אור ברסלב
שערי תורה חלק ג כלל ז › פרט יב

שערי תורה חלק ג· רבי בנימין וולף לב

כלל ז · פרט יב

פרט יא

יבואר אי יש חילוק בהך גזירה שמא יקח מקבוע בין דברים חשובין שאסורין בין דבר שיש לו מתירין

מט) מוהרש"ל ביש"ש במס' חולין בפרק אותו ואת בנו סי' ו' מביא ג"כ קושי' הנ"ל בפרט י"א שרא"ש וטור בסי' מ"ז סותרין למ"ש בסי' ק"י וז"ל וצריך לחלק דדוקא בדבר האסור החמירו אבל הכא דשרינן כולהו בלאו הכי למחר ל"ח שיעבור ויקח מן הקבוע. ובוודאי כך הוא דעת הטור שאל"כ יקשה עליו מדברי עצמו שכתב בסי' ק"י דלא אמרינן כל דפריש מרובא קפריש משום דחיישינן שמא יקח מקבוע אלא ודאי כדפרישית יע"ש וכ"כ הפרישה בסי' י"ז ס"ק י"ז בשם גדול מבריסק זצ"ל דאיכא חילוק בדברים חשובים שאסורים לעולם סוברים רא"ש וטור אפי' פירש ממילא אסור שמא יקח מקבוע אבל בקבוע מדבר שיש לו מתירין היכי דפריש ממילא מותר זה שפירש דל"ח שמא יקח מקבוע כיון דלמחר יהי' הכל מותר וכ"כ פר"ח בסי' ק"י ס"ק כ"ח וכבר קדמוהו הגדולים הנ"ל וכתב בס' מנחת יעקב בכלל מ"ג ס"ק מ"א שנראה שכן הבין הבית יוסף בסי' נ"ז שהקשה דברי הטור שסותר את עצמו מ"ש בסי' נ"ז למ"ש בסי' ק"י ולא הקשה ממ"ש בסי' ט"ז אע"כ דסובר לחלק דוקא בדברים חשובים שאינם בטילין לעולם גזרינן שמא יקח מקבוע דאדם בהול על ממונו משא"כ בדבר שיש לו מתירין. ואולם מדברי רמ"א בתורת חטאת כלל מ"ג דין ב' וש"ך וטו"ז בסי' ק"י מוכח דבע"כ לית להו חילוק והבינו להרא"ש וסייעתו דאוסרין בפירש ממילא משום גזירה שמא יקח מקבוע אזי בקבוע בדשיל"מ ג"כ אסור בפירש ממילא משום גזירה הנ"ל ולא הבנתי שיטת מהרש"ל וסייעתו. דלכאורה נראה דהך חששא שמא יקח מקבוע ל"ח שיעבור במזיד אף שידע שעל פי דין אסור דהא יש לכל ישראל חזקת כשרות אפי' באיסור דרבנן כמו דנראה שכן הוא דעת הראב"ד בפרק א' מאישות להמעיין היטב בהרב המגיד שם רק דחיישינן שיורה היתר לעצמו דלאו כ"ע בקיאין בדיני קבוע וכמ"ש הרא"ש בתשובה הובא בב"י סי' ק"י וז"ל, ועוד דבהא ליכא למיטעי דאם לקח בעוד שהי' בחזקת היתר בשביל זה לא אתי ליקח לאחר שנאסר אבל לאחר שכבר נאסרו אי שרית לי' אותה שפירשה אתי למיטעי נמי וליקח מקבוע דמימר אמר מה לי האי או האי דכ"ע לא בקיאי בדיני דקבוע יע"ש, וא"כ כיון דעיקר חשש שטועה בדין להורות היתר הא גם בדבר שיש לו מתירין איכא הך חששא שיורה היתר ליקח מקבוע וצריך לומר דמהרש"ל וסייעתו הבינו דחיישינן שבמזיד יעבור וס"ל דליכא חזקת כשרות במקום הפסד ממון או דס"ל באיסור דרבנן לאו כ"ע זהירי כמ"ש הרב המגיד בפ"א מאישות הלכה ז' בשיטת הרמב"ם וא"כ שפיר יש לומר החילוק הנ"ל בדבר שיל"מ לא חיישינן שיעבור כיון שלא יהי' הפסד איכא חזקה לא שביק היתרא ואכל איסורא:

נ) ולכאורה יש להביא ראי' לדברי מוהרש"ל דהנה במס' זבחים דף ע"ג ע"ב בקו' הש"ס ונכבישינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא קפריש ומשני וז"ל אמר רבא השתא דאמרי רבנן לא נקרבה גזירה שמא יבואו עשרה כהנים בב"א ויקרבו ולבסוף מסיק דכוונת רבא גזירה שמא יקח מקבוע ויש לדקדק בדבריהם הקדישים דמה שאומר רבא השתא דאמרי רבנן לכאורה מיותר (ומדברי רש"י ז"ל נראה שלא הי' כן בגירסתו ובהנ"ל מיושב דהנה לכאורה קשה לטעם שכתב הרא"ש הנ"ל שיורה היתר לכן גזרו איזה טעם וסברא הוא לחוש שיקחו מקבוע כיון דהב"ד יורו שאסור ליקח מקבוע וא"כ לא שייך לחוש אולי יעברו במזיד כיון דיש לכל ישראל חזקת כשרות ויש לכהנים ג"כ חזקת כשרות ובע"כ החשש הוא לשכחה הא ברבים לא שייך שכחה כדאי' במס' שבת דף קמ"ז עשרה בני אדם כו' הואיל ורבים הם מדכרי אהדדי ע' בטו"ז יו"ד סימן ק"י ס"ק ה' ובש"ך בס' נקודת הכסף מ"ש בשם הגאון בעל עבודת הגרשוני זצ"ל דהא דלא חיישינן לשכחה ברבים היינו היכי דהם במעמד אחת בכה"ג מדכרי אהדדי וכהאי דמשלשין את הפסח בפ"ק דשבת דף י"ט דמפורש הטעם דבני חבורה זריזין הם משא"כ היכי דיש לחוש שיבואו זא"ז אפילו ברבים חיישינן לשכחה וכ"כ בשו"ת עה"ג סי' ב' ובס' מנחת יעקב כלל מ"ג ס"ק מ"ד הוכיח מש"ס דעירובין דף ג' אליבא דרבא מפרזיקא אפי' היכי דאינם במעמד אחד ל"ח לשכחה וכמ"ש הטו"ז וא"כ הכא אפי' לסברת עה"ג כיון דהחשש הוא שמא יבואו בב"א לא שייך שכחה ומכ"ש בכהנים דאמרינן בכ"מ דזריזין הם ותו לפי מ"ש רש"י במס' חולין דף ו' ע"ב ד"ה בשחברתה וז"ל דעביד אינש דמינשי ואכל מאי דיהבי לי' אבל לתת לאחרים אי לאו דחשודה ורגילה בגזל לא מינשי יע"ש. וע' בתוס' ד"ה אשת מבואר דס"ל דשכחה לא שייך רק בשב ואל תעשה חבל לעשות מעשה לא שייך שכחה והכא החשש הוא שמא יעשו מעשה, ואולם לפי דברי רש"ל וסייעתו ניחא דחשש הוא שמא יעברו במזיד כיון דאיסור הוא רק מדרבנן ליכא חזקת כשרות דלאו כ"ע זהירי כמ"ש הרה"מ (וקצת משמע במס' עירובין דף ע"ו ע"א במילתא דלא ניכר הטעם יש לחוש דלא יצייתו לדברי חכמי') וא"כ מדויק מ"ש השתא דאמרי רבנן לא נקרבה וכו' לכן חיישינן שמא יבואו עשרה כהנים בב"א דאף דלא חיישינן לשכחה מ"מ חיישינן דלא יהי' זהירי וא"כ לכאורה ראי' לשיטת רש"ל. מיהו באמת יש לדחות דגם לפמ"ש הרא"ש הנ"ל דל"ח שיעבור במזיד רק דחיישינן לטעות דלאו כ"ע גמירי בדין קבוע ג"כ מדויק דברי רבא דהנה תוס' כתבו במס' גיטין דף מ"ב ע"ב ד"ה הואיל דלאו כ"ע בקיאין במדרש חכמים כיון דלא מפורש בקרא וע' במס' ביצה דף י"ט ע"א וז"ש השתא דאמרי רבנן כו' ולא מפורש בתורה יש לחוש שיטעו בדין, מיהו זה אינו דהא הב"ד יורו הדין כנ"ל אע"כ כמש"ל:

נא) ולכאורה יש לעיין לשיטת מוהרש"ל וכבר העיר בזה בס' מנחת יעקב כלל מ"ג סק"א ופליתי סי' ק"י ס"ק ח"י (וקצת צ"ע בדבריו אולי יש טעות הדפוס) דהנה המרדכי בפ' גיד הנשה הובא בפרט י' סובר כשיטת ר"ת דאם דרס זאב בבהמה בעדר ואין מכיר אותו נוכל להתיר בענין זה דנכבישינהו עכו"ם ולא יראה אותם ישראל וידחקם עד שיפרשם אחד אחד וכתב ע"ז הב"ח בסי' ק"י ס"ח לפרש כוונתו שמותר לישראל להיות גורם לזה דהיינו שיאמר ישראל לעכו"ם שיעשה כן שלא בפניו ולפי דבריו גם רשב"א סובר כן דהיכי שיגרם דנכבישינהו ע"י עכו"ם הוי כפירש מעצמו ושרי ולא אסור רק בכובש ביד (רוב קמאי ז"ל לא ס"ל החילוק שכתבו תוס' במס' זבחים לחלק בין בעלי חיים ושאר דברי' חשובים וכמ"ש המחבר בס"ו וע' בש"ר שם שהשיג על הב"ח בזה) א"כ קשה לפי דברי רש"ל וסייעתו דהבינו דאפי' להרא"ש וסייעתו דאוסרין בקבוע דרבנן אפי' בפירש ממילא שלא בפנינו מכל מקום בדבר שיש לו מתירין מותר בפירש דלא חיישינן שמא יקח מקבוע אמאי קיי"ל במס' י"ט דף ג' ע"ב בביצה ספק נולדה ביו"ט וספק בחול ונתערבה אפי' באלף כולן אסורין משום דהוי דשיל"מ דלא בטיל ברובא ולשיטת ר"ת אף דמתיר בספק משום דהוי ס"ס דסובר ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובת הוי ס"ס מ"מ בביצה שבוודאי נולדה ביו"ט לא בטילה מטעם דשיל"מ וע' בש"ע סי' ק"ב ס"א הא לפי מ"ש ביו"ד סי' י"ו סי"ב דאפי' בדשיל"מ אף דלא בטיל מ"מ אמרינן כל דפריש מרובא קפריש וכ"כ הר"ן במס' ביצה דף ז' ע"א ובדף כ"ט ע"ב ומשנה למלך בפ"ז ממעילה הלכה ו' (וע' בא"ח סי' תקי"ג ס"ו, ומ"ש בטו"ז ס"ק י"ז ומג"א בס"ק י"ג בשם מוהרש"ל ובצל"ח במס' פסחים דף ט' ע"א ובמס' ביצה דף כ"ז) וא"כ איכא בתקנה שיאמר לעכו"ם שיהי' פורש המיעוט מרוב שלא בפניו דהוי כפירש ממילא דאמרינן כל דפריש מרובא קפריש ולא שייך למיגזר שמא לא יפרוש ויקח מן הקבוע דהא בדבר שיל"מ ל"ג שמא יקח מן הקבוע, אמנם באמת לולי דברי מו"ז הב"ח הי' נראה לומר היכי דישראל גרם שעכו"ם יהי' פורש מקביעות אף שעכו"ם פירש שלא בפנינו מ"מ הוי כנולד ספק במקום הקביעות כיון שישראל יודע שיפרוש מקביעות מה בכך שהי' שלא בפניו ואין חילוק בין שרואה שעכו"ם פורש מקביעות או שידע שעכו"ם פורש מקביעות ידיעה הוי כראי' ומרדכי בשם ר"ת י"ל דלא כתב להתיר רק כשעכו"ם יעשה שלא בפניו ולא ידע הישראל מזה הגע עצמך היעלה על דעתך לומר בקבוע דאו' כגון בט' חניות מוכרת בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה המבואר בסי' ק"י ס"ג דמדינא בשר הנמצא בשוק או ביד עכו"ם מותר כשפירש שלא בפניו רק אם פירש לפנינו או כשרואה שעכו"ם לקחו אסור דהוי כאילו לקחו מישראל בעצמו אטו יהי' מותר כשידע ישראל שעכו"ם לקחו דידיעה הוי כראי' ובקבוע דרבנן תיקנו כעין דאוריי' וכ"מ בתוס' דלא כב"ח שכתבו במסכת סנהדרין דף פ"ה דנכבישינהו דניידי לא שייך רק בבעלי חיים הא עכ"פ איכא תקנה שיאמר לעכו"ם שיפריש שלא בפניו אע"כ דגורם אסור וכן נראה שהבין טו"ז בסי' ק"י ס"ק ז' בסופו, וא"כ לק"מ קושי' הנ"ל דלכן קתני נתערבה באלף כולן אסורת דלא שכיח שיהי' פירש ממילא כיון דלא נייד מעצמו וע' במס' ביצה דף י' ע"ב ובס' שער המלך בפרק ג' מהל' יום טוב הלכה ז' ובפלתי סי' ק"י ס"ק י"ח ודוק:

תוכן העניינים

שערי תורה חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה