אור ברסלב

שערי תורה חלק ג· רבי בנימין וולף לב

כלל ד

כלל ג

בו יבואר בהא דאזלינן בחד רובא בדיינים ובו י"ב פרטים:

פרט א

יבואר מקורו

א גרסינן במתני' במס' סנהדרין דף כ"ט ע"א שנים אומרים זכאי וא' אומר חייב זכאי שנים אומרים חייב וא' אומר זכאי חייב, והובא ברמב"ם בפרק ב' מסנהדרין הלכה ב' ובטוש"ע ח"מ סי' י"ח סעיף א' ויש להתבונן בהך דינא דאזלינן בתר רוב דהנה בסיפ' דמתני' אית' אחד אומר חייב וא' אומר זכאי יוסיפו דיינים. אמאי בריש' היכי שמחולקים אזלינן בתר רוב דיינים נימ' ג"כ שיוסיפו דיינים אולי יאמרו רוב כמיעוט דלמא לא אמרה תורה אחרי רבים להטות רק כשברור שרוב חכמי העיר מסכימין לדיעה אחת משא"כ הכא ניהו במיעוט דיינין היושבין בדין איכ' רוב מאן יימר דהאמת עמהם אולי יש רוב לומדי העיר שאומרים כמיעוט וכיון שאפשר בשאלה לברר אמאי לא מבררינן וזכר לדבר מצינו שכ' רמב"ן בפ"ק דחולין בס' המלחמות ורא"ש ור"ן ורשב"א בתה"א בית א' שאר א' ובחידושיו לחולין בריש פרק קמא בשם הגאונים ז"ל דלא סמכינן על רובא היכי דאפשר לברורי לכן אם שחט אחד מעלמ' ואין מכירין אותו אם הוא מומחה אף דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם מ"מ צריך לבודקו והביאו ראי' לזה מהא דאית' בפ"ק דפסחים דף ד' ע"א דמוכח שם במשכיר בית לחבירו אפילו אי חזקתו בדוק, מ"מ היכי דמשכיר לפנינו צריך לשאלו אם בודקו ועיין בטוש"ע יו"ד סי' א' סעיף א' ובשו"ת מוהר"י מטראני ספר א' סי' ל' דף י"ט ע"ב ואפילו ברוב' דאית' קמן מבואר בתוס' דצריך לברורי היכי דאפשר כמ"ש תוס' במס' ב"ב דף כ"ג ע"ב ד"ה חוץ וז"ל וא"ת בפ' אלו מציאות דף כ"ג לרבנן דר' שמעון בן אליעזר דאמרו אפי' בעיר שרוב' עכו"ם חייב להכריז בדבר שיש בו סימן אמאי לא אזלינן בתר רובא כיון דליכ' חזקה דממונ' ויש לומר דתקנת חכמים הוא כדי לקיים מצות השבת אבידה כיון דיכול להתברר ע"י הכרזה אם הוא של ישראל עכ"ל וכ"כ תוס' במס' ב"מ דף כ"ג ע"א ד"ה והא ואפי' רשב"א דחולק שם טעמא כמ"ש שיטה מקובצת כיון דמסתמא יבורר כרוב הכרזה יצמיח איסור שיצטרך לחזור האבידה לעכו"ם ויעבור על איסור חמור כדאיתא במס' סנהדרין דף ע"ו ע"ב אבל בעלמ' מודה לרבנן וה"ה כאן דאיכ' מצוה למנוע לחבירו מאיסור גזל דאולי יבורר כמיעוט ולא מבעי' לפי מה דמוכח מתוס' הנ"ל דאפי' היכי דליכ' חזקת ממון סברי רבנן דלא סמכינין על רוב' היכי דאפשר לברורי דקשה דהא מתני' הנ"ל אתי' ככ"ע ואפי' לפי מה שכתב מג"א בסי' תל"ז ס"ק ז' דהא דלא סמכינן על רוב' היכי שאפשר לברורי היינו דוק' היכי דחזקה מתנגד לרוב' כמו ברוב' דמומחין דחזקת איסור מתנגד אבל היכי דליכ' חזקה המתנגד סמכינין על רוב' אף היכי דאפשר לברורי מ"מ קשה אמאי בשנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי חייב ומוציאין, ממון אף דאיכ' חזקת ממון משום דתורה אמרה דיפה כחן של ב"ד להפקיע ממון עיין תוס' מס' ב"ק דף כ"ז ע"ב ד"ה קמ"ל הא אפשר לברורי ואף דמשמט להדי' מדברי קמאי ובתראי ז"ל שהוא רק חומר' דרבנן שלא לסמוך על רוב' היכי דאפשר לברורי בקל מ"מ קשה מ"ש איסור' ממונ' הא ממונ' ג"כ ספק איסור גזל, ותו לפי מ"ש תוס' הנ"ל גם בממון סברי רבנן דרשב"א דלא סמכינן על רוב היכי דאפשר לברורי ואפי' ברוב' דאית' קמן:

ב' ונראה לענ"ד דהא דלא סמכינן על רוב' היכי דאפשר לברורי בקל היינו היכי דאפשר לעמוד על הבירור זולת הרוב כמו בהאי דשוחט דאפשר לשאול ולבדקו אם יודע הלכות שחיטה ולא נצטרך לסמוך על הרוב וכן בהאי דאבידה יש לברר ע"י הכרזה שיתן סימן משא"כ הכא אף יבורר הדבר לא נוכל לגמור הענין רק ע"י רובא, כיון דאיכ' לפנינו ב' כיתות המתנגדים זה לזה בהלכה הרוב אומרים כך ומיעוט אומרים להיפך ואף אם רוב חכמי העיר יסכימו לכת אחת מ"מ כיון דאיכ' מיעוט האומרים להיפך נצטרך אח"כ לסמוך על רוב גם עכשיו אינו סומכין על רוב ודוחק לומר אולי יאמרו חכמי העיר טעמים וסברות חדשות אשר כולן יסכימו עמהם כי זה לא שכיח דמסתמא דיינים היושבים עכשיו בדין יודעים לאסוקי שמעתא אליב' דהילכת' ובודאי כבר חקרו היטיב הטעמים וסברות הנאמרים ומ"מ הם מתנגדים אף אם יבואו עוד חכמים ויסכימו לכת אחת מ"מ הא איכא מיעוט שאומרים להיפך ונצטרך ג"כ לסמוך על רוב בכה"ג אין צריך לברורי, מיהו אף שגוף סברא נכונה מ"מ על קושי' הנ"ל יש לפקפק קצת בתי' זה ויותר נראה בישוב קו' זו דהא דצריך לברורי היינו היכי שבוודאי יבורר הדבר משא"כ הכא לא הוי ודאי בירור רק ספק בירור דאף שחכמי העיר יסכימו לדיעה אחת מהחולקים ויהיה רובא אולי רוב חכמים מקומות אחרים יאמרו להיפך וא"א לשאול לכולם לכן סמכו על הדיינים היושבים במשפט ולא דמי להנך דלעיל דהתם כשיבורר לא יהיה אח"כ ספק ויבורר בודאי האמת היכי ששוחט יודע הדיינים לא יהיה עוד נדנוד ספק וכל כיו"ב משא"כ הכא כיון שלעולם יהיה נדנוד ספק דכי האי גוונא לא הצריכו רבנן לברר ואוקי אדין תורה וא"ש ועיין מ"ש בפרט ב':

פרט ב

יבואר אם רוב חכמי העיר מתנגדים לרוב דיינים היושבים במשפט אי אזלינן בתר רוב חכמי העיר דנהוי הרוב דיינים מיעוטא:

ג) נסתפקתי בהא דאמרה תורה אחרי רבים להטות אי חוקת התורה דניזל רק בתר רוב דיינים היושבין עכשיו לדון דברי רבות להם משפט הבחירה אם אינם טועים בדבר משנה או בשיקול הדעת דסוגי' דעלמ' להיפך רק בדבר התלוי בסבר' ופלפול אך אם רוב חכמי העיר שאינם דיינים אומרים להיפך ומסכימים למיעוט אין לנו לילך רק בתר דיינים היושבים עכשיו לדון במשפט הלז או דלמא דאזלינין בתר רוב חכמי העיר היכי ח"מ רובא נגד הדיינין ומה שהבאני לספק זה כי לא ראיתו בש"ע ח"מ דין זה אם נתברר אחר פסק דין שרוב דייני וחכמי העיר מסכימין למיעוט שנימ' שסותרין דין שדנו הרוב ויוחתך הדין כמיעוט משמע דחוקת התורה הוא שרוב דיינים הנבחרים לשפוט הדין להם משפט הבחירה ואי נימ' כן לא קשה קו' הנ"ל בפרט א' לכאורה משמע כן ברמב"ם בפרק ב' מהלכות ממרים הלכה א' שכתב וז"ל ב"ד הגדול שדרשו באחת מן המידות כפי מם שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין ועמדו אחריהם ב"ד אחר לסתור אותו הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניהם שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם אינך חייב ללכת אלא אחר ב"ד שבעירך עכ"ל וכ' הכסף משנה וז"ל למד רבינו ממה דאשכחן תנאי בתראי דפליגי אקמאי וכן אמוראי בתראי פליגי אקמאי והא דתנן בפ"ק דעדיות דף ב' ע"ב שאם יראו ב"ד את דברי היחיד ויסמוך עליו שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין מוקי לה רבינו כשאותו יחיד ואותם רבים נחלקו בגזירה או תקנה כלומר שאם ב"ד פסקו כאותו יחיד אין ב"ד אחר יכול לחלוק ולפסוק כדעת רבים אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין כמו שיתבאר בסמוך אבל אם נחלקו בשזה דורש אחת מן המידות וזה באחת אין ה"נ שיוכל לבטל לדבריו אפילו אין גדול:

כמוהו בחכמה ובמנין, וא"ת אמאי לא פליגי אמוראי דהא בכל דוכתי' מקשינין לאמורא מבריית' או ממתני' וצריך לומר אנא דאמרי כי האי תנא ולפי דברי רבינו רשות נתונה להן לחלוק על דברי תנאים אפשר לומר דמיום סתימת המשנה קיימו וקיבלו שדורות אחרונים לא יחלוקו על הראשונים וכן עשו גם בחתימת הגמרא שמיום שנחתמה לא ניתן רשות לשום אדם לחלוק עליהם עכ"ל ונסתפקתי בכוונת רבינו כסף משנה כמ"ש היכי שנחלקו בדרש יכול אפילו מי שאין גדול בחכמה ובמנין לחלוק אי ר"ל אפילו אם הם מיעוט נגד ראשונים שהיו מרובים שכן הפירוש מה שכתב ובמנין שכן מצינו במס' ע"א דף ו' ע"א דנזכר ג"כ גדול מחבירו בחכמה ובמנין ופי' בהג"א לחד פירש שרוב תלמידים אומרים כמותו א"כ מוכח דאפילו מיעוט נגד רבים יכולין ב"ד שלאחריהן לבטל דברי קמאי המרובים או דכוונת כסף משנה שמ"ש גדול בחכמה ובמנין כאידך פי' שכתב הג"א שם שיש לו תלמידים הרבה או כפירש ריטב"א במנין שנים ששימש תלמידי חכמים יותר וכן פי' הראב"ד בפרק א' ממס' עדיות משנה ה' בשם ירושלמי וא"כ י"ל דוקא בכה"ג יכול לבטל דברי ראשון אבל אם ב"ד של אחריהם הם מיעוט נגד ב"ד הראשון שהיו רבים אין יכולין לבטל, ואולם באמת משמעות לשון הרמב"ם מורה שאפילו ב"ד הפחות במנין יכולין לבטל דהא כתב ב"ד גדול וכו' והם של ע"א שיושבים בלשכת הגזית כמבואר בפרק א' וביאר שב"ד שאחריהם יכולין לבטל משמע סתם ב"ד אפי' אינם במנין הראשון, ותו הרמב"ם בפירוש המשניות שם במס' עדיות משנה ה ובפרק ב' הלכה ב' פירש תיבת במנין כפשוטו שחכמי הדור ס"ל כמותו א"כ מוכח דסובר רבינו הגדול ז"ל דיכולים ב"ד שבאו אחריהם ואף שהם מיעוט יכולים לבטל דברי הראשונים הרבים מקרא דאל השופט אשר יהיה בימים ההם בע"כ צריך לומר דסובר דמה שאמרה תורה אחרי רבים להטות היינו בדיינים היושבים לדון על אותו נידון שדנין והם מחולקים אזלינין בתר רוב דיינים אבל במחלוקת רבים עם מיעוט באיזה דין להורות יכולין המיעוט להורות בדין זה כפי דעתם וכן ב"ד יכולין להורות כפי דעת המיעוט אפי' אם הם ב"ד קטן, וא"כ חזינן דנתנה תורה כח לשופט אשר יהיה וכו' שפיר יש לומר היכי דדיינים היושבים במשפט השופט אשר יהיה בדור ההוא ונתנו פסק דין ולא טעו בדבר משנה ובשיקול הדעת אף אם רוב לומדי העיר מורים להיפך הלכה כמיעוט דיינים היושבים במשפט לדון כיון דמוכח לרמב"ם מיעוט דיינים יכולין לבטל דברי רוב קמאי מטעם הנ"ל ה"ה כאן:

ד] אמנם ראיתי בחידושי הרמב"ן במס' סנהדרין דף ל"ד שכתב וז"ל ושמעינין דשלשה שיושבין בדין שנים מזכין או מחייבין ואחד חלק עליהם ותלמיד או שנים מן השוק רואין דבריו של יחיד אין אותו יחיד בטל במיעוטו אלא הולכין אחר רוב (צ"ל חכמי) העיר ואעפ"י שאין רוב דיינים שישבו בתחילה לדין זה עכ"ל הרי דסובר להיפך ממ"ש לעיל ולכאורה משמע דה"ה היכי שכל הב"ד שישבו מסכימים לדעת אחת לדון כפי סברתם וחכמי העיר חולקים על סברא זו והם רוב נגדם אזלינין בתר רוב חכמי העיר, אמנם ראיתי בחידושי הר"ן שם בדף הנ"ל בד"ה מתני' דיני נפשות הכל מלמדין זכות שכ' וז"ל ומ"מ כי אמרינן שהם נימנין עמהם ה"מ כשהדיינים חולקין זה עם זה אבל כל זמן שהם מסכימים לדעת אחת אי התלמידים ולא שאר חכמים נימנין לבטל] אותם ואעפ"י שיהיו מרובין מהם לפי שהדין באילו הדיינים הוא נגמר ולא בחכמים אחרים והיינו דאמרינן בפ' היו בודקין בא' מן התלמידים שאם יש ממש בדבריו שומעין לו משמע שהבחירה נתונה לב"ד להכיר אם יש ממש בדבריו כשהן כולם כנגדו שאם אי אתה אומר כן פעמים שהתלמידים יבטלו את דברי הדיינין שהי' מרובים מהם שהיו ג' שורות של כ"ג וכן אתה אומר בדיני ממונות דכי אמרינן הכל מלמדין זכות וחובה היינו דוק' בזמן שנחלקו הדיינין ואבל שזמן שהם כולם מסכימים לדעת אחת אין שומעין לשום אדם שהרי הם כדאי שיוגמר הדין על פיהם מאחר שהם הוזקקו והובררו לאותו דין וכ"ש אם קבלו אותם בעלי דינים דוודאי דעתם קיבלו בדין זה ולא דעת אחרים לפיכך א"א שיתבטלו הם ויוגמר הדין על פי אחרים עכ"ל הר"ן ונראה שזה ג"כ דעת הרמב"ן ז"ל לכן דק וכתב היכי שנחלקו מיהו פשוט דמיירי דוק' היכי דמחולקים בסברא בעלמ' אבל היכי שחכמים אחרים מבררים שדיינים טעו בדבר משנה והדיינים אין יכולין לתקן דבריהם בוודאי אפילו כולם הסכימו חוזר הדין:

צא) ונראה לענ"ד דכוונת הר"ן והרמב"ן דלא קאמרי האי דינא רק בב"ד הקבועים שקיבלו עליהם הציבור לדיינים שהם מוכרחין לדון וכעין סנהדרין בדיני נפשות, בכה"ג היכי שהסכימו הדיינים היושבים במשפט כולם בדיעה אחת לא אזלינן בתר רוב חכמי העיר, והיינו שדק הר"ן ז"ל וכתב וז"ל מאחר שהם הוזקקו והובררו לאותו דין וכ"ש אם קיבלו אותם עכ"ל ר"ל אם קיבלו הציבור ומכ"ש אם קבלו בע"ד בעצמם ועיין כעין זה ברמ"א ח"מ סי' כ"ה ס"ג וש"ך ס"ק ל"ב אבל היכי דלא נתמנו מציבור וגם לא קיבלו עליהם הבעלי דינין רק ג' דיינים שדנו מעצמן שיכולים לדון בעל כרחם כדאית' בח"מ סי' ג' ס"א דאפילו ג' הדיוטות ואיכ' חד דגמיר יכולים לדון בעל כרחם בכה"ג אף אם הסכימו כל השלשה בדיעה אחת וחכמי העיר חולקין עליהם בסבר' ואומרים שטעו אזלינן בתר רוב חכמי העיר דמהיכי תיתי ניזל בתר סברתם ודוק' אם קיבלו עליהם הציבור או הבעלי דינין שייך טעם שכ' הר"ן הנ"ל משא"כ בכי האי גוונ' ואין לומר דהתורה לא אמרה לילך בתר רוב רק לרוב דיינים היושבים במשפט דזה אינו דא"כ גם כשנחלקו אמאי אזלינן בתר רוב חכמי העיר ניזל בתר רוב דיינים ובע"כ דר"ן ורמב"ן ס"ל דתורה אמרה לילך גם בתר רוב חכמי העיר א"כ מהאי טעמ' גם כשהסכימו הדיינים כולם וחכמי העיר חולקים עליהם והם רוב אזלינן בתר רוב ואי משום שהם יושבים למשפט לדון הא מצוה זו לשפוט דין אמת מוטל על כל חכמי העיר ג"כ כיון שלא נתמנו אלו שיהיה דיינים כנלענ"ד:

פרט ג

יבואר אי מיעוט דיינים גדולים בחכמה מרוב אי אזלינין בתר רוב מנין או בתר רוב חכמה:

ו' במס' סנהדרין דף כ"ט ע"א במתני' מבואר דאזלינן בתר רוב דיינים וכן ברמב"ם בפרק ח' מסנהדרין הלכה ב' וטוש"ע ח"מ סי' י"ח ס"א ולא נזכר שם לחלק בין אם המיעוט הם גדולים בחכמה יותר מרבים משמע דבכל גווני אזלינין בתר רוב מנין ועיין במס' ב"מ דף נ"ט ע"ב ובתוס' ד"ה לא ובמס' חולין דף מ"ד ע"א תוס' ד"ה ור' יהושע ובמס' ע"ז דף ז' ע"א ובשו"ת רשב"א סי' רנ"ג הובא ברמ"א ח"מ סי' כ"ה ס"ב והא דאית' במס' יבמות דף י"ד ע"א דר' יוחנן ושמואל ס"ל דעשו ב"ש כדבריהם ורב ורשב"ל ס"ל דלא עשו ב"ש כדבריהם ואית' שם בחד לישנ' כגון דב"ה רוב' למ"ד לא עשו דהא ב"ה רובא ומ"ד עשו כי אזלינן בתר רובא היכי דכי הדדי נינהו הכא ב"ש מחדדי טפי יע"ש היינו דהמיעוט הם לעצמן כיון שהם גדולים בחכמה אינם מוכרחים לציית לדברי המרובים אבל להורות לאחרים היכי שישבו שלשה בדין ורבו שנים על השלישי אף ששלישי גדול בחכמה יוגמר הדין ברוב מנין וכן מורה הוראה המסופק בדין ואין יודע להכריע ובדין זה נחלקו רוב עם מיעוט אף אם המיעוט גדולים בחכמה משמע דמחויב לילך בתר רוב מנין ולא בתר רוב חכמה, וכן מבואר בהג"א פ"ק דע"ז דף ו' ע"א וז"ל ואם זה גדול בחכמה וזה במנין הלך אחר הגדול במנין פי' תלמידים הרבה אי נמי שרוב תלמידים אומרים כמותו עכ"ל והוב' בסמ"ע ח"מ סי' כ"ה סעיף י"ח, אמנם לכאורה מצאתי סתירה לזה מהא דאית' במס חולין דף מ"ג ע"ב ובעירובין דף ו' ור"ה דף י"ד לעולם הילכתא כדברי ב"ה והרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה כדברי ב"ה עושה יע"ש ואית' בדף מ"ד קידם בת קור הרי אף דב"ה היו רוב מנין מ"ח הרוצה לעשות כב"ש מחמת שהיו רוב בחכמה עושה, והנה במס' עירוב ין דף ז ע"א לתירץ בתרא כמ"ש רש"י שש הרונה לעשות כב"ש דקתני לאו ב"ש וב"ה דוקא נקיט דבע"כ כב"ה בעי למעביד אלא אפלוגתא דשאר תנאים דעלמ' קאי א"ש אב למי תירוצים ראשונים הנאמרים שם דקודם בת קול שאמר הלכה כב"ה כי או לר' יהושע דאמר אין משגיחין בבת ש משמע דרשאי כ ות כמיעוט שהם גדולים בחכמה יותר ועיין תוס' ד"ה כאן ובמס' יבמות וחולין שט וא"כ לכאורה סתירה קבריה הנ"ל:

וראיתי ודזאיותי ברשב"א במס חולין שהעיר בזה קצת וז"ל והא דמשמע הכא דכל תרי תל איה או תרי אמוראים זילא איתמר הלכתא כחד מינייהו אלו רצה לעשות כדברי זה כקולו וכוזמזדיו או מזה כקולו וכחומרו יוושה וכן משמע כמי ממס' עירובין גבי מבוי עקום דאמרינן התט כל טימי דמשכחת תרי תנאים או חרי אמוראים דפליגי ולא אתמר אילטתא צא המר ולא כמר לא תעבד לא כחומרי דמר ותומרי דמר כקולי ימי וקולי דמר אלא או בקולו וחומרי דמר עביד או כקולו ווזומרי דמר עביד דוקא מילת דאית לי' לכל חד וזהגי תרי תנאים או חו"י אמוראים קולא וחומר' כעין מחלוקת ב"ש וב"ה בשדרה וגלגולת ובמבוי עקום דהתם, אבל במילת' דלוור לחומר ולמר לקולא הא איתא בפ"ק דע"ז דף ז' הי' אחד אחד מטמא ואחד מטהר אחד אוסר וא' מתיר אם היה אחד מהם גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו ואם לאו בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המקיל עכ"ל משמע דרצה ליישב קושי' הנ"ל ואולם לא הבנתי דגם היכי דנצמח במחלוקת כל אחד קולא וחומרא אמאי יכול לעשות כמיעוטא כיון דהתורה אמרה אחרי, רבים להטות לילך אחר רוב מנין ולא אחר רוב חכמה:

ח] ולולי דבריו נראה לענ"ד ליישב על נכון דהנה איתא במס' עדיות בפ' א' משנה ה' וז"ל ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובים הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין שאם יראה ב"ד דברי היחיד ויסמוך עליו שאין ב"ד יכולין לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין וכ' הראב"ד וז"ל שאם יראה ב"ד האחרון שהלכה כדברי יחיד הראשון ויסמוך עליו כלומר יקבע הלכה כמותו כמו שמצינו באמורא מן האחרונים שהן קובעין הלכה כיחידים הראשונים בכמה מקומות ואעפ"י שהמרובים חולקין עליהם ואם לא שמצאו דברי יחיד הראשון לא היו אחרונים יכולין לדחות דברי ראשונים מדעת עצמן לפי שאין ב"ד יכולין לבטל דברי ב"ד וכו' אלא כיון שמצאו יחיד מן הראשונים שהיה חולק עמהם היה להם במה לתלות עכ"ל והמעיין היטיב יראה בע"כ צריך לומר הא דאמרה תורה לילך בתר רוב היינו כשהדיינים יושבין במשפט ומחולקים אזי כפי מה שיאמרו הרוב מחויבים בעלי דינם לשמוע כיון שהם בעצמן דנים על המעשה שבא לפניהם ולהם הדין ברור כסברתם וכן אפי' אם אין הרבים דנים בעצמם על המעשה רק שקבעו הלכה לדורות ובאותו זמן היה יחיד חולק עליהם אזי כשבא אח"כ מעשה לפני מורה הוראה ואין בכוחו להכריע מחויב להורות כרבים, אבל אם יודע להכריע בראיות ברורות כדברי היחיד יכול להורות אפילו כיחיד ומסתבר שמחויב להורות כן כיון שלפי דעתו הדין שקר אם יורה כרבים דתורה אמרה אין לך אלא שופט אשר בימיך, לכן מצינו בש"ס בהרבה דוכתי דהכריע אמורא כיחיד במקום רבים רק היכי דלא היה לאמורא הכרעה כיחיד מסתמא הלכה כרבים ועיין בתומים בקיצור תקפו כהן סי' קכ"ד שהבין ג"כ בדברי הראב"ד כמ"ש, ולפ"ז צריך לומר הא דאיתא במס ע"ז דף ז' ע"א היו שנים אחד מטמא וא' מטהר א' אוסר וא' מתיר אם היה אחד מהן גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו ואם לאו הלך אחר המחמיר ומבואר בהגהות הרא"ש לחד פירש ובש"ך יו"ד סי' רמ"ב בהנהגות איסור והיתר שמה שאמר ובמנין ר"ל רוב תלמידים אומרין כמותו היינו כשהן בעצמן מורין על המעשה שבא לפניהם ונחלקו בהוראה מחויב השואל לשמוע לגדול בחכמה ובמנין דהיינו כרבים, וכן במה שקבעו הלכה לדורות והיחיד חולק עליהם והנידון שנחלקו בא לפני חכם אחר לשאול להורות הלכה למעשה והוא מסופק ואינו יכול להכריע מחויב להורות כגדול במנין דהיינו כרבים אבל אם יכול להכריע כיחיד הרשות בידו:

ט) ועל פי זה יש לפרש סוגי' דמס' ב"ק דף קי"ו ע"ב דאית' שם ההוא דמחוי אמטכסא דר' אבא יתיב ר' אבוהו ור' חנינא בר פפא ור' יצחק נפחא ויתיב ר' אילעא לגבייהו סבר לחיובי' מהא דתנן דן את הדין זיכה את החייב וכו' מה שעשה עשה וישלם מביתו אמר לי' ר' אלעי הכי אמר רב והוא שנשא ונתן ביד אמרו לי' זיל לגבי דר' שמעון בן אליקים ור' אלעזר בן פדת דדייני דינא דגרמי אזיל לגבי' חייבי' ממתני' אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה אחר ואוקימנא דאחווי אחווי עכ"ל ויש להבין כיון שידעו דר' שמעון ור' אלעזר, דייני דינא דגרמי אמאי לא הורו בעצמם כן ולסמוך על דעתם ובהנ"ל א"ש דהנה תוס' במס' ב"ק דף ק' ע"א ד"ה מחיצת כרם כתבו דהאי תנא בפ' המניח דף ל"ג גבי שחטו ונתנו במתנה מה שעשה עשוי פליג אדר' מאיר ורמב"ן בקונטרס גרמי כתב דר' יוסי ור' שמעון חולקים וא"כ כיון דרבים חולקים הלכה כרבים נגד יחיד והנה תוס' כתבו במס' ביצה דף ב' ע"ב דסתם מתני' הוי כרבים והנה נשמע להמעיין ברשב"א במס' ב"ק דף ב' ע"ב לחד תירוצא אף דקיי"ל בכל מקום בספק ממון חומר' לתובע וקולא לנתבע מ"מ בנזקין כשיש ספק אזלינן לחומר' כספק איסור' ואם כן הוא כשממונו היזק כ"ש כשהו' בעצמו היזק ועמ"ש בספרי שערי תורה כלל ד' פרט ט"ו ס"ק מ"ג לפ"ז יש לומר דאמוראי' הנ"ל לא ידעו להכריע אי הלכה כר"מ דדאין דינא דגרמי או כרבים דלא דנו לכן מתחילה רצו להוכיח שכן הוא סתם מתני' במס' בכורות דדן את הדין דסתם הוי כרבים וכיון דהוי רבים כנגד רבים אף דאכתי ספק כמאן אזלינן לחומר' כיון דהוי כספק איסור' לכן רצו להורות דחייב לשלם כר' מאיר ואולם ר' אליעזר דחה אותם דליכ' ראיה ממתני' ואין יכולין להורות כר' מאיר כיון דלא היה להם הכרעה מדעתם מחויבים להורות כרבים לכן נתנו לו עצה שילך לר' שמעון ור' אלעזר שהם דיינו דינא דגרמי ר"ל שחישבו שהם בעצמם מכח סברתם ובראיות ברורות הכריעו דהלכה כר"מ ושפיר יכולין להורת כיחיד כדברי הראב"ד בביאור משנה שבתראי דהיינו אמוראי יכול להכריע כיחיד מקמאי שחולק עם רבים מיהו כשבא לפניהם אמרו לו שאין להם ראי' להכריע מכח סברתם רק מחמת מתני' דסתם מתני' הוא כר"מ וסתם הוי כרבים ואף דאיכ' רבים ג"כ דהיינו רבנן דפליגי אדר' מאיר מ"מ הוי רבים נגד רבים ובספק נזקין אזלינן לחומר' דלא דמי לשאר ספק ממון דהוי חומר' לתובע וקולא לנתבע וא"ש:

י] לפ"ז מיושב קו' רשב"א הנ"ל דיש לומר מה דאית' בבריית' הרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה ר"ל קודם ב"ק או לאחר בת קול אליב' דר' יהושע היינו היכי שיכול להכריעו מדעתו כדברי ב"ש יכול להכריע דבכי האי גוונא יוכל להורות כמיעוט אבל לאחר ב"ק מחויב להורות כב"ה וא"כ מדויק מ"ש בתרתי דסתרי אין יכול להורות כתרי חומרי או כתרי קולי דסתרי אהדדי כיון דבע"כ אין לו סברא וטעם להכריע דא"א למצוא טעם לדבר הסותר רק דיכול להורות כקולא וכחומרא דמר וכן להיפך היינו היכי שיכול הוא להכריע כיחיד, ולפ"ז לאו דוקא במילת' דאית לי' לכל חד קולא וחומר' יכול להורות רק בכ"מ שנחלקו רוב עם מיעוט ויכול להכריע כמיעוט יכול להורות כמיעוט וא"ש, ואולם נראה דרבינו יונה חולק על הראב"ד בהך כללא דהנה במס' סנהדרין דף ו' ע"א ודף ל"ג ע"א מבואר דטעה בשיקול הדעת היינו היכי דתרי תנאים או תרי אמוראים דפליגי אהדדי ולא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר וסוגי' דעלמ' אזלי כחד מינייהו ועביד כאידך היינו טעה בשיקול הדעת וכ' רש"י ד"ה סוגי' וז"ל רוב הדיינים נראין להם דבר השני והוב' דבריו בטור סי' כ"ה ובכ"מ בפ"ו מהל' סנהדרין ה"ב וש"ך סי' כ"ה ס"ק ז' וסק"ט ואף דאיכ' עוד פירש בסוגי' דעלמ' מ"מ כתב הש"ך דכל הפירושים הם אמת וכתב בד"מ ח"מ סי' י"ח וסמ"ע בסי' כ"ה ס"ק י"א שכתב הנ"י בפרק המוכר בשם רבינו יונה דהיכי דלא אשכחן בסוגי' דעלמא אזלי כאידך יש לדיין לפסוק כפי שדעתו נוטה יע"ש משמע דסובר היכי דסוגי' דעלמא אזלי כאידך לא יכול לפסוק כפי שדעתו נוטה והא פירש סוגי' דעלמ' היינו רוב דיינים נראין דברי אחד וכיון שסברתו נוטה למיעוט אמאי אין יכול להכריע כמיעוט משמע דחולק על הראב"ד וסובר דמחוייב להורות כרבים אף שיש לו הכרעה כמיעוט ופירש בכוונת מתני' דמס' עדיות פירש אחד דהרבה פירושים נאמרים שם העולה דעכ"פ נראה היכי דאין הדיין יכול להכריע מחויב להורות כרוב מנין ולא אזלינן בתר רוב חכמה דמהאי דאיתא הרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה ליכא ראי' כמ"ש לעיל הטעם כן היה נלענ"ד:

יא] ואולם מצאתי ראיתי בתשובת מהרשד"ם חלק א"ח סי' ל"ה שכתב להיפך דעמד על חקירה הלז אי אזלינן בתר רוב מנין או רוב חכמה שנשאל בקהל שיש בהם עשירים ובינונים ועניים ויודעי התורה וחשובים מה דינן איך יתנהגו הציבור בענין צרכי ציבור לקחת ש"ץ ות"ח ושאר צרכי ציבור אם יש לילך אחר רוב ציבור בלי השקפה אל כוונה אחרת מחכמה ועשירות או אם ראוי לילך אחר רוב בעל כיסי' אפילו יהיה שאר רבים מהם, והשיב רשד"ם וז"ל איברא לכאורה נראה דסתם אמרה תורה אחרי רבים עד שאין נראה לחלק בין עשירים ועניים שכולן שוין להמנות ומיעוטא לגבי רובא בטיל וכן נראה בפשיטות דברי רא"ש שכ' בתשובה וז"ל ועל כל ענין שהקהל מסכימין הולכין אחר רוב והיחידים צריכים לקיים כל מה שיסכימו הרבים וכו' לכן אמרה תורה בכל דבר הסכמה של רבים אחרי רבים להטות יע"ש וזה מרגלא בפי העולם אבל רואה אני שמה שאמרה תורה אחרי רבים אין הפירוש כפי הנשמע לבני אדם שהם אמרו במס' יבמות בפרק קמא דף י"ד על פלוגת' דב"ש וב"ה אי עשו ב"ש כדבריהם נגד ב"ה וסובר ר' יוחנן דעשו וכן שמואל וקאמר הגמ' מאן דאמר לא עשו דב"ה רובא ומ"ד עשו כי אזלינן בתר רובא היכי דכי הדדי נינהו הכא ב"ש מחדדי טפי הרי בפירש דלא אמרה תורה אחרי רבים להטות אלא כשהם שווים החולקים אז הוי מעלת הרוב מכרעת אבל כשיש הבדל בין שתי הכיתות אפשר שאיש אחד יגיע לאלף והיכן כתוב בתורה אלא שיש לומר שמה שאמרה תורה אחרי רבים אחר רוב מנין או אחר רוב בנין כשהם שווים רוב מנין ובלתי שווין רוב בנין עכ"ל יע"ש שהאריך בראיות הנה מדבריו כאן מבואר שסובר שרוב בנין עדיף מרוב מנין יה"ה בדיינים רוב חכמה עדיף מרוב מנין וכ"כ בסוף התשובה וז"ל ועתה אם רוב העניים רוצים באחד מהחלוקת כגון לש"ץ במקום רב מובהק או להיפך תאמר שיש לנו לילך אחר רוב הא ודאי לא כיון שבדין הוא להיפך והמונים אין להם בחינה בזה בוודאי תלויה ברוב בנין בעלי שכל ומדע נמצא ודאי לילך אחר רוב לאו מילתא דפסיק' הוא רוב מנין אלא אדרבא רוב בנין עיקר וכשיהיו שווין אז ילכו אחר רוב מנין מכל זה משמע שאין לילך אחר רוב לעולם דלאו מילתא דפסיקתא הוא אלא מקומות מקומות יש והעיקר לילך אחר רוב מנין כשיהיו רוב בנין דאז ודאי לא יבחרו אלא האמת והיושר משא"כ ברוב ההמון עכ"ד משמע שר"ל שהמובחר הוא כשיהי' רוב מנין ורוב בנין ביחד אבל אם הם מתנגדים רוב בנין עדיף דמכריע לרוב מנין ולא אמרינן דשקולין הם, וה"ה בדיינים רוב חכמה מכריע לרוב מנין, ונראה שם דעתו דרוב בנין ר"ל עשירות עדיף מרוב מנין, ואולם ראיתי בשו"ת צ"צ סי' א' וב' שהבי' ראי' מתשובת הרא"ש ומדברי הסמ"ע בח"מ סי' קס"ג בהנהגת הציבור צריך רוב מנין ורוב בנין דשקולין הם, ובנו הגאון ז"ל רצה לדחות דברי אביו הגאון ז"ל מדברי תשובת רשד"ם הנ"ל, ואח"כ כתב וז"ל לא קשה מידי לפסק אאמ"ו ז"ל והוא על פי תשובת הרא"ש דצריך רוב מנין ורוב בנין ולא מהני רוב עניים נגד מיעוט עשירים, וכן לא מהני בנין עשירים נגד רוב עניים כי מעלה זו ומעלה זו שווין ובגמ' שם נמי משמע הכי דמ"ד עשו ב"ש כדבריהם דמעלת דמחדדי טפי שווין למעלת רוב שאינם מחדדין כל כך ולכך עשו כדבריהם ונידן דידן מיירי שלא היה רוצים להצטרף לעניים או לע"ה כלל לרוב יע"ש, משמע קצת שכן הבין בכוונת רשד"ם שר"ל דשקולין הם והמעיין בדברי רשד"ם יראה שאינו כן וגם מה שהבין בש"ס דיבמות דשקולין הם קשה דאם הם שקולין והוי ספק אם לעשות כרוב מנין או כרוב חכמה האיך הקילו ב"ש לעשות מעשה כדבריהם אפילו להקל אלא ודאי משמע כפי הבנת רשד"ם דלדברי שמואל ור' יוחנן דעשו ב"ש כדבריהם דמעלת רוב חכמה עדיף מיהו כבר כתבתי דנראה מסתימת הש"ס ופוסקים דבכל גווני רוב מנין עדיף וממס' יבמות לא מוכח כלל כמו שכתבתי לעיל:

יב] ולאחר העיון מצאתי ראיתי בס' זכות לרמב"ן בחידושיו בפ' זה בורר דף ג' ע"ב וז"ל מצאתי בתשובה של רבינו האי גאון ז"ל וז"ל ואם נחלקו ב"ד של שלשה אחד אומר כך ושנים אומרים כך אם שווין בחכמה מניחין דברי יחיד ועושין כדברי שנים ואם אחד עדיף מן השנים הולכין אחר מי שנותן טעם לדבריו ע"כ ולא נתחוור לי דבריו ממתני' דסנהדרין וגמ' יע"ש וצ"ע, מיהו בפ"ק דיבמות גבי מחלוקת ב"ש וב"ה אמרינן כגון דב"ה רובא מ"ד לא עשו ב"ש כדבריהם דהא בית הלל רובא וע"ד עשו כי אזלינן בתר רובא היכי דכי הדדי נינהו הכא ב"ש מחדדי טפי וקיי"ל כמ"ד עשו אלמא אם אחד גדול מכל חביריו אין דבריו בטילין, ויש לומר התם לא יושבין בדין הם עושין כרצון עצמו לפי שלבו נוטה אחר החכמה אבל סנהדרין כולן צריכין לדון וראוי היה שיסכימו כולן לאותו דעת רבי' (צ"ל רוב) אלא דרחמנא אמרה אחרי רבים להטות הילכך בב' דיינים נמי הולכין אחר רוב, ועדיין קשה לי הך דיבמות מרבי אלעזר בן הורקנוס דבטלו דבריו ומר' מאיר דגלוי וידוע שאין בדורן כמותן וא"ת הם עצמן רשאין לעשות כדבריהם דאינהו קים להו בנפשייהו דידעי טפי אבל אחרינא לא והתני' הרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה כדברי ב"ה עושה אלמא כל אדם עושין כן, ושמא יש לומר ר' אלעזר ור' מאיר יחיד במקום רבים ואין דבריו של אחד במקום שנים אבל רבים ורבים אין הולכין אחר רוב מנין אלא אם רנו הולכין אחר רוב חכמה מ"מ זה סיוע קצת לדברי הגאון ז"ל שאין דברי החכם בטילין מיד אלא שואלין אליהם למקום הוועד שהרי יש להם כיון (נ"ל דיין) דמחודד וגמר טפי אבל אם אפשר לברר (צ"ל א"א לברר) עושין כדברי המרובין כמו שעשו במחלוקתן של ר' אלעזר ור' מאיר כדפרישית עכ"ל, וכן מצאתי בחמש שיטות בליקוטים שבסוף הספר מרמב"ן שכתב ג"כ כמו שכתב בספר הזכות הנ"ל, ומ"ש רמב"ן על רה"ג שצ"ע ממתני' מבואר כוונתו מדאי' בדף כ"ט במתני' שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב זכאי וכן להיפך יע"ש ולא תני גווני דהולכין אחר דיין אחד משמע אפילו אם היחיד חכם ביותר שאת משנים הולכין א"מ אחר רוב מנין העולה מזה לדברי רבינו האי גאון אפילו בב"ד של שלשה היכי דאיכ' יחיד מומחה שעדיף מהם אזלינן בתר דעתו ורמב"ן סובר בכה"ג כיון שהוא רק יחיד בטלו דבריו ורק היכי דאפשר לברר ולשאול למקום הוועד שואלין) וברבים לגבי רבים אפילו אם צד אחד הם רוב יותר במנין מ"מ אם המיעוט הם גדולים בחכמה הברירה לילך אחר רוב חכמה ולא היה למראה עין העדה רשד"ם ז"ל דברי רמב"ן ז"ל הנ"ל ועיין בר"ן במס' יומא דף פ"ג ע"א ודוק, מיהו מסתימת הפוסקים קדמאי ובתראי נראה דבכל גווני הולכין אחר ריב מנין ולא אחר רוב חכמה, ומה שהו' בתקנת הציבור רוב מנין ורוב בנין טעם אחר בדבר כמו שיבואר בס"ד במקומו, ולפי דברי רמב"ן ז"ל יש לפרש נמי סוגי' דמס' ב"ק דף קי"ו הנ"ל דהם היו חושבין דר' מאיר הוא יחיד בדין זה דדן דינא דגרמי לכן אף שר' מאיר היה חריף אשר לא היה בדור כמותו מ"מ אין הלכה כוותי' נגד רבים כיון דהוא יחיד נגד רבים כמו שכתב הרמב"ן ז"ל דאין דבריו של אחד במקום שנים לכן חשבו להביא ראי' מסתם מתני' דהוי ג"כ רבים ואיכא רבים לגבי רבים ואז הולכין אחר רוב חכמה וכיון דדחה ר' אילעי ממתני' ציוה לילך לר' שמעון בן אליקים ור' אלעזר בן פדת דדנו דינא דגרמי ר"ל שהם בעצמן דנו שיכולין להכריע בראיות שכן הלכה כיחיד וכשבא ר' אבא לשם אמרו לו שאין להם ראי' מכרחת מכח סברתם רק שרצו לפשוט מסתם מתני' דהוי רבים וברבים נגד רבים יש לילך אחר רוב חכמה לכן קיי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי וא"ש, ועיין מה שכתב בש"ך ח"מ סי' רמ"ב בהנהגת איסור והיתר על דברי הג"א במס' ע"ז דף ז' הנ"ל מה שכתב בשם אור זרוע ועיין מה שהשיג עליו בשו"ת שער אפרים סי' י', ועיין עוד במס' עירובין דף י"ג ע"ב ובחי' ריטב"א שם ובס' עין יעקב ובס' אש דת בפ' משפטים דף כ"ד ע"א ודע דכתב מוהרי"ט בספר ב' חלק יו"ד סי' ל"ג דף כ"ד דאין לעשות ס"ס היכי דספק אחד הוא אולי הלכה כמיעוט דמיקיל כיון דתורה אמרה אחרי רבים להטות ליכ' ספק ולא עבדינין ס"ס רק במחלוקת שקול ולא בכה"ג ולפי משמעות רוב הפוסקים דלא אזלינן בתר רוב חכמה רק בתר רוב מנין נראה אפילו אם המיעוט הם חכמים ביתר שאת מרוב מ"מ לא נכנס בגדר הספק כיון דתורה אמרה לילך רק בתר רוב מנין ועמ"ש בס"ד בפרט ד':

פרט ד

יבואר ביאור סוגי' הש"ס במס' ע"ז דף ז' בענין מחלוקת חכמים מיעוט נגד רובא או יחיד נגד יחיד וחד מנהון גדול בחכמה יותר

יג] גרסינן במס' ע"ז דף ז' ע"א ת"ר הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר, לחכם ואסר לא ישאל לחכם ויתיר היו שנים אחד מטמא וא' מטהר א' אוסר וא' מתיר אם היה א' מהם גדול מחבירו בחכמה ובמנין הלך אחריו ואם לא הלך אחר המחמיר ר' יהושע בן קרחא אומר בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המקיל אמר ר' יוסף הילכתא כר' יהושע בן קרחא עכ"ל, ורבינו הגדול רש"י לא פירש כלום והרי"ף והרא"ש הביאו כל הסוגי' הנ"ל ודברי ר' יוסף דהלכה כריב"ק ולא פירשו כלום ואולם בהגהת הרא"ש כתב וז"ל ואם זה גדול בחכמה וזה גדול במנין הלך אחר הגדול במנין פי' תלמידים הרבה אי נמי שרוב תלמידי' אומרין כמותו עכ"ל בשם א"ז ונלמד מדבריו (א) שהגדול במנין עדיף מגדול בחכמה (ב) מפרש ב' פירושים בתיבת במנין, וראיתי בראב"ד בפרק א' מעדיות משנה ה' דגם שם נזכר גדול בחכמה ובמנין פי' וז"ל הא דקתני בחכמה ובמנין, מנין שנים קאמר והכי איתא בירושלמי עכ"ל, והריטב"א במס' ע"ז שם כתב ב' פירושים וז"ל גדול בחכמה ובמנין פי' במנין שנים ששימש ת"ח יותר, או במנין תלמידים שנמנו עמו בהוראה זו הלך אחריו בין להקל בין להחמיר עכ"ל, ונראה דגם רשב"א בתשובה סי' רנ"ג הבין ג"כ הפי' בחכמה ובמנין או מנין שנים או מנין תלמידים הרבה, ולא מפרש שרוב תלמידים אומרים כמותו, דהא כתב שם וז"ל תחילת כל דבר אומר וכו' דהלכה פסוקה הוא הולכין אחר הגדול ממנו בחכמה ובמנין ואפילו בשעת הדחק אין סומכין על הקטן בחכמה ובמנין וכן במקום מחלוקת יחיד ורבים יע"ש וכן העתיק רמ"א בח"מ סי' כ"ה סעיף ב' תרוייהו גדול בחכמה ובמנין וגם יחיד נגד רבים משמע שמפרש תיבת במנין כא' מפירושים הנ"ל ודלא כחד פי' בהג"א וריטב"א שרוב תלמידים אומרים כמותו דא"כ היינו יחיד נגד רבים דאפילו תלמידיו כתב רמב"ם בפרק י"א מסנהדרין הלכה ז' בדיני ממונות ובטומאות וטהרות הרב ותלמידו מונין אותם כשנים ועיין במס' סנהדרין דף ל"ו ובכסף משנה שם ועיין בש"ך סי' רמ"ב בהנהגת או"ה והנה דברי הג"א הובא ג"כ להלכה בסמ"ע ח"מ סי' כ"ה ס"ק י"ח באין חולק, ולכאורה יש להתבונן מנלן להג"א האי דינא דלמא הפי' בבריית' דבעי תרווייהו שיהיה גדול בחכמה ובמנין אבל בחדא מינייהו שקול עם חכם החולק ואזלינן בתר המחמיר מיהו אם הפירש במנין ר"ל תלמידים שנמנו עמו בהוראה זו אזי מוכח דבע"כ הפירש דבחדא מינייהו סגי דהא אם רבים ס"ל כוותי' אפילו אם אינו גדול בחכמה מחבירו הלכה כרבים דמקרא מלא דיבר הכתוב אחרי רבים להטות ובע"כ ההכרח לדחוק ולפרש שמה שאמר ובמנין הוא וא"ו המחלקת כאילו אמר או במנין ונשמע לפ"ז היכי דאחד גדול בחכמה מחבירו הלכה כוותי' אפי' להקל באיסור דאוריית' ולפ"ז אין צריך שיהיה לו מנין שנים או שיש לו תלמידים הרבה רק גדול בחכמה לבד סגי, ומה שכתב הג"א אם אחד גדול בחכמה וא' במנין הולכין אחר גדול במנין כתב בשו"ת שער אפרים סי' י' דלמד ממה דקיי"ל הלכה כב"ה נגד ב"ש לפי שב"ה היה רוב מנין אף דב"ש מחדדי טפי כמ"ש בפ"ק דיבמות והיה גדולים ואפ"ה הוקבע הלכה כב"ה א"כ גדול במנין עדיף ועיין בש"ך סי' רמ"ב ואולם לפי' ב' שכתב הג"א שפי' במנין ר"ל תלמידים הרבה קשה מנין להג"א דמנין לבד הוא מעלה ושעדיף מגדול בחכמה דלמא בעי תרווייהו בחכמה ובמנין ומב"ה ליכא ראי' דהא במס' יבמות איתא דב"ה היו רובא ולא נזכר שם שהיה להם תלמידים יותר מב"ש וצ"ע:

יד] וראיתי בתשובת רשד"ם חלק א"ח סי' ל"ה שהבאתי בפרט ג' שהביא ראיה לדבריו דאזלינן בתר רוב חכמה וכן במילי דציבור אזלינן בתר רוב בנין כתב וז"ל וכן יש לדקדק מה שאמרתי מדברי הרא"ש רפ"ק דע"ז שהביא הברייתא בצורתה ואם היו שנים וכו' אם היה אחד מהם גדול מחבירו בחכמה ובמנין וכו' ואם איתא דלעולם יש לילך אחר רוב מנין כך הוי לי' לומר אם אחד מהם גדול במנין מדאמר גדול בחכמה ובמנין משמע ודאי אעפ"י שא' מהם גדול במנין אם חבירו גדול בחכמה אין לומר להלך אחר רוב מנין אלא דוקא כשהוא גדול בחכמה ואעפ"י שנראה מדברי הגהת רא"ש שחולק שכתב וז"ל ואם זה גדול בחכמה וזה במנין וכו' לכאורה נראה דפליג ארא"ש ואפילו כן הוא דעת הרא"ש עיקר דהוא בתרא וכ"ש דאפשר לומר כיון דשניהם חכמים אעפ"י שאחד מהם חריף יותר כיון שחבירו זכה לתלמידים רבים מה שלא זכה חבירו ראוי לילך אחריו אי נמי כיון שרוב תלמידים הסכימו לדעתו יש לנו לילך אחריו ומ"מ שמעינן דצריך שיהיו שניהם חכמים גם רוב מנין ג"כ חכמים לא רבים כל דהו וא"כ יש לנו לומר שגם מכאן יש ראיה למה שאמרתי דרוב מנין לאו רוב המון קאמר עכ"ל ולא הבנתי במה שהביא ראי' מרא"ש הא מגופא דברייתא מוכח כן הא הרא"ש לא העתיק רק לשון הבריית' והנה לפי ראייתו לכאורה אכתי קשה דהוי ליה לתנא דבריית' למיתני חידוש דאפילו אם אחד גדול בחכמה ואחד גדול במנין דגדול בחכמה עדיף וצריך לומר דלפי מה שכתב עכשיו רשד"ם חזר ממ"ש מעיקרא בתשובה דרוב חכמה עדיף רק דשקולין הם וא"כ הפי' בברייתא כך אם אחד גדול מחבירו בתרוייהו בחכמה ובמנין אזי הולכין אחריו אפילו להקל דעדיף כחו מחבירו ואם לאו ר"ל שאחד גדול בחכמה ואחד במנין או ששקולין בחכמה ובמנין הולכין אחר המחמיר דחכמה ומנין שקולין הם, ולפי מ"ש בסוף בכוונת הג"א מוכח היכי שבשניהם חכמה רוב מנין המעמיד תלמידים הרבה או רוב תלמידים מסכימים עמו עדיף רק רוב המון שאין להם דעת בעסקי ציבור לעשות הטוב והישר אזי רוב בנין החשובים עדיף וא"כ משמע דלדינא מודה בדיינים רוב מנין עדיף מרוב חכמה כיון דגם הרוב הם חכמים אף שמיעוט חריף ביותר עדיף רוב מנין:

טו] והנה רש"י ורי"ף ורא"ש לא פירשו כלום בדברי ר' יהושע בן קרחא ומשמע דהבינו דלא פליג רק על מה שאמר בסיפא ואם לאו הלך אחר המחמיר ר"ל בשקולין לעולם הולכין אחר המחמיר ואפילו בשל סופרים על זה חולק כיון דשקולין הוי ספיקא דרבנן דאזלינן בכל מקום לקולא אבל ברישא דאחד מהם גדול מחבירו בחכמה ובמנין מודה לת"ק דהולכין אחריו אפילו להקל לא מבעי' לפי' שרוב תלמידים אומרים כמותו דבוודאי הולכין אחריו כיון דתורה אמרה אחרי רבים להטות ואפי' בשל סופרים היכי שרוב מחמירין אזלינן בתרייהו דהא דקיי"ל ספק דרבנן לקולא היינו בספק השקול ולא היכי דרוב לאיסור רק שאפילו לפי אינך פירושים שפי' מנין בשנים או במנין שיש לו תלמידים הרבה מ"מ לא נראה שחולק ריב"ק כיון דלא מוכרח אפושי פלוגתא לא מפשינן וכן הבין הרשב"א במס' חולין דף מ"ד ע"א ד"ה אלא, והנה יש להתבונן מ"ט דת"ק דאמר אפילו בדרבנן אזלינן לחומרא הא הוא הלכה פסוקה בש"ס דספיקא דרבנן לקולא הגם שכתב המרדכי ריש פ' החולץ דמצינו בכמה דוכתי בש"ס דספיקא דרבנן לחומרא כבר כתבו רבותינו האחרונים ז"ל ליישב, ונלענ"ד דהנה כתב המשנה למלך בפרק ז' ממלוה ולוה ה"ו בשם תשובת מוהרש"ח סי' כ"ד דמחלוקת הפוסקים הוי כדין תרי ותרי ופשוט דה"ה מחלוקת חכמים בזמן הש"ס הוי כדין תרי ותרי וכן הדעת מכרעת דמה לי אם עדים מכחישים זה את זה אם חתיכה זו אסורה או מותרת או שחכמים מחולקים זה אוסר וזה מתיר, ולכאורה נראה היכי דב' עדים אומרים חתיכה זו שמונחת לפנינו הוא חלב וב' עדים מכחישים ואומרים שחתיכה זו שומן ובא אחד ואכל אותה חתיכה חייב אשם תלוי אפילו להסוברים במס' כריתות דף י"ח ע"א דאינו חייב אשם תלוי רק כשהיה לפניו ב' חתיכות אחת חלב ואחת שומן ואכל אחת מהם דהוי כאיקבע איסורא אבל בחתיכה אחת ספק חלב פטור דלא איקבע איסורא מ"מ הכא אפילו בחתיכה אחת חייב דזהו גופא דאיכא לפנינו כת המעידים שהוא חלב וכת המעידים שהוא שומן הוי איקבע איסורא כמו דמוכח ממ"ש הרמב"ם בפרק ח' משגגות הלכה ג' ובכסף משנה בתירץ בתרא היכי שיש עד אחד שמעיד על חתיכה שהיה חלב אף דעד שני מכחישו מ"מ הוי איקבע איסורא ומכ"ש בתרי לגבי תרי, לפ"ז יש לומר דה"ה באיסור דרבנן לפמ"ש הש"ך ביו"ד בכללי ס"ס ס"ק כ' באם נתערב איסור דרבנן חד בחד אעפ"י שאינו דבר חשוב ואח"כ נאבד אחד מהן ולא נודע איזה הוא אזלינן לחומרא ולא אמרינן ספיק' דרבנן לקולא כיון שהיה מוחזק איסור בא' מהן הוי לי' ספיק' דרבנן דאיתחזק איסור' דסובר ר' יוסי במס' עירובין דף ל"ז דאזלינן לחומרא ומ"ש הש"ך בסי' קי"ג ס"ק ג' דבריו תמוהין כמו שתמה הפר"ח ופלתי שם ה"ה היכי דאיכא כת עדים שאומרים חתיכה זו אסורה מדרבנן וכת שני מכחישין או חד לגבי חד הוי ג"כ כאיקבע איסורא, אמנם בגוף הדין בספיקא דרבנן דאתחזק איסורא אי אזלינן לחומרא נחלקו ר' מאיר ור' יוסי במס' עירובין שם ולפ"ז יש לומר תנא קמא דמחמיר סובר כיון דשני חכמים מחולקים אי אסור אף דהוי רק איסורא דרבנן מ"מ הוי כמו ספיקא דרבנן דאיתחזק איסורא דאזלינן לחומרא דמחלוקת חכמים הוי כאיקבע איסורא ור' יהושע בן קרחא סובר כר' מאיר שם אפילו בספיקא דרבנן דאתחזק איסורא אזלינן לקולא או דסובר כמו דמוכח שם בתי' רבא להמעיין בגמ' ורש"י דבאיסור דרבנן אפילו איכא חזקה להתיר וחזקה לאיסור לא הוי איקבע איסורא וה"ה בעד לגבי עד:

טז] העולה מדברינו דמשמע לכ"ע דאם חכם אחד גדול בחכמה ובמנין הולכין אחריו אפי' באיסור דאו' להקל ולהחמיר באיסור דרבנן ואולם בדעת הרמב"ם נחלקו גדולי אחרונים ז"ל דהנה הרמב"ם כתב בפרק א' מהלכות ממרים הלכה ה' וז"ל שני חכמים או שני בתי דינין שנחלקו שלא בזמן הסנהדרין או עד שלא היה הדבר ברור להן בין בזמן אחד בין בזה אחר זה אחד מטהר ואחד מטמא אחד אוסר וא' מתיר אם אינך יודע להיכן הדין נוטה בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המקיל עכ"ל ולא מחלק בין אם היה גדול בחכמה ובמנין או לא ובכסף משנה שם הביא דברי הש"ס הנ"ל עם דברי ר' יוסף דהלכה כריב"ק וכ' וז"ל ומדתנא קמא מפליג בין גדול בחכמה ובמנין לאינו גדול משמע דריב"ק סובר אפילו אחד גדול מחבירו בחכמה ובמנין בשל תורה הלך אחר המחמיר וכו' לכך סתם רבינו ולא חילק עכ"ל וכ"כ בהגהת מיימוני ס"ק א' וז"ל הכי פסיק ר' יוסף כריב"ק ולא כתנא קמא דאמר אם אחד מהם גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו ואם לאו הלך אחר המחמיר יע"ש ולכאורה תמוה מאוד כיון דאחד מהם גדול בחכמה ובמנין דהיינו שרוב תלמידים אומרים כמותו הא מקרא מלא דיבר הכתוב אחרי רבים להטות דאפילו לרשד"ם הנ"ל בפרט ג' היכי דאיכ' רוב מנין ורוב חכמה בוודאי הולכין אחריו אפילו להקל, וראיתי בספר לחם משנה שחולק על הגהת מיימוני וכסף משנה ומשמע להדי' מדבריו דרמב"ם מודה היכי שא' גדול בחכמה ובמנין דהיינו שרוב תלמידים אומרים כמותו דהולכין אפילו להקל באיסור דאו' ולהחמיר באיסור דרבנן רק שלא הוצרך לפרש דהוא מילתא דפשיטא, ובאמת נתבאר מקמאי הנ"ל שריב"ק מודה לתנא קמא בבבא דרישא וכן הבין הרשב"א בתשובה סי' רנ"ג מיהו ברמב"ם דוחק לפרש כן כמו שכתב הלחם משנה דהוי לי' לבאר כדרכו להעתיק לשון הש"ס בכל מקום ובש"ך יו"ד סי' רמ"ב בהנהגות איסור והיתר העיר בזה וכתב לתרץ דרמב"ם סובר כפירש ראשין שבהג"א שיש לו תלמידים הרבה, ואפילו אינם אומרים דעתם וסובר ג"כ האי דינא שרוב תלמידים אומרים כמותו ולא הוצרך לכותבו דוודאי פשוט הוא דהולכין אחר רבים בכל מקום יע"ש וקצת קשה על תירוצו דהמעיין ברמב"ם בפרק ב' מהל' ממרים הל"ב יראה שמפרש מה דאי' במתני' במס' עדיות גדול בחכמה ובמנין ר"ל מנין חכמי הדור שאומרים כמותו, וה"ה כאן דאי' בלשון זה ג"כ הפירוש כן, ועיין במס' סנהדרין דף ל"ג ע"א ומצאתי בספר גט פשוט בקונטרס הכללים בסוף הספר כלל א' שהעיד ג"כ להקשות על הרמב"ם לפי פי' הכסף משנה וכתב לתרץ על פי הכלל שכתב הבית יוסף בח"מ סי' י"ג בשם תשובת רשב"א שאין הולכין אחר הרוב אלא רובו מתוך כולו דהיינו שרבו מתוך משא ומתן של כולם שהיו ביחד אבל כשמיעוט אינינו שם לא אזלינן בתר רוב שאילו היו שם שמא היה מראין טעם היפך מה שהסכימו הרוב ויודע הרוב בכך וכן מבואר בכמה שו"ת, ונראה דסבירא להו הא דאמרה תורה אחרי רבים להטות היינו היכי דכל הדיינים היו מקובצים יחד במקום אחד כמו בסנהדרין דהיו יושבין יחד ונושאים ונותנים בדין פנים אל פנים וכל אחד יודע טעם של חבירו משא"כ במחלוקת שאנו רואים בדברי הפוסקים זה אוסר וזה מתיר כל אחד כתב בספרו לפי דעתו בין שהיו החולקים בזמן אחד או בזה אחר זה כיון שלא עמדו למנין ולא נשאו ונתנו יחד פה אל פה יש לומר דלא אזלינן בתר רובא אלא הוי ספיק דדינא וזהו טעמו של הרמב"ם בפ"א מהל' ממרים הנ"ל דמשמע מדבריו אעפ"י שכנגדו היה גדול בחכמה ובמנין לא אזלינן בתר רובא כמו שפירש הכסף משנה משום דמיירי שלא נשאו ונתנו יחד בדין ולא היה רוב מתוך כולו עכ"ד גט פשוט, והנה הגאון ז"ל בא לחזק פי' הכסף משנה דריב"ק חולק גם ארישא וסובר בשל תורה הלך אחר המחמיר אע"ג דהמקיל הוא גדול ממנו בחכמה ובמנין דהיינו מנין תלמידים שאומרים כמותו משום דהבין דמחלוקת ת"ק וריב"ק מיירי שלא היה הויכוח בין חכמים פה אל פה רק כל אחד אומר דעתו בפני עצמו ובע"כ צריך לומר דנחלקו בסברא הנ"ל לת"ק לא בעינן רובו מתוך כולו ובכל גווני אמרה תורה אחרי רבי' להטות וריב"ק סובר דבעינן רובו מתוך כולו וכיון שלא היה הויכוח פנים אל פנים לא אזלינן בתר רובא והוי ספיקא דדינ' ומ"ש קמאי ובתראי ז"ל דבעינן רובו מתוך כולו משום דקיי"ל כר' יוסף דאמר דהלכה כריב"ק והנה בריש' דבריית' דהנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר דהאיסור הוא על השואל אם לא יודיע להחכם כבר שאלתי לפלוני החכם ואמר לי כמ"ש תוס' בד"ה הנשאל אבל אם אמר כבר שאלתי לפלוני חכם מותר אבל ודאי החכם יזהר שלא יתיר וה"מ כשאין שניהם יחד כששאל אבל כששניהם יחד כששאל יכול כל אחד לומר דעתו וא"כ לפי דברי גט פשוט דסיפא דבריית' היו שנים אחד מטמא ואחד מטהר מיירי שלא היה הויכוח כשהיו חכמים ביחד בע"כ צריך לומר דמיירי שעבר השואל ושאל לחכם השני ולא אמר לו כבר שאלתי לחכם פלוני ואסר לי דאל"כ דוחק לומר דמיירי בגווני דהחכם שני עבר בהיתר לו דהוא מילת' דלא שכיח דחכם בעל הוראה יהיה עובר על זה, או אפשר לומר דמיירי שכבר היה מחלוקת קדום בין חכמים בדין זה כל אחד היה אומר דעתו בפני עצמו לקבוע הלכה לדורות כשיארע דין זה ולא היה הויכוח פא"פ ואח"כ אירע מעשה ובא לשאול לחכם מורה הוראה דין זה והמורה הוראה אינו יודע להכריע ביניהם ועל זה סובר ת"ק דהחכם המורה כהגדול במנין אפילו להקל בדאוריית' ולהחמיר בדרבנן דאזלינן בתר רובא דלא בעי רובו מתוך כולו וריב"ק סובר שלא יהיה מורה הלכה למעשה כגדול במנין כיון דלא היה רובו מתוך כולו ויש להורות כדין ספיק' דדינא, ולפ"ז מוכח הטעם בדין דרישא הנשאל לחכם וטימא וכו' כמ"ש הרא"ש בשם ר"י דהטעם משום דכבר אסרו הראשון והוי חתיכה דאיסורא אין לסמוך על אחר שהתירו לו ודלא כספר תורת חיים שכתב שם הטעם דלא ישאל לחכם ויטהר משום דספיקא דדינא הוא דמאי חזית דאזיל בתר הך זיל בתר אידך לאשמועינן דאע"ג דאותו שטיהר גדול בחכמה ובמנין מהחכם שטימא אפ"ה הוי ספיק' דדינ' דלא אמרה תורה אחרי רבים להטות אלא היכי דשקיל וטרו בהדדי אבל היכי דלא שקלי וטרי בהדדי לא דקיי"ל שלשה דיינים שאמרו שנים מהם זכאי או חייב ואחד אומר אינו יודע יוסיפו דיינים כיון דלא אמר דעתו כמאן דלית' דמי דאיכ' למימר אילו היה יודע הי' מחזירין הכא נמי כיון דלא שקלי וטרי בהדדי לא אזלינן בתר רוב' דאיכ' למימר אילו הוי שקיל וטרי בהדי' דלמא הוי מודה לי' דכך הוא יע"ש דלפי דבריו משמע גם ת"ק דריב"ק מודה להך דינא דבעינין רובא מתוך כולו ולפמ"ש בגט פשוט נחלקו בזה אלא ע"כ הטעם כמו שכתב הרא"ש, ואולם באמת פי' גט פשוט בכוונת ברייתא ורמב"ם רחוק בעיני דסתמ' קתני ומשמעות לשון בריית' מיירי שהיו שניהם ביחד וכמ"ש ריטב"א וז"ל היו שנים פירש ונשאלה שאלה לפניהם כאחד וכו' יע"ש, וכן משמע פשטא דמילת' דבריש' קאמר שאל ישאל לחכם אחר והיינו זה שלא בפני זה אבל כשהם ביחד רשאי לשאול וכל אחד יכול להורות דעתו וגם דוחק לומר דרמב"ם כיוון לדין שכ' רשב"א הנ"ל דאין דרכו לכתוב דין שלא כתוב בפירוש בש"ס, והמחוור בעיני בישוב דברי הרמב"ם כמ"ש בס' שו"ת שער אפרים סי' י' דגם רמב"ם סובר הפירוש בברייתא כמ"ש שאר קמאי ז"ל כנ"ל דריב"ק מודה ברישא דהיכי שגדול בחכמה ובמנין חולק דהלכה כמותו דהיינו רבים ודין זה נשמע מצחות לשון הרמב"ם שמדייק בלשונו וכתב וז"ל ב' חכמים וכו' אם אינך יודע להיכן הדין נוטה וכו' בע"כ מיירי ששניהם שוין דאם היה אחד גדול במנין דהיינו רוב מנין פשיט' דהולכין אחר רבים ואיך שייך לומר שאינו יודע להיכן הדין נוטה הא דין תורה הוא דאחרי רבים להטות וא"כ ידע הדין וא"ש דסובר כשאר פוסקים וגם רשב"א בתשובה סי' רנ"ג פירש כן דריב"ק חולק רק אסיפ' וא"כ ליכ' מחלוקת בין רמב"ם ושאר קמאי ז"ל לדינא מיהו לכאורה נראה דמיירי שהיה רובו מתוך כולו ולקמן בפרט ו' אי"ה יבואר בס"ד דין זה:

פרט ה

יבואר אי בכל צורכי ציבור הולכין אחר הרוב: י] מקור

הדבר אי בצרכי ציבור הולכין אחר הרוב נובע מרבינו הגדול הרא"ש שכ' בתשובה כלל ו' סי' ה' וז"ל שאלת אם שנים או שלשה מהבינונים שבעיר יכולין להוצי' עצמן מן ההסכמה שעשו קהל או מגזירת חרם שיעשו על שום דבר, דע כי על עסק של רבים אמרה תורה אחרי רבים להטות ועל כל ענין שהקהל מסכימים הולכין אחר רוב והיחידים צריכין לקיים כל מה שיסכימו עליהם הרבים, דאל"כ לעולם לא יסכימו הקהל על שום דבר אם יהיה כח ביחידים לבטל הסכמתם לכן אמרה תורה בכל דבר הסכמה של רבים אחרי רבים להטות עכ"ל ומשמע דסובר כמו בדיינים שאמרה תורה לילך בתר רוב ה"ה בכל ענינים ועיין שו"ת ריב"ש סי' רמ"ט ותשובת מבי"ט חלק א' סי' פ"ז דף מ"ב ע"א ומסתימת דבריו משמע דבכל ענינים במינוי רב מרביץ תורה ושליח ציבור וכיוצא בזה אין בכח היחידים לבטל דברי רבים אף שמיעוט חפצים לקבל אחר למרביץ תורה או לש"ץ רק שמסרבים וממאנים בזה שרבים חפצים מחויבים לבטל דעתם דהא טעם זה שכתב דאל"כ לעולם לא יסכימו וכו' שייך בכ"מ, והנה בהגהת מיימוני בפרק י"א מתפילה ס"ק ב' כתב בשם רבינו הגדול מוהר"ם ב"ב ז"ל וז"ל אם יש קטטה בין הקהל ואין יכולין להשוות דעתם לברור ראשיה בהסכמת כולם זה אומר בכה וזה אומר בכה וכו' נראה בעיני שיש להושיב כל בעלי בתים שנותנים מסים ויקבלו עליהם ברכה שכל אחד יאמר דעתו לש"ש ולתקנות העיר הלכו אחר הרוב הן לברור ראשים הן להעמיד חזנים הן לתקן כיס של צדקה הן למנות גבאים סוף דבר כל צורכי קהל יעשה על פיהם ככל אשר יאמרו אם ימאנו המיעוט ויעמדו מנגד לשמור ככל הכתוב בו יש כח ביד הרוב או ביד שימנו הרוב עליהם לראשים להכריחם לכופם עד שיאמרו רוצים אנחנו והמסרב מלומר דעתו עפ"י הברכה בטלה דעתו וילכו אחרי רוב מקבלי הברכה, סוף דבר כופין בני העיר זה את זה לכל צורכי העיר שהם צריכים הרבה כי האי דתניא בתוספתא במס' ב"ב כופין בני העיר זא"ז לבנות להם בית הכנסת ולקנות להם ספר תורה נביאים כתובים וכופין בני מבוי זא"ז לעשות להם לחי וקורה למבוי וכו' אעפ"י שאין זה צורך גדול כל כך אפ"ה כופין כ"ש לשאר ענינים הנצרכים להם יותר עכ"ל והובא ככתבו וכלשונו בתשובת מיימוני השייכים לס' קנין סי' כ"ו, ואולם אני מסתפק בכוונתו אי ר"ל דוקא היכי שמיעוט אינם חפצים כלל למנות שום ראש או ש"ץ וכיו"ב בכה"ג כיון שהוא צורכי ציבור שפיר יכולין הרוב לסוף אבל היכי ג"כ חפצים לקבל רק שנחלקו מי יהי הרא"ש וכיו"ב אפשר לומר דאין יכולין לכוף למיעוט וכן משמע ממה שמביא ראי' שכופין בני העיר לבנות בית הכנסת וכו' דמיירי רק היכי שמוחים שלא לעשות כלל וא"כ חולק על הרא"ש הנ"ל ועיין במג"א סי' נ"ג ס"ק כ' ובש"ע ח"מ סי' קס"ג סעיף א' ורמ"א שם הביא ג"כ דברי מוהר"ם ב"ב הנ"ל וגם דבריו סתומין ויש לפרש ג"כ היכי שמיעוט אינם רוצים כלל צרכי ציבור הגם שלכאורה מתחילת דברי מוהר"ם שכתב אם יש קטטה ואין יכולין לברור ראשים בהסכמת כולם משמע קצת שנחלקו מי יהי' הראש מ"מ יש לדחות דר"ל שקטטה ביניהם שקצתם אינם רוצים במינוי הראש כלל ובצרכי ציבור וא"כ יש להסתפק בכוונתו אי יכולין הרוב לכוף למיעוט היכי שכולם מרוצי' לקבל אחד לצורכי ציבור רק שמחולקים למי יקבלו. וראיתי בשו"ת רשב"א סי' תשס"ט שכתב וז"ל שאין רשות ביד אדם להסתלק ולפטור עצמו מתקנת הקהל ולומר לא אכנס בתקנות וכיו"ב לפי שהיחידים משועבדין לרוב וכמו שכל הקהל משועבדי' לב"ד הגדול או לנשיא כך כל יחיד שבו משועבד לציבור שבעירו וכן המנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו והמנודה לעירו מנודה לעיר אחרת כשם שהמנודה לנשיא מנודה לכל עכ"ל, לכאורה יש לומר ג"כ בכוונתו היכי שרוצה להסתלק לגמרי מצרכי ציבור, ואולם בשו"ת דברי ריבות בסי' ס"ח דף כ"ט ע"ב הבין שסובר כתשובת הרא"ש ונראה דהוכיח כן כיון דכתב דציבור הוא כב"ד הגדול וכנשיא משמע להדי' דסובר בכל ענינים מחויב יחיד לשמוע לדברי הרוב, אך מה שמשוה דעת הגהת מיימוני בשם מהר"ם לדברי הרא"ש לכאורה לא מוכרח וע"ע בשו"ת דברי ריבות סי' קי"ו, מיהו מסתמא אינו חולק הרא"ש על מוהר"ם רבו. וכן מצאתי בשו"ת לחם רב לבעל לחם משנה שכתב בסי' ב' בכוונת הג"מי הנ"ל שסובר כרא"ש שאפילו היכי שהיחיד רוצה לקבל מרביץ תורה וכיו"ב זה שהוא מצרכי ציבור רק שמחולקי' למי יכולין הרוב לכוף למיעוט לקבל את החפצי' בו וכן הבין בשו"ת מוהראנ"ח סימן מ"ב ומי יבוא אחר הכרעתם:

חי) אמנם בשו"ת מוהרי"ק שורש ל' כתב בשם רבינו שמחה אפילו יחיד יכול למחות בשליח ציבור והיינו היכי שרוצה לקבל לש"ץ אחר שאין רוב חפצים בו ומובא בבית יוסף א"ח סי' נ"ג ועיין בדרכי משה ס"ק ו', וראיתי במג"א ס"ק כ' שכתב שם בשם שו"ת רשד"ם ומוהרבצ"א דבכל מינויים יכול יחיד למחות ואפילו במרביצי תורה היכי שרוצה לקבל אחד, ולכאורה קשה להבין הטעם אמאי יכול למחות בכל מינוים דשאני שליח ציבור כמבואר שם הטעם משום שהתפלה היא במקום קרבן תמיד ובאים משל ציבור ואין ראוי' שיהי' שלוחם מקריב שלא מדעתם כמ"ש מוהרי"ק הטעם משא"כ בשאר מינויים, ואולם לאחר העיון ראיתי שרבינו בעל מג"א ז"ל קיצר כאן כי הביא דין זה בשם שו"ת הנ"ל משמע שמטעם אחד הורו כן והמעיין בגוף דבריהם יראה שהם חלוקים בטעמם ונפקא מיני' טובא לדינא, הנה בשו"ת רשד"ם חלק מ"ח סי' ל"ז אחר שכתב הטעם בשם מוהרי"ץ כנ"ל וז"ל וה"ה והוא הטעם כאשר צריכין צריכין למרביץ תורה להעמיד ש יחיד יכול למחות משום דבת"ח כולהו איתנייהו בי' שלפעמי' הוא שליח ציבור בימים נוראים ולומד תורה כ"ש שאין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ עכ"ל, וא"כ דוקא במרביץ תורה שייך האי טעמא וכן היכי שלפעמים הוא שליח ציבור משא"כ היכי שנסתר טעמים הללו כגון במורה הוראה באיסור והיתר ודיני ממונות אין היחיד יכול למחות מלקבל אותו שרוב חפצים בו, ואולם בשו"ת רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל סימן כ"ה דף פ' ע"ב מוכח דסובר דכל מינויים ואפילו במינוי חכם שיאנו מרביץ תורה, אף במילי דלא שייך טעם הנ"ל מ"מ יכול יחיד למחות דסובר דציבור כשותפים בכל ענינים המוטל על הציבור ובכל המינויים הצריכין לציבור כנאמנים וגובה המס ושלוחי ציבור וכיו"ב צריך לדעת כולם שכן מבואר בתשובת רשב"א כתיבת יד וכן בתושבת רשב"א הנדפס בסי' של"א חשש על הרוב (וצ"ע ועיינתי שם ולא מוכח כלל דוק ותשכח) וכתב אח"כ וז"ל ואם תשאל והרי כתב בתשובה אם הסכימו קהל לעשות תקנות והתנו עליהם ואחד מן הקהל מוחה אם חייב אותו יחיד לקבל אותו הסכמה והשיב שורת הדין בהסכמת בני מדינה כל שרוב מסכימין ומתקנין ומקבלין עליהם אין משגיחין לדברי היחיד שרוב כל עיר ועיר אצל יחידים הם כב"ד הגדול אצל כל ישראל ואם גזרו הם גזירתם קיימת והעובר על חרם שלהם נענש כדכתיב במארה אתם נארים וכו' תשובתך בצידך שניא היא תקנות וגדרים וענייני ציבור כגון מינויים וכיוצא בהן דתקנות וגדרים ראוי לילך אחר הרוב, ועל זה אמרה תורה אחרי רבים להטות דאלת"ה א אין תקנה וגדר לציבור לעולם כי שכיחא מיעוטא המתפרצים אבל עניני הציבור הרי כולם כשותפין הם והמיעוט יכול למחות וכיו"ב כתב מוהרי"ק ז"ל סי' קפ"ח ואפשר דגם הרא"ש ז"ל בכלל ו' דאזיל בתר רובא ולא חושש למיעוטא בתקנות וגדרים דוקא מיירי ולא במינוים וכיו"ב עכ"ל, וא"כ שפיר כתב המג"א בשמם בכל המינוים היחיד יכול למחות רק נחלקו בטעמא ובס' פרי מגדים שם בס"ק כ' ראיתי שתמה למה ברב וכדומה יכול למחות ולא הי' לפניו ספרי תשובת הנ"ל שמבואר הטעם וכמדומה שגם לפני מג"א לא הי' לפניו ספרים הנ"ל לעיין בהם רק מה שהועתק בס' כנסת הגדולה ושם לא ביאר היטב הטמם לכן חשב שטעם אחד להן והמעיין בגוף דבריהם ראה דנחלקו, וראיתי בס' כנסת הגדול' בהגהות ב"י סי' נ"ג שהביא תשובה הנ"ל בקיצור וגם תשו' הר"ש הלוי וכתב אח"כ וז"ל ויש לתמוה האיך נעלם ממנו תשובת רשד"ם ויראה דלא פליגי רשד"ם והר"ש הלוי דרשד"ם מיירי במי שאינו ראוי להיות מרביץ תורה דעל זה אפילו יחיד מוחה ור"ש הלוי מיירי במי שראה להיות חכם, ועוד נ"ל דלא דיבר רשד"ם אלא כשיחיד מונע למנות את זה אבל מסכים למנות אחר אבל אם מוחה שאינו רוצה שיהי מרביץ תורה בקהל הא וודאי פשיטא שאין במחאתו כלום ואפי' המיעוט כופין לרוב כמ"ש ר"ש הלוי, ויראה שאף ביחיד המסכי' למנות אחר אם אותו שמסכימין הרוב למנותו הוא ראוי יותר מזה שרוצים המיעוט למנותו פשיטא דיכולין הרוב לכוף למיעוט ואפשר שאפילו המיעוט יכולין לכוף לרוב עכ"ל, ומג"א הביא רק תירץ ב' ועל תי' א' קשה טובא דהמעיין בגוף תשובת רשד"ם מבואר דסובר אפילו במי שראוי להיות מרביץ תורה מ"מ יכול יחיד למחות כשרוצה לקבל אחר, ובפרט בתשו' מוהרב"א ז"ל מבואר הטעם דהוי כשותפין בעניני ציבור ובכה"ג לא אמרה תורה לילך אחר רוב, ואולם תי' ב' הוא פשוט ומבואר בקמאי ז"ל היכי שיחיד מוחה שלא לקבל כלל בודאי כופין אותו כיון שהוא צרכי ציבור ואפי' מיעוט למרובים כדאי' בח"מ סימן קס"ג ס"א דכופין לבנות בהכ"נ ס"ת נביאים כתובים וכל צרכי ציבור וה"ה חכם להורות וכל הפלפול בתשובת הגאונים ז"ל הוא רק כשיחיד רוצה ג"כ לקבל מורה הוראה וכיו"ב בעניני צרכי ציבור רק שנחלקו למי וכל זה פשוט, העולה דלכאורה הוא מחלוקת בין הרא"ש והרשב"א בכתיבת יד לרא"ש בטל דברי יחיד וכל אשר יאמרו הרבים מי למנות וכיו"ב מחויב לשמוע ולרשב"א בכתיבת יד כמ"ש בתשובת רבינו בצלאל ז"ל יכול למחות וכפי הנראה מדברי רבינו שמחה שמובא במהרי"ק שכ' רק בש"ץ יכול למחות כשרוצ' לקבל אחר בע"כ סובר בשאר המנוים אין יכול למחות וכבר נתבאר שבס' דברי ריבות ושו"ת לחם רב ושו"ת ראנ"ח בדברי מוהר"מ ב"ב המובא בהגהת מיימוני שסובר שיחיד אין יכול למחות אפי' כשרוצ' לקבל אחר ויכולין הרוב לכוף למיעוט לקבל את מי שחפצים בו ובכל המנוים הדין כן:

יט) ונלענ"ד אפילו להסוברים שיחיד יכול למחות אין פירושו שיכול לכוף לרוב שיסכימו לדעתו בזה לא מסתבר כלל דאי נימא שכל אחד יכול לכוף א"כ יתבטל המינוי והא הציבור צריכין למרביץ תורה או לש"ץ וכיו"ב רק שנראה שס"ל שאין יכולין לכוף למיעוט שיסייע להוצאות והצטרכות די סיפוקו של חכם וש"ץ אבל מ"מ אלים כח הרוב לקבל לאותן שרוב חפיצים, יש ללמוד זה ממה שכתב בתשובת ראנ"ח חלק א' סי' מ"ב הובא בכנסת הגדולה א"ח סי' נ"ג לענין ש"ץ וז"ל הא דכתב מוהרי"ק בשם רבינן שמחה דיחיד מוחה בחזנות לא חולק על מוהר"פ בתשובת מימוני דרבינו שמחה מיירי שלא לכוף את היחיד ההוא לקבל את הרב ולפרוע לו חלקו אבל כל שהציבור מרוצים בחזון אחד והיחיד אינו רוצה אינו בדין כלל שהציבור יודחה מפני היחיד אלא פי רוב כדברי מוהר"ס ז"ל החזן עכ"ד וא"כ ה"ה במורה הוראה דינא ועיין בשו"ת לחם רב סי' זו במג"א סי' נ"ג סעיף י"ט על מ"ש בש"ע שיכול למחות ולעכב ולומר אינינו רוצה שפלוני יהיה ש"ץ דהוא רק לענין סיוע משמע דיכול לבטל המינוי, וכן משמע במג"א ס"ק כ' מה שכתב בשם רש"י שסבירא ליה שיכול למחות לגמרי וצ"ע:

כ) ואולם כבר כתב בשו" צ"צ סי' א' ומג"א בסי' נ"ג ס"ק כ' דהמנהג אפי' בש"ץ ומכ"ש בשאר מינוים במור' הוראה וכיו"ב לילך אחר רוב למי שחפצים בו אף אי מיעוט רוצים לקבל אחר ומשמע שכופין למיעוט לסייע בכל ההצטרכות מיהו היכי דאיכא רוב מנין ורוב בנין שהם עשירים מתנגדים כבר נתבאר בפרט ג' וד' שדעת רשד"ם בא"ח סי' ל"ו שרוב בנין עיקר, ובשו"ת צ"צ כתב דבעינן רוב מנין ורוב בנין דשקולים הם ועיין בהגה"ה שם, וראיתי בשו"ת לחם רב שחיבר בעל לחם משנה סי' ב' שכ' וז"ל צריך אני לברר רוב זה מהו אם הוא רוב הקהל בין אם הם עניים או עשירים דלא אזלינין אלא בתר רוב דיעות או דלא אזלינין רק בתר רוב בעלי המס דבתשו' רא"ם כתב דבתקנות להסכמות הקהל אזלינין בתר רוב בין שיהיו עניים בין שיהיו עשירים וקשה דהא בתשובת מוהר"מ ב"ב בס' קנין הנ"ל כתב לכל צרכי הקהל ילכו אחרי רוב בעלי המס שכ' שם שיש להושיב כל בעלי בתים הנותנים מס ומכאן הוכיח הרשד"ם דאזלינין בתר רוב ממון, ונראה דסובר רא"ם דמוהר"ם מיירי בענינים הנוגעים לממון כגון כיס של צדקה וכן חזנים לפי מ"ש רשב"א הובא בב"י סי' נ"ג הפרעון לפי ממון לכן אזלינין בתר רוב ממון אבל היכי שאין נוגע לממון כלל כגון תקנות למיגדר מילתא אזלינין בתר רוב נפשות, ועיין בשו"ת דברי ריבות סי' רכ"ז דף קי"ו שמביא ג"כ דברי תשובת רא"ם דאזלינין רק בתר רוב אפי' יהי' עניים או הדיוטות והמיעוט עשירים וחכמים, ואינו מחלק חילוק הנ"ל, ובכה"ג בא"ח סי' נ"ג הביא רק דברי רשד"ם ונראה שמסכים לדבריו ועיין שו"ת רשד"ם חלק יו"ד סי' רכ"ז וכבר נתבאר בפרט ב' וג' כיו"ב מחלוקת בדייני' אי אזלינין בתר רוב חכמה או רוב מנין דהרשד"ם מדמה העניני' זה לזה, ואולם כל זה הוא מדינא להסוברים דאזלינין בתר רוב במינוין נחלקו אי בעי רוב מנין או רוב בנין אבל כבר תיקנו קמאי ז"ל והנהיגו דבעי רוב מנין ורוב בנין עיין בשו"ת הרא"ש כלל ו' סי' ג' ובח"מ סי' קס"ג ס"ג ובסמ"ע שם, ואין המיעוט יכול למחות נגד רבים אפילו כשרוצים למנות לאחר רק שלא מסכימים באותו שהרוב חפצים:

כא] ואכתי פש גבן לברר אם רוב יכולין לתקן תקנות בדבר שאינו למיגדר מילתא והתיקון הוא בדבר רשות במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי כי ראיתי בענין זה מבוכה בין קמאי ובתראי ז"ל מקור הענין נובע דאיתא במס' ב"ב דף ח' ע"ב בברייתא וז"ל רשאין בני העיר להתנות על המידו' ועל השערים ועל שכר פועלים ולהסיע על קיצתן עכ"ל ופי' רש"י להתנו' על המידו' להגדיל את סאת העיר או להקטין ועל השערים שער חיטין שלא ימכרם שנה יותר מכך וכך דמים, ולהסיע על קיצתן לקנוס את העובר על קיצת דבריהם להסיעם מזה מדין תור' עכ"ל, ומשמע מסתימת דברי רש"י שסובר אפילו לא הסכימו כולם מעיקרא רק רוב העיר לבד יכולין לכוף למיעוט, ואולם בשו"ת מוהרי"ק שורש ק"פ האריך לבאר דעת רבינו תם המובא במרדכי שם דהא דקתני רשאין בני העיר וכו' דוקא היכי דהתנו מתחיל' מדעת כולם ובכה"ג רשאים להסיע מדין תור' לקנוס למי שעבר בדבר שכבר נתרצה בתקנה זו אבל אם לא נתרצו המיעוט בתקנה אין כח לבני העיר אפי' רוב להכריח למיעוט ומבואר עוד במרדכי בשם מוהר"ם כעין דברי ר"ת וז"ל אבל לשנות שלא מדעת כולם במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי ולא מגדר מילתא הוא אין שומעין להם לעשו' תקנה לעצמן שלא כתור' עכ"ל ולא מיקרי מגדר מילתא אלא במילי דשמיא שהדור פרוץ לעבור על דבר תור' יש כח לדוב לעשו' שלא בהסכמת כולם כעין דאיתא במס' יבמו' דף צ' ובשו"ת רד"ך בית י"ב חדר א' הביא מחלוקת קמאי ז"ל בזה כנ"ל לדעת ראב"י המובא במדרכי אפילו לא הסכימו כולם מעיקרא אלא שרוב הקהל מסכימים יכולין לכוף למיעוט ולר"ת ומהר"מ ורבינו יוסף טוב עלם ס"ל דוקא היכי שנהגו כבר מקדם או שהתנו מדעת כולם יע"ש ועיין בשו"ת מהריב"ל חלק א' סימן מ"ד, ובסי' מ"ז שכתב שבתשובת רבינו אלי' מזרחי הרחיב הדיבור בזה והוא בתשו' רא"ם דפוס ישן סי' נ"ז וראיתי בריטב"א במס' ע"ז דף ל"ו ע"ב שכתב וז"ל וכן הי' אומר מורי הרב ז"ל דכל תקנה שרוב הציבור והוא החשוב במנין ובחכמה הסכימו בה אעפ"י שהמיעוט עומדין וצווחין הרי הם חייבין במה שהסכימו הרוב ובלבד שיהי' נראה לרוב ההוא דיש בגזירה ההוא תקנה לציבור מתקנין כן על הכל בשוה ואם יש בעיר חבר העיר צריך לעשו' כן מדעתו ואם לאו אין במעשיהם כלום כדאיתא בפ' קמא דב"ב דף ט' ע"א עכ"ל משמע להדיא דסובר אפי' תקנה בדבר רשות ואינו למיגדר מילתא יכולין הרוב לכוף למיעוט ודייק וכתב דבעי רוב מנין ורוב בנין, וראיתי בשו"ת רשד"ם חלק יו"ד סי' קי"ז שהאריך מאוד בדיעו' הללו והקש' על שיטת ר"ת וסייעתו מאי טעמא הא בפ"ק דחולין דף י"א ילפינין דאזלינין בתר רובא וכן במס' ע"ז דף ל"ו הוכיח הש"ס מקרא דמהני גזירת רוב הציבור וכתב לתרץ וז"ל ונראה דסברת ר"ת וסייעתו דאחרי רכים להטו' לא מיירי רק בדבר הנוגע לקיום התור' או מצות כסנהדרין ותשעה חניו' ואפי' ברובא דליתא קמן מ"מ הוי לקיום דבר תור בהא הוא דקפיד רחמנא דניזל בתר רובא דאי לאו הכי אין קיום והעמדה לתור' אם כל אחד יברור דרך לעצמו אבל בדבר הרשות לא איכפת לי' לקב"ה דלמה יפסיד היחיד בשביל המרובים ואפשר לומר אפי' הראש ז"ל דנקיט קרא דאחרי רבים לאו למימרא דבדבר הרשו' חייבים אנו לילך אחר רוב מן התור' רק אסמכתא בעלמא משום דאיכא למימר דסברא הוא כיון שתור' אמר' שנילך אחר רוב דבר תור' סברא הוא דבכל דבר שיפול מחלוקת בין רבים שנילך אחר רוב, וכן האי דמס' ע"ז הוא למיגדר מילתא במילי דשמיא אבל לדבר הרשו' לא שהרי איצטרך קרא לומר דרובו ככולו א"כ יש לומר היכי דאיתמר איתמר ואין לך בו אלא חידושו לכן הוכרח ר"ת וסייעתו לדחוקי ולפרש בברייתא בב"ב כנ"ל, ואולם רש"י וסייעתו ס"ל כיון דגלי קרא לילך בתר רוב אפי' במילי דרשו' בטל מיעוט לגבי רוב עכ"ד וע"ע שם בסי' קי"ח מיהו כתב רשד"ם אפילו לסוברים שרוב כופין למיעוט אפי' בדבר הרשו' דוקא דדבר שהוא תקנה לציבור הא לאו הכי לא שאם יעלה על דעת רוב הציבור לפטור לאחד מן המס לא מפני תקנו' הציבור אלא שרצונם בכך ודאי בכה"ג לא אמרינן שיש כח לרוב לכוף למיעוט וכן משמע להדיא בדברי ריטב"א כנ"ל

פרט ו

יבואר אי בעינן רובו מתוך כולו:

כב] כתב בית יוסף בח"מ סוף סי' י"ג בשם רשב"א בתשובה שאין הולכין אחר רוב בדיינים אלא מתוך משא ומתן של כולם אבל כשמיעוט אינינו לא שאולי אם הי' שם אותו אחד שמא הי' מראה טעם הפך מה שהסכימו הרוב ויודו הרוב בכך שאין רוב הבאה מ"מ אלא רוב הבא בתוך הכלל ומתוך משא ומתן עם הכלל והלא"ה לא עשה כלום עכ"ד וכתב ב"י שדוגמת זה כתב בסי' י"ח בשם הגהות הרא"ש ועיין שם בהגהו' מוהרל"ח ס"ק ה' ובשו"ת מוהרי"ט דספר א' בחלק ח"מ סימן ס"ח שכתב ג"כ דבכל תור' כולה רובו ככולו רובו מכלל כולו בעינין כדאיתא בפ"ק דהוריו' וכן לענין דיני נפשו' ודיני ממונו' יע"ש שהאריך בזה, ועיין בשו"ת מוהרלנ"ח בקונטרס הסמיכה. בנידון שאירע שגדולי חכמי צפת זצ"ל סמכו להגאון מוה' יעקב ביר"ב זצ"ל והי' צריך לזה גם דעת חכמים וגדולים היושבים בירושלים וחלקו עליהם חכמי ירושלים דאין יכולין לסמוך בזמן הזה והורה מוהר"י ביר"ב ז"ל שהסמיכה היא בתקפה כיון שהם רוב נגד חכמי ירושלים וחולק על זה מוהרלנ"ח דכיון שהי' רוב בלי משא ומתן מכולם לא מהני דרובו מתוך כולו בעינן והביא ראי' משו"ת רשב"א הנ"ל והמעיין שם בדף רע"ח ע"ב יראה שעלה על דעת מוה"רלנח דבעי דוקא שישאו ויתנו פא"פ כעין שהי' בסנהדרין שישבו כחצי גורן עגולה שיראו כולם זה את זה ולא מהני הסכמה כשנושאים ונותנים בכתב ולבסוף כתב וז"ל אפילו מי שיודה בזה דמהני לפחו' הי' צריך משא ומתן על ידי כתב וכיון שלא נעשה לא זה ולא זה לא נקרא הסכמת הרוב ואפילו מוהר"י ביר"ב וחכמי צפת שנחלקו המעיין בכל הקונטרס ובדף ל"ח יראה שמוהר"י ביר"ב ז"ל סובר שאותו ענין לא הי' רק הסכמה בלבד לעשו' סמוכים ולהיו' בורר אחד מהם לסמוך וכיון שלא הי' הוראה ולא הי' צריך משא ומתן בדין לא בעי רובו מתוך כולו והרלנ"ח חולק וסובר דאפי' בתקנות והסכמו' כתב רמב"ם בפרק א' מהל' ממרים צריך שיהי' משא ומתן ויהי' נושאים ונותנים זה עם זה וממילא בעינין רובא מתוך כולו וכן כתב בפשיטו' בשו"ת שער אפרים בסי' קכ"ו ובכנסת הגדול' בח"מ בהגהת ב"י סי' י"ג ס"ק כ"ב ובסימן י"ח בהגהות הטור ס"ק ב' בשם הרבה שו"ת מגדולי חכמי ספרדיים ז"ל באין חולק וכ"כ ביו"ד בב"י סי' רכ"ח בשם רשב"א ועיין עוד בשו"ת מהר"א ששון סי' ר"ז אמנם לכאורה רשב"א סותר את עצמו דבסי' רנ"ג משמע להדיא דסובר דלא בעינן רובו מתוך כולו שכתב שם וז"ל שורת הדין אם שנים הפוסקים כאחד זה אוסר וזה מתיר אם נודע האחד גדול בחכמה ובמנין ויצא שמו כן הולכין אחריו בין להחמיר בין להקל היו שניהם שווין ולא נודע מי גדול בשל שניהם בשל תור' הולכין אחר המחמיר בשל סופרים הולכין אחר המקיל כדאיתא במס' ע"ז דף ז' עכ"ל והובא דעתו בח"מ סי' כ"ה ס"ב ברמ"א שם ומשמע אפילו כשלא היו במעמד אחד הולכין אחר הגדול בחכמה ובמנין וכבר תמה על זה בס' גט פשוט בכלל א' דהא רשב"א סובר דבעינן רובו מתוך כלו, ומיהו מכאן לא קשה דהנה בעל גט פשוט הבין בכוונת רשב"א שסובר מה דאי' בברייתא גדול בחכמה ובמנין ר"ל מנין חכמים שס"ל כמותו כמ"ש הג"א שם לחד פירושא והמעיין בגוף התשובה יראה שלא פירש כן רק פירושו במנין כפי' הג"א שיש לו תלמידיה הרבה או כפי' ראב"ד במס' עדיות וריטב"א במנין שנים ששימש תלמידי חכמים ביותר דהנה בתחילת התשוב' כתב וזה שאמרת הלכה למעשה וכו' תשובה תחילת כל דבר אומר שאין אומרין כדאי פלוני לסמוך עליו בזמן שיש גדול ממנו בחכמ' ובמנין דהלכה פסוקה היא דהולכין אחר הגדול ממנו בחכמה ובמנין ואפילו בשעת הדחק אין סומכין על הקטן ממנו בחכמה ובמנין וכן במקום מחלוקת יחיד ורבים אא"כ שעת הדחק שיש בו הפסד מרובה יע"ש וכן העתיק רמ"א בח"מ סי' כ"ה ס"ב תרווייהו גדול בחכמה ובמנין ויחיד כנגד רבים וכן הבין הש"ך ביו"ד סי' רמ"ב בהנהגת איסור והיתר יע"ש א"כ מה שכתב אח"כ שורת הדין וכו' לא קאמר רק אם גדול ממנו בחכמה ובמנין מחמת ששימש תלמידי חכמים בזמן רב או שיש לו תלמידים הרבה בכי האי גוונא אפי' אם לא נשאו ונתנו ביחד דמסתמא סברתו עדיף אבל בשווין רק מחמת הרוב שפיר י"ל דסובר ג"כ בתשובה זו דיחיד במקום רבים לא אמרינן הלכה כרבים רק כשנשאו ונתנו ביחד אולם מ"ש בסוף התשובה וז"ל ובמקום שיש שנים שווין שהולכין אחר המחמיר בשל תורה דוקא כשהם אחד כנגד אחד אבל אם שנים הם כנגד האחד הולכין אחר הרוב ואם יש תלמיד חכם הראוי להוראה ורואה דברי המקיל בזה אפשר שיעשה כקולו מפני שהוא מסכים בהוראתו עם המקיל והם רבים כנגד היחיד ע"כ לשונו, והנה אותו תלמיד חכם לא נשא ונתן פא"פ עם המחמיר כמו שנראה מדבריו ומ"מ כתב דהולכין אחר הרוב וכן משמע מסתימת דברי רמ"א בסימן כ"ה סעיף ג' ולכאורה תמוהו שהוא נגד כלל המוסכם דבעינן רובו מתוך כולו, וכן תמה בספר גט פשוט על מה שכתב הרדב"ז בתשו' סי' קי"ו דסבירא לי' דמה שכתוב בתור' אחרי רבים להטות הוי אפי' בדברי הפוסקים שלא דיברו זה עם זה פנים בפנים ואפי' להוציא ממון אזלינן בתר רוב הפוסקים מן התור' יע"ש, ותמוהו בתרתי חדא דהא בעינן פא"פ, ותו דבממון קיי"ל דיכול לומר קים לי' כמיעוט כמו שיבואר בס"ד במקומו וצ"ע:

פרט ז

יבואר ראי' ממסכת סנהדרין דף ל"ג דבעינן רובו מתוך כולו:

כג] גרסי' במס' סנהדרין דף ו' ע"א היכי דמי שיקול הדעת אמר ר' פפא כגון תרי תנאים או תרי אמוראים דפליגי אהדדי ולא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר וסוגי' בעלמא אליבא דחד מינייהו ואזיל איהו עביד כאידך היינו שיקול הדעת ובדף ל"ג איכא שינוי קצת ושם הגירסא ואיקרי ועביד כחד מינייהו וסוגי' דשמעתא אזלי כאידך וכו' והנה בדף ו' מוקי הש"ס מתני' דמס' בכורות דף כ"ח דאיתא שם דן את הדין זיכה את החייב חייב את הזכאי טימא את הטהור טיהר את הטמא מה שעשה עשוי וישלם מביתו מיירי בשטעה בשיקול הדעת וכן בדף ל"ג ע"א לכל אוקמותות מיירי כן מתני' הנ"ל כמ"ש תוס' ד"ה כאן במומחה וכתב רש"י בדף ו' ע"א בד"ה וסוגיא דעלמא וז"ל הילוך דינא כחד מינייהו ואזיל איהו ועביד כאידך הלכך דינא לא הדר דכיון דלא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר האי בעל דין דנקט לא בעי בעי לשלומי דאמר ליה פסקת לי לדינאי ומיהו איהו בעי שלומי כיון דסוגין דעלמא כאידך עכ"ל, לא גילה לן רבינו ז"ל כוונתו במה שאמר הילוך דינא כחד מינייהו ועיין בש"ך ח"מ סי' כ"ה ס"ק כ"ט אות ג' ואולם בדף ל"ג ע"א ד"ה סוגיא דעלמא כאידך כתב וז"ל רוב הדיינין נראין להם דברי השני עכ"ל והובא דבריו בטור ח"מ סי' ר"ה ובכסף משנה בפרק ו' מסנהדרין הלכה ב' ובש"ך ח"מ בסי' כ"ה ס"ק ט' אות א' וכן הרא"ש בדף ל"ג ע"א סי' ו' בסופו כתב וז"ל אם נראין דברי האחד לרוב חכמים ואיהו עביד כאידך היינו טעות בשיקול הדעת יע"ש והובא בטור סי' כ"ה וש"ך שם ס"ק ז' ויש להתבונן כיון דרוב דיינים מסכימים לדיעה אחת אמאי נחשב לטועה בשיקול הדעת הא אין לך טועה בדבר משנה יותר מזה דתורה אמרה בפירוש אחרי רבים להטות ואזלינן בתר רוב דיינים כדאי' במתני' בסנהדרין דף כ"ט ע"א ובמס' ע"ז דף ז' ע"א ובשו"ת רשב"א סי' רנ"ג ובח"מ סי' כ"ה סעיף ב' דיחיד נגד רבים הלכה כרבים בכ"מ, ואמאי קם דינא יהי' הדין חוזר כדין טועה בדבר משנה, וכבר נתבאר אפי' אם החולקים הם קטנים בחכמה רק אם הם רבים אף אם המיעוט הם גדולים בחכמה יותר מ"מ אזלינן בתר רוב מנין וא"כ אף אם רוב דיינים דעלמא המורים כאחד מתנאים או אמוראים אינם בגדר אחד עם התנא או אמורא החולק מ"מ מצטרפין לרובא וכמו דאי' במס' סנהדרין דף ל"ג ע"ב וברמב"ם בפ' י' מהל' סנהדרין הלכה ח' מבואר באומר אחד מן התלמידים יש לי ללמד עליו זכות מעלין אותו עמהן לסנהדרין אם יש ממש בדבריו שומעין לו ועולה למנין ואף דלחוב אינו עולה היינו כיון שלא נצטרף עמהם מתחילה אין מעלין אותו לשם אבל אם מתחילה ישבו חכמים גדולים וקטנים בחכמה ורבו הקטנים הולכין אחר הקטנים ותו הא שם מיירי בדיני נפשות לכן כיון שלא נצטרף עמהם מתחילה אין מעלין משא"כ בעלמא ואפילו לפי מה שכתבתי לעיל בשם רב האי גאון ז"ל דאזלינן בתר רוב חכמה היינו היכי דמיעוט גדול בחכמה ולא נמצא גדול בחכמה אצל רבים כמו במיעוט משא"כ הכא דאמר ר' פפא כגון תרי תנאים או תרי אמוראים וכו' משמע דשניהם שקולים בוודאי היכי דקטנים בחכמה מסייעין לאחד הוי רובא ולכ"ע אזלינן בתר רוב מנין ומכ"ש דרבו החולקים על גאון ז"ל וסבירה להו דלעולם אזלינן בתר רוב מנין והדק"ל:

תוכן העניינים

שערי תורה חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה