שערי תורה חלק ג· רבי בנימין וולף לב
כלל ח · פרט יא
יבואר דנראה דעת הטור שאפילו בחד ענין הוי מיעוטא דמיעוטא:
לב) דגרסינין במס' כתובת דף מ"ח ע"א אמר ר' חסדא אמר מר עוקבא מי שנשתטה ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו ובניו ובנותיו ודבר אחר אמר לי' רבינא לר' אשי מ"ש מהא דתנן מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו אבל לא בניו ובנותיו (שאינו חייב במזונותיהן בחייו) ולא דבר אחר א"ל ולא שאני לך בין יוצא לדעת ליוצא שלא לדעת כתב רש"י וז"ל יוצא מן המקום לדעת הי' בידו לצוות על מזונות בניו ובנותיו ואשתו ולא ציווה גילה דעתו שאינו רוצה לזונן הלכך אשתו דמחויב לה בתנאי כתובה אשתעבד נכסי' בניו ובנותיו לא אבל נשתטה דיצא מן העולם שלא לדעת מסתמא ניחא לי' שיזונו בניו לבנותיו משלו עכ"ל, יש לעיין בפי' הסוגי' דהנה במס' כתובת דף ס"ה ע"ב איתא אעפ"י שאין אדם זן בניו ובנותיו כשהם קטנים אבל זן קטני קטנים עד בן שש ומבן שש ומעלה עד שיגדיל איתא בדף מ"ט דכופין בדברים רק באמיד כייפינן בעל כרחו מדין צדקה, וכ"כ רמב"ם בפרק י"ב מאישות הלכה י"ד וכן קיי"ל בטוש"ע אהע"ז סי' ע"א ס"א, ולפ"ז בע"כ צ"ל הא דאיתא דמי שהלך למדינת הים דלא זנין בניו ובנותיו היינו ביותר מבני שש דעד בן שש כיון שמחויב לזונם כאשתו הא נשתעבדו נכסיו להם מה בכך שיצא לדעת הא לא יכול לאפוקי מחיוב הלז אע"כ כמ"ש וא"כ כיון דמקשה מברייתא על מר עוקבא ולא משני מתני' דאיתא אבל לא בניו ובנותיו היינו יתירים מבני שש ומר עוקבא שאמר זנין בניו ובנותיו היינו עד בני שש שחל החיוב על הנכסים בע"כ צריך לומר דרבינא הבין דכמו דמפרשינן במתני' דאיתא אבל לא בניו ובנותיו היינו יתירים מבני שש גם מר עוקבא שאמר סתם בניו ובנותיו היינו אפילו יותר מבני שש דדוחק לומר דקושי' הש"ס הוא מדבר אחר אדבר אחר וכמ"ש הפני יהושע בכוונת תוס' ד"ה לא דמדברי הש"ס משמע דקושי' הוא מתרווייהו וא"כ למסקנא דמחלקינן בין יצא לדעת ליצא שלא מדעת בע"כ מוכח היכי דיצא שלא לדעת ב"ד זנין בניו ובנותיו אפילו ביתירים מבני שש עד שיגדלו וכן הוא דעת הטור אהע"ז סי' ע"א וכ"כ הר"ן בכתובת דף מ"ט וז"ל. ונראה לי דאעפ"י שאין כופין את אדם לזון את בניו משש ולמעלה אלא היכי דאמיד אפי' הכי במי שנשתטה דאיתא לעיל ב"ד יורדין לנכסיו וזנין בניו ובנותיו אפי' היכי דלא אמיד עושין כן כיון דאיכא רובא דאינשי דניחא להו בהכי וזה לא הי' לו לצוות מסתמא זנין אותם יע"ש, ואולם לכאורה קשה מה בכך דרובא דאינשי ניחא להו בהכי הא קיי"ל כשמואל במס' ב"ב דף צ"ג דאין הולכין בממון אחר רוב ומשמע אפי' בשמא ושמא כיון דהטעם הוא משום דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקת ממון כמ"ש תוס' במס' ב"ק דף כ"ז ע"ב ד"ה קמ"ל וא"כ האיך זנין בניו ובנותיו היתירים מבני שש אולי הוא ממיעוט שלא ניחא להו בהכי והא הנכסים הם בחזקתו והם באו להוציא ממנו ולשיטת תוס' במס' סנהדרין דף ג' ע"ב ד"ה דיני ממונת ל"ק, ואולם לשיטת תוס' במס' ב"ק הנ"ל וכן דעת רוב קמאי ז"ל קשה ונראה דטור ור"ן ס"ל כשי' תוס' שם ד"ה ולא דהאי דמי שנשתטה מיירי שהי' מפרנס לבניו ובנותיו מקודם לכן כשהי' בריא ומ"מ במי שהלך למדינת הים אף שהי' זן אותם קודם לכן משלו מ"מ כיון שבשעה שהלך לא הניח להם לפרנס אותם מוכח דלא ניחא לי' והנה הבעל המאור כתב במס' כתובת דף ט"ז ע"א אפילו לדידן דקיי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב להוציא ממון מחזקתו דאלים חזקת ממון מ"מ רובא וחזקה מהני להוציא ממון וא"כ נראה דה"ה רובא והוכחה מהני להוציא ממון. ולענ"ד הוא כ"ש כיון דקיי"ל רובא וחזקה רובא עדיף והוכחה עדיף מרובא כדמוכח להמעיין היטב במס' יבמות דף קט"ו ע"ב גבי מצא כלי בגמ' ורש"י שם דוק ותשכח כדברי ואף אמנם דקיי"ל כרבנן דר' אחא במסכת ב"ב דף צ"ג דאין מוציאין ממון ע"י הוכחה מ"מ נראה פשוט היכי דאיכא רובא והוכחה מהני אפי' להוציא ממון וא"כ הכא כיון שהתחיל לזונם קודם שנשתטה איכא הוכחה מעלי' שרצונו לזונם אפילו ביתירים מבני שש, ואולם משום הוכחה לבד אין מוציאין ממון מחזקתו דכיון דלא קיי"ל כר' אחא לכן מוכרח הר"ן לומר דאיכא גם רובא ותרווייהו מהני להוציא ממון משא"כ במי שהלך למדינת הים אף דאיכא הוכחה ורובא מ"מ כיון שלא הניח לזונם דהא יצא לדעת סליק הוכחה נגד הוכחה ולא נשאר רק רובא דמסתמא הוא מרוב בני אדם דניחא להו ואין הולכין בממון אחר הרוב, ויש להסביר דברינו הנ"ל לפי מאי דאי' במס' שבת דף צ"א ע"א דכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה ולא חיישינן דבטל מחשבתו וכן איתא במס זבחים דף ב' ועיין בפרק ב"ש דף מ"א, וכן מצאתי בהגהת מיימוני בפרק ט' מאישות ס"ק א' בסופו ותשובת הרא"ש כלל ל"ה סי' ת' הובא בדרכי משה באהע"ז סי' קמ"ג ס"ק ב', וכן ראיתי בתשו' מוהרי"ק שירש קס"א שהביא ראיות אחרות דל"ח לשינוי דעת ועיין בר"ן במס' גיטין דף ב' ע"א במ"ש לפירש"י דלא בעי בשליח קבלה שיאמר בפ"נ ובפנ"ח בע"כ ג"כ כוונתו לסברא הלז ועיין במס' ביצה דף י' ע"א (וצ"ע בפרק הקומץ זוטא דף י"ז ע"א) והיינו דהוכיח תחילתו על סופו וא"כ ה"ה כאן כיון שהתחיל לזונם ביותר מבני שש קודם שנשתטה איכא הוכחה דמסתמא יעמוד על דעתו כבראשונה ול"ח לשינוי דעת וא"ש, ואולם לכאורה קשה לשיטת תוס' ד"ה אלא על רב דסובר הולכין בממון אחר רוב מברייתא דמי שהלך למדה"י כיון דמיירי שהתחיל לזונם ביותר מבני שש איכא הוכחה שהי' רוצה לזונם אף דאיכא הוכחה הסותרת כיון דיצא לדעת ולא ציווה לזונם מ"מ נימא סליק הוכחה נגד הוכחה ומ"מ עומד במקומו הרוב דרובא דאינשי ניחא להו בהכי והא לרב מהני רובא להוציא ממון, ונראה לפמ"ש תוס' במסכת בכורות דף כ' ע"א בד"ה ר' יהושע לחד תי' דאפי' רב דסובר דהולכין בממון אחר רוב גבי המוכר שור לחבירו משום דאמר קים לי בנפשאי שאני מן הרוב יע"ש הכא לא שייך האי טעמא דאי אפשר לטעון עבור הבנים ובנות קים לן שהאב הוא מן הרוב ואפי' לחי' ב' של תוס' שם וכן בכמה דוכתי משמע דס"ל בכל גווני סובר רב דהולכין בממון אחר רוב מ"מ ל"ק על רב מברייתא הנ"ל די"ל דרב מוקי הברייתא שהיו יתירים מבני שש כשהלך ולא נתן להם מזונות כשהי' בביתו והאי דינא גופא קמ"ל מתני' דין דאי' בגמ' דף מ"ט ע"ב דאין כופין לזון לבניו ולבנותיו ביותר מבני שש היכי דלא אמיד ופריך שפיר על מר עוקב' דאמר בחד לשון עם הבריי' וא"ש:
לג) אמנם יש להתבונן דהנה המרדכי בפרק נערה הובא בדרכי משה סי' ע"א ס"ק י"ג ובש"ע אהע"ז סי' ע"א ס"ג כתב במי שהלך דדוקא בשלא התחיל לזונם אחר שש אבל אם התחיל לזונם אחר שש זנין אותם אפי' בהלך ולא הניח לזונם דוודאי ניחא בהכי כיון שהתחיל לזונם וחולק על תוס' ד"ה אלא הנ"ל כמ"ש בס' חלקת מחוקק שם ס"ק ד' ובית שמואל ס"ק ז' ובדרכי משה הביא דבריו על הטור משמע שהבין שכן דעת הטור וכן משמע מסתימת לשון הטור דמיירי בלא התחיל לזונם ובע"כ כוונתם החילוק שבין נשתטה ליצא לדעת היינו בנשתטה אפילו לא התחיל בעודו פיקח ביותר מבני שש מ"מ זנין ומפרנסין אח"כ אף שא"א לפרש כוונתם אפי' כשנשתטה לאחר שש ופסק מלזונם כשהיה פיקח בכה"ג ודאי אין זנין אותם דהא איכא הוכחה להיפך רק כוונתם דמיירי שנשתטה קודם שימלאו שש שנים דליכא הוכחה לכאן ולכאן מ"מ קשה על הטור ומרדכי כיון שלא התחיל לזונם ביותר מבני שש אמאי בנשתטה ב"ד זנין לבניו ולבנותיו ביותר מבני שש אולי לא ניחא לי' דהוא ממיעוטא שלא ניחא להו ואף דאיכא רובא הא קיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב, לכן נראה דמרדכי וטור ס"ל כיון דעיקר טעמא דאין הולכין בממון אחר רוב משום דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקת ממון ובמיעוטא דמיעוטא לא אמרינן סמוך כו' כמ"ש בכלל רובא בממון שכן דעת הרבה פוסקים והכא מיעוטא דמיעוטא דלא ניחא לי' לזון ולפרנס לבניו ולבנותיו אף כשהם יותר מבני שש דסתם אב הוא רחמן מיהו הך מיעוטא הוא בחד ענין ולפי דברי רבינו ברוך הנזכר בפרט ט' אין לו דין מיעוטא דמיעוטא ובע"כ ס"ל למרדכי וטור כהסוברים אפילו בחד ענין היכי דלא שכיח כלל המיעוט הוי מיעוטא דמיעוטא וא"ש:
לד) ובדברינו יש ליישב שיטת הרמב"ם בפרק י"ב מאישות הל' י"ז שכתב וז"ל כשם שב"ד מוכרין למזון אשה שהלך בעלה כך מוכרין למזון בניו ובנותיו כשהן בני שש או פחות אבל יתר על שש אין זנין אותם מנכסיו שלא בפניו אעפ"י שהוא אמוד וכן מי שנשתטה ב"ד יורדין לנכסיו ומוכרין וזנין אשתו בניו ובנותיו שהן בני שש או פחות ומפרנסין אותם עכ"ל וכבר תמה עליו הטור בסי' ע"א וכן בהה"מ שם וז"ל ויש לשאול שנראה מדבריו שבנים שהם יותר על שש אין זנין אותם מנכסי מי שנשתטה ודינו שוה למי שהלך למדה"י ובגמ' חילקו בהן בפירוש יע"ש מה שתירץ ובס' לחם משנה דחה תירוצו ובהנ"ל א"ש דיש לומר דרמב"ם סובר כשיטת מרדכי הנ"ל דגם במי שהלך אם התחיל לזונם כשהי' יותר מבני שש זן אותם רק דמיירי בלא התחיל לזונם ובכה"ג מחלק הש"ס אליבא דמר עוקבא בין הלך לנשתטה ונראה דרמב"ם סובר כשיטת רבינו ברוך הנזכר בפרט ט' דמיעוטא דמיעוטא לא הוי רק ב' ענינים ולא בחד ענין והוי קשה לרמב"ם על מר עוקבא אמאי ב"ד זנין אותם כשנשתטה כיון שלא התחיל לזונם כשהי' יותר מבני שש ליכא הוכחה רק רובא הא אין הולכין בממון אחר הרוב דנימא סמוך מיעוטא לחזקת ממון דלא הוי מיעוטא דמיעוטא כיון דהוי בחד ענין לכן סובר רמב"ם דמר עוקבא סובר כרב דהולכין בממון אחר רוב וא"כ לד דן דקיי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר רוב גם בנשתטה אין מוציאין ממון לזונם לבנים שהם יותר מבני שש דאולי הוא ממיעוט שלא ניחא להו לזונם ואף שנזכר סתמא בש"ס כיו"ב מצינו בדוכתי טובא בש"ס דאיתמר סתמא ואתי' דלא כהילכתא וא"ש לפ"ז מוכח מרמב"ם ג' דינים (א) דסובר כמרדכי בפ' נערה הנ"ל ודלא כתוס' הנ"ל (ב) דסובר כרבינו ברוך (ג) דבכל מיני רובא סובר שמואל דלא מהני להוציא ממון וכשיטת תוס' ב"ק דף כ"ז ע"ב ד"ה קמ"ל ודלא כתוס' סנהדרין דף ג' ע"ב ד"ה דיני ממונות:
לה) ואולם אחר העיון לא מוכח דרמב"ם סובר כרבינו ברוך ונלענ"ד דמחלוקת רמב"ם וטור בנשתטה אי ב"ד זנין בניו ובנותיו יותר מבני שש אפי' בלא אמיד תליא בסברא דהנה אי' במס' כתובת דף מ"ט ע"ב לר"מ ולר' יהודא איכא מצוה לזון בניו ובנותיו עד שיגדלו ולריב"ב ליכא אפילו מצוה, וכתב הר"ן שם במתני' וז"ל האב אינו חייב במזונות בתו בחייו ובברייתא בגמ' איפלגו תנאים אי איכא מצוה מיהו ר"מ ור"י ס"ל דמצוה איכא ומשמע דקיי"ל כוותי' דהא כי אתא לקמי' דר' יהודא א"ל יארוד ילדה ואבני מתא שדי' יע"ש ובע"כ היינו אפי' בלא אמיד דכן איירי שם ר' יהודא ותו אי אמיד אפי' ריב"ב מודה שהוא צדקה אע"כ אפילו בלא אמיד דלא חל עליו מצות צדקה מ"מ איכא מצוה ומשמע להדיא דהוא רק מצוה דרבנן דלא נזכר כן בתורה (וע' תוס' כתובת דף מ"ט ע"א ד"ה קו' ודוק) והמעיין בהרב המגיד בפרק א' מאישות הלכה ג' מבואר מחלוקת רמב"ם וראב"ד לרמב"ם לא שייך חזקות כשרות באיסור דרבנן דלאו כ"ע זהירי ולראב"ד אפי' בדרבנן איכא חזקת כשרות וי"ל ה"ה במצוה דרבנן תלי' במחלוקת הנ"ל לראב"ד כמו שיש לסתם ישראל חזקת כשרות במצוה דאורייתא ה"ה במצוה דרבנן לרמב"ם ליכא חזקת כשרות במצוה דרבנן וכבר נתבאר שכתב בעל המאור היכי דאיכא רובא וחזקה מהני להוציא ממון וא"כ א"ש דיש לומר הטור סובר כראב"ד ואפילו במצוה דרבנן איכא חזקת כשרות לכן שפיר כתב אפי' ביתירים מבני שש אף שלא אמיד מוציאין ממון וזנין בניו ובנותיו כסברת הר"ן דמסתמא הוא מרוב בני אדם שמרחמין על בניהם ודנין אותם עד שיגדלו וכיון דאיכא גם חזקת כשרות של אביו שמסייע לרובא מהני להוציא ממון אבל רמב"ם אזיל לשיטתו דסובר דליכא חזקת כשרות במצוה דרבנן ורובא לבד לא מהני לדידן דקיי"ל כשמואל ומר עוקבא בע"כ סובר כרב וא"כ שפיר יש לומר דרמב"ם סובר דלא כרבינו ברוך ולא מוכח כלל כן נלענ"ד: