג סותר לחזקת איסור אינו נאמן מצד עדותו לבד משא"כ באיסורא כיון שעל"ג סותר לרובא נשאר ספק השקול שע"א נאמן בדיבורו לבד וכאשר משמע להדי' בר"ה דף כ' ע"א דאפי' ע"א נאמן לומר שעברוהו לאלול וא"כ לק"מ קו' ריב"ש וטורי אבן הנ"ל אף דבעלמא ע"א נאמן באיסורין מוכרת לומר טעם על"ג כדי להורות שנאמן אפי' נגד רוב וא"ש, ובכללו נאמנות ע"א בממון בארתי דעת קצת קמאי ז"ל דע"א נאמן בוודאי על"ג אפי' בממון לסתור לחזקת ממון ומכ"ש שנאמן בחזקה זו נגד חזקת איסור דהא חזקת ממון אלים טפי חזקת איסור דהא רובא וחזקה רובא עדיף ובממון אין הולכין אחר רוב להוציא מחזקתו ואפי' החולקים וסוברים דאין נאמן בממון אפי' בוודאי על"ג י"ל דמודים נגד חזקת איסור לכן נראה דחזקה כזו עדיף אפי' מרובא דהוי כאנן סהדי וכמש"ל ומ"מ צ"ע לדינא:

פרט ו

יבואר להסוברים דאין ע"א נאמן נגד רוב כמ"ש בפרט א' אי נאמן נגד רוב התלי' במעשה וגם אי נאמן נגד רוב העשוי להשתנות

יא) יש להסתפק לפמש"ל דדעת הפני יהושע במס' כתובות בשיטת הרמב"ם דאין ע"א נאמן נגד רוב וע"ד טורי אבן נחבא דסובר במס' בכורות דף כ' דרוב התלוי במעשה הוי רוב ועכ"פ גרע משאר רובא אם ע"א נאמן נגד רוב כזו ואף אי נימא דאילו נאמן נגד רוב היינו ברוב מעליא דלא תליא במעשה וגם נ"מ אפי' לדידן דקיי"ל כרבינא דלא הוי רובא כתבתי לעיל במקומו בשם רשב"א במס' חולין דף ש' ע"א דהוא רק חומרא מדרבנן להחמיר אבל מדאו' הוי רובא והיכי דלא שייך חומרא בממון וכיו"ב מוקמינן על דין תורה דהוי רוב וא"כ צ"ע אם ע"א נאמן נגד רוב כזו, ולכאורה מוכח מהא דאיתא במס' כתובת דף כ"ז ובאהע"ז סי' ז' ס"א בשבויה שנישבת ויש לה ע"א שלא נתיחד עמה העכו"ם כשירה לכהונה והיא מצד עצמה אינה נאמנות כדאי' שם ועיקר נאמנות דסמכינן על העד והא רוב עכו"ם פרוצים בעריות כדאי' במסכת כתובת דף י"ג ע"ב ואמאי נאמן נגד רוב אע"כ לפמ"ש פני יהושע במס' כתובת דף כ"ג ע"ב דרוב הלז הוא רובא דתלי' במעשה א"כ מוכח דנגד רוב כזו נאמן ע"א מיהו יש לדחות דהתם איכא נגדו חזקת כשרות לכהונה וגם דמנוולא נפשא לגבי שבאי כדאי' בש"ס בכמה דוכתי ומה"ט כתבו תוס' במס' כתובת דף ל"ו ע"ב ד"ה וחילו דמיתסר לבעלה כהן רק מדרבנן וא"כ לא מוכח וצ"ע:

יב) עוד יש להסתפק אם ע"א נאמן נגד רוב העשויה להשתנות די"ל כיון דעשוי' להשתנות קלישא וכיו"ב דעת הטורי זהב ביו"ד סי' שצ"ז ס"ק ב' בחזקה העשוי' להשתנות כמו חזקת חי היכי דאיכא חזקה דשעת מציאותן לא אזלינן בתר חזקת חי דהוא חזקה קמייתא אף דבכ"מ חז"ק עדיף מחזקה דשעת מציאותן הרי דדבר העשוי להשתנות מקלש קליש ויש לומר ה"ה נגד רוב העשוי' להשתנות נאמן ע"א אפי' להסוברים דא"נ נגד רוב מעלי' ומצאתי ראיתי שנחלקו בזה גדולי הדור בשו"ת ג"ב סי' ז' ה"ה רבינו בעל טו"ז עם רבינו הגאון המפורסם מוה' יהושע העשל זצ"ל, דעת הגאון מו' העשיל זצ"ל דע"א נאמן נגד חזקת חי ובע"כ כוונתו דהא דאין ע"א נאמן באיסורין נגד חזקה היינו בחזקה אלימא אבל נגד חזקה העשוי להשתנות דקלישא נאמן ע"א לסתור ודעת הטו"ז דאין ע"א נאמן נגד חזקת חי וצריך לומר אף שטו"ז כתב ביו"ד סי' שצ"ז הנ"ל דחזקת חי הוא חזקה קלישא ול"מ נגד חזקה דשעת מציאותן בע"כ סובר דוקא נגד שעת מציאותן כיון דראינו שנשתנה שפיר יש לחוש אולי השינוי היה מקדם וכבר הי' מת משא"כ הכא בעד דיש להסתפק דילמא לא נעשה שינוי כלל ושקר העיד העד ועדיין בחיותו כמו רובא דעלמא דכה"ג סובר הטו"ז דאין העד נאמן נגד חזקת חי כמו שא"נ בשאר חזקת וכ"ז פשוט ולא כתבתי רק לפי שראיתי בס' חדש שכתב גדול אחד דטו"ז סותר את עצמו ולענ"ד נראה כמ"ש והנה חזקת חי הוא ג"כ חזקה דאתי' מכח רובא דרובא דעלמא בחזקת בריאים קיימי ואפ"ה סובר הגאון מו' העשיל זצ"ל דנאמן ע"א וטו"ז סובר דא"נ וא"כ דין זה במחלוקת שנויה:

פרט ז

יבואר ספק אי ע"א וחזקה מהני נגד רוב או ע"א מהני:

יג) יש להסתפק לדידן דקיי"ל כרבנן דר"מ דרובא וחזקה רובא עדיף ולהסוברים דע"א אין נאמן נגד רוב אם ע"א שיש לו חזקה המסייע אי מהני נגד רובא והנה אם הרוב הוא להתיר וחזקה הוא לאיסור וכן העיד העד ליכא שום ספק דבוודאי מילתא דפשיטא דאזלינן לחומרא כיון דאנן קיי"ל כר"ת במס' בכורת דף כ' ע"ב ד"ה חלב דאפי' רבנן דר"מ ס"ל דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה להחמיר מדרבנן וא"כ אפי' אם לא הי' העד רק חזקת איסור לבד החמירו רבנן מטעם סמוך ואולם הספק שיש להסתפק היכי דרוב נוטה לאיסור וחזקה והעד מסייעין להתיר דבכה"ג כיון דמוקמינן על דין תורה דרובא עדיף יש להסתפק אי ע"א וחזקה עדיפא מרובא או דילמא כיון דדעת הרבה קמאי ז"ל ס"ל דע"א א"נ נגד חזקה כמ"ש הרא"ש במס' גיטין דף נ"ד וביו"ד סי' קכ"ז א"כ כח החזקה אלים טפי מע"א וכבר נתבאר בכלל רובא וחזקה דמסתבר כמ"ש בתשו' נב"י בחלק אהע"ז סי' מ"ג דרובא עדיף אפי' מב' חזקות ויש לומר דרובא עדיף מחזקה ועד ואין לומר הא אנן קיי"ל כר"ת דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה והוי פלגא ופלגא והוי ספק השקול או כאיקבע היתרא ואיסורא דנאמן ע"א בב' חתיכות כדאי' ביו"ד סי' קכ"ז ס"ג דז"א דהא לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה רק להחמיר ולא להקל ולענין קולא מוקמינן על דין תורה דרובא עדיף יש לומר דעדיף נמי מעד וחזקה וכיון דרוב הוא לאיסור אזלינן לחומרא וצ"ע:

יד) עוד נסתפקתי אם ע"א ומגו בממון מהני לסתור לרובא והיינו לרב דסובר הולכין בממון אחר הרוב להוצי' ממון או לסברת תוס' במס' סנהדרין ד' ג' ע"ב ד"ה ד"מ דברוב מעלי' אפי' לשמואל מהני להוציא ממון א"כ יש להסתפק היכי שיש לתובע רוב המסייע לו ולנתבע יש לו מיגו ועד אחד המסייע לו מי נימא אף דכל חדא בפ"ע לא מהני כנגד רוב אולי תרווייהו בהדדי דיש לומר ע"י עדות העד איתרע עכ"פ כח הרוב ושוב נאמן הנתבע במיגו או דילמא כיון דרובא עדיף אפי' מב' חזקות כמ"ש בכלל רובא וחזקה אפשר דעדיף אפי' מעד ומיגו די"ל לרב וכן לשמואל לתוס' הנ"ל אלים כח הרוב דהוי כאנן סהדי שכן הוא ונגד אנן סהדי ל"מ מיגו וע"א מיהו יש לומר לפמ"ש בכללי חזקות דהא דמבעי' בש"ס ב"ב דף ה' אי אמרינן מיגו נגד חזקה היינו נגד חזקה דאתי' מכח סברא כמו חזקה אאפת"ז אבל נגד חזקה דלא אתי' מכח סברא כגון חזקת א"א וכיו"ב עדיף כח המיגו כיון דמיגו גופא אתי מכח סברא ולפי מ"ש בכלל רובא וחזקה דהא דרובא עדיף מחזקה היינו בחזקה דלא אתי' מכח סברא אבל חזקה דאתי' מכא סברא עדיף מרובא א"כ אין ראי' כיון דרובא עדיף מב' חזקות דיהי' נמי עדיף ממיגו וע"א דיש לומר כיון דמיגו עדיף מחזקה דלא אתי' מכח סברא שפיר יש לומר דמגו וע"א עדיפי מרובא וצ"ע:

תוכן העניינים

שערי תורה חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה