אור ברסלב

שערי תורה חלק ג· רבי בנימין וולף לב

כלל א

דיני רובא

יבואר דין רובא דאיתא קמן ובו ג' פרטים,

פרט א

יבואר מקורו ואם הוא בגדר ודאי

א] גרסינן במס' חולין דף י"א מנא הא מילתא דאמרו רבנן זיל בתר רובא מנלן דכתיב אחרי רבים להטות, רובא דאיתא קמן כגון תשע חניות וסנהדרין לא קמבעי' לן כו', ויש לחקור אם רוב הוא בגדר וודאי או דהוא רק בגדר ספק רק שהתורה עשאו כודאי, ומצאתי מחלוקת קמאי ז"ל במס' ב"מ דף ו' ע"ב בהא דאיתא שם קפץ אחד מן המנויין לתוכו כולן פטורין ממעשר ופי' רש"י דטעם משום זה המעורב דכל אשר יעבור תחת השבט אמר רחמנא ולא שכבר עבר וכל חד מינייהו ספק כבר עבר הוא, והקשו בתוס' ד"ה קפץ דליבטל ברובא ולחייבו כולהו במעשר והניחו בקו' ובס' שיטה מקובצת כתב שם וז"ל הקשו בתוס' יבטל ברובא ויהיו חייבין כולהו במעשר, ויש לומר דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי, ותימא ניכבישינהו דניידי, ויהיו כולן חייבין במעשר דכל דפריש מרובא קפריש ויש לומר כיון דחזינן דאפילו היכי דיכול לעשורי ממ"נ פטור משום דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק ואפילו כי אמרינן כל דפריש וכו' עשירי ספק מיקרי אלא שהתורה התירה ספק זה באיסורין כדכתיב אחרי רבים להטות ונהפך איסור להיתר על ידי ביטול ברוב אבל הכא לא נפיק מכלל ספק עשירי עכ"ל בשם הרא"ש ז"ל מבואר מתוך דבריו מדהביא ראי' מאחרי רבים דגם איסור המעורב בהיתר דבטיל ברוב דמי לכל דפריש דהוא רק בגדר ספק וכן נראה ממ"ש שם בשם ריטב"א והא דלא תי' כן על קושית תוס' משום דבלא"ה היה לו תירץ, ואדרבה כל דפריש עדיף מרוב המעורב עם מיעוט דהתם איקבע איסורא ובכל דפריש לא איקבע איסורא כמ"ש הר"ן במס' ביצה דף כ"ט ע"ב, ועיין בר"ן שם דף ז' ע"א ומשנה למלך פרק ז' מה"ל מעילה הלכה ו' ומג"א בסי' תקי"ג ס"ק י"ג ובס' צל"ח מס' פסחים דף ז' ע"א ודוק ובע"כ כללא הוא אליבא דרא"ש וריטב"א בכל ענייני רובא יא"כ כיון דתוס' הניחו בקושי' בע"כ ס"ל דרוב הוא בגדר וודאי וא"כ במחלוקת קמאי ז"ל צ שנויה:

ב] וראיתי בס' פלתי סי' ס"ג ס"ק א' כתב בסברא הנ"ל נחלקו גם רב ושמואל בהא דסוף פרק קמא דכתובת ובפ"ט דיומא אי הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב דלרב אין מחללין עליו את השבת דמרובא קפריש ובוודאי היה עכו"ם דסובר כתוס' דאין כאן ספק כלל אבל שמואל סובר אין הולכין בפ"נ אחר הרוב ומחללין עליו את השבת ש"מ דס"ל דמ"מ ספק הוי וספק פיקוח נפש דוחה שבת דאילו אין כאן ספק מהיכי תיתי לחלל עליו את השבת יע"ש ועיין בפלתי סי' ק"י ס"ק י"ג בסופו ועלה בדעתי שבזה נחלקו רב ושמואל במס' ב"ב דף צ"ב ע"א ובכמה דוכתי אי הולכין בממון אחר הרוב דהקשו קמאי ז"ל מ"ש ממונא מאיסורא עיין תוס' במס' ב"ק דף כ"ז ע"ב ד"ה דיני ממונות ולפמ"ש י"ל דאזלו לשיטתם רב לשיטתו דסובר רוב הוא בגדר ודאי לכן מהני להוציא ממון דהוי כאילו הי' לו ראיה ברורה שהאמת אתו ואנן סהדי מהני בכל מקום להוציא ממון, אבל שמואל לשיטתו דסובר דרוב הוא ספק לא התירה התורה רק באיסורא משא"כ בממון מהיכי תיתי נימא מספק לעשות מעשה ולהוציא ממון וליתן לתובע יותר מסתבר דהתורה התירה לספק להמוחזק בממון שלא לעשות מעשה ולהוציא הממון, והיכא דקם הממון תיקום דבממון בעינן דוקא עדים וראי' ברורה וכיון שהוא ספק ליכא ראי' ברורה משא"כ באיסורין דלא בעינן עדים וראיה ברורה דהא אפי' עד אחד ג"כ נאמן באיסורין ואפי' פסולי עדות עיין טורי זהב ביו"ד סי' צ"ח ס"ק ב', שוב ראיתי בשו"ת תרומת הדשן סי' שמ"ט שכ' וז"ל ונראה דהא דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב היכא דאיכא חזקת ממון נגד הרוב אע"ג דבשאר דוכתי אמרינין רובא וחזקה רובא עדיף דשאני חזקת ממון דאית ביה טעמא המוצי' מחבירו עליו הראיה ורובא לא מיקרי ראיה עכ"ל ולכאורה קשה דאכתי נימא דרובא הוי כאנן סהדי שכן הוא ואנן סהדי מהני אפילו להוציא ממון, ולפמ"ש אתי שפיר די"ל דאזיל בשיטת הרא"ש וריטב"א דהא דאמרינן מן התורה לילך בתר רובא מצד סברא הוא רק ספק והתורה התירה ספק זה באיסורא דלענין עדים קיל איסור' אבל בממון להוציא בעינן ראיה ברורה ורובא לא הוי ראיה וכ"כ בס' שיטה מקובצת במס' כתובת דף י"א ע"א בשם רשב"א וז"ל קשה לי וכי חמור ממון טפי מאיסורי תורה י"ל משום דלעולם אין מוציאין ממון אלא בראי' ברורה ותדע לך דע"א נאמן באיסורין ובממון אינו פחות משנים עכ"ל וא"ש:

ג] אמנם יש לתמוה לדברי רבינו בעל תה"ד הא בדיני נפשות ודאי עדים וראי' ברורה בעינן ואפ"ה הולכין בדיני נפשות בתר רובא עיין במס' סנהדרין דף ס"ט ע"א ותוס' סנהדרין דף ג' ע"ב ד"ה דיני ממונות וב"ק דף כ"ז ע"ב ד"ה קמ"ל ומס' חולין דף י"א ע"ב ובע"כ אמרה תורה שרובא יש לו דין ודאי וכאילו היו עדים שמעידים שכן הוא וכיון דחזינן שבדיני נפשות אף שבעי עדים מהני רובא אמאי לא נימ' גם בדיני ממונות דהוי כראי', ולשיטת תוס' סנהדרין דף ג' ע"ב ד"ה דיני ממונות א"ש אבל לשיטת תוס' ב"ק הנ"ל שכתבו דאפי' ברובא מעליא לא מהני לשמואל קשה אטו חמור דיני ממונות מדיני נפשות וגם התרומת הדשן סובר כתוס' שם כנראה מתשובותיו בכמה דוכתי ומה שנראה מתוס' שם הטעם כיון דאיכא חזקת ממון אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה קשה הא הלא גם בדיני נפשות יש לגברא חזקה קמיית' שפטור ממיתה ואפ"ה אזלינין בתר רוב' ובע"כ גלי תורה דהוי כאילו העידו ב' עדים שכן הוא מכ"ש שרוב יועיל בממון הקל וצ"ע ובאי"ה בכלל רובא בממון יבואר טעמא דשמואל לפ"ז נסתרין דברי הפלתי במכת"ה דהנה לכאורה דברי הרא"ש וריטב"א תמוהין מה בכך דרוב מצד סברא הוא ספק כיון דעכ"פ התורה עשאוהו כוודאי כיון שהולכין אפי' בדיני נפשות בתר רובא דמספיק' אין הורגין א"כ לא הוי בכלל ספק עשירי, מיהו כוונתם מבואר כיון דחזינן דבמעשר נשתנה דינו מכל שאר איסורין דבעלמ' ספיק' דאו' מדאו' לחומר' ובמעשר פטור דמעשר קיל בזה משום עשירי ודאי ולא עשירי ספק, וכיון דרוב מצד הסברא הוא ספק חידוש שחידשה תורה דמועיל אף להתיר באיסור' כיון דהוא ספק אין לך בו אלא חידושו, ובמעשר כיון דבלא"ה אישתני דינו להקל בספק גם לענין זה אישתני דינו דנשאר על סברא החיצונה דרוב הוא ספק ופטור במעשר ואינו חייב רק בוודאי גמור כיון דחזינן שרצון התורה היה להקל בספק הה"ד לענין רובא והיינו שדק הרא"ש הנ"ל וכתב כיון דחזינן דאפי' היכא דיכול לעשורי ממ"נ פטור משום דעשירי ודאי וכו' שכל זה הוא אריכות דברים ובדברינו מובן היטיב, וא"כ ליתא לדברי הפלתי ודברינו הנ"ל בשיטת רב ושמואל דאי אפשר לומר דטעמ' דשמואל משום ספק דמה בכך שסברא החיצונה הוא ספק מ"מ כיון שתורה אמרה שיהיה לו דין ודאי לכל דינו כיון שמהני אפי' לדיני נפשות על כרחך רצון התורה שיהיה כאילו העידו עדים לפנינו שכן הוא וא"כ שפיר יש לומר דרב סובר ג"כ דרוב מצד סברא הוא ספק ומ"מ כיון שהתורה עשאוהו כודאי מהני להוציא ממון כמו דמהני בדיני נפשות, שוב ראיתי בס' פרי מגדים בסי' ק"י בשפתי דעת ס"ק ל"ז שמרמז לדברינו:

ד] ונראה להביא ראי' לדברינו דהנה איתא במס' סוכה דף ל' ע"א דאמר ר' הונא להנהו אוונכרו כי זבניתו אסא מן העכו"ם לא תגזוזו אתון אלא לגזזו אינהו ויהבי לכו מ"ט סתם עכו"ם גזלני ארעתא נינהו וקרקע אינה נגזלת הלכך לגזזו אינהו כי היכי דליהוי יאוש בעלים בידיהו ושינוי רשות בידינו ופי' רש"י וז"ל כלומר קרקע אינה קנויה לגזלן משום יאוש וכו' אבל משנתלש הפרי הוי גזל והתולשו הוא גוזלו הילכך לגזזו אינהו מן המחובר ויתנו לכם שיהיו הם הגזלנין ואתם לוקחין אותם מהם ובעלים מתייאשים כבר מכל הפירות והוי יאוש אצלם ואח"כ הוא משתנה מרשותו לרשותכם וקסבר יאוש גרידא לא קני ואי נמי קני מצוה הבאה בעבירה אם אתם תחתכו מן המחובר תהיו אתם גוזלין יע"ש ולכאורה קשה על ר' הונא דאמר טעם אשר שנויה במחלוקת אם סתם גזילה יאוש בעלים הוא כדאית' בב"ק דף קי"ד ע"א עיין בשו"ת רשב"א סי' תתקס"ח הא הוי מצי למימר טעם מספיק לכ"ע, דהנה אית' במס' ב"ק דף קי"ט ע"א גזלן מאימתי מותר ליקח ממנו רב אמר עד שיהיה רוב משלו ושמואל אומר אפי' מיעוט משלו, והא מצינו בש"ס שבע"כ ר' הונא סובר כרב רבו כדאיתא במס' שבת דף קכ"ח ע"א שמקשה הש"ס והא ר' הונא תלמידו דרב, וברמב"ם מבואר הובא בטור ש"ע חושן המשפט סי' שס"ט סעיף ב' שאפילו מאן דסובר סתם גזילה יאוש בעלים או כשברור לו שהיה מיאש אסור ללוקח לקנות מגזלן אף אמנם כשיקנה יהי' יאוש ושינוי רשות מ"מ אסור משום מסייע ידי עוברי עבירה ועובר על לפני עיור לא תתן מכשול כדאי' שם סעיף א' וא"כ קשה כיון דסתם עכו"ם גזלנים הם מה מהני כשיגזזו העכו"ם ויהי' יאוש ושינוי רשות מ"מ הוי מסייע ידי עוברי עבירה כיון דעכו"ם נצטווה על גזל וכמו שאסור לסייע ידי עוברי עבירה בישראל ה"ה בעכו"ם בדברים שנצטוו, וכעין זה כתבו תוס' במס' חגיגה דף י"ג ע"ב ד"ה אין, ובהיותי אב"ד בק"ק קעללין השיב ע"ז הרב המופלג המנוח מוה' טיאה ג"ה ז"ל דהא דאסור לקנות מגזלן הוא רק לכתחילה ולא בדיעבד והיכא דאי אפשר בענין אחר הוי כדיעבד וי"ל דר' הונא מיירי רק בגווני דלא נמצ' לקנות אסא כי אם מעכו"ם והוי כדיעבד שלא לבטל מצוה עכ"ד, ובעיני הוא דוחק לומר דר' הונא מיירי רק בגווני דלא נמצא לקנות אסא רק מעכו"ם דהא סתמא קתני, ואולם לענ"ד לא קשה מידי דשאני גזלן שכל עיקר עסקו הוא בגזל לכן סובר רב דבעינן שיהיה רוב משלו אבל עכו"ם אף דמסתמא הם גזלנים מ"מ אינם מוחזקים שכל מה שיש להם הוא גזל ואדרבא אמרינן שרוב הוא משלו ממו"מ ומיעוט קרקעותיו וממונו הוא גזול ולכן כיון שרוב ממון הוא משלו מותר לקנות ממנו אחר גזיזה, ואולם קשה אמאי אסור לישראל לגזוז נימא כל דפריש מרובא קפריש כיון שרובא הוא משלו, ונלע"נד דהנה דעת תוס' במס' נזיר דף י"ב ע"א ד"ה אסור ובמס' גיטין דף ס"ד ע"א ד"ה אסור דלא הוי קבוע רק כשאיסור ניכר לעצמו והיתר ניכר לעצמו כגון בט' חניות מוכרין בשר שחוטה ואחת בשר נבילה דניכר, רק הספק הוא בלוקח שאינו יודע ממי לקח אבל אם אין האיסור ניכר כגון שהספק הוא בחניות שנמצא באחת מהם טרפות דנתערבו גוף החניות לא הוי קבוע, ומשמע להדי' דס"ל דלא הוי אפילו קבוע דרבנן רק דשם קנסו ובשאר איסורין אפי' מדרבנן שרי וכן נראה דעת הר"ש מקינון הובא בפרי חדש בסי' ק"י ס"ק י"ג ומנחת יעקב בכלל נ"ג ס"ק ל"ט ומ"ו. (ב') ממ"ש הרמב"ן בגיטין דף ס"ד הובא בר"ן ובמגיד משנה בפ"ט מאישות מבואר דס"ל דהוי קבוע אך לא נתבאר אי הוי קבוע דאו' או דרבנן ע' בפלתי סי' ק"י ס"ק י"ב, (ג) דעת הפרישה בסי' ק"י ס"ק י"א מבואר דסובר תערובת המקולין הוי קבוע דרבנן ואפילו חתיכה שאינו ראוי להתכבד הוי כמו ראויה להתכבד דלא בטל מדרבנן. (ד') דעת הב"ח שם מבואר דסובר דהוי קבוע דאו' אף שלא נודע באיזו חניות שהרי כתב שמוארב לו נפקא אף שאינו ניכר כלל ישראל, ובפרי מגדים בסי' ק"י בשפתי דעת ס"ק י"ד הוכיח שכן דעת הש"ך שם ס"ק י"ד וי"ז, וע' בירושלמי מסכת שבת פ' כלל גדול בגדול שנשבה לבין הגוים וכו' משמע קצת דהבין דלכן אסור בקידש אשה סתם משום קבוע ולא משום קנסא וע' במס' שבת דף ס"ט ע"א ובמגן אברהם סי' שמ"ד ס"ק א' ובס' שער המלך בפ"א ממגילה ה"ל נ"א ודות, ונראה להביא ראי' להסוברים דהוי קבוע אפי' היכי דלא ניכר האיסור דלשיטתם לא קשה קושי' הנ"ל דמוכרח שיגזזו העכו"ם דאם יגזוז ישראל יהיה הספק נולד במקום הקביעות כיון דסתם הוא שעכ"פ מיעוט קרקעות שיש לו הם גזולין וכשלוקח ממקום הקביעות הוי כמחצה על מחצה ע' בש"ע יו"ד סי' ק"י סעיף ג' ובש"ך ס"ק כ"א דאף אמנם שלא ניכר האיסור דלא ידעינן איזה קרקע גזול מ"מ הוי קבוע לכן אסור שיגזוז ישראל בעצמו. ואולם קשה לפי מאי דקיי"ל בסי' ק"י כשפירש שלא בפנינו כגון בנמצא ביד עכו"ם מותר דאמרי' כל דפריש מרובא קפריש הוי מצי ר' הונא לומר דינו וטעמו לכ"ע אפי' למ"ד סתם גזילה לאו יאוש בעלים מ"מ מותר כשיגזוז עכו"ם שלא בפנינו דתלינן דמרובא קפריש והם שלו דרוב קרקעותיו אינם גזולים וא"ש לכ"ע, לכן נראה ראיה למ"ש לעיל ולא קשה מידי דיש לומר דר' הונא סובר דרוב מצד סברא הוא ספק, ומ"מ התורה עשאוהו כוודאי ולכן הולכין בממון אחר הרוב ובמעשר כיון דבלא"ה אישתני דינו לא עשאוהו התורה כוודאי ונשאר על סברא חיצונה וא"כ ה"ה במצוה לפי פירוש ב' שפירוש רש"י הנ"ל דחזינן דנשתנה הדין וקפדה תורה אף דבעלמ' יחוש כדי קנה מ"מ הכא לא קני משום דהוי מצוה הבאה בעבירה א"כ חזינן דקפדה תורה שיהיה היתר גמור באופן היותר מועיל בלי שום חשש וגמגום גם לענין זה קפדה תורה כיון דעכ"פ כל דפריש מרובא קפריש מצד סברא הוא בגדר הספק לא עשאו התורה לענין מצוה שיהיה בגדר ודאי ונשאר על סברא חיצונה שהוא ספק ואינו יוצא ידי מצוה כשיצטרך לסמוך על כל דפריש מרובא קפריש דהוי מצוה הבאה בעבירה מחמת המיעוט לכן מוכרח לומר הטעם משום יאוש ושינוי רשות וא"ש. וכל זה אתי שפיר לפי דברינו דגם רב סובר דרוב הוא ספק מצד הסבר' ומ"מ מהני בממון כמו שמהני בדיני נפשות וכן לענין פיקוח נפש משום דהתורה עשאוהו כמו ודאי, אבל אי נימ' כמ"ש הפלתי הנ"ל הדק"ל אמאי לא אמר ר' הונא כרב רבו כיון דרוב הוא מצד סברא הוא בגדר ודאי שפיר מהני אפילו לענין מצוה שלא יהיה מצוה הבאה בעבירה אע"כ כמ"ש, וע' ברמ"א אורח חיים סי' תרמ"ט סעיף א' ובט"ז שם סי תרס"ד ס"ק ו' וע' מ"ש בס' ברכי יוסף בסי' תרמ"ט בשם סמ"ג בסוף עשין קל"ג בענין מעשרות ובתשובת רדב"ז סי' תקי"ד ולפ"ז מיושב מה שהקשו המפורשים ורמזו בס' חק יעקב סי' תנ"ז ס"ק ו' למה קפיד ר' הונא דוקא על אסא ולא קפיד בכל השנה כשקונים לאכילה שיזהרו שלא יגזזו הישראל משום ספק גזל דאסרה התורה, ובהנ"ל א"ש דבפירות לאכילה אית ליה לר' הונא טעם אחר המספיק אפילו למאן דאמר סתם גזילה לאו יאוש בעלים הוא דאית' בתקנה שיגזוז העכו"ם שלא בפני הישראל דהוי פירש שלא בפנינו דאמרינין כל דפריש מרובא קפריש, ואולם כוונתו לומר דאפילו באסא למצוה דנסתר טעם זה למ"ד לאו יאוש בעלים מ"מ אפשר בתקנה למ"ד יאוש בעלים וא"ש:

פרט ב

יבואר אי רוב מצד הסברא הוא ודאי במחלוקת שנויה

ה] הרמב"ם בסוף פרק ט' מהל' טומאת מת הלכה י"א כתב וז"ל בור שמטילין לתוכו נפלים המאהיל לתוכו טמא דבר תורה אעפ"י שחולדה וברדלס מצוין שם אין ספק מוציא מידי ודאי אבל אם הפילה שם אשה נפל וא"י אם הפילה דבר המטמא או לא הפילה הואיל וחולדה וברדלס מצוין שם ספיקו טהור, דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיו"ב שהן משום ספק הרי הן של דבריהם עכ"ל וכ"כ בפ' יו"ד מכלאים והקשה הראב"ד למה כ' טעם זה תיפוק לי' דהוי ספק ספיקא ספק נפל ספק רוח ואת"ל נפל דלמא אכלוהו חולדה, וזה זמן זמנים טובא אמרתי ליישב בפשיטות דבלא"ה קשה בדברי הרמב"ם מה שהקשו ז"ל דמה בכך דספיקו מדרבנן לחומר' יהיה טמא מדרבנן, ונראה דהנה כתבו ז"ל הטעם דמהני ס"ס בכל איסורים משום דספק אחד משווי פלגא ופלגא וספק שני גורם שהוא רוב וא"כ ס"ס מהני מטעם רוב ועיי' בתשו' רשב"א סי' ת"א ואולם הפני יהושע בכתובת דף ט' ובתשו' שב יעקב חלק יו"ד סי' מ"ח כתבו הטעם לרמב"ם דספיק' דאו' מדרבנן לחומר' כשיש עוד ספק הוי ספק דרבנן ולקולא א"כ יש לומר גם הרמב"ם סובר הטעם דאזלינן להקל מטעם ס"ס כמ"ש הראב"ד והיינו דדייק וכתב הואיל וחולדה וברדלס מצוין שם הרי זה ספיקו טהור פי' ספק דילמ' אכלוהו חולדה טהור משום ס"ס דלספק ראשון דילמ' הוא נפל איכא עוד ספק דילמא אכלוהו, ואולם רצה לרמז בדבריו טעם דמהני ס"ס וביאר הטעם כיון שדבר ידוע שכל הספיקות הם מדרבנן לחומר' לכן כשיש ספק אזי אזלינין לקולא כדין ספיקא דרבנן וא"ש שוב ראיתי נדפס פירוש זה ואולם לפי הכוונה פשוטה ברמב"ם פי' הכ"מ לתרץ קושי' הראב"ד דספק אם הפילה דבר המטמא לא נחשב לספק משום דרוב המפילות דבר המטמא הם מפילות וא"כ נחלקו לרמב"ם לא אמרינין ס"ס נגד רובא וכן מוכח ג"כ דעת תוס' כתו' דף ט' ע"א ד"ה ואבע"א דשרוב גמור לא הוי ס"ס וכ"כ בשו"ת תרומת הדשן סי' קצ"א שכ' וז"ל מצוה למחות בהן דס"ס אין כאן דנימ' של אישתקד ואת"ל של שנה זו שמא בא מן המיעוט שנזרעו קודם יום הנף כיון דמיעוטא נינהו לגבי רובא כמאן דליתא דמי ולא עבדינין מינייהו ס"ס וע' בש"ך יו"ד סי' רצ"ג ס"ק ו' ובשו"ת תרומת הדשן סי' קס"ג בסופו וע' בש"ך יו"ד סי' נ"ג ס"ק י"ז ובכללי ס"ס ס"ק ל"ב דלא הוי ס"ס רק היכי דאיסור והיתר שווין אבל היכא דאין הספיקות שקולין ואיכא למיתלי לאיסור טפי מהיתר לא הוי ס"ס, ומה שהקשה הפני יהושע בכתובת דף ט' ע"א בד"ה ואבע"א כבר קדמו בשו"ת הריב"ש סי' שע"ב ומיישבו שוב ראיתי בספר סדרי טהרה סי' קפ"ג ס"ק ב' שכתב דבר חדש וז"ל ואין להקשות הא קיי"ל דלא מיקרי ס"ס אלא היכא שאיסור והיתר שווין אבל היכי דאיכ' למיתלי לאיסור טפי מלהיתר לא מיקרי ס"ס כמ"ש הש"ך בסי' נ"ג דזה אינו דוקא היכי דאיכא למיתלי לאיסור טפי מהנהו תרי ספיקי להתיר משא"כ בנידון דידן דהוא ספק השקול אי מעלמא אי מגופא ואיכא נמי מיעוטא דלא חזי בהרגשה א"כ סמוך האי מיעוטא לפלגא דמעלמא והוי רובא להתיר וכ"כ תוס' נדה דף י"ח ע"ב ד"ה שליא הגם שתוס' כתובת דף ט' סותר זה יע"ש, מיהו לפמ"ש הריב"ש סי' שע"ב בשם הר"ן דלא אמרינן סמוך מיעוטא למחצה בספיקות יע"ש מוכח כדברי תוס' דכתובת דלא מהני ס"ס היכי שספק א' הוא נגד רובא ואולם הראב"ד הנ"ל בע"כ סובר דאמרינין ס"ס נגד רובא וכ"כ בפלתי בקונטרס הספיקות דף קס"ג ע"א ותלי' במחלוקת ראב"ד ותוס' ולכאורה קשה האיך אפשר להיות בגדר ספק היכא שהרוב מתנגד כיון שהתורה אמרה שהרוב הוא בגדר ודאי כיון דאפילו בדיני נפשות אזלינן בתר רובא, ובהנ"ל א"ש די"ל דהראב"ד סובר כמ"ש בפרט א' בשם הרא"ש וריטב"א דמצד סברא חיצונה רוב הוא בגדר ספק רק התורה אמרה שיהיה לו דין ודאי וחידוש הוא שחידשה תורה ואין לך בו אלא חידושו והיינו דוקא בספק א' אבל היכי דאיכ' ב' ספיקות נשאר על סברא החיצונה דהוי ספק דכה"ג לא אמרה תורה שיהיה לו דין ודאי והוי ס"ס מעליא אבל הרמב"ם יש לומר דסובר כמ"ש התוס' במס' ב"מ כמ"ש בפרט א' דהסברא נוטה שיהיה בגדר ודאי, ואין לומר כיון דסברא נוטה למה לי קרא ברובא דאית' קמן ולימוד ברובא דליתא קמן כדאית' במס' חולין דף י"א ע"א כעין קושי' הש"ס במס' כתובת דף כ"ב ע"א ובבא קמא דף מ"ו ע"ב ז"א די"ל כמ"ש תוס' במס' שבועת דף כ"ב ע"א דהיכי דאין הסברא פשוטה כ"כ צריך הפסוק להשמיענו הסברא וע' בס' באר שבע מס' הוריות דף ו' ע"ב ד"ה מ"ט ומהאי טעמא לא מהני ס"ס נגד רוב דהא יש נגד ספק אחד כוחו של רוב דהוא כוודאי ולא נשאר רק ספק אחד דאזלינן לחומרא בדאו' ולכן תוס' במס' ב"מ דמשמע דלית להו סברת הרא"ש וריטב"א ס"ל דלא אמרינן ס"ס נגד רובא:

ו] ולענ"ד בדרך פלפול בסברא הנ"ל נחלקו תנאים דהנה במס' יבמו' דף ס"א ע"ב פליגי ר' מאיר ורבנן בקטן וקטנה לר' מאיר לא מייבמין קטן שמא ימצא סריס קטנה שמא תמצא איילונית ורבנן ס"ל דאזלינן בתר רובא שאינם סרוסים ואיילונית ואמר ר' אשי במס' חולין דף י"א ע"ב דר' מאיר לא חייש למיעוטא רק היכי דאפשר כגון קטן וקטנה דאפשר לעמוד על הבירור אבל היכי דלא אפשר גם ר' מאיר מודה דאזלינן בתר רובא ויש להתבונן אמאי ר' מאיר חייש למיעוטא היכי דאפשר לברורי הא כיון דרוב הוא כוודאי מסתמא יבורר כרוב ולא כמיעוט למה נבטל מצות יבום משום דאפשר לעמוד על הבירור ולהמתין עד שיגדלו הא שהי' מצוה לא משהינן כדאית' במס' יבמות דף ל"ט ע"א ואף כי הוא מילתא דסברא אמינא להביא ראיה ברורה לזה דהנה איתא במס' מכשירין פרק ב' והובא במס' ב"מ דף כ"ד ע"א מצא בה אבידה אם רוב ישראל חייב להכריז אם רוב עכו"ם אינו חייב להכריז וקשה לפי מאי דקיי"ל בטש"ע יו"ד סי' א' ס"א דלא סמכינן ארובא היכי דאפשר לברורי לכן היכי דשוחט לפנינו ואין אנו מכירין אותו אף דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם מ"מ שואלין אותו כיון דאפשר לברורי וכן אית' במס' פסחים דף ד' ע"א גבי המשכיר בית לחבירו ואין ידוע אם בדק דאם הוא לפנינו שואלין אותו אף דאיכא חזקה דבדק והוא חזקה דאתי מכח רובא דרוב ישראל בודקין החמץ בזמן הקבוע מ"מ צריך לברורי וא"כ למה ברוב עכו"ם אין חייב להכריז הא כיון דיש סימן יכול לברר על ידי הכרזה ולפמ"ש המג"א בסי' תל"ז ס"ק ד' אתי שפיר דהוא ז"ל העלה דוקא היכי דיש נגד רובא חזקה המתנגד כמו בשוחט דנגד רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם איכא חזקת איסור דבהמה וגבי חמץ איכא התנגדות לרוב חזקת איסור דחמץ אבל אי איכא רובא וליכא חזקה המתנגד אין צריך לברורי וכן משמע להדי' בחידושי רשב"א מס' חולין דף ג' ע"א ד"ה אמר אביי בסופו מ"ש בשם הרמב"ן וכ"כ המעדני יום טוב במס' חולין דף י"ב ע"א ל"ק מידי דהכא ליכא חזקת מרא קמא המתנגד שאם נפל מרוב עכו"ם זכה המוציא מדינא ואף שיש לחוש דילמא נפל מישראל ואיכא חזקת מרא קמא המתנגד לרובא מ"מ הוי ספק בחזקה ורובא הוא ודאי ולא דמי לרוב בשחיטה ורוב ישראל בודקין דכמו שהרוב הוא ודאי גם החזקת איסור הוא ודאי, מיהו יבואר לקמן בס"ד במקומו שרבו החולקים על סברא זו וס"ל אפילו היכי דליכא חזקה המתנגד אם אפשר לברורי מבררינן, וכן מוכח במג"א סי' ח' ס"ק י"א שהוא ז"ל גופא כ' להיפך וכבר הרגיש בזה בשו"ת נודע ביהודא חלק יו"ד סי' נ"ה וכן משמע דעת הט"ז ביו"ד סי ל"ט ס"ק ו' וע' בשו"ת נודע ביהודא חלק יו"ד סי' ד' בסופו ובאמת דברי המג"א בסי' תל"ז הנ"ל לא זכיתי להבין דהנה עיקר קושית המג"א שם הוא ממה דלא בדקינין אחר י"ח טריפות לכן מחדש חילוק הלז, ואולם הפרי חדש ובס' מנחת יעקב כלל צ"ט ובס' תבואת שור סי' א' ס"ק ג' תירצו דח"י טריפות הוא טירחא ובכל מקום טירחא הוי כדיעבד משא"כ בשוחט ומשכיר שהוא רק דיבורא בעלמא ודבריהם מוכח במס' פסחים דף ד' ע"א דאיתא שם בעו מיני' מר' נחמן בן יצחק המשכיר בית לחבירו בי"ד חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק למאי נפקא מיניה לשיילה דליתא להאי דלשיילה לאטרוחי להאי מאי ופי' הר"ן וז"ל למאי נפקא מיניה ר"ל אפי' אי חזקתו בדוק צריך לשיילה כיון דאפשר לברורי א"כ האיך קאמר לאטרוחי להאי מאי תיקשי ג"כ מאי נ"מ הא אפשר לברורי בבדיקה אע"כ שסובר הש"ס לחלק בין דיבורא בעלמא לטירחא וא"כ הו"א לחלק בין האי דשוחט וחמץ לבדיקות י"ח טריפות דשם חילוק בין דיבורא לטירחא, וישוב על זה יבואר במקומו, וא"כ להסוברים דלא סמכינין ארוב היכא דאפשר לברורי בקל אפילו היכי דליכא חזקה המתנגד קשה כנ"ל למה לא יכריז ברוב עכו"ם כיון דאפשר לברורי ע' בתוס' במס' ב"מ דף נ"ג ע"א ד"ה והא איכא שכתבו וז"ל ואפי' לשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב היכי דליכא חזקה מודה וכו' אבל כל היכי דאפשר לתקן ולהשיב ממון לבעלים על ידי הכרזה מתקינן והיינו כמ"ש אך לכאורה ל"ק מידי לפמ"ש תוס' שם ד"ה כי קאמר דאפי' אם נפל אבידה מישראל מייאש דחושב כיון דרובא הוא עכו"ם מסתמא ימצא אחד מהם וא"כ הוי אי אפשר לברורי, אמנם אכתי קשה דהנה מבואר במס' ב"מ דף כ"א ע"ב בסתם אבידה בודאי לא ידע דנפל מיניה והוי יאוש שלא מדעת אלא בהני דחשובי ויקירי מידע ידיע וכ"כ הרב המגיד בפ' י"ד מהל' אבידה הלכה ה', והנה במתני' הנ"ל אית' מצא אבידה סתם אבידה משמע כל אבידה וא"כ לרבא דסובר יאוש שלא מדעת הוי יאוש א"ש דאף דאיתא שם בדבר שיש בו סימן אפילו לרבא לא הוי יאוש כבר כתבו תוס' שם בד"ה ולכי ידע הטעם משום שאינו עומד לייאש משא"כ ברוב עכו"ם שעומד לייאש שוה דבר שיש בו סימן לדבר שאין בו סימן וכ"כ להדי' בשיטה מקובצת שם, אמנם לאביי דסובר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש וכוותיה קיי"ל וא"כ אם באמת נפל מישראל לא מהני היאוש והדרא ק"ל אמאי לא יכריז כיון דאפשר לברורי, אלא על כרחך צ"ל אף דבעלמא לא סמכינן על רובא היכי דאפשר לברורי היינו אם לא יצמיח ריעותא על ידי בירור משא"כ הכא יש לחוש אם יכריז יהיה קלא למילת' ויתוודע שנאבד מעכו"ם ויצטרך להחזיר ויעבור על איסור למען ספות וכו' ע' במס' סנהדרין דף ע"ו ע"ב ד"ה להחזיר ומסתמא יבורר כרוב כיון שרוב הוא בגדר וודאי לכן במקום שיוכל להצמיח איסור מוקמינן אדינא וסמכינן ארובא, וכן משמע להדי' בס' שיטה מקובצת שם וא"כ ה"ה במחלוקת ר"מ ורבנן קשה כיון דרוב הוא בגדר ודאי מסתמא יבורר כרוב אמאי חייש ר"מ למיעוטא כיון דאפשר לברר למה נבטל מצות יבום ולשהות המצוה לא מבעי לשיטת תוס' מס' בכורות דף כ' ע"א ד"ה ואבע"א ומס' חולין דף י"א ע"ב ד"ה פסח דר"מ דחייש למיעוטא גרידא היכי דליכא חזקה המסייע למיעוטא הוא רק חומר' דרבנן בוודאי קשה כנ"ל למה החמירו חכמים לבטל מצות יבום ואפי' לשיטת תוס' מס' נדה דף י"ח ע"ב ד"ה מיעוטא דשם מבואר שהבינו דר"מ חייש למיעוטא מדאו' דאל"כ לא הי' צריכין לתי' שתירצו שם דבלא"ה ל"ק קושית תוס' שם להמעיין במס' חולין דף פ"ו ע"ב תוס' ד"ה סמוך וכן מבואר בהגהת מרדכי חולין פ' הזרוע ג"כ יש להבין למה החמירה תורה לברר במקום מצוה כיון דרוב הוא כוודאי והוי כאילו היה כאן עדים שהעידו שכן הוא דהא בע"כ לר"מ אף שסובר שהוא מן התורה הא אינו מבואר כן בפירוש וגם ליכא לימוד שניחוש למיעוטא מדאו' רק דסובר שהוא מסברא ומה דאתי' מסברא הוא דאו' כדאיתא בכמה דוכתי (וע' בפני יהושע מס' ברכות דף ל"ד ע"א ובס' צל"ח שם) וא"כ קשה הא מן הסברא יש לומר להיפך, לכן נראה לענ"ד דנחלקו בסברא הנ"ל ר"מ סובר דרוב מצד סברא הוא ספק רק שתורה השווה הספק לוודאי במקום שהי' אפשר לברורי ולא יבוא לידי בירור, אבל היכא דאפשר לעמוד על הבירור ויבא לידי בירור ברבות הזמן לא התירה תורה לסמוך על הרוב דאולי יבורר להיפך כיון דבאמת מצד סברא הוא ספק ויהיה מיחזי הפסק כתמוה וכחוכא ומצינו בהרבה דוכתי שחשו לזה ע' מס' נדה דף ס' ע"א ד"ה באנו, ובמס' עירובין דף ע"ו ברש"י ד"ה לא, לכן לא סמכה תורה בכה"ג על רובא ומש"ה בקטנים כיון שאפשר לעמוד על הבירור כי יתברר אח"כ אם הם סריסים ואיילונית ואולי יבורר אח"כ שהם סריסים ואיילונית לכן חיישינן למיעוטא אבל חכמים י"ל דס"ל דרוב מצד סברא אמרה תורה שהוא בגדר ודאי וא"כ מסתמא יתברר כרוב ולמה נמתין זמן רב לבטל מצות יבום כיון דהוא ברור כרוב ולא יבורר להיפך ודוקא אם נוכל בקל לברורי החמירו חכז"ל כמו בשוחט וכיו"ב ולא כמו בנידון דידן וא"ש:

ז] ובדברינו הנ"ל יש ליישב קושית תוס' במס' כתובת דף ט"ו ע"א לר' שמעון במס' סנהדרין קבוע מנלן יע"ש דהנה יש להתבונן לשיטת רא"ש וריטב"א דרוב מצד סברא הוא ספק וחידוש הוא שחידשה תורה שיהיה לו דין ודאי, דהנה המרדכי בפ"ק דחולין ס"ו תקצ"ג הקשה הא סנהדרין הם קבועים בלשכת הגזית ואפ"ה אזלינן בתר רובא ותי' דהדיבור דנפיק מפומייהו הוא נייד וע' בשו"ת מוהרי"ק שורש קע"ב לפר"ח ביו"ד סי' ק"י ס"ק י"ג וא"כ קשה על סוגי' דמס' כתובת וסנהדרין דשקלי וטרי למצוא לימוד על דין קבוע דהוי כמחצה על מחצה הא הסוגי' פשוטה בכל הש"ס בכל דבר שהוא חידוש דאמרינן אין לך בו אלא חידושו אף שדומה זה לזה וכן מוכח נמי במס' חולין דף י"א שהוכרח הש"ס ללמוד רובא דליתא קמן מקרא ולא ילפינן מרובא דאית' קמן דבאמת מ"ש האי מהאי כמ"ש רש"י בדף י"ב ע"א ד"ה פסח אע"כ דס"ל לש"ס די"ל דרוב מצד סברא הוא ספק וחידוש היא שחידשה תורה שיהיה לו דין וודאי ואין לך בו אלא חידושו והיינו רובא דאיתא קמן וא"כ ה"ה כיון דעיקור לימוד דאזלינן בתר רובא דאיתא קמן הוא מאחרי רבים להטות דכתיב בסנהדרין והתם הוא נייד וכיון שסברא החיצונה שרוב הוא ספק רק שכך הוא חוקת התורה ואין לך בו אלא חידושו רק במידי דנייד דומיא דדיינים ובקבוע נשאר על סברא חיצונה, ואפילו למסקנא דילפינן רובא דליתא קמן מקרא התם ליכא קבוע וא"כ למה לי לימוד על קבוע, ובהנ"ל א"ש די"ל סוגי' דכתובת וסנהדרין דלמדו קבוע מקרא אזלו אליבא דהילכתא דקיי"ל כחכמים דר"מ דרוב מצד סברא הוא בגדר ודאי והו"א דאפילו בקבוע אזלינין בתר רוב דמ"ש נייד מקבוע כיון דמסברא הוא בגדר ודאי וע' בתוס' כתובת דף ט"ו ע"א ד"ה כיון וברמב"ן שכתבו דקו' הש"ס הוא לרב אף דסתמא פריך ולא אמר לרב וגם הוא שלא כהילכתא מכ"ש שיש לומר שסוגי' הש"ס אתי' אליבא דהילכתא אבל ר' שמעון י"ל דסובר כר' מאיר הנ"ל דרוב הוא ספק מצד הסברא ואין לך בו אלא חידושו במידי דנייד ולא בקבוע וא"כ לר' שמעון רוב היא חידוש וקבוע לא הוי חידוש ואתי' מסברא וא"ש ולק"מ:

פרט ג

יבואר ביאור סוגי' במס' ב"ק דף קי"ט ע"ב ע"פ כלל הנזכר בפרטים הקודמים:

ח) גרסינן במס' ב"ק דף קי"ט ע"א אתמר גזלן מאמתי מותר ליקח ממנו רב אמר עד שתהיה רוב משלו ושמואל אמר אפילו מיעוט משלו ויש להתבונן מאי טעמא דשמואל דסובר דתלינן מידי דיהיב ליה מדידי' הוא אמאי לא נימא כל דפריש מרובא קפריש ואף דסובר שמואל ב"ק דף מ"ו דאין הולכין בממון אחר הרוב היינו להוציא ממון מחזקתו משא"כ הכא שאינו להוציא דאנו דנין על תחילת קנייתו והיא מילתא דאיסור' דאסור לקנות דבר הגזול ופשיטא שאינו נאמן הגזלן לומר שאינו גזול אף דבעלמא ע"א נאמן באיסורין ואפילו בעל דבר כיון דהוא נגד הרוב וגם הוי כחשוד על הדבר, ועלה בדעתי ליישב דהנה במס' קדושין דף ע"א ע"ב איתא בלאו דממזר דתורה אמרה דממזר ודאי לא יבוא אבל ספק ממזר יבוא ולכאורה משמע אפי' באיקבע איסור' כגון שנתערב ממזר ודאי בולד כשר מ"מ הוי בכלל ספק ממזר ובמשנה למלך בפ' ט"ו מאיסורי ביאה הל' י"א מסופק בזה די"ל דוקא היכי דלא הוקבע כאן ממזר אבל היכי דהוקבע לא וכעין דאיתא במס' כריתות דף י"ז ע"ב דס"ל להרבה אמוראים וכן פסק הרמב"ם דאין מביאין אשם תלוי אלא בחתיכה אחת מב' חתיכות משום דהוקבע איסור' אבל בחתיכה א' ספק חלב ספק שומן פטור יע"ש שנראה כמסתפק קצת בזה, ובס' שב שמעתתא כתב שאין דבריו מוכרחין ולכאורה יש להביא ראיה מסוגי' דאפי' איקבע איסורא לא אסרה תורה דהנה התומים בקיצור תקפו כהן ס"ק כ"ג כתב שיש לומר גם בלאו לא תגזול גזל וודאי ולא ספק גזל כמו בלאו דממזר והנה בחושן המשפט סי' רצ"ב סעיף יו"ד מבואר בחפצים ומעות אם נולד ספק במקום הקביעות או כשפירש לפנינו הוי קבוע וכמחצה על מחצה דמי וע' בש"ך שם ס"ק כ"ט וא"כ הכא דאנו דנין על החפצים ומעות שתחת יד הגזלן היכי שנולד הספק במקום הקביעות הוי כמחצה על מחצה ואפשר לומר אפי' להסוברים דלא הוי קבוע מדאו' רק היכי שאיסור ניכר כמ"ש בפרט א' הכא הוי קבוע דאוריית' כיון דגבי גזלן הוי ניכר האיסור דהוא יודע איזה וזול ומכ"ש דהוי קבוע להסוברים אפי' היכי דאין האיסור ניכר הוי קבוע לפ"ז י"ל דשמואל סובר ספק גזל לא אסרה תורה אפילו היכי דאיקבע איסורא מכ"ש הכא דאין אצל הלוקח ספק גזל ממש דהא הוא לוקח בהיתר רק שעוזרים לסייע ידי עוברי עבירה כמ"ש לקמן דלא אסרה תורה בספק לכן סובר אפי' היכי שמיעוט של גזלן מותר ליקח ממנו ר"ל דהוא בעצמו כשלקח הוי כפירש לפנינו והוי הספק נולד במקום הקביעות והוא כמחצה על מחצה והוי ספק גזל דלא אסרה תורה ואף דהוי כאיקבע איסורא כמו הכא דאיכ' גם איסור' בוודאי מ"מ י"ל דדמי לספק ממזר דלא אסרה תורה אפי' באיקבע איסור' ורב סובר אפילו ספק גזל אסרה תורה לכן בעינן שיהיה רוב משלו ובע"כ סובר דלא הוי קבוע כיון שלא ניכר האיסור לכן בעינן רוב משלו, ואולם באמת דוחק לומר דפליגי אי הוי קבוע ותו יש לדון בגוף סברא הנ"ל הגם שכתב כן בתומים הנ"ל מ"מ בע"כ צריך לומר דלא שייך רק היכי שתפס י"ל שכך היה הלכה המוציא מחבירו עליו הראיה אף שאין לו חזקה המסייע כשאר חזקת ממון רק שיש לו מעלת התפיסה מהני דהוא ז"ל מיירי לענין טענת קים לי דמהני תפיסת השני אף שאין לו חזקת מרא קמא מ"מ לא הוי אצלו בספק איסור גזל כיון שיש לו עכ"פ מעלת התפיסה והוא ספיקא דדינא יוצא מידי ספק גזל, משא"כ הכא שאנו דנין אם מותר לקנות מגזלן נראה דאפי' ספק אסור כמו כל ספיקא דאו' לחומרא, ונראה אפי' לרמב"ם דסובר ספק דאו' מדאו' לקולא רק מדרבנן לחומרא מ"מ הכא מדאו' לחומרא כמ"ש קמאי ז"ל דמודה באיקבע איסור' דמדאו' לחומר' כיון דמצינו דחייב אשם תלוי בע"כ ספיקא מדאו' לחומר' והכא הוי כאיקבע איסור' כמבואר, וראי' לדברינו מהא דאיתא במס' ב"ק דף קי"ט ע"ב וברמב"ם בפ' ו' מה"ל גניבה ה"ל ט' דכל אומן שמכר דברים שאינו שלו בהלכות מדינה כגון מוכן שמכרו במקום שהמנהג שיהיה של בעל הבית אסור ליקח ממנו מפני שהוא בחזקת גניבה, אבל לוקחין ממנו כר מלא מוכין ומבואר שם הטעם מפני שקנאו בשינוי וכ' הה"מ שם אע"ג דשינוי החוזר לברייתו הוא ואינו שינוי הכא שאני כיון שאינו גזל ודאי אלא מספק אתה בא לאוסרו בשינוי כל דהו מותר וכ"כ בשו"ת ריב"ש דף ע"ג ורמ"א בחושן משפט סי' שנ"ח ס' י"ב וע' בש"ך ס"ק ה' ובס' כפות תמרים במס' סוכה דף ל' ע"א הרי דאפי' בספק גזל אסור ליקח רק היכי דאיכא עכ"פ שינוי כל דהו ובע"כ צריך לומר כמ"ש וא"כ הדרא קושי' לדוכתי':

ט] ולכאורה עלה בדעתי לתרץ דהנה יש לברר מאיזה טעם אסור לקנות מגזלן ולכאורה יש לומר דאיכא איסור דאוריי' לפי מאי דאית' בש"ע חוה"מ סי' שס"ח סעיף א' ובחלקת מחוקק ובית שמואל סי' כ"ח ס"ק א' דבגזלן ישראל מסתמא הוי יאוש בעלים וא"כ כשקנה מגזלן יהיה יאוש ושינוי רשות ויפסידו הבעלים לכן אסור מטעם גרמא בנזקין דהא אפילו מבטל כיסו של חבירו אסור, ואולם זה אינו לא מבעי' לדעת רב האי גאון ז"ל שיבורר לקמן דמותר לקנות מדבר הגזול לאחר יאוש ולא אסור לקנות מגזלן רק קודם יאוש א"כ לא יעשה לו היזק בקנייתו כיון שעדיין לא נתייאש אלא אפילו לדעת מוהרש"ל ביש"ש דאסור לקנות אפי' לאחר יאוש מ"מ לרמב"ם כ' בש"ע סי' שנ"ב ס"ג דאפילו ביאוש ושינוי רשות לא קנה רק שאין צריך להחזיר גוף החפץ אבל מחזיר דמים א"כ לא עשה לו היזק בקניית החפץ דהא מחויב להחזיר לו הדמים ואי משום שגורם לו היזק על החפץ הא לא גרע מחמסן דהוא גזלן דרבנן כמ"ש הטור ח"מ הובא בב"ש סי' כ"ח ואף שיש לומר בחמסן אף שפסל לעדות רק מדרבנן מ"מ עבר עבירה מדאו' דכן מצינו כמה עבירות דאו' שלא נפסל רק מדרבנן מ"מ הכא במעלים חמסנותו ולא עשה בידים החמסנות לא עבר עבירה מדאו', ואולם נראה פשוט הא דאסור לקנות מגזלן הוא משום דהוי מסייע ידי עוברי עבירה כדאי' בחוה"מ סי' שס"ט ס"א דאם קנה מגזלן עובר על לאו לפני עור לא תתן מכשול ואנן קיי"ל דמן התורה אינו עובר על לאו דלפני עור וכו' רק היכי דקאי בתרי עברי דנהרא שלא הי' וליכא לעשות איסור רק על ידו אבל היכא דלא קאי בתרי עברי דנהרא שבלא"ה היה באפשרי לעשות האיסור לא אסור רק מדרבנן ע' בהרא"ש מס' שבת דף ב' ובמס' ע"ז דף ז' ע"ב ד"ה תניא ועיין בש"ך יו"ד סי' קנ"א ס"ק ו' וא"כ הכא בגזלן האיסור היא רק מדרבנן דהוי כלא קאי בתרי עברי דנהרא אם לא יקנה ימצא קונים בעולם דכמה פריצים איכא בשוקא וגם הא ימצא עכו"ם קונים ולפ"ז יש לומר דרב ושמואל ס"ל כדעת הסוברים המובא בפרט א' דלא הוי קבוע רק היכי דאיסור ניכר וכיון דקבוע חידוש הוא בעינן שיהיה האיסור והיתר ניכר לכל כמו בט' חניות שמוכרין בשר שחוטה ואחת בשר נבילה דהאיסור ניכר וכן בזורק אבן לגו יע"ש אבל הכא לא ניכר האיסור לכל אדם רק לגזלן דהוא יודע איזה גזול לא הוי קבוע דאו' ונתבאר בפרט א' דעת התו' דלא מצינו קבוע דרבנן רק בדבר חשוב שעשאו חכמים והחמירו שלא לבטל וע' מס' נזיר דף ט' ע"א גבי האומר לשלוחו צא וקדיש לי אשה דקנסינן אבל בעלמא היכי דליכא דבר חשוב ולא שייך קנסא לא הוי אפי' קבוע דרבנן (ופשוט דלא דמי להא דסובר רב במס' גיטין דף נ"ג ע"א דילפינן קנסא מקנסא וגם הא לא שייך לקנוס רק זה שעשה עבירה) וא"כ יש לומר רב ושמואל נחלקו במחלוקת קמאי הנ"ל בפרט א' וב' רב סובר דרוב מצד סברא הוי בגדר ודאי דראוי לומר כל דפריש מרובא קפריש לכן גם באיסור דרבנן כשיש ודאי איסור אסור ה"ה היכי שרוב נוטה לאיסור דרוב הוא בגדר ודאי לכן אסור לקנות מגזלן היכי שרק מיעוט משלו דכל דפריש מרובא פריש הוי כוודאי דלא הוי קבוע כנ"ל אבל שמואל סובר דכל דפריש מרובא פריש מסברא חיצונה הוא בגדר ספק רק התורה עשאוהו כוודאי ואולם באיסור דרבנן לא החמירו חכמים לעשות כעין דאו' בדאו' ואף דבאיסור דאו מדאו' הוי הרוב כוודאי מ"מ באיסור דרבנן לא החמירו חכמים ונשאר על הסברא חיצונה שרוב הוא ספק וכיון דאיסור לקנות מגזלן הוא רק מדרבנן משום לפני עור כו' לכן סובר דמותר כשיש מיעוט משלו מטעם ספיקא דרבנן לקולא דכל דפריש מרובא פריש הוא בגדר ספק ואולי הוא משלו וא"ש, מיהו קשה דלפמ"ש בע"כ סובר רב דרובא מצד סברא הוא וגדר וודאי ובפרט א' הוכחתי דבע"כ ר' הונא במס' סוכה דף ל' ע"א הבין דרב רבו סובר דרובא מצד סברא הוא בגדר ספק ולכאורה אפשר לומר דר' הונא סובר דרב ושמואל תרוייהו ס"ל דרוב מצד סברא הוא ספק רק שהתורה עשאוהו כוודאי, אך רב סובר דכל דתיקנו רבנן כעין דאו בדאו' תיקנו וכיון דחכמים החמירו שיהיה אסור מדרבנן תיקנו שיהיה כעין דאו' וכמו שהתורה אמרה דכל דפריש מרובא קפריש הוא בגדר וודאי נגד חשש דאורייתא כמו כן אמרו בדרבנן היכי דאיכא רובא לאיסורא הוא כוודאי איסור ולכן סובר דבעינין שיהיה רוב משלו, ושמואל לית ליה האי כללא דכל דתיקנו רבנן כעין דאו' תיקנו לכן סובר דסגי במיעוט משלו אף דרוב הוא גזול מ"מ מותר מטעם ספיקא דרבנן לקולא דהניחו על סברא חיצונה דרוב הוא ספק:

י] ולפי דברינו מוכח וניפשט דין אחר מה שנחלקו הש"ך עם הפרי חדש דהנה הש"ך ביו"ד בכללי ס"ם ס"ק כ' כתב בשם הרשב"א דהלכה כר' יוסי במס' עירובין דף ל"ו ע"א דספק דרבנן דאיתחזק איסורא אזלינן לחומרא ובס"ק כ"א כ' דאם נתערב איסור דרבנן חד בחד אע"פ שאינו דבר חשוב ואח"כ נאבד אחד מהם ולא נודע איזה הוא לא אמרינן בהא ספיקא דרבנן לקולא דכיון שהיה מוחזק איסור בא' משתים הו"ל חזקת איסור וע' בש"ך סי' קי"א ס"ק ד' והפר"ח ס"ק ט"ו שם חולק וס"ל דאפי' באיתחזק איסורא אזלינן בספיקו לקולא כמ"ש הרמב"ם בפ"י ממקואות דהלכה כר' מאיר דאזלינן לקולא ומכ"ש בחתיכה, מב' חתיכות דהוי רק איקבע איסורא דאזלינן לקולא וע' בפר"ח בסי' קי"א ס"ק ג' ובפלתי דף קס"ב ע"ב ובס' חות דעת שם בס"ק כ' ובפרי מגדים סי' א' במשבצות זהב סוף ס"ק ו' ודוק וע' במס' פסחים דף ט' ע"א תוס' ד"ה כדי ובס' שער המלך פ"י מהל' מקוואות כלל א' ולפמ"ש מוכח כדברי הפרי חדש דהכא כיון שיש רוב גזול אף דסובר שמואל כל דפריש מרובא קפריש הוא בגדר ספק מ"מ הוא כאיקבע איסור' דהא ברור שיש תחת ידו דבר הגזול ולא נודע איזה גזול הוי כאילו נתערבו ב' חתיכות ומ"מ סובר שמואל לקולא ולכאורה יש להוכיח דאפי' אי נימא הלכה כר' יוסי ה"מ דוקא באיתחזק איסורא אבל באיקבע איסור' אזלינין לקולא, דהנה בכללי חזקה ביארתי דיש להסתפק היכי דאיכא חזקה להתיר וחזקה לאיסור המתנגד אי אמרינן דסליק החזקות כמאן דליתנייהו דמי כיון דסותרים זו את זו או כיון דאיכא לפנינו ב' חזקות ואיכא ספק עצום לפנינו הוי כאיקבע איסור' ונ"מ טובא לשיטת הרמב"ם דסובר בפ' ט' מטומאת מת דספיקא דאו' מדרבנן לחומרא מודה דבאיקבע איסורא מדאו' לחומרא דהא בחתיכה מב' חתיכות חייב אשם תלוי כמ"ש במהר"י מטראני בס' ב' סי' א' ובפר"ח בכללי ס"ס כלל א' א"כ היכי דאיכא חזקה להתיר וחזקה לאיסור המתנגד אי נימא דלא מסלקינן אזי מדאו' לחומרא, ונראה דתלי' בב' תירוצים שכ' רבינו בעל כסף משנה דהנה הרמב"ם בפ' ח' משגגות הלכה ג' כ' וז"ל האוכל חתיכה ועד אומר לו זה שאכלת חלב היה ועד אחד אומר לא אכלת חלב וכו' הואיל ונקבע האיסור והוא אינו יודע אם חטא אם לא חטא הרי זה מביא אשם תלוי עכ"ל וכ' ע"ז הראב"ד לא ידעתי האיך הוקבע האיסור בכאן אא"כ יאמר העד חתיכה של חלב עם השומן אכלת והאחר אמר לא אכל אלא השומן וכ' הכסף משנה לתרץ קושי' הראב"ד וז"ל אפשר לומר שלכך נתכוון רבינו והיותר נראה לומר דשפיר הוי איקבע איסורא על פי עד אחד אעפ"י שאין שם אלא חתיכה א' עכ"ל וע' בב"י אורח חיים סי' תרפ"ט הרי דסובר לתי' ב' היכי דאיכא ע"א לגבי א' ומכחישין זה את זה לא אמרינן סליק עדותן ונשאר ספק השקול רק דהוי כאיקבע איסורא ועיין בש"ך חו"מ סי' פ"ז ס"ק ט"ו וה"ה בחזקה נגד חזקה שסותרים זא"ז לא אמרינין סליק והוי איקבע איסורא ואולם לראב"ד ולתי' א' שכתב הכ"מ נראה דלא הוי איקבע איסורא והנה במס' עירובין דף נ"ו ע"א בהא דמשני רבא טעמא דר' יוסי העמד טמא על חזקתו ואומר לא טבל לכן סובר בנטמא טומאה דרבנן וספק אם טבל כהוגן אזלינן לחומרא כרש"י וז"ל העמד טמא על חזקתו כולה חזקה לחומרא איכא לקולא ליכא אבל מתני' איכא חזקה לקולא ולחומרא העמד אדם על חזקת תחום ביתו ואימר לא עירב העמד תרומה על חזקתו ועירב ובדרבנן לקולא אזלינן יע"ש ואי נימא כדברי הש"ך תיקשי כיון דחזקות סותרין זא"ז נימא דהוי כאיקבע איסורא וכמו בחתיכה מב' חתיכות דאזלינן לחומרא אע"כ אפי' לר' יוסי באיקבע איסורא אזלינן לקולא וכן מוכח עוד דאי' שם דפריך אדרבה העמד מקוה על חזקתו ואימר לא חסר ומשני במקוה שלא נמדד ולדברי הש"ך ל"ק קושי' הש"ס דמה בכך דחזקת מקוה סותר לחזקת טמא מ"מ הוי איקבע איסורא אע"כ כדברי הפ"ח מיהו יש לקיים דברי הש"ך להראב"ד ולתי' א' שכ' הכסף משנה ומ"מ לא קשה על שמואל די"ל כמ"ש:

יא] אמנם באמת יש כמה תשובת בדבר חדא דהא מוכח מקדמאי ובתראי ז"ל בהא דקיי"ל ספיקא דרבנן וס"ס בדאו' לקולא אפי' לכתחילה כמ"ש הפר"ח בכללי ס"ס כלל ד' והשיג על רא"ם וכן תמה עליו בס' גט פשוט סי' קכ"ט ס"ק קי"ג דף קי"ו ע"ב וע' בשו"ת רשד"ם חלק אה"ע סי' נ' בסופו שכתב לכלל מוסכם ובשו"ת מוצל מאש סי' י"ג מיישב כוונת הרא"ם מ"מ אין לגרום לעשות ס"ס בידים או לגרום לעשות בידים ספיקא דרבנן כמ"ש בשו"ת רשד"ם חלק יו"ד סי' קי"ג וז"ל עוד שנית שאין לעשות ס"ס בידים או לגרום לעשות בידים ספיקא דרבנן אלא בדבר שכבר נעשה אבל לא שאעשה אני דבר כדי לעשות ס"ס כי הכא שנותן רשות לציבור שיתירו הם מעצמם בשלמא אם הם כבר התירו והי שואלים מה דינם הוי שייך לומר ס"ס אבל קודם לכן אין כאן אלא ספק אחד ואין לנו לתת להם מקום שיעשו דבר שיהיה ס"ס עכ"ל וכ"כ הטו"ז ביו"ד סי' קכ"ב ס"ק ח' אף דס"ס מותר היינו אחר שנעשה ס"ס אבל ישראל זה שיניח במזיד סכין שלו בבית עכו"ם כדי שיהיה ס"ס ראוי להחמיר וכ"כ בשו"ת רשד"ם חלק יו"ד סי' מ"ה ושו"ת מהרח"ש חלק ג' סי' י' וי"א וכ"כ תשובת מוהרי"ט ספר ב' סי' ב' והובא במגן אברהם סי' תס"ז ס"ק ג' ועיין בתורת חטאת בכלו מ"ו במנחת יעקב ס"ק ל"ד ובתורת השלמים במחודשים בכללי ס"ס ס"ק ה' וכ"כ במג"א סי' י' ס"ק י"א דאסור לעשות ספק איסור דרבנן לכתחילה וכן מוכח להמעיין בהרב המגיד בפ' ו' מהל' עירובין ה"ל י"ג שכן הוא דעת רש"י ורמב"ם ורמב"ן שלכתחילה אין להכני' את עצמו ולעשות ספק דרבנן וכיו"ב כ' הרא"ש במס' בכורות דף ט' דלא סמכינן אס"ס היכי דאפשר בתקנה כהפרשת טלה וע' במס' מנחות דף ס"ו ע"א בתוס' ד"ה זכר למקדש ובר"ן בסוף ערבי פסחים שכתבו ג"כ שאין נכון שיכני' א"ע בספיקא דרבנן לכתחילה והובא דבריו בב"י אורח חיים סי' תפ"ט ובטורי זהב שם ס"ק ה' ובתרומת הדשן סי' רס"ה וכיוצא בזה כ' הרמב"ן בחי' לב"ב דף נ"ה ע"א בד"ה ס' ביאה וז"ל ואע"ג דאמרינן בעלמא תרי ספיקי לקולא כיון דאפשר לאפוקי נפשיה מספיקא בלא טירחא איצרכינהו לבטולי עכ"ל ועיין בהרא"ש במס' ע"ז דף ל"ח ע"ב ס"ק ל"ה ודוק, וכיו"ב כ' הר"ן במס' פסחים דף ק"ח ע"א גבי איתמר להאי גיסא תרי כסא קמאי וכו' וז"ל אע"ג דבעלמא קיי"ל איפכא כל ספיקא דרבנן לקולא הכא כיון דלא מילתא דטריחא הוא עבדינין לרווחא דמילת' יע"ש הרי דלא רצו להקל בקל בספיקא דרבנן וגדולה מזו כ' המרדכי בפ' החולץ דמצינן בש"ם דכמה ספיקות דרבנן לחומרא הגם שבתשובת מהרי"ט מיישב המקומת מ"מ כ' בס' גט פשוט סי' קכ"ט ס"ק קי"ג דמוהריב"ל בתשובה בכמה דוכתי חושש לדברי המרדכי ועכ"פ לכ"ע אין להכניס את עצמו לעשות ספק דרבנן בידים ולפי דברינו סובר שמואל דמותר לכתחילה לקנות מגזלן היכי שמיעוט ממון שלו והוי כמשווה ספק דרבנן בידים:

יב] ותו קשה לדברינו דהנה דעת רוב פוסקים כשמואל דרי"ף הביא דברי שמואל וכן נראה שהבין הטור בכוונתו הרי"ף דגם הרא"ש כתב כדברי הרי"ף ככתבו וכלשונו וכתב ברמזים בקיצור פיסקי הרא"ש ס"ק ל"ז מגזלן מותר להנות כשיהיה אפי' מיעוט ממון משלו, והרמב"ם כתב בפירוש בפרק ה' מגזילה הל' ח' כשמואל ודברי הרב המגיד בפרק ו' מגניבה הלכה א' צ"ע גם בטוש"ע חוה"מ סי' שמ"ט ס"ג פוסק כשמואל ולא מצינו רק דעת ר"ח שהובא בטור שם ובמ"מ בפ' ו' מגניבה הלכה א' דל"ל כשמואל ולכאורה נראה דנחלקו אי פלוגתא דרב ושמואל הוי מילי דאיסורא או מילי דממונא לפמ"ש המ"מ בפ' ו' מגניבה הוי מילי דאיסורא דאנו באנו לדון על האדם אי מותר להנות ממנו והלכה כרב באיסורי, ולפמ"ש בהג"הת מיימוני פ"ה מגזילה ס"ק ד' ובב"י סי' הנ"ל הוי דיני ממונות וק"ל כשמואל בדיני ולפי דברינו ראוי להורות כרב דמצינו בש"ס בהרבה דוכתי כל דתיקנו רבנן כעין דאו' תיקון כדאי' במס' פסחים דף קט"ז ע"ב ומס' ברכות דף ט"ז ע"ב בתוס' ד"ה אנינות ומס' גיטין דף ס"ו ע"ב סובר רב חסדא כל דתיקנו רבנן כעין דאו' תיקנו ואפי' לר' חנינא מווארדאן במילתא דאית לי' עיקר מן התורה תיקנו כעין דאו' והכא ניהו דאסור לקנות מגזלן אפשר לומר דל"ל עיקר בדאו' מ"מ כיון דאסור הוא משום לפני עור וכו' ושם לפני עור יש לו עיקר מן התורה בכל איסורין היכא דקאי בתרי עברי דנהרא ובע"כ סובר שמואל דלא אמרינן כל דתיקון וכו' אפי' במילתא דאית ליה עיקר מה"ת וכיון שהסוגי' דכל מקום דתיקנו כעין דאו' ראוי להורות כרב ואמאי ס"ל לרוב פוסקים דהלכה כשמואל:

יג] ותו קשה לדברינו דסובר שמואל ספיקא דרבנן אפילו היכא דאיכא רובא לאיסורא אזלינין לקולא מהא דאיתא במס' עירובין דף ס"ד ע"ב מעשה בר' גמליאל שהיה רוכב על החמור והיה ר' אילעי מהלך אחריו מצא גלוסקאין בדרך א"ל אילעי טול גלוסקאין אילו מן הדרך מצא עכו"ם אחד א"ל מבגאי טול גלוסקאין הללו מאילעי וכו' ואי' שם דלמדנו מר' גמליאל שלשה דברים וחד מנהון שהולכין אחר רוב עוברי דרכים וכ' רש"י וז"ל מדלא שרי' לר' אילעי למיכלינהו דאחזיקינהו בחזקת פתן של עכו"ם שרוב עוברי דרכים עכו"ם הן וכ"כ תוס' בד"ה שהולכין דאי הוי ספק השקול היה מותר דספיקא דרבנן לקולא (עיין במהרש"א שם) כיון דאיסור פת של עכו"ם הוא מדרבנן ומ"מ כיון דאיכא רובא לאיסורא אזלינין להחמיר וא"כ תיקשי על שמואל מר' גמליאל והדרא קושי' לדוכתי' מ"ט דשמואל שוב חנני ד' והגיע לידי ס' יש"ש על ב"ק וראיתי שם בפ' הגוזל בתרא סי' י"ח שהעיר בזה וז"ל אתמר גזלן מאימתי מותר לקנות מהם רב אמר כשידוע שהרוב משלו אף שהמיעוט הוא בחזקת גזול לא חיישינן ושמואל אמר אפי' המיעוט בודאי משלו והרוב הוא בחזקת גזול לוקחין כך מסתבר בעיני לפרש דאי מיירי אפילו הרוב בודאי גזול פשיטא דאסור ליקח משום דאזלינין בתר רובא, ומ"מ במיעוט גזול והרוב בודאי משלו נראה דמותר לקנות ממנו ולא שייך כאן כל קבוע כמחצה על מחצה דמי אלא היכי שאיסור ניכר במקומו כמ"ש תוס' ורא"ש ר"פ ג"ה וכן דעת כל האחרונים ואף שמדברי הרמב"ם יראה שלא כדברי שכתב וז"ל ואסור לקנות מן הגזלן ואם המיעוט היה שלו אעפ"י שרוב ממונו גזול מותר להנות ממנו עד שידע בודאי שדבר זה גזול בידו א"כ כל היכי דלא ידע בודאי שהוא גזול שרי בכל ענין מ"מ הנראה בעיני כתבתי עכ"ל, חידש לן רבינו ז"ל דבר חדש מיהו מודה בעצמו שאין כן דעת הרמב"ם וכן מסתימת ש"פ הסוברים כשמואל לא נראה כן והש"ך בח"מ סי' שס"ט ס"ג לא הביא דברי מוהרש"ל ז"ל אף שדרכו להביא בכל מקום משמע דלא ס"ל כוותי' וא"כ עדיין הקו' במ"ע, ונלענ"ד לישב דהנה ראיתי נוסחאות שונות דגירסא שלפנינו בש"ס איתא גזלן מאימתי מותר לקנות ממנו, וברי"ף אי' מאימתי מותר לגבות ממנו ונכתב בצידו בס"א להנות ממנו וברמב"ם בפ"ה מגזילה הי"ח וברא"ש ובפסקי רא"ש ס"ק ל"ד ובטור וש"ע סי' שס"ט ס"ג איתא ליהנות ממנו, והנה ברור שיש הפרש גדול דבלשון להנות ממנו ר"ל אף שעדיין לא קנה וליכא שינוי רשות ועדיין הגזילה ברשות הגזלן והנה הרמב"ם בפ"ה מגזילה בהלכה ג' כתב וז"ל אסור ליהנות בדבר הגזול ואפי' לאחר יאוש והוא שידע בודאי שדבר זה הוא הגזילה עצמה כיצד ידע בודאי שבהמה זו גזילה אסור לרכוב עליה או לחרוש בה גזל בית או שדה אסור לעבור בתוכה או לכנו' בה בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ואם דר בתוכה חייב להעלות שכר לבעלים כדין הדר בחצר חבירו שלא מדעתו יע"ש, וכן קיי"ל בש"ע ח"מ סי' שס"ט ס"ב ויש להבין איזה איסור יש כשנהנה מן הגזלן בלא מחיר דמים דבכה"ג לא שייך הטעם מסייע ידי עוברי עבירה ועובר על לפני עור דזה שייך כשקונה מגנב וגזלן כמ"ש רמב"ם בפ"ו מגזילה ובפ"ה מגניבה ה"א ובש"ע סי' שנ"ו ס"א וסי' שס"ט ס"א שמחזיק ידי עוברי עבירה שאם לא ימצא לוקח לא יגנוב ויגזול ועובר על לאו לפ"ע (ועיין ביש"ש בפ' הגוזל בתרא סי' נ"ח דמשמע קצת שהוא רק איסור דרבנן כיון דלא קאי בתרי עברי נהרא אבל מרמב"ם משמע דעובר על לפ"ע מן התורה וצ"ע) משא"כ כשנהנה מדבר הגזול והנגנב בלי מחיר דמים לגזלן וגנב ליכא כאן מסייע וא"ל דאסור משום איסור גזל שגוזל לבעלים לא מבעי' לפני יאוש סובר ר' חסדא בב"ק דף קי"ב כיון דברשות בעלים קאי זה שאכלו נעשה כגזלן מבעליו ואפי' לאחר יאוש כיון דיאוש כדי ל"ק הרי הוא כגזלן דהא אפי' לעבור בחמה מפני החמה וכיו"ב אסור בדבר דליכא חסרון ממון ובע"כ צריך לומר דהוא רק חומרא דרבנן בעלמא שגדרו גדר שלא יהיה רשאי להנות אפי' בדבר שאין הבעלים מקפידין אטו שלא יהנה מדבר שבעלים ראשונים מקפידין ואיכא איסור גזל וכן דרכם בכל מקום לעשות סייג וגדר שלא יבוא להקל באיסור דאו' והנה הטור סי' שס"ט השיג על רמב"ם שסובר שאסור להנות מדבר הגזול אפי' אחר יאוש וכתב וז"ל ואין נראה כן מהא דאמר שמואל דמ"ד תדע כו' ואי לאו דינא האיך עבדינין ופריך אביי דלמא משום דאייאש מרי' מינייהו אלמא לאחר יאוש שרי יע"ש וכתב בכ"מ שהה"מ מישב קו' זו דרמב"ם סובר דיאוש כדי לא קני לכן אסור להנות והא דפריך אביי משום דאיכא יאוש ושינוי רשות שנמסר לרבים וכן הדין שכל זמן שיש בדבר יאוש ושינוי רשות מותר להנות בו יע"ש (ובע"כ הטור אזיל לשיטתו דסובר יאוש כדי קנה כמו שהעלה יש"ש בפ' מרובה סי' ו' שכן דעתו ורמב"ם אזיל לשיטתו דסובר יאוש כדי לא קנה כמ"ש הה"מ בפרק ה' מגזילה ה"ב ולפ"ז צ"ע על היש"ש שכתב שרמב"ם סובר יאוש כדי קנה דא"כ אמאי אסור להנות לאחר יאוש ועיין ביש"ש בפרק הגוזל בתרא סי' נ"ז וצ"ע) ולכאורה קשה לשיטת הטור שסובר בסי' שס"ח כמ"ש הש"ך שם בס"ק ב' דרא"ש וטור ס"ל בגזלן ישראל סתם גזילה יאוש בעלים, ורב סובר במס' ב"ק דף ס"ז ע"ב דיאוש כדי קני וא"כ אמאי סובר כאן דבעינן שיהיה רוב משלו הא לדידי' אפי' ידוע שגזל אותו חפץ מותר להנות כיון דיאוש כדי קני וסתם גזילה בגזלן ישראל הבעלים מייאשין, וההכרח לדחוק ולומר דמיירי בגזלן עכו"ם מיהו לגירסת הש"ס מאימתי מותר לקנות ממנו אפשר ליישב דמיירי אפי' בגזלן ישראל, דהנה אי מותר לקנות מגזלן לאחר יאוש אי יאוש כדי קני מבואר במרדכי בפ' מרובה סי' ס"ט שכתב וז"ל מסקינן בשמעתין דיאוש לא קנה וה"מ בגניבה דבאיסורא אתי לידי' אבל באבידה דאשכח בתר דמייאש מרי' מיניה כיון דבהתירא אתי לידי קני ביאוש, אבל רב האי גאון כתב בספר המקח שגזלן קנאה ביאוש בעלים ומותר לקנותו ממנו מה שגזל וסמך על האי דפרק הגוזל בתרא נטלו מוכסין חמורו כו' עכ"ל ולכאורה קשה להבין אמאי לאחר יאוש מותר לקנותו ממנו מה בכך דיאוש כדי קני עכ"פ הוי מסייע ידי עוברי עבירה ועובר על לאו לפ"ע כו' כמ"ש בש"ע סי' שנ"ו ס"א דאם לא ימצא לוקח לא יגנוב וצריך לומר דסובר כיון דעיקר הטעם שעל סמך זה יגזול ויגנוב כשידע שימצא קונים וכיון שאסור לקנות עד שמייאש לא הוי כמסייע כיון דלא ברור שיהיה מייאש ואולם אי נימא סתם גזילה בגזלן ישראל הוי יאוש בעלים קשה אמאי מותר לקנות ממנו הא הוי מסייע ומצאתי רש"ל ביש"ש דפ' מרובה סי' ז' הביא דברי רבינו האי וכתב וז"ל ועוד יש לי אילן גדול לסמוך עליו שרה"ג כתב בס' המקח שמותר לקנות מגזלן שקנה ביאוש ומביא ראיה שסובר יאוש כדי קני ואף שבסוף הגוזל ומאכיל מוכח להדי' במשנה וגמרא שאסור לקנות שום דבר מגנב וגזלן וע"כ דמוקי התם דאסור איירי לפני יאוש ואף שסתם גניבה הוי יאוש בעלים מ"מ הוי שלא מדעת דבענין זה איירי התם והוי ישל"מ) אבל היכי דידעו הבעלים ואייאש מותר אלמא דס"ל גזלן קנה ביאוש, ונ"ל אף שמותר לקנות מן הגזלן היכי שכבר קנה ביאוש ואין עליה שם גזילה מ"מ ירא אלקים יפרוש מכיעור כי מאחר שצריך הגנב או הגזלן להחזיר דכל זמן שהגזילה קיימת בידו לא עבדי רבנן תקנה להשבה א"כ מי שקונה ממנו מסייע לעבירה שלא יוכל הגזלן לצאת יד"ח ולקיים השבה מעלייתא וכמ"ש רש"י מפני תקנת השבים שלא יצטרך לטרוח אחר גזילה עצמה ועוד נראה משום ה"ט אסור כמ"ש רמב"ם וטור שקונה ממנו עון גדול שמחזיק ידי עוברי עבירה שגורם לו לגזול ולגנוב פעם אחרת שאם לא ימצא קונה לא יגנוב עוד יע"ש וא"כ לפי דבריו אף אי יאוש כדי קני וגם סתם גזילה בגזלן ישראל הוי יאוש בעלים מ"מ אסור לקנות משום דהוי מסייע ידי עוברי עבירה עיין שו"ת נב"י מהדורא בתרא חלק אהע"ז סי' ע"ז ויש להבין על רה"ג הא שפיר קאמר מוהרש"ל דעכ"פ הוי מסייע ידי עוברי עבירה וצריך לומר דסובר כהחולקים על הטור כמ"ש היש"ש הובא בש"ך סי' שס"ח דאפי' בגזלן ישראל ס"ל לרבנן וכן קיי"ל דסתמא לא מייאש רק בידוע שמיואש א"כ בזה שאסרו לקנות קודם יאוש הועיל דגזלן לא יוכל לסמוך שיהיה לו קונים כ"ז שלא נודע שבעלים היו מייאשים וקודם יאוש אסור ליקח וכן בגניבה כיון דסתם גניבה הוא בלי ידיעת בעלים והוי מסתמא יאוש שלא מדעת דלא מהני כנ"ל וא"כ לפ"ז מוכח דטור ומחבר דס"ל בגזלן ישראל דסתמא הוי יאוש בעלים בע"כ ס"ל דאסור לקנות מגזלן אפי' לאחר יאוש דהוי ויסייע ידי עוברי עבירה ובע"כ צ"ל הטור בסי' שס"ט דחולק על רמב"ם וסובר דמותר להנות לאחר יאוש בע"כ צריך לומר דוקא להנות דליכא משום מסייע ידי עוברי עבירה כיון דהוא בלא מחיר דמים על דעת זה לא יגזול ויגנוב כיון דלא יהיה לו ריוח אבל לקנות אסור מטעם מסייע ידי עוברי עבירה כיון דסבירא להו סתם גזילה בגזלן ישראל הוי יאוש בעלים איכא לעולם משום מסייע כנ"ל, מיהו קשה לפ"ז מ"ש הטור אח"כ מי שהוחזק גזלן אסור להנות ממנו דכל מה שיש לו הוא בחזקת גזילה ואם יש לו דבר שידוע שאינו גזול מותר להנות ממנו כו' מדסתים משמע דמיירי אפי' בגזלן ישראל הא הוא ז"ל סובר דבגזלן ישראל מן הסתם מייאש א"כ אפי' בידוע שאותו דבר הוא גזול מותר להנות דהא חולק על רמב"ם וסובר לאחר יאוש שרי ליהנות כנ"ל וצ"ע, העולה לפי דברינו להנות מן הגזלן קודם יאוש או לאחר יאוש למ"ד יאוש כדי לא קני ליכא איסור לפני עור רק משום איסור גזל כיון שנהנה ואינו משלם לבעלים דמי הנאתו אף שאסרו אפי' בדבר דליכא חסרון ממון מ"מ הוא רק אטו דבר שיש בו חסרון ממון וא"כ לאחר יאוש למ"ד יאוש כדי קני מותר להנות מגזלן לכ"ע אפי' לרמב"ם דרמב"ם דסובר דאסור להנות משום דסובר יאוש כדי ל"ק ואולם לקנות לאחר יאוש אסור כמ"ש היש"ש משום דהוי מסייע ידי עוברי עבירה ולפ"ז יש לישב קו' רש"ל שהקשה מ"ט דשמואל, ונלענ"ד להביא ראיה לשיטת הסוברים כמ"ש הש"ך דאפי' גזלן ישראל מסתמא לא נתייאשו הבעלים דהנה הש"ך הוכיח שם וכן סובר רבא אליבא דשמואל במס' סוכה דף ל' ע"א, והנה רב סובר יאוש כדי קני ויש לומר דכן סובר שמואל דלא מוכח בש"ס דחולק עליו וכן משמע במס' סוכה שם ברש"י דוק ותשכח, והנה בכללי חזקות בכלל חזקה קמייתא הוכחתי די"ל הא דס"ל רבנן סתם גזילה לאו יאוש בעלים לא ר"ל דבודאי לא מייאשו ומידי ספיקא לא נפקא וא"כ לכאורה יש לומר רב ושמואל כ"א אזלו לשיטתם לפמ"ש בפרט א' בשם פליתי דרב סובר דרוב מצד סברא הוא בגדר ודאי ול"מ ס"ס כנגד רוב כיון דרוב הוא כודאי ליכא שום ספק לכן סובר דבעינן שיהיה רוב משלו אבל אם רוב גזול אסור להנות ממנו אף דאיכא ס"ס חדא דלמא אותו חפץ הוא משלו ואת"ל שגזל אותו חפץ דלמא היה מייאש ולאחר יאוש מותר להנות ממנו כיון דיאוש כדי קני וי"מ ל"מ כיון דספק ראשון הוא נגד רוב, ושמואל לשיטתו דסובר רוב מצד סברא הוא ספק וחידוש הוא שחידשה תורה בספק א' ובב' ספיקות קם על סברא חיצונה כמ"ש לעיל שפיר סובר אפי' המיעוט משלו שרי להנות דאיכא ס"ס ספק דלמא לא גזל אותו חפץ ואת"ל שגזל דלמא הוא לאחר יאוש ויאוש כדי קני דאף דסתם גזילה לאו יאוש בעלים מ"מ הוי עכ"פ ספק דספק ראשון אינו סותר הרוב כנ"ל אבל זה אינו דקשה לרב למה בעינן שיהיה רוב משלו אפי' במחצה ע"מ ג"כ מותר להנות ממנו מטעם ס"ס דלמא אותו דבר אינו גזול ואת"ל גזול דלמא נתייאשו הבעלים לכן נראה די"ל דרב ושמואל נחלקו בכוונת רבנן דר' שמעון שנחלקו בב"ק דף ס"ו ובדף קי"ג בעורת של בעל בית דס"ל לרבנן סתם גזילה לאו יאוש בעלים ואיירי בגזלן ישראל כמ"ש הש"ך סי' שס"ח וסובר רב דרבנן סוברים דבודאי אין הבעלים מתייאשים וליכא שום ספק לכן בעינן רוב משלו, ושמואל הבין בכוונת רבנן דעכ"פ הוא ספק לכן סגי אפי' במיעוט משלו כיון דרוב מצד סברא הוא ספק איכא ס"ס וא"ש, והנה רש"ל בסי' נ"ח כתב שלכן רי"ף ורמב"ם סוברים שהלכה כשמואל שגרסו בגמרא אורי ר' יהודא כדברי האומר מיעוט משלו ורבינו חננאל גרי' בהפך יע"ש, ולענ"ד נראה לתוס' אי אפשר לגרו' ר' יהודא דהנה במס' גיטין דף נ"ה ע"א לגי' שלנו משמע דסובר רב יהודה דיאוש כדי קנה ואולם תוס' בד"ה מאי כתבו דסובר דלא קנה כ"א ביאוש ושינוי השם, וא"כ לשיטת תוס' בע"כ אי אפשר לגרוס רב יהודא כיון דיאוש כדי לא קנה לא מהני במה שהמיעוט הוא משלו דהא ליכא ס"ס רק ספק אחד דלמא לא גזל ונגד חד ספק איכא רוב הסותר כיון דרוב הנמצא תחת ידו הוא גזול ועיין בתו' ב"ק דף ס"ו ע"א ד"ה אמר ולפי דברינו לפמ"ש מוהרש"ל דגם לאחר יאוש אף למ"ד יאוש כדי קני אסור לקנות משום מסייע ידי עוברי עבירה בע"כ הגירסא בש"ס מאימתי מותר ליהנות וא"ש ועוד עלה בדעתי לישב קו' מוהרש"ל הנ"ל בטעמא דשמואל דהנה רמ"א כ' בש"ע אהע"ז סי' כ"ח ס"א קידשה בגזל או בגניבת כותי מקודשת דהא אין צריך להחזיר רק משום ק"ה ותמה החמ"ח בס"ק ג' דהא דעת רמב"ם דאסור מדאו' ותי' הב"ש בס"ק ה' דנחית לשיטת רש"י דאסור רק מדרבנן משום ח"ה וכבר נתבאר אי רוב מצד סברא הוא ספק מהני ס"ס נגד רוב ולפ"ד פליתי נחלקו בזה רב ושמואל, וכבר נתבאר הגי' מאימתי מותר ליהנות ממנו וכן נראה ברש"י ד"ה רוב שכתב ונהנין ממנו משמע שכן היה גירסתו ובכה"ג ליכא איסור לפני עור דמסייע ידי עוברי עבירה רק איסור ספק גזל כיון דרוצה להנות בלי מחיר דמים, ונראה דגזלן זה אף דמוחזק מ"מ אינו מוחזק שגוזל רק לישראל דמסתמא גוזל לכולם, וכיון דגזלן עצמו א"צ להחזיר בגזילת כותי רק משום ק"ה בודאי הנהנה ממנו א"צ לשלם רק משום ק"ה ובכה"ג ליכא ח"ה כיון דיכול לומר דנהנה משל גזלן וא"כ א"ש רב לשיטתו בעינן שיהיה רוב משלו דאם רוב גזול אסור להנות משום איסור גזל דליכא ס"ס דספק דלמא הוא משלו סותר לרוב וכיון דרוב הוא בגדר ודאי לא נחשב לספק, ושמואל לשיטתו שפיר סובר אפי' במיעוט משלו מותר להנות מטעם ס"ס דלמא אותו דבר לא היתה גזול ואת"ל שנהנה מדבר הגזול דלמא היה של כותי ואף דספק ראשון סותר הרוב מ"מ מהני לאצטרופי לספק ב' כיון רוב מצד סברא הוא ספק וא"ש, ואולם לרמב"ם דגזל כותי אסור מדא ו' נסתר תי' זה וגם גוף דברינו הנ"ל הוא דרך פלפול, ועוד נלענ"ד ליישב לפי מאי דאי' במס' ב"ק דף צ"ד ע"ב במוחזק לגזלן אין מקבלין ממנו כשמחזיר מדעתו כדי שלא ננעל ממנו התשובה וי"ל דהכא מיירי ששב מדעתו וע"ע היה כל עסקו בגזלנות לכן סובר רב משום נ"ד התשובה ומכ"א תיקנו שמותר כשרוב משלו ושמואל סובר אפי' מיעוט משלו מותר משום נ"ד התשובה ומשום כ"ח וכמו שעקרו הדין תורה שלא לקבל מגזלן אף להפסיד ממון הנגזל מ"מ יש כח בידו לעשות בשב וא"ת כמו כן יש כח בידו אפי' בקום ועשה אפי' באיסור דרבנן וכ"ש בדבר שיש סמך גדול משום נ"ד התשובה ואפי' כשמיעוט משלו וא"ש:

תוכן העניינים

שערי תורה חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה