אור ברסלב
שערי תורה חלק ג כלל ז › פרט יא

שערי תורה חלק ג· רבי בנימין וולף לב

כלל ז · פרט יא

פרט י

יבואר בקבוע דרבנן אי מותר בפירש ממילא ולא בפנינו:

לט) מקור הדברים נובע במס' זבחים דף ע"ג ע"ב בהא דאי שם במתני' כל הזבחים שנתערבו בהן חטאת המתות או שור הנסקל אפי' אחד בריבויא ימותו כולן מקשה הש"ס ניכבשינהו דנייד ונימא כל דפריש מרובא קפריש ומסיק רבא הטעם גזירה משום קבוע ויען כי רבו חלוקי דיעות בענין זה אמרתי לברר בס"ד השיטות הנאמרים להקל על המעיין (א) שיטת התוס' שם ד"ה וניכבישינהו ובמס' חולין דף צ"ה ע"א ד"ה קבוע דאפי בקבוע דרבנן (דהא דדבר חשוב לא בטיל הוא מדרבנן) אם הפרישה הי' בפניו בודאי אסור כאילו לקחו מקביעות רק דקושי' הש"ס הי' שיעשה בענין דלא יהי' נראה בשעה שיפרוש דהוי כפירש ממילא שלא בפנינו ומ"מ מסיק רבא דאסור משום גזירה שמא יקח מקבוע וא"כ לפ"ז קבוע דרבנן חמור מקבוע דאו' דבקבוע דאו' היכי דפירש ממילא שלא בפנינו מותר זה שפירש ובקבוע דרבנן אסור ע' בש"ך יו"ד סי ק"י ס"ק י"ז וס"ק ל"ו, וכן מבואר ביתר ביאור בתוס' חולין שם דהקשו אמאי קיי"ל בקבוע דאו' בט' חניות בשר הנמצא ביד עכו"ם מותר כיון שלא ראה הישראל שעכו"ם לוקחו נגזר שמא יקח מקבוע ויש לומר דהכא לא שייך למיגזר שמא יקח מקבוע כיון שאיסור ניכר במקומו ואין חניות המוכרת בשר נבילה מעורבת אלא ידוע במקומה אבל כשאיסור מעורב אי שרית לי' כי פירש אתי ליקח מקבוע ודוקא התם שאיסור מעורב בהיתר יע"ש ועיון בר"ן:

מ) (ב) שיטת ר"ת הנה תוס' כתבו שם וז"ל ור"ת הי' מתיר כשנכנס זאב בעדר ודרס שנים או שלשה טלאים כל חד וחד מטעם כל דפריש מרובא קפריש ואין נראה לר"י אלא דוקא כשאיסור ידוע עכ"ל, א"כ ר"ת מתיר בקבוע דרבנן היכי דפירש מיהו דבריהם סתומין דלא נתבאר אי מתיר בחולין אפי' ניכבישינהו שיהי' נייד מקביעות ויקח אח"כ מהנפרשי' מטעם כל דפריש מרובא קפריש דהיינו שיגרום בענין שלא יהי' נראה בשעה שיפרש דהיינו שישליך אבנים לעדר מאחורי הגדר וכיו"ב עיין פר"ח בסי' ק"י ס"ק כ"ה בסופו או שיכבשינהו עכו"ם שלא יראה ישראל וידחקם עד שיפרשם חד חד ונימא כל דפריש מרובא קפריש כמ"ש מרדכי שם בסי' תרס"ח או דר"ל דוקא בפירש ממילא שלא בפנינו שלא עשה שום דבר הגורם לא חיישינן שיהי' מורה היתר לעצמו ויקיל לעשות מעשה ליקח מקבוע דלא יטעה בזה כיון דהחילוק נגלה לכל משא"כ אם נתיר לו שיגרום נדנוד בקביעות שמתכוין להפריש יש לחוש שיורה היתר ליקח מקביעות בכה"ג יש לומר דסובר ר"ת אפילו בחולין גזרו, אמנם בתוס' מס' זבחים דף ע' ע"ב ד"ה אפילו ובמס' סנהדרין דף ע"ט ע"ב ד"ה בשור כתבו בשם ר"ת דדוקא בזבחים אמרינן אפי' אחד ברובויא ימותו כולן דבקדשים גזרינן שמא יבואו עשרה כהנים בב"א ויקחו מקבוע אבל בעלמא אמרינן ניכבשינהו דניידי ומטעם זה מתיר בדרוסה עכ"ד משמע אפי' במתכוין להפריש ג"כ מתיר ר"ת בחולין, מיהו דבריהם סתומין שלא ביארו באיזה אופן יהי' מפרישן ובמרדכי במס' חולין שם סי' תרס"ח כתב וז"ל פי' ר"ת דלא חיישינן שמא יקח מקבוע אלא בקדשים משום חומרא דקדשים ופי' ר"ת דאם דרס זאב בהמה בעדר ואין מכיר אותן נוכל להתיר בענין זה דניכבשינהו עכו"ם שלא יראה ישראל וידחקם עד שיפרוש חד חד ונימא כל דפריש מרובא קפריש דבחולין ליכא למיחש שמא יקח מן הקבוע ולא נראה לר"י, אמנם יש להתיר כל אחד מטעם ס"ס ספק אם דרס אם לא כלומר ספק אם דרסה בידים והוי דריסה ספק בשיניו ואינו דרוסה ואת"ל בידיו שמא אין זו הדרוסה עכ"ל א"כ ביאר לן כוונת ר"ת שיהי' על ידי עכו"ם ולכאורה דבריו תמוהין מ"ש דמותר מטעם ס"ס הא ר"ת מיירי בווזי דרוסה וצריך לומר שהבין דמיירי שראינו שדרס רק הספק אם הי' בידיו או בשיניו או דר"ל דר"ת באמת מתיר מטעם הנ"ל אפי' בוודאי דרוסה רק הוא ז"ל מדעת עצמו מכריע להלכה גם מה שמתיר מטעם ס"ס קשה הא ר"י אוסר ס"ס היכי דספק אחד בגופו וספק א' בתערובת כמ"ש בית יוסף בסי' נ"ז וצריך לומר דכוונתו לר"ת לשיטתו דסובר ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובת יש לקיים דינו בספק דרוסה, ואולם עדיין יש להסתפק דכוונת המרדכי מ"ש אליבא דר"ת אי ר"ל דמותר לישראל לגרום שיהי' ניידי דהיינו שישליך אבנים מאחורי הגדר או שיאמר לעכו"ם אף שהוא גורם כיון שאין עושה מעשה בידים או דר"ל שיעשה העכו"ם מעצמו אבל בגורם הוי כעושה בידים לאסור אפי בחולין דחיישינן שיורה היתר ליקח בידים מקבוע ואין להביא ראי' מקושי' הש"ס הנ"ל וניכבשינהו דניידי דע"כ ר"ל שיגרום שיפרשו המיעוט מקביעות כנ"ל ואף דמשני דאסור היינו בקדשים ולא בחולין כמ"ש ר"ת, דז"א דיש לומר דקושי' הש"ס הוא האיך קתני דימותו כולן משמע דליכא תקנה בעולם הא אפשר בתקנה היכי דניכבשינהו דניידי דהיינו אם עכו"ם וכיו"ב עשה שלא מדעתו, מיהו מסתימת דברי המרדכי וגם מש"ס הנ"ל בקושי' הש"ס ר"ל אפי' במכווין להפריש יהי' מותר דהיינו שיהי' גורם לכך כיון שאין הישראל עושה בידים וע"ז משני הש"ס גזירה שמא יקח מקבוע ולר"ת רק בקדשי' אבל בחולין מותר אפי' לגרום וכן מצאתי בב"ח יו"ד סי' ק"י ס"ח שכתב כן בכוונת המרדכי שר"ת מתיר בחולין אפי' בגורם שנכבשינהו העכו"ם שאמר לו לעשות הוי כפירש ממילא שלא בפניו:

מא) מיהו כתב הב"ח בכוונת ר"ת דמודה דאפי' בחולין בעינן שהגורם יהי' שלח בפנינו שמ"ש תוס' במס' זבחים וסנהדרין דבחולין ונכבישינהו דניידי אין כוונתם שיניידין הישראל רק על ידי עכו"ם וכיו"ב שלא יראה עת הפרישה ואף שכתבו בסתם סמכו את עצמם על מה שכתבו במס' חולין דמיירי בענין שאינו רואה הפרישה. ולולי דברי הב"ח ז"ל יש לומר בכוונת תוס' במס' זבחים ובמס' סנהדרין כפירושו שר"ת מתיר בחולין אפי' אם הישראל כובשין שיניידו מקביעות, דהנה תוס' במס' חולין ובכמה דוכתי כתבו בפשיטות אפי' בקבוע דרבנן כשפורש לפנינו הוי כלקח מקביעות והוכיחו מפסחים דף ט' ע"ב וכן מבואר ברשב"א בתה"א בשער התערובת בית ז' שער א' דף ס"ז ע"ב ובשער ב' דף ע"ז ע"א וכן בב"י סי' ק"י וש"ך שם ס"ק ל"ה כ' בפשיטות אפי' לר"ת וסיעתו דמתירין בחולין פירש ממילא היינו שלא בפנינו ואולם בתוס' פסחי' ד' ט' ע"ב ד"ה היינו לא כתבו כן שהק' בט' ציבורין כי אתי עכבר ושקיל הוי קבוע מ"ש נמצא בפי עכבר מנמצא ביד עכו"ם ותירצו דמיירי דראינו שלקח מקביעות שנולד הספק במקום הקביעות וכתבו אח"כ וז"ל והא דפריך בזבחים דף ע"ה גבי זבחים שנתערבו בשור הנסקל אמאי ימותו כולן נכבישינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא קפריש אעפ"י שנולד הספק במקום הקביעות שאני התם דלא הוי קבוע גמור שהאיסור מעורב בהיתר ואינו ניכר ומדרבנן אסרו קבוע זו ומדאו' לא חשוב קבוע אלא כשאיסור ידוע במקומו יע"ש וע' במוהרש"א שם וא"כ הבינו דקושיא הש"ס הוא כפשוטו שישראל יכבשינהו בידים אף שיהי' הפרישה לפניו מ"מ בקבוע דרבנן לא אסרו בכה"ג וע"ז משני הש"ס דאיסור משום גזירה וא"כ שפיר יש לומר דר"ת דמחלק בין חולין לקדשים אזי בחולין מותר אפילו בישראל יכבשינהו בידים שיהיה נייד כיון דמה שפירש לפניו אין לו דין קבוע רק משום גזירה ובחולין לא גזרו וא"כ יש לפרש דברי תוס' במס' זבחים ובסנהדרין כפשוטו:

מב) והנה הרא"ש במס' חולין שם העתיק דברי תוס' הנ"ל לחלק בין קבוע דאו' דמותר בפירש ממילא שלא בפניו וליכא למיחש וליגזר משא"כ בקבוע דרבנן אי שרית לי' כשפירש ממילא שלא בפנינו אתי ליקח מקבוע ואח"כ כתב וז"ל ור"ת לא הי' סובר חילוק זה וכשנכנס זאב לעדר ודרס בהם שנים או שלשה לעיני הרועה ולא נגע באחרים היה מתיר כל חד דפריש ולדידיה צריך לחלק בין קדשים וע"ז ולא מסתבר כן ובשאלתות דר' אחאי כתב אילו עירב ספק דרוסה אפילו אחת ברבבות ימותו כולן ואי איבדר רובא לחדא דוכתא ומיעוטא לחדא דוכתי אמרינן איסורא בהנך רובא איתנייהו ומיעוטא שרי וודאי מישקל חוטרא ובדרינן אסור דילמא אתי למישקל מקבוע ומיכל כדתנן כל הזבחים שנתערבו וכו' וקשי' לן ליכבשינהו דלניידי וכל דפריש מרובא קפריש ואמר רבא גזירה דילמא אתי למישקל מקבוע ואקרובי ולא ירד לחלק ולדקדק כמו שדקדק הר"י אמאי ימותו ירעו עד שיסתאבו וכן מהאי דכוס של ע"ז ונראה הלכה למעשה כדברי הר"י יע"ש ומבואר כוונתו מה שלא כתב גם לשאלתות דאיכא חילוק בין קדשים לחולין נראה דסובר בכוונת ר"ת דמתיר בחולין אפי' לגרום שיניידן וכמש"ל בשם המרדכי דיכבשינהו עכו"ם שלא יראה ישראל אף שישראל הגורם כמ"ש הב"ח דבכה"ג משמע במס' זבחים דבקדשים אסור לכן מוכרח לחלק בין קדשים לחולין ול"ק משם אבל מדברי שאלתות נראה שלא מחלק בין קדשים לחולין רק שמחלק בין היכי דכובש בידים או פירש ממילא וא"כ שפיר מקשה אמאי בקדשים ירעו ובכוס של ע"ז למה לי תערובת כיון דגם בקדשים שרי פירש ממילא משא"כ לר"ת יש לומר דסובר בקדשים באמת אסור אפי' פירש ממילא שלא בפנינו מיהו קו' זו מכוס של ע"ז כבר מיישב הרשב"א בתה"א שער התערובת בבית ז' שער ב' שגם רבינו שמשון ז"ל הביא ראי' שפירש ממילא אסור מדאמר פירש אחד לריבויא מריבויא מותרין ופירש מעצמן משמע ואפ"ה דוקא כשנתערבו מותרין אבל כשהן בפני עצמן אסורין וכתב רשב"א לדחות וז"ל ואין ראי' מחוורת דהתם כשפירש לפנינו מקבוע והוי כלוקח מקבוע ואפ"ה אם זה שפירש לפנינו נפל לתוך היתר מרובה מותר שאני אומר איסורא לתוך רובא אשתאר דהו"ל ס"ס אבל כשפירש שלא בפנינו מותר יע"ש וי"ל שכן דעת השאלתות ומיירי בפירש ממילא שלא בפנינו, מיהו קו' ב' הוא בתקפו, והנה לכאורה איכא עוד הפרש בין שאלתות לר"ת דר"ת מתיר אפי' ודאי דרוסה לגרום שיניידי שלא בפנינו כנ"ל אבל שאלתות שדייק רק בספק דרוסה מותר בפירש ממילא שלא בפנינו וכן משמע להדי' להמעיין בספרו שכתב וז"ל ואילו חיותא דדרס דובא או ארי אסורה ואי לא ידע אי מטא או לא מטא הו"ל ספק דרוסה בזכר אסור כל י"ב חודש ובנקיבה עד שתלד ואי אערב ספק דרוסה כולן אסורות ואי איבדור כו' יע"ש משמע דגם הוא מודה בוודאי דרוסה לא סמכינן להתיר על פירש ממילא שלא, בפנינו מיהו קשה דמשמע מרא"ש ושאר פוסקים דבזה שאלתות ור"ת הם בחדא שיטה דאפי' בוודאי דרוסה מותר ותו כיון דמרמה לכל הזבחים וע"ז מחלק דהתם אסור משום דפרישה בידים משמע להדי' בפירש ממילא אפי' בוודאי איסור מותר ונראה דרא"ש וסייעתו הבינו בכוונת השאלתות דקמ"ל ב' דינים חדא דאפילו בספק דרוסה כשנתערב אפי' בריבויא כולן אסורין אף דהוי ס"ס משום דהוי ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובת כשיטת ר"י בתוס' מס' ביצה דף ג' ע"ב והובא בטור וב"י סי' נ"ז ודלא כשיטת ר"ת וע' ביו"ד סי' ק"י בטו"ז ס"ק י"ב וגם כתב דין בפני עצמו אפי' בוודאי דרוסה איכא גווני להתיר היכי דפריש ממילא מותרין אותו שפירשו:

מג) ודע שיש להסתפק בכוונת השאלתות שכתב ודאי מישקל חוטרא ובדרינין אסור דילמא אתי למישקל מקבוע אי ר"ל דוקא היכי דישראל מבדר להו הוא דאסור משום גזירה שמא יקח מקבוע דבכה"ג יורה היתר לעצמו שלא יבין החילוק וכעין שכ' הרא"ש מובא בב"י יו"ד סי' ק"י אי שרינן לי' אותו שפירש אתי למיטעי ולוקח נמי מקבוע דמימר אמר מה לי האי או האי דכולי עלמא לא בקיאי בדיני דקבוע רק דרא"ש מחמיר וסובר דאסור אפי' בפירש ממילא שלא בפנינו ג"כ חיישינן לטעות ושאלתות סובר כיון דאסרינן לי' ליקח בידים אית לי' הכירא וידע שבע"כ איכא חילוק וא"כ אפי' הנידן ע"י עכו"ם שלא יראה ישראל אף שגורם שעכו"ם הנידן שאמר לו או שמשליך אבנים מאחורי הגדר באופן שלא יראה אותן פורשין ג"כ מותר דאית לי' היכירא ולא אתי למיטעי ליקח מן הקבוע דלא חיישינן שיעבור במזיד רק שיורה התירא והיכי דאית לי' היכירא לא יבוא לטעות וכמש"ל שכן הוא דעת המרדכי אליבא דר"ת או דילמא דסובר דדוקא בפירש ממילא שלא בפנינו שרי אבל היכי דהוא הגורם ומתכוין להפריש אסור וכשיטת רשב"א המובא בפוסקים וצ"ע:

מד) ומעתה נברר דעת רשב"א ז"ל הנה הטור בסי' ק"י כתב וז"ל כתב רשב"א דוקא כשהפרישן במתכווין אבל אם פירש ממילא שרי וא"א ז"ל כתב דאפי' פירש ממילא נמי אסור יע"ש ובש"ע שם סעיף ו' כתב כלשון רשב"א וביאר הש"ך כוונתו מה שכתב פירש ממילא היינו שלא בפנינו כמ"ש רשב"א בעצמו וראיתי שהב"ח ז"ל בס"ח כתב שרשב"א סובר כמ"ש מרדכי בשם ר"ת דדוקא היכי שישראל מפרישין אסור אבל אם גורם שינידן דהיינו ע"י עכו"ם וכיו"ב מותר וכתב שכן משמע מדבריו שכתב בתה"א בספר התערובת בית ד' שער ב' כשיטת ר"ת דכל שפירש מעצמו מותר ולא אסרו אלא בכובש ביד כדי שיתפזרו שאם אתה מתיר לו לכבוש ביד כדי שיתפזרו וליקח מן הפרושים וודאי איכא למיגזר שמא לא יפזר ויקח מן הקבוע עכ"ל משמע דוקא היכי שישראל מפזרן בידים הוא דאסור אבל היכי שישראל, הוא רק הגורם מותר בחולין מיהו בספר מנחת יעקב כלל ס"ג ס"ק ג' השיג על הב"ח דרשב"א כתב בתה"א ובקצר דכל שהוא גורם להנידן אסור, דהנה רשב"א לא כתב בשיטת ר"ת כמ"ש תוס' בשמו לחלק בין קדשים לחולין וכתב לתרץ הסוגיא דזבחים כיון שמפזרן בידים אסור משום גזירה וא"כ אכתי קשה אמאי בזבחים ימותו כולן יגרום להנידן ע"י עכו"ם או להשימן תוך מקום צר כדי להנידן כיון דהוא ז"ל לית לי' החילוק בין קדשים לחולין וע"כ דסובר כל שהוא גורם נדנודם מיקרי מתכווין ואסור ולא שרי רק פירש ממילא ועיינתי בדברי רשב"א ז"ל ולכאורה קצת סתירה בדבריו דבבית ב' בשער התערובת שער א' כתב וז"ל מיהו אם נתפזרו ונדו אילך ואילך כל אחד ואחד מותר לנו שאני אומר כל דפריש מרובא קפריש ודוקא בשלא הנידן הוא אבל אסור להנידן ולהשים אותן במקום צר כדי שינידו ממקומם שאם אתה מתיר לו בכך יבוא הוא ליקח מקבוע וכדאי' התם וניכבישינהו דניידי כו' אמר רבא גזירה כו' יע"ש א"כ משמע להדיא דסובר כהבנת הב"ח דדוקא הוא בעצמו אסור לעשות אבל מותר לגרום. מיהו אח"כ כתב וז"ל וכן דעת ר"ת דכל היכי דפריש מנפשי' שרי ולא גזרינן שמא יקח מקבוע אלא בדשרית לי' לבדורי כי היכי דלישתרי בהא ודאי איכא למיגזר אבל בפירש מעצמו ליכא למיגזר יע"ש משמע כמו שהבין המנחת יעקב דדוקא בפירש ממילא מותר ולא בגורם ומה שהוכיח הב"ח ממה שכתב רשב"א דכובש ביד משמע בגורם מותר אין בזה הכרע דיש לומר כשעושה עכו"ם על פי פקודתו הוי ככובש ביד והמעיין שם משמע שיש לדייק להיפך שכתב דרק בפירש מעצמו שרי וכן ממ"ש הטור בשמו שאסור במפרישן במתכוין ולא שרי רק בפירש ממילא משמע להדיא כמ"ש מנחת יעקב דכיון שגורם לכך הוי כמו הפרישן במתכווין:

מה) ודע דבשיטת ר"ת מבואר בתוס' שיטה חדשה שכתבו במס' סנהדרין דף ע"ט ע"א ד"ה בשור ובמס' זבחים דף ע' ע"א ד"ה אפילו על קושיא קמאי ז"ל שהקשו על ר"ת הנ"ל מטבעת של עכו"ם שנתערבה בריבויא כולן אסורות ובפירש אחד מהן פליגי רב ושמואל אי אוסרת השאר כדאי' בדע"ב אבל היא גופא אותה שפירשה כ"ע לא פליגי דאסורה אף דפי' ממילא כתבו וז"ל מיהו יש ליישב דברי ר"ת דל"ד לטבעת של ע"ז כיון דאפשר ע"י דניכבשינהו דניידי עכ"ל וראיתי בב"ח בסי' ק"י סי"ב שכתב דס"ל לחלק בין בעלי חיים ובין שאר דברים חשובים שאינן בעלי חיים נתערבו בהיתר כגון ברי' וחתיכה הראויה להתכבד ודבר שיש לו מתירין דבדברים חשובים בבעלי חיים מותר לגרום ע"י עכו"ם שיהיה פורש מהם שלא בפנינו ומותרין המיעוט שנפרשו אפי' לא חזרו ונתערבו דלא גזרינן שמא יקח מקבוע כיון דרגילו' הוא שיפרשו ממקומן קא סומך על זה ואומר מסתמ' יפרשו מעצמן ולמה לי' למיעבד איסורא ליקח ביד ודוקא כשהוא בעצמו עושה וגורם נדנודם ביד כגון דגלי אדעתי' דצריכין לו חיישינן שמא לא ימתין עד שלא יפרשו מעצמן אבל בלא גילו דעתו. בסתמא ימתין עד שיפרשו מעצמן משא"כ בדברים חשובין שאינן בעלי חיים כיון דאין רגילות שיפרשו מעצמן רק בסיבה רחוקה אזי מודה ר"ת אפי' בפירש ממילא שלא בפנינו אסור דחיישינן שמא יקח מן הקבוע והנה הב"ח רצה לפרש כן בכוונת רשב"א ז"ל על זה השיבו הש"ך בסי' ק"י ס"ק ל"ו ופר"ח ס"ק כ"ו שמבואר להדיא דסובר בכל דברים חשובים אף שאינם בעלי חיים מותר בפירש ממילא שלא בפנינו וכן קיי"ל להלכה בש"ע שם ס"ו כשיטת הרשב"א והיינו דלא כרא"ש דסובר דאוסר בכל דברים חשובים אפי' בפירוש ממילא שלא בפנינו ע' ש"ך שם ס"ק ל"ו ודלא כר"ת הנ"ל דמחלק בין. בעלי חיים לשאר דברים חשובים אבל מ"מ מודו שלפי דברי תוס' הנ"ל מחלק כן ר"ת ולא זכיתי להבין גוף הסברא כיון שכתב הב"ח בס"ח בכוונת ר"ת המובא בתוס' שם דמה שמתיר בדרוסה ליכבשינהו דהיינו שיגרום שעכו"ם יכבשינהו ולא בעצמו דכיון שרואה אותן פורשין הוי כלקח מקביעות וכן העלה בדעת רשב"א שמותר לגרום ע"י עכו"ם וא"כ כמו שאסור בעצמו לגרום הנדנוד כיון דגלי דעתיה דצריכין לו שמא לו ימתין עד שיפרשו ה"ה כשגורם ע"י עכו"ם כיון דגלי אדעתי' דצריכין לו יש לחוש ג"כ שמא לא ימתין עד שיפרשו מעצמן ועוד לא הבנתי מ"ש הב"ח ז"ל הטעם בכוונת ר"ת לכן מותר בבעלי חיים ע"י עכו"ם דסומך על זה שיפרשו מעצמן והמעיין בתוס' שם יראה כוונתם דר"ת מתיר בדרוסה ע"י דנכבשינהו דניידי ולא גזרינן שמא יקח מקבוע דלא שבק היתירא ואכל איסורא כיון דאפשר בהיתר ע"י דנכבישינהו דניידי ולא כתבו הטעם דסמך על זה שיפרשו מעצמן ואם היה אפשר לומר דר"ת ורשב"א מתירן רק בפירש ממילא שפיר יש לחלק בבעלי חיים סומך על זה שיפרשו מעצמן משא"כ בשאר דברים חשובים מיהו הא להדיא מבואר בתוס' שם לר"ת מותר אפי' כשניכבישנהו דניידי וגם לכאורה לפי הבנת הב"ח דברי תוס' צריכן ביאור דלפי הבנתו ר"ת שם סובר כמרדכי דמותר בניכבישנהו עכו"ם דלא יראה ישראל וידחקם עד שיפרשם אחד אף דישראל גורם לזה דהיינו שאומר לעכו"ם שיעשה כן מותר דהוי כפירש שלא בפנינו, א"כ גם בטבעת ושאר דברים חשובים שאינם בעלי חיים אמאי אסור בפירש ממילא שלא בפנינו משום גזירה שמא יקח מקבוע הא איכא ג"כ חזקה דלא שביק היתרא ואכל איסורא דיוכל לצוות לעכו"ם שיפריש מהם שלא בפנינו לאחדים ונימא כל דפריש מרובא קפריש וכמו בט' חניות מוכרת בשר שחיטה ואחת בשר נבילה דנמצא ביד עכו"ם מותר כיון שפירש שלא בפנינו וצ"ע:

מו) ולולי דברי הב"ח ז"ל נראה לענ"ד לפרש כוונת תוס' הנ"ל באופן אחר ויהיה מדויק היטב וההכרח להרחיב הדיבור בזה שהוא מקצוע גדול, הנה בטוש"ע יו"ד סי' ט"ז סי"ב כתבו בפרה שנשחטה אמה היום ונתערבו באחרות וצריך לשחוט מהם כיצד תקנתו שנכבישינהו דניידי ממקום קביעותן ויקח מהם אחד אחד וישחוט דכל דפריש מרובא קפריש ושנים אחרונים אסורים היום עכ"ל ומקורו מרא"ש במס' חולין דף פ"ב ע"א שכתב כן בשם בעל הלכות גדולות וכן הטור בסי' נ"ז בסופו כתב וז"ל ונראה שיש תקנה אפילו לוודאי דרוסה שנתערבה באחרות דניכבשינהו דניידי וכל דפריש מרובא קפריש וכולן מותרת חוץ מב' אחרונות יע"ש וכבר תמה הבית יוסף שם דדין זה הוא בשיטת רשב"א דסובר בחולין פירש ממילא מותר אבל הטור דסובר בסי' ק"י כרא"ש דאפי' בפירש ממילא אסור בקבוע דרבנן דחיישינן שמא יקח מקבוע אמאי כתב כאן להתיר וכמו כן קשה דרא"ש סותר א"ע דכתב שם דברי בה"ג ובפרק ג"ה כתב הלכה למעשה כר"י ונאמרו על זה הרבה תירוצים כמ"ש בב"י ותורת חטאת כלל מ"ה ס"ב ובב"ח סי' ק"י ס"ז ובטו"ז שם ס"ק ז' וש"ך ס"ק ל"ז ובפר"ח בס"ק כ"ח והנה בשלטי גבורים במס' חולין דף צ"ה נראה שהבין בכוונת בה"ג וטוש"ע בסי' י"ו הנ"ל שר"ל ניכבשינהו דניידי שיפרשן במתכווין וכן הבין בס' באר שבע בחי' לחולין דף כ"ב ויגדל התימה דבכה"ג אפילו לשיטת השאלתות ור"ת ורשב"א אסור דלא כתבו להתיר רק בפירש ממילא ולא במפרישן במתכווין כמ"ש קמאי בשמם ומכללם הטור בסי' ק"ו וש"ע שם ס"ו, והנה הב"ח ז"ל הרגיש בזה וכתב כוונתם מ"ש ניכבשינהו דניידי דר"ל שיגרום שיהיה פירש ממילא שלא בפניו דמותר לדעת שאלתות וסייעתם ואף דכתבו ניכבשינהו דניידי אין כוונתם שיעשה בעצמו ויראה רק שיעשה ע"י עכו"ם שלא יראה הפרישה וגם בלשון הש"ס בזבחים דף ע"ג ע"ב פירשו תוס' כן מיהו כפי מ"ש הרא"ש בשם בה"ג מוכח כהבנת שלטי הגיבורים ובאר שבע שכ' וז"ל בהמה שנשחטה אמה היום ונתערבה באחרות וצריך לשחוט מהן בו ביום כיצד יעשה מכה אותן וטורדן וכל הפורש מן הרוב הוא פורש ושניים הנותרין אסור לשוחטן עד למחר עכ"ל מוכח להדיא שישראל מכה אותן וא"כ קושיא הנ"ל חזקה לכ"ע וכתב רמ"א בס' תורת חטאת בדין ב' לתרץ קו' זו וז"ל והא דכתב הטור דאף אם פירש ממילא אסור דחיישינן שמא יקח מן הקבוע נראה לפרש דוקא כשפירש מקצת התערובת ונשאר שאר התערובת במקומו דאי איכא למיחש שמא יקח מן הקבוע הנשאר אבל אם נתפזרו כל התערובת ממקומן עד שלא נשאר שום קביעות במקומו ובשעת עקירתן ממקומן פירשו מקצתן אזי כל אותן שפירשו מותרין דעל כל חד אמרינן מרובא קפריש מלבד שנים אחרונים שהם אסורין וחילוק זה מוכרח בדעת הטור שהרי כתב בסי' ט"ז ונ"ז גבי בעלי חיים שנתערבו דניכבישנהו דניידי ואמרינן כל חד יחד מרובא קפריש וא"כ דבריו סותרין למ"ש בסי' ק"י לכן מוכרח לחלק כמ"ש דמ"ש הטור כאן היינו בעוד שהדברים החשובין נשארו במקומן רק שפירש מהן א' או ב' לכן לא אמרינן כל דפריש מרובא קפריש דהואיל ועדיין מונחים במקומן הו"ל עדיין קבוע וכל קבוע כמע"מ דמי אבל אם פירשו וניידו כולן ממקומן ולא נשאר שום קבוע ואחד פי מהן אותו שפירש שרי דליכא למיחש שמא יקח מן הקבוע דהרי לא נשאר שום קבוע דהרי פירשו כולן יע"ש א"כ נראה שהבין דמה דאיתא בסי' י"ו ונ"ז דניכבישנהו דניידי די"ל שיהיה נעקר כל התערובת ממקומן ומשמע דסובר רמ"א בכה"ג מותר אפי' בעושה מעשה בידים שיהיו ניידי דל"ח שמא יקח מקבוע כיון דלא נשאר הקביעות מיהו הב"ח בסי' ק"י ס"ז תמה על תי' זה וז"ל מ"מ אין פירש זה מחוור דא"כ למה כתב רבינו דהב' אחרונות אסורין הלא כיון שנעקרו כולן ונתפזרו נתבטל הקביעות ושוב אין לחוש שמא יקח מקבוע אלא ודאי דלא מיירי דנעקרו כולן ממקומן אלא נעקרו אחת אחת אבל בנעקרו כולן אין הכי נמי דכולן מותרת וכ"כ רשב"א להדיא בתה"א לדעת ר"ת והכי משמע בתוס' כשהביאו דברי ר"ת דמתיר ע"י ניכבישינהו דניידי כתבו בסתמא דמותרין כולם ע"י דניכבישנהו והיינו היכי שנעקרו כולן אלא דרבינו כתב דכשיהיו נפרשין א' אחת ושניים אחרונים אסורין כמ"ש בה"ג גבי אותו ואת בנו עכ"ל וכן הקשה הפר"ח בסי' ק"י ס"ק כ"ח ומ"ש ש"ך שם בס"ק ל"ז לתרץ קושי' זו דבריו סתומין וע' בתבואת שור סי' י"ו ס"ק ו' שמצדיק דברי רמ"א ונלענ"ד להביא ראי' לשיטת הב"ח ומרדכי ותוס' הנ"ל ומובן היטב מה שכתב לחלק בדברים חשובים שהם בעלי חיים לאינם בעלי חיים דהיינו טבעת וכיו"ב ונראה כוונת ר"ת דמתיר ע"י ניכבישנהו דניידי שיהיו ניידי כולן ולא ישאר שום קביעות במקומו דבכה"ג ל"ג שמא יקח מקבוע ולא יהיה ניידי מקביעותן דאיכא חזקה לא שביק היתרא ואכל איסורא כיון דאפשר בהיתרא שיהיו כולן מותרין ע"י שיכבישנהו דניידי כולן והיינו דוקא בבעלי חיים אבל בטבעת ושאר דברים חשובין שאינן בעלי חיים לא מהני דחיישינן שמא יקח מקבוע דאף שיוכל לגרום ע"י עכו"ם שיהיה מפרשן אחת אחת מ"מ אי אפשר למצוא תקנה שיהיו כולן מותרין ודוקא בבעלי חיים אפשר בתקנה שיכבשינהו שיהיו כולן ניידי ממקומם ויהיו כולן מותרין משא"כ בדבר שאינו בעלי חיים אף אם יקח עכו"ם מהם שלא בפניו אחת אחת מ"מ שנים אחרונים יהיו אסורין ועל זה לא שייך לומר כל דפריש מרובא קפריש דאף אם יהיו כולן נפרדין אחת הנה ואחת הנה מ"מ בדבר שאינו בעלי חיים אפי' אינם מונחים סמוכין יחד כיון שנולד ספק איזה חתיכה כשירה והם דברים חשובים יש עליהם שם קבוע דרבנן ולא מותר רק מיעוט הנפרש מקביעות ראשונה דשייך לומר כל דפריש מרובא קפריש אבל שנים הנותרים לבסוף דלא שייך כל דפריש כו' עדיין אסורים משא"כ בבעלי חיים היכי דנתפזרו כולם וניידי אין עליהם שם קבוע כמ"ש ב"ח ופר"ח ויש להסביר ביתר שאת דהנה הפר"ח בסי' ק"י ס"ק כ"ח הוכיח מתוס' בפ' בתרא דיומא דקבוע מיקרי בין נשאר האיסור קבוע במקומו הראשון ובין שנעקר כל הקביעות ונקבע במקום אחר, ונראה שגם רמ"א מודה לזה דלא כמו שהבין הפר"ח בכוונתו רק כמ"ש התבואת שור בסי' י"ז ס"ק מ"ח דגם רמ"א לא מתיר רק ליקח מהמפוזרים לשחוט אחד אחד בשעה שניידו דלא הוקבע אח"כ מותרין כולם חוץ משנים האחרונים ולשיטת הב"ח כולן מותרין, ואולם היינו דוקא בבעלי חיים במידי דניידי משא"כ בשאר דברים חשובים אף אם יהי' פירש מקביעותן שלא בפנינו מ"מ לא יהי' מותר רק מיעוט הנפרשים מתחילה מקביעות ראשון דהוי כבשר הנמצא בשוק או ביד עכו"ם דתלינן דמרובא קפריש. אבל שנים שיקח העכו"ם לבסוף יהי' אסורין, ואין לומר הא אפשר שכמה בני אדם יקחו כולן בב"א ונימא בכל אחד כל דפריש מרובא קפריש דז"א אף אי נימא דאפשר לצמצם כדמשמע במס' זבחים דף ע"ג ע"ב ברש"י ד"ה ובב"א מ"מ בכה"ג אמרינן איסורא ברובא איתא כדאיתא שם משום שמא יבואו עשרה כהנים בב"א ויקחו כתב רש"י וז"ל ויקחו מתוך תערובת כיון דרובא נסבי בהדדי איכא למיחש דאיסורא ברובא איתא יע"ש ובע"כ צריך ליקח אחת אחת ואכתי השנים הנותרין לבסוף יהי' אסורין משא"כ בבעלי חיים דניידו דאפשר בשעה דניידו כולן ליקח אחד אחד ולשחוט ויהיו כולן מותרין וא"ש:

מז) ודע בדברי השאלתות המובא לעיל יש לפרש כוונה אחרת במה שמדייק ספק דרוסה דהנה המעיין בבדק הבית לרא"ה בשער התערובת בית ד' שער א' שמחדש דבר חדש דהא דמותר בפירש ממילא שלא בפנינו דוקא בפירש אחד מהן אבל בפירשו הרבה למקום אחד כגון שפירשו ארבעים למקום אחד וששים למקום אחד הוי כדרך חלוקה ואין היתר אפי' למעוטין רק כשחזרו ונתערבו שכ' שם וז"ל וכתב המחבר דאם פירשה ארבעים כולן למקום אחד אינן אסורין ששים למקום אחד אסורין דאיסורא ברובא איתא סתם דבריו והי' לו לפרש דכי אמרינן דאם פירשו כולן למקום אחד אינן אסורין דוקא בשנפלו לרובא דהשתא איסורא ברובא אשתאר (ר"ל בששים) ולענין ביטולי הני ארבעים אבל כל שהן בפני עצמן אסורין דהא בוודאי איסורא בחד מהני או בששים או בארבעים ובכה"ג לא מיקרי פירש כיון שאין חולקתן אלא כדרך חלוקה עכ"ד והרשב"א במשמרת הבית מודה לו בוודאי איסור שנתערב ונפרש בדרך חלוקה שאפי' אותן שפירשו אסורין אא"כ חזרו ונתערבו ברובא רק בספק טריפה מעוטין שפירשו מותרין כשפירש ממילא שלא בפנינו אפי' כשלא נתערבו המעוטין. וכבר העיר בזה בס' מנחת יעקב כלל מ"ה ס"ק י"ז שמדברי הטור משמע דאין חילוק בין אם פירש אחד או בדרך חלוקה להסוברים פירש ממילא מותר וע' בש"ך סי' ק"י ס"ק ל"ז שדבריו צ"ע כיון דש"ע מיירי בוודאי טריפה בכה"ג רשב"א מודה דלא הוי כפירש כיון דהוא בדרך חלוקה וע' במשבצות זהב שם ס"ק י' ואולי כוונת הש"ך מיעוטין שפירשו לצד אחד מותרין היכי שפירשו אחד אחד ולא בדרך חלוקה, ותמהני על פר"ח בסי' ק"י ס"ק כ"ו שהבין בכוונת רשב"א דבפירשו מועטין למקום אחד שלא בפנינו מותרין אפילו כשלא נתערבו ואפי' בוודאי טריפה ובמחכ"ת אישתמיט מיני' מ"ש רשב"א במשמרת הבית הנ"ל וא"כ יש לומר גם כוונת הרא"ש במה שהביא דברי השאלתות בספק דרוסה כיון דהפרישה הי' בדרך חלוקה וא"ש:

מח) לכאורה יש להביא ראי' להחולקים על הר"ת וסוברים דאין לחלק בהך גזירה שמא יקח מן הקבוע בין חולין לקדשים ודלא כר"ת דסובר דהחמירו בקדשים יותר דהנה בזבחים דף ע"ב ע"א מקשה הש"ס וליבטל ברובא ומוכרח ר' פפא לתרץ דאתי' כתנא דליטרא קציעות ור' אשי משני דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי ולר"ת הוי מצי לתרץ בפשיטות דהנה איתא ביו"ד סי' ק"ט ס"א בהא דקיי"ל יבש ביבש חד בתרי בטיל סובר רשב"א שמותר לאדם לאוכלן כל אחת בפני עצמו אבל לא יאכל שלשתן יחד וחולק על הרא"ש ע' בב"י וש"ך ס"ק ז' ויש מי שאוסר לאכלן אדם אחד אפי' זה אחר זה ע' תוס' חולין דף ק' ע"א ד"ה ברי' ואכילת מזבח הוי כמו אכילת אדם ע' פר"ח בסי' ק"י ס"ק ל"ז א"כ מה מקשה ליבטל ברובא הא יש לומר להסוברים שאסור לאדם אחד אפי' לאכלן זה אחר זה כמו כן אסור למזבח ואפי' לדעת רשב"א שמותר לאכול זה אחר זה מ"מ בב"א אסור, ולפמ"ש תוס' בשם ר"ת דיותר גזרינן בקדשים שמא יקח מקבוע מבעלמ' ובחולין אמרינן דניכבשינהו דניידי מה"ט יש לומר אף דבחולין ביבש ביבש מותר לאכול זא"ז ולא חיישינן שמא ישכח ויאכלם בב"א מ"מ בקדשי' אסור להקריב אפילו אחת אחת שמא יבואו עשרה כהנים ויקרבו כולן בב"א דאסור, וא"כ לכאורה ראי' לחולקים על ר"ת. מיהו לר"ת לא קשה דיש לומר דסובר כהרא"ש במס' חולין דף ק' ביבש ביבש דמותר אפי' לאכלן כאחת דנהפך מיעוט איסור להיתר וא"ש:

תוכן העניינים

שערי תורה חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה