שערי תורה חלק ג· רבי בנימין וולף לב
כלל ה
בו יבואר דין דבר חשוב דלא בטיל ברובא ובו ב' פרטים
פרט א
יבואר מקורו
א) במס' ערלה בפרק ג' משנה ו' נחלקו ר' מאיר וחכמים במי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם ונתערבו באחרי' סובר ר' מאיר כולן ידלקו וחכמים ס"ל שיעלו באחד ומאתי' דאינו מקדש אלא ששה דברים בלבד ואמר ר' יוחנן דר' מאור סובר את שדרכו למנות מקדש, ורשב"ל אמר דר"מ סובר כל שדרכו למנות כדאיתא במס' זבחי' דף ע"ב ע"א וביבמות דף פ"א ע"ב וחולין דף ק' ע"א ומס' ביצה דף ג' ע"ב ויש להסתפק בכוונת ר' יוחנן היכי דהוא חשוב לרוב עולם ולא נחשב אצל מיעוטא אי נגרר המיעוט בתר רוב או לא, והנה מדברי רש"י במס' זבחים ד"ה אלא שכ' שדרכו מיוחד לכך שאין לך אדם שמוסיף עליהן יתירה ללוקח ולא מוכר בלא מנין וכן רש"י מס' ביצה ד"ה אלא כתב וז"ל את דמאחר שאין אדם מוכרו באומד מבואר בהדי' דבעינן שיהי' מיוחד למנין לכל בני אדם מיהו ברש"י מס' יבמות ד"ה א"ל ובמס' חולין ד"ה אלא יש לומר שכוונתו היכי שמיוחד למנין לרוב הוי דבר שבמנין ולא חולק ר"י על ר"ל רק היכי שברוב פעמים עשוי' להנתן באומד אעפ"י שנמנה לפעמים בטל ונפקא מיני' גם אליבא דר"ל דאם נימא דר"י סובר דבעינן שלעולם יהי' נמכר במנין יש לומר דר"ל חולק וסובר דלא בעינן שיהי' מיוחד למנין לכל בני אדם אבל עכ"פ בעינן שיהי' דבר שבמנין לרובא ואי נימא דר' יוחנן סובר דלא בעינן לכל בני אדם רק דאזלינן בתר רובא בע"כ ר"ל חולק וסובר דלא בעינן רובא, וראיתי בנימוקי יוסף במס' יבמות שם שכ' וז"ל אמר לי' ר' יוחנן והלא אני שונה וכו' משום דלא חשיב דבר שבמנין אלא את שדרכו למנות כלומר שדרכו לעולם או ברוב פעמים למכרן במנין אבל עגול או חתיכה פעמים הרבה נמכרין באומד ומש"ה בטילי עכ"ל, א"כ סובר לר' יוחנן אזלינן בתר רובא ולר"ל אפילו אם לפעמים נמכרין במנין הוי דבר חשוב ואזלינן בתר מיעוטא, אמנם ראיתי דבר חדש ברשב"א מס' יבמות שם שכתב וז"ל קשה לי וכי אליבא דר' מאיר פליגי הא דר' מאיר ליתא והאיך פליגו אליבי' וליתא דלאו במאי דקתני ר' מאיר את שדרכו למנות מקדש פליגי ולומר האיך תני' דר' מאיר אלא בדרבנן פליגי והכי קאמר ר' יוחנן הא דשנינו בדרבנן אין מקדשין אלא ו' דברים בלבד הני ששה משום שאח שדרכן למנות הן הוא ששנו אותן ודתנן תנן ודלא תנן לא תנן ור"ל סובר כל שדרכו למנות שנו ולאו הני דוקא אלא כללא שנינו הכא וה"ה לכל שדרכו למנות ותלתא גוונא יש שדרכו למנות לפעמי' אעפ"י שרוב פעמי' אין דרכן למנות כחבילי תלתן ובהא הוא דפליגי רבנן עלי' דר' מאיר אבל כגון שדרכו למנות לעולם כגון הני ששה דתנינן וה"ה אפילו לכל שדרכו למנות ברוב פעמים אעפ"י שמוכר לעתים בלא מנין כגון עגול וחתיכה כ"ע מודו בה ור' יוחנן סבר דלא, אלא הני ששה בלחוד הוא ששנינו עכ"ל, וא"כ לר' יוחנן דרבנן ס"ל הני ששה דוקא כיון דדרכן למנותן תמיד לא בטילי אבל שדרכן למנות ברוב פעמים בטל ע"ז פליג ח' מאיר וסובר אפילו היכי שרוב פעמים דרכן למנות אזלינן בתר רובא והוי את שדרכו, ומשמע מדברי הרשב"א דהלכה כרבנן ואליב' דר' יוחנן דס"ל דבעינן את שדרכו למנות תמיד ולא מהני רובא, מיהו הר"ן ז"ל במסכת חולין דף ק' ע"א כתב דר' יוחנן ור"ל פליגי אליבא דר' מאיר וקיי"ל כוותי' דר' מאיר את שדרכו למנות וכר' יוחנן, וע' בב"י יו"ד סי' ק"י ובש"ע ס"א ובטו"ז ס"ק א' וש"ך ס"ק ט' מבואר ג' שיטות להלכה (א) דעת רמב"ם בפ' י"ו ממאכלות אסורות הלכה ג' שפוסק כחכמי' וכתב הכ"מ אע"ג דפליגי ר' יוחנן ור"ל אליבא דר' מאיר לא מוכרח דס"ל כוותי', ולפי מ"ש הרשב"א בלאו הכי א"ש (ב) דעת הטור בשם ר"י דהלכה כר' יוחנן אליבא דר' מאיר ודוקא דברי' שלעולם אין מוכרין אותם אלא במנין ומדכתב לעולם משמע דרובא לא מהני, והובא דיעה זו ברמ"א וכתב שכן נוהגין וע' בד"מ ס"ק ב' (ג) דעת ספר התרומת וש"ד דהלכה כתנא דליטרא קציעות במס' זבחים דף ע"ג דסובר כל שדרכו למנות אפילו בדרבנן לא בטיל ומש"ה ביצה שנמצא בתוך התרנגולת שנתנבלה בשחיטה דאסור מדרבנן אם נתערבה בשאר בצים אינה בטילה ברוב אעפ"י שלפעמים מוכרין באומד וע' בכנסת הגדולה בהגהות בית יוסף ס"ק ו':
ב) ולכאורה יש להוכיח דרבותינו בעלי התוס' ס"ל אליבא דר' יוחנן דסובר את שדרכו למנות דאזלינן בתר רוב והיכא דחשיב אצל רוב לא בטיל, דהנה איתא במס' ע"ז דף י"ט ע"ב בהא דאיתא במתני' הגיע לכיפה מקום שמעמידין בה ע"ז אסור לבנות ואמר ר אלעזר אמר ר' יוחנן אם בנה שכרו מותר פשיטא משמשי ע"ז הן בין לר' ישמעאל בין לר' עקיבא אינן אסורין עד שיעבדו אמר ר' ירמי' לא נצרכה אלא לע"ז עצמה, הניחא למ"ד ע"א של עכו"ם עד שתעבד אלא למאן דאמר ע"ז של עכו"ם אסור' מיד מאי איכא למימר אמר רבה בר עולא לא נצרכה חלא במכוש אחרון מאן קא גרים לה להקרא ע"ז גמר מלאכה ואימת הוי גמר מלאכה במכוש אחרון מכוש אחרון לית בה שוה פרוטה אלמא קסבר ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף וכתב רש"י ד"ה לית וז"ל הילכך שרי דשכירות שאר מכושת לא מיתסר דההוא לאו שכר ע"ז הוא דקסבר ר' אלעזר ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף אומן המקבל עליו לעשות בשכר לא אמרינן בגמר מלאכה הוא קונה כל השכירות אלא כל פורתא ופורתא דעביד קמא קמא קני אגרא עכ"ל וכתבו תוס' בד"ה מכוש וז"ל וא"ת מ"מ הלא הוא אסור להנות מדמי ע"ז אפילו בפחות משוה פרוטה וא"כ נמצא איסור מעורב בשכרו ויש לומר כיון דבשביל מכוש זה האחרון לא הי' העכו"ם מנכה ממנו משכירותיו פחות א"כ אין לו שכר ע"א כלל ואעפ"י שעכו"ם מקפיד על פחות משוה פרוטה בגזל מ"מ הכא ליכא קפידא כולי האי עכ"ל וריטב"א כתב קצת בביאור יותר וז"ל וא"ת וכי פחות משוה פרוטה דע"ז מותר הוא בהנאה הא ודאי אסור דהא כתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם וכיון שנתערב כולו אסור מחמתו וי"ל דאנן הכי קאמרינן דמכוש אחרון כיון שאין בו שוה פרוטה לא חשוב שכר שלא הי' העכו"ם מחסר משכירתו כלום אפילו לא הי' עושהו כיון שאין בו שוה פרוטה יע"ש, ויש להתבונן בדברי קמאי הנ"ל אמאי הוכרחו לתרץ תי' הנ"ל דיש לפקפק על תי' זה דמי הגיד לנו דבשביל מכוש אחרון לא הי' נותן פחות כיון דעכו"ם מקפיד על פחות משוה פרוטה, אמאי לא תירצו בפשיטות דסובר ר' יוחנן דבטיל ברובא כיון דרוב הוא היתר, ואין לומר דלא רצו לתרץ כן דאכתי קשה למאן דסובר כר' יהודא דמין במינו לא בטיל זה אינו חדא דתוס' כתבו במס' זבחים דף ע"ג ע"א ד"ה ר' יהודא דמודה ר' יהודא ביבש ביבש דבטיל, ותו הא ר' יוחנן סובר במס' פסחים דף כ"ט ע"א כרבנן דמין במינו בטיל אפילו לח בלח, וצ"ל דס"ל לתוס' כיון דקיי"ל דבר חשוב לא בטיל ותוס' כתבו במס' מעילה דף כ"א ע"ב ד"ה פרוטה דמטבע חשוב ולא בטיל ע' בס' פר"ח סי' ן ס"ק ג' ומשנה למלך פ' ז' ממעילה הלכה ו', ואולם ברור הוא דמטבע הוי דבר חשוב היינו בשוה פרוטה דנחשב ממון אבל בפחות משוה פרוטה דלא נחשב ממון דניתן למחילה לא הוי דבר חשוב, איהו ה"מ בישראל אבל בעכו"ם דמקפיד על פחות משוה פרוטה הוי דבר חשוב, וא"כ תוס' וריטב"א דלא נחתו אכתי לתי' דליכא קפידא אצל עכו"ם והוי ס"ל כיון דעכו"ם מקפיד בעלמא בגזל פחות מש"פ ה"ה כאן ואזלינן בתר דידי' והוי דבר חשוב שפיר הקשו. מיהו אכתי קשה מנ"ל לתוס' וריטב"א להקשות דילמא סובר ר' יוחנן דלא אזלינן בתר עכו"ם הנותן לשבר דילמא סובר דאזלינן בתר ישראל המקבל שכר ולדידי' פחות מש"פ לא נחשב ממון ושפיר בטיל ברובא, והא דהוצרך הש"ס לומר מכוש אחרון לית בי' ש"פ היינו משום דאי הוי' ש"פ לא בטיל ממטבע חשיב ולא בטיל, ונראה דס"ל לתוס' וריטב"א כיון דרובא דעלמא הוי עכו"ם ולדידהו כפי ס"ד בקו' ס"ל דחשוב אצלם פחות מפרוטה אזלינן בתר רובא דעלמא מה שהוא חשוב אצל רוב ולא בטיל ואף דעכשיו אנו דנין על מעות ישראל מ"מ בכל דבר הדין מה שחשוב אצל רוב העולם נגרר המיעוט בתרייהו ושפיר הקשו ולפי תירוצם אף דנחתו לומר דהכא פחות מש"פ לא נחשב לגבייהו ממון עדיפא מני' תירצו בפשיטות דליכא, שכר ע"ז אפילו בתערובת מיהו קשה הא מרא דשמעתא הוא ר' יוחנן דסובר את שדרכו למנות לא בטיל וכפי כוונה פשוטי בעינן שיהי' חשוב אצל כל העולם והכא אצל ישראל לא הוי דבר חשוב ואכתי קשה הא קושיא מעיקרא ליתא דבטל ברובא כיון דאינו חשוב לכל העולם אע"כ דס"ל לתוס' וריטב"א דר' יוחנן סובר דאזלינן בתר רוב עולם והיכי דחשיבי אצל רוב לא בטיל וכשיטת נימוקי יוסף הנ"ל:
ג) ולכאורה יש לדחות ראי' זו דהנה בהג"ה מרדכי במס' חולין פ' הזרוע סי' תשל"ד כתב בדבר שתחילת ביאתו מעורב לא בטיל ברוב ומבואר במשנה למלך בפ' א' ממשכב ומושב הלכה י"ד שהבין כוונת דעיקר תלי' אם תחילת איסורו הי' מעורב אף שמקודם הי' מבורר ההיתר בפני עצמו מ"מ כיון שתחילת איסורו הי' מעורב לא בטיל והגאון מוהר"ר יעקב ז"ל שם הבין דכוונת המרדכי היכי שמעולם לא הי' מבורר שהיתר בפני עצמו דהיינו הרוב היתר בפני עצמו ומיעוט איסור בפני עצמו אבל אם הי' מתחילה מבורר הותר אף שאיסור לא הי' מבורר בטיל ברובא כמ"ש בכלל ג' פרט ג' וא"כ לפי דברי משנה למלך נדחה ראי' הנ"ל מתוס' בריטב"א ושפיר יש לומר דס"ל לר' יוחנן דבעינן שיהי' הבר חשוב לכל העולם ומ"מ שפיר הקשו על ר' יוחנן כיון דאיסור מעורב בשכרו לא בטיל ברובא אף דלא הוי דבר חשוב כיון דתחילת איסורו הוא מעורב לא שייך ביטול דעיקר איסורו מתחיל בדמי מכוש אחרון ומיד כשנגמר מכוש אחרון ומגיע לו דמי מכוש מעורב דמי מכוש אחרון בדמי מכושים של היתר. ולכאורה יש להביא ראי' דתוס' ס"ל שיטת מרדכי הנ"ל, דהנה אי' במס' מעילה דף כ"א ע"ב במתני' וז"ל נפלה פרוטה של הקדש בתוך כיסו או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש כיון שהוציא את הראשונה מעל דברי ר' עקיבא יע"ש וכתבו בתוס' ד"ה פרוטה וז"ל תימא לבטל האי פרוטה של הקדש שנפלה וכו' ויש לדקדק למה הקשו תוס' דוקא על פרוטה שנפלה ולא הקשו גם על בבא דפרוטה בכיס זה הקדש וראיתי בפלתי סי' ק"ב ס"ק ח' שהבין שקו' תוס' הוא גם על בבא זו ודבריו תמוהין מאוד כי להדיא מבואר להיפך) אלא ע"כ צריך לומר דס"ל לתוס' כסברת המרדכי הנ"ל דלא שייך ביטול ברוב רק היכי שרוב היתר הי' מבורר והמיעוט איסור הי' מבורר אבל אם מתחילת איסורו הי' מעורב לא שייך ביטול והכא מיד כשאמר פרוטה בכיס זה הקדש הי' מעורב מיד בתחילת איסורו לא שייך ביטול לכן הקשו מפרוטה של הקדש שנפלה דהיה מבורר בפני עצמו מיהו כתבתי בכלל ג' פרט ג' שדעת אחרונים ז"ל כמ"ש הגאון מוהר"י ז"ל שבע"כ הפי' במרדכי שתחילת ביאתו הי' מעורב היינו שרוב היתר לא הי' מבורר מעיקרא אבל אם הי' מבורר מתחילתו אף כשאח"כ כשבא האיסור לא הי' האיסור מבורר בטיל וא"כ הכא כיון שהיתר הי' מבורר מעיקרא דקודם שאמר פרוטה בכיס זה הקדש הי' כל הכיס בח"ה לחולין שפיר הוי מצי תוס' להקשות ליבטל ברובא דמה בכך שתחילת איסורו הי' מעורב כיון שמעיקרא הי' ההיתר מבורר וכן הכא גבי מכוש כיון דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף אזי דמי שכירות קודם שבא מכוש אחרון הי' מבורר וכיון שרוב היתר הי' מבורר מעיקרא אף שתחילת איסורו הי' מעורב ולא הי' ניכר שפיר בטל ברוב וא"כ לא תיקשי קו' תוס' וריטב"א אע"כ דס"ל לתוס' וריטב"א כיון דמטבע חשוב לרובא דעלמא לא בטיל אף דר' יוחנן סובר את שדרכו למנות מ"מ אזלינן בתר רובא דעלמא ושפיר הקשו וא"ש:
ד) ועוד עלה בדעתי לדחות ראי' זו דהנה תוס' במס' תמורה דף ז' ע"א בהא דאיתא שם בשותפין שחלקו אחד נעל עשרה וא' נטל תשעה וכלב שכנגד הכלב אסורין ושעם הכלב מותרין ומקשה הש"ס ניפוק חדא להדי' כלבא ואינך כולהו לישתרי כתבו תוס' ד"ה ואינך לישתרי וז"ל פי' מטעם ברירה והשתא ניחא לפסק הר"י דפסק הילכתא בכולי ש"ס דיש ברירה וכו' יש לתמוה דהכא משמע דאם איסור מעורב בהיתר נוטל האיסור וסומכין על ברירה לומר זה איסור שנסתלק לכן בהאי דלוקח יין מבין הכותים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן מעשר וסומך על ברירה לומר זה חולין שהוא שותה וכן בהאי דג' שלקחו קיניהן בשותפות ומתה אחת מהן דפריך בפשיטות במס' יומא דף נ"ה ונישקול ד' זוזי ונשדינהו ואינך לישתרי משום ברירה וא"כ בכל איסור המעורב בהיתר נסמוך על ברירה ונישקול כשיעור האיסור ואידך לישתרי וזבחים שנתערבו בשור הנסקל דאמרינן בזבחים דף ע' ימותו ואמאי ניהו דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי מ"מ נישקול חד מנייהו ואידך לישתרי, ואומר מורי הרמ"ר כלל גדול בדין זה דוודאי כל דבר שהוברר האיסור מתחילה ואח"כ נתערב בהיתר לא סמכינן על ברירה כיון שתערובתו הי' באיסור אבל אם תערובתו בהיתר כי האיסור לא הי' מבורר קודם תערובתו ולאחר התערובת נולד האיסור אז סמכינן אברירה עכ"ל והנה הרא"ה ז"ל בבדק הבית הובא בש"ך יו"ד סי' ק"ב ס"ק ח' כתב בכלי שבלע איסור ונתערב בכלים אחרים של היתר לא בטיל דכל דבר שאפשר להוציא האיסור מתוכו הרי הוא כניכר האיסור וכיון דהם כלי שטף שאפשר בהגעלה להפליט האיסור הוי כאילו ניכר האיסור ואין לו ביטול וא"כ בנידון דידן שהאיסור לא הי' מבורר מעיקרא דמיד שנגמר מכוש האחרון ומגיע לו דמי שכירות של מכוש אחרון אשר הוא באיסור כבר מעורב עם דמי היתר של מכושים הקודמים א"כ בכי האי גוונא שפיר יש לסמוך אברירה דהוא האיסור וא"כ שפיר הקשו תוס' וריטב"א הא איסור מעורב בהיתר ואין לומר דבטיל האיסור ברובא דהא אפשר להוציא האיסור ולומר שזהו האיסור וכיון שאפשר להוציא האיסור לא בטיל ברובא וק' על ר' יוחנן דאמר סתם שכרו מותר דמשמע דאין צריך לברור האיסור ולישדי דמי מכוש אחרון לכך הוצרכו לתרץ דליכא איסור כלל דאין נותן שכירות בעד מכוש אחרון דבלא"ה הי' נותן לו כל שכרו, וקצת ראי' לפי' זה בתוס' דאל"כ יש להבין בתי' התוס' דאטו פסיקא לן דעכו"ם לא מקפיד על זה דילמא כיון דפחות מש"פ חשוב ממון אצלו מקפיד גם בנידון דידן על מכוש אחרון ולפמ"ש א"ש דיש לומר אף דתוס' ס"ל כרא"ה הנ"ל מ"מ לא לגמרי ס"ל כרא"ה ומדברי רא"ה משמע דסובר דמדאורייתא לא בטיל היכי שאפשר להוציא ולברר האיסור. ואולם תוס' יש לומר דס"ל דמדאורייתא בטיל רק חכמים החמירו כיון שאפשר להוציא האיסור הוי בגדר אין מבטלין איסור לכתחילה וס"ל דהוא רק מדרבנן וא"כ שפיר תירצו כיון דמדאורייתא בלאו הכי בטל ברובא ולא נשאר רק איסור דרבנן דאמרי דלא בטיל ברובא וכיון שיש ספק גם כן אולי לא מקפיד על מכוש אחרון מותר כדין ספיקא דרבנן דהוא לקולא ולכאורה ליתא לדברינו דבע"כ אי אפשר לפרש כוונת תוס' כמ"ש כיון דמרא דשמעתא הוא ר' יוחנן ובמס' גיטין דף כ"ה ע"א ובמס' ביצה דף ל"ז ע"ב ול"ח ע"א סובר דאין ברירה אפילו בדרבנן, מיהו באמת ל"ק די"ל דהר"י דהוא סתם בעל התוס' אזיל לשיטתו דסובר דהלכה דיש ברירה אפילו בדאורייתא וכיון דקיי"ל בכל מקום כסתמא דש"ס היכי דמסדר הש"ס שהוא ר' אשי לא הביא חולק מוכח דס"ל כוותי' וא"כ שפיר הקשו תוס' על המסדר הש"ס שהוא ר' אשי האיך הביא דברי ר' יוחנן להלכה פסוקה דשכרו מותר בלי חולק כיון דיש לומר דר' יוחנן אזיל לשיטתו דסובר אין ברירה ואי אפשר להוציא האיסור ושפיר בטיל ברובא משא"כ לדידן דיש ברירה ואפשר להפריד האיסור לא בטיל ברובא וא"כ לפ"ז נסתר דברינו הנ"ל ושפיר יש לומר דס"ל לתוס' לר' יוחנן בעינן שיהי' דבר חשוב לכל העולם:
ה) אמנם באמת פי' זה בתוס' ליתא דהנה בלא"ה דברי תוס' במס' תמורה הנ"ל צ"ע טובא להבין דבריהם, דהנה המעיין בתוס' משמע להדי' דקושיא תוס' הוא בכל מיני תערובת הן בתערובת לח בלח והן בתערובת יבש ביבש. דמעיקרא הקשו סתם בכל איסור שנתערב בהיתר דהיינו אפילו לח בלח ואח"כ כתבו תערובת יבש ביבש כמו שהקשו משור הנסקל ולא זכיתי להבין דבריהם הקדושים דהאיך שייך בתערובת לח בלח יש ברירה כיון דקיי"ל יש בילה בלח בלח וכל טיפה איסור מעורב בהיתר, ע' במס' זבחים דף פ' ע"א רש"י ד"ה בשלמא ובמס' ר"ה דף י"ב ע"ב תוס' ד"ה חוץ ופר"ח ביו"ד סי' ק"ט ס"ק ג' ובא"ח סי' תמ"ז ס"ק ט' האיך שייך לומר ברירה דהוברר הדבר שזהו איסור כיון שברור שנתערב האיסור בכל התערובת ולא דמי להאי דהלוקח יין דהוי ג"כ לח בלח דהתם המעשר רק בא מדיבורו אמדינן דעתו כיון שרוצה לשתות בהיתר שבוודאי היה דעתו על ב' לוגין שהם במקום אחד שיהיה מעשר אחר שתייתו ושפיר שייך ברירה דהוברר הדבר שכן דעתו שמה שישתה יהי' חולין מה שא"כ באיסור הבא מחמת עצמו וכן במחיר כלב כתבו תוס' במס בכורות דף נ"ו ע"ב ד"ה לברור שכך סברת הש"ס שיש ברירה שיש לדבר להיות תלוי בדעתו דמסתמא כך דעתו מתחילה דאותו שיברור הוא כנגד הכלב עכ"ל והיינו כסברא הנ"ל גם בתערובת יבש ביבש כמו בשור הנסקל קשה להבין דבריהם כיון דקיי"ל כל דפריש מרובא קפריש איך נוכל לומר יש ברירה לסתור הרוב ולא דמי לעשרה טלאין דמקשה ניפוק חדא להדי' כלבא ואינך לישתרי דהתם כי נימא יש ברירה אינו סותר לרובא דיש לומר קושיא הש"ס היא כעין דאיתא במס' זבחים דף ע"ג ע"ב דניכבישנהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא קפריש שאינם מחיר כלב ובשנים אחרונים נימא יש ברירה דבכה"ג אין הברירה סותר לרובא וגם לא דמי להא דאיתא במס' יומא דף נ"ה ע"ב דאמר ר' יהודא לא היו שופרות לקיני חובה ואמר ר' דימא גזירה משום חטאת שמתו בעליה ופריך הש"ס וניברור ארבעה זוזי ונשדי במיא והנך נשתרי דרוב מעות הוא דמי של חטאת החיים וא"כ הברירה סותר לרובא ומ"מ מקשה הש"ס דנסמוך על ברירה דזה אינו די"ל דקושיא הש"ס היא דמעיקרא כל קמא וקמא דיקח יהיה דמי היתר דהיינו שיהי' פירש שלא בפנינו דאמרינן כל דפריש מרובא קפריש כדאיתא ביו"ד סי' ק"י ס"ג ומשכחת שיקח קטן כמ"ש הש"ך ס"ק י"ח. ולפי דעת ר"ת בתוס' זבחים דף ע ע"ב ד"ה אפילו בסופו ובמס' סנהדרין דף ט' ע"ב ד"ה בשור דוקא בקדשים אמרינן אפי אחד ברובא ימותו כולן דבקדשים גזרינן שמא יבואו עשרה כהנים בב"א ומסקי מקבוע אבל בעלמא אמרינן ניכבשינהו דניידי ומטעם זה מתיר ר"ת בדרוסה משמע להדי' אפי' במתכוין להפריש, ובמרדכי במס' חולין סי' תרס"ח כתב דר"ת סובר דלא גזרינן שמא יקח מן הקבוע רק משום חומרא דקדשים ומבואר שם שמתיר אפילו בגורם דהיינו על ידי עכו"ם שלא יראה ישראל וידחקם עד שיפרשם או שיגרום בענין שלא יהי' נראה בשעה שיפרוש דהי נו שישליך אבנים לעדר מאחורי הגדר וכיו"ב ע' פר"ח בסימן ק"י ס"ק כ"ח בסופו וא"כ ה"ה כאן יוכל לומר לקטן שיקח ממעות כדי שנימא כל דפריש מרובא קפריש ולבסוף נישדי ארבעה זוזי בכה"ג אינו סותר הרובא ואין לומר כעין דאיתא שם דחיישינן שמא יקח מן הקבוע הכא נמי הוי לן למיחש שמא יקחו מיד וישדו למיא ובכה"ג סותר הברירה לרובא ומ"מ סמך הש"ס על ברירה דזה אינו לשיטת ר"ת דוקא התם בקרבנות חיישינן שמא יבואו עשרה כהנים בב"א להקריב דטרודים ובהולים לעשות המצוה בזריזות משא"כ הכא שלוקחין ממעות קרבנות דלא בהילי לא שייך חשש רחוק דהממונה על השופרות לוקח ממעות קרבנות, ושפיר מקשה הש"ס, לכן נראה דקושיא תוס' בזבחים שנתערבו בשור הנסקל דנישקול חד מינייהו ואינך לישתרי דהיינו שיהיה לוקח חד מקביעות דבכה"ג כשנולד הספק במקום הקביעות לא אמרינן כל דפריש מרובא קפריש כמ"ש תוס' במס' זבחים דף ע"ג ע"ב ד"ה ניכבישינהו ושפיר יש לסמוך על ברירה ובכה"ג לא שייך גזירה שמא יתירו בפירש שלא בפנינו דגזירה זו לא מצינו רק להיפך שמא יקחו מקבוע מטעם הנ"ל ואין לומר דלהחמיר אמרו רבנן דהוי קבוע אבל לא להקל על ידי זה דהא מדאו' לא הוי קבוע כיון דאין איסור ניכר כמ"ש תוס' שם ד"ה אלא דז"א כיון דתוס' כתבו בכמה דוכתי דמדאו' דבר חשוב בטיל ברובא והוא רק חומרא דרבנן ודלא כמ"ש במס' מעילה הנ"ל וא"כ ממ"נ אי אזלינן בתר דאו' דלא הוי קבוע הא מדאו' בטלי ברובא ואי אזלינן בתר דרבנן דהוי קבוע שפיר יש לסמוך על ברירה דאינו סותר לרובא וא"ש ואולם מה שנראה מדבריהם אפי' בלח בלח יש ברירה היכא דנולד האיסור בתוך התערובת לכאורה צ"ע. ואולי כוונתם למ"ד אין בילה אפי' בלח בלח שוב מצאתי בתוס' סוטה דף י"ח ע"א ד"ה חזר דכתבו וז"ל דקיי"ל דיש בילה בשמן ויין נמצא דאין ברירה בדבר לח יע"ש, והנאני שכוונתי לדברי תוס' בס"ד וא"כ הכא לא שייך לומר דאפשר להוציא האיסור ולומר יש ברירה כיון דעכשיו קיימינין בהך סברא דתוס' ס"ל דאזלינן בתר רובא רק כיון דאפשר לברר האיסור על ידי ברירה הא ברירה זו סותר לרובא דכל דפריש מרובא קפריש כיון דנימא דלא הוי דבר חשוב ולא הוי קבוע דרבנן אלא ע"כ כמש"ל דתוס' ס"ל דר' יוחנן סובר דאזלינן בתר רוב העולם וא"ש ודוק:
ו) אמנם אכתי יש לדחות דיש לפרש כוונת תוס' באופן אחר דהנה שם במס' ע"ז דף מ"ט ע"ב איתא במתני' נטל ממנו עצים אסורין בהנאה הסיק בהן את התנור חדש יותץ ישן יותן אפה בו את הפת אסורה בהנאה נתערבה באחרות כולן אסורות בהנאה ר"א אומר יוליך הנאה לים המלח א"ל אין פדיון לע"ז וקיי"ל כר"א כדאיתא שם וכן קיי"ל ביו"ד סי' קמ"ב ס"ג וד' ויש לומר דתוס' ס"ל כשיטת רא"ה הנ"ל היכי דאפשר להוציא איסור לא בטיל ברובא וא"כ שפיר הקשו תוס' אמאי קאמר ר' יוחנן שכרו מותר משמע להדי' כל השכר ואין צריך להשליך דמי איסור לים המלח הא איסור מעורב בשכרו ואין לו ביטול כיון דאפשר להפריד האיסור וא"כ שפיר י"ל דתוס' ס"ל אליבא דר' יוחנן דהכא לא הוי המטבע דבר חשוב כיון שאינו חשוב לכל העולם ומ"מ לא בטיל ברובא מטעם הנ"ל ונראה להביא ראי' שתוס' ס"ל כרא"ה דהיכי דאפשר להוציא האיסור מדאו' לא בטיל, דהנה כבר נתבאר דברי תוס' במס' מעילה הנ"ל, ויש להבין כמו שכתבתי לעיל אמאי הקשו רק על בבא דפרוטה של הקדש שנפלה דליבטל ברובא ולא הקשו ג"כ על בבא שאמר פרוטה בכיס זה, גם עיקר דברי תוס' לכאורה צריכין ביאור דכתבו וז"ל פרוטה וכו' כיון שהוציא את הראשונה מעל דברי ר' עקיבא ואע"ג דספיקא הוא אם נהנה בשל הקדש ר"ע לטעמיה דמחייב על ספק מעילות א"ת במס' כריתות דף כ"ב תימא ליבטל האי פרוטה של הקדש שנפלה וכ"ת דבר שיש לו מתירין הוא על ידי פדיון ואפילו באלף לא בטיל הא ליכא למימר דדבר שיל"מ דרבנן הוא וצ"ל דליכא אלא חד בכיס דליכא ביטול אי נמי מטבע חשוב ולא בטיל עכ"ל ויש להבין איזה סמיכות יש לקו' דליבטל ברובא עם מ"ש קודם לכן, ונלענ"ד דהנה תוס' במס' סוטה דף י"ח ע"א ד"ה חזר כתבו וז"ל ומהא נמי דתנן במעילה דף כ"א פרוט' של הקדש שנפלה לתוך הכיס או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש כיון שהוציא את הראשונה מעל דברי ר' עקיבא וחכמים אומרים עד שיוציא את כל הכיס אלמא לר' עקיבא אית לי' ברירה כי האי גוונא דאמר בפרוטה ראשונה הוברר הדבר שפרוטה ראשונה שעלתה בידו היא היתה של הקדש שנפלה עכ"ל, למדנו מדברי תוס' די"ל טעמא דר' עקיבא משום דיש ברירה ומשמע להדיא מתוס' דאפי' בפרוטה של הקדש שנפלה לתוך כיסו דהאיסור מבורר מעיקרא מ"מ סובר דיש ברירה ומשמע מדבריהם דהא דיש ברירה אינו בתורת ודאי רק מידי ספיקא לא נפקא וכעין שכתב הר"ן במס' גיטין דף כ"ה ע"א דהא דאי' במס' ביצה דף ל"ו דבדאור' א"ב ובדרבנן י"ב היינו מטעם ספיקא ובדאו' לחומרא א"ב אבל לקולא בדאו' בודאי לא אמרינן א"ב וע' בבית שמואל סי' קל"א סק"ז וכיון שהוא ספק ר"ע לשיטתו דמחייב על ספק מעילה א"ת וא"כ יש לומר גם חכמים סוברים דברירה הוא ספק אי י"ב או א"ב, דכן מצינו תנאים דמסופקים בזו כדאיתא בבכורות דף מ"ח דאמר רבא דכ"ע אית להו לדר אסי האחין שחלקו מחצה יורשין ומחצה לקוחות דמספקא להו אי יש ברירה או א"ב כמ"ש רש"י ד"ה מחצה וע' תוס' ד"ה דכ"ע ומ"מ פטור מא"ת דמספק פטור אמנם לפי מה שכתבו תוס' במס' תמורה בשם הרמ"ר לחלק בין היכי דניכר איסור מעיקרא לבין היכי דלא ניכר האיסור מעיקרא שנולד בתוך התערובת י"ל דיש ברירה, לכאורה הי' אפשר לומר אליבא דר' עקיבא דסובר לחלק בין היכי שנפלה פרוטה של הקדש לתוך כיסו לבין היכי שאמר פרוטה בכיס זה הקדש דהיכי שאמר פרוטה בכיס זה הקדש כיון דאיסור לא הי' מבורר מעיקרא ולאחר תערובת נולד איסור אמרינן דיש ברירה דהוברר הדבר שהיא של הקדש וכיון שהוציא את הראשונה מעל והשאר מותר ויש לומר בכה"ג חייב אשם מעילות אשם ודאי דבכה"ג כיון דלא הוברר האיסור מעיקרא בודאי י"ב דכן ס"ל להרבה תנאים דאפילו בדאורייתא בודאי י"ב (רק אנן קיי"ל במס' ביצה חילוק הנ"ל) אבל ברישא בנפלה פרוטה של הקדש לתוך כיסו כיון דאיסור הי' מבורר מעיקרא בזה יש לומר דסובר דלא אמרינן בודאי י"ב ומידי ספיקא לא נפקא וחייב רק א"ת, ומ"ש ר' עקיבא כיון שהוציא את הראשונה מעל יש לומר בבבא דרישא חייב א"ת ובבבא דסיפא חייב אשם ודאי והא כדאיתא והא כדאיתא וכיו"ב מצינו בהרבה דוכתי בש"ס דמוקי כן לפרש המשניות, ואולם יש לומר דר' עקיבא סובר אפי' דנולד האיסור בתוך התערובת לא אמרינן בודאי י"ב ומידי ספיקא לא נפקא כיון דהוא בדאורייתא ופטור מאשם ודאי וחייב א"ת וא"כ הדין מבבא דרישא ומבבא דסיפא שווין דחייב רק א"ת, ונראה דתוס' ס"ל כרא"ה היכי דאפשר להפריד ולהוציא איסור לא בטיל ברובא וא"כ אי נימא דר' עקיבא סובר בודאי י"ב א"כ לא שייך לומר דליבטל ברובא ולא ימעול דכיון דאפשר להפריד האיסור ולומר י"ב לא בטיל ברובא וא"כ מיושב היטב דברי תוס' הנ"ל דלא מצי תוס' להקשות על פרוטה בכיס זה הקדש דליבטל ברובא דהוי מצינן לדחוי דסובר ר' עקיבא כיון דאיסור לא הי' מבורר מעיקרא בודאי י"ב ומה שמחייב היינו אשם ודאי, וא"כ אי אפשר לומר דליבטל כיון שאפשר להוציא ולברר האיסור ע"י ברירה לא סמכינן על ביטול לכן הקשו על בבא דפרוטה של הקדש שנפלה דהאיסור הי' מבורר מעיקרא דס"ל להרבה תנאים דלא מהני באיסור דאו' ברירה דכן הלכה במס' ביצה הנ"ל דבדאו' א"ב מטעם ספיקא וע' בדף כ"ב ע"א ברש"י ד"ה ר' יהודא דהוא דוחק לומר דר' עקיבא חולק על תנאים דס"ל א"ב בדאו' וע' תוס' ד"ה דתנן וא"כ אי אפשר לברר ולהוציא האיסור דהא א"ב שפיר הקשו ליבטל ברובא וכדי שלא נוכל לומר דבע"כ סובר ר' עקיבא שלא כהילכתא דבע"כ סובר אפי' היכי דאיסור מבורר מעיקרא בודאי י"ב מדמחייב כאן אשם ודאי וא"כ אכתי אפשר לברר האיסור ולא קשה קושי' דליבטל ברובא לכן הוכרחו תוס' מעיקרא לומר דבודאי ר' עקיבא סובר כהילכתא דבדאורייתא א"ב היכי שיהי' האיסור מבורר והכא חייב רק א"ת א"כ קשה ליבטל פרוט' שנפלה דאי אפשר להוציא האיסור אבל מסיפא לא הוי מצי תוס' להקשות הגם דממשמעות דברי ר' עקיבא משמע דגם בזה חייב רק א"ת כיון דכייל בחדא מחתא מ"מ מנלן להקשות דלמא סובר כיון דאיסור לא הי' מבורר מעיקרא הדין דודאי י"ב אפילו לענין אשם ודאי וא"כ הוי אפשר לברר איסורו, לפ"ז מוכח דבע"כ תוס' ס"ל כשיטת הרא"ה דהיכי דאפשר לברר האיסור מדאו' לא בטיל דאל"כ אכתי קשה הו"ל להקשות גם על בבא דפרוטה בכיס זה הקדש דלבטל דאי משום דאפשר לברר האיסור הא הוא רק מדרבנן וכעין שכתבו תוס' על דבר שיל"מ אלא ודאי דס"ל לגמרי כרא"ה, ומה שהקשו תוס' רק על ר' עקיבא ולא הקשו גם על רבנן דס"ל דאינו מועיל עד שמוציא אחרונה אמאי לא בטיל ברובא ולדידהו כיון דס"ל א"ב בדאו' אי אפשר להוציא האיסור, נלענ"ד כוונתם די"ל אולי חכמים ס"ל כר' יהודא דמין במינו לא בטיל ואף שהוכיחו תוס' במס' יבמות דף פ"ב ע"א ד"ה ר' יהודא ובכמה דוכתי דמודה ביבש ביבש דבטיל מ"מ אין הדבר מוכרע כל כך וע' שם דף פ"א ע"ב רש"י ד"ה ר' יהודא ותוס' שם דס"ל אפילו ביבש ביבש לא בטיל ואולי ס"ל חכמים כן לכן הקשו לר' עקיבא דסובר במס' ערלה והובא במס' זבחים דף ע"ב ע"ב בהאי דחבילי תלתן דנתערבו באחרים דהוי מין במינו אפ"ה אינו מקדש אלא ז' דברים בלבד א"כ ס"ל דמין במינו בטיל וע' תוס' שם דף ע"ב ע"א ד"ה ר' יהודא וע"ז תירצו דמתבע חשוב ולא בטיל אף דלא מנה רק ז' דברים היינו כמ"ש בית יוסף ביו"ד סי' ק"י דלא מנו שם רק מזרע הארץ ומטבע אין צריך לחשוב שם דכ"ע מודו דאינו בטיל וא"ש ודו"ק:
ז) ועוד נראה לענ"ד באופן אחר ליישב דברי תוס' במה שהקשו רק לר' עקיבא דהנה שם דף כ"ב ע"א בהא דאי במתני' מודה ר' עקיבא לחכמים באומר פרוטה מן כיס זה הקדש שהוא מוציא והולך עד שיוציא את כל הכיס אמר ר' פפא כיסין אלוגין רמי ר"ל לר' יוחנן דתנן הלוקח יין מבין הכותים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה עשרה מעשר ראשון תשעה מעשר שני ומיחל ושותה מיד (אלא שיזכיר שיותיר בכלי שיעור תרומה ומעשרות דקסבר יש ברירה) דברי ר' מאיר ר' יהודא ר' יוסי ור' שמעון אוסרים וכתב רש"י וז"ל אוסרין עד שיפריש ממש דקסברי א"ב ואכל כוס וכוס יש לומר שהוא תרומה ומעשר אפי' מראשון והא ר' יהודא ור' יוסי ור' שמעון קשי' אדר' עקיבא דמודה שמוציא והולך עד אחרונה דכי היכי דהכא אמר אין ברירה דמן הראשון נמי אמרינן שהוא תרומה ומעשר גבי הקדש נמי אכל פרוטה ופרוטה איכא למימר שהוא הקדש יע"ש, אמר ר' יוחנן סיפא דמתני' דמודה ר' עקיבא באומר לא יפטור כיס זה מן ההקדש ע' תוס' ד"ה כיסין שכתבו דס"ד טעמא דמתני' משום ברירה אעפ"י דאינו מפרש שום דבר לכך פריך מלוגין דאפילו למ"ד י"ב מ"מ דוקא משום שפירש שעתיד להפריש אבל בסתמא לא ומשני דאמר לא יפטור וכו' והוי כמפרש בלוגין ומהני מטעם ברירה אי נמי מטעם זה אפילו למאן דלית לי' ברירה ובתוס' ד"ה דתנן דחו דברי רש"י דפירש דקושי' הש"ס מר' יוסי ור' שמעון רק דקושי' הוא מר' מאיר ל"ל לומר שאני עתיד להפריש כמ"ש כי לא אמר נמי נתפס לה התרומה באחרונ' כמו גבי כיסין שהפרוטה של הקדש באחרונה יע"ש, נתבאר דלכן מודה ר' עקיבא בסיפא כיון שאמר לא יפטור וכו' מהני אפי' אי א"ב כיון דמשמעות לשונו שיהי' ההקדש בסוף ולפ"ז ברישא בע"כ צריך לומר טעמא דר' עקיבא לכן כשהוציא את הראשונה מעל כיון שלא אמר יפטור כיס זה מן ההקדש איכא ספק דלמא א"ב דסובר א"ב בדאור' מטעם ספק כמ"ש ר"ן הנ"ל ולכן כשהוציא את הראשונה מעל דלמא היא פרוטה של הקדש כמו התם בשני לוגין וחייב א"ת דר' עקיבא לשיטתו דחייב על ספק א"ת, ואולם אליבא דחכמים יש לומר דס"ל ג"כ דא"ב בדאו' מטעם ספק ולכן אינו מועיל עד שיוציא כל הכיס דבפרוטות הראשונות איכא ספק והם סוברי' דאין מביאין בספק מעילה א"ת ויש לומר טעמייהו דחכמים דס"ל בודאי י"ב וכמו בלוגין דאמרינן דהוברר הדבר דנשאר לבסוף התרומה וכל כוס וכוס ששותה הוא חולין ה"ה כאן וא"כ א"ש דברי תוס' דעל חכמים לא הוי מצי להקשות דליבטל ברובא ואמאי מעל בשיוציא כל הכיס דהוי מצינן למידחי ולומר דס"ל ודאי י"ב אפילו בדאור' וא"כ איכא תקנה להוציא האיסור שיוציא כל הפרוטות והפרוטה שנשאר לבסוף יהי' הקדש ולא שייך ביטול כיון דאפשר לברר האיסור ע"י ברירה אבל ר' עקיבא דבע"כ סובר א"ב מספק שפיר הקשו ליבטל ברובא דאי אפשר להוציא האיסור דאפילו לבסוף לא הוברר הדבר איזה איסור ומה שאפשר ע"י פדיון לא הוי אפשר לברר דהא האיסור לא יהי' ניכר רק הוא בכלל דבר שיל"מ כמ"ש תוס' ודוקא אי ניסמוך אברירה הוי כהוכר האיסור משא"כ בפדיון וא"ש, ואולם אליבא דאמת יש לומר דגם חכמים ס"ל דברירה הוא ספק רק דס"ל דאין מביאין אשם על ספק דתוס' לא הוי מצי להקשות על רבנן די"ל כנ"ל. ובזה ניחא דר' פפא אמר דר"ל מקשה מכיסין אלוגין מסיפא דר' עקיבא הא גם לרבנן תיקשי דס"ל ברישא עד שיוציא כל הכיס מ"ש מלוגין ובהנ"ל א"ש דעל חכמים לא תיקשי דיש לומר דשאני לוגין כיון דהוא ספק אי י"ב בדאו' אזלינן לחומרא משא"כ הכא לא שייך להחמיר דאין מביאין על ספק מעילה א"ת דהוא ספק חולין בעזרה, לכן מקשה על ר' עקיבא דסובר דמביא על ספק א"ת כיון דעכ"פ הוא ספק אי י"ב או א"ב יביא א"ת על פרוטה הראשונה וליכא חולין בעזרה, ומוכרח לתרץ כנ"ל וא"ש, ואולם קשה לשיטת הרמ"ר במס' תמורה הנ"ל מה מקשה ר"ל לר' יוחנן מכיסין אלוגין שאני לוגין דהאיסור הי' מבורר מעיקרא דקודם שהפריש הי' הכל בחזקת טבל לכן ס"ל א"ב משא"כ הכא בסיפא דמתני' באומר פרוטה מן כיס זה הקדש דהאיסור לא הי' מבורר מעיקרא דאיסור נולד בתוך התערובת שפיר יש לסמוך אברירה וצ"ע עכ"פ העולה דתוס' סבירא להו כרא"ה וא"כ נדחה הראי' מתוס' ע"ז דף י"ט הנ"ל, ושפיר יש לומר דס"ל לר' יוחנן דסובר את שדרכו למנות דבעינן שיהי' חשוב לכל ולא אזלינן בתר רובא, מיהו לפי מ"ש הרא"ש במס' ע"ז דף מ"ט לחד תירץ דלא אמרינן יוליך הנאה לים המלח רק היכא שאין ממשות האיסור בעין וכ"כ תוס' במס' זבחים דף ע"ב ע"ב ד"ה כולן ידלקו נסתר דברינו הנ"ל דהכא כיון שאיסור דמי מכוש אחרון בעין לא שייך יוליך הנאה לים המלח מוכח כמ"ש לעיל דתוס' ס"ל אליבא דר' יוחנן דאזלינן בתר רובא דעלמא וא"ש:
פרט ב
יבואר הא דקיי"ל דבר חשוב לא בטיל אי הוא מדאו' או רק מדרבנן:
ח) הרמב"ם בפרק ט"ז ממאכלות אסורות הלכה ט' כתב דדבר ברור הוא שכל אילו איסורים בדברים חשובי' הוא מדרבנן וכ"כ תוס' מס' זבחים דף ע"ג ע"ב ד"ה אלא וכן מבואר להדי' במס' גיטין דף נ"ד ע"ב דמדאו' חד בתרי בטיל ורבנן הוא דגזור וכן דעת רוב קמאי ז"ל כמ"ש פר"ח בסי' ק' ס"ק ג' ותמה על תוס' במס' ב"מ דף ו' ע"ב ד"ה קפץ דנראה מדבריהם דס"ל דהא דברי' לא בטילה הוא מדאו' וכמ"ש מוהרי"ל בתשובה סי' ע"ז וכן תמה על תוס' במס' מעילה דף כ"א ע"ב ד"ה פרוטה לתי' בתרא דס"ל דמטבע חשוב ולא בטיל מדאו' וכבר האריך בזה המשנ' למלך בפ"ז ממעילה הלכה ו' וכן הניחו דברי' הכסף משנה שם בהלכה ה' בצ"ע דנראה דסובר דדבר שיש לו מתירין אין לו ביטול מה"ת דמוכח בהרבה דוכתי דכל דברים חשובים ודבר שיל"מ אין לו ביטול רק מדרבנן וע' בפליתי סי' ק' ס"ק א' וכנה"ג יו"ד סימן ק"א בהגהות ב"י ס"ק ל"ח ול"ט, וע' בטו"ז סי' ק ס"ק א', ועל פי יסוד זה כתב רמ"א ביו"ד סי' ק"א ס"א דאם הוא ספק אם הוא ראוי' להתכבד או לא אזלינן לקולא ומקורו מאו"ה כלל כ"ה ומבואר הטעם כמ"ש הטו"ז ס"ק ב' וש"ך ס"ק ב' דכיון דהא דלא בטיל הוא רק מדרבנן ספיקא דרבנן לקולא וה"ה לכל דברים החשובים, וע' בס' פרי תואר ס"ק ד' שכתב אפילו במילתא דתלי' במחלוקת בין הפוסקים אין לו דין ספק הבא מחמת חסרון ידיעה, וע' בש"ך ס"ק י"ג ובס' מנחת יעקב כלל מ' ס"ק י"ט לא הי' לפניו ספר פרי תואר וכתב דלא מיירי שנסתפק להמורה אם הוא חתיכה הראוי' להתכבד דא"כ הוי ספק חסרון ידיעה ולא הוי ספק אלא שנסתפק לנו מה שהי' בשעת התערובת כגון שיש כאן הרבה חתיכות ובניהם חתיכות קטנות וחתיכה הראוי' להתכבד ולא ידענא אם האיסור ראוי' להתכבד וכי האי גוונא והשיג על הש"ך בסי' ק"א ס"ק י"ג שנראה שהבין אפילו מסתפק למורה מיקרי ספק דרבנן:
ט) ולכאורה יש לעיין דהנה הש"ך בסי' ק"י בכללי ס"ס ס"ק י"ג כ' כתב דהלכה כר' יוסי במס' עירובין דף ל"ו ע"א כמו שחי' רבא דסובר ספיקא דרבנן דאיתחזק איסורא אזלינן לחומרא, וכתב בס"ק כ"א דאם נתערב איסור דרבנן חד בחד אעפ"י שאינו דבר חשוב ואח"כ נאבד אחד מהם ולא נודע איזה הוא לא אמרינן בכי האי ספיקא דרבנן לקולא דכיון שהי' מוחזק איסור באחד מהם הו"ל חזקת איסור ואזלינן לחומרא, ולכאורה נראה היכי דאיכא חזקה להתיר וחזקה לאיסור הסותרין זא"ז לא אמרינן דסליק כמאן דליתנייהו דמי והוי איקבע איסורא, ונ"מ אפילו לרמב"ם דסובר ספיקא דאו' מן התורה לקולא רק באיקבע איסורא מדאו' לחומרא היכי דחזקות סותרין זא"ז הוי מדאורייתא לחומרא, וא"כ לכאורה יש לומר ה"ה בספק איסור דרבנן ואיכא חזקה להתיר וחזקה לאיסור הוי איקבע איסורא ואזלינן לחומרא כמו בתערובת חד בחד וא"כ מכ"ש היכי שגוף איסור הוא דאו' ומצד אחר בא לו שהוא דרבנן כמו בנידון דידן דגוף איסור הוא דאו' רק מדאו' דבר חשוב בטל וחכמים החמירו ראוי לומר היכי, דאיקבע איסורא אזלינן לחומרא, והנה בכל התערובת שנתערב איסור בהיתר ואנו מסופקים אם נתבטל או לא איכא להיתר חזקת היתר דמספיקא יש לאוקמי על חזקה ולאיסור חזקת איסור וא"כ החזקות סותרים זא"ז והוי איקבע איסורא א"כ קשה אמאי קיי"ל היכי דהוא ספק אם הוי דבר חשוב ולא נתבטל או אינו דבר חשוב ונתבטל דאזלינן לקולא הא הוי ספיקא דרבנן דאיקבע איסור דאזלינן לחומרא, אמנם באמת המעיין במס' עירובין דף ל"ו ריש ע"א בתי' רבא ברש"י ד"ה העמד ובקושי' הש"ס אדרבה העמד. מקוה על חזקתו מוכח באיסור דרבנן היכא דאיכא חזקה להתיר וחזקה לאיסור מסלקין החזקות ואזלינן לקולא ולא דמי לתערובות חד בחד וא"כ דברי קמאי הנ"ל ברורין:
י) אמנם לכאורה קשה דהנה במס' ע"ז די"ט ע"ב אמר ר' יוחנן אם בנה שכרו מותר והקשו תוס' ד"ה מכוש וריטב"א הא איסור מעורב בשכרו וביארתי בפרט א' כוונתם דלא בטיל ברוב' משום דמטבע חשוב ולא בטיל לפי ס"ד דתוס' דהוי חשוב יע"ש מה שתי' אמאי לא תי' בקיצור דאיכא ספק אם מקפיד העכו"ם על מכוש אחרון או לא והוי ספק אם היו דבר חשוב ואזלינן לקולא ודוחק לומר כמ"ש תוס' מס' מעילה דמטבע דחשוב לא בטיל מדאו' והוי ספיקא דאו' דדברי תוס' הללו תמוהין ובכמה דוכתי כתבו תוס' להיפך, ולכאורה יש להוכיח מדבריהם כלל חדש דהא דאמרינן ספיקא מדרבנן לקולא ה"מ היכי דא"א להפריד האיסור אבל היכי דאפשר להפריד ולהוציא האיסור אזלינן לחומרא, וכעין זה כתב משנה למלך בפרק ד' מבכורות הא דלא אמרינן סד"ר לקולא היכי דיכול להתברר וע' בספר שער המלך בפ' עשירי מהל' מקוואות כלל ג' וי"ל דס"ל לתוס' וריטב"א כדעת קמאי ז"ל דר' אליעזר סובר יוליך הנאה לים המלח אפילו היכי דממשות איסור בעין וכאינך תירוצם שכתבו תוס' במס' זבחים דף ע"ב ע"ב ד"ה כולן וע' ברא"ש מס' ע"ז דף מ"ט ע"ב ובר"ן שם, וע' בס' שער המלך בפ' ו' מעכו"ם הלכה י"ב ואפילו לפמ"ש הר"ן שם וז"ל ולא נתחוורו לי דבריו מפני שיש להשיב ולומר דוודאי ר' אליעזר לא שרי הכא אלא מה שאין גופו אסור מן התור' או מפני שאין שם גופו של איסור כפת שנאפה בעצי אשירה או שנתבטל מן הדין בחביות דאע"ג דאכתי מיתסרי מדרבנן כיון דע"ז תופסת דמיה הקילו שיהי' אותו איסור קל ניתק משם כיון דאיכא למימר שהוא חל על תמורתו מתוך שאיסור ע"ז תופסת דמיו עכ"ל וע' ש"ך סימן ק"י ס"ק ב' מ"מ לפי מה דאיתא במס' ע"ז דף ס"ב ע"א בשכרו עמו לעשות יין נסך שנתנסך לע"ז שכרו אסור מדרבנן משום קנס ע' בתוס' ד"ה השוכר ה"ה שכר מכוש אחרון אסור רק מדרבנן משום קנס שפיר מהני כשמוליך הנאה לים המלח וא"כ שפיר הקשו תוס' וריטב"א אמאי סובר ר' יוחנן כל שכרו מותר הא איסור מעורב בשכרו ולא בטיל ברובא דמטבע הוי דבר חשוב ואפילו בדרבנן לא בטיל כדאיתא בש"ע יו"ד סי' ק"א סעיף א' ברמ"א ולא הוי מצי לתרוצי דהוי ספק אם הוי דבר חשוב אם מקפיד העכו"ם והוי ספיקא דרבנן ולקולא דז"א דאכתי קשה למה כל שכרו מותר הא אפשר להפריד האיסור שיהי' מוליך הנאה לים המלח, וכעין דלא סמכינן על רובא היכי דאפשר להפריד האיסור כמ"ש רא"ה הנ"ל ה"ה לענין ספיקא דרבנן לכן הוכרחו לתרץ דליכא שום שכר ע"א כלל דוודאי אינו מקפיד וא"ש. (וצ"ע לשיטת רא"ה למה בעינן ביין נסך ובע"ז שיהי' דבר חשוב ע' רמ"א ביו"ד סי' קל"ד ס"ג כיון דיש פדיון ע"י הולכת הנאה לים המלח אפשר להפריד האיסור ובשאר איסורי הנאה לחולקים על רשב"ם ע' ש"ך סי' ק"י ס"ק ג'):
יא) ועל פי דברינו מיושב קושי' הב"ח ביו"ד סי' קמ"ג על הרי"ף שכ' וז"ל הגיע לכיפה שמעמידין בה ע"ז אסור לבנות אמר ר' אלעזר אם בנה שכרו מותר עכ"ל משמע דוקא בכיפה דהוא משמשי ע"ז ואין אסורין לד"ה עד שיעבדו שכרו מותר אבל בע"ז עצמו שכרו אסור ותמהו הא בגמ' מסיק אפילו ע"ז עצמו נמי שרי משום דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף וכן פסק הרא"ש ור"ן שם ורמב"ם פרק ז' מע"ז הלכה ה' וכמו כן קשה על הטור שכתב ג"כ אסור לבנות כיפה שמעמידין בה ע"ז עבר ובנה שכרו מותר משמע דוקא משמשי ע"ז וע' בש"ך שם ס"ק ד' ובדברינו א"ש דיש לומר דהוי קשה לרי"ף וטור על ר' יוחנן קושיא תוס' ד"ה מכוש הא איסור מעורב בשכרו ולא בטיל ברובא דהא מטבע הוי דבר חשוב כיון דסתם עכו"ם מקפיד על פחות מש"פ ואף דר' יוחנן סובר את שדרכו למנות מ"מ אזלינן בתר רובא דעלמא מה שהוא חשוב ורובא דעלמא הם עכו"ם וכמ"ש בפרט א' ותי' תוס' ל"ל כמ"ש הב"ח שהוא דחוק כמובן לכן הוי ס"ל דר' יוחנן בע"כ סובר ניהו בעלמא בוודאי מקפיד על גזל אפי' בפחות מפרוטה מ"מ הכא במכוש עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא ובזה חולקים על תוס' דס"ל דבוודאי לא מקפיד והם ז"ל ס"ל דהוי ספק וסובר ר' יוחנן כיון דהוי ספק אי הוי דבר חשוב אזלינן לקולא כדין ספיקא דרבנן כמ"ש רמ"א בשם או"ה הנ"ל אולם הא הוי ספיקא דרבנן שאפשר להפריד האיסור ע"י הולכת הנאה לים המלח, ובע"כ צ"ל דר' יוחנן סובר כרבנן דס"ל אין פדיון לע"ז ואולם הרי"ף והטור דס"ל בדף מ"ט דהלכה כר' אליעזר דס"ל דמהני הולכת הנאה לים המלח הדין דשכרו אסור ומחויב להוליך הנאה לים ולא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא כיון דאפשר לברר ולהוציא האיסור ועוד יש לומר דאפילו אי ר' יוחנן סובר כר' אליעזר יש לומר דסובר כר' אדא בר אהבה בדף מ"ט ע"ב דלא מהני תקנת ר' אליעזר אלא בפת משום דלא מינכרה בה איסור ממש אבל חביות בחביות לא משום דאיתי' לאיסורא בעיני' וא"כ ה"ה כאן שנתערב דמי מכוש אחרון בדמי היתר הוי כחביות בחביות ולא מהני הולכה לים המלח ולכן סובר ר' יוחנן דיש להקל מטעם סד"ר כיון דא"א בתקנתא אבל רי"ף דפוסק כר' חסדא שם דסובר אפי' בחביות מהני תקנתא דר' אליעזר דכתב שם בההוא גברא דאיערב לי' חביות דסתם יינן בחמרא אתי לקמיה דר' חסדא א"ל זיל שקול דמי חביתא ושדי בנהרא ומבואר בר"ן דסובר סתם יינם אפי' יין ביין וביין נסך דוקא חביות בחביות יע"ש א"כ סובר אפי' באיסור דאו' כר"ח דמותר ע"י הולכת הנאה לים אפילו בחביות ומכ"ש באיסור דרבנן כי הכא לכן סובר שכרו אסור עד שישליך הנאת מכוש אחרון לים וזה אין צריך לבארו דכבר ביאר שם דבכל איסורי ע"ז מהני הולכת הנאם לים אפי' באיסור דאו' וכ"ש באיסור דרבנן, ובזה מיושב גם שיטת הטור דהוא ז"ל פוסק בסי' קל"ד כר"ח בנתערב חביות בחביות מוליך דמי חביות אחת לים המלח והשאר מותר וכן איתא בש"ע שם סעיף ב' לכן סובר ג"כ שכרו אסור עד שישליך הנאת דמי מכוש אחרון לים המלח ולא אמרינן סד"ר לקולא כיון דאפשר לברר ולהוציא האיסור וא"ש:
יב) ועוד יש ליישב שיטת הרי"ף וטור לפי מ"ש לעיל לצדד דקו' תוס' וריטב"א אמאי אמר ר' יוחנן סתם שכרו מותר ומשמע דאין צריך לברור דמי איסור ולשדי דמי מכוש אחרון אמאי נימא י"ב כיון דאיסור לא מבורר מעיקרא לא מהני ביטול ברובא כיון דאפשר להפריד האיסור ע"י ברירה וכמ"ש רא"ה וכתבתי לעיל באריכות בכוונת תוס' ואולם בשיטת רי"ף וטור יש לומר דס"ל כרא"ה הנ"ל וכסברת הרמ"ר והוי קשה להו קושיא תוס' ול"ל תי' תוס' כמ"ש הב"ח, לכן ס"ל דר' יוחנן אזיל לשיטתו דסובר במס' ביצה דף ל"ז ע"ב ודף ל"ח ע"א אפילו באיסור דרבנן א"ב וא"כ א"א להוציא האיסור לכן כל שכרו מותר דבטל ברובא דלא הוי דבר חשוב כיון דר' יוחנן סובר את שדרכו למנות י"ל דסובר דבעינן שיהיה חשוב לכל העולם כשיטת רש"י שם ודלא כנימוקי יוסף והכא לא הוי דבר חשוב לישראל כיון דאינו ש"פ אבל רי"ף וטור דס"ל כשיטת רוב פוסקים דבדאו' א"ב ובדרבנן י"ב והכא שכר ע"ז אסור רק מדרבנן שפיר ס"ל שכרו אסור עד שישליך לאיבוד דמי מכוש אחרון ולא בטיל ברובא כיון דאפשר להוציא האיסור לא בטיל ברובא וא"ש:
יג) אמנם בגוף הנידון שכתבתי בפרט א' וכאן היכי שהדבר חשוב לרובא דעלמא שהם עכו"ם ואינו חשוב לישראל לכאורה יש לעיין דהנה בס' פרי תואר סי' ק"א ס"ק ב' כתב היכי שנתערב איסור חתיכה הראויה להתכבד שאסור בהנאה ברוב חתיכות שאסורין באכילה ומותרין בהנאה נתבטל ברובא ואין לו דין חתיכה הראוי' להתכבד ומשמע דטעמא כיון דאפי אם תתבטל יהיה אסור באכילה לישראל רק שמותר בהנאה לעכו"ם לא הוי דבר חשוב וע' בפלתי שם ס"ק א' ובשו"ת נב"י מה"ק חלק י' סי' ס"ז שכתב ג"כ דלא הוי ראויה להתכבד, ואולם בדרכי משה סי' ק"א ס"ק ב' כתב בשם מצא כתוב דחתיכה שלא ניקרה מגידים וחלב מיקרי ראוייה להתכבד דהא ראוי' להתכבד לעכו"ם ואף שכ' רמ"א דאין אנו צריכין לטעם זה דהא אפילו באיסור הנאה אמרינן חתיכה הראוי' להתכבד מ"מ בגוף סברא מודה, ותו אפי' נימא בדין חתיכה הראוי' להתכבד דלא הוי חשוב מה שראוי לעכו"ם יש לומר כמ"ש נב"י כיון שאסור ליתן מתנת חנם שוב לא מיקרי ראוי' להתכבד ומה שיכולין למכור לא מיקרי ראוי' להתכבד כעין שכתבו תוס' דקדשים לא מיקרי ראוי' להתכבד שאין הכהנים מחזיקים טובה זה לזה משא"כ במטבע דלא בטיל מחמת חשיבתו נראה היכי דחשוב לרוב העולם הוי דבר חשוב ואפי' לרשב"א ור"ן שכתבו הטעם בקדשים כיון שאינו ראוי' להתכבד רק לזכרי כהונה יש לומר כיון דהם רק מיעוטא אבל דבר שחשוב לרוב עולם יש לומר דאזלינן בתר רובא וא"כ דברינו נכונים:
יד) ועוד נראה לענ"ד ליישב שיטת רי"ף הנ"ל ונראה דרי"ף סובר דהא דנחלקו ר' יוחנן ור"ל ר"י סבר את שדרכו למנות שנינו ור"ל סובר כל שדרכו הפי' דר"י סובר דבעינן שאין אדם מוכרו באומד כמ"ש רש"י במס' ביצה דף ג' ע"ב ד"ה אלא כמ"ש בפרט א' ודלא כנימוקי יוסף שסובר דאזלינן בתר רובא ור"ל סובר דלא בעי שיהי' חשוב לכל העולם וכמ"ש לעיל, וי"ל דרי"ף חולק בזה על תוס' ד"ה מכוש וסובר כיון דסתם עכו"ם מקפיד על פחות מש"פ מסתמא גם הכא במכוש מקפיד וא"כ אי אזלינן בתר רובא דעלמא שהם עכו"ם הוי דבר חשוב ולא בטיל ברובא ואי נימא דבעינן שיהי' חשוב לכל העולם בנ"ד כיון שישראל אינו מקפיד על פחות מש"פ בטל דמי איסור מכוש אחרון ברוב היתר ואף שאפשר לברר ולהפריד האיסור י"ל דחולק על הרא"ה וסובר כרשב"א בתה"א דל"ל סברא זו ע' ש"ך יו"ד סי' ק"ב ס"ק ח' וא"כ אתי שפיר די"ל לרי"ף הוי קשה לי קושי' תוס' ד"ה מכוש הא האיסור מעורב בשכרו ולא בטיל דמטבע הוי דבר חשוב ואפילו באיסור דרבנן כמו הכא דשכרו אסור רק מדרבנן לא בטיל כדאיתא בש"ע סי' ק"א ס"א ותי' תוס' ל"ל וכמ"ש הב"ח וסובר רי"ף דבוודאי העכו"ם מקפיד לכן סובר דר' יוחנן אזיל לשיטתו דסובר את שדרכו למנות ובעינן שיהי' חשוב לכל העולם והכא אינו חשוב אצל ישראל כיון דפחות מש"פ לא חשוב ממון וא"כ יש לומר דרי"ף סובר כשיטת סה"ת שנתבאר לעיל דהלכה כר"ל וכתנא דליטרא קציעות דכל דבר שדרכו למנות אפי' בדרבנן לא בטיל ה"ה כאן כיון שמטבע חשוב אצל רוב העולם לא בטיל ואף דכתב הר"ן במס' ע"ז דף ע"ד ע"א כיון דרי"ף במס' חולין דף ק' לא כתב מתני' דשם סובר חתיכה הראוי להתכבד בטיל דסובר כסוגיא דמס' ע"ז דבעינן דבר שבמנין ואיסור הנאה מ"מ הכא כיון דאסור בהנאה וגם הוי דבר חשוב לא בטיל הגם שי"ל שאני התם במס' ע"ז דהוי את שדרכו כמ"ש תוס' במס' זבחים דף ע"ב ע"א ד"ה אלא מ"מ שפיר י"ל דסובר דה"ה כל שדרכו למנות בצירוף שאסור בהנאה אפילו בדרבנן ל"ב לכן שפיר סובר דשכרו אסור כיון שמעורב בדמי מכוש אחרון ואזלינן בתר רובא דעלמא וא"ש ולק"מ: