אור ברסלב

שערי תורה חלק ג· רבי בנימין וולף לב

כלל ג

כלל ב

יבואר עניני איסורין שאינם בטילן ברוב ובו ד' פרטים:

פרט א

יבואר דין היתר בהיתר אי בטיל:

א] רמ"א ז"ל ביו"ד סי' צ"ט סעיף ו' כתב וז"ל כזית חלב שנפל למים ונתבטל בששים ואח"כ נפל מן המים לקדירה של בשר מותר אעפ"י שאין בבשר ששים נגד החלב שהרי נתבטל במים עכ"ל וכתב הש"ך בס"ק כ"ב וז"ל ואין להקשות אגוף הדין פשיט' דכל איסור בטל בששים יש לומר משום דלקמן סי' רצ"ט ס"ק א' נתבאר דהיתר בהיתר לא שייך ביטול קמ"ל דהכא לא אמרינן הכי וכן הוא באו"ה כלל כ"ד דין ח' עכ"ל וכוונתו מבואר דלא דמי לשעטנז דזהו דרך איסורו שע"י חיבור נאסרו ולא שייך ביטול משא"כ הכא כשמעורב היתר בהיתר עדיין הכל מותר כי המים בחלב מותר עד אח"כ שנפל לקדירה של בשר וזה פשו', ובאו"ה כתב שם וז"ל שמעינן מהג"ה דשם מדאמר ולא היה במים ששים נגד הכף בהיתר מיהו בטיל ועוד ראיה מחמץ קודם זמנו דבטיל עכ"ל ובפרי חדש שם ס"ק פ"ב כתב על האי דינא שכתב רמ"א שהרי נתבטל במים וז"ל ואע"ג דהוי היתרא לגבי היתרא מ"מ שייך ביטול ברוב ותנן בפרק בתרא דכלאים משנה א' צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מגמלים מותר כלומר ומותר לערב עמהם פשתן אלמא היתר בהיתר דומי' דצמר גמלים וצמר רחלים מבטלין אהדדי ושייך בהו ביטול ובכאן אין צריך לכל זה לפי שהחלב עם מים הוי לח בלח שנבלל יפה והרי באותו חלק מים שנפל לקדירה של בשר הרי יש ששים במים נגד חלב המעורב לתוכו ומה"ת להצריך ששים בבשר נגד החלב כיון שכבר באותו חלק של חלב יש מים ששים חלקים נגדו וזה פשו' דאף לכתחילה שפיר דמי ליתן מים אלו לקדירה של בשר שהרי היתר הוא לגמרי מטעמא דכתיבנ' שאף היתר בהיתר שייך ביטול ואין זה מבטל איסור לכתחילה אלא מבטל היתד הוא שהרי מבוטל ועומד הוא עכ"ל ור"ל דבזה נ"מ בטעמא שכתב או"ה דהיתר בהיתר בטיל ומקורו משו"ת הר"ן סי' נ"ז וז"ל ולענין אם מותר לטחון כאחת החיטין המבוקעת עם אותן שאינן מבוקעת אם יש לחוש לזה מפני שאין מבטלין איסור לכתחילה או אם ניקל בזה לפי שמה שאמרו אין מבטלין איסור לכתחילה אינו אלא מדרבנן בעלמא הוי יודע שראב"ד ז"ל סובר דהא דאמרינן אין מבטלין איסור לכתחילה מדאוריית' הוא וגמר לה מדאית' במס' חולין דף צ"ח ע"ב זרוע בשילה חידוש הוא כלומר מה שהתירה תורה לבשל כאחת ולהתיר איסורו כדאית' התם ומ"מ אפילו לדבריו במבטלו בעודו היתר לא שמענו שיהיה אסור כל שנתבטל בזמן התירו אבל יש כאן שתי ספיקות האחת שנוכל לומר שאין היתר מתבטל בהיתר משום דבפרק בתרא דע"ז דהיתרא לגו איסורא לא בטל וטעמא דמילת' לעי שאין היתר עשוי להתבטל והכא נמי בזמן התירו יש לדון ולומר שאינו מתבטל מתי מתבטל לאחר איסורו נמצא זה מבטל איסורא לכתחילה, והספק השני דדלמא כי אמרינן דלפני זמנו היתר הוא ה"מ לאכלו קודם פסח משש שעות ולמעלה אבל לאכלו תוך הפסח הוא חוזר וניעור ושתי ספיקות הללו מתבררת מדתנן בפ' בתרא דכלאים צמר גמלים וצמר רחילים שטרפן זה בזה אם הרוב מן הגמלים מותר ואם הרוב מן הרחלים אסור ומותר דקאמר היינו לערב עמהם צמר ופשתים ומהא שמעינן שהיתר בהיתר מתבטל ושמכיון שנתבטל אינו חוזר וניעור, לפיכך נראה לי להלכה שכיון שאין באותן חיטין המבוקעת אחד מששים שמותר לטחון הכל קודם פסח ולאכול בפסח אבל למעשה לא מלאני לבי להקל אלא בררו אותן והסירו אותן המבוקעת מהן והשאר מותר ולענין חיטין שבבתיכם נראה שמותר לטוחנן קודם פסח ולהשהותן בפסח אבל לא לאכלן עכ"ל וכ"כ בסי' נ"ט ובש"ע א"ח סי' תמ"ז ע"ז כתב אם נתערב חמץ קודם פסח ונתבטל בששים אינו חוזר וניעור בפסח ויש חולקין וכתב הפר"ח שם בס"ק ד' שכן דעת הר"ן בתשובה שאינו חוזר וניער, וכן נראה מתוס' במס' ע"ז דף ס"ו וכן הג"א במס' ע"ז ד' ל"ד כתב וז"ל חביות של שכר מדיחה במים יפה ומנגבה ונותן לתוכה יין ודבש לכתחילה קודם הפסח לצורך הפסח ושותהו בפסח דקיי"ל היתר בהיתר בטל וחמץ שנתערב בששים קודם הפסח מותר באכילה בפסח עכ"ל ואולם המרדכי במס' פסחים בפ' כל שעה סי' תרצ"ב כתב בשם ראבי' דהיתר בהיתר לא בטיל ומבי' ראיה ממס' נדרים דף ע"ו ע"א אם מטבילין כלי טמא לטהר יטבילו כלי טהור לכשיטמא יטהר יע"ש ועיין שו"ת רשב"א סי' תתל"א בסופו והמעיין שם במרדכי היטיב שראה שנדפס בטעות דנדפס דברי ראב"י בסוף סי' תק"ץ ואין לו שום שייכות שם ואולם נראה שמקומו בסי' תקצ"ד וכתב וז"ל כתב בספר התרומה דאם נמצאת חטה או שעורה בעופות מלוחים או צלוים ערב פסח אחר ד' שעות ישליך החטה והעופת מותרין דלא מיתסר חמץ במשהו אלא בזמנו אבל שלא בזמנו דאי בו כרת בטל בששים ואינו חוזר וניער לאסור כשהגיע זמנו וכן מצאתי בתשובת ר"י בשם ר"ת דחמץ שנתבטל קודם פסח בששים אין חוזר וניעור בפסח לאסור במשהו וה"נ תנן במס' כלאים צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב גמלים מותר להביא פשתן לשם אלמא אע"פ שאיסור כלאים הוי במשהו אפי' בחו' אחד של פשתן בבגד גדול של צמר כיון דמקודם בטל ברוב גמלים אינו חוזר וניעור אח"כ עם הפשתן לאסור במשהו אע"ג דכלאים במשהו דאורייתא הכא נמי גבי חמץ עכ"ל כאן שייך דברי ראב"י הנ"ל דוק ותשכח כדברי, והנה הר"ן סותר א"ע ממ"ש בתשובה הנ"ל למה שכ' בחידושיו לנדרים דף נ"ב ע"א שכתב בהדי' דהיתר בהיתר לא בטיל שכתב טעמא דדבר שיש לו מתירין לא בטיל כיון דעתיד להיות מותר הוי מין במינו ממש ובכה"ג אפילו חכמים דר' יהודא מודו לר' יהודא דמין במינו לא בטיל ועיין בטו"ז יו"ד סי' ק"ב ס"ק ה' ובפר"ח שם ס"ק ד' וכן כתב שם בדף נ"ט ע"ב ד"ה ועד כאן וז"ל אלמא אעפ"י שאין הגדולין כעיקר אין מבטלין אותו דהכא היינו טעמא משום דהיתרא לא בטיל משום דאיסור' דרכן להתבטל יע"ש וכן כתב בד"ה שאני וז"ל דטעמא הוא דקא יהיב בדין הוא דליבטל היתר דזרעים לגבי גידולין דאיסורא משום דהו"ל תערובת היתר באיסורא ודברים שאינם שוים מבטלין זה את זה אבל איסורא באיסורא וכו' אינו בדין שתהיה בטילה אע"ג שאין איסורים שוין מ"מ איסור באיסור הוא ודברים שהן שוין זה לזה אין אחד מהם מבטל את חבירו ועדיין אין דעתי נוחה בזה וצריך לי רב לעשות לי בזה עכ"ל משמע דספיקו הוא משום דאיסורין אינן שוין אבל היתר בהיתר סובר כמ"ש בדף נ"ב דלא בטיל דהוי מין במינו ממש ובכה"ג אפי' חכמים דר' יהודה מודו לר' יהודא דלא בטיל ועיין בפלתי סי' צ"ח ס"ק י"ח ובפרי מגדים שם ס"ק כ"ב, ואולם קשה לשיטתו בחידושיו ממתני' דפ"ט מכלאים הנ"ל דאיתא להדי' אם רוב מן הגמלים מותר לערב עמהם פשתן כמ"ש בעצמו בתשובה ראי' זו ואין לומר דהר"ן לא קאמר רק היכי דהוי מין במינו ממש והכא כיון דחלוקין בשהא הוי כמין בשאינו מינו ז"א דאכתי קשה לפמ"ש בס' תוס' יו"ט שם וז"ל פי' הרב שהצמר נתבטל ברוב דילפינן בפ"ק דחולין ביטול מאחרי רבים להטות דבכל איסורי תורה בטילין ברוב' דאית' קמן ובמידי דיבש ביבש מין במינו אפי' מדרבנן אין צריך יותר כדאי' במשנה ה' בפרק ט' דחולין ובתר שמא אזלינן במין במינו ואפילו איכא לי' שם לוי' כדאית' בפ' בתרא דעכו"ם עכ"ל א"כ מוכח דצמר גמלים וצמר רחלים הוי מין במינו ממש הרי דמבואר דהיתר בהיתר אפילו מין במינו בטיל וצ"ע לכאורה, שוב ראיתי בשו"ת נב"י מהדורא בתרא חלק יו"ד סי' קפ"ו מתוך דבריו יש ליישב קושי' זו, ולכאורה רש"י במס' ביצה דף ג' ע"ב שכתב הטעם דדשיל"מ לא בטיל משום דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר וכן שאר קמאי ז"ל כתבו טעם זה ולא כתבו טעמא שכתב הר"ן ז"ל משמע דס"ל אפילו במין במינו היתר בהיתר בטול, ואולם ז"א די"ל לכן ניידי מטעם זה משום דהוי קשה להו קושית פני יהושע במס' ביצה דף ד' ע"א מדברי ר' אשי שם דסובר בספק איסור דרבנן בדשיל"מ אזלינן לחומרא דשם לא שייך טעמא דהר"ן דהוא רק בתערובת ולא היכא דהוא ספק בגופו אם איכא איסור לכן כתבו טעם הנ"ל דשייך ג"כ התם, וראיתי בשו"ת נב"י שהוכיח דרשב"א בע"כ סובר דהיתר בהיתר לא בטיל אפילו במין בשאינו מינו דהנה הגאון אב"ד דק"ק בראד זצ"ל רצה להוכיח מש"ס דהיתר בהיתר בטל מהא דאיתא במס' חולין דף קי"א ע"ב בצנון שחתכו בסכין של בשר מותר לאכלו בכותח היכי דטעים לי' ואם לית בי' טעם בשר מותר לאכלו בחלב הרי דהיתר בהיתר בטיל יכתב בתשובת נב"י דאדרבא משם ראי' להיפך דהנה בב"י יו"ד סי' צ"ו כתב בשם רשב"א וז"ל אבל אם טעמו וכו' דכיון שאין טעם בשר נרגש בו בידוע שלא בלע ממנו כלום יע"ש הרי שסובר שאין הטעם משום דאמרינן כיון שאין נרגש בטעם נתבטל במיעוטו אלא שלא בלע ממנו כלום ואין צריך להתבטל וא"כ מוכח דרשב"א בע"כ סובר דהיתר בהיתר לא בטיל דאל"כ תיקשי למה הוצרך לומר שלא נבלע ממנו כלום הא אפילו איסור שנפל בהיתר ונמחה גופו בתוכו או לח בלח שנתערב סמכינן אטעימה ישם ודאי נתערבו בו אלא כיון שאין נרגש בטעם נתבטל בו אע"כ דסובר דבשר בצנון שהו' היתר בהיתר לא שייך בו ביטול עכ"ד פח"ח ואולם רש"י שכ' בדף קי"ב ע"א ד"ה קישות דמשום חורפא בלע טפי מדגים הרותחים ואגב דוחקא פליט סכינא ובלע צנון וכ"כ תוס' ד"ה הילכתא וד"ח ע"ב ד"ה אגב ומ"מ היכי שטעם ישראל מעיקרא ואמר שאין בו טעם בשר מותר לאכלו בכותח ובע"כ הטעם כיון שאין טעם נרגש נתבטל במיעו' משם מוכח דס"ל לרש"י ותוס' דהיתר בהיתר בטיל וקם ראי' שהוכיח הגאון מבראד זצ"ל ועיין בש"ך סי' צ"ו ס"ק ה' דמשמע להדיא מדבריהם דבוודאי משום דוחקא דסכינא וחורפא דצנון בלע וליכא ספק ומ"מ מהני טעימה ורשב"א בע"כ הבין דהוא ספק אם בלע לכן מהני טעימה כשלא טעם מוכח שלא בלע אבל מרש"י ותוס' משמע להדיא דוודאי בלע משום חורפא דצנון ודוחקא דסכין דהא מצינו במס' חולין דף ח' ע"ב דאגב דוחקא דסכינא בצירוף חום מעט דבית השחיטה בלע ה"ה בצירוף חורפא דצנון ומה דמהני טעימה משום דאמרינן דנתבטל במיעוטו ובע"כ ס"ל לרש"י ותוס' דהיתר בהיתר בטיל מיהו אכתי אפשר לומר דמודו לר"ן בחידושיו דסובר דבמין במינו היתר בהיתר לא בטיל, ולכאורה קשה לשיטת הרשב"א לפי מה שביארתי בס"ד בכללי חזקות היכי דאיתרע חזקה שנעשה ויעשה שראוי להסתפק לא אזלינן בתר חזקת היתר והמעיין ברשב"א במשמרת הבית בשער ראשון מוכח דסובר כן אפילו בחזקת איסור וא"כ תיקשי אמאי מהני טעימת ישראל היכי שאין בצנון טעם בשר אולי בלע הצנון רק שלא ניכר כיון שהוא מיעו' והא היתר בהיתר לא בטיל ואף דא פשר דלא בלע מ"מ מידי ספיקא לא נפקא כיון דאיכ' דוחקא דסכינא וחורפא דצנון, ואין לומר משום דמוקמינן הצנון בחזקת קמייתא בחזקת היתר שהי' בחזקת שמותר לאכול אפי' בחלב דז"א כיון דאיכא ריעותא לפנינו שחתך בסכין של בשר לא מהני חזקת היתר ולכאורה מוכח כרש"י ותוס' דאפילו אם נבלע בצנון נתבטל וצ"ע העולה בדין היתר בהיתר איכא כמה חילוקי דינים (א) היתר בהיתר וע"י תערובת נאסרו כמו בכלאים משמע ביו"ד סי' רצ"ט ס"א ובטו"ז וש"ך ס"ק א' דלא בטיל ולא נזכר שום חולק על זה ועיין בכסף משנה בפרק ג' מבכורות הלכה י"ג ובמשנה למלך בפ' א' ממשכב ומושב הלכה י"ד (ב) היתר שהיתר כשנתערב לא נאסרו רק שאיכא נ"מ בתערובת ב' אם יתבטל המיעו' בתערובת ראשון כעין ההוא דיו"ד סי' צ"ט הוא מחלוקת קמאי ז"ל לדברי ר"ן בתשובה ואיסור והיתר וכן משמע דעת רש"י ותוס' דהיתר בהיתר בטל וגדולה מזו נראה דעת ר"ן בתשובה דאפילו מין במינו והיתר בהיתר בטיל, וכן דעת שאר פוסקים כנ"ל ואולם רשב"א נראה דסובר אפילו מין בשאינו מינו לא בטיל היתר בהיתר, ולפמ"ש הר"ן בחי' למס' נדרים נראה דסובר היתר בהיתר מין במינו לא בטיל ובמין בשא"מ היתר בהיתר בטיל:

ב] ונראה לענ"ד להביא ראי' בדרך פלפול דהיתר בהיתר מין במינו לא בטיל ועל פי כלל זה יהיה רווחא דשמעתתא לפרש המשך הסוגי' במס' ב"ק דף מ"ה ע"א דאיתא התם ת"ר שור שהמית עד שלא נגמר דינו מכרו מכור הקדישו מוקדש וכו' החזירו שומר לבית בעליו מוחזר, משנגמר דינו מכרו אינו מכור כו' החזירו שומר לבית בעליו ואינו מוחזר ר' יעקב אומר אף משנגמר דינו החזירו שומר לבית בעליו מוחזר ומסיק רבה דכ"ע אומרין באיסורי הנאה הרי שלך לפניך אלא הכא פליגי רבנן סוברים אין גומרין דינו של שור אלא בפניו דא"ל אי אהדרת נהילי' הוי מעריקנא לי' לאגמא, ור' יעקב סובר גומרין דינו של שור שלא בפניו דא"ל סוף סוף מיגמר הוי גמרי לי' לדינא יע"ש והקשה רש"י בד"ה ליפלגי לר' יעקב נמי לימא אי הוי מהדרינא לי הוי שחטינא ליה יע"ש מה שתירץ ועיין תוס' ד"ה השתא וכתב בס' שיטה מקובצת ליישב קו' זו וז"ל והמחוור שבכולן מה שפי' הראב"ד ז"ל דהא דאמרי רבנן הוי מעריקנא וכו הכי קאמר שבקינן לי' דנהדר לאגמא שהוא מקום מרעיתו וכיון דלא אהדר אפסדתי' ואילו מעשה חדש לא קטעין ולא הברחתו ולא שחטתו אלו דברי הרב ז"ל ויפה אמר שאילו טען מעשה חדש מאן לימא לן שהיה עושה כן עכ"ל ויש לומר בכוונת רשב"א ב' טעמים (א) לפמ"ש המשנה למלך בפרק ד' משאלה ופקדון הלכה א' דהא דקיי"ל בחו"מ סי' ע"ה באינו יודע אם פרעתיך דחייב לשלם משום דחיוב ודאי ופרעון ספק ואין ספק מוציא וודאי היינו בברי טוב ושמא גרוע דהו"ל למידע אם פרע אבל היכי דלא הו"ל למידע פטור מלשלם וא"כ הכא אף דבעלים טוענים בריא שהיה עושי' מעשה חדש והשומר בע"כ טוען שמא והחיוב של שומר הוא ודאי וצריך לברר שהוא פטור ואם האמת כדברי הבעלים לא נפטר מחיובו והוי כא"י אם פרעתיך עיין בש"ך חו"מ סי' רצ"א ס"ק מ"ד מ"מ כיון דשמא של שומר טוב דלא הוי לי' למידע פטור ואפי' לפי דברי התומים בסי' ע"ה ס"ק כ"ב שהוכיח מהרבה פוסקים אפילו היכי דלא הוי לי' למידע חייב לשלם מ"מ יש לומר טעם (ב) לפמ"ש רשב"א במס' גיטין דף ע"ח ע"ב והבאתיו בספרי שערי תורה כלל י"ג פרט ו' מבואר דספק גמור אשר נולד גם לב"ד ספק, גם לולא דברי בעל דין הוי ספק מעליא ומועיל לפטור הנתבע כמו התם בקרוב לו יע"ש וה"ה הספק על מעשה חדש אם אמת כדבריו הוי ספק גם לב"ד ומהני לפטור הנתבע וא"ש אמנם קשה להבין כעין קו' תוס' דהא אף אם היה מבריח למקום מרעיתו היו הב"ד תופסין אותו ע"י שלוחם משם ותוס' הקשו כעין זה על רש"י קושי' אחרת כמבואר למעיין שם ואולם בפשיטות קשה הא אף באגמא יכולין ב"ד לתפסו ובדוחק יש ליישב כמובן, ונלעל"ד ליישב הסוגי' דהנה איתא במס' זבחים דף ע"א במתני' אם נתערב שור הנסקל בשוורים אפי' אחת בריבוא ימותו כולן משום דהוי בעלי חיים וחשיב דלא בטיל כדאי' בדף ע"ב ע"א והנה במס' סנהדרין דף ע"ט ע"ב איתא בשור שלא נגמר דינו שנתערב בשוורים שנגמר דינם נחלקו חכמים ור' יהודא חכמים סוברין דכולן פטורין דאין גומרין דינו של שור אלא בפניו לכך כולן פטורין ור' יהודא סובר כונסין אותן לכיפה יע"ש ויש להסתפק בנתערב שור שלא נגמר דינו עם שוורים אחרים המותרים אי נתבטל השור ואין גומרין את דינו אפי' למ"ד גומרין דינו של שור שלא בפניו ולכאורה נראה לפי דעת הסוברים דהיתר בהיתר בטיל אפילו מין במינו ואף דאיתא במס' זבחים בעלי חיים חשיב ולא בטיל מן התורה אפי' בע"ח בטיל והוא רק חומרא דרבנן ולא מצינו דהחמירו חכמים רק היכי דיש לו שם איסור אמרו דלא בטיל בע"ח אבל היתר בהיתר לא מצינו דהחמירו דקיי"ל דאין למידין דברי סופרים מד"ס ואוקמינן על דין תורה דבטל המיעו' ברוב ונאבד שם המיעו' וכיון שאכתי לא נגמר דינו עדיין השור הוא בחזקת היתר דהא איכא ספק השקול אם יוגמר דיני למיתה ובכ"מ היכי דיש ספק השקול מוקמינן על חזקה קמייתא ומעיקרא היה השור בחזקת היתר לכן כל זמן שלא נגמר דינו כיון שיש ספק עומד בח"ה ובטל המיעו' ברוב וכולן פטורין כיון דהיתר בהיתר בטיל אמנם לשיטת הר"ן הנ"ל דהיתר בהיתר במינו לא בטיל יש למצוא תקנה שיהיה גומרין דינו של שור אחד דהנה במס' תמורה דף ל' ע"א איתא במתני' שני שותפין שנחלקו א' נטל עשרה טלאים ואחד נטל תשעה וכלב שכנגד הכלב אסורין ושעם הכלב מותרין ופריך הש"ס דניפוק חדא להדי כלבא ואינך לישתרי ובע"כ קושי' הש"ס קאי למאן דאית ליה ברירה והק' תוס' בד"ה אידך א"כ בכל איסור המעורב בהיתר נסמוך אברירה ונשקול כשיעור אסור ואידך לישתרו וכן זבחים שנתערבו בשור הנסקל דאמרינן ימותו כולן ואמאי ניהו דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי מ"מ נישקול חד מינייהו ואינך לישתרו ואמר מורי הרמ"ח כלל גדול בדין זה דוודאי כל דבר שהוברר האיסור מתחילה ואח"כ נתערב בהיתר לא סמכינן אברירה כיון שתערובתו היה באיסור אבל הני תערובתו בהיתר כי האיסור לא הי' מבורר קודם התערובת ולאחר תערובתו נולד האיסור סמכינן אברירה עכ"ל וא"כ כשבא האיסור לאחר התערובת יש לומר דיש ברירה הגם שיש לומר דשאני התם שלא משכחת האיסור כ"א לאחר תערובתן מ"מ לשון של תוס' לא משמע כן ועיין ביו"ד סי' ק"ב ס"ז בהגהת רמ"א, והנה אם נתערב מיעו' איסור ברוב היתר יש לדון על ב' ענינים (א) אם שם מיעו' בטיל לגמרי וכמאן דליתא וגם אפילו היתר בהיתר המיעו' כמאן דליתא ועיין בר"ן במס' ע"ז דף מ' ע"ב דמאן דלא חייש למיעוטא ר"ל כאילו לא היה (ב) י"ל דמיעו' לא נתבטל רק דשם איסור נהפך להיתר ויש לו שם היתר דמיעו' איסור נהפך לשם היתר ולפ"ז לשיטת הר"ן דהיתר בהיתר לא בטיל היכי דנתערב שור שלא נגמר דינו עם שוורים אחרים המותרים כיון דהיתר בהיתר לא בטיל א"כ מהות השור לא בטיל בשוורים אחרים וא"כ שפיר יש למצוא תקנה למ"ד גומרין דינו של שור שלא בפניו ליקח שור אחד ולומר יש ברירה הוברר הדבר שזהו כיון דגומרין דינו של שור שלא בפניו ויכולין לגמור דינו על אותו שור שנתערב א"כ בא האיסור לאחר שנתערב ושפיר יכולין ב"ד לגמור דינו ואח"כ ליקח שור אחד ולומר יש ברירה הוברר הדבר שזהו שור שנתערב כיון דהיתר בהיתר לא בטיל והמיעו' במקומו ונגד שם איסור כיון שבא האיסור לאחר התערובת שפיר אמרינן יש ברירה וכיון דאנו דנין רק על שם איסור לא מחמרינן שיהיה אוסר כל התערובת כיון שהוא בעל חיים והוא אחר שנגמר דין כיון דאמרינן יש ברירה כיון שאיסור בא לאחר התערובת אבל למ"ד אין גומרין דינו של שור אלא בפניו וא"כ כל זמן שלא נלקח השור משוורים לא נאסר שום שור בתוך תערובת ונגד שם שור של היתר לא מצינן למימר ליקח שור אחד ונימא יש ברירה דאותו השור הוא השור שנתערב כיון שלעת עתה עדיין לא נאסר כי הוא שלא בפניו כל זמן שהוא בתוך התערובת ואין אנו דנין רק על מילתא בעלמא אי יש ברירה והוא אותו שור שנפל הא השם היתר של מהות השור היה מבורר מעיקרא כי אותו השור היה מבורר מעיקרא ונגד זה לא שייך ברירה בדבר שהיה מבורר מעיקרא רק נגד שם איסור שלא היה מבורר מעיקרא והא כל זמן שהוא מעורב אין יכול לגמור הדין כי הוא שלא בפניו וא"כ כולן פטורין והבן היטיב וא"כ שפיר קאמרי רבנן דהוי מערקנא לאגמא והיו כולן פטורין כי היה מעורב בתוך שוורים אחרים ולא היה יכולין הב"ד לאוסרם וא"ל דאין מבטלין איסור לכתחילה דז"א דהא לעת עתה הוא היתר ומצי לבטל כמ"ש טו"ז בא"ח סי' תרכ"ו וכמו בחמץ קודם פסח כיון שעדיין הוא היתר יכול לבטל וה"ה כאן כל זמן שלא נגמר דינו יש לו שם היתר דמספיקא מוקמינן על ח"ה ונכון להמבין ועיין תשובת מהרי"ט ספר ב' סי' א':

פרט ב

יבואר ראי' מפסחים ד"מ לדין היתר בהיתר:

ג] לכאורה יש להוכיח דלא בטיל דהנה איתא במס' פסחים דף מ' ע"ב האי ארבא דחיטי דטבע בחישתא שרי' רבא לזבוני לעכו"ם ואיתותב והדר והורה למכור קבא קבא לישראל, והקשה בשו"ת רשב"א סי' תפ"ה לפי הבנתו דאפי' בחיטין דנטבעו במים לא אסור רק כשנתבקעו והיה שם חיטי' שנתבקעו ורוב לא נתבקעו אמאי לא הורה רבא להוסיף ולבטל בששים ותי' דאין מבטלין איסור לכתחילה אפי' קודם פסח ומג"א בסי' תמ"ז בס"ק ד' כתב בשם ב"ח שמותר לבטל כיון שעדיין זמן היתר, והנה אי חמץ קודם פסח יש לו שם התירא או שם איסורא כתבתי בכלל ב' פרט ו' דתליא במחלוקת דאי' במס' ע"ז דף ע"ו ע"א ומבואר בחק יעקב סי' תמ"ז ס"ק ט"ז ופני יהושע בפסחים דף ל' ע"א דה"ה לענין אי יש לו שם איסורא קודם פסח שלא יהיה רשאי לבטל אי יש לו שם היתרא לענין הגעלה יכול לבטל ואי יש לו שם איסורא לענין ליבון ה"ה לענין ביטול וא"י לבטל אפי' קודם פסח וא"כ רבא לשיטתו דס"ל דאזלינן בתר זמן שדנין עליו ויש לו שם איסורא מוכרח תי' רשב"א, ומכ"ש לדעת רמב"ן המובא בר"ן פסחים ד"ל דדוקא בנותר שייך לומר היתרא בלע כיון דבשעת בישול לא היה שם נותר כלל משא"כ בחמץ דשם חמץ עליו, ואולם לדעת ר"ן וראב"י היתר בהיתר לא בטיל קו' רשב"א ל"ק על רבא ורבה בין אי סובר חמץ קודם זמנו יש לו שם היתר בין אם סובר שיש לו שם איסורא, דאי סובר דחמץ יש לו שם היתר כיון שעדיין לא הגיע זמנו לא מהני הביטול דהיתר בהיתר לא בטיל ולא מהני אפי' כשיוסיף עד ששים, ואי סובר דחמץ אפי' קודם זמנו יש לו שם איסורא קם תי' רשב"א דאין מבטלין איסור לכתחילה, ואולם לכאורה הא טעותא כיון דהגיע ערב פסח משש שעות ולמעלה נאסר ומבואר בש"ע סי' תמ"ז ס"ג שאינו אוסר במשהו ובטיל בששים ויש לו אז שם איסור וא"כ אי נימא כשיטת רוב פוסקים בקמח בקמח הוי לח בלח ואינו חוזר וניעור עדיין קשה קו' הרשב"א אמאי לא ציוה לערב עד ששים ויהיה מותר אפי' באכילה לשיטת הב"ח וסייעתו שחולקים על רשב"א וס"ל דיכול לבטל קודם פסח דיש לו שם היתרא וכן מצאתי בנודע ביהודא שהעיר בזה, ואולם דין זה במחלוקת שנויה דהנה הר"ן במס' פסחים דף ל' ע"א כתב דגם משש שעות ולמעלה אוסר במשהו ונכלל בדברי רבא שאמר בזמנו בין במינו ובין שלא במינו אסור במשהו (וסותר משנתו למ"ש בתשו דבטיל בששים) ואולם בטא"ח וב"י סי' תמ"ז כתב בשם תוס' במס' ע"ז דס"ו דמשש שעות ולמעלה כיון שאין בו כרת בטל בששים אך הה"מ כתב לרמב"ם שסובר הטעם שחמץ בפסח אסור במשהו משום דהוי דשיל"מ ה"ה כשנתערב ערב פסח משש שעות ולמעלה אסור במשהו ובש"ע שכ' שם בס"ב דאין אוסר במשהו בע"כ ל"ל טעם שכ' הרמב"ם דהוי דשיל"מ כיון דחוזר ונאסר לשנה הבאה כמ"ש ש"ך יו"ד סי' ק"ב ס"ק י"ג וי"ד, וא"כ לר"ן והה"מ בשיטת רמב"ם ל"ק קו' הנ"ל דיש לומר לכן לא צוה להוסיף ולבטל משום דהיתר בהיתר לא בטיל דלא שייך ביטול, ואי משום דמשש שעות ולמעלה יש לו שם איסור הא באותו זמן נאסר במשהו מטעם דשיל"מ וא"כ מעולם לא יהיה לו ביטול ואין לומר דעכ"פ בשעות דרבנן שלא מיתסר רק מדרבנן נקרא שם איסורא ולפמ"ש מג"א בסי' תמ"ז ס"ק ה' בשם מוהרי"ל דנוקשה דרבנן בטל בששים ה"ה בשעות דרבנן, דזה אינו דהמג"א מדמה כי היכי דחמץ בערב פסח דטל בששים כיון דליכא כרת ה"ה חמץ נוקשה אפי' בפסח בטיל בששים כיון שאין בו כרת (אף אי נוקשה דאורייתא ומכ"ש לש"ע סי' תמ"ב דנוקשה אסור רק מדרבנן וא"כ לרמב"ם ור"ן דלא בטל חמץ בערב פסח משש שעות ולמעלה משום דהוי דשיל"מ הא אנן קיי"ל דכל דשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל כדאי' במס' ביצה דף ז' א"כ לא שייך ביטול כלל דבשעת היתר ליכא ביטול דהיתר בהיתר לא בטיל ובשעה שהגיע איסור לא בטיל מטעם דשיל"מ וא"כ לכאורה מוכח כרמב"ם ור"ן דבערב פסח ג"כ חמץ אוסר במשהו דאל"כ קשה לדידן דקיי"ל דקמח בקמח הוי לח בלח ואינו חוזר וניעור אמאי לא ציוה רבא להוסיף ולבטל כקו' רשב"א סי' תפ"ה דכל תירוצים שלו נסתרין יע"ש ותבין ואף די"ל דרבא שפיר קאמר לשיטתו במס' ע"ז דיש לו שם איסורא ואין מבטלין איסור לכתחילה מ"מ קשה על רב אשי שסידר הש"ס והוא סובר שם דקדשים מיקרי התירא ולתוס' במס' חילין הנ"ל גם חמץ מיקרי התירא לא הו"ל להביא דברי רבא להלכה פסוקה או דהל"ל דאין הלכה כרבא בזה כיון דאפשר בביטול להוסיף אע"כ כמ"ש:

ד] אמנם קשה, דהנה נראה דרמב"ם ור"ן שכתבו הטעם דחמץ בפסח במשהו משום דהוי דשיל"מ (ול"ל סברת המרדכי כיון דחוזר ונאסר לשנה הבאה לא הוי דשיל"מ) בע"כ ס"ל כפוסקים שהסכים עמהם בשו"ת חכם צבי סי' פ"ו דחמץ משהו שנתערב בפסח אף שאסור באכילה מ"מ אינו עובר אפי' על בל יראה מדרבנן ומותר לשהותו כמ"ש שם וז"ל וכן לפי הטעם שכתב רמב"ם בפט"ו ממ"א שחמץ הוי דשיל"מ בע"כ סובר שמותר לשהותו אפי' מדרבנן דאי אסור לשהותו מדרבנן הרי אין לו מתירין אא"כ יעבור עלי' ב"י וב"י מדרבנן יע"ש וכן מוכח להמעיין בשו"ת רשב"א סי' תתל"א וזהו פשו' דהאיך שייך לומר עד שתאכלנו באיסור תאכל בהיתר הא צריך ביעור, ודלא כפר"ח שמביא בסי' תמ"ב דעת הרבה פוסקים וכן הסכים רמ"א שס"ל אפי' היכי שבטל בששים מ"מ כיון שיש בו משהו חמץ ואסור באכילה מדרבנן אסור לשהותו ומביא ראיה מרבא דאמאי לא ערבינהו בתוך היתר מרובה של ששים ולשהינהו עד אחר פסח יע"ש ופוסקים הללו בע"כ לא ס"ל הטעם שכתב רמב"ם דחמץ בפסח במשהו משום דשיל"מ רק משום חומר כרת החמירו ורק בפסח ולא בערב פסח, וא"כ אכתי קשה בממ"נ על רבא אי ס"ל חמץ בפסח הוי דשיל"מ ואסור באכילה ובמשהו מהאי טעמא אפי' בערב פסח לכן לא ציוה לבטל ובע"כ סובר היכי שנתבטל בששים מותר לשהותו עד לאחר הפסח דאל"כ לא שייך הטעם דדשיל"מ כיון שמחויב לבער מבית וא"כ קשה קו' רשב"א בסי' תפ"ה ופר"ח הנ"ל אמאי לא ערבינהו עד ששים כדי שיוכל לשהותו עד אחר הפסח ול"ל מכירה קבא קבא דניהו דאסור באכילה מ"מ הקיום מותר, ואי ס"ל דאסור להשהות אפי' חמץ דרבנן בבית ומחויב לבערו ובע"כ אין לו מתירין וא"כ לא מבעי' לשיטת רמב"ם ור"ן שכתבו רק הטעם משום דשיל"מ החמירו לאסור במשהו והיכי שאין לו מתירין מותר אפי' בפסח בששים בודאי קשה לבטלינהו ואפי' להסוברים דלכן בפסח במשהו משום חומר כרת מ"מ בערב פסח בטל בששים וא"כ יהיה לו שם ביטול בערב פסח וכיון דאינו חוזר וניעור בפסח דהוי לח בלח אכתי קמה קו' הנ"ל לערבינהו קודם פסח דיכול לבטל בזמן התירא שיהיה מותר באכילה אפי' בפסח כיון דאין חוזר וניעור, ונסתר הטעם דהיתר בהיתר לא בטיל דהא בערב. פסח יש לו שס איסור כיון דלשיטתם בערב פסח כיון דליכא איסור כרת בטל בששים וא"כ בממ"נ קשה, ולכאורה מוכח כשיטת רש"י במס' חולין דצ"ח ובכמה דוכתי דרבא סובר מין במינו לא בטיל וא"כ בזמן היתר לא בטיל מטעם היתר בהיתר ובזמן איסור ג"כ לא בטיל א"כ א"א בתקנה דלא מהני הוספה וכיון דמן התורה לא בטיל עובר בבל יראה מן התורה כמ"ש מג"א בסי' תמ"ב ס"ק א' לשיטת רש"י ואפי' יבטל אסור לשהותו וא"ש, אמנם לשיטת תוס' ורוב קמאי ז"ל דסוברים דגם רבא סובר כרבנן הד"ק רשב"א לדוכתי' לכן ההכרח לומר לפי' הר"ן בסוגיא דהיה תערובת מבוקעין בשאינן מבוקעין ס"ל דבאמת אם היה רוצה בעל הארבא להשהות בביתו היה מותר להשהות כשיהיה ששים והיה מותר לבטל בששים רק ששאלה היה שהיה רוצה למכור החיטי' שהיה נצרך לזוזי והורה מתחילה שימכור בב"א ואח"כ חזר והורה למכור קבא קבא, וא"כ ל"ק קו' הנ"ל דלא יכול להורת לערב עד ששים ולמכור הכל לעכו"ם בב"א דאכתי איכא חששא שיחזור וימכור לישראל ויאכל בפסח דלענין אכילה לא שייך ביטול דהיתר בהיתר לא בטיל דלא היה זמן שיבטל דמשעה שהגיע זמן איסור יהיה אסור במשהו משום דהוי דשיל"מ דמותר לשהות חמץ הנאסר במשהו עד אחר פסח ויאכלנו, וראיתי במנחת יעקב כלל ע"ד ס"ק י"ט שהקשה ג"כ קושי' חכם צבי הנ"ל ותי' אף שאסור להשהות מ"מ הוי דשיל"מ כיון דלא מצריכין לשרוף רק מכח חומרא בעלמא, ובמכ"ת הוא דוחק עצום (מיהו קשה לפי דברינו דהא ר"ן סובר בר"פ אלו עוברין דאפי נוקשה דרבנן אסור לשהותו ואפשר דמחלק דחמץ נוקשה בעיני' חמור ממשהו דרבנן ועכ"פ יש לקיים פי' הר"ן לשיטת הסוברים דבמשהו דרבנן מותר לשהותו) מיהו לכאורה קשה לפמ"ש המרדכי הובא ביו"ד סי' ק"ב ס"ד וז"ל כל איסור שלא ניכר קודם שנתערב בטל אעפ"י שהוא דשיל"מ וכ' הש"ך וז"ל כגון גיגית מלאה ענבים בעוטים והיה בו הרבה יין צלול קודם שבת מותר ליקח בשבת מן היין אעפ"י שיצא גם עתה מן הענבים כל שעה לפי שמתבטלין במה שיצא כבר ואין בו משום דשיל"מ מאחר שלא היה שם יין בפני עצמו מעולם וכן חביות מלאים ענבים שלמים וממלאים בחביות במים לעשות תמד מהענבים מתבקעים לאחר זמן ויצא כל היין מותר למשוך ממנו בשבת לשתות לפי שמעט יין שיצא בשבת מתבטל עם היין שהיה כבר ולא ניכר פעם אחד בפני עצמו לעולם יע"ש ועיין בטו"ז ס"ק י"א וא"כ ה"ה כיון שמקודם שנפל הארבא למים לא היה שום איסור כלל והיה החיטין בחזקת היתר והאיסור בא כשנפלו למים ולא היה מבורר האיסור בפני עצמו בכה"ג אין לו דין דשיל"מ מיהו אפשר לומר לפמ"ש שם הטו"ז ס"ק י"א וז"ל ואין זה דומה לחתיכה שלא נמלחה דבסמוך שהיה האיסור ידוע שהרי החתיכה היה אסורה משא"כ בענבים לא היה איסור כלל מתחילה יע"ש וא"כ עכשיו ליכא ששים לא נתבטל האיסור מדרבנן דהם אמרו דמין במינו בעי ששים ויש שם איסור על כל החיטין ולא בטל אח"כ כשיוסיף ששים לבטל משום דהוי דשיל"מ ואולם באמת ז"א כיון דקודם פסח אין לו שם איסור וכשיבוא זמן האיסור כבר היה התערובת וא"כ מעולם לא היה ניכר האיסור ואף דיש לומר דרבא לשיטתו דסובר במס' ע"ז הנ"ל דבכה"ג יש לו שם איסורא כיון שאנו דנין עכשיו על זמן האיסור מ"מ קשה לדידן וכן רב אשי שסידר הש"ס דסובר במס' ע"ז שם דיש לו שם היתרא דכל דברינו סובבים לשיטת הסוברים דיכול לבטל לכתחילה קודם פסח דיש לו שם התירא וקשה קו' הרשב"א הנ"ל והיינו מוכרחין לתי' הנ"ל וא"כ קמה הקו' הא בכה"ג לא הוי דשיל"מ וא"כ לכאורה מוכח לפי דברי ר"ן בסוגי' דנתערב מבוקעת באינן מבוקעת דבע"כ סובר דלא כמרדכי ואפילו באיסור שאינו ניכר לא בטיל בדבר שיש לו ה כיון דעכ"פ מתירין ועיין בפליתי סי' ק"ב ובספר שערי המלך בהלכות יו"ט כנלענ"ד:

פרט ג

יבואר היכי דאפשר לברר האיסור אי בטל ברוב:

ה] מקור הדברים הוא מחלוקת קמאי ז"ל דהנה רשב"א בתה"א בית ד' שער א' כתב בכלי שטף שבלע מן האיסור ונאסר ואח"כ נתערב באחרים שראוי לדונו כדבר שיל"מ שהרי אפשר להכשירן בהגעלה אלא דלא מיקרי דשיל"מ בשום מקום שיש בו הוצאה להפסד וכיון שכן בהא אמרינן חד בתרי בטיל יע"ש וכתב הרא"ה על זה בבדק הבית זה אינו דהכא טעמא אחרינא דאין לו ביטול לבד מטעמא דיש לו מתירין דכל היכי דניכר האיסור אין לו היתר ואין לו ביטול וכל דבר שאפשר להוציא האיסור מתוכו הרי הוא כניכר האיסור וכיון שכן בזה שאפשר בהגעלה ולהפריד האיסור הרי זה כאילו ניכר ואין לו היתר עכ"ל ורשב"א במשמרת הבית כתב על זה וז"ל ותחילה אומר במה שאמר דרך כלל דכל איסור ניכר אין לו היתר ואין לו ביטול כלל זה אינו שהרי עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביו"ט ניכרין הם ולכתחילה אין מערבין אותן עם רוב עצים מוכנים כדי להסיקן בתנור ואפ"ה כשיפלו בתוך התנור והן ניכרין אפ"ה מרבה עליהן עצים מוכנים ומסיקן וכמו שאמרו ג"כ בפ' במה מדליקין גבי מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים יע"ש והש"ך ביו"ד סי' ק"ב ס"ק הביא רק דברי הרא"ה ולא הביא דברי הרשב"א במשמרת הבית וכן הפר"ח שם בס"ק ח' ובסי' ק"ח ס"ק מ"א ובכמה דוכתי כתב דכל היכי דניכר האיסור או היכי דאפשר לברורי האיסור הוי כניכר ולא בטיל ובע"כ סובר הא דקיי"ל דאזלינן בתר רובא באיסורא משום דילפינן מאחרי רבים להטות היינו היכי דא"א לברר האיסור אבל היכי דאפשר לברר ומכ"ש היכי דניכר האיסור אין לו ביטל וכן המשנה למלך בפרק ז' ממעילה הלכה ו' הביא דברי הרא"ה הנ"ל, ויש להסתפק בכוונת הרא"ה וסייעתו אי ר"ל דמדאו' לא בטיל כיון דאפשר לברר האיסור או דסובר דמדאו' בטיל אפילו בכה"ג כיון דעכשיו לא ניכר האיסור רק שאפשר לברר רק חכמים החמירו שלא לסמוך על ביטול כיון דאפשר לבוא לידי בירור ומסתימת דבריהם משמע דמדאו' לא בטיל ועיין בפליתי סי' ק"ב ס"ק ה' והנה מה שכתב הרשב"א לדחות דברי רא"ה ומביא ראי' מעצים שנשרו לא קשה מידי על רא"ה די"ל דס"ל כמ"ש ר"ן במס' ביצה דף ז' ע"ב ז"ל ומסתברא דדוקא בשאינו מכיר עצי האיסור לאחר שנתערבו הא מכירן אין ביטול מועיל בהם שאין ביטול מועיל לדבר שהוא ניכר לעין יע"ש ועיין מוהרש"ל ביש"ש סי' ז' שהביא דברי ר"ן וכתב על דבריו וז"ל וכל שאר המחברים לא חילקו בזה וכן נראה דאין זה דומה לשאר ביטולים דהכא מיקלי קלי איסורא וכן לישנא כי קמהפך בהיתרא קמהפך משמע דמיירי אפילו היכי שמכיר האיסור בתוכן ואפ"ה שרי לשמש בהן מן הסתם יע"ש וכבר נתבאר שכן כתב הרשב"א ותמהני על מהרש"ל שלא הביא ראי' מדברי רשב"א הנ"ל וכ"כ בתשובה סי' שפ"ה ועיין במג"א סי' תק"ז ס"ק ב' ובענין איסור ניכר צ"ע ברא"ש במע' נדרים דף נ"ז ע"ב בד"ה גידולי היתר וברש"י בדף נ"ח ע"א בד"ה ודלמא במדוכנין בסופו ודוק:

ו] אמנם לכאורה רשב"א סותר א"ע ויען כי יש ללמוד כמה דינים מדברי רבינו ז"ל ההכרח להעתיק כל דבריו הנה בתשובה סי' תפ"ה כתב וז"ל שאלת חיטין שנפלו לתוך מים והוציאום ונגבום ואח"כ נתערבו בתוך חיטין מרובין מהם אבל לא היו בהם ששים מהו להוסיף עליהן ולבטלן בששים כיון שעדיין לא הגיע זמן איסור חמץ ולאכלן אפי' בפסח ועוד כיון שנפלו לתוך רוב של היתר מהו לאכול אותם כל אחד ואחד בפ"ע אפי' בפסח כדין יבש ביבש ואת"ל שהוא אסור מהו להשהותן עד אחר הפסח כיון שנתערבו בתוך רוב היתר מי עובר עליהן בב"י וב"י או לא, תשובה אסור להוסיף עליהן כדי לאכלן בפסח מכמה טעמים כיון דהוא מערבן לבטלן לאכלן בפסח הרי הוא כמבטל האיסור בתוך הפסח (כוונתו דהוי כמכוין לבטלה עיין בפר"ח סי' תנ"ג ס"ק ג') ותדע מארבא דטבע בחישתא במס' פסחים דף מ' ע"א דלא אשכח רבא התירא אלא למוכרן קבא קבא כי היכי דליכלו קמי פסחא ואם איתא אמאי לא ערבינהו הו בתוך היתר מרובה של ששים ועוד דלפי דעתה הגאונים ז"ל אפי' חמץ מועט שנתערב בתוך מרובה אפי' באלף קודם פסח אסור לאכלו בפסח (שחוזר וניעור לאסור במשהו) ואעפ"י שרבותינו הצרפתים ז"ל מתירין כך אנו עושים מעשה כדברי הגאונים ז"ל ולאכול כל אחד בפ"ע כמו שאמרת אי אפשר בדעת מר עוקבא דאמר אפי' לא נתבקעו ממש לפי שלא אמרו אותו דין יבש ביבש לאכול כל אחד בפ"ע באיסורין החמורין שאינן מתבטלין בששים וכו' לעיין בא"ח סי' תמ"ז מג"א ס"ק מ' ובחק יעקב ס"ק מ"ד) ולהצניע עד לאחר הפסח מסתברא ג"כ שהוא אסור וראי' מהאי ארבא דטבעי בחישתא דלא ערבינהו ושהינהו עד אחר הפסח, ועוד נראה לומר טעמא רבא דכל איסור ניכר ושהוא בעין אפי' דבר מועט בתוך היתר מרובה ואפי' באלף לא בטיל דאילו חתיכות נבילות ניכרות שנתערבו בתוך אלף חתיכות של היתר אפי' חתיכה שאינה ראויה להתכבד אין אומרין שתהיה מבוטלת בשאר שהרי ניכרין הן וצריך לחפש אחריהן ולסלקה שלא מצינו ביטול איסור ניכר בתוך היתר אלא בשני ענינים של דבריהם שאין להם עיקר בדאו' כגון חלת חוץ לארץ כרבה דהוי מבטל לה לכתחילה בתוך היתר ואכלם בימי טומאתו וכן במוקצה דרך שריפתו בעצים שנשרו בתוך התנור ביו"ט דמרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן וכו' ובהני בלחוד הוא דאמרינן הא באיסורין בעלמא לא אמרינן וכיון שכן חיטין הללו הרי אפשר לבודקן דדלמא אית בהו גרגרין שנתבקעו דאסירין לכ"ע הלכך הו"ל כחיטין של איסור שנתערבו בתוך שעורין או שעורין שנתערבו בתוך חיטין שאינן בטלים ברביות שאינו מינו עכ"ל והובא דבריו בקצרה במג"א סי' תמ"ז ס"ק מ"ה יעיין בפר"ח סי' תנ"ג ס"ק ג' בסופו, ולמדנו מדברי רשב"א כמה דינים (א) שאין יכול לבטל איסור חמץ קודם הפסח כדי לאכלו בפסח וזה דלא כטורי זהב בא"ח סי' תמ"ז ס"ק ה' ובסי' תר"כו ס"ק ב' שכתב בתערובת חמץ קודם פסח בלח בלח ואין שם ששים שיכול להרבות אפי' לכתחילה כיון שהוא קודם זמן איסורו ועיין מג"א שם ס"ק ג' ובמג"א סי' תס"ז ס"ק ז' ובטורי זהב שם ס"ק ד' וכן מבואר במג"א סי' תמ"ז ס"ק מ"ה שכן דעת הב"ח שמותר לבטל כיון שעדיין הוא קודם זמן איסורא ועיין שו"ת הר"ן סי' נ"ז וסי' נ"ט הובא בב"י בקצרה בסי' תמ"ז ובפר"ח סי' תנ"ג ס"ק ג' ובשיורי' כנה"ג בהגהות ב"י סי' תנ"ג ס"ק ג' ונתבאר בכלל ב' פרט א (ב) לפמ"ש הש"ך בסי' ק"ט ס"ק ג' סובר רשב"א דקמח בקמח הוי לח בלח א"כ בע"כ סובר אפי' בלח בלח חוזר וניעור ולא הבנתי מ"ש בספר דגול מרבבה סי' תמ"ז ס"ק מ"ה על מה שהביא מג"א דברי רשב"א הנ"ל כתב וז"ל כוונתו דביבש ביבש חוזר וניעור ולפ"ז מ"ש הב"י בסי' תמ"ז שרבינו ירוחם כתב בשם רשב"א דחוזר וניער בפסח צריך לומר דהיינו יבש ביבש אבל לח בלח ודאי ס"ל לרשב"א דאינו חוזר וניעור דאל"כ למה ליה למימר דהוי כמבטל איסור לכתחילה עכ"ל והוא תמוהו דבוודאי הרשב"א בע"כ סובר אפי' בלח בלח חוזר וניער דקמח בקמח הוי לח בלח כמ"ש הש"ך ומ"ש דאל"כ למה ליה למימר וכו' הא באמת כתב רשב"א גם טעם זה שכתב טעם דאין מבטלין וגם משום חוזר וניער ובזה לכאורה יש לדחות מ"ש בדגול מרבבה סי' תס"ז ס"ק ד' דמוכח דיש מחלוקת אפי' ביבש אי חוזר וניעור דוק ותשכח (ג) מ"ש הרשב"א ז"ל אי מותר לאכול כל אחד בפ"ע כדין יבש ביבש יש להבין הא אפיה הוי כבישול כמ"ש פר"ח בסי' תמ"ז סוף ס"ק ט' וז"ל דהא דיבש ביבש חד בתרי בטיל ה"מ לאכלו ביבשתו אבל אם מבשלו או אופיהו צריך ששים כדי לבטלו ועיין בש"ך יו"ד סי' ק"ט ס"ק ד' ובס"ב שמקורו שם הרשב"א ודוחק לומר שרצה לומר שיהיה אוכלן חי יצ"ע (ד) מה שכ' היכי דאיסור ניכר לא בטיל זהו פשו' בכמה דוכתי כנ"ל וכן מבואר ברא"ש בפ' ג"ה סי' ל"ז וז"ל והטעם הנכון שבו משום שאף שנתבטל האיסור ברוב היתר והותר לאכילה אם אח"כ הוכר האיסור פשיטא דאסור לאכלו וכאשר נתערב בו שום איסור מצא מין את מינו וניעור יע"ש ועיין בר"ן ריש מס' ביצה דף ז' ע"ב ובתוס' יו"ט בפרק ב' מכלאים משנה א' ובס' שנות אלי' שם ובמג"א סי' תרכ"ו ס"ק, ד' ובהגהות מרדכי מס' חולין בפרק הזרוע סי' תשל"ז וכיו"ב כתב הרשב"א במס' חולין דף צ"ח ע"ב לכן טעם כעיקר אסור מדאו' כיון דניכר טעימתו זו היא הכרתו כדכתיב וחיך אוכל יטעם לו ומסביר הפר"ח בסי' צ"ח ס"ק ז וז"ל כי היכי במין במינו אם ניכר האיסור פשיטא שאין לו ביטול מן התורה ה"ה במין בשאינו מינו יע"ש ואולם כל זה היכי דעכשיו האיסור ניכר לכל אבל בנידון דרשב"א הנ"ל דלפי מראות עין לא ניכר האיסור רק ע"י בדיקה וחיפוש היטיב יהיה ניכר האיסור שכתב רבינו הגדול ז"ל דגם בכה"ג הוי כניכר האיסור כיון שאפשר להפריד האיסור ע"י בדיקה צ"ע מאוד לדינא ויש לעיין טובא בזה, הנה לכאורה רשב"א סותר א"ע דהא מוכח מזה שכתבתי לעיל בשמו שחולק על רא"ה שסובר כלי איסור שנתערב בשאר כלים של היתר שלא בטל ברוב כיון שאפשר להפריד האיסור ע"י הגעלה הוי כמו ניכר האיסור דהוא ז"ל סובר דבטיל והוא סתירה למ"ש כאן ואולם מצינו דמיון למה שכתב כאן בחמץ, ממה דקיי"ל בש"ע יו"ד סי' צ"ח סעיף ד' ברמ"א וז"ל כל איסור שמבטל בששים אם מכירו צריך להסירו משם אע"ג דכבר נתבטל טעמו בששים לכן אם נפל חלב לתוך התבשיל ונתבטל טעמו בששים צריך ליתן מים צוננים לשם וטבע החלב להקפיא ולצוף למעלה מן המים ויסירנו משם דמאחר שאפשר להסירו הוי כאילו מכירו וצריך להוציא משם עכ"ל ומקורו מאו"ה בשם רמב"ן כמ"ש הש"ך ס"ק י"ז ופר"ח ס"ק ט"ו וה"ה בחמץ במין במינו כיון שאפשר להפריד האיסור ע"י בדיקה הוי כהוכר האיסור, ואולם קשה דביו"ד שם כל הפוסקים הסכימו להאי דינא ובש"ע א"ח סי' תנ"ג סעיף ג' כתב רמ"א בדגן שצמחו שצריך לראות שאין בו כל כך שלא יהיה ששים כנגדו מן ההיתר עכ"ל וכתב מג"א בס"ק ו' וז"ל מיהו צריך לראות קאי אדגן שנצמח ואין צריך לאפותו קודם הפסח וקמח בקמח מיקרי לח בלח ואינו חוזר וניער יע"ש וכתב פרי חדש ס"ק ג וז"ל ולפ"ז כיון שיש ששים בחיטין שאינן מבוקעין מותר לכתחילה לטוחנם דאעפ"י שטחנן מזיד נקרא שוגג לענין ביטול כיון שאין מתכוין לבטל רק לטחון ולאכול כמ"ש רשב"א סי' תס"ג וכדעת הטור אלא שמטעם אחר יש לאסור לטוחנן ביחד מטעם שכתב רשב"א סי' תפ"ה דכל איסור ניכר ושהוא בעין אפילו דבר מועט בתוך היתר מרובה אפי' באלף לא בטיל וחיטין הללו הרי אפשר לבודקן לפיכך אסור לטוחנן וזהו אמת וחשיב עכ"ל וחולק על רמ"א כיון שאפשר להפריד איסור ל"ל ביטול ובע"כ רמ"א חולק על רשב"א הנ"ל וסובר אף שאפשר להפריד האיסור ע"י בדיקה כיון דעכשיו לא ניכר בטל וא"כ דבריו סותרין למ"ש ביו"ד סי' צ"ח הנ"ל ודוחק לחלק בין בדיקה דהתם שאינו טירחא גדולה לבדיקת חיטין דהוא טירחא רבתי וצ"ע, ואולם בישוב דברי רשב"א הנ"ל שלא יהיה סתירה נלענ"ד דבוודאי מודה רשב"א היכי דעכשיו הוכר האיסור דלא שייך כלל ביטול רק שמחלק בין האי דחיטין לכלי שטף הנ"ל דהנה השאלה היה ששאל השואל ב' דברים (א) אי מותר להוסיף עד ששים כדי לאכלן בפסח (ב) אי מותר להניחן כמות שהן עכשיו מעורבים ברוב היתר ולהשהותן עד אחר הפסח ולא יעבור על איסור בל יראה ועל היתר הוספה לאכילה כתב ב' תירוצים חדא משום דהוי מבטל איסור, ועוד דחוזר וניער ולא כתב הטעם דהוי כהוכר האיסור כיון שאפשר בבדיקה רק על זה ששאל אי מותר לשהותן כמו שהן מעורבים ברוב אם יעבור באיסור בל יראה כתב הך טעמא כיון דאפשר להפרידן הוי כניכר האיסור ולא בטיל, ויש להתבונן הא בסברא הלז נסתר היתר הוספה עד ששים לאכילה דאף אם יש ששים לא בטיל כיון שאפשר בבדיקה וכמו שהבין באמת הפר"ח בסי' תנ"ג הנ"ל, לכן נראה דרשב"א אזיל לשיטתו שסובר בכלי שטף כיון שעכשיו לא ניכר האיסור נתבטל מיד והוי היתר גמור ולית לי' סברת הרא"ה כיון שאפשר לברר ולהפריד האיסור לא יתבטל, ואולם בחיטין שנתערבו בחיטין מבוקעין סובר לחלק בין היכי דאיכא ששים נגד האיסור בין היכי. דליכא ששים בהיתר נגד האישור רק רוב היתר, וי"ל דמיירי כמ"ש הר"ן בחיטין שנפלו למים היו מבוקעין רק נתערבו בחיטין מרובים וסובר לסברא פשוטה אשר הדעת מכרעת ברוב היתר אסתמא כיון דליכא ששים ניכר האיסור לעין כל אפילו בלי בדיקה היטב רק בהשקפה בעלמא לא נתבטל ברוב ונידון ששאל הרשב"א מיירי שבעל החיטין רואה שהאיסור ניכר ואולם אם יוסיף עד ששים לא יהיה ניכר האיסור רק ע"י בדיקה היטיב שיוכל להוציא משם ולברר האיסור אבל כמות שהוא עכשיו לא ניכר האיסור כיון דאיכא ששים לכן מ"ש רשב"א אחר כך כיון שניכר האיסור לא בטיל לא קאי על מה ששאל שיבטל האיסור עד ששים ויהיה רשאי לאכלו דעל זה לא הועיל בתירוצו דאם יערב כל כך לא יהי' ניכר האיסור ורשב"א לשיטתו אף שאפשר לברר האיסור בטל רק דקאי על מה ששאל אם מותר לשהותן בפסח כמות שהן עכשיו אם עובר בבל יראה מן התורה כיון דאיכא רוב היתר וכתב מתחילה דמסתברא שאסור והיינו אף שמן התורה בטל ברוב ואינו עובר בב"י מן התורה מ"מ מדרבנן אסור לשהותו וכמ"ש מג"א בסי' תמ"ב ס"ק א' דאם נתערב מין במינו כגון קמח בקמח אם נתבטל ברוב אינו עובר עליו מן התורה דהא מדאו' מותר לאכלו לכתחילה מכ"ש דשרי לשהותו רק מדרבנן אסור לשהותו כמ"ש בס' חק יעקב ס"ק א' ופר"ח בסי' תמ"ב בשיטת רשב"א דאפי' במידי דאסור באכילה מדרבנן אסור לשהות מדרבנן וצריך ביעור ואח"כ כתב ועוד כיון שהאיסור ניכר לא בטיל ועובר מן התורה בבל יראה והיינו דכתב בסופו דהוי כנתערב בתוך שעורים אבל בגוף הקושי' דיהיה מרבה עד ששים ויהיה מותר אפילו באכילה נתיישב בב' תירוצים שכתב מקודם משום דאין מבטלין איסור לכתחילה או משום דחוזר וניעור וכן נראה שהבין המג"א בסי' תמ"ז ס"ק מ"ה שכתב בשמו וז"ל ולשהותו אסור דכל שהאיסור ניכר בעין אינו בטל והכא נמי אפשר לבודקן דלמא איתנייהו גרגרין שנבקעו עכ"ל לפ"ז בדין רמ"א בסי' תנ"ג הנ"ל דמיירי שכבר נתבטל בששים גם רשב"א יש לומר דסובר כן דאף דאפשר להפריד מ"מ בטיל וזה דלא כפר"ח הנ"ל שנראה שהבין שמ"ש רשב"א כל שניכר האיסור לא בטיל הא תשובה גם לשאלה ראשונה אם מותר להוסיף עד ששים כן נלענ"ד ואולם מ"מ קשה על רמ"א מהאי דסי' צ"ח דאף דאיכא ששים מ"מ בעינן בדיקה ותו בסי' ק"ב סובר כהרשב"א דבטל כיון שצריך הוצאות ומשמע דל"ל סברת הרא"ה ולכאורה דמי להא דסי' צ"ח דהתם משמע כהרא"ה כיון דאפשר להפריד האיסור הוי כניכר וצ"ע וע"ע בענין זה ביו"ד סי' ק"ז בטו"ז ס"ק א' ובפר"ח ס"ק ג' ובש"ך ס"ק ג' ובס' חות דעת ס"ק א' ועיין ברמב"ם בפרק ג' ממאכלות אסורות הלכה ט"ו שכ' דמקצת הגאונים אסרו חמאה של עכו"ם מפני צחצוחי חלב שנשאר בה שהרי שבחמאה אינו מעורב עם החמאה כדי שיבטל במיעוטו וכל חלב שלהן חוששין שמא עירבו בהן חלב של בהמה טמאה וכתב הכסף משנה שרשב"א השיג על הרמב"ם וכתב שאינו מחוור כלל שהביטול ברוב בעלמא אינו מצד שהמיעו' מתערב ברוב שהרי חיטין של תרומה שנפלו לתוך החולין או גרוגרת של תרומה שנפלה לתוך החולין ואעפ"י שזה עומד בפני עצמו וזה עומד בפני עצמו בטלו בשיעורין שכל שאין אתה יכול לברור דבר מתוך דבר אילו היתה אוסר הרוב מפני מיעו' נמצא שאין המיעו' בטל אלא לח בלח כגון יין או שמן וכיוצא בזה וגדולה מזו אמרו בשני קופות בשתי עיירות שמצטרפות ומעלות את האיסור כ"ש בקות שבחמאה שאי אתה יכול לברור אותו מתוך החמאה ולחלקו ורוב כל האיסורים המתפשטין ומתבטלים ברוב בטילים בכיוצא בזה עכ"ד רשב"א והכ"מ כתב ליישב דברי רמב"ם וז"ל ולי נראה דלדעת רבינו יש לומר דלא דמי לחיטין ולגרוגרת ולתרומה שנתערבו בחולין אעפ"י שזה עומד בפני עצמו וזה עומד בפני עצמו מ"מ אין האיסור ניכר כלל אבל בחמאה הוי האיסור ניכר דהיינו הקום אלא שא"א לברור אותו ולסלקו מן החמאה ולפיכך אינו בטל עכ"ד וכ"כ ב"י יו"ד סי' קט"ו ועיין בטו"ז סי' קט"ו ס"ק ט' ובטו"ז סי' ק"ז סק"א ונשמע מכאן חידוש דין לרשב"א אפילו היכי דאיסור ניכר רק שא"א לבררו בטל ולרמב"ם אינו בטל וצ"ע:

ז] שוב ראיתי מ"ש לעיל לפרש כוונת רשב"א ליתא דהמעיין היטיב בגוף התשובה היה הענין כך שנפלו חיטין לתוך מים והוציאם ולא היה ניכר בחיטין הללו ביקוע ומ"מ אסורים דרשב"א לשיטתו מובא בב"י סי' תס"ז שכתב וז"ל ולא דמי לארבא דבטבע בחישתא דהכל טבעו במים וכל שטבעו במים מסתמא שהה בו ויש בו להחמיץ וכ' הב"ח מדנתן טעם לאיסור משום ששהו בו מוכח דסובר כמ"ש הרא"ם דלא הוצרכו נתבקעו אלא בלתיתה שזלפיתה מועטת אבל במקום שריה מרובה הוי ליה חמץ אפילו לא נתבקעו וא"כ כל החיטין היו אסורין אף שלא ראו שום ביקוע ונגבום ואח"כ נתערבו בתוך חיטין מרובים מהם אבל לא היה שישים ועל זה שאל השואל שאלה הנ"ל ומה שמסיים דהוי אפשר מדייק וכתב דלמא אית בהו גרגרין שנתבקעו דאסורין לכ"ע היינו דהוי קשה ליה האיך שייך בדיקה דהא אפילו בלא נתבקעו אסורים ולא ניכר על זה כתב דלמא איכא חיטין שנתבקעו דלכ"ע אסורין וא"כ אפשר בבדיקה וצריך לסלק האיסור שלא יהיה ניכר וא"כ נסתרו דברינו הנ"ל כמובן וא"כ מוכח דסובר רחב"א אפילו היכי דעכשיו לא ניכר האיסור דהא כשמעורב החיטין עם רוב היתר כיון שנגבום ולא ראו שנתבקעו ג"כ לא ניכר האיסור מ"מ סובר דלא בטיל ברוב כיון דאפשר להפריד האיסור ואמאי סובר בכלי שטף דבטל ברוב אף דאפשר להפריד האיסור ע"י הגעלה וצ"ע:

ח]ולכאורה עלה בדעתי להביא ראיה לדברי רא"ה דהנה איתא במס' נדה דף ס"א ע"ב בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לעכו"ם ומבואר הטעם במס' פסחים דף מ' ע"ב משום דהדר ומזבין לישראל והקשו בתוס' בד"ה בגד ליבטל ברובא ומה שתי' התוס' כבר כתב הכסף משנה בפרק ג' מבכורות הלכה י"ג דרמב"ם ל"ל תירוצם ונלענ"ד דהנה איתא שם אמר רפרם בר פפא אמר ר' חסדא בגד שאבד בו כלאים צובעו ומותר ופי' רש"י שעל ידי צבע הוא ניכר כדמפרש עמרא וכיתנא לא שליט בהו צבעא כי הדדי שהפשתן קשה לקבל הצבע יותר מן הצמר ואי לא מינכר בציבעא ודאי נפל ורמב"ם בפ' יו"ד מהל' כלאים הלכה כ"ז כתב וז"ל בגד צמר שאבד בו חוט של פשתן או בגד פשתן שאבד בו חוט צמר הרי זה לא ימכרנו לעכו"ם שמא יחזור וימכרנו לישראל וכו' כיצד תקנת הבגד זה ציבעו שאין הצמר ופשתן עולין בצבע אחד ומיד הוא ניכר לו ושומטו ואם לא ניכר הרי זה מותר שמא נשמט והלך לו שהרי בדק ולא מצא וכבר ביארנו שכל איסור ספיקות מדברי סופרים ולפיכך הקילו בספק עכ"ל מבואר להדיא דסובר אפילו בכלאים דאורייתא סמכינן על האי בדיקה דצבע ועיין מ"ש בראב"ד ובכ"מ ופר"ח יו"ד סי' כ"ט א"כ לא קשה קושי' תוס' בפשיטות לפמ"ש הרא"ה כיון דאפשר להפריד איסור ע"י הגעלה הוי כניכר האיסור ולא בטיל ברובא ולפמ"ש רשב"א סי' חפ"ה בחיטין כיון שאפשר לבדוק ולהוציא חיטין מבוקעת ג"כ לא בטל וה"ה כאן כיון דאפשר בתקנה ע"י הצבע לצובעו ואם לא יעלה הצבע יהי' ניכר ושומטו ואם לא יהיה ניכר יהיה מותר לכן לא בטיל ברובא כיון דאפשר להפריד האיסור ע"י בדיקה בציבעא יהיה ניכר ויקח החוט מבגד ובזה יש ליישב סוגיא דמס' פסחים דף מ' ע"ב דאיתא שם האי ארבא דחיטי דטבעי בחישתא שרי רבא לזבוני לעכו"ם איתבי' רבה בר לואי בגד שאבד בו כלאים ה"ז לא ימכרנו לעכו"ם וכו' מ"ט לא משום דהדר ומזבין לישראל יע"ש דהדר רבא והסוגי' תמוה דהאיך נעלם מרבא חשש זה ותו קשה דהא ברייתא במס' חולין דף ס"ד ע"א אין מוכרין ביצה טריפה לעכו"ם וכו' ולמה מקשה רבה דוקא מברייתא דבגד ולא מברייתא הלז ותו הא משנה מפורשת במס' חולין דף צ"ג ע"ב שולח אדם ירך לעכו"ם שגיד הנשה בתוכו מפני שמקומו ניכר ומוכח ממתני' שלימה אין חתיכה לא שמא ימכרם לישראל וכבר כתבתי בזה בכלל ב' ולפמ"ש א"ש דיש לומר דעובדא דארבא היה קצת חיטין מבוקעין ורוב חיטין אינם מבוקעין וכן נראה שהבין הר"ן שם ואף דאפשר להפריד איסור ע"י בדיקה סובר רבא דגם בכה"ג בטל ברובא מדאורייתא אף דחכמים החמירו לאסור במשהו מ"מ לא חיישינן שמא יחזור וימכרנו לישראל כיון דאף אם יקנה ישראל ויאכל ישראל בפסח לא יעבור על איסור דאורייתא רק על איסור דרבנן וכיון דאיכא ספק אולי לא ימכרנו סמכינן על ספיקא דרבנן לקולא ול"ד לביצה טריפה ולגיד דיוכל להיות שנכשל באיסור דאו' ולכן מקשה רבא מברייתא דבגד דקשה קושי' תוס' וליבטל ברובא וצריך לומר כיון דאפשר להפריד האיסור ע"י בדיקה הוי כניכר האיסור ולא בטיל מדאו' כמ"ש רא"ה וה"ה לא בטיל מדאורייתא דהוי כניכר האיסור כיון שאפשר בבדיקה ושפיר יש לחוש שיצמי לישראל המוכר מכשול באיסור דאו' וא"ש והנה לפי דברינו נשמע דרבותינו בעלי תוס' שהקשו קו' הנ"ל בבגד ולא תירצו כן משמע דל"ל סברת רא"ה ודוקא היכי שעכשיו הוכר האיסור לא בטיל משא"כ בבגד מעכשיו לא ניכר נתבטל מיד והוי כהיתר גמור מיהו אפשר דתוס' ס"ל בב"י ורמ"א בשיטת טור יו"ד סי' מ"ב דס"ל דלא מהני בדיקה דצביעה רק בכלאים דרבנן ולא בכלאים דאו' ועיין בש"ע ס"א ובטו"ז שם ור"ל היכי דלא ניכר הצבע דמקלינין שמא נשמט והלך לו הך היתרא משום ספק לא מקלינן בכלאים דאו' דנגד חשש דאו' לא מהני בדיקה אבל היכי דלא סלקא הצבע בצבע כאחת וניכר החוט נוטל החוט, אפי' בכלאים דאו' ומשמע להו לתוס' דבע"כ ברייתא דבגד מיירי שכבר בדק וסלקא צבעא דאי מיירי דלא בדק כלל תיקשי דהו"ל למיתני הך תקנתא כי אולי ימצא היתר למכור לעכו"ם שיהי' ניכר החו' וישמט מבגד ולא יצמיח מכשול אע"כ מיירי שכבר בדק וסלקא צבעא ומ"מ כיון דמיירי בכלאים דאו' לא סמכינן על הבדיקה וא"כ שפיר הקשו כיון שכבר בדקו ולא מהני להקל אמאי לא בטילי ברובא והוכרחו לתרץ תירוץ אחר וא"ש:

פרט ד

יבואר אם לא הי' מבורר מעולם הרוב בפני עצמו אי מהני שיחשוב בגדר רובא:

ט] בספר פרי מגדים בפתיחה להלכות תערובת כתב וז"ל החקירה האחת הא דחד בתרי בטיל היינו דווקא בהיתר מבורר מעיקרא הא כל שלא היה ההיתר מבורר מעיקרא בשום פעם לא מהני או דלמא ל"ש המשל בזה ג' זיתי כבד מג' בהמות אחת ניטל ממקום חיותה ואחת ממקום מרה ואחת ממקום כליות דהשתא ממ"נ ב' של היתר וא' של איסור עיין בסי' מ"א דמדינא אין צריך רק זית אחת אלא שא"י וכדומה הרבה מי אמרינן דומי' דסנהדרין בעינן שהרוב מבורר וכאן כל אחד היה ספק או דלמא ל"ש עכ"ד, ולכאורה הדבר מפורש בס' במרדכי במס' חולין בפ' הזרוע בהגהות שם שכתב בשם רבינו ברוך וז"ל ובפ"ב דב"ק אמר ר' יהושע שכבת זרע של זב מטמא במשא לפי שאי אפשר בלא צחצוחי זיבה ובכה"ג אמרינן בפ' מצות חליצה יבמה שרקקה דם חליצתה כשירה לפי שא"א לדם בלא צחצוחי דוק ותימא הא דתניא בזבחים בפ' התערובת ר' יהודא אמר בשם ר"ג אין דם מבטל דם ואין רוק מבטל רוק אבל משמע לכ"ע דדם מבטל רוק א"כ הכא נמי נימא הכי, ויש לומר בפ"ק דיבמות מיירי כגון שהוא בעין וניכר וכל דבר שהוא בעין וניכר לא בטיל אי נמי ליכא למימר ביטול ברוב אלא דבר שהיה בפני עצמו תחילה ואח"כ נתערב אבל דבר שתחילת ביאתו לעולם מעורב כגון בפ' ב' דב"ק וביבמות ליכא למימר דבטיל עכ"ל וראיתי שני גדולי הדור מרבותינו חכמי הספרדיים ז"ל נחלקו בהבנת רבינו ברוך הנ"ל הובא בס' משנה למלך בפרק א' ממשכב ומושב הלכה י"ד דעת הגאון מוהר"ר יעקב אלפאנדרי זצ"ל דסברת המרדכי לא שייך רק כמו בנידון דרוק יבמה וזב שמעולם לא היה להם מקום מיוחד בלתי תערובת בכה"ג לא בטיל אבל אם היה פעם אחת מקום מיוחד אף שאח"כ בא האיסור על ידי תערובת בטיל, ומיישב בזה שיטת חכמי אשכנזי ז"ל דהנה במס' חולין דף ס"ט בעובר שהוציא אבר ונאסר האבר ואח"כ נשחטה האם והוציאה העובר והרי היא נקיבה מהו לגמוע חלבה הוא אבעי' דלא איפשטא, וכ' הרמב"ם בפרק ה' ממאכלות אסורות דאסור לשתותה מספק הואיל החלב בא מכלל האברים ויש בה אבר אחד אסור וה"ז כחלב טריפה שנתערב בחלב כשירה וכ"כ ביו"ד סי' י"ד סעיף ה' והקשה המשנה למלך דלישתרי מטעם בטיל ברובא דאף דיש כאן חלב טריפה מאבר זה מ"מ הלא החלב מתהווה מרמ"ח אברים, והנה חכמי אשכנז ז"ל כתבו שאם היה ששים בבהמה בשר ועצמות נגד האבר האסור כל החלב מותר מטעם תערובת שנתבטל בששים וקשה אי שייך ביטול הרי יצא חלב זה מחשש איסור תורה דהא פשיטא דאיכא רובא דהיתרא וא"כ אין כאן רק איסור דרבנן דבעי ששים וכיון דהוי אבעי' דלא איפשיטא הו"ל למיזל לקולא כדין כל ספיקא דרבנן כמ"ש ראשונים ז"ל אם נתערב מין במינו ונשפך בענין שאין יכול לעמוד עליו ולשערו אם נודע שהיה רוב היתר מותר אלא ודאי דהכא לא שייך ביטול כיון שתחילת ביאתו הוא מעורב כמ"ש המרדכי עכ"ד ומשמעות דבריו נראה אפילו איכא ששים נגד האבר לא נתבטל דאם היה שייך ביטול היה בטיל אפי' אם ליכא ששים כיון דיש ביטול ברוב ויצא מחשש איסור תורה ונגד ששים הוי ספיקא דרבנן אם החלב מותר וכתב המשנה למלך וז"ל, וראיתי למעכ"ת (הוא הגאון מוה' יעקב הנ"ל) שרצה להמליץ בעד חכמי אשכנזי דכתב דשאני הכא דחלב של אבר מתחילה בעודה בתוך האבר לא היה מעורבת עם שאר כל החלב שבגוף כיון שיש לה מקום מיוחד משא"כ בהאי דרוק יבמה וזב דמעולם לא היה לה מקום מיוחד בלתי תערובת ונסתייע לחילוק זה ממ"ש תוס' בפ"ב דזבחים עלה דשחט ואח"כ חתך יע"ש והנה קיצר בראי' מזבחים וכוונתו מבואר דאיתא שם בדף כ"ה ע"ב אמר ר' אמאי אמר ר' אלעזר היא בפנים ורגליה בחוץ חתך ואח"כ שחט כשירה פי' רש"י וז"ל חתך רגליה ואח"כ שחט כשירה שלא נתערב דם פסול יוצא עם דם שבמזרק שנתקבל בו הדם יע"ש שחט ואח"כ חתך פסולה פירש"י שמשני שחטה נפסל דם רגלים ביוצא וכל דמי בהמה יונקים זה מזה ועלה ויצא דרך בית השחיטה ונתערב בדם המזרק ופסלו עכ"ל, וכתבו תוס' בדף כ"ו ע"א ד"ה שחט וז"ל שחט ואח"כ חתך פסולה דדם פסול איני בטל ברוב כדמוכח בפ' התערובת דף ע"ט דגזרינן גזירה במקדש עכ"ל והיה קשה להגאון מוהר"י זצ"ל למה הוצרכו לומר הטעם משום דגוזרין גזירה להגאון תיפוק לי' שלכתחילה איסורו היה מעורב דהאיסור מתחיל כמו שפי' רש"י משנשחטה נפסלה דם הרגלים ביוצא וכל דמי הבהמה יונקים זה מזה ועולה ויצא דרך בית השחיטה ונתערב בדם המזרק אע"כ כיון שהיה מקודם איסורו מקום מיוחד קודם התערובת כשנתערב אח"כ בטל ברוב, וה"ה כאן כיןן שחלב של אבר מתחילה בעודה בתוך האבר לא היה מעורבת עם שאר כל חלב שבגוף בטל ושפיר כתבו חכמי אשכנז ז"ל דבטל בששים זהו דעת הגאון מוה' יעקב ז"ל, ובעל משנה למלך השיב על זה דלפי חילוק הלז יגדל התימא על כל הפוסקים שפסקו האבעי' במס' חולין דף ס"ט לחומרא והיה להם לפסוק לקולא כיון שכבר נתבטל ברוב וכמ"ש ויותר נראה דראשונים ז"ל לא שמיע להו חילוק זה וס"ל דלא שייך ביטול בחלב זה כיון שתחילת ביאתו לעולם היה מעורב ותוס' בפ' ב' דזבחים קושטא דמילתא קאמרי דאפי' נתערב דם כשר בדם פסול אינו בטל ברוב משום דגוזרין גזירה במקדש יע"ש וזהו קצת דוחק דאם תוס' לית להו חילוק של מהר"י הנ"ל למה להו להכניס את עצמם בפלוגתא דלר' זביד בדף ע"ט פליגי תנאים בזה אי גוזרין גזירה במקדש הגם לרב פפא כ"ע ס"ל מ"מ כיון דלר' זביד פליגי (ומ"ש בש"ס קשי' נודע מ"ש ז"ל כיון דלא אמר תיובתא יש לתרץ) הוי להי לומר תירוץ לכ"ע אפילו לר' זביד ואפי' למ"ד אין גוזרין מ"מ הכא לא בטיל כיון שתחילת איסורו מעורב אלא ודאי משמע דתוס' ס"ל כמ"ש מוהר"י ז"ל הנ"ל והנה נראה להמעיין היטיב בדברי המשנה למלך שסובר בכוונת המרדכי דעיקר תלי' אם בתחילת איסורו היה מעורב אף שמקודם היה ההיתר מבורר בפני עצמו שהיה מבורר הרוב והמיעו' מ"מ כיון שתחילת איסורו היה מעורב לא בטיל כמו בחלב שמתחילה היה החלב בפני עצמו מאיברי הכשרין בפני עצמן ואח"כ בא למקום אחד שהוא הכחל ואפ"ה כתב דהוא בגדר תחילתו מעורב, אך יש לומר שסובר שתחילת הווית החלב בא רק כשבא לכחל, כי אף שמאברים בא המוץ לכחל מ"מ בכחל נתהווה החלב ומוהר"י ז"ל הבין שנתהווה חלב באברים ומאברים בא לכחל וכן הבין הפלתי בסי' י"ז ס"ק ה' שבזה נחלקו המשנה למלך עם הרב מוהר"י ז"ל אמנם מהאי דמס' זבחים דף כ"ו מוכח דז"א דהא הדם היה מעיקרא בכל האברים ועלה ויצא בבית השחיטה א"כ היה מבורר הרוב היתר מעיקרא ואפ"ה כתב המשנה למלך דתוס' כתבו כן לקושטא דמילתא דגוזרין דבלא"ה ג"כ לא בטיל כיון דתחילת איסורו היה מעורב א"כ מוכח שהבין כמ"ש וזה ברור בכוונתו, ומוהר"י ז"ל הבין דבעינין שמעולם לא היה מבורר ההיתר בפני עצמו רצונו הרוב ומיעו' בפני עצמו אבל אם היה מתחילה מקום מיוחד ואח"כ נתערב בטיל ולכאורה יש להביא ראי' כפי הבנת מוהר"י ז"ל דבע"כ הפירוש במרדכי שתחילת ביאתו היה מעורב אבל אם לא היה מעורב בתחילתו אף שאח"כ כשבא האיסור היה מעורב מ"מ בטיל דאל"כ קשה מהא דאיתא ביו"ד סי' ק"ב בהגהות רמ"א ובא"ח סי' ש"כ סעיף ב' דאם איסור לא היה ניכר קודם שנתערב בטיל אעפ"י שהוא דשיל"מ ומקורו במרדכי וסמ"ג הרי להדיא להיפך אע"כ דיש לחלק כמ"ש דהיכי שהיתר היה ניכר מעיקרא כמו התם שהיין היה עומד גם מערב שבת ובשבת זב לתוכו יין מענבים ג"כ דרוב היה ניכר מעיקרא משא"כ הכא שמעולם לא היה ניכר הרוב מעיקרא כי הדה והרוק באו בפה בב"א וכן בזב בא ג"כ הקרי והזיבה בב"א, וכן מצאתי בפלתי סי' ק"ב ס"ק ח' שכתב ג"כ כמו שכתבתי וכן כתב ג"כ בספר צל"ח במס' פסחים ויש להסביר הטעם דבעינן שרוב לא היה מעורב במיעו' כיון שהיה פעם אחת הרוב בפני עצמו וחל עליו שם היתר מקודם שוב לא נפקע אח"כ כשנתערב עם מיעו' איסור אבל אם תחילת ביאתו היה מעורב הרוב עם שמיעו' הוי כאיקבע איסורא כיון שלא היה לרוב שעה מבוררת שיהיה מבורר היתרא דכי האי גוונא לא אמרה תורה ליזל בתר רובא וכמו לשיטת הרמב"ם דסובר בספק השקול מדאו' לקולא מ"מ היכי דאיכא ב' חתיכות הוי איקבע איסורא וחייב בשאכל אחת מהן אשם תלוי כמו כן ברוב לא מהני רק היכי שלא היה מעורב בתחילתו הרוב עם מיעו' איסור דאז לא נקבע האיסור כיון שהי' חל שם היתר על הרוב לא מצי המיעו' להכריע לרוב ובשגם לסברת הרא"ש שכתב בשמו בס' שיטה מקובצת במס' ב"מ דף ו' ונתבאר בכלל א' פרט א' דרוב הוא חידוש שחידשה תורה להשוות ספק לוודאי ואין לך בו אלא חידושו דומי' דסנהדרין כמ"ש הפ"מ וא"כ בע"כ המרדכי מיירי דוקא היכי שהיתר הרוב לא היה מבורר מעיקרא והיינו תחילת ביאתו מעורב כמ"ש הגאון מו"ה יעקב זצ"ל ודלא כמשנה למלך שהבין שתחילת איסורו מעורב ולדברי המשנה למלך צריך לומר דרבינו ברוך המובא מס' חולין לית ליה להאי מרדכי בפ"ק דשבת הנ"ל וא"כ לדידן דקיי"ל להלכה ביו"ד סי' ק"ב כמרדכי בפ"ק דשבת בע"כ קיי"ל אפילו בתחילת ביאתו מעורב בטיל ועל קושיא רבינו ברוך הנ"ל דצריך לומר כתירץ קמא שכתב שם דמיירי באיסור ניכר ועיין בשו"ת נודע ביהודא מהדורא קמא חלק יו"ד סי' מ"ב ובס' המקנה במס' קדושין דף ס"ז ע"ב ועיין עוד בס' שער המלך בפ"ה מהל' יו"ט הלכה כ' בסופו שכתב ג"כ חילוק הנ"ל שכתבתי בשם פלתי וצל"ח, והנה מה שכתב המשנה למלך שרמב"ם בפ"ה ממאכלות אסורות סובר כהמרדכי וגם הבין דכוונת המרדכי שר"ל תחילת איסורו היה מעורב לכאורה מוכח דרמב"ם לית לי' סברת המרדכי דהנה הרמב"ם פוסק בסוף הלכות פסולי מוקדשין האורג מלא הסיט משער נזיר בשק ידלק ותמה בכסף משנה בסוף פרק ג' מבכורת הא בש"ס מחלק דדוקא בעביד ציפרתא דהוא דבר חשוב דלא בטל אבל בלא"ה בטיל ותירץ דהוי קשה להרמב"ם קושי' תוס' הא קיי"ל בגד שאבד בו כלאים דלא בטיל לכך סובר דחילוק שמחלק הש"ס הוא דלא כהילכתא יע"ש במל"מ ממשכב ועיין ברמב"ם פרק י' מהל' כלאים הלכה כ"ו שכתב וז"ל בגד צמר שאבד בו חוט של פשתן וכו' וא"כ מקודם שנאבד לא הי' בו שום איסור ונעשה איסור בשעת התערובת ואי ס"ל כמרדכי בלא"ה לא קשה מידי מכלאים דשאני התם דתחילת איסורו היה מעורב, ואולם לפי זה שפרשתי לעיל בשם אחרונים ז"ל דברי המרדכי יש לומר דגם הרמב"ם מודה לדינא ושאני התם דההיתר היה ניכר מעיקרא כי בגד צמר קודם שאבד בו חוט של פשתן הי' ניכר והיה רוב היתר מבורר, וכפי הנראה כיון שבמרדכי מבואר ב' תירוצים על הקושי' מזיבה ויבמה האי דינא דתחילתו מעורב במחלוקת שנויה:

י] ועלה בדעתי בדרך פלפול להביא ראי' שכן דעת ר"ח ורשב"א ורא"ש כסברת מרדכי הנ"ל דהיכי דתחילת ביאתו מעורב לא בטיל, דהנה במס' חולין דף מ"א הובא ברש"י דעת יש מפורשים והוא דעת רבינו חננאל ז"ל כמ"ש הרח"ש שם דאפילו ר' נחמן דסובר א"א אוסר דבר שאינו שלו ה"מ במעשה זוטא אבל במעשה רבה יכול לאסור, והקשה על זה דא"כ מאי פריך הש"ס שם על ר' נחמן ממתני' דמנסך והוצרך לתרץ דמיירי בשותפות בגווי' הא הוי מעשה רבא ותי' הרא"ש והרשב"א במשמרת הבית כיון דהיזק שאינו ניכר לא שמי' היזק כדאיתא בגיטין דף נ"ג ע"א לר' יוחנן דקיי"ל כוותי' לא חשיב מעשה רבה רק מעשה זוטא ואף שרא"ש חשבו לדוחק הרשב"א י"ל תפסו לתירץ מרווח ולכאורה קשה דעדיין הקושיא במקומה עומדת על התרצין דהנה תוס' במס' ב"ק דף ק' ע"ב ד"ה חייב כתבו וז"ל אבל אין לומר דהכא נמי הוי היזק שאינו ניכר וקנסוהו כמו במטמא שלא יהיה כ"א ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו דהכא ליכא למיחש למידי כיון שבעל הכרם נמי מפסיד וכו' עכ"ל נשמע דלא קנסוהו בהש"נ רק כשאין לו הפסד אבל כשיש לו חלק ג"כ לא שייך לקנוס וא"כ הכא נמי במנסך כיון שאין יכול לאסור רק ע"י שותפות לא שייך לקנוס במזיד שישלם כיון שמפסיד גם לעצמו וכן מצאתי בפלתי סימן ז' ובע"כ תירץ הש"ס קאי לחזקי' דסובר במס' גיטין דמדאו' היזק שאינו ניכר שמי' היזק וא"כ הדרא קושי' לדוכתי הא הוי מצי לתרץ דלכן יכול לאסור כיון דהוי מעשה רבה כיון דמדאו' שמי' היזק, אמנם יש לתרץ בפשיטות דשפיר יש לומר דתירץ הש"ס קאי אליבא דהילכתא דקיי"ל כר' יוחנן, דהנה במס' גיטין דף נ"ה ע"ב סובר ר' אבוהו מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן להפסיד ספר תורה ופריך מ"ש מדר' אמי ומשני התם איכא למימר דטעי בדר' ירמיה הכא כיון דקא מפסיד כולא אגרא ואתי ואמר קושטא קאמר ומבואר הפי' ברש"י בהפסד מועט יש לומר דלא איכפת לי' ולפעמים מתכוין להקניט לחבירו אף שמגיע לו הפסד קצת וכן קיי"ל ביו"ד סי' רע"ז סעיף ה', והנה יש לדקדק קצת דמתחילה הקשה הש"ס שם ממתני' דאוחזין, מתרץ דמיירי באית לי' שותפות, ומקשה ממנסך ומתרץ ג"כ כנ"ל ותיקשי על המקשין כיון דידע מתירץ זה הוי ליה להבין שיש לתרץ ג"כ במנסך דמיירי בכה"ג, ולפי דברינו א"ש דעל מתני' דאוחזין ידע דיש לתרץ דמיירי בשותפות אבל ממתני' דמנסך שפיר מקשה דהבין דא"א לאוקמי בשותפת דתיקשי אמאי חייב במזיד לשלם כיון דהש"נ לא שמי' היזק רק מטעם קנסא ובכה"ג לא שייך לקנוס כיון שמפסיד גם לעצמו והיינו דהביא סיפא דמתני' ומשני ה"נ דאית לי' שותפות רק דלא מיירי בגווני במתני' דאוחזין שיש לו חלק כחלק רק דמיירי שיש לו קצת חלק וחלק חבירו מרובה רק דמוסתר מטעם תערובת כמ"ש תוס' דהא לא הוברר איזה חלקו ועל זה שפיר שייך הקנס כדי שלא יערים כל אחד ויעשה במכוין שותפות עם חבירו בדבר מועט כדי שיוכל להפסיד לחבירו ותוס' בב"ק מיירי בהפסד מרובה:

יא] אמנם אכתי קשה דהנה שמעתי מקשים בשם הגאון אמיתי מאור הגולה מהור"ר משולם טוסמניץ זצ"ל אב"ד דק"ק פרעשבורג, לפמ"ש תוס' בד"ה ת"ש בשותפת בגווי' לא נאסר חלק חבירו רק מטעם תערובת ובמס' גיטין דף כ"ה ס"ל לר' מאיר ור' יהודא בלוקח יין דיש ברירה אפי' בדאורייתא ובמס' גיטין דף נ"ג ע"ב מבואר דר' מאיר ור' יהודא תרווייהו אית להו דין מנסך רק לר' מאיר קנסינן שוגג אטו מזיד ולר' יהודא לא קנסינן אבל לכ"ע נאסר היין וקשה אמאי נאסר היין נימא שיחלוקו ונימא יש ברירה שזהו חלק שלו שהיה שלו מעיקרא דבכי האי גוונא מהני ברירה כמ"ש תוס' במס' תמורה דף ל' ע"א ד"ה ואידך בשם מורו הרמ"ד דהיכי דאיסור לא היה מבורר קודם התערובת ולאחר התערובת נולד האיסור סמכינן על ברירה אפי' בדאו' למ"ד יש ברירה יע"ש וה"נ כיון דאיסור יין לא היה מבורר כשנסכו דהא כבר יש לו שותפת בגווי' דלא מיתסר עד אחר התערובת עם חלקו שפיר יש לסמוך על ברירה עכ"ד פח"ח, וראיתי בב"ח ביו"ד סי' ד' שכתב וז"ל רמב"ם פסק כאוקימתא קמייתא ובדאית לי' שותפת בגווי' אסור גם חלק חבירו משום דכיון דאוסר חלק שלו והוא מעורב עם חלק חבירו ואין ברירה בדאורייתא והכל אסור עכ"ל הנה יפה כתב לפסק הלכה דקיי"ל אין ברירה בדאו' מ"מ קשה לר' מאיר ור' יהודא לשיטתם (ובגוף דברי הב"ח ז"ל בהבנת הרמב"ם לא הבנתי דהמעיין שם בגוף הסוגי' בחולין י"ל דרמב"ם סובר כאוקימתא בתרייתא שם וכסברת רש"י שם) וא"כ הדק"ל מיהו לכאורה לא קשה מידי לפי מ"ש תוס' במס' תמורה דסברא הנ"ל לא שייך רק למ"ד יש ברירה אפי' בדאו' אבל למאן דלית לי' ברירה אפילו היכי שאיסור נולד בתוך התערובת לא סמכינן על ברירה, ותוס' כתבו במס' גיטין שם ד"ה ר' מאיר דהיכי שאינו מברר ומתנה בפירוש ר' מאיר ור' יהודא מסופקים אי יש ברירה בדאו' או אין ברירה וספיקא דאו' לחומרא והכא נמי כיון שלא התנה בפירוש שאוסר רק חלקו דמי לאחין שחלקו דס"ל במס' בכורות דף מ"ח דהם מחצה יורשין ומחצה לקוחות דמספקא להו אי יש ברירה או אין ברירה וא"ש, ואולם קשה לפמ"ש לעיל בשיטת רבינו חננאל ז"ל בע"כ מיירי דחלק שלו מועט משל חבירו ולפי דעת הש"ך ופר"ח ביו"ד סי' ק"ט ונתבאר בכלל ב' דאזלינן באיסורא בתר רובא אפי' אם כל שהו יותר מאיסור סגי ולא בעי כפל ואיסור שנתערב יבש ביבש לא בעינן חד בתרי רק ברבי' סגי וכן בלח בלח לדידן דקיי"ל ביו"ד סי' צ"ח דמדאו' ברובא בטל לא בעי כפל וסגי בכל שהו יותר ואפי' לדעת מנחת יעקב ופלתי שם הוא רק חומרא דרבנן שיהיה כפל יע"ש וא"כ הכא כיון שחלק חבירו הוי רוב נגד חלקו אזי מדאו' בטל חלק שלו בשל חבירו ומותר כל היין רק חכמים החמירו ביין נסך שאוסר במשהו והא בדרבנן קיי"ל יש ברירה ואף אמנם לר' יהודא ניחא דסובר מין במינו לא בטיל מדאו' מ"מ קשה דקם קושי' הש"ס על ר' נחמן וסייעתו מר' מאיר דסובר במס' גיטין דיכול לנסך יין של חבירו ולר' מאיר נסתר תירץ הש"ס וא"כ קשה על רבינו חננאל הנ"ל קושי' אחד ממ"נ, ואולם אי נימא דס"ל כשיטת מרדכי הנ"ל לא ק' מידי כיון שאיסור ניסוך בא רק לאחר שהיה לו שותפת בגווי' ותחילת ביאתו כשנולד האיסור היה מעורב בכה"ג גם מדאו' לא בטיל ברובא וכיון דהוו איסור דאו' א"ש הא דנאסר היין כיון דר' מאיר ור' יהודה מספקא להו אי יש ברירה וספיקא דאורייתא לחומרא ואפילו לפי מ"ש לעיל בשיטת המרדכי דהיכי דהיתר היה ניכר מקודם האיסור נתבטל ברוב היתר שהיה מבורר מעיקרא מ"מ יש לומר דמיירי שנתן לו ענבים לעשות יין וחזקת היתר של ענבים לא מהני לגבי יין עיין במס' כתובת דף י"ג ע"ב ותשו' מוהרי"ל סי' קמ"ב דף נ"ג ע"ב ושו"ת נב"י מהדורא קמא חלק י' סי' ל' ודוק ואמר שנסכו בשעה שהתחיל היין לצאת מענבים וא"כ לא ניכר ההיתר מיין מעולם כי תיכף שיצא מענבים נאסרו ובא רוב היתר של חלק חבירו עם מיעו' איסור של חלקו בב"א כי בעודם בענבים לא היה לו שם יין ומיד כשיצא מענבים נאסרו על ידי התערובת וא"ש:

יב] אמנם שוב ראיתי דעדיין שיטת רבינו חננאל תמוהו דהנה הרשב"א במס' גיטין דף נ"ה ע"ב כתב בשם רבינו חננאל דאין חילוק בין הפסד מועט להפסד מרובה דאין אדם עושה להקניט לחבירו אף במקום שמגיע לו הפסד מועט ופי' בסוגי' שם דאיתא דטעי בדר' ירמיה ר"ל דסובר שאין להפסד כלל רק בהעברת קולמוס סגי ולטירחא בלא פסידא אינו חושש ועיין בדברי רשב"א שכתב לפי דבריו הא דאקשי' וליעבר עלי' קולמס ר' ירמיה הוא דקא מקשה וא"כ נסתר תי' הנ"ל דגם לפי מה שכתבתי דמיירי שהיה חלקו מיעוט ג"כ לא שייך הקנס כדי שלא יהיה כל אחד הולך ומפסיד לחבירו דלא שכיח כיון שמפסיד גם לעצמו ובע"כ תירץ הש"ס הנ"ל קאי לחזקי' ואכתי קשה למה הוצרך לאוקמי בשותפת בגווי' הא בלא"ה יכול לאסור במעשה רבא, ולא הועלנו בדברינו רק דנוכל לקיים שיטת רבינו חננאל בפי' הש"ס לדינא לרש"י וסייעתו דפי' בכוונת הש"ס בגיטין דף נ"ה דלא חש להפסד מועט, גם לפי דברינו יש ליישב ג"כ שיטת רמב"ם ז"ל מה שהקשו עליו דהנה הרמב"ם פוסק בריש פ' ז' מחובל ומזיק דבכל היזק שאינו ניכר קנסו וכתב הכסף משנה שם הלכה ו' דסובר כרב בגיטין דף נ"ג ע"ב דמוכח דסובר דילפינן קנסא מקנסא, והקשו קמאי ז"ל הא קיי"ל כשמואל בדיני והוא סובר דלא ילפינן קנסא מקנסא וכ"כ הרי"ף ורא"ש במס' ב"ק דף צ"א ורמב"ן בדינא דגרמי דלא קנסו רק במטמא ומדמע ומנסך, ותי' הש"ך בסי' שפ"ה ס"ק א' דהיה לרמב"ם הוכחה דהלכה כרב מדפריך הש"ס במס' חולין דף מ"א ממנסך והיינו כרב ומאי מקשה דלמא ס"ל כשמואל אלא ודאי דקיי"ל כרב ולכאורה קשה לפי דבריו אם למד מסוגי' זו הא הוי מצי ללמוד מסוגי' זו דהלכה כחזקיה דהא תי' הש"ס בשותפת בגווי' לא שייך לשיטת ר' יוחנן כמ"ש תוס' בב"ק הנ"ל ואף דמסיק הש"ס בגיטין שם דברי חזקי' בתיובתא וכללא הוא דאין הלכה כאמורא היכי דסליק בתיובתא הא כללא הוא ג"כ דהלכה כשמואל בדיני ואפ"ה הוא מדחה הכלל עבור סתמא דש"ס ובע"כ צריך לומר דכן דרך הש"ס לוקמי ככ"ע דהוי דחיקא לי' לש"ס לומר דפליגי בפלוגתי' דרב ושמואל מדלא הזכירו דפלוגתי' דר' נחמן ור' הונא תלי' בפלוגתא דרב ושמואל וכן דרך הש"ס ברוב מקומות לוקמי ככ"ע מדלא פירש אמורא דבריו ומקשה מרב אף דלא קיי"ל כוותי' ותירץ לו תי' ג"כ שלא אליבא דהילכתא דלפסק הלכה לא קשה מידי דאתי' כשמואל דמנסך מערב רק לפי שיטת המקשן שרצה לומר דדינם אתיא ככ"ע תירץ לו לפי שיטתו אי יסברו בזה כרב שלא כהלכה יש לומר דסברו ג"כ כחזקי' ומיירי בשותפת וא"כ נסתר ראית הש"ך אבל לפי מה שכתבתי יש לומר דתי' הש"ס אתי' אפילו לר' יוחנן וכהילכתא כדי שלא יערב ויעשה שותפת בחלק מועט דרמב"ם בפרק א' מתפילין הלכה י"ח סובר כפי' רש"י וא"ש אמנם שוב ראיתי דאכתי לא מוכח כשיטת מרדכי הנ"ל לפי מ"ש תוס' במס' עירובין דף ל"ז ע"ב דהיכי דיש לו עיקר בדאו' חשיב כדאו' לענין ברירה ואמרינן אין ברירה וא"כ מכ"ש היכי דגוף האיסור הוא דאו רק עכשיו היא דרבנן כיון שנתבטל ברוב ומדאו' בטל ברוב מסתבר דדיינינן לי' כדאורייתא וא"כ לא מוכח כשיטת מרדכי ושפיר יש לומר דבר שתחילתו מעורב ג"כ בטיל ברוב ומ"מ לא קשה קושי' הנ"ל דנימא יש ברירה כיון שנתבטל מן התורה ברובא ורק דרבנן אסור יין נסך במשהו והוי כרבנן דזה אינו דלפי מה שכתבתי הוי כדאו' לענין ברירה וכמו דבדאו' אין ברירה ה"ה בדבר שיש לו עיקר בדאו' הוי כדאו' מיהו שיטת תוס' הנ"ל לכאורה צריך עיון לפי מה שהוכיחו רוב פוסקים דהא דקיי"ל בדאו' אין ברירה ובדרבנן יש ברירה הוא מטעם כיון דאיכא ספיקא בדינא אם יש ברירה או אין ברירה ובדאו' לחומרא ובדרבנן לקולא עיין ב"ש אבן העזר סי' קל"א ס"ק ד' והא קיי"ל ספיקא דרבנן לקולא אפי' בדבר שיש לו עיקר בדאורייתא דלא כחד תי' במס' עירובין דף ל"ו ע"א ועיין בש"ך בכללי ס"ס ס"ק כ' ובפר"ח שם א"כ אמאי לענין ברירה הוי כדאו' ואולי תוס' שם לא כתבו כן לקושטא דמילתא רק שכתבו דלכן לא רצה לוקים כר' יוסי דאגודה של ירק דהוא רק מדרבנן ואפ"ה סובר אין ברירה משום דהוי מצי לדחוי כיון דיש לו עיקר בדאו' הוי כדאו' וגם בכללי דיני ברירה כתבתי דרמב"ם נראה דלית לי' האי כללא ועיין ביש"ש במס' ב"ק בדיני ברירה ומיהו היכי דגוף איסור הוא מדאו' י"ל אין ברירה ודוק וצ"ע):

יג] ואולם עדיין קמה קושי' הנ"ל לשיטת רבינו חננאל ונראה לענ"ד לתרץ שיטתו, ובדברינו יהיה מיושב ג"כ קושי' תוס' בסוגיא שם דהנה שם פריך על ר' נחמן ממתני' עכו"ם שניסך וכו' ומשני ר' נחמן ור' עמרם ור' יצחק אמרי אפילו למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו ה"מ עכו"ם אבל ישראל לצעורי קמכווין ופריך אח"כ ממתני' דמטמא ומדמע ומנסך ומשני דאיירי בישראל מומר ונחלקו קמאי ז"ל דעת רש"י דה"ה דהוי מצי לאוקמי בשותפת בגווי' דבכי האי גוונא לא שייך לצעורי וכן דעת הרמב"ם בפ"ב משחיטה הלכה כ"א והובא בשמו בטור יו"ד סי' ז' ואולם תוס' שם הקשו על פירש רש"י דא"כ למה חזר והקשה קושי' שכבר תירץ אלא נראה אע"ג דאית לי' שותפת בגווי' אכתי איכא למימר לצעורי קמכוין וכ"כ הרא"ש שם וא"כ קמה לשיטת רש"י ורמב"ן קושי' תוס' ואף שרש"י בעצמו מיישב מ"מ דברי תורה נדרשת בכמה אנפין, ונראה לענ"ד ליישב דהנה לכאורה קשה בקושי' ראשונה שם על ר' נחמן ממתני' דמנסך והוצרך לאוקמי דאית לי' שותפת בגווי' הא הוי מצי לאוקמי בגווני אחריני דהנה במס' ב"ק דף צ"ח ע"ב איתא נתן לחרש תיבה ומגדול לתקן וקלקלו חייב לשלם ואמר ר' אסי לא שנו אלא שנתן לו תיבה ומגדול לנעוץ בהן מסמר ונעץ בהם מסמר ושברו אבל נתן לו עצים לעשות תיבה ומגדול ועשה מהן ושוברן פטור דאומן קונה בשבח כלי ואין צריך לשלם רק דמי עצים, ומבואר ברש"י במס' ב"מ דף קי"ב ע"א דאומן זוכה במה שמשביחו לו וכשמחזירו הרי הוא כמוכר לבעל הבית השבח שהיה בתוכו בעד השכירות שנותן לו ורבא סובר אין אומן קונה בשבח כלי, והוא ג"כ מחלוקת קמאי ז"ל כמו שכתב הש"ך בח"מ סי' ש"ו ס"ק ג' דהוא ספיקא דדינא דעת רי"ף דאינו קונה ודעת תוס' דקונה וכן בש"ע אבן העזר סי' כ"ח סעיף ט"ז מבואר שם מחלוקת הלז באומן קבלן אי נימא דקונה בשבח כלי יכול לקדש אשה בשבח ומבואר בש"ך ח"מ סי' ע"ב ס"ק ג' דאין יכול לקדש אשה בחפץ רק בדבר שהוא שלו לגמרי לחלוטין וא"כ בע"כ השבח קנויה לו לגמרי רק אח"כ כשמחזיר לבעל הבית ובעה"ב נותן לו השכירות חוזר ומכרו לו ופשוט למ"ד אומן קונה בשבח כלי בכל מיני מלאכות קונה בשבח מלאכה וכמבואר בש"ך סי' ש"ו ס"ק ג' בשם שלטי גיבורים וא"כ מאי פריך על ר' נחמן ממתני' דמנסך דלמא מיירי שנתן לפועל קבלן ענבים לעשות מהן יין דהיין הוא שבח של ענבים ודלמא ס"ל כהילכתא דאומן קונה בשבח כלי ונקנה לו היין שהוא השבח של ענבים ושפיר יכול לנסכו ולאסרו דהא הוא שלו ממש והא דחייב לשלם במזיד דהיינו דמי ענבים דהא לח קנסוהו רק כאילו היה היזק ניכר כמ"ש תוס' בגיטין דף נ"ג ע"ב ד"ה מנסך וגם בהיזק ניכר כי האי גוונא היכי דנתן לו עצים לעשות תיבה ושברו אינו חייב לשלם רק דמי עצים, ואף אמנם במס' קדושין דף מ"ח ע"ב לחד אבע"א ס"ל לחכמים דר' מאיר דהם ר' יהודא אין אומן קונה בשבח כלי ולאבע"א בתרא גם ר' מאיר סובר אין אומן קונה בשבח כלי ומתני' דמנסך מבואר בגיטין דף נ"ג ע"ב דעל גוף הדין דיכול לנסך סוברים ג"כ ר' מאיר ור' יהודא מ"מ יש לומר דר' נחמן וסייעתו מוקמי פלוגתי' דשם כתירץ קמא דפליגי אי ישנה לשבירות מתחילה ועד סוף ומיירי בשכיר יום יע"ש ועיין בתשובת הרא"ש כלל מ"ב סי' ו' שכתב וז"ל ששאלת הנותן טבלא לאומן לצייר בה ציורין ואסרה על בעלים אחר שציירה קודם שפרע לו שכרו אם יש כח בידו לאוסרה תשובה כיון דקיי"ל אין אומן קונה בשבח כלי הרי אין לו בגוף כלום אלא שכר הוא דמחייב עלה בעל הכלי ואין לו כח לאסור הכלי יע"ש באריכות וא"כ נתבאר מדבריו אם אומן קונה בשבח כלי יכול לאסור על חבירו וה"ה כאן, וראיתי בס' גט פשוט סי' ק"כ ס"ק ט' שכתב דבר חדש בשם בנו הרב מוהר"ר שלמה זצ"ל וז"ל ובני החכם מוהר"ש ני' היה רוצה לומר אפי' למ"ד אומן קונה בשבח כלי היינו כשנותן אומן שכר דבר אבל בכה"ג דהנייר והדיו של הבעל מה שלוקח הסופר הוא שכירות ידו אין לו שום קנין בשבח הגט והביא ראי' מהא דאיתא בב"ק דף צ"ט הכא במאי עסקינן כגון דצמר וסמנים דבעל הבית וצובע אגר דידיה הוא דשקיל ופי' רש"י דהא ליכא למימר אומן קונה בשבח כלי דסממנין הוא דמשבחי וצובע שכיר בעלמא הוא ודאי אומן שהסימנים שלו קונה בשבח כלי ואין משלם אלא דמי צמרו עכ"ל וא"כ ה"ה כאן כיון דאין אומן נות משלו אינו קונה, ואולם אביו בעל גט פשוט השיג על דבריו וז"ל ואני אמרתי לו דלא היא דודאי כי אמרינן אומן קונה בשבח כלי היינו אפי' אם לא יתן לו אומן שום דבר כדמוכח בש"ס מס' קדושין דף מ"ח ודעת הסוברים בטור סי' כ"ח אם אמרה לו עשה לי שיריים ונזמים ואתקדש אני לך בשכר מלאכה מקודשת למ"ד אומן קונה אלא מיהו בעינן שיעשה מעשה גדול וחשוב כגון שנתן לו עצים ועשה מהן שידה תיבה ומגדל אבל אם נתן לו שידה תיבה ומגדל לעשות בהן מסמר ונעץ בה לא מיקרי אומן קונה בשבח כלי כדמוכח שם מדברי ר' אסי וא"כ הנותן צמר לצבע דאוקמא דצמר וסמנין דבעל הבית הוי כנעיצת מסמר דאינו מעשה גדול ובכי האי גוונא כ"ע מודו דאין אומן קונה בשבח כלי וכן נראה חילוק זה מדברי תרומת הדשן סי' ש"ט והכא בנידון דידן הגם שנתן הבעל הקלף והדיו מ"מ כתיבת הגט ודאי דהוא מעשה גדול וחשוב כמו עצים שעשה מהן שידה תיבה ומגדול דקונה למ"ד אומן קינה עכ"ד וה"ה ענבים לעשות מהן יין הוי מעשה גדול וקונה בשבח כלי וא"כ קושי' הנ"ל במקומו, ולכאורה יש לומר דהנה תוס' כתבו במס' גיטין דף נ"ג ע"א כמו שביארו דבריהם המהר"מ שיף ופני יהושע לחזקי' דסובר דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד חייב דהיזק שאינו ניכר שמי' היזק ומה טעם אמרו בשוגג פטור כדי שיודיעו בע"כ מיירי דליכא רואין דאל"כ למה לנו להודעתו, והנה הרשב"א שם במס' גיטין הקשה להסוברים דאין ע"א נאמן נגד חזקת היתר האיך קאמר חזקי' הטעם כדי שיודיעו כיון דליכא רואין אינו נאמן ומחמת קו' זו הוכיח הראב"ד דעד דעלמא נאמן אפילו נגד ח"ה ופועל שאני דכיון שקיבל עליו לעשותו בטהרה חזקה דמטהר וזהיר ולאו כל כמיני' להעיד שקלקל ובכה"ג איתא במס גיטין דף נ"ד ע"ב דאינו נאמן לאביי רק כשעדיין בידו ולרבא בעינין שהי' בידו אבל עד דעלמא נאמן ושפיר קאמר חזקי' יע"ש ועיין בש"ך יו"ד סי' קכ"ז ס"ק ג' וס"ק י"ז וא"כ יש לומר לכן לא משני הש"ס תירץ הנ"ל משום דרצה לומר תירוץ מספיק אפילו לחזקי' דסובר הש"נ שמי' היזק ובשוגג פטור כדי שיודיע וא"כ בע"כ לא מיירי מתני' באומן קבלן דא"כ תיקשי אמאי פטור בשוגג הא לא שייך הטעם כדי שיודיעו דהא אינו נאמן כיון דהוא פועל אלא ע"כ דלא מיירי כלל באומן רק אדם דעלמא ושפיר מקשה אמנם באמת תירץ זה ליתא חדא דלשיטת רבינו חננאל הנ"ל לחזקי' בלא"ה לא קשה קושי' הש"ס דהא לדידיה הוי מעשה רבא, ועוד יש לומר כמ"ש הפני יהושע בגיטין דף נ"ג ע"א דיש לומר כיון שהיה בידו נאמן ותירץ הפני יהושע שם נדחה כיון דמיירי בישראל סתם וא"כ אפי' לחזקי' הוי מצי לאוקמי מתני' באומן והדרא קושי' לדוכתא:

תוכן העניינים

שערי תורה חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה