אור ברסלב

שערי תורה חלק ג· רבי בנימין וולף לב

כלל ו

כלל ה

בו יבואר דין ביטול דבר חשוב היכי דנאבד אחת מהן ובו ג' פרטים:

פרט א

יבואר מקורו א) גרסי'

במס' זבחים דף ע"ז ע"א אמר ר' נחמן אמר רבה בר אבוהו אמר רב טבעת של ע"ז שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחד מהן לים הגדול הותרו כולן דאמרינן הך דנפל היינו דאיסורא וכן סובר רשב"ל בע"ב וכן קיי"ל בטוש"ע יו"ד סי' ק"י סעיף ז' בדבר שאינו בטל מחמת חשיבותו שנתערב באחרים ונאכל אחד מהם בשוגג או נפלה לים הותרה כולן מבואר שם דלאו דוקא מאה רק שנפלה לרוב דהיינו חד בתרי וכן מבואר בבית יוסף וע' בטוש"ע יו"ד סי' ק"י ס"א והרמב"ם בפ' ז' מעכו"ם הלכה י' ג"כ פוסק כרב וכן פוסק בפרק ט"ו מתרומות הלכה ב' כר"ל בחביות של תרומה וראב"ד השיג עליו וז"ל דבר זה שלא כהלכה דבמס' זבחים מוקי לה כיחידאי (ר"ל כר' אליעזר ולא כרבנן וגם לא כסתם מתני' דכל הזבחים) ור"ל הוא דקאמר לה הכי בירושלמי ור' יוחנן פליג עלי' והלכה כר' יוחנן (כוונתו למ"ש בפי"ז מתרומות הלכה ח' וע' בכסף משנה שם) אע"ג דבגמרא דילן לא פליג כיון דמימרא דר"ל לא מתוקמא אלא כר' אליעזר ודלא כרבנן ור' יוחנן פליג הכא אידחי ליה יע"ש וע' בשו"ת רשב"א סי' שכ"ה ומ"מ רוב פוסקים ס"ל דהלכה כרב ור"ל:

ב) ויש להתבונן מאי טעמא דרב ור"ל אמאי לא אמרינן דהיתירא פריש, הנה תוס' בד"ה נפלה כתבו וז"ל כיון דמדאוריי' ברובא בטיל הקילו כאן כדפרישית לעיל יע"ש וכוונתם למ"ש בדף ע"ג ע"ב ד"ה אלא דאי אפשר לומר הא דדבר חשוב לא בטיל הוא מדאורייתא מדאמר רב בטבעת של ע"ז שנתערבה ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן ולדידי' במתני' אחד בריבוא ומית חד מינייהו אמרינן דאיסורא מית והשאר מותרין אדרבא נימא דהיתר נפל ודהיתר מת אלא היינו טעמא דהקילו משום דמדאורייתא בטלי ברובא אפילו בדבר חשוב עכ"ד, וכוונתם מ"ש אדרבא דהיתרא נפיל פשוט שר"ל דראוי לומר כל דפריש מרובא דהיתרא פריש ואיסורא ברובא איתא כדאיתא שם בדברי רב באידך מימרא לכן הוכרחו לומר כיון דהוא חשש דרבנן ומדאורייתא בטל ברוב וחכמים החמירו הם אמרו להחמיר והם אמרו להקל, וכן נראה מדברי הרשב"א בתה"א הובא בב"י יו"ד סי' ק"י ובש"ך ס"ק מ"ו וראיתי בשו"ת רשב"א סי' שכ"ה שמסביר היטיב דהנה גדול אחד רצה לדון בהא דאיתא במס' גיטין דף נ"ד ע"ב בדברים חשובים היכי דנתפצעו יעלו דלא בעי כולם רק כיון שנתפצעו אחד מהם אבד חשיבתו והוי כמו אבד אחד מהם דסובר רב דתלינן דאיסורא נאבד וה"ה כאן, ורשב"א דחה דבריו וז"ל דקשה האי דרב אאידך דאמר שם טבעת של ע"א שנפלה לתוך מאה ופירשו ארבעים לצד אחד וששים לצד אחר ארבעים מותרין וששים אסורין שאני אומר איסורא לתוך רובא אשתאר א"כ קשיא האי דלעיל דנפלה אחת מהן לים הגדול כולן מותרות שאני אומר האי דנפל דאיסורא הוית אמאי אדרבא אני אומר איסורא לתוך רובא אישתאר ועוד כל שהן כולן לפניך (ר"ל שמקשה על דין שמחדש הגדול הנ"ל) מפני מה אתה מתיר את זו ואוסר את זו ואומר זו שנתפצעה של איסור היתה והשאר מותרת אדרבא היה לך לאסור את כולן דומי' דשני שבילין דכשבאו לשאול בבת אחת שניהן טמאין אע"כ האי דזבחים דוקא כשאבדה ואינה לפניך אי נמי כגון קירב ראש של אחד דעכשיו אי אתה בא לדון להורות אלא על אותן שנשארו ולא על אותן שכבר אבדו וכיון שכן אנו אומרים אותה שנפלה היא היתה של איסור ודמי קצת למה שאמרו ג"כ (במס' תרומות פ"ז ובפסחים דף מ"ד ע"א ויבמות דף פ"ב ע"א ע' תוס' ד"ה שתי קופות שאני אומר תרומה לתוך תרומה וחולין לתוך חולין נפל לפי שאי אתה צריך לדון אלא על אחת מהן משא"כ כששניהן חולין ונפלה לתוך אחת מהן דבכי הא אפילו באיסורין של דבריהם לא אמרינן שאני אומר וכההוא דליטרא קציעות וטעמא דמילתא כדאמרן והיינו אידך טבעת של ע"ז שנפלה למאה דכל שהם לפניך אי אתה יכול להתיר את הששים אדרבא אתה מתיר את הארבעים לפי שפירשו כולן ממקומן ופירשו המיעוט לצד אחד והרוב לצד אחר שאני אומר בל דפריש מרובא קפריש ועדיין האיסור בתוך רוב הנשאר זהו דרך אמיתי עכ"ל והן הן דברי רשב"א המובא בב"י סי' ק"י ובש"ך ס"ק מ"ז בקיצור, והנה מה שמביא ראיה כוונתו מבואר בהא דאיתא שני קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שני סאין אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו הרי הן מותרין שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלו ונחלקו ר' יוחנן ור"ל לריש לקיש והוא שרבו קופה שבחולין על סאה תרומה לכן תלינן בשאני אומר חולין לתוך חולין נפלו דאי נמי הוי איפכא שנפלה סאה תרומה בקופת חולין בטילה ברוב ור' יוחנן סובר אעפ"י שלא רבו כיון דתרומה בזמן הזה דרבנן סמכי' על שאני אומר דהוי ספיקא דרבנן לקולא ומבואר ביו"ד סי' קי"א ס"א ומקורו ג"כ מרשב"א דבאיסור דרבנן תולין אפילו אין ההיתר רבה על האיסור ובאיסור דאו' מבואר בס"ב דאין תולין להקל עד שרבו על האיסור כדי שיתבטל מדאורייתא וע' בש"ך ס"ק ח' וא"כ הכא אף דאיסור הוא מדאורייתא מ"מ מדאורייתא ברובא בטיל, מיהו לכאורה לא דמי דהתם הוא ספק השקול דכמו שיש לומר שנפל לתוך היתר יש לומר שנפל לתוך איסור משא"כ הכא ראוי לומר כל דפריש מרובא קפריש ואולם נראה שרשב"א ז"ל הרגיש בזה וכתב שהוא רק קצת דמיון ועיקר טעמו כיון שהוא רק חומרא דרבנן דמדאורייתא בטיל ברובא אמרינן שאני אומר:

ג) אמנם הרא"ש במס' חולין דף ק' ע"א סי' ל"ז כתב לכן סובר רב ורשב"ל בנפל לים הותרו כולן ומקילין לתלות האיסור שפירש משום דהוי ס"ס דלמא דאיסורא נפל ואת"ל דלא נפל דאיסורא מ"מ כיון שכתב הר"י דאסור להנות מהן כולם כאחד ובכל חד שאכל אמרינן דלמא הנשאר הוא האיסור עכ"ד וע' ביו"ד סי' ק"י וש"ך ס"ק מ"ח וס"ק נ"ז, ולכאורה קשה על ב' טעמים הנ"ל דעל טעם שכתבו תוס' ורשב"א קשה לפי שכתבו ז"ל דלא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא רק בספק השקול והכא לא הוי ספק השקול כיון דסותר לרובא דכל דפריש מרובא קפריש, וכן על טעם שכתב הרא"ש קשה דהנה הרשב"א בסי' ת"א כתב הובא בדרכי משה ביו"ד סי' נ"ז ס"ק ט"ו דמהני ס"ס אפילו נגד חזקה ודעת או"ה מובא שם דלא אמרינן וע' ברמ"א יו"ד סי' ק"י סעיף ט"ו וטו"ז ס"ק ט"ו וש"ך ס"ק כ"ט ופר"ח ס"ק מ"ט ובכללי' ס"ק ט"ז, ונראה דגם רשב"א סובר דלא אמרינן ס"ס נגד רוב כדמוכח בתוס' כתובת דף ט' ע"א ד"ה אבע"א דמשמע להדי' ברובא דמהני מדאו' לא מהני ס"ס כמו שהוכיח הפליתי בסי' ק"י בכללי ס"ס, ועיין בטו"ז יו"ד סי' ק"ץ ס"ק ב', ומסברא נראה היכי דחד ספק סותר לרוב ואין ספק שני מסייע כלל לא מהני כיון דנגד ספק אחד איכא רוב המתנגד לא נחשב לספק כלל, וכיו"ב כתב הפרי מגדים בסי' ק"י בכללי ס"ס בשפתי דעת ס"ק נ"ח לענין ס"ס נגד חזקה וא"כ הכא ספק ראשון דלמא דאיסורא נפל הוא נגד רובא דכל דפריש מרובא קפריש וחד דפריש והלך לאיבוד פריש מרובא דהיתרא ועמ"ש בכלל א' פרט א' וא"כ קשה על הרא"ש שכתב הטעם משום ס"ס וכתב דהיינו טעמא שכ' ר"י בעל התוס' שאסור לאכול בבת אחת וגם לפי הבנת הש"ך בסי' ק"י ס"ק מ"ח נראה שהבין שגם רשב"א סובר הטעם משום ס"ס דבס"ק מ"ו מעתיק דברי רשב"א ובס"ק מ"ח מעתיק דברי הרא"ש בטעה משום ס"ס וקשה כנ"ל וההכרח לדחוק ולומר דכוונתם כיון דהוי רק חומרא דרבנן סמכינן על ס"ס כל דהו:

ד) ולכאורה עלה בדעתי לומר כפי מה שכתבתי בכלל א' לשיטת הרא"ש דמצד סברא רוב הוא ספק וחידוש הוא שחידשה תורה שיהי' בגדר ודאי ואין לך בו אלא חידושו דהיינו בחדא ספיקא אבל היכי דאיכ' עוד ספק חזי לצרופי לספק אחרינא, ושפיר יש לומר דרא"ש סובר דמהני ס"ס נגד רוב אפילו היכי דרק ספק אחד סותר לרוב כיון דמצד סברא רוב הוא ספק ובב' ספיקות לא חידשה תורה ונשאר על סברא חיצונה וחולק על תוס' מס' כתובת הנ"ל ותוס' שם אזלו לשיטתם דנראה דס"ל דרוב מצד סברא הוא בגדר ודאי כמ"ש פליתי בסי' ס"ג ס"ק א' לכן ס"ל שם דלא מהני ס"ס נגד רוב כיון דרוב סותר לספק וא"כ דברי הרא"ש נכוני' מיהו קשה להסוברים דרוב הוא בגדר ודאי וע' בפליתי סי' ס"ו סק"א ומ"ש בכלל א' פרט א':

ה) ונלענ"ד ליישב קו' קמאי הנ"ל דהנה יש להסתפק בהא דאמרו רז"ל בדבר חשוב דלא בטיל אי ר"ל דעשאוהו בתערובת דבר חשוב כדין קבוע דאורייתא היכי דנולד ספק בחניות דהוא כמחצה על מחצה, או דר"ל שיש לו דין קבוע כמו בקבוע דאורייתא לא מהני רובא ה"ה בתערובת דבר חשוב אמרו חכמים דלא בטיל ברוב אבל עכ"פ לא נעקר שם רוב ממנו רק דרוב לא מהני מחמת גזירת חכמים שאמרו דדבר חשוב לא בטיל ברובא ור"ה ונ"מ טובא לדינא דהנה במס' ביצה דף ג' ע"ב ובכמה דוכתי נחלקו ר"ת ור"י דר"ת סובר דספק אחד בגופו וספק אחד בתערובת מהני והוי ס"ס ור"י חולק וכן קיי"ל בש"ע יו"ד סי' ק"י ס"ט בספק טריפה שנתערבה באחרות כולן אסורות אם הם דברים חשובים דלא בטילי ברוב ולא הוי ס"ס כיון דספק אחד בגופו וספק אחד בתערובת ולא דמי לס"ס בב' תערובת וע' ש"ך יו"ד סי' ק"י ס"ק ס' וס"א והנה הרשב"א בתה"א בית ד' שער ב' כתב וז"ל, ואני תמה באותה שמועה שבפ' התערובת דף ע"ד ע"א משמע כשנפל איסור לרוב ומרוב הוא שנפל למקום אחר הוא שאמרו ס"ס להקל מפני שכבר נתבטל מדאו' הא לא"ה לא וכדתני' ר' שמעון אומר לריבויא אסור לשלש ומשלש למקום אחר מותר (כך היא גירסתו כמ"ש ב"י סי' ק"י) ומקשינן מ"ש לשלשה דאיכא רובא לתרי נמי איכא רובא ומשני מאי שלשה נמי תרי והוא וקשה לי כי ליכא רובא נמי דהא איכא בכל חד וחד שבתערובת שני ס"ס ושמא לא אמרו ס"ס להקל אלא ע"י שתי תערובת וזהו כדעת רבינו יצחק ז"ל, ויש לומר עוד דכל שנפל כאן איסור בודאי וליכא רוב היתר הרי אנו רואין כל אחד מאלו כגופו של איסור שהרי הוא אסור דבר תורה והלכך אין הולכין בכל ס"ס כזו להקל עכ"ל וכתב הפר"ח בסי' ק"י ס"ק מ"ו הנ"מ בין ב' תירוצים הנ"ל בתירוץ ראשון כתב דתערובת חד בחד לא מיקרי ספק הבא מחמת תערובת להתיר תערובת שני דתערובת לא מיקרי אא"כ בטל ברובא אבל חד בחד מיקרי ספק הבא בגוף איסור ואין כאן שתי ספיקות הבאות מכח שתי תערוב' אלא הוי חד ספק בגופו וחד ספק הבא מכח התערובת דלא מיקרי ס"ס לדעת ר"י אבל לדעת ר"ת אין הכא נמי דאפילו חד בחד מיקרי ס"ס, ובתי' השני הוסיף עוד דעד כאן לא קשרי ר"ת אלא בחדא ספיקא בגופו דלא איתחזק איסורא כגון ספק טריפה אבל היכי דאיתחזק איסורא בודאי דהיינו תערובת חד בחד כל חדא וחדא מיקרי ודאי איסור וכשנתערבה אח"כ אין כאן אלא חד ספק תערובת ותדע דאיכא לפלוגי בין ספק איסורא לתערובת חד בחד דהא קיי"ל כמ"ד במס' כריתות דף י"ז וי"ח דלא חייב אשם תלוי רק בחתיכה מב' חתיכות אבל בחתוכה ספק חלב ספק שומן לא חייב משום דלא איתחזק איסורא, וכתב הפר"ח תי' שני עיקר שבע"כ ר"ת מודה כדמוכח בסוגי' הנ"ל כנ"ל וכן מבואר בעו"ז שם ס"ק י"ב דגם ר"ת מודה באיסור דאו' שנתערב חד בחד ואח"כ נפל אחד מהם לתערובת דלא הוי ס"ס כיון דנתערב חד בחד ואח"כ נפל אחד מהם לתערובת דלא הוי ס"ס כיון דנתערב חד בחד הוי כגופו של איסור ומכ"ש לר"י ורוב קמאי ז"ל החולקי' על ר"ת דודאי בכה"ג הוי כספק אחד בגופו וספק אחד בתערובת כמ"ש רשב"א בתי' א' הנ"ל, והנה הש"ך בסי' ק"י ס"ק ס"ב כתב לדעת רבינו המחבר ז"ל אפילו בספק איסור שהוא אסור רק מדרבנן כיון שהספק בגופו לא בטיל בתערובת כגון אם נתחלפה גבינה שאינו ידוע אם הוא גבינות ישראל או עכו"ם דבכה"ג אף דהוי ספיקא דרבנן אזלינן לחומרא כמ"ש ס"ק ג' שם אינה בטילה כשנתערבה באחרות כיון דהוי דבר חשוב ולא מותר מטעם ס"ס כיון שספק ראשון הוא בגופו, וכן העלה הפר"ח בסי' ק"י ס"ק מ"ו בסופו, וא"כ מכ"ש דלא מהני ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובת היכי דגוף האיסור הוא מדאורייתא ומצד אחר בא לו שהוא מדרבנן דלא הוי ס"ס בכה"ג, א"כ נ"מ טובא לדינא בחקירה הנ"ל בקבוע דרבנן כגון תערובת איסור דבר חשוב ברוב היתר ואח"כ נתערב א' מהם בתערובת ב' אי מותרין התערובת ב' מטעם ס"ס (שלא יהנה מכולן בבת אחת) אי נימא דחכמים אמרו דתערובת ראשון בדבר חשוב יש לו דין קבוע דהוו כמחצה על מחצה א"כ הוי כחד בחד והוי ספק אחד בגופו וס' אחד בתערובת אבל אי נימא דאין לו דין קבוע רק דגזרו דדבר חשוב לא בטיל ברובא שפיר הוי ס"ס בתערובת ב' דהוי ס"ס בב' תערובת, ולכאורה הדבר מבואר דהנה הש"ך בסי' ק"י ס"ק כ"ב כתב בשיטת רבינו המחבר (שמקורו מרשב"א) שסובר אפי' בקבוע דאו' כגון רוב חניות מוכרת בשר שחוטה ומיעוטא מוכרת בשר נבילה לקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח ונתערבו באחרות ואינה ניכרת בטילה ברוב מטעם ס"ס וסובר דלא דמי לספק טריפה שנתערב דתערובת אסור כדאיתא בס"ט כיון דקבוע הוא חידוש ואין לך בו אלא חידושו והיינו כל שהוא בפני עצמו אבל לא כשנתערב אח"כ יע"ש, א"כ סובר אפילו בקבוע דאו' מהני ספק ב' שהוא ע"י תערובת ולא הוי כספק אחד בגופו מה שתערובת ראשון הוי קבוע ואפי' לב"ח וטו"ז ס"ק ג' ופר"ח בס"ק כ"א שהשיגו עליו מ"מ כתבו בשם או"ה בקבוע דרבנן היכי שנתערב אח"כ מותר התערובת ב' מטעם ס"ס וכתבו דבכה"ג מיירי רשב"א כמ"ש הטו"ז שם א"כ הדבר מבואר, אמנם באמת נראה דהוא מחלוקת קמאי ז"ל דהנה בהא דאיתא בדף ע"ז ע"א בברייתא כוס של ע"ז שנפל לאוצר מלא כוסות כולן אסורות פירש אחד מהן לריבויא ומריבויא לריבויא מותרין וכתבו תוס' ד"ה פירש דה"ה ריבויא ראשון מותר אי לא מיתהני מכולן בבת אחת דהוי ס"ס וכן הביא הש"ך בסימן ח"י בס"ק נ' שכן דעת הרבה פוסקים ומבואר בש"ך ס"ק נ"א דבע"כ מיירי שפירש מתערובת לפנינו או שפירשו מחציתן דאי פירש ממילא שלא בפנינו אפי' בלא תערובת שרי לדעת המחבר דסובר כרשב"א בס"ו, ע' ש"ך ס"ק ל"ה אבל לפוסקי' דאסרו פירש ממילא מיירי הכא אפי' בפירש יע"ש, וכ"כ פר"ח בס"ק כ"ו שבע"כ לשיטת רשב"א וסייעתו מיירי בפירש לפנינו מן הקבוע לכן בעינן תערובת ב' וא"כ מיירי באופן שיש עדיין שם קבוע על תערובת ראשון מ"מ ס"ל לרשב"א וסייעתו דתערובת שני מותר ובע"כ סובר רשב"א דאין על תערובת ראשון שם קבוע ממש שיהי' בחד בחד דהא הוא סובר כר"י דספק אחד בגופו וספק א' בתערובת לא הוי ס"ס, ומכ"ש לתי' ב' הנ"ל אפילו ר"ת מודה ולפמ"ש הש"ך בס"ק נ"ג דעת רוב קמאי ז"ל דמותר באכילה תערובת ב' אף דס"ל לרוב פוסקים כר"י דספק אחד בגופו וספק א' בתערובת לא מהני. אמנם לשיטת הרמב"ם המובא בש"ע שם דתערובת ב' אסור רק תערובת ג' מותר ולא מהני ביטול ברוב דהיינו תערובת ב' ע' פר"ח ס"ק ל"ח יש לומר טעמי' דרמב"ם דסובר דתערובת ראשון דודאי איסור שם כיון דהוי קבוע אמרו חכמי' שיהי' לו כדין קבוע דאורייתא והוי כמחצה על מחצה כיון דודאי איסור שם לא מהני להתיר תערובת ב' משום ס"ס דהוי כספק אחד בגופו וספק א' בתערובת ואפשר דסובר כתי' ג' שכתב רשב"א דהוי כגופו של איסור רק בתערובת ג' איכא ס"ס דהוי ס"ס בב' תערובת ולא מהני ביטול ברוב דהיינו תערובת שלישי רק להתיר מטעם ס"ס דדוקא תערובת ראשון דודאי נפל שם איסור יש לו דין קבוע משא"כ בתערובת ב' וג' אין לו דין קבוע ואפשר אפילו הסוברים כרשב"א דתערובת ב' מותר יש לומר ג"כ דסוברי' דתערובת ראשון יש לו דין קבוע ממש רק דהם סוברי' בקבוע דרבנן אסור אפילו בפירש ממילא שמא יקח מן הקבוע, וא"כ יש לומר דמוקי ברייתא הנ"ל בפירש ממילא דמדינא מותר מטעם כל דפריש מרובא קפריש רק מטעם גזירה שמא יקח מן הקבוע שפיר מהני להתיר התערובת ב' מטעם ס"ס כיון דלא פירש מקביעות, אך הרשב"א דסובר פירש ממילא שרי בע"כ מיירי הבריית' שפירש לפנינו ומ"מ סובר תערובת ב שרי מטעם ס"ס בע"כ סובר דאף דאמרו חכז"ל דדבר חשוב לא בטיל מ"מ אין לו דין קבוע שיהי' כמחצה על מחצה וא"כ נחלקו בדין זה רשב"א ורמב"ם ומה דקשה לרבינו המחבר למ"ש בס"ד ע' פר"ח שם ס"ק כ' בסופו וע' בטו"ז ס"ק ג' בסופו כן נלענ"ד לפרש מחלוקת קמאי הנ"ל:

ו) שוב עיינתי בגוף דין הנ"ל וראיתי בתוס' במס' חולין דף צ"ה ע"א ד"ה ספיקו משמע מדבריהם דאין לו שם קבוע שכתבו וז"ל ועיקר הטעם אינו משום קבוע רק משום דבעלי חיים לא בטלי, כמו דבר שדרכו למנות יע"ש, משמע דלא אמרו שיהי' לו דין קבוע ממש רק דין קבוע דלא בטיל ולא נעקר שם רוב רק אמרו דרוב לא מהני וע' במהר"ם לובלין, ואולם ברא"ש משמע דסובר דיש לו דין קבוע שכתב וז"ל ובדבר המעורב נמי היכי דחשיב ולא בטיל אמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ובר"ן במס' חולין שם משמע דסובר ג"כ דיש לו דין קבוע שכתב וז"ל וא"ת בהאי דתערובת כיון שאין איסור ידוע האיך קרינן לי' קבוע א"כ אין לך איסור שיהי' בטל לעולם יש לומר דבכל האיסורין ודאי כל שמעורב ואינו ידוע לא מיקרי קבוע דאדרבא ברובא בטיל וכיון שהוא מתבטל אי אפשר לדונו כקבוע אבל התם בעלי חיים נינהו וחשיבי ולא בטלי וכיון דלא בטילי הו"ל קבוע עכ"ל משמע דסובר דחכמים החמירו ואמרו שיהי' לו דין קבוע וכמע"מ, וכן משמע בתוס' פסחים דף ט' ע"ב בד"ה היינו שכתבו וז"ל דלא הוי קבוע גמור שהאיסור מעורב בהיתר ואינו ניכר ומדרבנן אסרו קבוע זו דמדאו' לא חשיב קבוע אלא כשאיסור ידוע במקומו יע"ש משמע ג"כ דחכמים אמרו שיהי' לו דין קבוע ממש וכמחצה ע"מ. וע' תוס' גיטין דף ט"ז ע"א ד"ה אסור בסופו ובמס' נזיר דף י"ב ע"א ד"ה אסור, ובחידושי רשב"א במס' חולין דף צ"ה ע"א משמע דסובר דהוי קבוע ממש וכן מבואר ביותר ברשב"א בתה"א בית ד' בשער התערובת שער א' שכ' וז"ל ואי שי' לך כיון דאיסור המעורב בהיתר אמרינן בי' קבוע האיך משכחת לה איסור בטל ברוב או בס' ואפי' באלף דהא איסור קבוע הוא וכמחצה ע"מ דמי דע שלא אמרו כן אלא באיסור חשוב שאינו בטל כגון בעלי חיים וכן ברי' וכן חתיכה הראוי' להתכבד בה בפני אורחים וכן כל אותן שהן מאת שדרכו למנות ואי נמי באיסור שנודע וניכר מקומו כגון ט' חניות וכו' אבל בכל שאר איסורין שבטילין ואין מקומן נודע וניכר לא אמרו כן עכ"ל משמע להדי' שסובר דהוי כמחצה ע"מ כיון דמדמי לקבוע דאו', וא"כ לכאורה קשה אמאי סובר רשב"א דמהני ס"ס בב' תערובת כיון דבע"כ מיירי לשיטתו בפירש לפנינו דאי פירש ממילא שלא בפנינו אפי' בלא תערובת ב' מותר וא"כ הוי כספק חד בחד שנתערב דכ' רשב"א דמוכח במס' זבחים דלא מהני ס"ס אפילו לשיטת ר"ת. ולכאורה מוכח כמ"ש הש"ך דרשב"א סובר כיון דקבוע חידוש הוא אין לך בו אלא חידושו והיינו כל שהוא בפני עצמו ולא כשנתערב אח"כ וא"ש, וראיתי בשו"ת מוהרי"ט ספר ב' חלק א' סי' י"ח דף מ"ח ע"א שכתב וז"ל הא דבעלי חיים לא בטלי לא שהם חשובים מחצה ע"מ אלא דמדרבנן אמרו בהו דלא ליבטלו כיון דחשיבי שהרי כתבו תוס' דכל מילי מדאורייתא ברובא בטלי כיון דלא ידוע ואפילו לששה דברים הילכך לחומרא הוא דאמרו רבנן דלא בטלי אבל לקולא כי הכא אזלינן בתר רובא דהואיל דהוא מעורב אע"ג דקביע לא הוי כמחצה ע"מ עכ"ל הובאו דבריו בכה"ג יו"ד סי' ק"י בהגהות הטור ס"ק ג' משמע קצת שסובר ששם רוב לא נעקר מיהו יש לדחות ודוק, וכבר נתבאר מחלוקת קמאי בזה:

ז) ונראה לענ"ד להוכיח כהסוברים דבדבר חשוב אמרו חכמים שיהי' לו דין קבוע ממש ועשאו כקבוע דאורייתא דהנה כבר נתבאר שהקשו קמאי ז"ל על רב ור"ל אמאי תלינן דאיסורא נפל לים הגדול נימא כל דפריש מרובא דהתירא קאפריש ואי נימא דהוי קבוע ממש לא קשה, דהנה הש"ך בסי' ק"י ס"ק מ"ב כתב וז"ל נראה דהיינו דוקא נפל אחד מהן לים קודם שפירש אבל אם פירש אחד מהם לפנינו או פירש ממילא למאן דאוסר פירש ממילא (אפי' שלא בפנינו כמ"ש בס"ק ל"ה וס"ק ל"ו) כיון דנאסר הוא וגם התערובת כיון שהנפרש הוא בעין א"כ כשנפל אח"כ לא מן התערובת הוא נפרש שנאמר הך דאיסורא נפל אלא עומד בפני עצמו הלכך התערובת נשאר באיסורו עכ"ל ולשונו מגומגם קצת כמ"ש בס' פרי מגדים ס"ק מ"ב, ואולם כוונתו מובן כמ"ש פר"ח בס"ק ל"ג וכריתי בס"ק כ"ז דר"ל דוקא כשנפל מן התערובת לים אז תלינן דאיסורא נפל אבל אם פירש לא מבעי' כשפירש שלא בפנינו לדעת רשב"א וש"ע בס"ו בפירש ממילא שלא בפנינו אותו שפירש מותר ושאר תערובת אסור ע' ש"ך ס"ק ל"ה פשיטא שאם אותו שפירש נפל אח"כ לים השאר אסור דכיון שהתרת מתחילה אותו שפירש איך תוכל עכשיו לומר דאיסורא נפל לים אלא אפי' אם פירש לפנינו לדעת רשב"א ולדעת הרא"ש אפי' פירש ממילא שלא בפנינו אסור כמ"ש הש"ך בס"ק ל"ו אם אח"כ נפל לים מ"מ נשאר באיסורו והטעם פשוט כיון שהנפרש הי' בעין ואנו באין לדון עליה ועל התערובת כבר כתב רשב"א הובא בש"ך ס"ק מ"ז כיון שישנו בעולם ואתה צריך לדון עליה ועל השאר מפני מה נאמר שזו האחת היא האסורה אדרבא י"ל איסורא ברובא איתא וא"כ כבר אסרנו כולם אטו בשביל שחזר ונפל לים נחזיר ונתיר מה שאסרנו אינו בדין, א"כ לשיטת הש"ך מיירי דין דרב ודר"ל שנפל לים מן התערובת ויש על התערובת שם קבוע דהוי כמחצה ע"מ א"כ שפיר קאמר הרא"ש הנ"ל דאיכא ספק ספיקא מעלי' דבממ"נ אי אזלינן בתר דין תורה דלא הוי קבוע וראוי לומר כל דפריש מרובא דהתירא קפריש הא מדאו' אפי' כשלא נאבד בטל ברוב דמדאו' דבר חשוב בטל ובע"כ אזלינן בתר דין דרבנן דהחמירו ואמרו דבר חשוב לא בטל ויש לו עליו שם קבוע הוי ס"ס מעלי' דספק דאיסורא נאבד אינו סותר לרוב כיון דאמרו חכמים דיש לו דין קבוע והוי כמחצה ע"מ ולא שייך לומר כל דפריש מרובא קפריש א"כ מוכח דעשאוהו חכמים בדבר חשוב שיהי' לו דין קבוע ממש כמחצה ע"מ כעין קבוע דאו' דאי נימא דאין לו דין קבוע רק דהחמירו דלא בטל ברוב אבל עכ"פ לא נעקר שם רוב הדק"ל אמאי מהני להקל בנפל אחד מתערובת לים הא ליכא ס"ס דספק אחד סותר לרוב דראוי לומר כל דפריש מרובא פריש ואיסורא ברובא איתא אע"כ כמ"ש דהוי קבוע ממש ואין לומר כיון דהוי קבוע והוי כמחצה ע"מ ובתערובת חד בחד ליכא ס"ס דהוי כגופו של איסור כמ"ש רשב"א בתי' ב' י"ל דמוכח כתי' א' וסובר ספק א' בגופו וספק א' בתערובת הוי ס"ס כשיטת ר"ת ואין לומר האיך יכולין חכמים להקל ולומר שיהי' לו דין קבוע כיון דע"י זה נצמח קולא דז"א דבכי האי גוונא שפיר יכולין חכמים כיון דמדאו' בטל ברובא ומותר התערובת אפי' כשלא נאבד אחד מהם, ולפ"ז לשיטת הרא"ש הנ"ל לא קשה קושי' רשב"א בסי' שנ"ה על האי דינא דרב מאידך דינא דרב בטבעת וכו' דשאני התם דפירשו ארבעים לצד אחד וס' לצד אחד אף דרא"ש סובר אפילו בפירש ממילא אסור כמ"ש הש"ך בס"ק ל"ז היינו כיון דאין איסור ידוע חיישינן שיורה היתר ויקח מקבוע לכן אסור כל זמן שלא נתערב אבל מ"מ כיון שפירש שייך לומר כל דפריש מרובא קפריש לכן אמרינן כל דפריש מרובא דהיתרא קפריש ואיסורא ברובא איתא ונ"מ לענין אם פירשו ארבעים למקום אחד אין אוסרת ששים למקום אחד אוסרת משא"כ הכא דנפל לים מקביעות לא שייך לומר כל דפריש מרובא קפריש וא"ש:

ח) אמנם להסוברים דלא הוי שם קבוע שיהי' כמחצה ע"מ קמה קושית קמאי הנ"ל אמאי תלינן דנפל הך דאיסורא אמאי לא אמרינן כל דפריש מרובא דהתירא קפריש דעל תי' הרא"ש קשה הא הוי ס"ס נגד רוב, וההכרח לדחוק ולומר דגם הרא"ש שכתב הטעם משום ס"ס סובר הטעם כמ"ש תוס' כיון דמדאוריי' בטל ברובא לכן מהני ס"ס כל דהו אף דבעלמא בחשש דאו' לא מהני כיון שסותר הרוב מ"מ בחשש דרבנן מהני ס"ס כזו, אמנם קשה דהנה תוס' כתבו במס' זבחים דף ע"ב ע"ב ד"ה ר' יהודא דהא דסובר ר' יהודא מין במינו לא בטיל דוקא בלח בלח דומי' דדם הפר והשעיר אבל יבש ביבש בטל וכ"כ במס' יבמות דף פ"ב ע"א ד"ה ר' יהודא ואולם דעת רש"י שם דף פ"א ע"ב ד"ה ר' יהודא מבואר דסובר אפי' יבש ביבש מין במינו לא בטיל וע' בתוס' ד"ה ר' יהודא. והנה רב סובר במס' ע"ז דף ע"ג ע"ב ופסחים דף כ"ט ע"ב כר' יהודא דמין במינו לא בטיל וא"כ לשיטת רש"י קמה קושי' קמאי הנ"ל על רב לשיטתו כיון דמן התורה לא בטיל אמאי סובר בטבעת שנפלה לים הגדול דאמרינן הך דנפל היינו דאיסורא אדרבא נימא כל דפריש מרובא דהיתרא קפריש ואיסורא ברובא איתא ונסתר טעם שכתבו תוס' ורשב"א כיון דמדאו' ברובא בטיל הקילו דהא לרב איכא איסור דאו' כיון דמין במינו אפי' יבש ביבש לא בטיל וגם לרב ליכא ס"ס שכתב הרא"ש כיון דמצד סברא רוב הוא ודאי כמ"ש בכלל א' פרט א' בשם פליתי איכא ס"ס נגד רוב ובחשש איסור דאו' בעינן ס"ס מעלי' ולא מהני ס"ס כל דהו:

ט) ונלענ"ד ליישב שיטת רש"י דהנה יש להסתפק לפי מה שנתבאר דאיכא תרי רובא חדא איסור המעורב בהיתר דקיי"ל היכי שנתערב איסור יבש ברוב היתר יבש מין במינו בדבר שאינו חשוב בטל ברובא כדאיתא ביו"ד סי' ק"ט ובדבר חשוב ג"כ מדאו' בטיל ברובא ומותר לאכול כולן, ועוד מצינו רובא דהיינו כל דפריש מרובא קפריש, ומתורתו של הר"ן ז"ל למדנו דרובא דכל דפריש עדיף מרובא דמבטל למיעוט איסור כמ"ש במס' ביצה דף ז' ע"א ובדף כ"ט ע"א בהא דקיי"ל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל מ"מ אמרינן כל דפריש מרובא קפריש כיון דלא אתחזק איסורא בהאי דפריש וע' יו"ד סי' י"ו סעיף י"ב ומשנה למלך בפרק ז' ממעילה וכן בדבר חשוב דקיי"ל דלא בטיל משום דהוי קבוע מדרבנן מ"מ דעת רשב"א וש"ע סי' ק"י ס"ו בפירש ממילא שלא בפנינו שרי מה שפירש דאמרינן כל דפריש וכו' וע' ש"ך ס"ק ל"ה, ואפי' רא"ש וסייעתו שחולקים וס"ל דאסור כמ"ש הש"ך שם ס"ק ל"ו היינו משים גזירה שמא יקח מן הקבוע ולולי טעם זה אף דהחמירו חכמים ואמרו דדבר חשוב לא בטיל ברוב מ"מ אמרינן בי' האי רובא דכל דפריש מרובא קפריש וא"כ יש להסתפק לשיטת רש"י דר' יהודה סובר מין במינו לא בטיל ברובא אפי' ביבש ביבש אי מחמיר ר' יהודא דלא מהני אפי' בפירוש מתערובת אסור ג"כ אותה חתיכה שפירש ולא אמרינן כל דפריש מרובא קפריש, או דלמא דלא קאמר ר' יהודא רק דלא בטל ולא הותרה כל התערובת אבל היכי דפריש מתערובת אזי אותה שפירש מותר דאמרינן כל דפריש מרובא קפריש דעדיף מרובא המעורב עם איסור כנ"ל ולכאורה יש לומר דאמרינן כל דפריש וכו' כיון דר' יהודא יליף הא דלא בטיל כדאיתא במס' מנחות דף כ"ב ע"א מדכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר, והדבר ידוע שדם הפר מרובה מדם השעיר ואפ"ה קרי ליה דם השעיר אעפ"י שנתערב בדם הפר. וכיון דמסברא חיצונה מסתבר שיתבטל ולילך בתר רובא כמו בכ"מ וא"כ חידוש הוא שחידשה תורה ואין לך בו אלא חידושו דלא בטיל דומי' דדם הפר והשעיר אבל רובא דכל דפריש מרובא קפריש נשאר על סברא חיצונה דמהני, מיהו בלח בלח לא שייך לומר כל דפריש מרובא קפריש כיון דקיי"ל כשמואל דאמר במס' ר"ה דף י"ג ע"ב דאמר לכל אין בילה חוץ מיין ושמן. וכתבו בתוס' ד"ה חוץ דה"ה מים, ומבואר במס' זבחים דף פ' ע"א ברש"י ד"ה בשלמא וז"ל לח המתערב בלח מתערב בכולו ואין לך טיפה שלא בא מחבירו קצת יע"ש וא"כ לא שייך לומר כל דפריש מרובא דהיתרא קפריש דהא בכל טיפה וטיפה מעורב גם איסור ואף שאיסור מועט לא בטיל מ"מ ביבש ביבש שפיר יש לומר דסובר ר' יהודא דאמרינן כל דפריש וכו' ואולם יש לומר כיון דרש"י סובר דאפי' יבש ביבש סובר ר' יהודא דלא בטיל אף דלא הוי דומיא דדם הפר והשעיר (ע' בתוס' יבמות דף פ"ב ע"א ד"ה ר' יהודא דמה"ט ס"ל לתוס' דמודה ר' יהודא ביבש ביבש) אפשר לומר אפי' כל דפריש מרובא קפריש ג"כ ל"ל לר' יהודא במין במינו, ונלענ"ד לפשוט ספק זה. דהנה בתערובת חניות שלא נודע איזה חניות מוכרת בשר טריפה נתבאר ג' שיטות אי הוי קבוע כמ"ש בכלל א' פרט ב' (א) דעת הר"ש מקינין הובא בפר"ח סי' ק"י סק"ג דלא הוי קבוע כלל כיון שלא ניכר האיסור לעצמו והיתר לעצמו, (ב) דעת הב"ח בסי' ק"י בכוונת הטור דהוי קבוע דאורייתא (ג) דעת הפרישה הובא בפרי מגדים סי' ק"י ס"ק י"ד דהוי קבוע דרבנן, ונראה להוכיח דרב סובר דקבוע דאו' הוי אפי' כשאין איסו' ניכר כמ"ש הב"ח בכוונת הטור וא"כ לא ק' קושיא תוס' על רש"י כיון דרב סובר מין במינו לא בטיל מדאו' הוי על תערובת שם קבוע דאו' דקבוע דאו' הוי אפי' באיסור שאינו ניכר א"כ שפיר קאמר רב בנפלה אחד מהן לים הותרה כולן כיון דמיירי שנפל מתערובת כמ"ש הש"ך הנ"ל ולרב לשיטתו דסובר מין במינו לא בטיל ולשיטת רש"י הוא אפי' בתערובת יבש ביבש הוי על תערובת שם קבוע וכמחצה ע"מ דמי וכמו דאמרינן קבוע לחומרא ה"ה היכי דנצמח קולא כדאי' במס' כתובת דף ט"ו ע"א והכא על ידי קבוע נצמח קולא דשרי התערובת מטעם ס"ס כמ"ש הרא"ש דלמא דאיסורא נפל ואת"ל דלא נפל איסורא כיון דלא נהנה כאחת איכא בכל תרתי שנהנה ספק אולי הם דה תרא וספק ראשון אינו סותר הרוב כיון דאמרינן כל קבוע כמחצה ע"מ דמי דרב מיירי שנפל לים קודם שפירש וכיון דהוי קבוע דאו' מדאו' לא אמרינן כל דפריש כו' מוכח דר' יהודא סובר במין במינו לא אמרינן כל דפריש כו' וא"ש:

פרט ב

יבואר דין שחידש הש"ך ופר"ח בהאי דינא דרב דבעינן שנפלה לים התערובת קודם שפירש:

י) בפרט א' הבאתי מ"ש הש"ך בסי' ק"י ס"ק ס"ב ובפר"ח בס"ק ל"ג דהאי דינא דרב ודר"ל מיירי דוקא שנפל לים קודם שפירש מתערובת, וכתבתי שם הטעם, אמנם ראיתי בס' מנחת יעקב כלל מ"ה ס"ק י"ב שחולק על הש"ך וז"ל משמע מדברי רמ"א דדוקא פירש לחוד לא מהני אבל אם אחר שפירש נפל לים או נאבד מתירין התערובת כיון דעכ"פ עכשיו כבר נאבדה ואי אתה צריך לדון עליה ותלינן דאותו שנפל או נאבד דאיסור הוי, אכן ראיתי לש"ך שכ' בפשיטות דאם פירש לפנינו או ממילא אף שנאבדה אח"כ או נפל לים לא מן התערובת הוא הלכך התערובת נשאר באיסורו וכ"כ בס' מנחת כהן, ולפי דבריהם צריך לומר הא דמתירן בנפל אחד מהן לים היינו שמן התערובת עצמו נאבד חתיכה אחת מעולם אבל אם פירשה מתערובת ואח"כ נאבדה לא הותרו האחרות אבל באמת לשון הש"ס וכל הפוסקים ראשונים לא משמע כן, דבסתמא כתבו להקל בנאבדה ולא מחלקין בין נאבדה מיד מתוך התערובת או לא:

וגם אין סברה לחלק כיון דעכ"פ עכשיו נאבדה אחת מן התערובת ובפרט שמשמעות דברי רמ"א כאן להיפך ואין ספק שאילו ראה הש"ך דברי רמ"א כאן לא היה חוכך בזה להחמיר עכ"ד ומ"ש דאין סברא כבר נתבאר בפרט א' הטעם, והנה רשב"א בתה"א בית ד' שער ב' שכתב על האי דינא דרב בנפל לים וז"ל ודוקא בשנאבדה כגון שנפלה לים אבל אם פירשה למקום אחר לא דאדרבא אנו אומרין איסורא לתוך רובא אשתאר, וטעמא דמילתא דכל שישנו בעין ואתה צריך לדון עליה ועל השאר מפני מה נאמר בזו האחת שהיא אסורה אדרבא יש לנו לומר שאיסור נשאר בתוך הרוב, אבל כשנאכלה אחת ואין אתה צריך לדון על אותה שכבר הלכה ואין בפנינו לדון אלא על אלו אנו אומרין אותה שנאבדה אותה חתיכה היא שאסורה, והעיקר לכל זה משום שכבר נתבטל ברוב דבר תורה וכל בדרבנן יכולין אנו לתלות ולומר שאני אומר הך דאיסורא נפל והני דהיתרא נינהו עכ"ל והובא בב"י בקיצור בסי' ק"י וש"ך ס"ק מ"ז ולפי הבנת הש"ך דמיירי שנפל מתערובת לא מדוייק מה שכתב רשב"א אדרבא אנו אומרין איסורא לתוך רובא אשתאר הא יש על תערובת שם קבוע דרבנן דהוי כמחצה ע"מ וכמש"ל בפרט א' שכן סובר רשב"א ולא שייך לומר איסורא בתוך רובא איתא דליכא רובא:

יא) ותו קשה על הדין שחידש הש"ך דהנה מוכח מש"ס ממה שאמר רב ור"ל בנפלה לים הגדול דהיכא שלא נאבד והוא בעולם אסור התערובת כמ"ש תוס' שם ורשב"א כנ"ל וכן פסקו כל הפוסקים כדאיתא בסי' ק"י סעיף ז' וכבר נתבאר הטעם ביתר שאת בשו"ת רשב"א סי' שכ"ה הנזכר בפרט א' דכיון דצריכין אנו לדון גם על אותה חתיכה דמי לשני שבילין דאין להורות תרתי דסתרי לכן הדין דתערובת ג"כ אסור ואי נימא כמ"ש הש"ך לא דמי לשני שבילין. דהנה איתא במס' כתובת דף כ"ז ע"א בעיר שכבשוהו כרכום כל כהנות שנמצאו בתוכה אסורין לבעליהן דאשת כהן אסורה באונס ואם יש שם מחבואה אחת מצלת על הכהנת כולן בעי ר' ירמי' אינה מחזקת אלא אחת מי אמרינן כל חדא וחדא היינו היא או דילמא לא אמרינן, והקשה הש"ס מ"ש משני שבילין דסובר ר' יוסי וכוותי' קיי"ל בבא לשאול עליו ועל חבירו טמאין ה"נ לכולהו שרינן כי הדדי, ומשני התם ודאי איכא טומאה הכא מי יימר דאיטמי עכ"ד עיין בטו"ז יו"ד סי' קי"ד ס"ק י"ג וש"ך ס"ק ח"י ומבואר בס' משנה למלך בפרק ב' מהל' חמץ הלכה א' לפרש כוונת הש"ס הטעם דבדבר הוודאי מיחזי כשיקרא כשבאו לשאול בב"א אם אנו מטהרין שניהם אבל בדבר שהוא משום ספק לא מיחזי כשיקרא דיאמרו קים להו לרבנן שלא נטמאת אף אחת מהם עכ"ד, ויש להסביר דבריו דהנה תוס' כתבו במס' פסחים דף. י' ע"א ד"ה בב"א וז"ל דהיינו מדרבנן דמדאו' אפי' בב"א טהורין עכ"ד, א"כ מדין תורה עבדינין תרתי דסתרי האי כדיני' והאי כדיני' רק דחכמים החמירו שלא לעשות תרתי דסתרי שלא יהי' כמילתא דתמי' אצל המון ומיחזי כחוכא וכמו דמוכח במס' עירובין דף ע"ו ע"א עיין רש"י ד"ה לא ועיין בס' תבואת שור דף ק"ו שמצדיק בסברא זו הוראת הגאונים ז"ל המובא בס' בית הילל דפר""ח בקונטרס אחרון ובסימן ק"י ס"ק כ"ג תמה גם כן על הטו"ז שם ס"ח ה' והגאון הנ"ל מצדיק דבריהם יע"ש, וכן בס' חוות דעת בסי' ק"י ס"ק כ' מסכים ג"כ לדברי טו"ז והוא מטעם הנ"ל שאין להורות דבר תמוהו לרבים היכי דמיחזי כתרתי דסתרי וא"כ שפיר כתב המשנה למלך דהיכי דיש לומר דלא הוי תרתי דסתרי ולא יהי דבר תמוהו מותר להורות אפילו תרתי דסתרי כיון שיהי' כדי לתת טעם ול"ד לשני שבילין, וא"כ לדברי הש"ך קשה אמאי אמר רב דוקא נפלה לים הגדול שנאבדה מן העולם הותרה בתערובת אבל אם הטבעת בעולם אסור גם התערובת מה בכך הא שפיר יש להורות דתערובת מותר והטבעת שיצא מתערובת אסור כיון דבתערובת איכא ס"ס כמ"ש הרא"ש במס' חולין דף ק' ע"א ונתבאר בפרט א' חדא דלמא דאיסורא נפל ואת"ל דלא נפל האיסור כיון דאין נהנה בב"א אולי הטבעת שנהנה עכשיו הוא של היתר משא"כ אותה הטבעת שפירשה מתערובת הקבוע לבדה איכא רק חד ספק אי היא של היתר או של איסור ול"ד כלל לשני שבילין דהוי תרתי דסתרי כיון דשניהם שוין וליכא טעם לטהר לזה יותר מאידך הוי דבר התמוהו לרבים משא"כ הכא איכא טעם מספיק לתערובת איכא ס"ס ולטבעת שנפלה משם ליכא רק חד ספק אע"כ שרשב"א וסייעתו הבינו בכוונת רב דמיירי שהטבעת פירש ממילא שלא בפנינו דבכה"ג לא הוי קבוע דרבנן וראוי לומר כל דפריש מרובא קפריש כמו שסובר רשב"א וש"ע בסי' ק"י סעיף ו' וכמ"ש הש"ך בס"ק ל"ה לכן שפיר כתב רשב"א דהוי תרתי דסתרי ודמי לשני שבילין דכמו שיש לתערובת טעם להיתר מחמת ס"ס דהוי כרוב כמ"ש רשב"א סי' ת"א כמו כן יש לטבעת שפירש ג"כ טעם להתיר מטעם כל דפריש מרובא קפריש מהיכי תיתי להתיר התערובת ולאסור הטבעת ואי אפשר להתיר שניהם דא"כ הוי תרי קולי דסתרן אהדדי דכשאתה בא להתיר התערובת בע"כ צ"ל שהטבעת הנפרש הוא מאיסורא וכשבאתה להתיר הטבעת בע"כ צ"ל להיפך דפריש מרובא דהיתרא וזכר לדבר מבואר בתוס' במס' נדה דף כ"ז ע"א ד"ה חומר ודף כ"ט ע"א ד"ה תשב ומס' ב"ק דף י"א ע"א ד"ה דקא היכי דאיכא שני ס"ס להקל ואחד סותר את חבירו הולכין בשניהם להחמיר ועיין טו"ז יו"ד סי' שי"ו ס"ק ה' וה"ה כאן בכה"ג בע"כ גם התערובת אסור לכן מוכרח רב ור"ל לומר שנפלה לים הגדול שאין אנו דנין על הטבעת ועל החביות, וא"כ קשה על הש"ך ובעל מנחת כהן ופר"ח שכתבו דין הנ"ל להלכה פסוקה:

יב) מיהו יש להבין לפי הבנת הרשב"א דאיירי רק בפירש ממילא שלא בפנינו הא שפיר קאמר הש"ך כיון שאסרת מתחילה איך תחזיר ותתיר אח"כ כשנאבדה מן העולם, וצריך לומר דרשב"א מפרש כוונת רב ור"ל דמיירי שפירש הטבעת ממילא שלא בפנינו ולא נודע שפירש עד שנפלה לים דבכה"ג לא היינו דנין על הטבעת לומר שמותרת ועכשיו שנאבד אין אנו דנין עליו וא"כ שפיר קאמר רב דוקא נפלה אבל אם עדיין בעין הטבעת וצריכין לדון עליו גם התערובת אסור דהוי כתרתי דסתרי, לפ"ז יש לומר דש"ך מיירי שנודע שפירש ממילא קודם שנפל לים דבכה"ג גם רשב"א מודה ועיין פרי מגדי' בשפתי דעת ס"ק מ"ב מ"ש בשם ספר לחם יהודא נראה שהבין כן, ומ"מ דברי הש"ך ופר"ח סתומין מאוד וצ"ע:

פרט ג

יבואר בהך דינא דנפל אחד לים דאיתא בש"ס דבעינן תרתי תרתי הפי' בזה:

יג) רבינו הגדול רש"י ז"ל פי' בזבחים דף ע"ב ע"ב ובדף ע"ז ע"ב שר"ל בזבחים שיקרב שנים שנים וכן בטבעת שימכור שנים דאמרינן מדחברי' לאו דאיסורא האי נמי לאו דאיסור' וכן דעת רוב קמאי ז"ל וכן קיי"ל בטוש"ע יו"ד סי' ק"י סעיף ז' ובש"ך ס"ק מ"ז ובסי' ק"מ ס"א ועיין בטו"ז יו"ד סי' קי"ז ס"ק י"ג ואולם הרמב"ם בפ' ז' מעכו"ם הלכה ו' פי' תרתי תרתי ר"ל שנים נפלו לים דמינכר נפילתה והובא ג"כ בש"ך סי' ק"י ס"ק מ"א א"כ סובר שמותר להקריב אפי' אחד אחד וכן מותר למכור הטבעת אחד אחד, ומ"מ נראה שמודה שאסור להקריב או להנות מכולן בב"א והטעם מובן לפמ"ש הרא"ש במס' חולין דף ק' ע"א דעיקר טעמא דרב דמותר משום ס"ס דאמרינן דילמא דאיסור' נפל ואת"ל דלא נפל דאיסורא כיון דלא מקריב או נהנה מכולן כאחת אמרינן הנשאר הוא האיסור והיכא שהוא בב"א ליכא רק חד ספק דלמא דנפל הוא דאיסורא ובחד ספק ליכא למישרי דאמרינן אדרבא כל דפריש מרובא קפריש ושמ"ש בפרט א' באריכות, ואולם יש להבין מ"ט דחכמים דפליגי על ר"א כיון דבאמת איכא ס"ס ומדאו' בטיל ברובא כמ"ש תוס' במס' זבחים דף ע"ז ע"ב ד"ה הא בסופו ולחכמי' מבואר דל"ל דינא דרב וכן סובר ר' יוחנן בירושלמי כמ"ש ראב"ד ותשו' רשב"א סי' שכ"ה תיקשי אמאי באמת לא אמרינן דנפל היינו איסורא כיון דמדאו' ברובא בטיל ואיכא ס"ס:

יד) ונלענ"ד דהנה בכלל ב' פרט ד' נתבאר דאיתא במס' בכורות דף כ"ג בביטול טומאה ברוב הוא רק למגע אף שנוגע וחוזר ונוגע בזו שלא נגע בראשונה מ"מ כיון דבשעה שנוגע בזה אינו נוגע בזה בכל פעם תלינן ברוב טהורה אבל מטמא במשא כיון שנושא בב"א לא מהני רובא ובאכילה כתבו תוס' דבכל משהו ומשהו כשנכנס לבית הבליעה אמרינן דהיתרא נחית יע"ש. ולפ"ז יש לומר מלבד הטעם שכ' הרא"ש אליבא דר' אלעזר שאסור להקריב בב"א דליכא ס"ס יש לומר ג"כ הטעם דאם מקריב בב"א הוי כטומאת משא דלא בטיל ברוב. ועל היתר דהתירא נפל לחודא ליכא למיסמך כמ"ש תוס' ורשב"א דאדרבא ראוי לומר כל דפריש מרובא דהתירא קפריש ועיקר ההיתר כיון דמדאו' בטיל ברוב וה"נ לענין זה אחר זה אבל בב"א לא בטיל ברוב, ואולם קשה דהנה שם בזבחים מקשה הש"ס על מתני' דזבחים אמאי ימותו כולן ליבטלו ברובא ומשני ר' אשי בעלי חיים חשיבי ולא בטלי ומקשה הש"ס ניכבישינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא קפריש ומשני רבא גזירה משום קבוע ועיין בתוס' דף ע' ע"ב ד"ה אפי' דגירסת ר"ת גזירה שמא יבואו עשרה כהנים בב"א ויקחו מן הקבוע וא"כ קשה לר' אליעזר אמאי סובר דאם קרב ראש של אחד יקרבו כל הנותרים תרתי תרתי ניחוש אולי יקרבו כולם בב"א דאז אסור דלא בטל ברוב דהוי כטומאת משא ואי משום דאמרינן הך דאיסור' הלך דז"א כמ"ש בפרטא' דמשום זה לבד אין להתיר דאדרבא ראוי לומר כל דפריש מרובא קפריש ועיקר ההיתר משום דמדאו' בטל ברוב כמ"ש תוס' בד"ה נפלה ובב"א לא מהני רוב וגם טעם שכתב רא"ש דאיכא ס"ס ליתא בב"א דאיכא רק חדא ספיקא.

טו) ונלענ"ד דר, אליעזר סובר דמ"ש תוס' במס' בכורת שם דטומאת משא הוא דרבנן ומן התורה בטל ברוב אף שהוא בב"א לכן לא גזרו כיון דלא יצמיח איסור דאו' דאף אם יקחו ויקרבו בב"א ג"כ אסור רק מדרבנן והוי גזירה לגזירה ואין לומר אמאי בכל זבחים שנתערבו בהן חטאת המתות ימותו כולן ניכבישינהו דניידי ואי משום גזירה שמא יקח מקבוע הא גם אם יקחו מקבוע אסור רק מדרבנן דמדאו' בדבר חשוב בטיל דז"א דהא בלא"ה כפי כוונה פשוטה חולק ר"א על מתני' וי"ל באמת מה"ט מותר חדא דניכבישנהו דניידי וגם אם לא ניידי היכא דמית אחד אמרינן דאיסורא מית ומותר להקריב שתים שתים ולא חיישינן שמא יקרבו בב"א כיון דאף אם יקרבו אסור רק מדרבנן ולא גזרינן גזירה לגזירה אבל חכמים סוברים כמתני' דזבחים וכתי' רבא דחיישינן שמא יקח מקבוע ובע"כ ס"ל דגזרינן גזירה לגזירה כמ"ש תוס' במס' חולין ריש פרק כל הבשר דלפעמים גזרו ה"ה אסור להקריב אפי' שתים שתים שמא יקרבו בב"א ומה"ט אסור גם כן בטבעת למכור שתים שתים שמא ימכור בב"א דלא בטל ברוב וגם ליכא ס"ס וא"ש. וגם יש לומר דחכמים ס"ל כמ"ש בכלל ב' פרט ד' דמשמע בירושלמי מס' נזיר דטומאת משא דאו' ומדאו' לא בטיל ברוב היכי שהוא בב"א לכן לא יקרבו שנים שנים דגזרינן אטו הקרבה בב"א וקושי' רבא על ר' נחמן יש לומר מדאמר ר"נ הותרו כולן משמע שמותר אפי' בב"א הא ממתני' מוכח דאסור מדאיתא ימותו כולן ובע"כ חיישינן שיבואו לידי איסור שיקרבו בב"א ה"ה כאן לא מבעי' שאסור להנות בב"א אף גם אחת אחת או שתים שתים אסור ומשני דסובר כר' אליעזר דאמר יקרבו כל הראשים ובע"כ לא גזרינן אטו הקרבה בב"א ופריך הא ר' אלעזר לא מתיר רק בשנים שנים דהיינו שיקריב ב' ב' ועכ"פ בב"א אסור מדרבנן כמו בטומאת משא ומשני שבאמת תרתי תרתי קאמר, ובזה מובן ג"כ מחלוקת רב ור' יוחנן רב סובר דלא חייש שמא יהנה בב"א כר' אלעזר ור' יוחנן סובר כרבנן וכנ"ל וא"ש.

טז) אמנם בגוף דברי ר' אלעזר דאמר דבעי תרתי תרתי יש להבין הטעם וכבר נתבאר מ"ש רש"י ז"ל דבכל חד וחד אמרינן מדחברי' לאו דאיסורא איהו נמי לאו דאיסורא ועדיין הדבר צריך ביאור ומחוסר הבנה כמבואר לכל מעיין. ולולי דברי קמאי ז"ל יש לפרש ולהסביר הטעם דהנה בשו"ת הרשב"א סימן רע"ב כתב וז"ל גם מה שהקשיתי מהאי דכריתות דף י"ז וי"ח בשתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ושם מיירי ביבש ואם אוכל ישראל את הראשונה חייב אשם תלוי ודעתך בקושי' זו למה חייב אשם תלוי יתבטל האיסור ברוב היתר ופטור (דלא בעי חד בתרי דהיינו כפל רק משהו יותר עיין ש"ך סי' ק"ט ס"ק ו' ופר"ח בס"ק ד' שם) וחזרת למצוא תי' לקושי' זו ולא מצאתי אלא כשנאמר דהתם בחתיכות שוין. ובזה נפלאתי ואמרתי אגב חורפא משבשתא ותדע דהתם במ"נ אם חתיכות ניכרות איזה חלב ואיזה שומן אין חתיכות איסור המועטת מתבטלת אצל חתיכות היתר המרובה ואם אכלה אינו באשם תלוי אלא בחטאת קבועה דאם של היתר אין כאן כלום. ואם אינה ניכרת שמא הגדולה הי' של איסור וכשאוכל ישראל הראשונה שמא היא הי' של איסור בין שאכל הגדולה בין שאכל את הקטנה או שמא של היתר עלתה בידו והיינו דקא מייתי אשם תלוי עכ"ל, ואולם בס' פרי מגדים בפתיחה להל' תערובת חיזק קושי' החכם השואל שהוא קושי' עצומה כיון דקיי"ל כהסוברי' במס' כריתות שם דאינו חייב אשם תלוי רק באיקבע איסור' כגון בחתיכה מב' חתיכות אבל בחתיכה אחת ספק חלב פטור כמ"ש רמב"ם בפ"ח משגגות וכיון דאי אפשר לצמצם אפי' בידי אדם כמ"ש רמב"ם בפ' ט' מרוצח הל' ח' א"כ מסתמא ב' חתיכות אינם שוין אלא אחת גדולה וא' קטנה ושמא הגדולה היתר ואף הקטנ' מותרת דבטילה ברובא ואף דאיכא ספק להיפך שמא הגדולה אסורה מ"מ עכ"פ לא הוי איקבע איסורא דאי הגדולה דהתירא אין כאן איסור כלל והוי כמו חתיכה אחת חלב וא"כ נסתר תי' רשב"א כיון דעכ"פ לא הוי איקבע איסורא כיון דאיכא ספק לפנינו אולי נתבטל ברובא ובשלמא אם אפשר לצמצם משכחת בשווין אך כיון דקיי"ל אי אפשר לצמצם קשה טובא עכ"ד פח"ח. מיהו לפי דבריו גם תי' החכם השואל ז"ל שתירץ דמיירי בחתיכות שווין ליתא כיון דקיי"ל א"א לצמצם ודוחק לומר דכל הני תנאים ואמוראים במס' כריתות דף ח"י דס"ל דבעי חתיכה מב' חתיכות יסברו דלא כהילכתא דהא קיי"ל א"א לצמצם כדאיתא במס' בכורות דף ח"י ע"א. ואולם נראה כוונת חכם השואל ז"ל דהנה מקור הדין נובע מרמב"ם שכתב בפ' א' מרוצח הל' ט' וז"ל נמצא ההורג מכווין בין שתי עיירות ואנשי זו כאנשי זו יביאו עגלה אחת בשותפות ויתנו ויאמרו אם זו היא הקרובה הרי היא שלהן ואילו יתנו להם חלקם במתנה ואם אלו הן הקרובים הרי הוא שלהן ואילו יתנו להם חלקם במתנה לפי שאי אפשר לצמצם אפילו בידי אדם יע"ש. וכתב הכ"מ דמקורו במס' בכורות דף י"ח תנא נמצא מכווין בין שתי עיירות שתיהן מביאין שתי עגלות דברי ר' אלעזר וחכמים אומרים יביאו עגלה אחת בשותפות ויתנו, מאי קסברי רבנן אי קסברי אפשר לצמצם וקרובה ואפי' קרובות ליתי תרתי ואי קרובה ולא קרובות אפי' חדא לא לייתי אלא ש"מ קסברי רבנן א"א לצמצם אפי' בידי אדם עכ"ד, מיהו תוס' במס' חולין דף כ"ח ע"ב ד"ה לפי הוכיחו מרב ור' אסי שם דס"ל להלכה דאפשר לצמצם בידי אדם רק בידי שמים הלכה דא"א לצמצם, וכ"כ תוס' במס' עירובין דף כ' ע"ב ד"ה וספק דקיי"ל בידי אדם אפשר לצמצם וא"כ יש לומר זהו באמת כוונת החכם השואל ז"ל הנ"ל בתירוצו שכתב דמיירי בחתיכות שווין כיון דאפשר לצמצם, מיהו קושית החכם השואל ז"ל קמה רק לרמב"ם לשיטתו דפוסק בפ"ח משגגות כרב ור' נחמן דבעי חתיכה משתי חתיכות דבעינן איקבע איסורא ופוסק בפ"ט מרוצח דאפי' בידי אדם א"א לצמצמם מיהו באמת גם לרמב"ם לק"מ דהנה מתורתו של רש"י ז"ל למדנו דבר חדש שכתב שם בד"ה ואי פרוץ והובא בתוס' ד"ה וספק דרוב בני אדם אין יכולין לצמצם אבל מיעוטא יכולין לצמצם וע' בתוס' מס' בכורות דף י"ז ע"ב ד"ה אפשר, והנה בתוס' מס' כריתות דף י"ז ע"ב ד"ה מדסיפא כתבו דאפי' היכי דאיכא ס"ס מייתי אשם תלוי כגון דאיכא שתי חתיכות וספק איזה אכל ואפי' אכל מן האיסור מסופק אם אכל כזית מ"מ מביא אשם תלוי יע"ש אף דספק ספיקא הוא מטעם רוב מ"מ כיון דאיכא מיעוטא ואיכא קצת ספק חייב א"ת לכן אף דרוב בני אדם א"א לצמצם מ"מ כיון דמיעוטא יכולין לצמצם מביא א"ת, וא"כ מיושב קושית הנ"ל על הרמב"ם לכן בעגלה ערופה אין מביאין שתי עגלות ביון דרוב בני אדם אין יכולין לצמצם פטורין משתי עגלות ע' בתוס' מס' בכורות דף י"ח ע"ב ד"ה אין וי"ל דרמב"ם סובר קרובה ואפי' קרובות ואם הי' אפשר לצמצם הי' מחויבין להביא שתי עגלות רק כיון דרובא א"א לצמצם מסתמא הם בכלל רובא ולא צימצמו המדינה לכן מייתי רק חדא ומתני ושאני א"ת שבא על הספק כיון שלבו נוקפו וכיון דאיכא מיעוטא עכ"פ לבו נוקפו אולי החתיכות שווין וא"ש ולק"מ:

ז) ולפ"ז יש לפרש היטיב כוונת ר' אליעזר במה שהצריך תרתי תרתי כפי פי' רש"י דלכאורה קשה דהנה בש"ע סי' ק"י ס"ז כתב כפי' רש"י דבעינן שנהנה שתים שתים ובס"ח כתב כרמב"ם בדבר שאינו בטל מחמת חשיבות שנתערב באחרים ונפל מתערובת הזאת אחד לשנים אחרים ונפל מן השלשה אחד לשנים אחרים הרי אלו האחרים מותרין שהרי אחד של תערובת הראשונה בטל ברוב ואם נפל אחד מתערובת ראשונה לאלף כולן אסורת ולא נאמר ביטול ברוב אלא כדי להתיר ספק ספיקן שאם יפול מן תערובת השניה למקום אחד אינו אוסר יע"ש וע' בש"ך ס"ק נ' וא"כ בעינן ג' תערובת ואמאי מהני כאן בדיני דרב ודר"ל כשנפל לים הגדול ליהו דאיכא ס"ס כמ"ש הרא"ש הא לא מהני לשיטת הש"ע רק ג' ספיקות והרא"ש לטעמי' דסובר דמהני ס"ס דהא מהני ב"ב תערובת דתערובת ב' מותר מטעם ס"ס אבל לש"ע קשה. ולפמ"ש א"ש דיש לומר דהוי קשה לש"ע וסייעתו למה בעינן תרתי תרתי דאפי' חדא חדא כיון דלא מיתהני בב"א איכא ג"כ ס"ס ובהנ"ל א"ש דהוי קשה להו על רב דהא מפשטא דברייתא דאי' לקמן ספק ע"ז אסורה וס"ס מותרת כיצד כוס של ע"א שנפל לאוצר מלא כוסות כולן אסורת פירש אחד מהן לריבויא ומריבויא לריבויא מותרין משמע דרק תערובת ג' מותר דאיכא ג' ספיקות ול"ל כמ"ש תוס' בד"ה פירש וכן בדברי ר"ש דקאמר לריבויא אסורין ומריבויא לשלשה ומשלשה למקום אחר מותרין משמע כן לכן ס"ל דה"ט דבעי תרתי כדי שיהיו ג' ספיקות חדא דילמא דאיסורא נפל לים ואת"ל דאיסורא נשאר בתערובת דילמא מה שנהנה עכשיו הוא דהתירא כיון שאינו שתים שתים כיון דא"א לצמצם ומסתמא אינם שווין ותולין הגדולה היא של היתר ונתבטל האיסור ברוב דאף דר' אליעזר סובר במס' בכורות אפשר לצמצם מ"מ ידוע דב' ר' אליעזר הוי משא"כ כשמקריב אחד אחד וכן בטבעת כשיהנה אחת אחת ליכא רק ב' ספיקות ולהיפך אם האיסור גדולה לא אמרינן נהפך המיעוט של היתר לאיסורא כמ"ש תוס' במס' זבחים דף ע"ח ד"ה הפיגול ונשמע מכאן כפסק הסוברים דהא דאמרינן ברובא בטיל לא בעי כפל רק ברובא סגי וא"ש ולק"מ:

תוכן העניינים

שערי תורה חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה