אור ברסלב

שערי תורה חלק ג· רבי בנימין וולף לב

כלל ז

כלל ו

בו יבואר דין בקבוע לא מהני רובא ובו ט"ו פרטים

פרט א

יבואר מקורו א) גרסי'

במס' סנהדרין דף ע"ט במתכווין להרוג לישראל זה והרג לישראל אחר סוברים רבנן דחייב מיתה ור' שמעון סובר דפטור ואי' שם וז"ל פשיטא ואי קאי ראובן ושמעון ואמר לראובן קא מכוונא ולשמעון לא קא מכוונא היינו פלוגתייהו אמר לחד מינייהו קא מכוונא אי נמי קסבר ראובן ונמצא שמעון מאי ת"ש דתנינא ר' שמעון אומר עד שיאמר לפלוני אני מכווין מ"ט דר' שמעון אמר קרא וארב לו וקם עליו עד שנתכווין אליו ורבנן אמרי דבי ר' ינאי פרט לזורק אבן לגיו היכי דמי אלימא דאיכא תשעה עכו"ם ואחד ישראל ביניהם תיפוק לי' דרובא עכו"ם נינהו. אי נמי פלגא ופלגא ספק נפשות להקל לא צריכא דאיכא תשעה ישראלים ועכו"ם דהו"ל עכו"ם קבוע וכל קבוע כמחצה ע"מ דמי עכ"ל והקשו תוס' בד"ה כל מנלן לר' שמעון קבוע וכתב בחידושי הר"ן לתרץ וז"ל ואיכא למימר דלר' שמעון לית לי' מדאו' דינא דקבוע אלא מדרבנן, דהנה בכתובת דף ט"ו ע"א שיילינן מדאורייתא מנלן. ולא משכחת אלא מוארב לו, ואילו הי' לי' לר' שמעון קרא אחרינא הוי מייתי לי' תלמודא עכ"ל, ולפ"ז הא דאיתא במס' כתובת שם דכל קבוע כמחצה ע"מ אפי' לקולא היינו לרבנן דהוי קבוע מן התורה דאמרה תורה שיהיה כמחצה ע"מ ל"ש לקולא ול"ש לחומרא כמ"ש רא"ה שם אבל לר' שמעון דמדאו' אפי' כשנולד הספק במקום הקביעות אזלינן בתר רובא רק מדרבנן הוי קבוע לא אמרינן רק להחמי' שיש כח בידם אבל לא אמרינן קבוע לקולא נשא' על דין תורה, והא דהוכרח הר"ן ז"ל לומ' כן, ולא קאמר בפשיטות דר' שמעון ל"ל דין קבוע כלל היינו משום דמשמעות הש"ס בכל דוכתי דדין זה דקבוע הוי כמע"מ הוא הלכה פסוקה באין חולק ועוד יש לומ' דהוי ק' ליה קושית התוס' בדף פ' ע"ב ד"ה הנסקלין בהא דאמר ר' שמעון הנסקלין בהא דאמר ר' שמעון הנסקלין שנתערבו ברוב נשרפין ידונו בסקילה הקלה אמאי לא אזלינן בתר רובא ול"ל ב' תירוצים קמאי הנזכרים שם רק כתי' בתרא דהוי קבוע וכמחצה ע"מ ולא אמרינן ניכבישינהו דניידי וכל דפריש מרובא קפריש גזירה שמא יקח מן הקבוע רק דתוס' הבינו דלר' שמעון הוי קבוע דאו' והוא ז"ל סובר דהוי קבוע דרבנן דגם בקבוע דרבנן לא אמרינן ניכבישנהו דנניידי משום גזירה זו כדאיתא במס' זבחים דף ע"ג ע"ב לכן מוכרח לומ' דר' שמעון אית לי' עכ"פ דין קבוע מדרבנן:

ב) ואולם לא זכיתי להבין דברי הר"ן דלפי דבריו סוב' ר' שמעון דין קביע כמו דס"ל לרבנן וא"כ בט' חניות מוכרין בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה ואין יודע מאיזה לקח אסור כיון שספק נולד במקום קביעות ובנמצא אזלינן בתר רוב כיון דנייד מאיזה טעם החמירו חכמים דבקבוע לא מהני רובא כיון דמסברא הוי רובא בקביעות כמו בדבר דנייד רק לרבנן חידוש הוא שחידשה תורה וכיון דלר' שמעון לא חידשה תורה אמאי לא נשאר על סברא חיצונה ואי דרצו להחמיר שלא לסמוך על רובא הו"ל להחמיר שלא לסמוך על רובא להקל אפי' במידי דנייד. ואף דמצינו גם לרבנן דר' שמעון דס"ל דחכמים עשאו קבוע דרבנן כמו בדבר חשוב שנתער' דיש לו דין קבוע דרבנן כדאיתא במס' זבחים דף ע"ג וביו"ד סי' ק"י היינו כיון שכבר גילה התור' קבוע היכי דאיסו' ניכר לא מהני רובא כשנולד הספק במקום הקביעות דלא אמרינן כל דפריש מרובא קפריש על זה סמכו חכמים והחמירו לעשות קבוע דרבנן כיון דכבר גילה לן התורה דבמקום הקביעות לא מהני רובא, משא"כ לר' שמעון כיון דתורה לא אמרה שיהי' קבוע כמע"מ ומהני רובא כמו דסברא חיצונה נוטה לזה אמאי החמירו דוקא בקבוע ולא החמירו גם במידי דנייד ולכאורה יש לומר כוונת הר"ן דר"ל דר' שמעון אית ליה דין קבוע דרבנן דהוי דבר חשוב שנתער' דקיי"ל דלא בטיל אבל בקבוע כעין האי דט' ישראלים ועכו"ם ובט' חניות ל"ל לר' שמעון קבוע כלל ואפי' מדרבנן אזלינן בתר רובא כיון דהוא רובא דאיתא קמן ולא הוי דבר חשוב וע' בב"י יו"ד סי' ק"י אבל ז"א חדא דבדברי הר"ן הנ"ל משמע להדי' דהבין דאפי' בקבוע דט' חניות כעין קבוע דט' ישראלים החמירו רבנן ותו גם לפי זה קשה דהא דסוברים רבנן דר' שמעון דהחמירו חכמים בדבר חשוב שיש לו דין קבוע וכשפירש ממקום קביעות לפנינו לא אמרינן כל דפריש מרובא קפריש והיכי שלא פירש לפנינו מותר משום כל דפריש וכו' כמ"ש הר"ן במס' חולין דף צ"ו היינו כיון שהחמירה תורה בקבוע דאו' החמירו רבנן כעין דאו' דכל דתיקנו רבנן בדרבנן כעין דאו' בדאו' תיקנו כדרכם בכל מקום ומכ"ש בדבר שיש לו עיקר בדאו' ע' במס' גיטין דף ס"ה ע"א משא"כ לר' שמעון קשה אמאי תיקנו חכמים בדבר חשוב שיהיה לו דין קבוע היכן מצאו סמך בדאו' שיהיה חילוק בין נולד הספק במקום הקביעות או לא, ולא מצינו שחכמים תיקנו רק היכי שמצאו סמך כעין זה בתורה או לעשות סייג לתורה ולמיגדר מילתא וכיו"ב משא"כ בכי האי גוונא להחמיר בדבר דליכא טעם לחלק בין קבוע למידי דניידי דמסברא איכא רובא בקבוע וצ"ע:

ג) ואולם בתוס' מס' זבחים דף ע' ע"ב ד"ה אפי' ובמס' סנהדרין דף פ' ע"א ד"ה הנסקלין מבוא' דר' שמעון סובר דאיכא קבוע מן התורה, וגדולה מזו משמע מדבריהם דס"ל דהוי קבוע דאו' אפי' היכי דאין האיסור ניכר במקומו ע' בס' פרי חדש בסי' ק"י ס"ק י"ג ובפלתי שם ס"ק י"א וראיתי בפני יהושע במס' כתובת דף ט"ו ע"א דתי' קו' תוס' דלר' שמעון לא משכחת ספק ממזר רק בשתוקי ויליף מהכא דין קבוע כדאיתא במס' קדושין דף ע"ג דלא משכחת ספק ממזר דאו' בספק גירושין דהיינו בספק קרוב לו או לה או בקדושין בספק קרוב לו או לה דבספק קדושין מוקמינן בחזקת פנויה ולא הוי ממזר כלל ובספק גירושין מוקימנן בחזקת א"א והוי ממזר ודאי עכ"ד ולכאורה יש לפקפק על תירץ זה לשיטת קצת קמאי ז"ל דס"ל דתו"ת הוי ספיקא דאו' ומן התורה לא מהני חזקה משכחת ספק ממזר הן בקדושין והן בגירושין כגון בתו"ת שמכחישים זו את זו אם קידשה או גירשה דלא מהני חזקה וכשזינתה הו"ל הולד ספק ממזר ואפש' כוונתו דר' שמעון סובר כמ"ד תו"ת ספיקא דרבנן ומן התורה מהני חזקה, וע' בריטב"א מס' עירובין דף ל"ה ע"ב שכתב שהוא מחלוקת התנאים ואולם קשה לפי דבריו מה מקשה הש"ס בכתובת דף ט"ו ע"א קבוע דאו' מנלן ודוחק לומ' דסוגי' קאי רק למ"ד תו"ת ספיקא דאו' ומה גם לרוב קמאי ז"ל הלכה דהוי ספיקא דרבנן גם בס' פרי מגדים סי' ק"י ס"ק י"ד דחה דברי פני יהושע יע"ש וגם לפי דברי הפני יהושע במס' קדושין דף ע"ג משכחת עוד גווני ספק ממזר יע"ש וא"כ הדרא קו' תוס' לדוכתי' מנלן לר' שמעון קבוע דאו':

ד) ולכאורה עלה בדעתי ליישב דהנה בגוף דברי ר' ינאי כוונת רש"י במס' כתובת סתום, מיהו במס' ב"ק דף מ"ד ע"ב כתב וז"ל רבנן מוקי לה פרט לזורק אבן תוך חבורת אנשים ויש שם עכו"ם וישראלים ואיכא למימר לעכו"ם נתכווין תיפוק לי' דרובא דעכו"ם ולא איצטרך קרא למיפטרי וכו' לא צריכא דאיכא ט' ישראלים דאי לאו קרא הוי אמינא זיל בתר רובא ולישראל איכוין ואע"ג דלמא להאי איכווין הו"ל נתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב קמ"ל קרא הואיל ועכו"ם קבוע ביניהן נידון כמחצה ע"מ וספק נפשות להקל עכ"ל משמע שהבין דמיירי שמכירין שהרג את ישראל מ"מ פטור כיון שהיה שם עכו"ם דילמא נתכוין להרוג את העכו"ם וכן משמע ברש"י במס' סנהדרין שם דעיקר הטעם משום כוונה שכ' וז"ל אי נמי פלגא ופלגא למה לי קרא למיפטרה הא כיון דמצי לומר לעכו"ם קא מכוונא אית לן למיפטרה משום ספק נפשות להקל מהצילו העדה עכ"ל, ואולם בס' שיטה מקובצת כתב שרא"ה דחה פי' זה וז"ל ואית דמפרשי פרט לזורק אבן לגו והרג לישראל דמצי לומר לעכו"ם קמכוונא לישראל לא קא מכוונא ולאו מילתא היא חדא דאפי' ר' שמעון לא פליג על רבנן אלא היכי דלא גלי דעתיה מעיקרא דלהאי גברא דקטליה קא מכווין, אבל היכי דגלי דעתיה מעיקרא דלהאי גברא דקטליה קמכווין דהתרו בי' אל תהרגו שבן ברית הוא וקיבל עליו התראה תו לא מצי לומר להאיך אחרינא איכוונא ותו דמקשה ותיפוק לי' דרובא דעכו"ם הוא אטו משום דרובא דעכו"ם נינהו איכא למימר דלעכו"ם איכווין לישראל לא איכוון הא לא אשכחן דמפלגי רבנן בין רובא למיעוטא אלא היכי דאשכחן מידעם ולא ידענא מהיכן נינהו דאיכא לאחזוקי דמרובא קפריש אבל נענין כוונה לא שייך לומר דכי אכווין לרובא קא מכווין עכ"ל:

ה) ולכאורה נלענ"ד ליישב קושית הנ"ל לשיטת רש"י ומתחילה נברר כוונת התוס' דדבריהם סתומין שכתבו בד"ה אי נמי פלגא ופלגא וז"ל תימא אליבא דמאן קא מסיק הכי אי אליבא דמ"ד התראת ספק לא שמיה התראה בלאו האי טעמא דספק נפשות להקל פטרינן ליה מטעם דלאו שמיה התראה אפילו סבירא לן ספיקא להחמיר ואי אליבא דמ"ד שמי' התראה היאך פטרינן ליה הכא אם נמצא שישראל הרג הא מחייבינן לי' בהכה את זה וחזר והכה את זה אע"ג דספק הוי ובנותר שאמרו לו אל תותיר, ויש לומר דשאני התם שיודע בבירו' שיבוא לידי איסו' אם יותיר או יכה שניהם משום הכי שמי' התראה אבל הכא בזורק אבן לגו אינו יודע שיבוא לידי ודאי שאינו יודע את מי יכה עכ"ל ואכתי קשה למה לן טעמא דספק נפשות להקל הא אפי' אי הוי לחומרא הוי התראת ספק אולי יכה לעכו"ם, וראיתי בשיטה מקובצת במס' כתובת שם שכ' בשם הרא"ש להסבי' וז"ל ויש לומ' דשאני התם דבוודאי יבוא לידי איסו' אי יותי' או יכה שניהם מש"ה שמי' התראה אבל הכא כשזורק אבן לגו אינו יודע שוודאי יכה לישראל הלכך משום ספק נפשות להקל אמרינן דלא שמיה התראה עכ"ל ונראה כוונתו דהא דאמרינן התראת ספק ל"ש התראה משום דספק נפשות להקל יכול להתנצל את עצמו ולומר שלא ידע שיבוא לידי איסו' שיכה את ישראל ומשום ושפטו העדה והצילו העדה מהדרינן אזכותא ומהני התנצלות הלז. אבל אם הי' הדין דספק נפשות להחמי' באמת היה הדין דהתראת ספק שמי' התראה ולא מהני התנצלות הלז שלא יבוא לידי הכאת ישראל דהו"ל לאסוקי אדעתיה אולי יכה לישראל כיון דהוא ספק השקול והוי, ודאי מזיד לכן קאמר הש"ס דספק נפשות להקל וממילא לא הוי התראה, וע' בתוס' מס' פסחים דף ס"ג ע"א ד"ה התראה שכתבו וז"ל ולא נהירא לר"י דמה לנו אם הוא ספק למתרה אלא שיהיה ודאי למותרה דלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד יע"ש מוכח דעיקר הטעם דהתראת ספק ל"ש התראה כיון דיכול להתנצל את עצמו והיינו כדברינו הנ"ל כיון דהתורה הקילה משום ספק נפשות דיכול להתנצל את עצמו עד שיוודע שהוא ודאי מזיד לכן לא שמי' התראה ולפ"ז צריך לומר אף דתוס' בקושייתם ס"ל אפי' דספק נפשות להחמיר מ"מ התראת ספק לא שמי' התראה למאן דסובר כן מ"מ בתירוצם סוברים דתליא זה בזה, מיהו קצת דחוק לומ' כן בכוונתם, ותו ק"ק אמאי לא פירש הש"ס להדי' הטעם דהוי התראת ספק מ"מ נראה שכן הבין הרא"ש ועמ"ש בשיטה מקובצת שם ובמס' ב"ק בשם רבינו אלעזר מגרמייזא ז"ל ומ"ש מדעת עצמו שדבריהם צריכין ביאור מ"מ נראה ג"כ שהבינו דעיקר שקלא וטרי' בש"ס הוא מחמת התראת ספק ויש לומ' שכן הבין רש"י ז"ל וא"כ דברי ר' ינאי מדוייקים. דנראה דסובר לסברה פשוטה דאי איכא רובא לחומרא לא הוי התראת ספק כיון דרובא הוא כוודאי וכן להיפך אי איכא רובא להקל בוודאי לא הוי התראה לכ"ע, וכן מצאתי בשיטה מקובצת שכתב כן בשם רשב"א וז"ל ולי נראה דלא שייך בכי הא התראת ספק דכל היכי דאיכא ט' עכו"ם וישראל א' בניהם לא שייך התראת ספק דכל רובא כוודאי משווינן לי' יע"ש וא"כ שפיר קאמר היכי דמי אלימא ט' עכו"ם וכו' תיפוק לי' ברובא דעכו"ם נינהו ולא הוי התראה כלל ועדיף מהתראת ספק, אי נמי פלגא ופלגא ספק נפשות להקל והוי התראת ספק כפי' תוס' ורא"ש הנ"ל לכן הוכיח דבע"כ מיירי דאיכא ט' ישראלים ועכו"ם אחד דאם הי' לו דין רובא הוי התראה ודאי דוודאי הי' בשעת מעשה שיזרוק האבן לישראל קמ"ל קרא דיש לו דין קבוע והוי כמחצה ע"מ והוי התראת ספק ויש לכווין בכוונת רש"י במס' ב"ק שם שכתב דאיכא למימר דלמא לעכו"ם נתכווין ור"ל מהאי טעמא הוי התראת ספק כיון דבעינן דבשעת מעשה ידע בבירו' שבוודאי יבוא לידי איסו' והכא בשעת מעשה הוי ספק לפ"ז מיושב קושית רא"ה שהקשה הא גילה דעתו מעיקרא דלקטלא מכווין דמה בכך דגילה דעתו מ"מ לא הוי התראה כיון דרובא עכו"ם וכמו כן קושיא ב' דרובא לא מהני לענין כוונה ג"כ לא קשה כיון דרובא עכו"ם לא הו התראה כלל דוודאי נוטה שיכה לעכו"ם. וכן מוכרחין אנו לומר הפ"י בסוגיא לתוס' וא"כ שיטת רש"י יושב בפשיטות (מיהו בשיטה מקובצת פי' שם בכוונת רש"י באופן אחר יע"ש):

ו) אמנם קשה לפי הנ"ל לפי מה שנתבאר דהיכי דהוי רובא לא הוי התראת ספק מה בכך דקבוע הוי כמחצה ע"מ היינו:

שהתורה אמרה אף דאיכא רובא ל"מ האי רובא בקביעות ויש לו דין מחצה פ"מ. וכן מוכח בתוס' מס' סנהדרין דף פ' ע"ב בד"ה הנסקלין ובמהרש"א שם וא"כ אכתי הוי התראת ודאי כיון דאיכא רובא ישראלים מסתמא יכה לישראל ואמאי פטור בתשעה ישראלים ועכו"ם אחד בניהון כשהרג לישראל כיון שרובא הוא כוודאי הוי התראת ודאי, ועוד ק' לפי הנ"ל דהנה במס' ב"מ דף ו' ע"ב בהא דאיתא קפץ אחד מן המנוין לתוכן כולן פטורין מן המעשר כתב בשיטה מקובצת בשם הרא"ש וז"ל תימא ניכבישינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא קפריש וכו' יש לומר כיון דחזינן דאפי' היכי דיכול לעשות בממ"נ פטור משום דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק ואפילו כי אמרינן כל דפריש מרובא קפריש עשירי ספק מיקרי אלא שהתורה היתירה ספק זה באיסורין כדכתיב אחרי רבים להטות ונהפך איסור להתיר על ידי ביטול רובא אבל הכא לא נפיק מכלל ספק עשירי יע"ש ועיי"ש בכלל א', וא"כ קשה מנין להש"ס דכתובת דף ט"ו להוכיח דבכל מקום הוי קבוע כמע"מ דילמא בכ"מ הוי רובא אפי' כשנולד הספק במקום הקביעות כמו דהוי רובא בניידי וכן הסברא חיצונה ושאני הכא דבעינן התראה ודאי שיהיה ודאי בשעת התראה שיהיה חייב מיתה והכא אף דאיכא רובא ישראל מ"מ בשעת התראה הוי התראת ספק דאולי לא יכה לישראל כיון דמצד סברא הוא ספק ומ"מ לא קשה ל"ל קרא דאי לאו קרא הוי אמינא דרובא הוא בגדר ודאי והוי התראה ודאית וכמ"ש רשב"א הנ"ל וקמ"ל קרא דרובא מצד סברא הוא ספק ואכתי קשה מנלן ללמוד בכ"מ דקבוע הוי כמע"מ דילמא כמו בנייד אף דמצד סברא הוא ספק אמרה תורה באיסורא וכיו"ב אזלינן בתר רובא ה"ה בקבוע, ושאני הכא לענין התראה הוי התראת ספק וצ"ע:

ז) ואולם הרא"ה ז"ל הנ"ל כתב בשיטה מקובצת בשמו פירש אחר בכוונת דברי ר' ינאי וז"ל פרט לזורק אבן לתוך חבורת של בני אדם מהן עכו"ם ומהן ישראלים ומתכווין להרוג את ישראל והתרו בו אל תזרוק שבן ברית הוא ותהרג עליו ואמר על מנת כן אני עושה וזורק לתוך החבורה והכה אחד מהן ומת ואין ידוע אם עכו"ם הרג או ישראל הרג פטור והכא משמע להו לרבנן וארב לו לאו ליחודי כוונה הוא דאתי אלא ליחודי מעשה עד שיוודע את מי הרג אי ישראל הוא אי לאו ודייקינן מיני' היכי דמי אלימא דאיכא ט' עכו"ם וישראל א' בינייהון תיפוק לי' דרובא עכו"ם נינהו ואיכא למיזל בתר רובא ואפי' פלגא ופלגא ספק נפשות להקל דמספיקא לא קטלינן ומהדרינן לא צריכא דאיכא ט' ישראלים ועכו"ם אחד ביניהון מהו דתימא ליזל בתר רובא ואימור ישראל הרג וליקטליה איצטריך קרא למיפטריה דהו"ל קבוע וכל קבוע כמע"מ דמי והו"ל ספק נפשות להקל עכ"ל, ולפי דבריו מיושב קושי' הנ"ל כמובן. אמנם קשה על פי זה דהנה תוס' במס' ב"ק דף כ"ז ע"ב ד"ה קמ"ל כתבו הטעם לשמואל דקיי"ל כוותי' דבכל מיני רובא ל"מ להוציא ממון משום דאיכא מיעוט וחזקה רק בדיינים שאני דחשיב מיעוטא דידהו כמו שאינו ודלא כתוס' מס' סנהדרין דף ג' ע"ב ד"ה דיני ממונות והקשה בעל קצות החושן ז"ל בספר שב שמעתתא שער ד' פרק ז' אמאי מהני רובא בד"נ אפילו רובא דליתא קמן כדאי' במס' חולין דף י"א ע"ב ובמסכת סנהדרין דף ס"ט ע"א ועיין בחידושי הר"ן שם כיון דבממון ל"מ רובא מטעם דמיעוטא מסייע לחזקת ממון דחזקת ממון אלים טובא למה לא נימא כן בד"נ דמסייע לו חזקת גופו ואם גופו נידון ליהרג על ידי רובא ממונו לא כל שכן, והעלה כלל חדש ותיתי לי שקיימתי מסברא דנפשאי, ותורף תירוצו, דהנה הרמב"ם בפ' ט"ז מסנהדרין הלכה ו' כתב וז"ל אין צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל איסור עצמו בעד אחד יוחזק כיצד אמר ע"א חלב כליות הוה זה וכו' גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים אחר שהתרו בו ה"ז לוקה אעפ"י שעיקר איסור בעד אחד יע"ש נשמע אף שאמרנו תורה שע"א לא קם לעונש מלקות מ"מ כשהעיד מקודם בזמן שהי' נוגע רק לענין איסורא שבזה נאמן ע"א באיסורין להקל מכ"ש להחמיר כמ"ש הרא"ש במס' גיטין דף נ"ז ע"ב מהני אח"כ עדותו אף לענין מלקות כיון שהוא קודם למעשה שאנו דנין על מלקות וא"כ יש לומר רובא או חזקה לא מהני בד"נ רק עדים בעינן והא דאיתא במס' חולין דף י"א בבן המכה לאביו דנהרג דאזלינן בתר רובא כיון שנתחזק לן הרוב קודם למעשה שבאנו לדון על דיני נפשות דהא לכל ענינים הי' מוחזק לן שהוא בנו מחמת רובא וכיון דבאותו זמן לא הי' נוגע לד"נ אלים כח הרובא והוי כעדי' ומהני אח"כ אפי' לד"נ אבל היכי שאנו באים לדון על הרוב אחר המעשה דהיינו אם בזמן שדנין על הרוב נוגע לד"נ לא מהני ודמי ממש לע"א, ומיישב ג"כ סוגי' דמס' סנהדרין דף ס"ט יע"ש דפח"ח. וא"כ קשה לפי' רא"ה האיך מוכח דין קבוע מהאי קרא דארב לו. דילמא הוי רובא כמו במידי דניידי והא דפטור ממיתה כשזורק אבן לגוי והי' ט' ישראלי' ועכו"ם אחד וספק למי הרגו משום דאין הולכין בד"נ בתר רובא משום חזקת גופו דהכא לא איתחזק האי רובא מקדם דעד עתה לא היינו דנין על הרוב זה רק עכשיו שאירע מעשה זו. וכמו דלא מהני בדיני ממונות להרבה פוסקים אפילו רובא דאיתא קמן היכי שלא נתחזק הרוב מקודם מכ"ש דלא מהני בד"נ והוא קושי' חמורה לפי רא"ה ז"ל:

ח) לכן נראה לענ"ד דרא"ה ז"ל לית ליה האי כללא שכתב בעל קצה"ח ז"ל, ונראה דסובר כמ"ש תוס' בסנהדרין דף ג' ע"ב ד"ה דיני ממונות וב"ח בח"מ סי' רל"ב דרק ברובא לרדיא דהוא רוב גרוע סובר שמואל, וכן קיי"ל דלא מהני בדיני ממונות אבל בעלמא מהני להוציא ממון. וה"ה דרובא מהני בד"נ. מיהו נראה דתלי' בסברא הנ"ל בשם שיטה מקובצת אי נימא מצד סברא הוי רובא ספק לא מהני בדיני ממונות ומכ"ש בד"נ היכי שלא נתחזק הרוב מקדם כיון שהתורה אמרה דבממון ובד"נ בעי עדים וראי' ברורה או אנן סהדי שכן הוא ורובא לא הוי כאנן סהדי וכמ"ש בשו"ת תרומת הדשן סי' שמ"ט ג"כ טעם זה אבל אי נימא מצד סברא רובא הוא כוודאי, וכמו שנראה מתוס' ושאר קמאי ז"ל, וכמו שנראה ג"כ מרשב"א הנ"ל שפיר יש לומר דמהני בדיני ממונא ובד"נ דהיכי דאיכא אנן סהדי שהענין כן הוא מהני אפי' בד"נ וכמ"ש תוס' במס' שבועות דף ל"ד ע"א ד"ה דאי דאומדנא דמוכח טובא מהני אפי' בד"נ וכיון דרוב מצד סברא הוא כוודאי הוי כאנן סהדי שפיר מהני רובא אפי' בד"נ ודיני ממונת אפי' כשבאנו לדון על הרוב לאחר המעשה דהיינו בזמן שנוגע לד"נ ובכלל א' נתבאר בשם פליתי סי' ס"ג ס"ק א' שכ' שנחלקו רב ושמואל במס' יומא בפ"ט אי הולכין בפיקוח נפש אחר רובא וכן כתבתי שיש לומר בסברא זו נחלקו רב ושמואל אי הולכין בממון אחר הרוב, רב סובר רובא מצד סברא הוא ודאי וכאנן סהדי לכן מהני להוציא ממון, ושמואל סובר רובא מצד סברא הוא ספק לכן לא מהני להוציא ממון וכמ"ש בתה"ד סי' שמ"ט כיון דתורה אמרה הממע"ה ורובא לא מיקרי ראי', ולפ"ז מובן היטב סוגי' דמס' סנהדרין הנ"ל דלכאורה יש לדקדק כיון דאמר אפי' פלגא ופלגא הוי ספק נפשות להקל מכ"ש היכי דאיכא ט' עכו"ם וכו', וא"כ מה דאמר היכי דמי אי לימא ט' עכו"ם וכו' מיותר, ובהנ"ל א"ש ונראה דשקלי' וטרי' דשם הוא בסברא הנ"ל וקאמר היכי דמי אלימא דאיכא ט' עכו"ם וישראל אחד תיפוק לי' כיון דרובא עכו"ם בוודאי הרג לעכו"ם כיון דאיכא רובא דהוי כוודאי אי נמי פלגא ופלגא אפילו תאמר רוב מצד סברא הוא פלגא ופלגא מ"מ ספק נפשות להקל, לכן הוכיח דבע"כ מיירי קרא דאיכא רוב ישראלים ועכו"ם אחד ונמצא אחד הרוג ואין ידוע מי הוא וכמו שפי' הרא"ה דלולי הקרא הי' הדין דנהרג כיון דרובא מצד סברא הוא כוודאי וכאנן סהדי שכן הוא דמהני אפי' כשבאנו לדון על רובא בשעת מעשה לדיני נפשות וקמ"ל קרא דבקבוע לא מהני רובא ויש לו דין מחצה על מחצה וא"כ לא קשה קושי' הנ"ל ומוכח מסוגי' לפי' רא"ה דרובא מהני בד"נ אפי' כשלא נתחזק הרוב מקדם ומכ"ש דמהני בדיני ממונת כמ"ש תוס' במס' סנהדרין הנ"ל, ולפ"ז מיושב קו' תוס' הנ"ל שהקשו לר' שמעון קבוע מנלן דיש לומר ר' שמעון סובר רובא מצד סברא הוא ספק א"כ הא דמהני רובא הוא חידוש שחידשה תורה ואין לך בו אלא חידושו במידי דנייד, כיון דילפינן מאחרי רבים להטות הכתוב בדיינים דהדיבור הוא נייד כמ"ש פר"ח בסי' ק"י ס"ק י"ג ובקבוע נשאר על סברא חיצונה ואין צריך קרא על זה וכמו דאי בכמה דוכתי בדבר שהוא מצד סברא אין צריך קרא כדאי' במס' כתובת דף כ"ב קרא ל"ל סברא הוא דמה דאתי' מכח סברא הוא דאו' וכן כתבתי בכלל א' פרט ב' וא"ש:

ט) אמנם לפי דברינו בע"כ סובר ר' שמעון דרובא לא מהני בד"נ רק היכי שנתחזק הרוב מקודם כיון דמצד סברא רוב הוא ספק ובע"כ בסברא זו פליגי לרבנן כיון דרובא מצד סברא הוא ודאי מהני בד"נ ובדיני ממונת אפי' היכי דלא נתחזק הרוב מקודם ולר' שמעון לא מהני, ולפ"ז נתחזקה קו' אחרת בסוגי' אליבא דר' שמעון דהנה יש לחקור בכוונת הש"ס הנ"ל דאיתא שם פשיטא היכי דקאי ראובן ושמעון ואמר לראובן קא מכוונא לשמעון לא קא מכוונא היינו פלוגתייהו אי רצונם לומר דוקא בכה"ג דאמר בפירוש כן סובר ר' שמעון דפטור וכן אם אמר לחד מנייהו לא בירר למי אבל אי לא אמר כלל רק דקאי ראובן ושמעון וכשבאו עדים וראו שנטל חץ להרוג התרו בו העדים שלא יעשה כן בכה"ג גם ר' שמעון מודה דחייב מיתה או דילמא אפי' בכה"ג סובר ר' שמעון דפטור כשהרגו לאחד, דאולי לא כיון לזה שהרג וכיון לאחר והוי ספק נפשות להקל ואפי' אם יאמר שכיוון לזה שנהרג לא נהרג על פי עצמו דהודאת בע"ד לא מהני בד"נ. עיין רמב"ם בפרק ח"י מסנהדרין הלכה ו' ועיין במס' מכות דף ה' ע"א ברש"י ד"ה ט' ותוס' ד"ה דבעידנא ובחי' ריטב"א שם ובמס' זבחים דף ע"א ע"א תוס' ד"ה על ואפי' לתוס' היכי דליכא עדים בוודאי לא מהני הודאתו לחובתו ולענין ד"נ, והא דנקיט בכה"ג הוא לרבותא אליבא דרבנן אפי' היכי דאמר בפירוש שכיוון לראובן ולא לשמעון חייב מיתה אבל לר' שמעון אפי' לא אמר כלל פטור דאולי כיוון לאחר ואינו חייב מיתה עד שאמר מתחילה בפירוש שמכווין לראובן ונהרג ראובן, ולכאורה מוכח דבסתמא חייב לר' שמעון דכבר נתבאר בשם תוס' דאפי' למ"ד התראת ספק שמי' התראה היינו כשידוע שבבירור יבוא לידי איסור אבל בזורק אבן לגוי דאין ידוע אם יבוא ליד איסור שאין יודע למי יכה לכ"ע לא מהני וא"כ תיקשי לר' שמעון אפי' כשאמר לראובן אני מתכווין והרגו אמאי חייב מיתה הא הוי התראת ספק כיון דבעינן שיתיר עצמו למיתה שעל מנת כן עושה כדאי' במס' סנהדרין דף ס"א ע"א וברמב"ם בפ' י"ב מה' סנהדרין ה"ב והיינו שבעינן שיהי' ודא בשעת התראה כשיעשה יהי' חייב מיתה והא לר' שמעון הוי בשעת התראה התראת ספק דאולי יוליך החץ ויהרג לאחר שלא כיוון אליו דפטור לר' שמעון ואין לומר דתוס' לא כתבו כן רק היכי דהוא ספק דאולי לא יעשה איסור כלל כמו התם דאולי יכה לעכו"ם משא"כ הכא דעכ"פ יעשה איסור שיהרוג לישראל דז"א כיון דבעינן שיתיר עצמו למיתה על פי התראת ודאי שיודע בוודאי שיהי' ברור לו בשעת התראה שיוכל להוציא מחשבתו אשר זמם ויגיע לו מיתה בוודאי משא"כ כאן ועיין פסחים בתוס' דף ע"ב ד"ה התראה ובע"כ צריך לומר לתרץ קושי' זו דלא שכיח כלל כשכיון לאחד שיהרוג לאחר דמסתמא יוליך החץ לזה שהזמין אליו ודוקא בספק השקול לא הוי התראה אבל כשנוטה יותר לצד אחד הוי בגדר רובא ובכה"ג הוי התראה ודאי וכמ"ש רשב"א הנ"ל. ולפ"ז מוכח אפי' כשלא אמר כלל גם ר' שמעון מודה כשהרג לאחד חייב מיתה ולא אמרינן אולי כיוון לאחר דמסתמא כיון שהרג לזה נתכוין לזה והוי בגדר רובא דמהני בד"נ ולא מצי למיפטר נפשיה בטענה שנתכוין לאחר לכן מוכרח הש"ס לומר דאמר בפירוש שמכווין רק לראובן. ואולם לפמ"ש לעיל דבע"כ סובר ר' שמעון דרובא מצד סברא הוא ספק ולא מהני בד"נ היכי שלא נתחזק הרוב מקדם א"כ מוכח דסובר ר' שמעון אפי' בסתמא שלא אמר מקדם נתכווין רק לראובן ולא לשמעון פטור אף דלא שכיח שיהי' הורג לזה שלא נתכווין אליו מ"מ לא מהני רובא בד"נ לר' שמעון לשיטתו ובע"כ צריך לומר מה דאיתא בש"ס לראובן קא מכווינא הוא לרבותא לרבנן וא"כ קמה קושי' הנ"ל לר' שמעון אמאי באומר שמכווין להרוג לראובן והרגו חייב הא הוי התראת ספק כיון דרוב מצד סברא הוא ספק ואולי יהי' נהרג זה שלא נתכווין אליו דסברת רשב"א הצ"ל לא שייך רק אי נימא דרוב מצד הסברא הוא ודאי וכמו דמוכח להמעיין בדבריו אבל לר' שמעון לשיטתו לפי דברינו הנ"ל הוי התראת ספק כיון דמצד סברא רוב הוא ספק ובכה"ג היכי שבשעת התראה הוא ספק יבוא בוודאי לידי חיוב מיתה לכ"ע לא הוי התראה וע"כ דר' שמעון סובר רובא מצד סברא הוא ודאי ונסתרו דברינו הנ"ל והדרא קו' תוס' לר' שמעון קבוע מנלן, לכן צריך לומר בישוב קו' זו כמ"ש בס' שיטה מקובצת בשם ריטב"א וז"ל ר' שמעון נפקא לקבוע מדכתיב תרי קראי וארב לו וקם עליו חד פרט לנתכווין לזה והרג לזה וחד לאשמועינן דין קבוע בעלמא ולרבנן חד למעוטי לנתכווין לנפלים והרג לבן קיימא וחד לזורק אבן לגוי עכ"ל. וא"כ גם לר' שמעון מצינו לימוד על דין קבוע מדאו' ועמ"ש הרשב"א בחידושיו לב"ק מובא בס' שיטה מקובצת שם:

פרט ב

יבואר ביאור שיטת הרא"ה הנ"ל בפרט א'

י) לכאורה קשה לפירוש רא"ה שהספק הוא אם הרג לישראל לעכו"ם מנ"ל לרבנן להוכיח דאמרינן קבוע אפילו היכי דליכא חזקה המתנגד דילמא היכי דליכא חזקה המתנגד אפי' כשנולד ספק במקום הקביעות יש לו שם רובא והא דגלי תורה דקבוע הוי כמע"מ הוא רק בנידון דידן בזורק אבן לגוי ותשעה ישראל ועכו"ם אחד ביניהון דלולי קרא הי' חייב מיתה כיון דאזלינן בד"נ בתר רובא וכפשטא דמילתא אפי הכי שלא נתחזק הרוב מקדם אף דאית לי' לרוצח חזקה קמייתא שפטור ממיתה מ"מ בעלמא קיי"ל רובא וחזקה רובא עדיף וכרבנן דר' מאיר ואפילו לפמ"ש תוס' במס' בכורות דף כ' ע"ב ד"ה חלב דגם לרבנן אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה הוא רק חומרא דרבנן ודוקא להחמיר וכמ"ש בכללי רובא וחזקה ויש לומר בכי האי גוונא גלי התורה בד"נ כשנולד הספק במקום הקביעות דהוי כמע"מ ומהני חזקה קמייתא שפטור ממיתה ואכתי מנלן להוכיח היכי דליכא חזקה המתנגד דקבוע הוי כמע"מ כיון דקבוע הוא חידוש ראוי למעט בחידושו ואף אמנם בט' חניות מוכרת בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה דהוי קבוע איכא ג"כ חזקה נגד רוב כמ"ש תוס' במס' נדה דף ח"י ד"ה אחר הרוב דאיכא חזקה דבהמה בחיה בחזקת איסור עומדת ועיין בפלתי סי' ס"ג ס"ק א' בסופו מ"מ קשה הא באמת קיי"ל קבוע הוי כמע"מ אפי' היכי דליכא חזקה וגם הא קיי"ל קבוע אפי' לקולא כגון ט' חניות מוכרת בשר נבילה ואחת מוכרת בשר שחיטה דג"כ הוי כמע"מ ועיין ש"ך סי' ק"י ס"ק ט"ו. ולכאורה יש לומר דהכא בזורק אבן לתוך חבורה והרג אחד מהם איתרע חזקת הרוצח כיון דנעשה מעשה שראוי להסתפק דבכה"ג היכי דאיתרע חזקה הוכיח מוהרי"ט בחידושיו במס' קדושין דף ו' ע"ב בסוגי' דנתן הוא והפני יהושע במס' גיטין דף כ"ח ע"א דלא הוי חזקה. ותו לפי מ"ש הכנסת הגדולה ביו"ד סי' ח"י ומשנה למלך בפרק ו' מעדות דלא אזלינן בתר חזקה רק היכי דיש שייכות לחזקה עם הספק והכא איתרע חזקתו כיון שעכ"פ עשה מעשה והרג לאחד וגם אין שייכות לחזקה עם הספק דהספק הוא אם הנהרג הוא עכו"ם או ישראל אטו משום חזקתו של זה נימא שהנהרג הוא עכו"ם. מיהו באמת המעיין בתוס' מס' כתובת דף כ"ג ע"א ד"ה תרווייהו מוכח דמן התורה אפי חזקה כזו הוי חזקה אף דאיתרע ואין לו שייכות עם הספק כמ"ש בכללי חזקות בס"ד וא"כ הדק"ל. וקושי' זו קשה רק לפי' רא"ה ולא לפי' רש"י כמובן אמנם מצאתי ראיתי בס' שיטה מקובצת כתובת דף ט"ו ע"א בשם תוס' רבינו פרץ וז"ל מהכא קים לן דכל קבוע כמע"מ, והקשה ר"ש האיך יליף מהכא האי דינא דילמא דוקא בד"נ הוא דאמר רחמנא הכי להקל דכתיב והצילו העדה דהא אשתו ואחותו עמו בנתכווין לזו ובעל לזו חייב שהרי מתעסק חייב בחלבים ועריות ומדלא ילפינן בעלמא דפטור כשאינו מתכווין מרוצח לר' שמעון לרבנן נמי לא נילוף מיני' בעלמא קבוע, לכן נראה למוהר"פ ז"ל דכיון דהא דאזלינן בעלמא בתר רובא נפקא לן מאחרי רבים להטות דכתיב גבי נפשות והכא גלי לן דקבוע חשוב כמחצה גבי נפשות ולא אזלינן בתר רובא ילפינן מיני' בעלמא דקבוע כמחצה ולא ניזל בתר רובא דליכא למימר דיני נפשות שאני כיון דכל עיקר רובא דעלמא מדיני נפשות ילפינן לה עכ"ל, והמעיין בדבריו יראה שרבינו פרץ סובר כמ"ש בשיטה מקובצת הנ"ל בשם הרא"ש דרובא מצד סברא הוא ספק רק דתורה אמרה שיהי' לו דין ודאי דהא מהני רובא בד"נ דבדיינים אם רוב אומרים שחייב מיתה אף שמיעוט אומרים להיפך אזלינן בתר רובא וכיון דבקבוע גלי תורה בד"נ דלא מהני רובא נשאר על סברא חיצונה דבכ"מ בקבוע לא מהני רובא כמו בד"נ והא דמוכרח התורה לגלות מקרא דוארב לו דקבוע הוי כמע"מ דלולי כן הוי אמרינן כיון דכבר גילה התורה דרובא יש לו דין ודאי מה לי שהספק נולד במקום הקביעות או כשאין הספק נולד במקום הקביעות לכן מוכרח התורה להורות דין קבוע וא"כ מה דאמרינן דקבוע הוי חידוש הכוונה כיון שכבר גלי התורה דרובא יש לו דין ודאי מה לי אם הספק נולד במקום הקביעות או כשאין הספק נולד במקום הקביעו' וזהו חידוש שחידשה תורה, וא"כ מיושב קושי' הנ"ל, כיון דעיקר רובא ילפינן מד"נ והכא בקבוע דגלי התורה דלא מהני רובא נשמע בכ"מ הוי קבוע וכסברא חיצונה וא"ש, שוב מצאתי ראיתי שכבוד אאמ"ו הגאון אמיתי זצ"ל בספרו שערי דיעה סי' ק"י ס"ק ד' הביא ג"כ דברי רבינו פרץ הנ"ל, מיהו לפי מה שכתבתי לעיל דרא"ה סובר דרובא מצד סברא הוא כוודאי אליבא דרבנן צ"ל דרא"ה סובר דחזקה דאיתרע מדאו' לא הוי חזקה וכמ"ש בכללי חזקות שכן דעת קצת קמאי ז"ל, וקצת ראי לזה דלכאורה קשה לפמ"ש בכללי רובא וחזקה שדעת קצת רבות' אחרונים ז"ל דהלכה דאמרינן מן התורה סמוך מיעוטא לחזקה קשה מנלן דין קבוע מקרא דוארב לו ובין לרבנן ובין לר"ש אתי' מקרא כמש"ל בשם ריטב"א דלמא בעלמא אפי' היכי דנולד הספק במקום הקביעות אזלינן בתר רובא ושאני הכא לפי' רא"ה דהספק למי הרג אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה דהיינו חזקת רוצח שהי' פטור ממיתה והוי פלגא ופלגא וספק נפשות להקל אע"כ דס"ל דחזקה דאיתרע מן התורה לא הוי חזקה וא"ש, מיהו יש לדחות כמ"ש בכלל רובא דברובא דאיתא קמן לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה והכא הוי רובא דאיתא קמן ולאחר העיון מצאתי קצת מדברינו בס' פני יהושע במס' פסחים דף ט' ע"ב והמעיין יבין ההפרש. שוב ראיתי דגם לרבינו פרץ ההכרח לומר דסובר חזקה דאיתרע לא הוי חזקה דאל"כ אכתי קשה קושי' הנ"ל כיון דכבר גלי תורה דרובא מהני בד"נ דהיינו רובא דאיתא קמן אפי' נגד חזקת גברא ומסברא קבוע הוי רובא והוא חידוש ראוי למעט בחידושו. ואולי החידוש הוא רק היכי דחזקת גברא מתנגד אבל היכי דליכא חזקה המתנגד אולי אמרה תורה דאזלינן בתר רובא אפי' בקבוע' אע"כ צ"ל דסובר חזקה דאיתרע לא הוי חזקה מדאו':

יא) ודע דלכאורה דברי רש"י תמוהין שכתב במס' סנהדרין וז"ל אי נמי פלגא ופלגא למה לן קרא למיפטרה הא כיון דמצי לומר לעכו"ם קא מכוונא אית לך למיפטריה משום דספק נפשות להקל מוהצילו העדה עכ"ל, וכ"כ במס' ב"ק שם דלמה לן לימוד זה בלא"ה נמי מספק פטור ממיתה דאטו חמור דיני נפשות מדיני ממונות דקיי"ל ספק ממון לקולא מצד סברא כדאיתא במס' ב"ק דף מ"ו ע"ב משום דמוחזק בממונו מכ"ש בנפשות שיש לו חזקה קמייתא שפטור ממיתה. ולכאורה יש לומר דרש"י סובר כמ"ש מוהרי"ט ופני יהושע הנ"ל היכי דאיתרע חזקה מדאור' לא הוי חזקה. מיהו ז"א חדא לפי פירש"י במס' קדושין דף פ' ע"א מוכח דסובר דחזקה דאיתרע הוי חזקה כמ"ש בכללי חזקות ותו אפילו ליכא חזקה כלל לא גרע מספק ממון היכי דל"ל חזקה מ"מ כשתופס בממונו אין עושין מעשה בידים להוציא מכ"ש בספק נפשות. והא דילפינן מוהצילו העדה הוא לשאר ענינים דמהדרינן בתר זכותו כדאי' במס' סנהדרין בכמה דוכתי אף מה דבעלמא חיישינן להחמיר מה שא"כ מה דבכ"מ אזלינן לקולא לא צריך קרא וצ"ע:

פרט ג

יבואר דין קבוע דאו' היכי דאיסור ניכר:

יב) גרסי' במס' חולין דף צ"ה ע"א ופסחים דף ט' ע"ב וכתובת דף ט"ו ע"א וז"ל תשע חניות כולן מוכרת בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהם לקח ספיקו אסור ובנמצא הלך אחר הרוב עכ"ל, ובמס' חולין שם מבואר לרב דסוב' בשר שנתעלם מן העין אסור מיירי בנמצא ביד עכו"ם ומבואר שם בתוס' ובשאר קמאי ז"ל דהיכי דפריש לפנינו או כשרואה שעכו"ם לקחו הוי נולד ספק במקום הקביעות אבל כשפירש שלא בפנינו נולד הספק לאחר שפירש ואמרינן כל דפריש מרובא קפריש וע' ברמב"ם בפ' ח' מהל' מאכלות אסורת הל י"א וביו"ד סי' ק"י ס"ג ברמ"א וש"ך בס"ק י"ט וס"ק ט"ו ומבואר שם דכ"ש בשר הנמצא בשוק מותר כיון שרוב מוכרין בשר שחיטה כל דפריש מרובא קפריש, ולכאורה יש לעיין בהאי דינא דהנה המעיין בקמאי ז"ל יראה דהאי דינא בלקח מן החניות דהוי קבוע הן אם בשעה שלקח מחניות הי' מסופק אם הם מכשירות או מטריפות דאף שניכר האיסור לכל העולם מ"מ הלוקח לא ידע או דמיירי בשעה שלקח ידע רק שאח"כ שכח ואין לומר אם בשעת מעשה ידע והכיר לחניות בוודאי קנה משחיטה דז"א דמשכחת שקנה עבור פועליו עכו"ם וכיו"ב ומשמע דאפי' בשעת מעשה ידע רק אח"כ שכח מאיזה חניות קנה יש לו דין קבוע דהא לא מצאו שום היתר רק כשפירש שלא בפנינו או שלקח עכו"ם שלא בפנינו וכ"כ בכרתי ס"ק י"א ובפלתי ס"ק ח' דמיירי בכל גווני וע' ברשב"א בתה"א בית ד' שער ב' ובפר"ח בסי' ק"י ס"ק י"ג, והנה במס' נזיר דף נ"ז ע"ב בתוס' ד"ה דקתני מבוא' דס"ל היכי דאי בש"ס אינו יודע משמע שלא נודע מעולם מדלא קתני שכחתי, וא"כ כיון דאיתא בברייתא הנ"ל אינו יודע פירושו שלא נודע לו מעולם וא"כ יש להבין מנ"ל לקמאי ז"ל לומר דדין קבוע הוא בכל גווני דילמא דין קבוע הוא רק כמו דאיתא בברייתא שאינו יודע דמיד בשעה שלקח נולד לו ספק במקום הקביעות אבל אם בשעת מעשה לא היה לו ספק שידע ואח"כ שכח דילמא בכה"ג כיון שעכשיו הוא בידו הוי נולד ספק כשפירש ואי ניחא כן יהיה לשון הברייתא מדוייק דאיתא ספיקו אסור דתיבת ספיקו מיותר כיון דאי' אינו יודע, והנה לשיטת רבינו המחבר בסימן ק"י ס"ד שכתב בנתערב אח"כ מותר מטעם ס"ס אף דהוי ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובת וכמ"ש הש"ך בס"ק כ"ב הטעם כיון דקביע הוא חידוש לא החמירו בס"ס אפי' בספק אחד בגופו וספק א' בתערובת א"ש ומדוייק ספיקו ר"ל דוקא חדא לאפוקי ס"ס. אבל לרמ"א ולרוב פוסקים החולקים קשה, ואולם אי נימא שר"ל שהיה ניכר לכל רק שלוקח הי' מסופק מיד בשעה שקנה מדוייק היטב וקמ"ל חידוש דין לשיטת תוס' וסייעתו המובא בפרי חדש סי' ק"י ס"ק י"ג היכי דאיכא תערובת בחניות שלא ניכר האיסו' לכל לא הוי קבוע כיון שספק לכל העולם ודוקא היכי דניכר לכל רק שלוקח מסופק הוי קבוע ואפי' מדאו', מדוייק מה דאיתא ספיקו אסור ר"ל כיון שהוא רק ספיקו ולא ספק לכל העולם אסור דהוי קבוע דאו' וא"כ מנ"ל לפוסקים לחדש דין זה. אמנם מצאתי לבעל תבואת שור בס' בכור שור במס' יבמות דף כ"ב שכתב דשם משמע להיפך דהיכא דאי' בש"ס אינו יודע משמע השתא ואינו ידוע משמע דלא נודע הדבר מעולם כמו שפי' רש"י והקשה מסוגיא זו על תוס' הנ"ל. ובתוס' שם כתבו דאינו יודע משמע הכי ומשמע הכי יע"ש וא"כ א"ש:

פרט ד

יבואר הדין בט' חניות שמוכרין בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר טריפה:

יג) יש להתבונן אמאי נקטו הש"ס וקמאי ז"ל הגווני באחת מוכרת בשר נבילה ואמאי לא נקט, הגווני גם באחת שמוכרת בשר טריפה ולכאורה יש לומר להסוברים בספק טריפות בספק השקול אוקימנן בחזקת היתר כמו שהביא הש"ך בסי' נ' ס"ק ג' ופר"ח בסי' כ"ט ס"ק א' אזי הדין בבשר הנמצא מושלך או ביד עכו"ם אפי' במחצה על מחצה דהיינו ה' חניות מוכרת בשר טריפה או בקבוע ג"כ הבשר מותר כיון דהוי ספק טריפות מוקמינן בחזקת היתר לכן נקטי אחת מוכרת בשר נבילה דהוי ספק בשחיטה מיהו באמת ז"א דמשמע להדי' מש"ס ופוסקים בספק השקול כשנמצא מושלך או ביד עכו"ם אפי' ידוע שנשחטה כהוגן אסו' הבשר מטעם ספק דאו' והטעם מבואר דלא דמי כלל לכל ספק טריפות שספק אם נעשה מחיים או לאחר שחיטה דלא איקבע איסורא לפנינו כיון דאנו מסופקים אם נעשה טריפה ועל זה איכא חזקה דהיינו חזקה דאתי' מכח רובא דרוב בהמות כשרות ע' מג"א סי' תצ"ח ס"ק י"ו משא"כ הכא דאיכא חניות המוכרת בשר טריפה כמו דאיכא חניות המוכרת בשר כשר ואנו מסופקים אי פריש מכשירות או מטריפות הוי איקבע איסורא דאפי' לרמב"ם דסובר סד"א מדאו' לקולא רק מדרבנן לחומרא מ"מ באיקבע איסורא מדאו' לחומרא דהא ליכא חזקת היתר כיון דבוודאי פריש מחניות אמנם לפ"ז לכאורה קשה להבין כוונת תוס' במס' נדה דף י"ח ע"א ד"ה הלך אחר רוב שכתבו וז"ל הכא איכא חזקה כנגד הרוב דבהמה בחזקת איסו' עומדת עכ"ל א"כ ס"ל לתוס' כיון דאיכא חניות שמוכרת בשר נבילה דהיינו שאין שוחטין אזי בשר הנמצא הוי ספק בשחיטה ויש לה חזקת איסו', ולכאורה תמוהו דל"ד לספק בשחיטה דאיכא רק חזקת איסור שהי בחזקת אמ"ה כמ"ש רש"י בחולין דף ט' או כמ"ש תוס' במס' ביצה דף כ"ה ע"א חזקת שאינה זבוחה, משא"כ הכא דאיכא חניות שמוכרת בשר שחוטה וחניות שמוכרת בשר נבילה ובשר הנמצא שאנו מסופקים מאיזה מקום פריש על זה הוא ספק השקול ולא שייך כאן חזקת איסור כיון דבוודאי נשחטו הרבה בהמות בחניות שמוכרת בשר שחיטה ואף דהוי איקבע איסורא כשלקח מקביעות מ"מ אין לבשר שם חזקת איסור שיהיה דינו כספק בשחיטה ונראה כוונת תוס' דהנה במס' יבמות דף ל' ע"ב בהאי דאמר רבה אשה זו בחזקת היתר עומדת כתב רשב"א וז"ל איכא דקשיא להו והא באיסור א"א קיימא וכו' נראה לי לפרש דהתם גבי בהמה כל שלא מתה או שוותה מאליה או שלא נשחטה כהילכתא אסורה עד שיתחדש בה ענין המכשירה והלכך כיון שאתה בא להתירה ולומר דנעשה בה מעשה שהכשירה עליך הראי' ודכוותיה הכא כיון שזו מתחילה צרה לערוה הוית ואילו מת בעלה ממילא הותרה לשוק והרי מת וקברו מוכיח עליו כשאתה בא לאוסרה ולומר דנעשה בה מעשה האוסרה עליך הראי' וכן הדין בקדושין כהאי גוונא עכ"ל למדנו דמסתמא לא אמרינן דנעשה מעשה המכשיר עד שנודע בבירור ואם לא נודע מוקמינן בחזקה קמייתא, וא"כ הכא בבשר הנמצא או ביד עכו"ם ואנו מסופקים אי פירש מבשר שחיטה או מבשר נבילה כיון שעכ"פ פעם אחת אותה בשר הי' עליה בחיה שם איסור ועכשיו אנו מסופקים אם נעשה בבשר הלז מעשה המכשיר דהיינו שפירש מרוב בשר שחיטה או שפירש מחניות המוכרת בשר נבילה ולא נעשה מעשה המכשיר שפיר כתבו תוס' דמוקמינן הבשר בחזקה קמייתא חזקת איסור כדין ספק בשחיטה כיון דאין ידוע בוודאי שנשחטה ואולם היכי דאיכא קבוע או בנמצא ומחצה חנויות מוכרות בשר שחוטה ומחצה טרפות בוודאי לא שייך לומר דיש לאותו בשר חזקת היתר דניהו דבוודאי נשחטה כהוגן מ"מ כיון דאיכא ודאי בשר טריפות ליכא חזקת היתר דעיקר חזקת היתר דבהמה כתבו קיואי ז"ל במס' חולין דף י"א דליכא חזקה עצמו דאינה מבוררת רק דאתי' מכח רובא דרוב בהמות כשירות ובבשר זה כיון שבע"כ פריש או ממחצה כשירות או ממחצה טריפות ליכא חזקה רק דהוי ספק ויש לו דין ספיקא דאו' דהוא לחומרא מדאו' אפי' לשיטת רמב"ם דסובר ספיקא דאו' מדאו' לקולא, ה כי דאיקבע איסורא מן התורה לחומרא והכא איקבע איסורא ונסתר תי' הנ"ל, שוב נדפס ספר שב שמעתתא לבעל קצות החשן וראיתי בשמעתתא ד' פרק ג' שמפקפק בדברי תוס' ולפענ"ד נראה כמ"ש ומה שהקשה אי נימא על החתיכה שפירש אנו דנין איסור ודאי משום חזקת שאינו זבוח א"כ בט' חניות מוכרת בשר שחיטה ואחת מוכרת בשר נבילה דקיי"ל כל דפריש מרובא קפריש ליתסר מדרבנן עכ"פ לדעת כמה קמאי ז"ל אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא ופלגא מדרבנן וע"ש לענ"ד לק"מ כמ"ש בכלל רובא וחזקה דברובא דאיתא קמן לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה והכא הוי רובא דאיתא קמן ובישוב קושי הנ"ל הא דנקטי בשר נבילה יש לומר לפמ"ש תוס' במס' נדה דף י"ח ע"א ד"ה הלך דבנמצא אפי' קרוב לחניות המוכרת בשר נבילה מ"מ אזלינן בתר רובא דרוב וקרוב רוב עדיף וכ"כ פר"ח בסי' ק"י ס"ק ט"ו, וכבר נתבאר שדעת התוס' כיון דאיכא חניות המוכרת בשר נבילה אזי בשר הנמצא הוי ספק בשחיטה ויש לה חזקת איסור ויש לומר לכן נקטי בשר נבילה לאשמועינן חידוש דין דרוב עדיף אפי' מחזקה וקרוב לכן לא נקטי ואחת מוכרת בשר טריפה דלא הוי ידעינן דין זה וראיתי בפלתי סי' ס"ג ס"ק ג' בסופו שכתב וז"ל ודע דהא דאמרינן רוב וקרוב הולכין אחר הרוב אף דחזקה מסייע להקרוב דהא גבי אשה שחזקתה מן המקור אע"ג דאיכא עלי' דמקרבה והיא בחזקת היתר עומדת וגם תני ר' חייא שורפין קדשים ויש להם חזקת טהרה ש"מ רוב דוחה חזקה נמי, והא דלא תי' תוס' במס' ב"ב דף כ"ג ע"ב דר' חנינא קמ"ל אפי' נגד חזקה דזה לא מוכח מט' חניות דלא מסיימו בדברי ר' חנינא דלא הזכיר חזקה כלל ואילו עיקר כוונתו על חזקה הו"ל להזכירו רוב וקרוב וחזקה יע"ש הבין בהאי דט' חניות ליכא חזקה ובמכ"ת הוא נגד דברי תוס' הנ"ל דגם שם איכא חזקה וכ"ז פשוט ודע לפמ"ש תוס' במס' נדה הנ"ל כיון דאחת מוכרת בשר נבילה איכא חזקת איסור ק"ק אמאי בקבוע הוי ספק השקול נימא כיון דאמרה תורה דהוי כמע"מ והוי ספק השקול נוקי בחזקת איסור ויהיה ודאי איסור דחזקה הוא כוודאי ונ"מ טובא בין ספק לודאי ע' ביו"ד סי' ק"י סעיף ז' ולכאורה מוכח מה שמסופק בס' פרי מגדים אי חזקה מהני בקבוע ובס' חוות דעת כתב בפשיטות דלא מהני ומכאן נפשוט כדבריו:

פרט ה

יבואר ביאור דין נמצא ביד עכו"ם

יד) דעת רש"י מבואר דבשר הנמצא ביד עכו"ם דמותר היינו מה שמוכר במקולין אבל מה שנמצא בבית אסור שכתב בדף ע"א בהא דאמר ר' מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד עכו"ם מותר וז"ל מקולין וטבחי ישראל כלומר מקולין העומדין בעיר וטבחי ישראל מתעסקין בה בשר הנמצא ביד עכו"ם שם שלוקחין מן הטבחים להשתכר בו דהוא ודאי לא שחטה מותר דבתר רוב טבחים אזלינן דלטריפה ליכא למיחש דאם איתא דאיכא טריפה לא הוי מזבין לי' לעכו"ם כדי למוכרה במקולין עכ"ל וכ"כ בד"ה נמצא וז"ל נמצא ביד עכו"ם שאני שהי' בחזקת משתמר והוא לא שחטה וטריפה לא מוכרו לו למוכרה כאן יע"ש, וכן נראה מדברי תוס' שכתבו בד"ה אנן שמקולין הם אותן עכו"ם שלוקחין בשר מן הטבח להשתכר בו ובד"ה ר' כתבו וז"ל מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד עכו"ם מותר ולא חיישינן שמא יביא עכו"ם מנבילה שבביתו למכור במקולין או אם מכר אחד מן הטבחים טריפה לעכו"ם הבא לקנות ממנו לאכילה ולא כדי למכור למקולין אין לאסור בשביל כך מקולין עכו"ם דבתר רוב בשר מישראל שקונים מטבחים ישראל כדי למכור במקולין שהיא כשירה יע"ש משמע להדיא דפי' בבשר הנמצא ביד עכו"ם שמוכר במקולין ומדברי רש"י מבואר דהוא מטעם חזקת כשרות שבודאי הטבח ישראל לא היה מוכר לעכו"ם בשר נבילה כיין שהעכו"ם מוכר במקולין לישראל ולפ"ז לכאורה קשה כיון דעיקר ההיתר הוא משום דאי איתא דטריפה הוי לא הי' מוכרן והיינו חזקה כשרות דהמוכר אמאי אי' בנמצא הלך אחר הרוב ומוקי הש"ס בנמצא ביד עכו"ם למה לי רוב שחוטות אפילו במחצה על מחצה כגון שחמשה חניות מוכרת בשר שחיטה וחמשה בשר נבילה יהיה ג"כ מותר בנמצא ביד עכו"ם בשר במקולין מכח הוכחה דחזקת כשרות דטבחי ישראל לא היו מוכרין לעכו"ם בשר נבילה למכור במקולין, ואין לומר דהאי הוכחה מחמת חזקת כשרות לא עדיף מאם היה ישראל הטבח אומר בפירוש שבשר הנמצא ביד עכו"ם היא כשר ג"כ אינו נאמן כיון דאיקבע איסורא דז"א דרש"י כתב במס' גיטין דף ב' ע"ב ויבמות דף פ"ח ע"א הא דאין ע"א נאמן נגד חזקה היינו היכי דאיתחזק איסורא בחתיכה, אבל בחתיכה מב' חתיכות נאמן לברר כמ"ש הנימוקי יוסף וביו"ד סי' קכ"ז ס"ג וה"נ כיון דהוא מחצה על מחצה הוי כב' חתיכות שנאמן לברר מחמת חזקת כשרות שיש לעד וה"ה כשמוכר לעכו"ם למכור במקולין איכא הוכחה מחמת חזקת כשרות דהוי כאמר בפירש דהיכי דמחשבתו ניכר מתוך מעשיו הוי כאמירה כדאיתא בדוכתי טובא וגדולה מזו היה נראה אפי' ברוב חניות מוכרת בשר נבילה ומיעוט חניות מוכרת בשר שחיטה כיון שבעלי החניות הם ישראלים ג"כ ראוי לומר כשנמצא ביד עכו"ם בשר במקולין שמותר לקנות ממנו כיון שעכו"ם זה מוכר במקולין איכא הוכחה מחמת חזקת כשרות שמכר לו בשר כשר דאף שאומר נגד הרוב מ"מ לפי מ"ש הפני יהושע במס' קדושין דף ס"ג ע"ב ע"א נאמן נגד רוב דהוי כמברר המיעוט מתוך הרוב מיהו כלל זה לא ברור כמ"ש במקומו ומ"מ קשה למה בעינן רוב כשרות ואולם לפמ"ש תוס' במס' נדה כנ"ל בפרט צ' בבשר הנמצא ואין ידוע אם מבשר שחיטה או מבשר נבילה איכא חזקת איסור לא קשה מידי דלכן אסור במחצה על מחצה כיון דאיכא חזקת איסור אפי' היה אומר המוכר ישראל שמכר לו בשר כשירה אין ע"א נאמן נגד חזקה לשיטת הרבה פוסקים כדאי' ביו"ד סי' קכ"ז, והא דנאמן, טבח ישראל על השחיטה אף שאינו נאמן נגד חזקה כיון שהי' בידו כמ"ש תוס' במס' גיטין דף ד' ע"ב תוס' ד"ה ע"א משא"כ בנמצא ביד עכו"ם אמנם לפ"ז קשה להסוברים ביו"ד סי' קכ"ז דע"א נאמן להקל נגד חזקת איסור כמ"ש בכללי ע"א אמאי אי' בנמצא ביד עכו"ם מותר דוקא ברוב חניות מוכרים כשירות הא אפי' במחצה על מחצה ג"כ מותר הבשר הנמצא מחמת חזקת כשרות של המוכר כיון דע"א נאמן נגד חזקה, ותו קשה כיון דנראה ברור הא דנקט הש"ס בשר נבילה הוא לאו דוקא וכמש"ל בפרט ג' וה"ה בחניות המוכרת בשר טריפה ג"כ שייך דין קבוע ודין בנמצא הלך אחר הרוב ובכי האי גוונא אפי להסוברים דאין ע"א נאמן נגד חזקה מ"מ הכא במחצה על מחצה נאמן המוכר כיון דליכא חזקת איסור המתנגד. ולכאורה צריך לומר ליישב קו' הנ"ל לשיטת רש"י מיירי דאותו חנות המוכרת בשר נבילה הוא טבח עכו"ם וליכא הוכחה הנ"ל, ואולם צע"ג לדינא כי נראה מסתימת הש"ס ופוסקים אפי' כשכל החניות בשר הם ישראלי' מ"מ לא מותר בבשר הנמצא ביד עכו"ם רק ברוב חניות המוכרים כשירות:

טז) וראיתי בפלתי סי' ק"י ס"ק ח שתמה על גוף הדין בנמצא ביד עכו"ם מותר לפמ"ש רוב מחברי' הטעם במקום שאין מכריזין אסור לקנות מעכו"ם ולא אמרינן דניזל בתר רובא דוודאי כשרות הם דא"כ אם יזדמן טריפות לישראל לא הי' יכול למוכרה לעכו"ם דילמא מזבין לישראל לכך תקנה הוא מבלי לקנות מעכו"ם ולעומת זה ויותר לישראל למכור לו קשה הך דנמצא ביד עכו"ם בט' חניות האיך מיירי אי במקום שאין מכריזין האיך קתני הלך אחר הרוב ומותר הא במקום שאין מכריזין לא אזלינן בתר רובא ומכ"ש במקום שמכריזין והכריזו דלא אזלינן בתר רובא ואיך קתני מותר, ואין לומר שלא הכריזו אטו ברשיעי עסקינן דהא באמת אחת מוכרת בשר נבילה ויש כאן טריפות במקולין איך יתכן שלא הכריזו ואם הכריזו אסור ליקח מעכו"ם יע"ש ואין לומר דמיירי במקום שאין בו מנהג כלל והניחו על קו הדין שמותר לקנות מעכו"ם כמ"ש רשב"א ור"ן וריטב"א במס' חולין דף צ"ה. דז"א דא' איך קאמר אחת מוכרת בשר נבילה הא אסור למכור בשר נבילה לעכו"ם מחשש שמא ימכור לישראל דהא במקום שהוא על קו הדין מותר לקנות מעכו"ם ואסור למכור לעכו"ם טריפות שמא ימכור לישראל. ודוחק לומר דמוכרת בשר נבילה לישראל שיש לו משרתי עכו"ם וכתב בספר פלתי הנ"ל לתרץ דבע"כ מיירי הכל בחניות של עכו"ם דהיינו ט' מוכרת בשר כשר וחניות עשירי ג"כ של עכו"ם ומוכרת בשר נבילה והם אין מכריזין כלל ומ"מ בשר הנמצא ביד עכו"ם מותר דאמרינן מרובא קא זבין עכ"ד, והוי מצי לומר רק האחת שמוכרת בשר נבילה הוא של עכו"ם, ומיהו באמת בלא"ה לק"מ דהנה הרשב"א כתב במס' חולין דף צ"ג ע"א וז"ל כתב הרמב"ן ז"ל בין במקום שמכריזין והכריזו ובין במקום שאין מכריזין שאסרו לקנות לא אסרו אלא לקנות לבד אבל בשר הנמצא בידו ונפל ממנו לעינינו או שלקח מן המקולין והחזירו למקולין או שנתערב עם שאר בשר מותר. וכסתמא דברייתא דמייתי לקמן אם נמצא בשר חי הלך אחר רוב טבחים ואם מבושל הלך אחר רוב אוכלי בשר ולא מפליג בין מקום שמכריזין למקום שאין מכריזין אלמא לא אסרו אלא בלוקח ממנו יע"ש. א"כ לק"מ דהא לא איתא בברייתא דמותר לקנות ממנו רק דאיתא בנמצא ביד עכו"ם מותר ויש לומר דמיירי בנמצא בידו ונפל ממנו לעינינו דמותר כיון דמדינא אפי' במקום שמכריזין והכריזו או במקום שאין מכריזין מותר לקנות בשר מעכו"ם כמ"ש תוס' במס' חולין דף צ"ה ע"א ד"ה בנמצא דאזלינן בתר רובא דמסתמא קנה מרוב הכשירות רק הוא תקנה שכן קיבלו על עצמם וקבלה לא הי' רק שלא לקנות דהוא מילתא דשכיחא אבל לא קיבלו על עצמם לאסור כשיהי' נמצא וא"ש ופשוט:

טז) ועוד יש ליישב קו' הפלתי דהנה כבר כתבתי שיש לדקדק דאיתא ספיקו אסור תיבת ספיקו מיותר דהא בפירוש אמר שאינו יודע ממי לקח. ונראה דהנה איתא ביו"ד סימן ק"י ס"ד בחוב חניות מוכרת בשר שחוטה ומיעוט מוכרת בשר נבילה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח ונתערבה באחרות ואינה ניכרת בטילה ברוב משום ס"ס, ורמ"א כתב דיש אוסרין בכה"ג משום דכל מקום דהאיסור במקומו הוי לי' כמחצה על מחצה הואיל וספק ראשון אסור מן התורה ואין כאן עוד ספיקא להתיר רק תערובת לא מיקרי ס"ס יע"ש, וכן השיגו הטו"ז בס"ק ג' וש"ך בס"ק כ"ב על רבינו המחבר דהוי כספק טריפה שנתערבה דלא מהני ס"ס דהוי ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובת וא"כ יש לומר דלכן קאמר ספיקו ר"ל אף דאיכא עוד ספק המצטרף לספק ראשון שאינו יודע מאיזה לקח מ"מ אסור ולא מהני ס"ס כיון דספק ראשון אסור מן התורה, וא"כ לא ק' קושית פלתי דיש לומר מה דקאמר בנמצא הלך אחר הרוב אף דמיירי במקום שמכריזין והכריזו או במקום שאין מכריזין מ"מ כיון דאסור רק מדרבנן כמ"ש תוס' דהוא רק תקנתא בעלמא דמדינא אזלינן בתר רובא מהני ספק שבא אח"כ שנתערב דהוי ספיקא דרבנן דאזלינן לקולא וא"ש מיהו קצת יש להסתפק במקום שמכריזין או אין מכריזין כיון שקיבלו על עצמם בתורת איסור שלא לקנות בשר מעכו"ם יש לומר דהוי כנדר ואסור מן התורה כדאי' ביו"ד סי' רי"ד ס"א וז"ל דברים המותרי' ויודעין בהם שהם מותרים ונהגו בהם איסור הו"ל כאילו קיבלו עליהם בנדר יע"ש ושווי' אנפשייהו חתיכה דאיסורא וא"כ הוי ספיקא דאו' גם כשנתערב מיהו בר"ן במס' תענית משמע דמנהג הוי כנדר מדרבנן ואין לו דין נדר ממש כיון שלא קיבלו בלשון נדר וגדולה מזו משמע בר"ן שם בפ"ק אפילו כשיקבלו בפירוש בהסכמה כל שלא הוציאו בלשון נדר אסור רק מדרבנן וא"כ דברינו הנ"ל נכונים. ודע בגוף הדין שכ' רש"י בשר הנמצא בבית עכו"ם אסור חולקים רשב"א וריטב"א דהא ודאי במקולין וטבחי ישראל אפילו בבשר הנמצא ביד עכו"ם בביתו של עכו"ם כיון דרוב טבחי ישראל כל בשר שלוקחין ממקולין לוקחים אותו ולמיעוט נבילות ששוחטים בביתם לא חיישינן וסיים רשב"א וז"ל ומש"ה נראה בנמצא ביד עכו"ם אפי' חוץ למקולין מותר, ומסתברא דאדרבא דוקא חוץ למקולין אבל במקולין אסור דהא נולד לנו ספק בקבוע ולא עוד אלא אפי' ראה אותו יוצא ממקולין אסור וכדמוכח בפסחי' יע"ש, ולכאורה תמוה ואפשר דרש"י סובר דחניות לאו היינו מקולין ובחניות מוכרין טבחי ישראל והעכו"ם לוקחין בשר מטבחי ישראל למכור במקולין ובכה"ג כבר נייד הבשר מחניות ומה לי מקולין או בשר שבביתו רק בבשר שבביתו יש לחוש כיון שדרכו לנבל אולי מכר מבשר שלו כיון דכאן נמצא וכאן הי' משא"כ בבשר שבמקולין לא חיישינן מחמת חזקת כשרות דטבחים ומיהו הוא דוחק וע' בתוס' ד"ה בנמצא ומוהרש"א ופלתי סי' ק"י סק"ט וצ"ע:

פרט ו

יבואר תערובת חניות אי הוי קבוע כיון דלא ניכר האיסור:

י"ז) בש"ע יו"ד סי' ק"י ס"ג מבואר ג' שיטות (א') הב"ח הבין בדעת הטור היכי דאיכא תערובת כגון שיש עשר חניות ובט' בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה ולא נודע באיזה מוכרת בשר נבילה והלוקח יודע מאיזה לקח הוי קבוע דאו' דכ' שם וז"ל ועל זה השיג רבינו הטור על רשב"א ודעת רבינו הוא כיון דדין קבוע מוארב לו נפקא פרט לזורק אבן לגוי והתם כיון שידוע שיש ישראל אע"ג דאין נודע ישראל הו"ל קבוע יע"ש וכיון דסובר דילפינן מקרא בע"כ סובר דהוי קבוע דאו', וכן נראה מסתימת דברי רמ"א שם בדרכי משה ס"ק ו' ועיין בש"ך שכ' ס"ק י"ד וס"ק כ"ט וכן מוכח דעת התוס' במס' זבחים דף ע' ע"א ד"ה אפילו בסופו ובמס' סנהדרין דף פ' ע"ב ד"ה הנסקלין דכתבו לחד תירוצא לכן כשנתערב מיעוט שחייבין מיתה קלה ברובא שנתחייבו מיתה חמורה ידונו בקלה ולא אזלינן בתר רובא משום דהוי קבוע וכל קבוע כמע"מ דמי ופטור מדאור" דספק נפשות להקל הרי מוכח דס"ל אפי' היכי דלא ניכר האיסור במקומו מ"מ הוי קבוע דאור' דהא כתבו דפטור מדאו', והא דכתבו תוס' במס' חולין דף כ"ה ע"א דלא הוי קבוע רק היכי שאיסור ידוע במקומו אבל היכי שמעורב ואינו ניכר האיסור לא הוי קבוע לכן קיי"ל איסור שנתערב בהיתר יבש ביבש בטל חד בתרי רק בדבר חשוב החמירו אפילו במעורב לא בטיל יע"ש שאני התם בתערובת חתיכות דשייך ביטול ברוב משא"כ תערובת אדם באדם דלא שייך ביטול סבירא ליה דהוי קבוע וכמ"ש בפלתי סי' ק"י ס"ק י"א שכן הוא דעת התוס' הנ"ל לחד תירוצא אך מ"ש הפלתי דב"ח סובר דהוי קבוע דרבנן תמוה הא הב"ח כתב להדי' בתערובת חניות הוי דאו' רק תערובת חתיכות בדבר חשוב הוי קבוע דרבנן. (ב) שיטת ר"ש מקינון ז"ל הובא בפר"ח סי' ק"י ס"ק י"ג דהיכי דלא ניכר האיסור לא הוי קבוע שכתב מה"ט ניחא מה שמקשין יאסרו כל העולם בחרישה וזריעה מטעם נחל איתן דהוי קבוע ובהנ"ל א"ש כיון דלא ידעינן היכן נחל איתן לא שייך קבוע ומבואר שסובר דלא הוי אפי' קבוע דרבנן והסכים עמו הפר"ח וע' שם ס"ק כ"ב וע' בס' חוות דעת בסי' ק"י ס"ק ל' וברש"י מס' גיטין דף נ"ז ע"ב ד"ה הרי זה וכן הוכיח מתוס' במס' גיטין דף ס"ד ע"א ד"ה אסור ובמס' נזיר דף י"ב ע"א ד"ה אסור בהאי דאמר ר' יוחנן האומר לשליח צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים שבעולם דחזקה שליח עושה שליחותו וכיון דלא פירש לא ידיע איזה קידש לו ודילמא נושא אחת מקרוביה כתבו שם דמדאו' מותר לישא דאזלינן בתר רובא דעלמא שאינם קרוביה רק שקנסו אותו כיון שלא פירש לשלוחו שם האשה, וכתבו שם אח"כ וא"ת ליהוי איסורא דאו' דהו"ל קביע, ויש לומר דלא אמרינן קבוע אלא כשאיסור ניכר לעצמו והיתר ניכר לעצמו אבל כשאין איסור ניכר לעצמו לא אמרינן קבוע יע"ש משמע דס"ל דאפי' חכמים לא עשאו שיהיה דין קבוע רק דהתם קנסא קנסו משא"כ בעלמא מיהו דעת רמב"ן מובא ברשב"א ור"ן שם דס"ל מדינא אסור בכל הנשים שבעולם מוכח דס"ל דהוי קבוע אך יש לומר דס"ל דהוי קבוע דרבנן, וע' בס' שער המלך בפ' א' ממגילה הלכה י"א, (ג) כתב בספר פרי מגדים סי' ק"י בשפתי דעת ס"ק י"ד שמדברי הפרישה בס"ק ט"ו מוכח דסובר דתערובת חניות לא הוי רק קבוע מדרבנן ואפי' חתיכות שאינם ראוית להתכבד לא בטלין ברוב ודמי לתערובת חתיכות הראוי' להתכבד דהוי קבוע מדרבנן וכן הפלתי שם הוכיח מרש"י שסובר דאפי' היכי דאין איסור ניכר הוי קבוע מהא דאי' במס' יבמות דף ט"ז ע"ב אמר רב אסי עכו"ם שקידש בזמן הזה חוששין לקדושין שמא מעשרת השבטים הוא ונשאו כותית וקסבר כותית שילד' מישראל הולד ממזר וחוששין לקדושי ממזר ע' תוס' ד"ה עכו"ם, והא כל דפריש מרובא קפריש בדוכתי דקביעי וכתב רש"י וז"ל דקביע בני עשרת השבטים וכל קבוע כמע"מ והיכן קבוע כדכתיב וינחם וכו' וע' תוס' ד"ה בדוכתא והתם לא ניכר מיהו לא מוכח דסובר דהוי קבוע דאו' די"ל דסובר דהוי קבוע מדרבנן וע' בשו"ת צמח צדק סי' ל"ב ובטו"ז א"ח סי' תרע"ג ס"ק ו' וברמ"א יו"ד סי' קי"ד ס"ו ובטו"ז ס"ק י"ג:

יח) והנה בירושלמי במס' שבת בפרק כלל גדול ה"א כתב וז"ל גדול שנשבה בין עכו"ם כו' מונה ששה ועושה שבת כו' ומקשה הש"ס ניחוש לכל הימים כהדא קידש אשה בעולם ר' יוחנן ור"ל איתפלגין ר' יוחנן אמר חושש לכל הנשים (דילמא קרובתה היא דלמא אמה או אחותה הוא נסיב) רשב"ל אמר אינו חושש לכל הנשים דאזלינן בתר רובא וקשיא לר' יוחנן ניחוש לכל הימים ויהיה אסור לעשות בכולן שמא שבת היא), ומשני תמן יש לו תקנה יכול הוא לישא גיורת או משוחררת הכא מאי אית לי' ר"ל מה תקנה יש לו שלא ימות ברעב ועושה בכל יום מלאכה כדי קיום נפש, וראיתי בספר קרבן העדה שהקשה לפמ"ש תוס' בגיטין דף ס"ד דהתם גבי קדושין לא הוי קבוע רק דקנסו הכא הרי הוא אנוס גמור לא שייך לקנסו והניח בקושי' ולא הבנתי קושיתו שאני התם דאיסור לא ניכר לכן כתבו תוס' דליכא קבוע רק דקנסו משא"כ הכא ימי שבת וימי החול נכרין לכולי עלמא רק זה אינו יודע א"כ דמי ממש לט' חניות מוכרת בשר שחיטה ואחת מוכרת בשר נבילה ולקח והלוקח אינו יודע מאיזה לקח דהוי קבוע כיון דאיסור ניכר לכל וקושי' הש"ס הוא מכח כ"ש כיון דר' יוחנן סובר אפילו התם אסור אף דליכא קבוע דאו' מכ"ש הכא דהוי קבוע דאו', מיהו קשה למה מקשה רק לר' יוחנן הא אפי' לר"ל קשה דאף דסובר התם דמותר בכל הנשים כיון דליכא קבוע וקנסה לא ס"ל משא"כ הכא דאיכא קבוע דאו', והנה במס' שבת דף ס"ט ע"ב איתא ג"כ להאי דינא והובא להלכה בטוש"ע א"ח סי' שמ"ד סעיף א' וז"ל ההולך במדבר ואינו יודע מתי הוא שבת מונה שבעה ימים מיום שנותן אל שכחתו ומקדש השביעי בקידוש והבדלה ואם יש לו במה להתפרנס אסור לו לעשות מלאכה כלל עד שיכלה ממה שיש לו ואז יעשה מלאכה בכל יום אפי' ביום שמקדש בו כדי פרנסה מצומצמת יע"ש וכ' במג"א סק"א על מ"ש דאם יש לו ממה להתפרנס אסור במלאכה וז"ל אע"ג דרוב ימים הם ימי חול זה מיקרי קבוע יע"ש ונראה כוונתו לדברי ירושלמי ומצאתי ראיתי בס' בפרי מגדים שם שתמה כן על ספר קרבן העדה, ומיהו לא העיר במה שכתבתי דקשה אמאי לא מקשה גם על ר"ל ואין לומר דבאמת מקשה גם על ר"ל דע"כ לא פליג רק החם דליכא קבוע וקנסא ל"ל משא"כ הכא דאיכא קבוע דאו' דז"א דאכתי קשה למה מקשה מר"י ור"ל הא הוי מצי להקשות בפשיטות מברייתא מפורשת בכמה דוכתי דקבוע דאו' הוי היכי דאיסור ניכר כדאיתא בט' חניות וכו' וע' במס' כתובת דף ט"ו ע"א וצ"ע:

יט) והנה הפר"ח בסי' ק"י ס"ק כ"ב דעתו דספיקא בחניות לא הוי קבוע וכתב שאחרונים ז"ל בדו דין זה דהוי קבוע להליץ בעד הטור ושגגה בידים יע"ש ובמכ"ת הקדושה תמהני איך חשב לשווי' לרבותינו אחרונים ז"ל אשר מימיהן אנו שותין לטועה בדבר פשוט ובאמת מצינו דעת קמאי ז"ל הסוברים כן כמש"ל שכן נראה דעת תוס' לחד תי' ורש"י. וכן מבואר דעת הר"ן במס' ביצה דף ז' ע"א שכ' וז"ל איכא מאן דשרי אפי' ביום ראשון של ר"ה משום דרובן של ביצים לאו בני יומן נינהו ואזלינן בתר רובא כל היכי דאתי מאן דזבין לגבי' אבל למיזל לבתי דידהו דהו"ל מקום קביעותן אסור דילמא איכא חד דמזבין ביצים בני יומן וכל קבוע כמע"מ דמי עכ"ל הרי אף דלא ניכר האיסור סובר דהוי קבוע ומסתימת דבריו משמע דהוי קבוע דאו' וע' מג"א סי' תקי"ג ס"ק י"ג וצל"ח במס' פסחים דף ז' ומשנה למלך בפ"ז מהל' מעילה הלכה ו', מיהו מה דמשמע מדברי הש"ך סי' ק"י ס"ק י"ז דגם רשב"א סובר דהוי קבוע דאו' אפי' היכי דאין איסור ניכר שפיר קאמר בפרי מגדים בשפתי דעת דהמעיין בתורת הבית הארוך כתב כמה פעמים כיון שאיסור ניכר במקומו לא שייך ביטול משמע להדי' היכי שאין האיסור ניכר אפי' בתערובת חניות לא הוי קבוע דאו', ובע"כ וזה שכ' הב"ח בסעיף ו' דרשב"א סובר דהוי קבוע ר"ל קבוע דרבנן:

כ) ובשיטת הרא"ש נלע"ד להוכיח דסובר דהוי קבוע אפי' היכי דלא ניכר האיסור ודלא כפר"ח שכתב בפשיטות דלא הוי קבוע אפי' קבוע דרבנן, דהנה תוס' במס' חולין דף צ"ה ע"א ד"ה הכא הקשו אמאי בתערובת דבר חשוב דאפי' פירש ממילא אסור לשיטתם משום גזירה שמא יקח מקבוע ובט' חניות קיי"ל בנמצא הלך אחר הרוב ולא גזרינן שמא יקח מקבוע. ותירצו כיון שאיסור ניכר ורשב"א בתה"א בית ד' שער ז' כתב בתוספת ביאור וז"ל תי' ר"י ז"ל דהתם איסור והיתר מעורבין זה בזה ואי שרית לי' כשפירש אתי למישקל מן הקבוע כיון דאין מקומו ניכר אבל היכי דמקום איסור נודע וניכר לא חיישינן דלאו ברשיעי עסקינן שיקח מאיסור הברור יע"ש וכ"כ בח"י שם והר"ן וע' בתוס' פסחים דף ט' ע"ב ד"ה היינו ובמוהרש"א שם ובתוס' זבחים דף ע' ע"ב ד"ה אפי' מיהו הרא"ש כתב וז"ל יש לומר דהכא שאיסור ידוע במקומו לא גזרינן שמא יקח מן הקבוע דמידע ידיע כל קבוע כמע"מ דמי וגם כל אדם נזהר ליקח משם כיון שידוע שיש חנות אחת מוכרת בשר נבילה עד שיודע שמן הכשירות לקח אבל כשאיסור מעורב בהיתר אי שרית לי' כשפירש אתי ליקח מן הקבוע עכ"ל והמעיין ישפוט בצדק במה שכ' רבינו ז"ל באריכות ולא כתב בקיצור כמו שכתבו קמאי ז"ל שכוונתו דסובר דגם בתערובת חניות הוי קבוע וא"כ הוי לן למייחש דילמא בכה"ג יורה היתר לסמוך על הרוב שמוכרין בשר שחוטה על זה כתב אף אי שרית לי' כשפירש לא אתי ליקח מקבוע דמידע ידיע כל קבוע כמע"מ דמי ולכן לא סגי בתי' קמאי הנ"ל דאטו ברשיעי עסקינין כיון שאינו יודע מקום האיסור שפיר יש לחוש דמורה התירא וא"כ נלמוד דרא"ש סובר כשיטת רבותינו אחרונים ז"ל דהוי קבוע בתערובת חניות לכן מאריך לכתוב טעם הנ"ל כדי להורות דין חדש דאפי' בכי האי גוונא דאין איסור ניכר לא חיישינן שיהי מורה היתר ויעבור כיון שיודע הדין דהוי קבוע לא יעבור על איסור דאו' מספק משא"כ בתערובת חתיכות דבר חשוב דלא נחשב לו לקבוע אם אתה מורה לו היתר ליקח ממה דפירש משום דכל דפריש מרובא קפריש יורה היתר ליקח גם מקבוע מיהו אכתי דברי הרא"ש הלז לכאורה צריכין ביאור, דמ"ש וגם כל אדם נזהר ליקח משם וכו' שהם דברים מיותרים דעיקר החשש הוא אם יהי' מורין לו היתר כשפירש יקח מקבוע וע"ז תי' ולמה האריך וכתב גם כל אדם כו' שאינו מן המובן, ונראה כוונתו דהנה איתא במס' ביצה דף ה' ע"א דסובר ר' שמעון כיון דלא גמיר מדרש חכמים מסתמא לא גמיר ג"כ מה דמפורש בתורה ולחכמים דקיי"ל כוותי סוברים מה דמפורש בתורה מסתמא כולי עלמא גמירי אבל מדרש חכמים לאו כ"ע גמירי. וע' בתוס' במס' גיטין דף מ"ג ע"ב ד"ה הואיל מוכח מדבריהם ג"כ דסבירא להו דלאו כ"ע בקיאין במדרש חכמים רק מה שמפורש בתורה בקיאין ע' תוס' במס' ב"ק דף מ"ה ע"א ד"ה מכור, והנה הא דקיי"ל כל קבוע הוי כמע"מ הוא רק מדרש חכמים דלא מפורש בתורה וכמו כן הא דקיי"ל יבש ביבש דחד בתרי בטיל, ובדבר חשוב דבטיל מן התורה הוא רק מדרש חכמים דלא מפורש בתורה רק דאתי מאחרי רבים להטות הכתוב בדיינים כמ"ש רש"י במס' ביצה דף ג' ע"ב ד"ה אפי' לפ"ז אתי שפיר דברי הראש ברורין ומכוונים דהא דאסור להכניס את עצמן בספק איסור דאו' מוכח להמעיין בהג"א במס' חולין בפ"ק והובא בב"י יו"ד סי' א' דאפי' עם הארץ יודע דיש להחמיר מספק כיון דהדעת מסתבר ובוודאי ע"ה לא יקיל א"ע לאכול חתיכה ספק חלב ספק שומן וא"כ שפיר כתב דהיכי דאיסור ידוע והיינו תערובת חניות שידוע דאיכא איסור בחניות רק דלא ניכר ליכא שום חששא שיצמיח מכשול כשנורה לו היתר בפירוש ממילא דהיינו בנמצא ביד עכו"מ בשביל זה לא יורה היתר לילך וליקח בעצמו מחניות הקבועים דאם בקי בדין יודע הדין שכל קבוע כמע"מ אפי' אם אינו בקי בדין קבוע דלא בקי במדרש חכמים כיון דלא גמיר במדרש חכמים זז מסתמא לא גמיר ואינו בקי דסמכינן על רובא כסברת ר' שמעון שזורי דאפי' רבנן לא נחלקו רק בדבר המפורש בתורה ממילא לא יורה היתר ליקח מחניות כיון שידוע שיש חניות אחת מוכרת בשר נבילה ודין דספיקא דאו' לחומרא כ"ע בקיאין וזהו שכתב הרא"ש וגם כל אדם נזהר ליקח משם כו' ר"ל אפי' מי שאינו בקי בדין לא יטעה בזה משא"כ היכי שאיסור מעורב בהיתר אי שרית לי' היכי דפריש אתי ליקח מן הקבוע דזה לא נחשב לו לקבוע כיון דאיסור מעורב בהיתר ולא ניכר האיסור אם נתיר לו בפירוש ממילא יקיל ליקח מקבוע וא"ש, ולפי דברינו קשה על רבינו הש"ך בסי' ק"י ס"ק י"ז שכתב לפוסקים דסוברים דתערובת חניות דהיינו שידוע שיש טריפות בחניות אחת רק שלא נודע באיזה חניות הוי קבוע אזי אפי' פירש ממילא אסור דחיישינן שמא יקח מן הקבוע כיון דאין איסור ניכר ולא שייך הטעם הנ"ל אטו ברשיעי עסקינן וע' בס"ק י"ז וכ"ט הא מדברי הרא"ש הנ"ל מוכח דבכה"ג לא חיישינן שמא יקח מקבוע כיון שידוע שוש עכ"פ חנות אחת מוכרת בשר טריפה לא יורה היתר לעצמו וצ"ע, מיהו קשה דרא"ש סותר א"ע דבתשובה כתב כמו שהובא בב"י סי' ק"י וז"ל ועוד דבהא ליכא למיטעי דאם לקח בעוד שהי' בחזקת היתר בשביל זה לא אתי ליקח לאחר שנאסרו אבל לאחר שכבר נאסרו אי שרית לי' אותה שפירש אתי למיטעי נמי ליקח מן הקבוע דמימר אמר מה לי האי או האי דכ"ע לא בקיאי בדין קבוע עכ"ל וא"כ אמאי מותר בתערובת חניות כשפירש ממילא כמש"ל בכוונתו ניחוש דיקיל לעצמו וליקח מן הקבוע ויסמוך על רובא דכשירות כיון דלא בקיאי בדיני דקבוע וצ"ע.

פרט ז

יבואר הוכחה לשיטת הב"ח בתערובת חניות הוי קבוע דאורייתא:

כא) נלענ"ד להוכיח כשיטת הב"ח, דהנה איתא במס' זבחים דף ע' ע"ב במתני' כל הזבחים שנתערבו בהן חטאת המתות או שור הנסקל אפי' אחת בריבויא ימותו כולן, ומקשה הש"ס ליבטלי ברובא וכ"ת דחשוב ולא בטיל הניחא לר"ל כל שדרכו למנות שנינו אבל לר' יוחנן דאמר את שדרכו למנות שנינו מאי איכא למימר ומשני ר' אשי בדף ע"ג בעלי חיים חשיבי ולא בטלי ומקשה הש"ס אח"כ וז"ל ונמשך חד וחד מינייהו ונימא כל דפריש מרובא קפריש נמשך הו"ל קבוע וכל קבוע כמע"מ דמי אלא ניכבישינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש אמר רבא השתא דאמרי רבנן לא יקרבו גזירה שמא יבואו עשרה כהנים בב"א ויקרבו א"ל ההוא מרבנן לרבא אטו מגיסא אסורא כו' אלא אמר רבא משום קבוע עכ"ל, וכתב רש"י וז"ל גזירה משום קבוע דילמא אתי למימשך ולמיסבינהו חד חד כי לא ניידי דהוי לי' קבוע וכמע"מ דמי וליכא למיסמך ולמימר מרובא פריש יע"ש, ולכאורה קשה להבין כיון דלא הוי קבוע דאו' דמדאו' בטל ברוב דהא דדבר חשוב לא בטיל הוא מדרבנן אמאי גזרינן כיון דאי אפשר לבוא לידי איסור דאו' הוי' גזירה לגזירה. ובאמת תוס' ד"ה אלא העירו בזה שכתבו וז"ל מדגזור משום קבוע הי' נראה דאי שקיל חד מן הקבוע אסור מדאו' ולא אמרינן מרובא פריש דכיון דדבר חשוב הוא ולא בטיל דהוי לי' קבוע כמע"מ יע"ש. מיהו אח"כ דחו זה להוכיחו דהוי קבוע דרבנן דמדאו' דבר חשוב בטיל וא"כ הדק"ל, ותו יש להבין דהנה רש"י בד"ה נמשך כתב וז"ל נמשך בתמי' משמע יקחם אחד אחד מתוך העדר הא הוי האיסור קבוע ועומד ביניהם וקיי"ל בסנהדרין דף ע"ט מוארב לו פרט לזורק אבן לגוי דהו"ל קבוע כמע"מ דמי עכ"ל, והוא תמוה מדהביא קרא משמע דסובר דהוי קבוע דאור' הא כיון דדבר חשוב בטיל מדאו' בע"כ לא הוי קבוע דאו' ודוחק לומר דרש"י סובר כמ"ש תוס' במס' מעילה הובא במשנה למלך בפ"ז ממעילה ופר"ח סי' ק' סק"ג דמשמע דס"ל דבר חשוב לא בטיל מדאו' כיון דדברי תוס' תמוהין וצ"ע מכמה סוגי' הש"ס ותוס' בעצמם כתבו בכמה דוכתי להיפך. הגם דרש"י בד"ה אי כתב וז"ל, נראה לי דמדאו' בשעת קביעותא לא חזי עד דניידו וגזרי רבנן משום קביעותא והו"ל דחוין מן התורה יע"ש הא תברא בצידי דאיתא אח"כ ור' אמר לי דהאי קבוע אינו מן התור' כמע"מ אא"כ ניכר האיסור יע"ש. ונראה דפי' ראשון נכתב בשם איזו מפורש והגה"ה נכתב על שם רש"י דרש"י דהוא ר' אומר לו כן וראיתי בס' ברכת הזבח שהבין דמן רבי אומר הוא הגה"ה וחולק רבו של הגה"ה על פי' רש"י, וא"כ הבין דרש"י סובר דהוי קבוע דאו' ולענ"ד א"א לומר דרש"י סובר כן כנ"ל, ולדבריו הו"ל לתוס' להביא פירושו ולדחות כדרכם, ותו אי נימא כהבנת ברכת הזבח דר"י סובר בתערובת חתיכות הוי קבוע דאו' קמה קו' קמאי ז"ל האיך משכחת ביטול יבש בדבר שאינו חשוב דקיי"ל דבטל ברובא כדאי' ביו"ד סי' ק"ט ועיין במס' ביצה דף ג' ע"ב ברש"י ד"ה אפי' ואפי' לפמ"ש בית יוסף שם בשם רשב"א דרש"י סובר דבעי ששים ג"כ קשה הא הוי קבוע וכמע"מ:

כב) לכן נראה לענ"ד דגם רש"י סובר כשיטת קמאי ז"ל בתערובת חתיכות בדבר חשוב הוי רק קבוע דרבנן ונקדים מה שיש לדקדק בסוגי' (א) קשה קו' תוס' הנ"ל האיך גזרו משום קבוע כיון דלא הוי קבוע דאו' (ב) יש לדקדק במה דפריך הש"ס ונמשך ונקריב חד מינייהו ונימא כל דפריש מרובא קפריש אטו נעלם ממנו דהוי קבוע דרבנן (ג) יש לדקדק במה דאמר אח"כ כל קבוע כמע"מ דמי תיבת כל מיותר, ונלענ"ד דהנה לעיל בפרט ו' נתבאר ג' שיטות בתערובת חניות אי הוי קבוע דעת הב"ח וש"ך נראה דהוי קבוע דאו' אף דבתערובת חתיכות לא הוי קבוע דאו' דמדאוריי' דבר חשוב בטל מ"מ בחניות הוי קבוע דאו' (ב') להר"ש מקינון לא הוי קבוע כלל כיון שלא ניכר האיסור, (ג') לשיטת הפרישה הוי קבוע דרבנן ונראה להוכיח דרש"י סובר כב"ח דהוי קבוע דאור' דהנה לעיל בכלל רובא באיסורא הבאתי מחלוקת קמאי ז"ל בהא דאמרו חכז"ל דדבר חשוב לא בטיל אי רצונם לומר דעשאו בתערובת דבר חשוב דינו כדין קבוע דאו והוי כמע"מ או דרצונם לומר דיש לו דין קבוע כמו בקבוע דאו' לא מהני רוב ה"ה כאן לא מהני רוב אבל שם רוב לא נעקר ממנו רק דרוב לא מהני מחמת גזירת חכמי' שגזרו שדבר חשוב לא בטיל יע"ש באריכות דנראה דנחלקו בזה רמב"ם ורשב"א, ואולם נראה אפי' אי נימא בתערובת חתיכות בדברים חשובים אמרו חכמים שיהי' לו דין קבוע יש לומר הטעם כיון דמצינו דעל פי רוב תיקנו ועשאו כעין דאו' וסמך לזה במס' גיטין דף ס"ה כל דתיקנו רבנן כעין דאו' תיקנו והיינו לשיטת הב"ח דמצינו בתערובת חניות אף שאין איסור ניכר הוי קבוע דאו' לכן גזרו אף בתערובת חתיכות בדבר חשוב שיהי' לו דין קבוע דרבנן אף שאין איסור ניכר, וא"כ נראה להסוברים דלא הוי מדאו' שום קבוע היכי שאין איסור ניכר לא הוי גזרו רבנן בתערובת חתיכות בדברים חשובים שיהי' לו דין קבוע דרבנן דבכל מקום היכי דגזרו חכמי' טעמם כדי לעשות סייג לתורה שלא יבואו לטעות באיסור דאו' והיינו היכי דענינים קרובים שנוכל לטעות שלא ניכר ההפרש לכל אבל היכי שאין ענינים קרובים לא גזרו כדמוכח בכמה דוכתי בש"ס וכן מוכח בתשובת הרא"ש הובא בב"י יו"ד סי' ק"י שכתב וז"ל אבל קודם שנולד הספק לא שייך למיגזר מידי וכו' ועוד דודאי ליכא למיטעי באם לקח בעוד שהי' בחזקת היתר בשביל זה לא אתי ליקח לאחר שנאסר אבל לאחר שכבר נאסר אי שרית לי' אותו שפירש אתי למיטעי וליקח מן הקבוע דמימר אמר מה לי האי או האי דכ"ע לא בקיאי בדיני דקבוע יע"ש הרי דלא גזרו היכי דלא שייך טעות וקצת זכר לדבר להמעיין ברש"י במס' עירובין דף ל"ו ע"א ד"ה ומשני קסבר וא"כ יש לומר לשיטת הב"ח לכן גזרו ואמרו בתערובת דברי' חשובים שיהי' לו דין קבוע כיון דבלא"ה הי' נראה להם להחמיר מחמת דבר חשוב שלא יהי' בטל ברוב הוסיפו לגזור שיהי' לו דין קבוע אטו תערובת חניות כיון דבתרוייהו אין איסור ניכר בקל יבואו לטעות ויאמרו כיון שמותר ליקח בתערובת חתיכות מטעם כל דפריש מרובא קפריש אתי להתיר ליקח מתערובת חניות מקביעות מטעם כל דפריש מרובא קפריש כיון דבתרוייהו אין איסור ניכר אבל להסוברי' דלא שייך קבוע היכי שאין איסור ניכר לא שייך לומר שגזרו בתערובת חתיכות שיהי' לו דין קבוע אטו קביע דאו' דלאו ברשיעי עסקינן כמ"ש תוס' במס' חולין דף צ"ה ע"א ור"ן שם הובא בש"ך סי' ק"י ס"ק י"ז דלא שייך חשש זה כיון דניכר האיסור א"כ מהיכי תיתי יגזרו חכמים בלי טעם וסייג לגזור על דברים חשובים שיהי' לו דין קבוע כיון דליכא למיחש שיבואו לידי איסור דאו' אבל לשיטת הב"ח אתי שפיר דעשו סייג לדברי תורה כדרכם בכ"מ:

כג) והנה ידוע שיש ב' עניני רובא (א') איסור המעורב בהיתר שנתבטל ברוב ומותר לאכול כולן כמבואר פרטי דינים ביו"ד סי' ק"ט (ב) כל דפריש מרובא קפריש שיהי' מותר רק מה שפירש, וכבר למדנו מדברי הר"ן במס' ביצה דף ז' ע"א דכל דפריש עדיף מרוב הנ"ל שכתב אע"ג דדבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל מ"מ אמרינן כל דפריש מרובא קפריש כיון דלא איתחזק איסורא ועיין בר"ן שם דף כ"ט ע"א ומשנה למלך בפ"ז ממעילה הלכה ו' וכן קיי"ל ביו"ד סי' י"ו סעי' י"ב ועיין מג"א בסי' תקי"ג ס"ק י"ג מ"ש בשם יש"ש ובפני יהושע במס' פסחים דף ט' ע"ב ובצל"ח שם דף ז' ע"א וכן מוכח בסוגי' כמ"ש המשנה למלך דכל דפריש מרובא קפריש עדיף מרוב הנ"ל דהא הש"ס מקשה וניכבישינהו דניידי שיבטלו מקביעותן ונימא כל דפריש מרובא מרובא קפריש ולולי הגזירה שמא יקח מקבוע כמו דמשני הש"ס הוי אזלינן בתר רובא וכל דפריש וכו' א"כ מוכח דבע"כ עדיף מרובא דאיתחזק איסורא רק כשיש לו שם קבוע לא שייך לומר כל דפריש מרובא קפריש היכי שנולד הספק במקום הקביעות שלקח מקביעות כד) לפ"ז מיושב היטב סוגי' הש"ס הנ"ל דהנה על קושי' הש"ס לבטל ברובא חידשו ר' פפא ור' אשי דדבר חשוב לא בטיל ברובא והי' סובר המקשין ניהו דהחמירו חכמים דדבר חשוב לא בטיל ברובא שיהי' מותרין כולן מחמת ביטול ברוב כיון דאיתחזק איסורא מ"מ לא גזרו חכמים שיהי' לו דין קבוע לכל דינין ואפילו בלקח מתערובת ואמרינן כל דפריש מרובא קפריש כיון דאין לו שם קבוע איכא רובא ואף דלא מהני ביטול לדברים חשובים מ"מ כל דפריש מרובא קפריש עדיף לכן שפיר פריך ונמשך ונקריב חד מיניהו כו' ומה דהבין המקשן כן דלא גזרו בתערובת דברים חשובים שיהי' לו דין קבוע יש לומר דהי' סובר לסברא פשוטה דליכא קבוע דאו' רק היכי דאיסור ניכר כמו בט' חניות כו' אבל בתערובת חניות דלא ניכר האיסור לא שייך דין קבוע וא"כ מה"ת נימא דהחמירו חכמי' חומרא בלי טעם שיהי' על תערובת חתיכות בדברים חשובים דין קבוע כיון דליכא שום סייג כלל דאי אפשר לטעות שיצמיח מכשול באיסור דאו' כנ"ל ועל זה קאמר הש"ס נמשוך הו"ל קבוע וכל קבוע כמע"מ דמי ר"ל גם בתערובת חניות איכא ג"כ קבוע דאור' ושפיר החמירו חכמים בתערובת חתיכות בדברים חשובים שיהי' לו דין קבוע אטו תערובת חניות דג"כ אין איסור ניכר והוי קבוע דאו' ואיכא סייג וטעם לדבריהם והיינו דדייק בלשונו הקדוש כל קבוע לרבות אפי' תערובת חניות אף שאין איסור ניכר הוי כניכר האיסור ועל זה כתב רש"י דאתי' מקרא וארב לו פרט לזורק אבן לגוי דמהאי קרא משמע אף שלא ניכר הישראל מ"מ הוי קבוע כמ"ש הב"ח וה"ה בתערובת חניות ואח"כ מקשה הש"ס וניכבישינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא קפריש כיון דלא הוי קבוע שפיר אמרינן כל דפריש כו' אפי' בדברים חשובים כנ"ל, ועל זה משני רבא גזירה משום קבוע ר"ל קבוע דחניות דהוי קבוע דאו' כיון דענינים קרובים זה לזה בתרוייהו אין האיסור ניכר חשו חכמי' אם נתיר לו שיהי' ניכבישינהו דניידי בקבוע דרבנן יעשה כן בקבוע דאו' דהיינו בתערובת חניות והתם אסרו חכמים שמא יקח מקבוע ויעשה איסור דאו' כיון שאין האיסור ניכר יורה היתר לכן גזרו גם בקבוע דרבנן דהיינו בתערובת דברים חשובים ולא הוי גזירה לגזירה כמו דאי' במס' שבת דף י"ז ע"א היכי דאי לא הא לא קיימא הא הוי לי' רק חדא גזירה דאיתא שם וז"ל טהור שנפלו על ראשו ורובו שלשה לוגין מים שאובין מ"ט גזרו רבנן טומאה דאי לא הא לא קיימא הא כ' רש"י וז"ל אי לאו דגזרו אף על הטהור לא קיימא גזירה הבא אחר טבילה דאמרי מ"ש האי מהאי עכ"ל, וא"כ ה"ה כאן לפמ"ש רא"ש בתשובה הובא בב"י סי' ק"י דלא בקיאי בדין קבוע ולפי דמיונם היכי דניכבישינהו דניידי דמי ללוקח מקבוע היו מוכרחין לגזור גם בתערובת חתיכות דלא מהני דנכבישינהו דניידי כיון דכתערובת חתיכות דומה לתערובת חניות היו מוכרחין להשוות מידותיהן שיהי' להם דין אחד שלא יצמיח מכשול באיסור דאור' בתערובת חניות והוי רק כחדא גזירה אטו שלא יצמיח מכשול באיסור דאו ולא קשה קו' הנ"ל ונכון היטב, לפ"ז מוכח דרבא סובר כר' זביד שם בדף ע"ט ע"ב דגוזרין גזירה במקדש לכ"ע ועיין ברש"י שפי' אי חשו לפסידא דקדשים שלא נפסיד אלו בשביל סייג דאחרים דלפמ"ש הפ"י בדברי רבא משום סייג בעלמא דהיינו תערובת חניות ולפי הכוונה פשוטי הוי סייג באותו דבר בעצמו משא"כ לפי פירושי אע"כ כמ"ש כן נלענ"ד נכון לולי דברי קמאי ז"ל ואפשר שכן הוא כוונת רש"י זצ"ל:

תוכן העניינים

שערי תורה חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה