שערי תורה חלק ג· רבי בנימין וולף לב
כלל ב
יבואר דין רובא באיסורא ובו י"א פרטים:
פרט א
יבואר מקורו בדא דקיי"ל בנתערב איסור יבש
ביבש מין במינו בטל מרוב:
א] במס' חולין דף ק' ע"א על מתני' גיד הנשה שנתבשל עם הגידין בזמן שמכירו בנותן טעם ואם לאו כולן אסורין והרוטב בנ"ט וכן חתיכה של נבילה וכו' מקשה הש"ס לבטל ברובא ומשני דגיד הוי בריה וחתיכה של נבילה הוי ראוי להתכבד דלא בטלין כתבו תוס' בד"ה ברי' וז"ל דבר שאין בריה ולא חתיכה הראוי להתכבד בטיל ברוב ואפי' איסור דרבנן ליכא עכ"ל וכ"כ הרא"ש וכ"כ הר"ן ביתר ביאור דכי אצרוך רבנן אפי' במין במינו ששים ה"מ בדברים הנבללין או בנבלעין שטעם האיסור מתפשט בכל ולבטולי טעמא בעינן ששים אבל יבש ביבש כיון שאיסור עומד בעצמו ומדינא חד בתרי בטיל ה"נ בטיל מדרבנן דשיעור ששים לא שייך הכא דהא לא מבטל טעמו בהכי ומש"ה פרכינין הכא וליבטל ברובא דהא הכא דומי' דיבש ביבש הוא דליכא טעמא דהא תנן אם אין מכירו כולן אסורין כלומר אע"ג דליכא נותן טעם ואמאי כיון דליכא טעמא ליבטל ברובא יע"ש וכ"כ בחי' רשב"א וריטב"א ועיין שו"ת רשב"א סי' רפ"ג שדחה לחכם השואל שהבין דיבש ביבש היינו כל זמן שלא נתבשלו וכאגוז עם אגוזים וכיו"ב הא נתבשלו יחד אע"פ שלא נימוחו וכל אחד ואחד עומד בעצמו חין זה נקרא יבש ביבש להיותו בדין זה וצריך ששים יע"ש באריכות וכ"כ בסי' רע"ב ועיין שו"ת דרכי נועם חלק יו"ד סי' ז':
ב] אמנם הר"ן שם הביא דעת הראב"ד דמה דאי' ליבטל ברובא לאו ברובא ממש קאמר דהא מדרבנן ששים בעי אלא שברבי' קאמר דהיינו ששים וכן הרשב"א בתה"א בית ד' שער א' הביא דעת הראב"ד בשם יש מגדולי החכמים והבית יוסף בסי' ק"ט ובכסף משנה בפ' ט"ו מהל' מאכלות אסורות הל' ד' הוכיח שגם רמב"ם סובר כן וכן בדעת רש"י כ' הרשב"א בתה"א ובתשובה סי' רע"ב שנראה שסובר ג"כ כשיטת הראב"ד דבעי ששים שכ' במס' ב"מ דף צ"ג ע"א בהא דאי' במתני' דיש בתרומה וביכורים משא"כ במעשר דבטיל ברוב כתב בד"ה ועולין וז"ל משא"כ במעשר דבטיל ברוב ולא בעי אחד ומאה עכ"ל נראה דסובר דששים מיהא בעי ואולם רשב"א חולק דבכל דוכתא דאי' ברובא פי' כפשוטו ותו דא"כ הול"ל משא"כ במעשר דבטיל בששים ועיין שם בסי' רע"ג וברא"ה בס' בדק הבית בית ד' שער א':
ג] ולא הבנתי מ"ש רשב"א שרש"י סובר דבעי ששים הא כתב במס' ע"ז דף ע"ז ע"א ד"ה תרתי בחתיכה נבילה אע"ג דדבר שבמנין הוא כיון דלאו איסורי הנאה בטילה ברובא וחדא שדי' לכלבים ואינך שרי באכילה יע"ש שכ"כ בסוגי' דשם דס"ל אפי' דבר חשוב היכי דלא אסור בהנאה בטיל ומיניה לדידן דקיי"ל כסוגי' דחולין דף ק' דדבר חשוב לא בטול ברובא אפילו בדבר המותר בהנאה מ"מ נשמע דסובר היכי דאיסור אינו דבר חשוב בטיל ברובא ודוחק לומר דר"ל ברבי' דהיינו ששים ועיין ברא"ש ור"ן שם וגם ברש"י במס' ביצה דף ג ע"ב ד"ה אפילו כ' וז"ל אע"ג דמדאורייתא חד בתרי בטיל דכתיב אחרי רבים להטות אחמור רבנן הואיל ויש לו מתירין לאחר זמן לא יאכלנו באיסורא על ידי ביטול עכ"ל משמע היכי דאין לו מתירין לא החמירו חכמים והניחו על דין תורה דחד בתרי בטל דהתם מיירי ביבש ביבש, מיהו יש לדחות די"ל כוונתו היכא דאין לו מתירין יש לו ביטול אבל עכ"פ בעי ששים מחמת חומרא דרבנן ובן במס' סוכה דף ט' ע"ב ברש"י ד"ה שחבטן משמע היכא דאיתא בש"ס רובא לא ר"ל רבי' רק דוב כפשוטו ומצאתי בס' מנחת יעקב כלל ל"ט ס"ק ב' שהעיר בזה מדברי רש"י מס' ביצה הנ"ל וכ' לתרץ די"ל דשאני התם דביצה שנולדה ביום טוב הוא רק איסורא דרבנן הילכך אי לא הוי דבר שיל"מ לא הוי מחמירו רבנן כיון דמדאורייתא חד בתרי בטיל לא היו מחמירין באיסור דרבנן רק כיון שיש לו מתירין אפילו באיסור דרבנו החמירו שאין לו ביטול ולפי דבריו מודה רש"י באיסור דרבנן יבש ביבש סגי ביטול ברוב ולא בעו ששים ועיין ש"ך יו"ד סי' ק"ט ס"ק ט' מיהו כ' בס' מנחת יעקב ובשו"ת מוהר"י ביר"ב ז"ל סי' ל"ה כ' בשם רש"י דסובר דחד בתרי בטיל אפי' מדרבנן רק שישליך אחד לים ואפי' באיסור דאו' הדין כן ושאין מדברי רש"י במס' ב"מ הכרת כל כך ונראה שכיוון לדברי רש"י במס' ע"ז הנ"ל ולאחר העיון מצאתי בס' כנסת הגדולה ביו"ד סי' ק"ט בהגהות בית יוסף ס"ק ג' שתמה על הרשב"א והוכיח מדברי רש"י במס' ע"ז ומס' ביצה הנ"ל דסובר דבטיל חד בחרי, מיהו ראיתי בשיטה מקובצת במס' ב"מ דף נ"ג "א מ"ש בשם הר"ן בכוונת רש"י שם נראה מדבריו דהבין ג"כ כרשב"א דרש"י סובר דבעי ששים:
ד] והנה בב"י סי' ק"ט כתב שנראה מרש"י דמדרבנן יבש ביבש מין במינו בעי ששים ולא הבנתי במה שרבינו ז"ל נקיט דברי רש"י להלכה דסגי בששים הא רש"י סובר במס' חולין דף ק"ט ע"א דהלכה כר' יהודא דמין במינו לא בטיל מדאי', ודעת רש"י במס' יבמות דף פ"א ע"ב ד"ה ר' יהודא דאפילו יבש ביבש סובר ר' יהודא דלא בטיל עיין תוס' ד"ה ר"י וע"כ לרש"י הלכה פסוקה דיבש ביבש לא בטיל במינו והא מחלוקת קמאי הנ"ל הוא רק במין במינו דמין בשאינו מינו כ' הטור בשם בעל התרומות דגם ביבש ביבש צריך ששים ולכאורה י"ל כוונת הבית יוסף דאיכא נ"מ היכי דנתערב איסור דרבנן יבש ביבש דבכה"ג רש"י מודה דמין במינו בטיל וכדאי' במס' חולין דף צ"ט ע"ב דמקשה הש"ס על ר' יהודא דסובר בדם טמא דצירו בטיל מר' יהודא דס"ל מב"מ לא בעיל ומשני שאני ציר דזיעה בעלמא וכ' תוס' ד"ה שאני פי' דלא אסור אלא מדרבנן וכ"כ רשב"א בחי' שם ומ"מ סובר רש"י דבעינן ששים ואולם ק' מנ"ל לרבינו בית יוסף דרש"י מחמיר גם באיסור דרבנן שצריך ששים כיון דגוף איסור הוא מדרבנן נראה דכ"ע מודו דבאיסור דרבנן יבש ביבש בטיל ברובא ולא בעי ששים, ועיין רשב"א בתה"א דף ק"ח ע"א שהעלה מסוגיא דמס' יבמות דף פ"ב שדעת קצת פוסקים באיסור דרבנן שאין לו עיקר בדאו' אפי' בתערובת לח בלח סגי ברובא וא"כ ביבש ביבש י"ל כ"ע מודו אפי' בעיקר דאו' דסגי ברובא דעדיף חד דרגא ואדרבא רמ"א בתו"ח כלל ל"ט סי' ב' כתב בשם הגהות א"ז דבאיסור דרבנן אפי' לא נתערב רק חד בחד מותרין לשני בני אדם פי' לישראל ועכו"ם לאכלן ואף שכ' דלא משמע כן ברא"ש וגם בית יוסף הביאו וכ' שהוא בדבר זה יחיד ואין לסמוך עליו ה"מ בחד בחד אבל לכ"ע בטיל ברובא וגדולה מזו הוכיח הש"ך בסי' ק"ט ס"ק ט' באיסור דרבנן יבש ביבש אפי' מין בשאינו מינו אין צריך ששים ובטיל ברובא והנה לכאורה קושי כזו ק' ג"כ על הטור בסי' צ"ח שכ' בשם רש"י בתערובת לח בלח מין במינו צריך ששים הא רש"י סובר דמין במינו לא בטיל, מיהו בזה יש לומר כמ"ש בכה"ג שם בס"ק ח' דנ"מ באיסור דרבנן דמודה ר' יהודא דבטיל ומ"מ צריך ששים עיין ש"ך סי' צ"ח ס"ק כ"ו משא"כ הכא דמיירי בתערובת יבש ביבש וצריך לומר דמ"ש בית יוסף דכן נראה מדברי רש"י אין כוונתו שרש"י סובר כן להלכה רק בזה סובר כרמב"ם וראב"ד דלרבנן דר' יהודא דאמרי מין במינו בטיל לא נתבטל ברוב רק בעי ששים, מיהו קשה דרש"י במס' ע"ז כ' כן להלכה ביבש ביבש בטילה ברובא רק דשדי חדא והתם בע"כ מיירי כשנתערב במינו כדמשמע במתני' דאיירי בדבר חשוב ובאינו מינו אפשר להפסיד האיסור עיין ש"ך סי' ק"י ס"ק א', ותו אי איירי באינו מינו הא הסכמת כל הפוסקים דבעי ששים וצריך לומר דפי' שם אליבא דמתני' דשם דבע"כ אתי' כרבנן דר' יהודא דמין במינו בטיל דלר' יהודא למה קחשיב דבר שבמנין ואיסור הנאה אפי' אי לא הוי דבר שבמנין ומותר בהנאה **(הג"ה מיהו הריטב"א פ"י שם וז"ל יש שרוצים ללמוד מכאן שלא אמר ר' יהודא מין במינו במשהו אלא באיסורין של תורה ונראה דשאני הכא שהאיסור בעצמו גרוע הוא שהוא זרעה בעלמא יע"ש, וצ"ע על תוס' ממ"ש במס' חולין דף צ"ז ע"א ד"ה אמר רבא בסופו וע' במס' יבמות דף פ"ב ע"א תוס' ד"ה בטומאת ע"כ הגה"ה)** ג"כ לא בטיל ועיין תוס' זבחים דף ע"ג ע"א ד"ה ר' יהודא וא"כ לשיטתם שפיר כתב דבטיל אבל לפסק הלכה סובר רש"י דמין במינו אפי' יבש ביבש לא בטיל:
ה] ולענין פסק הלכה לדידן דלא קיי"ל כר' יהודא וכדאי' בסי' צ"ח מבואר בש"ע סי' ק"ט ס"א דיבש ביבש מין במינו בטיל ברובא ולא נזכר שם דעת רמב"ם וראב"ד וגם רמ"א בת"ח כלל ל"ט ס"א כ' דהכי נהוג וראיתי בס' כנה"ג סי' כ"ט ס"ק ד' כ' בשם מוהר"י ביר"ב סי' ל"ה ורלנ"ח סי' פ"ו שראוי לתפו' כרמב"ם לענין מעשה ואולם בתשובת רשב"א סי' רע"ב ורפ"ג ותכ"ד ותכ"ה ותרע"ח ובתשובה המיוחסת להרמב"ן סי' קפ"א וקפ"ב האריכו להוכיח דביבש ביבש במין במינו בטיל ברובא וכ"כ בתשו' מוהר"מ ב"ב סי' תש"ל ובשערי דורא סי' ל"ט ובמבוא שערים ס"ק א' ובס' או"ה סי' כ"ג ס"ק ח' הוא שיטת רוב קמאי ובתראי ז"ל.
פרט ב
יבואר בתערובת יבש ביבש אי מיעוט איסור נהפך להיתר
ו) רבינו הגדול רש"י במס' ביצה דף ג' ע"ב בד"ה אפילו ובמס' חולין דף צ"ח ע"ב ד"ה מדאו' ובמס' גיטין דף נ"ג ע"ב ד"ה לא ובמס' ב"מ דף נ"ג ע"א ד"ה דאורייתא ומס' סוכה דף ט' ע"ב כתב דהא דאי' בש"ס בכמה דוכתי מדאורייתא ברובא בטל ילפינן מאחרי רבים להטות הכתוב בדיינים וא"כ ה"ה לדידן דקיי"ל יבש ביבש מב"מ בטיל ברובא ולא החמירו רבנן להניחו על דין תורה ג"כ אתי' מרובא בדיינים, ואולם אי נהפך מיעוט איסור להיות מותר נחלקו קמאי ז"ל שיטה (א) היא דעת הרא"ש במס' חולין דף ק' ע"א הובא בב"י סי' ק"ט בחתיכה שאינו ראוי להתכבד שנתערב באחרות מין במינו יבש ביבש דקיי"ל דבטיל ברובא ואין צריך ששים מותר לאכלם אפי' אדם אחד כולן כאחת ולבשלם יחד) ואין צריך להשליך אחד כנגד איסור והטעם מבואר שם כיון דגזה"כ הוא דבטל חד בתרי דכתיב אחרי רבים להטות נהפך מיעוט איסור להיות היתר וכן הוא דעת הטור. (ב) הוא דעת רשב"א בתה"א דף ק"ז הובא בב"י ובש"ע סי' ק"ט שיאכל כל אחד בפני עצמו דכשאוכל הא' אני אומר זה הוא של היתר וכן בכל אחד ואחד ואפי' באחרון אני אומר מה שנאכל ראשון הוא הי' של איסור וכבר הלך לו וזה של היתר הוא לפיכך אין אוכלין כולן כאחד עיין בש"ך שם סק"ז אם בשלם כולם כאחד אפי' לאכול כל אחד בפני עצמו אסור אם אין שם ששים מפני שהרוטב בנותן טעם ונבלע בחתיכות כדאי' שם בש"ע ס"ב ומשמע דסובר שאין המיעוט איסור נהפך להיתר ועכ"פ סובר דמותר לאדם לאוכלן זה אחר זה (ג) דעת הסמ"ג בשם תוס' והובא שם בש"ע בשם יש מי שאומר שאסור לאדם א' לאכלן אפי' בזה אח"ז והוא בתוס' במס' חולין ד' ק' ע"א בד"ה ברי' וז"ל ודבר שאינו ברי' ולא חתיכה הראוי להתכבד בטל ברוב ואפי' איסור דרבנן ליכא מיהו שמא לחד גברא היא אסור עכ"ל א"כ ס"ל ג"כ דלא נהפך המיעוט איסור להיות היתר ומחמיר יותר מרשב"א. (ד) הובא בב"י ורמ"א שם בשם הג"ה שערי דורא בשם מהר"מ ז"ל דיש להחמיר להשליך אחד מהם או ליתן לעכו"ם וכ' רמ"א שהוא חומרא בעלמא. (ה) רש"י במס' ע"ז דע"ב ד"ה תרתי משמע דסובר מדינא צריך להשליך אחד מהם לאיבוד וכמו שנראה ג"כ מהרא"ש שהבין כן ומה שנרשם שהוא דעת הגה' שערי דורא בשם מוהר"מ ורש"י במס' עכו"ם דע"ב הוא תמוה דלאו בחדא מחתא מחתינהו:
(ז) ויש להסתפק להסוברים שאסור לאדם אחד לאכלן אם הוא איסור דאו' או רק מדרבנן והנה הטורי זהב בסי' ק"ט ס"ק א' כתב לרשב"א וז"ל חד בתרי בטיל דכתיב אחרי רבים להטות ולא החמירו רבנן להצריך ששים כיון שאינו ראוי להתכבד רק שהחמירו שלא יאכל שלשתן כא' דממ"נ אוכל איסור באותו אכילה יע"ש מבואר דהבין דכוונתו שהוא רק חומרא דרבנן בעלמא, ודבריו ברורין בכוונתו דאי סובר דמדאו' לא נהפך איסור להיתר אמאי מותר לאדם א' לאוכלן בזה א"ז כיון דסוף סוף אוכל איסור אע"כ דהוא רק חומרא דרבנן בעלמא ולא החמירו כל כך והמעיין ברשב"א מבואר שסובר כן, ואולם לשיטת תוס' שס"ל לחד גברא אסור וכן לרש"י שסובר שצריך להשליך אחד מהם יש להסתפק אי הוא רק חומרא דרבנן או דס"ל שאפילו מן התורה לא נהפך המיעוט איסור להיות היתר ולכאורה נראה דעת התוס' דמן התורה לא נהפך מיעוט האיסור להיות היתר, דהנה במס' זבחים דף ע"א ע"א בתוס' ד"ה אפי' כתבו וז"ל שאל הרב ר' יצחק לר"ת הא דאמר ר' שמעון בסנהדרין דף ע"ט הנסקלין בנשרפין ידונו בסקילה חמורה ניזל בתר רובא להחמיר בדיני נפשות כדאי' במס' חולין דף י"א דלא חיישינן שמא במקום סייף נקב הוי ותי' בתי' בתרא דלא אזלינין בתר רובא לחייב אותו שהוא ודאי בסקילה ומה"ט לא תיקשו לן הא דאי' בסנהדרין דף ע"ט דאדם רוצח שלא נגמר דינו שנתערב עם אחרים שנגמר דינן כולן פטורין דמשום רובא לא נעבד דבר שהוא שקר ודאי דוודאי יש אחד שאינו בר מיתה כלל לפי שלא נגמר דינו ולא דמי לאותו שהרג ודאי אלא דלא ידעינן אי טריפה הוי אי שלם הוי יע"ש וכ"כ במס' סנהדרין דף פ' ע"ב ד"ה הנסקלין משמע דס"ל דלא אמרינין שגזה"כ הוא שהרוב יהיה מכריע להמיעוט שיהיה נידון כרובא רק היכי דאפשר לומר שפריש מרובא וא"כ ה"ה באיסורין ביבש ביבש שכל אחד עומד בפני עצמו אסור לאכול כולן כיון דבוודאי אוכל איסור ובכל דוכתא לא אמרינין דבשביל רובא נעביד דבר שהוא שקר ויכריע למיעוט רק דתלינן שזה שאוכל הוא מרובא דהתירא לכן אין לאדם אחד לאכול אפי' בזה אחר זה כיון דבוודאי אוכל איסור רק לב' בני אדם מותר דתולה כל אחד בחבירו ואם נהרגו כולן אף בזה אחר זה הוי כמו באיסורא דאסור לאדם אחד לאכלן אפי' בזה אחר זה כיון דעכ"פ אדם אחד עושה איסור ה"נ הב"ד שהורו להרוג. כולן בזה אחר זה עושין איסור להרוג בוודאי נפש אחת מישראל לכן כולן פטורין, ואולם י"ל כוונתם באיסורא דתורה אמרה שמיעוט' בטל ברוב ונהפך איסור להיתר וליכא איסור כלל כיון שבטל ברוב ומותר לאדם אחד לאכלן כולם אפי' שלשתן כאחת או בזא"ז כיון דליכא איסור משא"כ באדם דלא שייך ביטול אם נחייב מיתה לכולם איכא שקר ודאי כיון דיש אחד שאינו בר מיתה, מיהו קשה ניהו דלא שייך ביטול ברוב מ"מ אמאי כולן פטורין נימא כל דפריש מרובא קפריש ואותן שבאים לב"ד ראשונים ידונו ושנים אחרונים יהיו פטורין ולא יעשו ב"ד דבר שהוא שקר כיון שע"פ דין כל דפריש מרובא קפריש הוי כבירור שהם חייבים מיתה וכיו"ב אי' ביו"ד סי י"ז ס"יג וז"ל בהמה שנשחטה אמה או בתה היום ונתערבה באחרות וצריך לשחוט מהם כיצד תקנתו ניכבישינהו דניידי ממקום קביעותן ויקח אחד אחד מהם וישחוט דכל דפריש מרובא קפריש ושנים הנותרים אסור לשחוט היום עכ"ל הטעם דהוי כמע"מ כמ"ש ש"ך ס"ק כ"ו וה"ה כאן כיון ששנים הנותרים יהיו פטורין לא יעשו ב"ד עול בזה שפטור ממיתה כיון דע"פ דין הוא כן דכל דפריש מרובא קפריש והנה תוס' שם כתבו עוד תירץ אחר על קושי' הנ"ל דהוי קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ופטור מדאו' דס' נפשות להקל וכ"ת נכבשינהו דניידו ונימא כל דפריש מרובא קפריש אי אתה רשאי למושכן להחמיר עליו ועוד גזירה שמא מן הקבוע יקח עכ"ל מבואר לתי' הנ"ל ס"ל דלא הוי קבוע כמ"ש בכמה דוכתי' כיון שאין האיסור ניכר במקומו וקו' תוס' היא כיון דלא הוי קבוע ניזל בתר רובא לחייב כולן וע"ז תירצו תי' הנ"ל כיון דבאדם לא שייך ביטול לא שייך למיזל בתר רובא ולעשות דבר שהוא שקר ובתי' בתרא ס"ל דהוי קבוע וא"כ קשה לתי' הנ"ל דס"ל דלא הוי קבוע אמאי לא אמרינן כל דפריש מרובא קפריש ונסתור מ"ש בתי' בתרא שאי אתה רשאי למושכן דזהו רק לתי' זה דהוי קבוע וצריך ליכבישינהו דיהיה ניידו הוי להחמיר משא"כ לתי' הנ"ל וכן ל"ש גזירה שמא יקח מן הקבוע כיון דס"ל לתי' הלז דלא הוי קבוע וא"כ קשה כנ"ל אמאי כולן פטורין נימא רק שנים אחרונים פטורין דבכה"ג לא נעשה דבר שהוא שקר כיון דעכ"פ איכא ב' שפטורים ממיתה ותלינן שא' מהם הוא אותו שלא נגמר דינו וצ"ע וראיתי בפליתי סי' ק"י ס"ק י"א שנראה. מדבריו שהבין דקושי' תוס' אינו מטעם ביטל ברוב רק מטעם וכל דפריש מרובא קפריש דדייק מדכתבו בקו' ניזל בתר רובא ולא הק' לבטל ברובא ולענ"ד מוכח שקושי' הוא כפשוטו וכמ"ש:
ח] והנה לכאורה מוכח כהסוברים דמדאו' נהפך המיעוט איסור להיות היתר כרוב, דהנה מבואר להדיא בקדמאי הנ"ל לכ"ע עדיף שאדם אחד יאכלן בזא"ז או להשליך אחד לאיבוד מלאכול כולן ביחד ואי נימא לא נהפך איסור להיתר איפכא מסתברא כיון דבע"כ בחתיכה שאינו דבר חשוב אין לה דין קבוע כמ"ש תום במס' חולין דף צ"ה ע"א ד"ה ספיקו ובמס' זבחים דף ע"ג ע"ב ד"ה אלא כיון שמעורב ואין איסור ניכר דאם היה שייך קבוע ליכא ביטול ברוב וא"כ מה"ט ראוי לאסור לאכול שלשתן זה אחר זה כיון דאם אכל חתיכה ראשונה אמרינן כל דפריש מרובא דהתירא קפריש איך רשאי לאכול אח"כ שנים הנותרים כיון דאמרינן דהאיסור הוא בתוך שנים הנותרים דעכשיו הוא מחצה על מחצה ואיקבע איסורא לכ"ע מדאו' לחומרא דאף שלקח מן התערובת לא הוי כלקח מן הקביעות כיון דאין לו שם קבוע וכמו כן קשה אמאי מותר לשני בני אדם ניהו דהראשון שלקח חתיכה אחת מותר לאכול דאמרינין כל דפריש מרובא קפריש מ"מ אמאי מותר לשני לאכול שנים הנותרים דעכשיו הוא מחצה על מחצה כיון דאמרינן דראשון פריש מרובא דהתירא נשאר חתיכת איסור וחתיכת היתר דאיקבע איסורא ונוטל האיסור לאכול כיון דלא נהפך המיעוט איסור להיתר וכמו כן לא מהני מה שמשליך א' לאיבוד או שמאכיל לעכו"ם כיון דאמרינין מה שהשליך לאיבוד או לעכו"ם פריש מרובא דהתירא והאיסור נשאר בתוך שנים, והא דאי' במס' זבחים דף ע"ד ע"א אמר רב טבעת של ע"ז שנתערבה במאה טבעות ונפל א' מהן לים הגדול הותרו כולן דאמרינן הך דנפל היינו דאיסורא ול"א כל דפריש מרובא קפריש כבר כתבו תוס' שם בדף ע"ב ע"ב בד"ה אלא משום דמדאו' אפי' דברים חשובין בטלין ברובא והוא רק חומרא דרבנן דלא בטיל הקילו וי"ל כוונתם דס"ל דמדאו' נהפך איסור להיות היתר לכן הקילו לתלות האיסור בהך שנפל משא"כ אי נימא דמן התורה לא נהפך המיעוט איסור להיות היתר אין לתלות האיסור בחתיכה שמשליך לאיבוד וכ"כ לא מהני מה שאוכל בזא"ז או לשני בני אדם אדרבה יותר עדיף שיאכל אדם א' כל שלשתן בב"א וכדאי' במס' זבחים דף ע"ח ע"א אמר ר"ל הפיגול ונותר והטמא שבללן זה עם זה ואכלן פטור אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו וכ' רש"י וז"ל כשהוא לועס אותה בפיו נבלל מין לתוך חבירו מיעוטא של זה ברובו של זה בטל המיעוט ברובו והבטל בכל מין נוסף על המבטל ונקרא בשמו ונגרע במינו יע"ש וה"ה כשאוכלן ביחד ע"י לעיסה נבלל מיעוט האיסור ברובו של היתר ואף כיון שמעורב ע"י לעיסה נעשה לח בלח וצריך ששים מדרבנן מ"מ איסור דאור' נפקע דמדאורייתא מב"מ בטיל ברוב משא"כ כשאוכלן זא"ז או בשני בני אדם איכא חשש איסור דאוריי' אע"כ קמאי הנ"ל דס"ל דאין לאוכלן לאדם א' או שמוכרח להשליך לאיבוד ג"כ ס"ל דמדאו' נהפך מיעוט איסור להיתר:
ט] והנה תוס' במס' חולין הנ"ל נסתפקו אי אסור לחד גברא ואולם במס' כתובת דף כ"ז ע"א ד"ה ואם מוכח דס"ל דוודאי אסור לאדם אחד לאכלן שכתבו וז"ל לא שיאכלנה אדם א' דא"כ יאכל בוודאי טומאה יע"ש וכ' המשנה למלך בפ' י"ט מהל' אבות הטומאות הל' ב' דתוס' אזלו לשיטתם דס"ל שאסור לאדם אחד לאכלן אמנם בתוס' במס' בכורת דף כ"ג ע"א מוכח דס"ל דביבש ביבש מותר לאדם א' לאכלן כל החתיכות כאחת וכשיטת הרא"ש דהנה אי' שם תני ר' חייא נבילה בשחיטה בטילות זו בזו, ואמר ר' יוסי בר' חנינא טהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא וכתבו שם בד"ה נבילה וז"ל וא"ת מ"ש לענין טומאת משא לא מהני ביטול ברוב משום דסוף סוף הוא נושא כזית נבילה ולענין איסור מהני דאפילו איסורין מבטלין זה את זה וכו' משמע דבהיתר פשיטא לכ"ע מבטל את האיסור וכו' ובמס' חולין דף ק' משמע דאיסור ביטול בכ"מ ברוב כי לא הוי ברי' או את שדרכו למנות וי"ל לענין אכילה כל משהו ומשהו כשנכנס לבית הבליעה קמא קמא בטיל ברוב היתר ודמי למגע כשנגע וחזר ונגע דטהור ואע"ג דמסתבר דטומאת משא גופו אינו אלא מדרבנן דהא נתבטל ברוב מ"מ ניהו דגזור רבנן לענין משא לא גזרו לענין איסור דלא דמי מטעמא דפרישית עכ"ל ופשוט דעיקר קושית תוס' היה משום דמשמע להו דיבש ביבש כשנתערב ברוב ואינו דבר חשוב מותר לאדם אחד לאכול שלשתן כאחת כהרא"ש הנ"ל והוי קשה להו קו' רא"ש שם כיון שאכלן כאחת דמי לטומאת משא ודוקא כשאוכלן בזא"ז אף שאוכלן כולן מ"מ דמי לטומאת מגע אף שנגע וחזר ונגע דהיינו חתיכה של איסור שנתערבה בב' חתיכות שחוטת ונגע בכל חתיכת בזו אחר זו מ"מ כיון דאינו בבת אחת תלינן בכל פעם שנגע ברוב, ולפי תירוצם לכן מותר לאכלם כולן כאחת דכל משהו ומשהו כשנכנס לבית הבליעה קמא קמא בטיל ודמי לטומאת מגע אף שנגע וחזר ונגע דטהור א"כ ס"ל דמותר לאדם אחד לאוכלן אפי' בבת אחת ועיין משנה למלך בפ' א' ממשכב הל' י"ד וא"כ דבריהם סותרין למ"ש במס' חולין ומס' כתובת דלחד גברא אסור לאכלן אפי' בזא"ז וצ"ע על רבינו בית יוסף שהביא דברי תוס' מס' חולין ולא הביא דברי תוס' במס' בכורות ומס' כתובת הנ"ל ועיין במשנה למלך בפ"ז מהל' ע"ז הלכה י':
פרט ג
יבואו ביאור דברי רשב"א שסובר דיבש ביבש אסור לאדם אחד לאוכלן כאחת וכן לבשלם יחד רק בזא"ז מותר לאוכלן וכדאיתא ביו"ד סי קי"ט ס"א
י] לכאורה נראה דכוונת רשב"א דסובר דעכ"פ מדרבנן אסור לאכלן כאחת דהחמירו שלא יהיה נהפך המיעוט איסור להיתר ודמי לטומאת משא דהחמירו מדרבנן כיון דסוף סוף הוא נושא בב"א ה"ה כשאוכלן כולן בב"א, ול"ל לרשב"א חילוק שכתבו תוס' במס' בכורות דף כ"ג ע"א ד"ה נבילה המובא בפרט ב' ועיין ברא"ש מס' חולין דף ק' וכן נראה שהבין הט"ז ביו"ד סי' ק"ט ס"ק א' ומגן אברהם בסי' תמ"ז ס"ק י"א שכתב יבש ביבש חמץ במצה שנתערב חד בתרי לדעת הרא"ש שסובר ביו"ד סי' ק"ט דנעשה היתר גמור ומותר אח"כ לבשלן יחד כדאי' שם ברמ"א ס"כ מותר לקיימו דנעשה היתר גמור אבל לדעת רשב"א דאסור לאוכלן או לבשלם כאחת אסור לקיימו בפסח דעכ"פ החמץ בביתו ובע"כ הבין שרשב"א סובר דמדרבנן לא נהפך מיעוט איסור להיתר, ולענ"ד יש לעיין טובא בכוונת רשב"א דהנה לכאורה קשה על הרשב"א הא מצד סברא עדיף לאכול שלשתן יחד מלאכלן בזה אחר זה כדמוכח במס' זבחים דף ע"ח ע"א דע"י לעיסה נתערב המיעוט איסור ברוב ואין אוכל האיסור לבד כמש"ל בפרט ב' משא"כ כשאכלן בזה אחר זה אוכל האיסור לבדו, מיהו המעיין בגוף דברי רשב"א בתה"א כוונתו מבואר שכתב בבית ד' שער א' לאחר שהוכיח הדין ביבש ביבש מין במינו דדבר שאינו חשוב בטיל ברוב ולא בעי ששים כתב וז"ל מסתברא דטעמא דמילתא משום דבדברים הנבללין דאי אפשר להפסיד כל החתיכות ולאכול כל חתיכה בפני עצמה צריך ששים לפי שבפחות משיעור זה נטעם ונרגש בכל ואפי' מין במינו שאין טעם האיסור נרגש בו מ"מ כיון שכנגדו במין בשאינו מינו נרגש החמירו מדבריהם ואסרוהו אבל יבש ביבש שהוא יכול לאכול כל חתיכה בפ"ע אוכל כל חתיכה בפני עצמו וכשאוכל זו אני אומר לא זו היא האסורה וכן כל אחת ואחת וכשאוכל אחרונה שבכולן אני אומר במה שכבר נאכל היה איסור וזו של היתר הוא לפיכך אוכל כל אחת בפ"ע ואינו חושש דכיון שיש שם כדי שיעור ביטול דאו' מדאו' חד בתרי בטיל ואפשר לומר בכל אחת שמא עכשיו אינו אוכל את האיסור הקילו בו אף מדבריהם שלא להצריכו ששים כשאר איסורין ודוקא לאכול כל אחת בפ"ע אבל לבשלם יחד אסור שהרי חזר איסור להתערב עם היתר והרי הוא כשאר איסורין הנבללים מיהו אפשר שאם בישל מקצתן לצד אחד ומקצתן לצד אחר שהכל מותר ומן הטעם שכתבתי שבשעה שאוכל אלו שנתבשלו יחד אני אומר עכשיו אינו טועם את האיסור שמא האיסור בתוך אחרים הוא שנשאר וכן בשעה שחוזר ואוכל את השאר אני אומר שמא האיסור כבר נאכל ואלו כולן היתר אבל לערב את הכל ולאכול אסור עכ"ל עיין בס' בדק הבית לרא"ה ובמשמרת הבית נתבאר כוונתו במין במינו לח בלח אף דמדאו' בטיל ברוב מ"מ גזרו חכמים והחמירו דבעי ששים אטו מין בשאינו מינו לח בלח דנבלל איסור בהיתר דאי אפשר לאכול בפני עצמו ומרגיש הטעם דבעי ששים לבטל הטעם לכן גם מין במינו יבש ביבש החמירו וגזרו לאכול אחת אחת ולא לאכול יחד דע"י לעיסה נבללים, וכן שלא לבשלם יחד דהוי כבלול והוא בכלל גזירת חכמים שגזרו והחמירו בלח בלח במין במינו דבעי ששים אטו מין בשאינו מינו, וכן נראה מדברי הר"ן במס' חולין דף ק' שכ' וז"ל וכי שרינן נמי מין במינו ה"מ לאוכלן כל אחד ואחד בפ"ע אבל לאוכלן כולו כאחד כל היכי דליכא ששים אסור כיון דגזור בהו רבנן בנותן טעם במין במינו אי מבשל להו בהדדי יהיב טעמא ואסור יע"ש, וה"ה כשאכלן כולן כאחד אפי' בלא בישול נותן טעם זה בזה והוי כדברים הנבללים שגזרו והחמירו חכמים במין במינו דבעי ששים אטו מין בשאינו מינו והוא נכלל בכלל גזירת חכמים בשעה שהחמירו וגזרו במין במינו בלח בלח דבעי ששים ה"ה ביבש כשנתבשל או אוכלן יחד הוי כלח בלח וזהו ברור בכוונת הרשב"א ור"ן, מיהו לפ"ז צריך ביאור להבין כוונת הרא"ש הנ"ל בפרט ב' הא שפיר קאמרו רשב"א ור"ן ואולם הרא"ש ז"ל מיישב במתק לשונו שכתב וז"ל נראה דאם בישל בטל כאחת הכל מותר ולא אמרינן ניהו דכל זמן שהוא יבש ביבש בטל ברוב מ"מ כשבשלו נפלוט טעמו ואוסר דלא מצינו דבר המותר לאכלו שיהיה צירו אסור וכו' ואחרי שהותר ביבש ונהפך איסור להיות מותר אינו חוזר לאסור על ידי בישול ואע"ג דמין במינו אוסר עד ששים היינו דוקא קודם שנודע תערובתו גזרו חכמים שאסור בששים אע"ג דלא יהיב טעמא גזירה אטו מין בשאינו מינו דיהב טעמא אבל אחר שנודע תערובתו ונתבטל ברוב ונהפך איסור להיות כולו היתר ויכול לאוכלן אפי' בב"א לא יתכן לומר שתאסור פליטתו יע"ש מבואר דס"ל דלא היה בכלל חומרא וגזירת חכמים דבעי ששים במין במינו רק בלח בלח או אפי' יבש ביבש היכי שלא נודע התערובת עד שנעשה לח בלח, משא"כ היכי שנודע התערובת בשעה שהיה יבש ביבש לא החמירו והניחו על דין תורה דבטיל ברובא ולא בעי ששים, אף כשיהיה אח"כ לח בלח ורשב"א ור"ן ס"ל דגזירת חכמים הוא אפי' כשנודע התערובת כשהיה יבש ביבש מ"מ אם כשיאכל יהיה לח בלח החמירו לאסור עד ששים אטו מין בשאינו מינו ולפ"ז ל"ק על רשב"א ור"ן מראי' שהביא הרא"ש שם מפ' ה' דתרומות דיש חילוק בין איסור המתבטל קודם ידיעה בין לאחר ידיעה דשאני הכא דגזרו חכמים אטו אינו מינו בלח בלח כיון דטעם גזירה זו שייך אפי' לאחר שנודע התערובת וזה פשוט:
יא] ואחרי הוצעת דברים פשוטים הנ"ל נבוא לברר בס"ד מה שיש לעיין כפי שהבינו הטו"ז ומג"א שלכן לא אכל שלשתן כאחת דממ"נ אוכל איסור באותה אכילה ומשמע דחכמים החמירו ואמרו שהמיעוט נשאר באיסורו קשה כיון דאיכא עכ"פ איסור דרבנן בחדא מה מהני שאוכל כל אחד בפ"ע משום דכשאוכל אחד אני אומר זהו של היתר וכן לכל אחד ואחד ואפי' באחרון אני אומר מה שנאכל ראשון היה של איסור וכבר הלך כנ"ל ועיין בש"ך סי' ק"ט ס"ק ז' הא הש"ך בסי' ק"י בכללי ס"ס ס"ק כ"א הוכיח מרשב"א סי' ת"א שסובר ספק דרבנן באיקבע איסורא אזלינין לחומרא ואם נתערב איסור דרבנן חד בחד אע"פ שאינו דבר חשוב ואח"כ נאבד אחד מהם ולא נודע איזה הוא לא אמרינן דכי הא ספיקא דרבנן לקולא דכיון שהיה מוחזק איסור בא' משתים הו"ל חזקת איסור ועיין ש"ך יו"ד סי' קי"א ס"ק ד' ופר"ח ופלתי ובס' חות דעת) יע"ש וא"כ האיך רשאי לאכול כולן זה אחר זה הא בחתיכה ראשונה שאוכל כיון דלא הוי קבוע מדינא אמרינן כל דפריש מרובא דהיתרא קפריש ורובא בכל מקום הוא כוודאי כיון דמהני אפי' בד"נ ממילא שנים הנשארין אסורין לאכול דאיקבע איסורא דמסתמא נשאר האיסור בשנים הנותרים וזהו לכ"ע אסור אפי' אי נימא דלא כש"ך דהא אוכל בודאי איסור בב' חתיכות וכן מהאי טעמא אסור לשני בני אדם רק אפי' לשלשה בני אדם תיקשי שיהיה אסורין לאכול כיון דראשון נטל תחילה ואמרינין מרובא דהיתרא קפרש נשאר איקבע איסורא בב' חתיכות הנשארים וכשיאכלו שני בני אדם כל אחד עושה איסור דרבנן לשיטת הש"ך דגם בספיקא דרבנן באיקבע איסורא אזלינין לחומרא ותו קשה הא כתב הש"ך בסי' ק"י ס"ק מ"ג בהאי דרב מס' זבחים דף ע"ד הנ"ל דוקא נאכל או נפל לים קודם שפירש מתערובת אבל אם פירש ממילא שלא בפנינו לרשב"א דמתיר זו שפירש כשנפל זו שפירש לים התערובת אסור ומבואר שם בפלתי ובפרי מגדים בס"ק מ"ב הטעם כיון שהתרת מתחילה האיך תחזור ותאסור אח"כ אף שכבר נאבד מן העולם ואין אנו דנין עליו וא"כ ה"ה קשה על טעם הנ"ל שכ' רשב"א כשאוכל ראשון אני אומר זהו של היתר וכן בכל אחד ואחד ואפי' באחרון אני אומר מה שנאכל הראשון הוא היה של איסור הא כבר היינו דנין על חתיכה הראשונה שאכל שהיה של היתר ואיך נחזור לומר שהיה של איסור וצ"ע לכאורה:
יב] לכן נלענ"ד כוונת רשב"א שסובר שלא החמירו חכמים כלל דאפי' מדרבנן ביבש ביבש בדבר שאינו חשוב נתבטל מיעוט איסור ונהפך להיתר, והא דאסור לאכלם יחד או לבשלם יחד כבר נתבאר הטעם דהוי כלח בלח שבעי ששים מדרבנן אטו לח בלח במין בשאינו מינו לכן בעינן שיאכל אחד אחד והא דהאריך רשב"א ליתן טעם לכן מותר לאכלן אחד אחד מטעם דשאני אומר המעיין היטיב בדברי רשב"א הנ"ל עיקר כוונתו ליתן טעם במה שלא הצריכו חכמים ביבש ביבש שיהיה צריך ששים אטו יבש ביבש במין בשאינו מינו וכאשר באמת כן הוא דעת רמב"ם וראב"ד כמ"ש בפרט א' וכמו שהצריכו ששים במין במינו לח בלח אטו מין בשאינו מינו, והא ק"ו הוא דאם נתערב לח בלח מין במינו שיש בילה וכל טיפה וטיפה מעורב בהיתר ואינו אוכל איסור לבדו צריך ששים מכ"ש יבש ביבש דאוכל כל א' בפ"ע שאוכל רק האיסור בלי תערובת היתר וע"ז כתב שימצאו חכמים טעם לדבריהם כיון שאפשר לומר בכל אחד שמא עכשיו אינו אוכל איסור הניחו על דין תורה דסגי בביטול ברובא וכיון שבאמת לא החמירו חכמים להניחו על דין תורה ליכא שום איסור כלל ושפיר יכול לאכול אחד אחד ול"ק קו' הנ"ל ובאמת הש"ך בסימן ק"ט ס"ק ז' קיצר בהעתקת דברי רשב"א והמעיין בגוף דברי' יראה מבואר כמ"ש ומ"ש מג"א וטו"ז בהבנת דברי רשב"א צ"ע לישב:
פרט ד
יבואר ביאור שיטת תוס' במס' בכורות דכ"ג המובא בפרט א:
יג] גרסי' במס' בכורות דף כ"ג ע"א תני' תני ר' חייא נבילה ושחיטה בטלין זו בזו וכ' רש"י דמין בשאינו מינו בטיל ואמר ר' יוסי בר חנינא טהור מלטמא במגע אבל יטמא במשא וכ' רש"י בד"ה אי במגע אמרינן שנגע ברוב טהור אבל במשא כיון שנושא כולן הטומאה ג"כ נשא ובתוס' ד"ה נבילה כתבו וז"ל ותימא דאי נגע בכל הזיתים אמאי טהור דאפי' נגע בכולי משמע דטהור דומיא דמשא, ומיהו היכי דלא נגע כולם בבת אחת אלא נגע בזה וחזר ונגע בזה אפשר דטהור כיון דבכל פעם שנוגע אינו יודע שנוגע בטומאה ולא הוי ספק טומאה ברשות היחיד כיון דבטילה ברוב עכ"ל ואכתי צריך ביאור כיון דנגע בחתיכה זו ואח"כ נגע בשאר חתיכות א"כ עכ"פ נגע גם בטומאה ומ"ש מטומאת משא מיהו באמת הכוונה פשוטה ומבואר לפי מאי דאי' במס' פסחים דף י' ע"א בשני שבילין א' שמא וא' טהור והלך בא' מהן ועשה טהרות ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות דאם נשאלו זה בפני עצמו וזה בפ"ע טהורין בבת אחת טמאין וכתבו תוס' ד"ה בת אחת דהיינו מדרבנן דמדאו' אפי' בב"א טהורין יע"ש הרי דמדאו' עבדינן תרתי דסתרי כיון דתורה אמרה ספק טומאה ברשות הרבים טהור מוקימינן לכל א' ואחד כדינו כיון דלכל א' וא' יש לו חזקת טהרה מוקמינן על חזקה אף דשם החמירו חכמים דאין לעשות תרתי דסתרי מ"מ נודע דאין למדין דברי סופרים מד"ם ובכמה דוכתי מצינן דעבדינן תרתי דסתרי ועיין בפר"ח יו"ד סי' ק"י ס"ק כ"ג ובקונטרס אחרון שכ' אף בכבש א' להתיר מה שנמכר כבר ולאסור מה שנשאר בחנות שעדיין לא פירש דמיקרי קבוע אף דהוי תרתי דסתרי וא"כ שפיר כתבו תוס' הכא בכל פעם שנגע בחתיכה אמרינן שנגע ברוב שהם טהורין ובפעם ראשון כשנגע בחתיכה אמרינין שאותה חתיכה היא מרוב וכשנגע אח"כ בחתיכה אחרת אמרינן להפך שאותה חתיכה שנגע עכשיו היא מרוב טהורות ואף דעכ"פ חדא מינייהו בוודאי טמאה מ"מ כך הוא שורת הדין אפי' בתרתי דסתרי דכל פעם שבאנו לדון אם היא ממיעוט או מרוב הדין דאזלינן בתר רוב ואמרינן שאותה נגיעה היה ברוב וכמו בחזקה דמוקמי' על חזקה אפי' בתרתי דסתרי ה"ה ברוב משא"כ בטומאת משא שנושא בב"א שבוודאי נגע בטומאה:
יד] והנה בפרט א' נתבאר קו' תוס' ד"ה נבילה אמאי בתערובת יבש ביבש מותר לאדם אחד לאכלן כאחת הא דמי לטומאת משא וכקו' הרא"ש במס' חולין דף ק' והאמת שלא מבואר במס' חולין דף ק' שמותר לאדם אחד לאכלן כולן כאחת לכן דייקו בדבריהם וכתבו וז"ל ומשמע דאיסור נתבטל ברוב בכל מקום יע"ש ר"ל מסתימת הש"ס דקאמר בטל ברוב משמע בכל גווני וכ"כ הרא"ש שם לכן חידשו בתי' אפי' בבת אחת מ"מ כל משהו ומשהו כשנכנס לבית הבליעה קמא קמא בטיל ברוב היתר ודמי למגע כשנגע וחזר ונגע דטהור, והנה תוס' כתבו שם דטומאת משא הוא מדרבנן ובע"כ ס"ל דמדאו' נהפך המיעוט להיות כרוב לכן מן התורה ליכא טומאת משא כיון דליכא מיעוט שנהפך לרוב וליכא שום טומאה רק דרבנן החמירו שלא נהפך המיעוט ואולם באכילה אפי' כשאוכל בב"א הוי כאוכל זה אחר זה דכל משהו ומשהו כשנכנס לבית הבליעה אמרינן שאוכל היתר לכן אפי' מדרבנן דמי לטומאת מגע ושרי, ואולם הרא"ש במס' חולין דף ק' כ' תי' אחר על קושי' הנ"ל ניהו דמותר באכילה משום ביטול ברוב יש לנו לומר שיאכלם זה אחר זה ולא כולם כאחד משום דממ"נ קאכיל חתיכה דאיסורא ותי' וז"ל וי"ל דלא דמי טומאה לאיסור דבטומאה יש שני מיני טומאה מגע ומשא ולאותו טומאה שראוי שיטמא כגון משא שהרי הוא נושא כולו לענין זה לא נתבטל אע"ג שלענין טומאת מגע נתבטל וחוזר עוד וניעור, אבל לענין איסור אם נשאר עוד שום צד איסור לא היה מותר באכילה אלא וודאי אמרה תורה אחרי רבים להטות ונעשה המיעוט כרוב ולא נשאר בו שום איסור ומותר לאכלם כא' ולבשלם בקדירה אלא אחר שרבה עליו מינו ניעור והו"ל כהוכר איסור וחוזר להיות אסור מכאן ולהבא עכ"ל א"כ ל"ל סברת תוס' הנ"ל:
טו) והנה בתי' תוס' הנ"ל נסתפקתי בכוונתם דהנה לכאורה נראה כוונתם דרצונם לומר אפי' כשאוכל כל השלשה חתיכות כאחת ובשעה שנגע בגרונו איכא אכילה בב"א ודמי לטומאת משא מ"מ כשנכנס לבית הבליעה לא בא לבית הבליעה בב"א אלא בזה אחר זה ודמי לטומאת מגע שנגע וחזר ונגע וכאילו אוכלן בזא"ז דבכל פעם אמרינן שאוכל מרוב היתר כמו התם דבכל פעם אמרי' שנגע ברוב שהוא טהור אף דהוי תרתי דסתרי וכמש"ל וכן נראה שהבין המ"ל בפ' א' ממשכב ומושב הל' י"ד אמנם לפ"ז דין זה תלוי במחלוקת דהנה במס' חולין דף ק"ג ע"ב סובר ר' יוחנן דאזלינין בתר הנאת גרונו ור"ל ס"ל אכילה במעיו בעינן ופי' רש"י שם לענין אבר מן החי ואולם רמב"ם פרק ז' ממאכלות אסורות הל"ג כ' בכל איסורין שבתורה חייב על הנאת גרונו וז"ל כזית שאמרנו חוץ משל בין השיניים אבל מה שבין החניכיים מצטרף למה שבלע שהרי נהנה גרונו בכזית (עיין ברש"י שם ד"ה בשל וז"ל שאין אדם טועם עד שיהיה סמוך לבית הבליעה כדכתיב וחיך אוכל יטעם לו) אפי' אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכל אותו חצי זית שהקיאו חייב שאין החיוב אלא על הנאת גרון בכזית עכ"ל והיינו כר"י כמ"ש הכסף משנה ועיין משנה למלך שם הל' י"ב ובס' תורת חיים וא"כ דברי תוס' נכונים לרשב"ל שסובר דחייב רק על הנאת מעיו אף אמנם כשבא לתוך פיו ונהנה גרונו מכולם בב"א מ"מ כשבא לבית הבליעה בא זה אחר זה ודמי לטומאת מגע (ואף שכתבו תוס' שם בד"ה חלקו דבית הבליעה מחזיק כביצה תרנגולת דגדולה יותר מגרוגרת וגרוגרת גדולה יותר מכזית עיין מג"א סי' תע"ב ס"ק ג' ובירושלמי מס' נזיר פ"א דף כ' ע"ב בקרבן עדה ד"ה מ"מ מכל מקום שפיר כתבו תוס' שבלוע מעט מעט דאין דרך לבלוע דרך אכילתן רק מעט מעט ותו אם ההיתר רוב תלינין דהיתרא נחית כיון דהוא רובא) וא"כ אף שתוס' כתבו שפיר אליבא דר"ל דהוא מרא דשמעתא במס' זבחים דף ע"ח בדין פיגול כיון דסובר דחייב רק על הנאת מעיו ליכא אכילה בב"א כיון שבא לבית הבליעה מעט מעט ודמי לטומאת מגע אפי' כשנגע וחזר ונגע דהיינו בכל פעם נוגע במקום אחר מ"מ אמרינן באותו זמן נגע בטהור כעין שכתב הרשב"א הובא בש"ך סי' ק"ט ס"ק ד' דכשאוכל חתיכה ראשונה אני אומר זהו של היתר וכן בכל א' וא' ואפי' באחרון אני אומר מה שנאכל ראשון היה של איסור וכבר הלך לו וזהו של היתר הוא יע"ש ה"ה כאן אף דסוף סוף באו כולן לבית הבליעה מ"מ לא באו בב"א אבל מ"מ קמה קו' תוס' לדידן דקיי"ל כר"י דעיקר תלי' בהנאת גרונו אמאי מותר ביבש ביבש לאכלן כאחת הא דמי לטומאת משא והוא לכאורה קושי' חמורה לתוס' כפי הבנת משנה למלך בדבריהם:
טז) אמנם יש לומר כוונת תוס' בתי' הנ"ל באופן אחר, דהנה הרמב"ם בפ' ו' מהל' אבות הטומאות ה"ל ו' כ' וז"ל בהמה ששפעה חררת דם אע"פ שנפטרה מבכורה אינה מטמאה לא במגע ולא במשא עד שיהיה בה צורת נפל לפי שהיא בטילה ברוב היוצא עמה וכו' נבילה שנתערבה בשחיטה אם רוב מן השחיטה בטילה הנבילה בשחיטה ואין הכל מטמא במגע אבל אם נשא הכל נטמא עכ"ל וכ' הכסף משנה וז"ל וא"ת מ"ט בחררת דם דמשום ביטול ברוב אינו מטמאה לא במגע ולא במשא והכא אין ביטול ברוב מועיל אלא למגע ולא למשא ותי' הר"י קורקס ז"ל דחררת דם שאני שבטל כי נתערב החררה בדם וגנינים ונמחה בהם והוי הכל כמו דם וגנינים ואין כאן עוד דבר טמא אבל כאן אין לומר כן דבאפי נפשיה קאי אלא שאינה ניכרת עכ"ל וכוונתו כמ"ש המ"ל בפ' א' ממשכב ומושב הל' ד' דסובר הרמב"ם ז"ל דהא דאמרינן דמטמא במשא היינו בתערובת יבש ביבש דכל אחד עומד בפ"ע אבל בתערובת לח בלח אינו מטמא אפילו במשא, ואין להקשות אמאי כ' הרמב"ם בפ' ט"ו מפרה אדומה ה"ז באפר פרה שנתערב באפר מקלה דאף שרוב הוא אפר מקלה מטמא במשא דכבר כתב משנה למלך דתלי' במחלוקת שנחלקו קמאי ז"ל אי קמח בקמח הוי לח בלח או הוי יבש ביבש ולהסוברים דהוי יבש ביבש וכמו שנראה ג"כ אדברי רמב"ם בפ' י"ג מתרומות הל' ד' י"ל ה"ה אפר באפר הוי ג"כ יבש ביבש ואין בילה לכן מטמא במשא ועיין בש"ך יו"ד סי' ק"ט ס"ק ג' ובפר"ח שם ס"ק ג' ובמג"א סי' תצ"ח ס"ק כ"ח ובפלתי סי' פ"ז ס"ק ד' העולה מדבריהם אי נימא דקמח בקמח ואפר באפר הוי לח בלח מוכח דבע"כ אפי' בתערובת לח בלח מטמא ולא אמרינין דמיעוט איסור נהפך להיות היתר כרוב אבל אי נימא דקמח בקמח ואפר באפר הוי יבש ביבש שפיר יש לומר חילוק שמחלק הר"י קורקס דביבש ביבש כיון שכל אחד עומד בפ"ע מטמא במשא משא"כ בלח בלח או בדבר הנבלל זה בזה אינו מטמא אפי' במשא ובע"כ צריך לומר אף אמנם דשייך ביטול ברוב כשיש לנו ספק אפי' כשאינו מעורב אעפ"י שזה עומד בפ"ע וזה עומד בפ"ע כמ"ש רשב"א בתה"א הובא בכסף משנה בפרק ג' ממ"א ה"ל ט"ו דהא אפילו בשתי קופות ובשני עיירות מצרפין ומעלין את האיסור מ"מ לענין שיהיה מיעוט איסור נהפך להיתר איכא חילוק בדבר הנבלל זה בזה נהפך המיעוט להיות כרוב לכן אינו מטמא אפי' במשא דהא ליכא שום טומאה ומותר לאכלן כאחת משא"כ יבש ביבש שכל אחד עומד בפ"ע אף שאינו ניכרת מ"מ לא נהפך המיעוט להיות כרוב ומטמא במשא וכבר נתבאר דמוכח במס' זבחים דף ע"ח ע"א בגמ' ורש"י שם כשנתערב איסור בהיתר יבש ביבש ברוב היתר אף דבשעת תערובת כ"א עומד בפ"ע מ"מ כשלועס נבלל המיעוט ברוב ונעשה תערובת לח בלח ולפ"ז יש לומר כוונת תוס' בתי' הנ"ל באופן אחר ואומר די"ל דס"ל כסברת הר"י קורקס הנ"ל ולא קשה גם לר' יוחנן דהנה עיקר קו' תוס' היה אמאי מותר לאכלן כאחת הרי נהנה בב"א ודמי לטומאת משא גם לר' יוחנן יש לתרץ כשבא לתוך פיו אי אפשר בלא לעיסה ונתערב המיעוט ברוב והוי כלח בלח שאינו מטמא אפי' במשא דמיעוט נהפך לרוב כיון שנבלל זה בזה, וא"ל ג"כ כמ"ש הרא"ש במס' חולין ד' ק' דיבש ביבש מין במינו כשנודע התערובת לא היה בכלל גזירת חכמים דבעי ס' כמ"ש בפרט ג' אך הוי קשה להו אמאי מותר לאכלן כאחת הא דמי לטומאת משא ע"ז תירצו כנ"ל דמיעט נהפך לרוב ומ"ש תוס' לבית הבליעה משום שרצו ליישב גם אליבא דר"ל במס' זבחים דף ע"ח דסובר הפיגול וכו' דסובר אפי' איסורין מבטלין זה את זה כמו שכתבו בקו' והוא סובר דאזלינן בתר הנאת מעיו לכן כתבו דכשבא לבית הבליעה כבר בטל ואולם גם לר' יוחנן א"ש אף דסובר דאזלינין בתר הנאת גרון מ"מ מותר לאכלן כולן כאחת דהוי כתערובת לח בלח שאינו מטמא אפילו במשא דכיון שמעורב זה בזה המיעוט נהפך להיות כרוב, ופשוט אפי' לר' יוחנן דס"ל הנאת גרון מ"מ בעינן לעיסה שמרגיש הטעם עיין א"ח סי' תע"ה סעיף ג' וט"ז ס"ק ט' ומג"א ס"ק י"א ותשובת נודע ביהודא מהדורא קמא חלק יו"ד סי' ל"ה) וכן משמע ברש"י זבחים דף ע"ח ע"א ד"ה אי שכתב וז"ל והבטל בכל מין נוסף על המבטל ונקרא בשמו ונגרע במינו) מיהו לפירוש זה לא מדויק מ"ש תוס' ודמי למגע כשנגע וחזר ונגע דטהור הא לא דמי זה לזה דהתם הטעם דכל עת שנגע אמרינין שנגע ברוב והכא הטעם משום ביטול דנהפך המיעוט ולפי' ראשון שפי' המשנה למלך מדויק, אבל לפי' זה אינו מדויק וצ"ל דלא דקו כל כך בזה כיון דלענין דין שווין אע"ג דלא שווין בטעמא ור"ל לענין דין שוה לטומאת מגע וא"ש, מיהו לפי מ"ש תוס' במס' זבחים דף ע"ג ע"א ד"ה ר' יהודא ובמס' מנחות דף י"ב ע"ב ד"ה ר' יהודא דקמח בקמח הוי לח בלח (רק בתוס' יבמות דף פ"ב ע"א ד"ה ר' יהודא משמע לתי' ב דקמח בקמח לא הוי לח בלח רק כשהוא רותח) וה"ה אפר באפר הוי לח בלח מוכח דאפי' תערובת לח בלח מטמא במשא בע"כ הפי' בתוס' כמ"ש משנה למלך ולכאורה מוכח לר' יוחנן דסובר דאזלינין בתר הנאת גרונו אזי בתערובת יבש ביבש אסור לאכלן או לבשלן כאחת כיון דדמי לטומאת משא, מיהו לרא"ש לא דמי לטומאת משא כמש"ל ויש לומר לכן נייד מתי' תוס' כי היכי דהאי דינא דמותר לאכלן ולבשלן כאחד יהיה כהילכתא לדידן דקיי"ל כר' יוחנן וא"ש:
פרט ה
יבואר שיטת רש"י במס' ע"ז דע"ד דסובר בתערובת יבש ביבש צריך להשליך חתיכה אחת לאיבוד בדאיתא בפרט ב:
יז] במס' ע"ז דף ע"ד ע"א ברש"י ד"ה תרתי כתב בחתיכה נבילה אע"ג דדבר שבמנין היא כיון דלאו איסורי הנאה הוא בטילה ברובא וחדא שדי' לכלבא ואינך שרי באכילה עכ"ל כתב כן לסוגי' דשם דס"ל אפי' דבר חשוב היכא דשרי בהנאה בטילה ברובא ונשמע לדידן דקיי"ל כסוגיא דמס' חולין דף ק' ע"א דדבר חשוב האסורה באכילה אף דמותר בהנאה לא בטיל מ"מ בחתיכה שאינה ראויה להתכבד ונתערבה יבש ביבש דבטילה ברובא צריך להשליך אחת לאיבוד והובא דעתו ברמ"א יו"ד סי' ק"ט ס"א ונרשם מקורו הג"ה שערי דורא בשם מהר"מ ורש"י מס' ע"ז הנ"ל משמע שהבין כמו למוהר"מ הוא רק חומרא בעלמא ולא מדינא ה"ה לרש"י אמנם הרא"ש שם הבין לרש"י הוא מדינא דכ' שם וז"ל מה שפירש"י ומשליך א' לא ידענא למה דתנן במס' ערלה בפ' ב' הערלה וכלאי הכרם עולין בא' ומאתים ואין צריך להרים והא דצריך להרים בתרומה היינו משום גזל השבט יע"ש מוכח שבע"כ הבין בכוונת רש"י שהוא מדינא דצריך להשליך דאם היה רק חומרא בעלמא ל"ק מידי וכן הר"ן שם כ' שחולקין על רש"י רבותינו בעלי התוס' שבכל איסורים שבתורה מכיון שנתבטל האיסור אין צריך להרים רק באיסורי מתנות כהונה מפני גזל השבט ומביא ראיה הנ"ל וכ"כ שם הריטב"א בחידושיו ועיין ברש"י במס' ביצה דף ג' ע"ב ד"ה יעלה והר"ש במס' ערלה פ' ג' משנה ו' ד"ה יעלה שכ' על סמך פירושו שם נהגו במין במינו כשנתבטל ברוב להסיר ממנו כשיעור האיסור והשאר מותר והשיג עליו עי"ש) ובע"כ דייקו כיון דלא כ' רש"י שהוא חומרא בעלמא משמע דסובר דמדינא צריך להשליך אחת ואמרתי לברר שיטת רש"י בס"ד דהנה קשה על רש"י דבמס' זבחים דף ע"ג ע"ב ד"ה אי מבואר דסובר בתערובת חתיכות אפי' היכי דלא ניכר האיסור הוי קבוע דאו' ודלא כתוס' ד"ה אלא ועיין בס' ברכת הזבח שכ' דמה דאי' שם ור' אמר לי בהאי קבוע אינו מן התורה כמחצה על מחצה אא"כ ניכר האיסור הוא רבו של הגה"ה שחולק על רש"י אבל רש"י סובר דהוי קבוע דאו' וא"כ קמה קו' תוס' שם ובמס' חולין דף צ"ה ע"א ד"ה ספיקו וברא"ש ושאר קמאי ז"ל דאי נימא קבוע דאו' הוי אפי' כשאין איסור ניכר האיך קיי"ל ביבש ביבש חד בתרי בטיל הא ליכא רובא דהוי קבוע ואפי' להבנת רשב"א ור"ן דרש"י סובר כרמב"ם וראב"ד דבעי ששים כמ"ש בפרט א' ג"כ קשה הא הוי קבוע וכמע"מ דמי עיין ברשב"א ור"ן שם:
יח) ולכאורה עלה בדעתי לישב קו' הלז דהנה הפרי מגדים בפתיחה להל' תערובת חיזק קושי' חכם גדול השואל בתשובת רשב"א סי' רע"ב דקשה על רמב"ם דסובר כמ"ד במס' כריתות דף י"ז וי"ח דאינו חייב אשם תלוי רק באיקבע איסורא אבל בחתיכה אחת ספק חלב פטור ורמב"ם סובר בפ"ט מהל' רוצח ה"ח דא"א לצמצם אפי' בידי אדם א"כ מסתמא ב' חתיכות אינם שווין אלא אחת גדולה ואחת קטנה וקיי"ל דאיסור בטל ברוב היתר מדאו' ולא בעי חד בתרי דהיינו כפל רק משהו יותר סגי כמ"ש ש"ך יו"ד סי' ק"ט ופר"ח שם ס"ק ו' וא"כ האיך חייב אשם תלוי בחתיכה מב' חתיכות הא לא הוי איקבע איסורא דאולי הגדולה היא דהתירא ונתבטל איסור ברוב ואין כאן איסור כלל ואף דאיכא ספק להיפך שמא הגדולה דאיסורא מ"מ עכ"פ לא הוי איקבע איסורא יע"ש ויש לומר לשיטת רש"י דהוי קשה ליה קושי' זו הגם דיש לומר דמאן דסובר דבעינן איקבע איסורא סובר אפשר לצמצם בידי אדם עיין במס' בכורת דף ק"י ותוס' במס' חולין דף כ"ח ע"ש ד"ה לפי ותוס' מס' עירובין ד"כ ע"ב ד"ה וספק מ"מ סובר רש"י דהוא דוחק כיון דלא נזכר בש"ס שנחלקו בזה לכן מכאן הוכיח רש"י דהוי קבוע דאו' אפי' בשאין איסור ניכר ומש"ה סובר ביבש ביבש דבטל ברובא בע"כ מוכרח להשליך חתיכה אחת לאיבוד דא"א לאכול כולן דהא הוי קבוע וכמע"מ וספיקא דאו' בכה"ג מדאו' לחומרא ואולם כשמשליך חתיכה אחת כיון דאיכא עכ"פ ספק אולי השליך האיסור לאיבוד ליכא על ב' חתיכות הנשארים שם קבוע דקבוע לא הוי רק היכי שברור שאיסור בתוך התערובת ושפיר מותר לאכול אח"כ ב' חתיכות הנשארים מטעם ס"ס חדא דילמא ליכא בהני ב' חתיכות האיסור שהשליך האיסור לאיבוד ואם תימצא לומר שעדיין האיסור בב' חתיכות אולי החתיכה של היתר גדולה מאיסור ונתבטל האיסור ברובא דנהפך האיסור להיות מותר וכיון דליכא קבוע שפיר אזלינין בתר רובא וכיון שכבר נתערב מותר ע"י ס"ס ולא הוי כעושה בידים ס"ס עיין תוס' זבחים דף ע"ב ע"א ד"ה נתערבו וא"כ ל"ק קו' הפרי מגדים מהא דקיי"ל בב' חתיכות דהוי איקבע איסורא דהתם כיון דהוי רק ב' חתיכות הוי קבוע דאו' ולא אזלינין בתר רובא ומיושב נמי מה דקשה לפי כוונה פשוטה ברש"י מה מהני כשמשליך אחד לאיבוד כיון דאמרינן כל דפריש מרובא קפריש נשאר האיסור בב' חתיכות דהוי איקבע איסורא ומדאו' לחומרא הא עדיף יותר לאכלן כולן כא' כמש"ל באריכות בפרט ב ולפמ"ש א"ש דרש"י סובר דהוי קבוע דאו ולא שייך כל דפריש מרובא קפריש ודוק:
אמנם קשה לפי הבנת הרא"ש ברש"י הנ"ל דמוכרח להשליך א' לאיבוד ולא הוי חומרא בעלמא הא איתא במס' זבחים דף ע"ד ע"א דאמר רב טבעת של ע"ז שנתערבה בק' טבעות ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרה כולן וכן אמר ר"ל ומוכח להדי' מדאמר נפלה שרצונו לומר ממילא אבל בידים אסור כמ"ש תוס' ד"ה ונפלה ולפי דברי תוס' הוא אפי' בשוגג ולרשב"א בתה"א דף ע"ה דוקא במזיד והטעם מבואר שם משום דהוי כמבטל איסור לכתחילה וכן הסכימו כל קמאי ז"ל דאסור להפיל בידים וכן קיי"ל ביו"ד סי' ק"י ס"ז ועיין בפר"ח יו"ד סי' צ"ט ס"ק י"ב ובסי' ק"ו ס"ק ל"א ובס' מנחת יעקב כלל מ"ה ס"ק י"א הרי אפי' היכא שאינו מוסיף על האיסור היתר רק שעושה תקנה הוי בגדר מבטל איסור וא"כ אי נימא דאם לא השליך היה התערובת אסור וע"י שמשליך חדא מנהון מתיר התערובת הוי מבטל איסור לכתחילה וצ"ע לכאורה:
יט] ונלענ"ד לישב שיטת רש"י ונראה דרש"י סובר כמ"ש תוס' במס' בכורת דף כ"ג ע"א ד"ה נבילה דמטמאה במשא מדרבנן ומדרבנן לא נהפך המיעוט להיות כרוב ויש להתבונן לשיטתו כיון דתערובת יבש ביבש במין במינו לענין אכילה דעי לטומאת משא כמ"ש תוס' הנ"ל אי מותר לאדם א' לאכלן או לבשלן כאחת והנה מצד הסברא יותר מותר לאכלן בזא"ז דדמי לטומאת מגע כמ"ש רשב"א הובא בש"ך סי' ק"ט ס"ק ז' משא"כ באוכלן כאחת או מבשלן כאחת, ואולם נלענ"ד לומר בשיטת רש"י דבר חדש דסובר דמותר לאכלן או לבשלן כאחת דאין לו דין לח בלח דבעי ס' כמ"ש רא"ש במס' חולין דף ק' אף בזה לא ס"ל כרא"ש וסובר נהפך איסור להיתר דרש"י סובר דדומה לטומאה ול"ל חילוק שכ' רא"ש שם. ואסור לאכול החתיכות בזא"ז דהנה בפרע ד' הבאתי מ"ש הכסף משנה ומ"ל בשם מוהר"י קורקס ז"ל בתערובת לח בלח אינו מטמא אפי' במשא דדבר הנבלל זה בזה נהפך המיעוט איסור להיות כרוב היתר וזה פשוט מאוד אפי' לרש"י דסובר דקבוע הוי אפי' היכי שלא ניכר האיסור היינו היכי דלא נהפך המיעוט איסור להיות כרוב ואיכא עכ"פ איסור בתערובת אף שלא ניכר האיסור שייך לומר דהוי קבוע וכמע"מ דמי משא"כ היכי דאמרינן דנהפך המיעוט איסור להיות כרוב היתר ליכא שום איסור בתערובת והאיך שייך לומר קבוע כיון דליכא איסור בעולם וכן מבואר בר"ן בחולין דף צ"ה ע"א וא"כ בתערובת לח בלח לפי דברי הר"י קורקס נהפך המיעוט איסור להיות כרוב היתר לא שייך שם קבוע ומותר לאכול התערובת בין בזא"ז ובין בב"א דאפי' כשאוכל בזא"ז מ"מ נתערב איסור דיש בילה בלח בלח עיין במס' ר"ה דף י"ג ע"א תוס' ד"ה חוץ ובמס' זבחים דף פ' ע"א רש"י ד"ה בשלמא ורמב"ם פ' י"ג מתרומת הלכה י"ד ובפר"ח יו"ד סי' ק"ט ס"ק ג' ובפר"ח או"ח סי' תמ"ז ס"ק י"ז ושו"ת חות יאיר סי' ק"ב דמוכח שאיסור מעורב בכולו וכיון שמעורב בכולו ליכא שום איסור ואולם בתערובת יבש ביבש מין במינו ברוב היתר נראה דרש"י סובר כיון דביבש ביבש לא נהפך המיעוט איסור להיות היתר מחמת חומרא דרבנן וטומאת משא הוי מדרבנן א"כ הוי קבוע דרבנן כיון דרש"י סובר דקבוע הוי אפי' היכי דאין האיסור ניכר ואף דרש"י במס' זבחים הנ"ל נראה דסובר בדבר חשוב הוי דאו' ומשמע דסובר כשיטת תוס' במס' מעילה דף כ"א ע"ב ד"ה פרוטה דדבר חשוב לא בטיל מדאו' עיין פר"ח סי' ק' ס"ק ג' ומשנה למלך בפ"ז ממעילה היינו בדבר חשוב כיון דמצד חשיבתו אמרה תורה דלא בטיל הוי קבוע דאו' כיון דסובר דקבוע הוי אפי' היכי דאין איסור ניכר משא"כ בתערובת יבש ביבש דמדאו' נהפך המיעוט איסור להיות כרוב היתר לא שייך לומר דהוי קבוע דאו' כנ"ל רק כיון דרבנן החמירו ואמרו דלא נהפך מיעוט להיות כרוב דהא בטומאת משא החמירו רבנן ממילא הוי קבוע דרבנן כיון דרש"י סובר דאפי' היכי שאין האיסור ניכר הוי קבוע והנה הרשב"א בתה"א בית ד' שער ב' המובא בטור וב"י סי' ק"ט ובש"ע שם חולק על הרא"ש דסובר דתערובת יבש ביבש מותר לאכלן או לבשלן כאחת כל החתיכות דנהפך המיעוט איסור כרוב היתר ולרשב"א לא יאכל שלשתן כאחת רק כל אחת בפ"ע וכ' הטעם כמ"ש הש"ך ס"ק ז' דכשאכל אחד אני אומר זה של היתר וכן בכל א' וא' ואפילו באחרון אני אומר מה שנאכל ראשון היה של איסור וכבר הלך לו וזהו של היתר ואולם הרא"ה ז"ל בס' בד"ה השיג עליו וז"ל וזה אינו נכון כלל שעכ"פ אחת מהן הוא אוכל באיסור יע"ש ולכאורה דברי רא"ה תמוהין דהא סברת רשב"א מבואר במס' בכורת דף נ"ג בחתיכה של נבילה שנתערבה בב' חתיכות שחיטה דטהורה מטומאת מגע אפי' כשנגע בזא"ז בכל הזיתים כמ"ש תוס' ד"ה נבילה מ"מ בכל פעם אמרינן שנגע ברוב טהור ואף דעכ"פ חדא בוודאי טמאה מ"מ כך הוא שורת הדין דעבדינן תרתי דסתרי כמ"ש בפרט ד' וא"כ ה"ה לענין אכילה באוכל זא"ז נימא בכל פעם דאוכל דהיתרא ונראה בכוונת הרא"ה דאין לדמות להקל באיסור מטומאה כדאי' במס' חולין דף פ"ו ע"ב אם אמרו בספק טומאה לטהר יאמרו בספק איסור להתיר ועיין במס' בכורות דף ז' ע"ב בתוס' ד"ה דג שכתבו דהחמירו באיסור מטומאה וכ"כ רבינו שמשון במס' אהלות פ' י"א משנה ז' דשאני איסור מטומאה דאפושי טומאה לא מפשינין וכ"כ בהגהו' מרדכי במס' חולין סוף פרק הזרוע ומביא ג"כ ראיה ממס ביצה דף ז' ע"א ועיין שו"ת נודע ביהודא מה"ק חלק יו"ד סי' כ"ו א"כ שפיר כתב הרא"ה אף דהקילו בטומאת מגע מ"מ אין להקל בתערובת יבש לאכלן זא"ז כיון דסוף סוף איסורא קאכיל דגם לפי דבריו שמדמה איסור לטומאה להחמיר דלא אמרינן נהפך המיעו' להיות כרוב אין ללמוד קולא מטומאה דלענין זה חמיר איסורא מטומאה וא"ש:
כ] לפ"ז נראה לענ"ד לומר דבר חדש בשיטת רש"י דסובר להיפך משיטת רשב"א דלשיטתו בתערובת יבש ביבש מותר לאכלן זא"ז ואין לאכלן או לבשלן כא' ולשיטת רש"י הוא להיפך דהיכי שרוצה לאכלן זא"ז אסור ולאכלן או לבשלן כאחת מותר דבטל ברוב ואין לו דין לח בלח דבעי ס' כיון שנודע התערובת בעודו יבש ביבש דבזה סובר כרא"ש במס' חולין דף הנ"ל ויהיה מדויק הכל לשיטה זו ומקודם אני אומר הוכחה דבע"כ רש"י סובר בתערובת יבש ביבש הוי קבוע דרבנן וחכמים אמרו דהוי כמע"מ דהנה הש"ך יו"ד בסי' ק"י בכללי ס"ס ס"ק כ' וכ"א הוכיח להלכה דספיקא דרבנן דאתחזק איסורא אזלינן לחומרא ה"ה באיקבע איסורא כגון אם נתערב איסור דרבנן חד בחד אעפ"י שאינו דבר חשוב ואח"כ נאבד א' מהם ולא נודע איזו הוא לא אמרינן בהא ספיקא דרבנן לקולא דכיון שהיה מוחזק איסור בא' משתים הו"ל חזקת איסור יע"ש וכיון דהיכא דגוף איסור הוא מדרבנן אזלינן לחומרא היכי דאיתחזק איסורא מכ"ש היכי דגוף איסור הוא דאו' ומצד אחר בא לו שהוא דרבנן בוודאי היכי דאיתחזק איסורא אזלינן בספיקו לחומרא עיין דרכי משה בטור יו"ד סי' נ"ז ס"ק מ"ז וטו"ז סק"י סק"ג והוא לדברי רש"י לפי הבנת הרא"ש דמדינא מחויב להשליך חתיכה אחת לאיבוד בע"כ סובר דמדרבנן לא נהפך המיעו' איסור להיות כרוב היתר כמו בטומאת משא שהוא מדרבנן לכן מחויב להשליך אחת וא"כ אי לימא דרש"י סובר דלא אמרו חכמים שיהיה לו דין קבוע כקבוע דאו' רק דהחמירו דלא נהפך המיעו' לאיסור אבל שם רוב לא נפקע והניחו על דין תורה תיקשי מה מהני מה שמשליך אחד לאיבוד נימא כל דפריש מרובא דהתירא קפריש וההיתר הלך ונשאר האיסור בב' חתיכות והוי איקבע איסורא וא"כ לא מבעי' דאסור לאכול הב' חתיכות הנשארים כאחת דוודאי אוכל האיסור רק אפי' לאכלן בזא"ז ג"כ ליתסר דלא שייך לומר דאמרינן דכל חתיכה שאוכל הוא דהתירא כיון דאיקבע איסורא ובכל חתיכה שאכל הוי ספיקא דרבנן דאיקבע איסורא וא"כ אף דהוא רק חומרא דרבנן דהא מדאו' בטיל ברובא ומותר לאכלו בין בב"א בין בזא"ז דנהפך מיעוט איסור להיתר מ"מ כיון דעכ"פ החמירו רבנן דלא נהפך המיעו' להיתר דגוף איסור הוא דאו' ומצד אחר בא לו שהוא דרבנן בוודאי דכה"ג גם ספיקו לחומרא וא"כ לכאורה כפי כוונה פשוטה שיטת רש"י צ"ע:
כא] לכן נלענ"ד הוכחה כמש"ל דרש"י סובר בתערובת יבש ביבש בדבר שאינו חשוב הוי קבוע דרבנן ואמרו שיהיה לו כדין קבוע דאו' דהוי כמע"מ ונראה לרש"י אסור לאכול כל חתיכה וחתיכה זה אחר זה בפ"ע כיון דהוי תערובת יבש ביבש לא נבלל זה בזה ולא נהפך המיעוט איסור להיות כרוב שכן החמירו חכמים כמו בטומאת משא דהוא מדרבנן וממילא איכא שם קבוע על התערובת מג' חתיכות כיון שאיסור עומד בפ"ע אף שלא ניכר האיסור מ"מ סובר רש"י כה"ג הוי קבוע כמו דסובר רש"י במס' זבחים הנ"ל דקבוע דאו' הוי אפילו היכי שאין האיסור ניכר ה"ה בקבוע דרבנן דכל דתיקנו חכמים כעין דאו' תיקנו ואולם היכי שבשלם יחד כל החתיכות ע"י הבישול נעשה כלח בלח כיון שנבלל זה בזה כמ"ש קמאי ז"ל שפיר מותר לאכלן דלא שייך שם קבוע כיון דבלח בלח מיעו' איסור נהפך להיתר בין מדאו' בין מדרבנן דכן אמרו היכן שמעורב המועו' בטל ברוב וליכא איסור כלל דהא בכה"ג בלח בלח אינו מטמא במשא אפילו מדרבנן וכן אפילו בלא בישול אם אכל שלשתן כאחת ע"י לעיסה נתערב המיעו' ברוב כדאי' במס' זבחים דף ע"ח ע"א בדברי ריש לקיש ברש"י ד"ה אי אפשר הוי ג"כ כלח בלח דליכא שם קבוע ובטל ברוב ואין צריך ס' כמ"ש רא"ש כיון שנודע התערובת בעודו יבש, ואין צריך להשליך אחת לאיבוד ומ"ש רש"י במס' ע"ז דצריך להשליך אחת לאיבוד היינו היכי שרוצה לאכול התערובת זה אחר זה דכי האי גוונא הוי על התערובת שם קבוע דרבנן כיון דביבש ביבש החמירו חכמים ואמרו דלא נהפך המיעו' איסור להיות היתר וגם סובר כרא"ה הנ"ל שחולק על רשב"א וסובר דאין לתלות ולומר דכל חתיכה וחתיכה שאוכל היא של היתר כיון דסוף סוף אוכל האיסור ג"כ דלהקל לא ילפינן איסור מטומאה לכן סובר רש"י דמוכרח להשליך האחד לאיבוד ואזי מותר לאכול שנים הנותרים זא"ז ומכ"ש בב"א ולא הוי איקבע איסורא כיון דחכמים אמרו שיהיה לתערובת שם קבוע והוי כמע"מ כשמשליך אחת מהן כיון שלוקח מקביעות איכא ספק אולי האיסור הלך לאיבוד אזי ב' הנותרים לא איקבע איסורא והוי רק ספק השקול אולי נשאר האיסור שם והוי ספק דרבנן דאזלינן לקולא, וא"ל האיך יכולין חכמים להקל דע"י זה שאמרו דיש לו דין קבוע נצמח קולא זה אינו דהא מן התורה בטל ברוב ונהפך המיעוט איסור להיתר והוא רק חומרא דרבנן שפיר יכולין חכמים להקל דהם אמרו שלא נהפך המיעו' איסור להיתר והם אמרו שיהיה לו דין קבוע, מיהו לכאורה קשה לפמ"ש האו"ה הובא בת"ח כלל מ"א דין נ"ב וש"ך בכללי ס"ס ס"ק י"ט ובפר"ח בכללי ס"ס סק"ח על מה שהביא בית יוסף בסוף סי' נ"ז בשם מ"כ שהק' בהא דאוסר ר"י ספק דרוסה שנתערבה דאמאי אין התערובת מותר מכח ספק דרבנן לקולא דהרי אפילו ודאי דרוסה לא היה התערובת אסור רק מדרבנן, ותי' דהיכא דעיקר הספק הוא באיסור עצמו ומצד עצמו הוא דרבנן הולכין לקולא, אבל כאן דמצד האיסור עצמו הוא ספק איסור דאו' אלא שמצד אחר בא לו שהוא מדרבנן הואיל ונתערב ומדאו' חד בתרי בטיל אלא דרבנן גזרו בדבר חשוב שלא להתבטל זו לא מיקרי ספק דרבנן לילך בה להקל וכ"כ האו"ה דכל מקום שיש חשש איסור דאו' לא אמרינן בי' ספק דרבנן לקולא יע"ש וא"כ הכא דגוף האיסור הוא דאו' רק דמדאו' בטיל ברובא דנהפך המיעו' איסור להיתר וחכמים החמירו שמיעו' איסור נשאר במקומו א"כ מה מהני מה שמשליך אחד לאיבוד אף דעל שתים הנותרים ליכא שם איקבע איסורא מ"מ בכה"ג לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא כיון דגוף האיסור הוא דאו' ומצד אחר בא לו שהוא דרבנן אמנם באמת ל"ק מידי דהנה הש"ך שם ופר"ח שם הקשו על כלל זה דהא ביו"ד סי' קי"א ס"ד קיי"ל באיסור דאו' היכי שהיה לפניו שתי קדירות אחת של איסור ואחת של היתר ונפלה חתיכות איסור לתוך אחת מהן אם ההיתר שבקדירה רבה קצת על חתיכת האיסור תולין להקל לפי דבר תורה מין במינו בטיל ברוב אלא שחכמים הצריכו ששים הוי ספיקא דרבנן ואזלינן לקולא כיון שאין יודע באיזה קדירה נפל הא הכא מצד התערובת בא לו שהוא מדרבנן מ"מ אמרינן סד"ר לקולא ותי' הש"ך ופר"ח דהתם שאני דאיכא למימר שאין כאן איסור והך קדירה לא איתרע כלל דכה"ג אמרינן סד"ר לקולא אף שמצד האיסור בעצמו הוא ספק דאו' משא"כ בהאי דספק דרוסה דאיכא ריעותא ודאי שנתערב ספק דרוסה בתוך העדר ואולם בס' שערי המלך בפ"י ממקוואות כלל ו' הקשה על תי' זה ממה דקיי"ל בטוש"ע סי' צ"ח סעיף ב' דאם נתערב מין במינו ונשפך בענין שאין יכולין לשערו אם היה בו ששים דאם נודע שהיה רובו היתר מותר מטעם דהוי ספיקא דרבנן ואזלינן לקולא הא הכא מצד התערובת בא לו שהוא דרבנן והקדירה איתחזק בה ריעותא שהרי בוודאי נפל איסור בתוכה ואפ"ה אמרינן ספיקא דרבנן לקולא לכן כ' לתרץ דהכלל שכ' או"ה הנ"ל דכל היכי דמצד עצמו הוא ספק דאו' אלא שמצד אחר בא שהוא דרבנן לא אמרינן סד"ר לקולא הוא דוקא בהאי דספק דרוסה דאם היינו יודעין שהיה ודאי דרוסה היה כל העדר אסור בוודאי אלא שאנו באים עכשיו להתירו מכח שנאמר דעיקר איסורו מעיקרא היה בספק ועתה שנתערב דאיסורו מדרבנן הוי סד"ר בהא איכא למימר כיון דמעיקרא נאסר מכח ספק דאו' חזר איסורו כוודאי ושוב הספק אינו חוזר וניעור להיות ניתר אח"כ מכח סד"ר משא"כ בהאי דב' קדירות והאי דנתערב מין במינו ונשפך דעיקר הספק לא חלו בה ידים אלא מכח התערובת בשעה שנפל לקדירה שהרי מקודם היה האיסור מבורר אצלינו ועיקר הספק הוא על התערובת כדיון דיש בו רוב היתר הו"ל סד"ר ולקולא שהרי אין אנו באים לעשותו סד"ר מכח האיסור דבאיסור אין ספק כלל אלא הספק הוא בתערובת ובתערובת איכא סד"ר ע"כ דפח"ח ודבריו ברורים ונכונים ות"כ ה"ה כאן כיון דהספק לא נולד בגוף האיסור דהאיסור הוא ודאי רק הספק נולד מתוך התערובת בכה"ג אמרינן היכי דלא איקבע איסורא סד"ר לקולא אף דגוף האיסור הוא דאו' ומצד אחר בא לו שהוא מדרבנן כמו בנשפך וא"כ דברינו הנ"ל נכונים:
כב] אמנם לכאורה אי אפשר לומר דרש"י סובר דתערובת יבש ביבש בדבר שאינו חשוב הוי קבוע דרבנן מב' מקומות בש"ס חדא דבמס' זבחים דף ע"ב ע"א על הא דאיתא במתני' כל הזבחים שנתערבו בהן חטאות המתות או שור הנסקל אפי' א' בריבוא ימותו כולן, מקשה הש"ס ניבטלו ברובא וכ"ת חשיבי ולא בטלי כו' למ"ד את שדרכו למנות שנינו מאי איכא למימר ומוקי ר' פפא כתנא דליטרא קציעות דכל שדרכו למנות אפי' בדרבנן לא בטיל ור' אשי תי' דבעלי חיים חשיבו ולא בטלי ולפי דברינו ל"ק קושי' הש"ס דאפי' אינו דבר חשוב מדרבנן לא בטלי דהוי קבוע מדרבנן ועוד דבמס' חולין דף צ"ט ע"ב ודף ק' ע"א בהא דאי' במתני' גיד הנשה שנתבשל עם הגידין בזמן שמכירו בנ"ט ואם לאו כולן אסורין והרוטב בנ"ט, וכן חתיכה של נבילה כו' פריך הש"ס ולבטל ברובא (עיין רשב"א ור"ן שכתבו דהוי יבש ביבש) ומשני על גיד דהוי בריה ועל חתיכה של נבילה משני דהוי חתיכה הראויה להתכבד ולפי דברינו בלא"ה לא קשה דהוי קבוע, אמנם באמת לק"מ דהנה בלא"ה קשה כנ"ל על רש"י כפי הבנת הרא"ש דהוא מדינא הא אין מבטלין איסור לכתחילה ונראה דהנה הר"ן כתב במס' חולין דף ק' ע"א בשם הרא"ה וכן קיי"ל בש"ע יו"ד סי' ק"ט סי"ג לשיטת רשב"א שסובר יבש ביבש שנתערב ברוב שאסור לבשלן כאחת אם אין שם ששים אפי' לאכול כל אחד בפ"ע אסור מפני שהרוטב בנ"ט ונבלע בחתיכות (וחולק על הרא"ש הנ"ל) מ"מ אם רוצה לבשלן יחד מותר להרבות עליהן כדי ששים ולבטלן ואין בזה משום מבעל איסור לכתחילה כיון שכל אחד בפ"ע מותר באכילה היכי שלא בשלם יחד לא הוי מבטל איסור וה"ה לפמש"ל לרש"י דסובר להיפך לבשל כל החתיכות יחד מותר דנהפך מיעו' איסור להיות היתר מותר ג"כ לאכלן כל א' וא' זא"ז על ידי שמשליך א' לאיבוד כיון דאיכא שם היתר בעולם ולא דמי לטבעת של ע"ז שסובר רב דוקא נפלה אבל הפילה לא משום דהוי' בגדר אין מבטלין איסור לכתחילה דהתם ליכא שום היתר בעולם דדוקא הכא בתערובת חתיכות יבש ביבש איכא היתר דיכול לבשלן או לאוכלן כאחת דנעשה לח בלח ונהפך המיעוט איסור להיתר משא"כ התם לכן אסור להשליך בידים משום אין מבטלין איסור לכתחילה וא"ש והנה כבר נתבאר דרש"י סובר במס' זבחים הנ"ל כתוס' דמס' מעילה דדבר חשוב לא בטיל מדאו' והוי קבוע דאו', לפ"ז א"ש דהנה לכאורה קשה לפי דברינו איך מותר בתערובת יבש ביבש בדבר שאינו חשוב לאוכלן כאחת משום דע"י לעיסה או על ידי בישול נעשה לח בלח הא מבטל האיסור לכתחילה וצריך לומר כמ"ש תוס' י"ט בפ' ד' מתרומת מ"ח והובא ג"כ בס' כנה"ג ביו"ד סי' צ"ט בהגהות הטור ס"ק ט"ו הא דאין מבטלין איסור לכתחילה ה"מ להרבות בהיתר כדי לבטל האיסור אבל כשאינו מרבה בהיתר אלא משנה האיסור מכמות שהיה ומפרידם מכמו שהיה מקודם בכדי לערבם יחד בכה"ג שרי לבטל איסור לכתחילה יע"ש שמוכיח כן ממתני' וקרוב לזה כתב השלטי גיבורים בפרק השוכר את הפועל יע"ש וא"כ הכא נמי אינו עושה רק משנה האיסור מכמות שהיה דע"י לעיסה ובישול נתערבו יחד כי האי גוונא מותר ובע"כ סבירא לי' דלא דמי להפיל לים בידים דעכ"פ פוחת מאיסור כדי לבטל זה שאין כן היכא דאין עושה כלום ולכאורה קשה על זה מהא דאו' במס' גיטין דף נ"ד ע"ב וכן קיי"ל ביו"ד סי' ק"א סעיף ו' הא דבריה וחתיכה הראוי' להתכבד לא בטלי דוקא בעודם שלמים אבל אם נחתכו או נתרסקו עד שנאבדה צורתן בטילי דתו לא חשיבי ואפי' נחתכו לאחר שנודע התערובת, והוא שנתרסקו שלא במתכוין לבטל האיסור אבל אם נתכווין לכך אסור למרסק אם הוא שלו והטעם משום דאין מבטלין איסור לכתחילה וכן קיי"ל שם סי' ק"י ס"ב בבעלי חיים שנתערבו באחרים ונשחטו בטל חשיבותן ובטילין והוא שנשחטו בשוגג הא לא עשה מעשה רק משנה ממה שהיה מקדם, וצריך לומר שאני התם דעיקר האיסור היה משום שהוא דבר חשוב וברי' וכשמכוין שיפרידו חשיבותן הוי מבטל איסור, לפ"ז אתי שפיר דשפיר מקשה הש"ס במס' זבחים דליבטלו ברובא דניהו אפי' דבר שאינו חשוב הוי קבוע דרבנן מ"מ כשמשליך אחד לאיבוד מותרין כולם מטעם סד"ר וא"כ אמאי ימותו כולן היכי דמית חד מינייהו השאר מותרין להקריב ויהיה מותר אפי' להמית בידים דלא הוי מבטל איסור כיון דאיכא שם היתר ע"י שמקריבן כולן בב"א דבשעת הקרבה נתערבו ונבלל זה בזה ונהפך המיעוט להיות כרוב ולא הוי בזה מבטל האיסור כיון דאינו עושה רק משנה ממה שהיה מקדם ומערבם וע"ז משני דהאיסור משום דבר חשוב ומדאו' לא בטיל דבר חשוב והוי קבוע דאו' א"כ לא מהני מה שמשליך אחד לאיבוד דמ"מ השאר אסורין מטעם ספיקא דאו' לחומרא מדאו' אפילו היכא דלא איקבע איסורא כרשב"א דכן סובר רש"י כמ"ש מוהרי"ט ופר"ח וגם אין להקריב כולן בב"א כיון דהאיסור מחמת דבר חשוב ובעלי חיים כששחטן ומקריבן הוי מבטל איסור לכתחילה, וכמו כן במס' חולין שפיר פריך ולבטל ברובא דקשה אמאי אסורין כולם כא' הא יכול לאכלן זה אחר זה כשמשליך אחד לאיבוד או לאכלן כולן כאחת דע"י לעיסה נתערבו ונעשו לח בלח כיון דאין האיסור מצד דבר חשוב יכול לשנות האיסור ועל זה משני שפיר ברי' וחתיכה הראויה להתכבד שאני דהנה משמע להדיא בתוס' במס' ב"מ דף ו' ע"ב ד"ה קפץ דס"ל דבריה דלא בטילה הוי מדאו' וכ"כ מוהרי"ל בתשובה סי' ע"ו עיין פר"ח סי' ק' ס"ק ג' ואם כן לא מהני כשמשליך אחת דאכתי השאר אסור מטעם קבוע דאורייתא וכמו כן דבר חשוב לא בטיל מדאו' וגם אסור לאכלן כולן כאחת דהוי מבטל איסור כיון דאיסור מחמת חשיבות וע"י לעיסה נתבטל החשיבות והוי מבטל איסור לכתחילה וא"ש:
כג] מיהו לכאורה לפי דברינו יצא לנו דין מחודש לפי מאי דקיי"ל בסי' ק"י ס"ג בט' חניות בשר הנמצא בשוק או ביד עכו"ם מותר דכל דפריש מרובא קפריש ומבואר ברמ"א דוקא שלא פירש לפנינו אבל אם פירש לפנינו או שרואה שלוקח עכו"ם משם הוי כאילו לקחו בידים יע"ש ועיין ש"ך ס"ק י"ח וכן קיי"ל גם בקבוע דרבנן היכא שפירש לפנינו הוי כלוקח מן הקבוע וא"כ הכא בעינן שהוא עצמו משליך אחת לאיבוד או שפירש לפניו בענין שנולד הספק בקביעות, אבל אם פירש חתיכה אחת שלא בפניו לא מהני מה שמשליך אותה חתיכה לאיבוד כיון דבכה"ג אמרינן כל דפריש מרובא דהיתרא קפריש אזי שתי חתיכות הנשארים אסורין מטעם סד"ר דאיתחזק איסורא לחומרא דהא איקבע איסורא באותן שתי חתיכות דהא בוודאי האיסור נשאר שם, ולפ"ז יש לעיין דהנה תוס' במס' חולין דף צ"ה ע"ב ד"ה הכא ורא"ש שם הקשו אמאי בחתיכה הראויה להתכבד ושאר דבר חשוב אסרו אפי' פי' ממילא משום גזירה שמא יקח מן הקבוע ובט' חניות לא גזרו, ותי' בט' חניות דהאיסור נודע ליכא למיחש שמא יקח מקבוע דאטו ברשיעי עסקינן משא"כ בקבוע בדבר חשוב וכ' הש"ך בסי' ק"י ס"ק י"ז דה"ה היכי דידוע שיש טריפה בחניות ולא נודע באיזה חניות לתוס' ורא"ש דאסרו בקבוע בדבר חשוב אפילו פירש ממילא שלא בפנינו ה"ה כאן כיון דאין האיסור נודע איכא למיחש שמא יקח מן הקבוע וא"כ הכא אמאי מותר כשמשליך א' לאיבוד או כשפירש לפנינו ונולד הספק במקום הקביעות לגזור אולי יורה היתר להתיר גם כשפירש החתיכה אחת שלא בפניו וישליך לאיבוד דבכה"ג אסורין השתי חתיכות הנותרין כיון דבכה"ג אמרינן כל דפריש מרובא קפריש אזי שתי חתיכות הנשארים אסורין מטעם סד"ר דאיתחזק איסורא לחומרא ואפילו לשיטת רשב"א המובא בטוש"ע ביו"ד סי' ק"י ס"ו דדוקא הפרישו במתכוין אסור אבל אם פירש ממילא שלח בפניו שרי ולא גזרינן שמא יקח מן הקבוע כבר כתב הרשב"א בתה"א הטעם ומובא בפר"ח סי' ק"י ס"ק מ' דסובר כשאלתות דליכא למיגזר שמח יקח מקבוע רק בכובש ביד כדי שיתפרדו דאם אתה מתיר לכבוש כדי שיתפרדו יתיר ויקח גם מן הקבוע דבקל שייך להורות היתר אבל דפירש ממילא לא גזרינן דלא יטעה בזה דהחילוק נגלה לכל וא"כ הכא כיון דמותר ליקח בעצמו מקבוע בוודאי שייך הטעות שיטעה ויסבור שאם עכו"ם וכיו"ב לוקחין מן הקבוע שלא בפניו שמותר התערובת כשמשליך אותה החתיכה לאיבוד מיהו יש לומר דרש"י סובר כשיטת ר"ת המובא בתוס' מס' זבחים דף ע' ע"א ד"ה אפי' ובמס' סנהדרין דף כ"ט ד"ה בשאר דרק בקדשים גזרינן שמא יקח מן הקבוע אבל בעלמא אמרינן ניכבישנהו דניידי ומטעם זה מתיר בדרוסה יע"ש ועיין בטוש"ע יו"ד סי' י"ו סעיף י"ב וטור סי' נ"ז ופר"ח סי' ק"י ס"ק כ"ו ובע"כ טעמייהו כיון דר"ת ורוב פוסקים ס"ל אפילו בדבר חשוב הוי רק קבוע דרבנן לכן לא גזרו בחולין אטו קבוע כיון דאיסור בקבוע הוא רק מדרבנן וא"כ ה"ה לשיטת רש"י אף דסובר בדבר חשוב הוי קבוע דאו' מ"מ בדבר שאינו חשוב הוי רק קבוע דרבנן לכן מותר להשליך בידים חתיכה מקבוע ולא גזרינן אטו פירש שלא בפנינו וישליך חתיכה זו דאף אם יהיה כן אסורין השתי חתיכות רק מדרבנן מטעם סד"ר דאיתחזק איסורא דאזלינין לחומרא לכן לא גזרו וא"ש:
כד] ובדברינו הנ"ל נראה שהיה לרש"י ותוס' במס' מעילה הוכחה מסוגי' דמס' זבחים דס"ל דדבר חשוב לא בטיל מדאו' והוי קבוע דאו' דהנה רב סובר בטבעת שנפלה לים הגדול דמותרין הנותרין למכור שנים שנים ובפרש"י שם בד"ה תרתי משמע שאסור להנות מכולן בב"א כמ"ש תוס' ד"ה ואבע"א וברא"ש מס' חולין דף ק' דמותרין רק מטעם ס"ס דאמרינן דילמא דאיסורא נפל ואת"ל דלא נפל דאיסורא כיון דלא אכל כולן כאחד אמרינן הנשאר הוא האיסור ואי נימא דהוי קבוע דרבנן יהיה מותר אפי' להנות מכולן בב"א כיון שנפלה ממילא לים ולא הפיל בידים וכיון שנפרש מקביעות כמ"ש הש"ך בסי' ק"י ס"ק מ"ב ופר"ח שם א"כ לא שייך לומר כל דפריש מרובא דהיתרא קפריש ואיכא עכ"פ ספק אולי האיסור נפל לים אזי על התערובת הנשאר ליכא חזקת איסור דלא דמי לחתיכה מב' חתיכות דבוודאי איקבע איסורא משא"כ הכא ולישתרי השאר מטעם סד"ר לקולא כיון דאיסור קבוע הוא מדרבנן ולא דמי למ"ש האו"ה באיסור דאו' ומצד אחר בא לו שהוא מדרבנן ספיקו לחומרא כמש"ל כיון דהספק נולד בדרבנן ודמי לנשפך במין במינו דאזלינן לקולא אע"כ דהוי קבוע דאו' לכן אינו רשאי להנות מכולן בב"א דמ"מ הוי ספיקא דאו' דאזלינן לחומרא אפי' היכא דלא איקבע איסורא ולא מותר רק מטעם ס"ס:
כה] אמנם לכאורה יש לסתור ראי' זו די"ל אפי' אי הוי קבוע דרבנן מ"מ אסור להנות מכולן בב"א מטעם סד"ר דאיתחזק איסורא כיון דע"ע היה בתערובת טבעת של ע"ז והוחזק איסור בתערובת ראוי לאוקמי התערובת בחזקת שעדיין איסור שם וההיתר נפל לים לכן לא שרי רק שתים שתים ולא בב"א דאז מותר מטעם ס"ס לא מבעיא לשיטת רמ"א ביו"ד סי' ק"י ס"ט דמהני ס"ס להקל אפי' נגד חזקת איסור בוודאי אתי שפיר רק אפי' לפמ"ש הש"ך בכללי ס"ס ס"ק ט' וכ"ח וכ"ט דלא מהני מ"מ סובר היכי דאיכא ג' ספיקות מהני אפי' נגד חזקת איסור דספק ראשון מגרע החזקה וה"ה באיסור דרבנן מהני ב' ספיקות וכיון דמדאו' בדבר חשוב בטל והוא רק חומרא דרבנן שפיר מהני ס"ס אפילו נגד חזקה, ולפ"ז נסתר ג"כ תירץ הנ"ל על שיטת רש"י דאכתי קשה אמאי סובר בתערובת יבש בדבר שאינו חשוב מותר כשמשליך אחד לאיבוד אף דהוי קבוע ול"ש כל דפריש מרובא דהיתרא קפריש מ"מ כיון שתערובת הלז היה מוחזק באיסור ועתה איכא ספק אם האיסור הלך משם נוקי בחזקה ואכתי הוי סד"ר דאיתחזק איסורא דאזלינן לחומרא, אמנם נראה דתלי' בחקירה שעמדו רבותינו גדולי האחרונים ז"ל בדבר שהיה בחזקת היתר ואתיילד ריעותא בחזקה ועכשיו נולד הספק שמא בטלה הריעותא אי נימא כיון דאפשר ליישב ולומר שבטלה הריעותא מוקמינן בחזקה קמייתא שהיה בחזקת היתר או דילמא דהעמד הריעותא על חזקתו וראיתי בס' בית אפרים דף ל"ב שמביא תשובת בעל מגיני שלמה שכ' דמוקמינן הריעותא על חזקה ולא מהני חזקה קמייתא שהי' בחזקת היתר, ואולם בס' תבואת שור סי' ל"ו ס"ק ל"ג כתב בפשיטות כל היכי דמחזקינן מידי ואיכא איזה סתירה לזה ואפשר לתרוצי בגוונא דלא ליסתור החזקה מתרצינן לי' ואפי' בדרך רחוקה יע"ש וא"כ ה"ה כאן כיון דקודם שנתערבה הטבעת של ע"ז היו שארי הטבעות בחזקת היתר ועכשיו נולד ריעותא שנפלה טבעת של ע"ז וכעת שנפלה אחד לים ויש לתלות שאיסור נפל לים אזי לדברי התבואת שור תלינן באיסורא כדי לוקמי הטבעת בחזקת היתר ולפ"ז גם שיטת רש"י נכונה בתערובת יבש ביבש דקודם שנתערב האיסור היה ב' חתיכות בחזקת היתר (ועדיפא מחזקת היתר שהיה בוודאי מותרים) ונולד ריעותא שנפל לשם איסור ועכשיו שמשליך אחד לאיבוד ראויה לתלות באיסור כדי לוקים ההיתר בחזקתו וא"כ לסברת תבואת שור דברי רש"י נכונים דראוי לוקים בחזקת היתר ואין לומר דכמו שיש להיתר חזקת היתר איכא לאיסור חזקת איסור דז"א דהכא אין אנו סותרין לחזקת איסור דאמרינן דהאיסור חלף הלך לו וא"ש, וגם מוכח לשיטתו דבע"כ בדבר חשוב הוי קבוע דאו' כנ"ל:
כו] מיהו יש לעיין דהנה רב אמר נפלה לים הגדול וכ' תוס' בד"ה ונפלה ושאר קמאי ז"ל דבעינן דוקא שנאבד מן העולם ומבואר ברשב"א הובא בש"ך סי' ק"י ס"ק מ"ד הטעם כיון שישנו בעולם ואתה צריך לדון עליה ועל השאר מפני מה נאמר שזו האחת היא האסורה אדרבא יש לומר איסורא ברובא איתא יע"ש ורשב"א בתשו' סי' שנ"ה מסביר היטיב כיון דצריכין אנו לדון גם על אותו חתיכה דמי לשני שבילין שאין להורות תרתי דסתרי לפ"ז יש לעיין דהנה איתא במס' כתובת דף כ"ז ע"א בעיר שכבשוהו כרכם כל כהנת שנמצאו בתוכו אסורין לבעליהן דאשת כהן אסורה באונ' ואם יש שם מחבואה אחת מצלת על כל הכהנת כולן בעי ר' ירמיה אינה מחזקת אלא אחת מי אמרינן כל חדא וחדא היינו הא או דילמא לא אמרינן ופריך הש"ס מ"ש מב' שבילין דסובר ר' יוסי וכוותיה קיי"ל בבא לשאול עליו ועל חבירו טמאין הכא נמי לכולהו שרינן בהדי הדדי ומשני התם ודאי איכא טומאה הכא מי יימר דאיטמי עיין ט"ז יו"ד סי' קי"ד ס"ק י"ג ומבואר במשנה למלך בפ' ב' מהל' חמץ ה"א לפרש כוונת הש"ס דבדבר דוודאי מיחזי כשיקרא כשבאו לשאול בב"א אין אנו מטהרין שניהם אבל בדבר שהוא משום ספק לא מיחזי כשיקרא דיאמרו קים להו לרבנן שלא נטמאת אף אחת מהם יע"ש ויש להסביר דבריו דהנה תוס' כתבו במס' פסחים דף י' ע"א ד"ה בב"א וז"ל בב"א ד"ה טמאין נראה דהיינו מדרבנן דמדאו' אפי' בב"א טהורין יע"ש אם כן מדין תורה עבדינן אפילו תרתי דסתרי האי כדיני' והאי כדיני' רק חכמים החמירו שלא לעשות תרתי דסתרי שלא יהיה כמילתא דתמי' אצל ההמון ומיחזי כחוכא וכמו דמוכח במס' עירובין דף ע"ו ע"א עיין ברש"י ד"ה לא דמוכח שאין להורות דבר התמוה לרבים וא"כ שפיר כתב המשנה למלך דהיכי דיש לומר דלא הוי תרתי דסתרי ולא יהיה דבר תמוה מותר להורות אפי' תרתי דסתרי כיון שיש ליתן טעם ולא דמי לב' שבילין וא"כ אי נימא דמוקמינן התערובת בחזקה קמייתא כמו שהיה קודם שנתערבה ולא מוקמינין הריעותא על חזקה קשה אמאי אם הטבעת בעולם אסור התערובת משום דדמי לב' שבילין הא לא דמי להתם דהוי ודאי תרתי דסתרי כיון דשניהם שווין וליכא טעם להתיר לזה יותר מאידך הוי דבר התמוה לרבים להורות שניהם טהורין דוודאי אחד הלך בדרך טמא משא"כ הכא איכא טעם מספיק לתערובת איכא חזקת היתר וכדי שלא לסתור החזקה הדין דמותר וזהו שפירש נשאר באיסורו ואם היה הדין דתרווייהו אסורין איכא סתירה לחזקת היתר וכיון דלא יהיה הדבר תמוה תיקשי למה בעינן דוקא שנאבדה מן העולם וא"כ לכאורה מוכח כדברי המגיני שלמה הנ"ל דמוקמינן הריעותא על חזקה ושפיר דמי לב' שבילין מפני מה נאמר היא האסורה אדרבה ראוי לומר איסורא ברובא איתא מחמת החזקת איסור שהיה לתערובת וא"כ לכאורה סתירה לדברי תבואת שור וגם סתירה לדברינו הנ"ל ותו קשה אי נימא דמוקמינן בחזקה למה אסור להנות מכולן בב"א ניהו דליכא ספק ספיקא מ"מ מותר התערובת מטעם חזקת היתר ואפי' לדעת הסוברים דחכמים החמירו שלא לסמוך לקולא על חזקת היתר היינו בחשש איסור דאו' משא"כ הכא לפי כוונה פשוטה לפי שיטת רוב קמאי ובתראי ז"ל דבר חשוב מדאו' בטיל והוא רק חומרא דרבנן בוודאי מפני חזקת היתר לאפקועי חשש דרבנן דכולי האי לא החמירו דהוי תרי דרבנן ואולם קושי' זו יש ליישב דיש לומר רב לשיטתו דסובר בפסחים דף כ"ט ע"ב מין במינו מדאו' לא בטיל לרש"י ביבמות דף פ"א ע"ב אפילו ביבש ביבש יע"ש וא"כ האיסור מדאו' שפיר יש לומר דהחמירו חכמים דלא לסמוך על חזקה באיסור דאו' לכן בעינן גם ס"ס ובדברי ר"ל בחביות של תרומה לא נזכר שם דבעי תרתי תרתי וי"ל אפי' בב"א רשאי להנות ועוד יש לומר אולי רש"י סובר דבאמת רשאי להנות בב"א ומה שאמר תרתי תרתי לאפוקי שלא יהנה חדא חדא ואולם קו' הנ"ל קמה לשיטתינו ואיכא סתירה לדברינו הנ"ל ודוק, העולה דלכאורה מוכח מסוגיא כדברי המגיני שלמה דמוקמינן הריעותא על חזקה ונסתר תי' הנ"ל לשיטת רש"י ועדיין קמה קושי' הנ"ל כפי הבנת הרא"ש דרש"י סובר דמדינא צריך להשליך לאיבוד אחת הא אין מבטלין איסור לכתחילה וא"כ מוכח כהסוברים דרש"י כתב רק לחומרא בעלמא להשליך אחת ודוק: