אור ברסלב
שערי תורה חלק ג כלל ז › פרט י

שערי תורה חלק ג· רבי בנימין וולף לב

כלל ז · פרט י

פרט ט

יבואר ראיה להסוברים באיסור שאינן ניכר לא הוי קבוע:

לב) גרסי' במס' פסחים דף מ' ע"ב האי ארבא דטבעי בחישתא שרי' רבא לזבוני לעכו"ם איתבי' רבה בר לואי לרבא בגד שאב בו כלאים ה"ז לא ימכרנו לעכו"ם ולא יעשנו מרדעת לחמור אבל עושה אותן תכריכין למת לעכו"ם מ"ט לא משום דהדר ומזבין לישראל הדר אמר רבא ליזבונינה קבא קבא לישראל כי היכי דכליא קמי' פסחא יע"ש והתמי' מבוארת האיך נעלם מרבא חשש זה שמא יחזור וימכור לישראל ונלענ"ד לתרץ דהנה כבר נתבאר בפרט א' ג' שיטות היכי דאין איסור ניכר בחביות אי הוי קבוע וראיתי בשו"ת צ"צ סי' ל"ג שנמשך אחר דברי הב"ח ז"ל שסובר אפי' היכי שאין איסור ניכר הוי קבוע דאו ששאלו אותו בקמח של חיטין הניקח מעכו"ם אם צריך ביעור קודם פסח שי"א שהיו מכבסים קודם הטחינה, והעלה להלכה כך (א) אם ידוע שקצת מוכרי הקמח מכבסים החיטים קודם הטחינה בודאי אם רבים מכבסים יש לנו להחזיק לסתם קמח הניקח מהם לחמץ גמור דאזלינן בתר רובא דנתכבסו קודם הטחינה (ב) אפי' היכי דרק מיעוטא מכבסים כיון שידוע בודאי שבמיעוט עכו"ם יש חמץ הוי קבוע ואסור ליקח מהם בין לוקח מהם מביתם כמו בט' חניות כו' ואפילו בנושאין מבתיהם לישראל או שלא במקום קביעותן לא אמרינן כל דפריש מרובא קפריש גזירה שמא יקח מן הקבוע כיון דלא ידעינן מי מוכר מכובסים בכה"ג גזרינן כדאי' בתוס' חולין דף צ"ה ובטוש"ע יו"ד סי' ק"י דל"ד לט' חניות כו' כיון דאיסור ניכר במקומו לא יקיל דאטו ברשיע עסקינן ואף דל"ד לט' חניות דאיסור ניכר והכא אין איסור ניכר שחניות אין ידועים מי מוכר קמח המוכבס, מ"מ המעיין בטור סי' ק"ו מ"ש על רשב"א וב"י ופרישה וב"ח יראה דגם זה קבוע אם ידוע שבאחת מחניות מוכרת בשר טריפה ותשעה בשר שחיטה אלא שאינו ידוע איזה חניות מזכרת טריפה כגון שבכל אחת מחניות שחטו פרה אחת ונתערבו הריאות ואח"כ נמצאת טריפה בריאה אחת הרי ודאי שבאחת מעשרה חניות יש בי טריפות רק שאינו ידוע איזו מהם יש להם דין קבוע ואסור ליקח מהם דהוי כמע"מ ואפי' כשפירש אסור דחיישינן שמא יקח מקבוע כיון דאין איסור ניכר במקומו וכדמפורש התם דוקא כשפירש אחר שנודע התערובת אבל קודם שנודע התערובת מותר וה"ה כשידוע שמקצתן אפי' מיעוטי' מכבסים אסור לאכול אותו קמח בפסח אפי' בשעת הדחק דהאיסור הוי קבוע והדין כך אם קנו מנושאין מבתיהן לישראל או שלא במקום קביעותן וכשקנה לא היה יודע בבירור שמקצתן מכבסין רק עכשיו נודע האמת הרי פירש קודם שנודע התערובת ושרי לאכול בפסח דכל דפריש מרובא קפריש ואם כשקנו כבר ידוע שמקצתן מכבסין אסור לאכול בפסח אפי' בשעת הדחק ולא מהני האי דפריש משום דחיישינן שמא יקח מקבוע אבל לקנות מבתיהן אפי' בשעת הדחק אסור לקנות מדאו' כשידוע שמקצתן מכבסין משום דהוי קבוע עכ"ד והובא בקצרה בחק יעקב סי' תנ"ג ס"ק ט"ז וע' במג"א שם סק"ח וע' ביו"ד סי ק"י ס"ה ובש"ך ס"ק ל"ג מבואר דסובר דהוי קבוע דאו', כבר נתבאר דגם ר"ן במס' ביצה דף ז' סובר דהיכי דאין איסור ניכר הוי קבוע אך לא נתבאר אי הוי קבוע דאו' מיהו מאי דמתיר שם ליקח בצים מעכו"ם ביו"ט כשהולך לבית ישראל, לכאורה קשה אמאי ל"ח שמא יקח מן הקבוע ואפ"ל דסובר כיון דמוקצה דרבנן לא גזרו רק באיסור דאו' כמו בטריפות דאו' וכיו"ב כתב הטו"ז ביו"ד סי' קי"ד ס"ק י"ז וע' בפר"ח א"ח סי' תס"ז ס"ק ז' ויותר נראה דר"ן סובר כשאלתות המובא בתוס' ורא"ש בחולין בפירש ממילא ל"ג שמא יקח מקבוע וכן נראה דעתו שם, והנה הצ"צ נמשך לדעת הב"ח וכבר נתבאר דרבו החולקים:

לג) ולכאורה קשה לפי הנחה הנ"ל על רבא אף אם לא ידע מברייתא דבגד ולא חושש שמא יחזור וימכרנו לישראל והיה סובר דהוא חשש רחוק שאותו דבר ימכרנו לישראל מ"מ מסברא ג"כ ראוי לאסור ולמכור לעכו"ם כיון דמשמע דהיה זמן קודם פסח מדאמר אח"כ כי היכי דכלי' קמי' פסחא, דהנה כבר נתבאר דעת ב"ח וש"ך וצ"צ דקבוע דאו' הוי אפי' אין איסור ניכר כגון עשר חניות מוכרין בשר ונמצא טריפה באחד מחניות ואינו ידוע הוי קבוע וכמע"מ ואסור ליקח מכולם ואפי' פי' ממילא אסור גזירה שמא יקח מקבוע כמו שאמר רבא בעצמו במס' זבחים דף ע"ג ע"ב ודעת רוב קמאי הנ"ל אפי' בפירש ממילא אסור וא"כ בהאי ארבא כשימכור חיטין הללו לעכו"ם אחד כיון שדרך לקנות מעכו"ם חיטין לצורך פסח וע"י שיתחזק חיטין חמוצים הללו לא יוכל שום ישראל לקנות מעכו"ם חיטין כיון שהקונה חיטין לצורך הסח לא ידע מי הוא המוכר חיטין חמוצים לא יכול לקנות חיטין משום עכו"ם דהוי קבוע וכיון דדרך ג"כ לילך לבתיהם לקנות הוי קבוע, וא"כ קשה על רבא אף דלא חש להך חששא שמא דוקא אותו עכו"ם ימכור לישראל דהוא חששא רחוקה כיון דרוב עכו"ם מוכרים חיטין שאינם חמוצים דסתם חיטין הם בחזקת היתר כדאי' בטוש"ע סי' תס"ז מ"מ הו"ל לחוש לחשש הלז שעל ידי זה יהיה אסור ליקח חיטין משום עכו"ם כיון דתורה אמרה דהוי קבוע וספיקא דאו' לחומרא מדאו' וא"כ הוי כאילו הי' מחצה מוכרין חיטין חמוצין ומחצה כשרים ואף דמצד סברא הוא רוב וקבוע הוי חידוש, מ"מ לפמ"ש בשו"ת צ"צ סי' מ"ט בספק איסורא אף שנודע אח"כ שמותר מ"מ עשה איסור מתחילה ואסור לגרום לעשות יע"ש וא"כ אף אם ישראל יקנה חיטין מעכו"ם המוכרים חיטין שאינם חמוצים. מ"מ עשה איסור כיון דאיכא ספק על פי דין תורה דסד"א מדאו' לחומרא דמדינא הוי כמע"מ ואפי' לרמב"ם דסד"א מדאו' לקולא מ"מ באיקבע איסורא מודה כמ"ש מוהרי"ט ופר"ח בסי' ק"י כיון דחייב אשם תלוי בחתיכה מב"ח וכיון דקבוע הוי כמע"מ א"כ הוי איקבע איסורא בודאי, ואיסור זה יהיה בודאי דדרך לקנות חיטין לצורך פסח מעכו"ם ואף אמנם אם באמת קנה ממוכר חיטין כשרים לא עשה איסור מ"מ פשוט שאסור הקונה מדאו' ליקח ולאכול מחיטי עכו"ם והוא באיסור א"ת כמו בחתיכה מב"ח ואכל אחת מהם חייב א"ת ועושה איסור כשאוכל בשוגג אפי' נתברר אח"כ שאכל שומן בודאי אסור להושיט לו אחד מב' חתיכות הללו כדי לאכול ועובר על לאו לפ"ע כו' ואף אם יתוודע אח"כ שאכל שומן מ"מ מתח לה עשה איסור ואסור לגרום לחבירו שיאכל ספק איסור דאו'. וא"כ ה"ה עובר על לפני עיור דאסור לגרום לחבירו שיאכל בפסח ספק חמץ כיון דתורה אמרה דהוי קבוע ועל ידי זה שימכור חיטין חמוצין לעכו"ם הוי קבוע, ולכאורה יש לומר דלא הוי קביע רק בט' חניות מוכרת בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה שידוע באותו זמן שלקח היה עדיין בשר נבילה במקולין א"כ אתחזק איסורא משא"כ הכא אולי כבר מכר העכו"ם לאותן חיטין חמוצין ואינם עוד בעולם וכן איתא בחולין דף צ"ה ע"א ללישנא בתרא שאני הכא דאיתחזק איסורא וכתבו תוס' ד"ה טעמא דהוחזק שיש איסור במקולין אבל זה אינו דבממ"נ אם נימא שמכר אותן חיטין החמוצים לרובא דעלמא שהן עכו"ם א"כ קנו גם עכו"ם לאותן חיטין ולא יוכל שום ישראל לקנות חיטין משום עכו"ם דלמא הם אותן חיטין החמוצים דהוי קבוע וכמע"מ, ואם מכר לישראל פשיטא דאיכא חשש שאותו ישראל יאכל בפסח, מיהו אכתי יש לומר דבכה"ג לא הוי קבוע כיון דקבוע חידוש הוא בעינן שיהי' ידוע דבאותו זמן איכא וודאי איסור משא"כ הכא אולי אותו עכו"ם מכר קבא קודם פסח לעכו"ם או לישראל והם יאכלהו קודם פסח, מיהו באמת זה אינו ואכתי הדק"ל דהנה קיי"ל בכ"מ היכי דיש ספק מוקמינן הדבר בחזקה קמייתא וכיון שיש ספק אם נמכר או לא נמכר ראוי לומר מסתמא עדיין לא נעשה מעשה וכעין שכתב רשב"א דספק התלי' במעשה לא הוי ספק ואף דמשמע במס' חולין דף ט' ע"ב להמעיין ברשב"א שם דל"ל לרבא האי סברא וכמו כן במס' בכורות דף כ' ע"א ל"ל סברת רבינא דרובא התלי' במעשה לא הוי רוב מ"מ רבא דאית לי' במס' כתובת דף ע"ה חזקה כאן נמצא וכאן הי' ה"ה דאמרינן כאן הי' וכאן נמצא ולא אמרינן שיצא הדבר מרשות מרא קמא וא"כ כשיקנה עכו"ם הני חיטין ויהי' לנו ספק אם כבר מכרן קבא קבא ראוי לומר מחמת חזקה דהוא כודאי דמסתמא עדיין הם באותו רשות ולא מכרן א"כ יהיה מוחזק שאיכא בודאי איסור אצל עכו"ם הקונה וכיון שלא נודע מי קנה אזי עפ"י דין אסור לקנות מכל עכו"ם מטעם קבוע דהוי כמע"מ, וביותר קשה לפמ"ש הפלתי בסי' ק"י סס"ק י"א אפי' להסוברים דלא הוי קבוע היכי שאין איסור ניכר מ"מ היכי דבע"כ אחד בעולם יודע באיסור אף שאינו לפנינו ולדידן לא ניכר האיסור הוי קבוע כיון דעכ"פ ישראל א' יודע וא"כ קו' זו הוא לכל הפוסקים מיהו דבריו תמוהין כמ"ש בס' חוות דעת יע"ש, ואולם להסוברים אפי' היכי שאין איסור ניכר הוי קבוע קשה:

לד) ולכאורה עלה בדעתי לתרץ דהנה דעת רבינו אפרים כמ"ש מג"א בסי' תס"ז ס"ק ב' בשמו בהאי ארבא דחיטי כיון שלא נתבקע החיטין לא הוי ודאי חמוצים רק הוא חשש חימוץ ואף דנראה דהוי ספיקא דאו' אם נתחמץ (ומה שהבין בס' פרי מגדים דהוא מדרבנן כתבתי במ"א דאין דבריו מוכרחין ובטור לא משמע כן) מ"מ הוי רק ספק וא"כ יש להביא ראי' לשיטת הש"ע ביו"ד סי' ק"י ס"ד שכתב שם ברוב חניות מוכרת בשר שחיטה ומיעוט מוכרת בשר נבילה ולקח מאחת מהן וא"י מאיזה מהן לקח ונתערבה באחרות ואינו ניכרת בטילה ברוב משום ס"ס וכתב הש"ך ס"ק כ"ב שהב"ח השיג על פסק זה דרשב"א לא קאמר רק היכי דספק ראשון אסור רק מדרבנן אבל לא בלקח מקביעות דספק ראשון אסור מן התורה והוי כספק טריפה שנתערב דאסור התערובת, וכתב הש"ך לתרץ כיון דקבוע הוי חידוש כמ"ש ר"ן דבכל דוכתי אזלינן בתר רובא ואין לך בו אלא חידושו כל שהוא בפני עצמו ולא כשנתערב אח"כ יע"ש, ולכאורה יש להסתפק לדברי הש"ע וש"ך לשיטת ר"ת דסובר דספק אחד בגופו וספק אחד בתערובת הוי ס"ס כמ"ש תוס' במס' ביצה דף ב' ע"ב ד"ה אחרות דפי' דנתערבה קאי על איסור עצמו. ואולם ר"ת לא קאמר רק ברוב ולא כשתערובת שני הוא חד בחד כמ"ש טו"ז ופר"ח בסי' ק"י וא"כ יש להסתפק היכי דספק ראשון הי' בגופו ושני ע"י קבוע אי מהני דיש לומר דל"ד לספק ב' בתערובת דאיכא רוב משא"כ קבוע דהוה כמע"מ וכתערובת חד בחד. אמנם נראה מצד סברא לפמ"ש הש"ך דקבוע הוי חידוש ואין ך בו אלא חידושו בספק א' ולא בס"ס ה"ה הוי רובא דלא אסרה תורה רק ודאי קבוע ולא ספק קבוע וא"כ ל"ק קו' הנ"ל דשפיר יהי' מותר לקנות מעכו"ם המוכרים חיטין מטעם ס"ס חדא שמא אינו חמץ כלל ואת"ל נתחמצו אולי קונה מרוב עכו"ם שמוכרים חיטין שאינן חמוצים וא"ש אבל ז"א חדא דרוב פוסקים חולקים על ר"ת וגם בהאי דינא דש"ך רבו החולקים כמ"ש האחרונים ז"ל וא"כ הדק"ל, ועוד עלה בדעתי ליישב קו' הנ"ל לפמש"ל בשם הר"ן ושו"ת צ"צ היכי דעכו"ם באין עם החיטין למכור בשוק מדאו' מותר ליקח מהם רק דגזרינן שמא יקחו מקבוע שילכו לביתם ומבואר בשו"ת הרא"ש הובא בב"י סי' ק"י ובש"ע וש"ך שם מה שלקחו קודם שנודע התערובת ע"י פירש לא גזרינן שמא יקח מקבוע דלא אשכחן חשש שמא יקח מקבוע קודם שנולד הספק וא"כ יש לומר טעמא דרבא לכן מותר למכור לעכו"ם דלא יהוי ודאי לפני עיור דאיכא ס"ס אם יבואו לידי איסור חדא אולי אינו חמץ כלל ואת"ל דהוי חמץ אולי ימכרו העכו"ם בשוק קודם שנולד הספק דאז אמרינן כל דפריש מרובא קפריש מיהו אכתי קשה לשיטת שאר פוסקים שס"ל דהוי ודאי חמץ כמ"ש בהגהות מיימוני וא"כ הדק"ל:

לה) ולכאורה יש לישב קו' הנ"ל דהנה עיקר סברא שכתבתי לעיל אף שנתברר אח"כ שהדבר מותר מ"מ כשאוכל בעודו ספק עושה איסור דאו' נובע משו"ת צ"צ סימן מ"ט שהקשה לו חתנו הגאון בעל עה"ג זצ"ל עמ"ש רשב"א הובא בטוש"ע יו"ד סי' ק"ב ס"ג דלא אמרינן דשיל"מ לא בטיל רק כשהתיר עתיד לבוא עכ"פ או אם ההיתר בידו לעשות בלי הפסד אבל דבר שאינו בידו ואינו ודאי שיבוא ההיתר אינו בדין דשיל"מ לפיכך ביצה של ספק טריפה שנתערבה באחרות אינו בדין דשיל"מ לפי שאין המתיר בודאי ואינו בידו מי דחקו לתלות הטעם משום זה הא בלא"ה ל"ש דשיל"מ דהא עיקר איסור זה. אינו אלא משום ספק טריפה ואם תחי' התרנגולת י"ב חודש או תטעון ביצים הרי מעיקרא לא הי' טריפה והיא מותרת למפרע א"כ למה לא תתבטל התערובת קודם שנודע התירא דבממ"נ אם תמות תוך י"ב חודש והיא טריפה הרי נתבטל האיסור ואם תחי' יב"ח הרי הביצה מותרת אפי' בלא תערובת ול"ד לביצה שנולדה ביו"ט דלא נתבטלה משום דמיקרי דשיל"מ דהיא אסורה משום נולד ולאיסור נולד אם יאכלנה היום לא ימצא היתר ולערב תהי' מותרת משא"כ ביצת ספק טריפה בממ"נ מותרת, ותי' לו בס' צ"ג הנ"ל וז"ל לא כמו שעלה על דעתך אם תחי' התרנגולת יב"ח או תטעון ביצים תהי' מותרת למפרע והאוכל ביצתה תחילה קודם שנודע התירא לא עביד איסורא דז"א דאפי' התרנגולת כשירה מ"מ האי דאכל ביצתה בעוד שהי' ספק איסורא קודם שנודע התירא עביד איסור אף שנתברר לו שלא הי' טריפה מעיקרא ואילו הי' שתי חתיכות דאיקבע איסורא חייב א"ת ולא אמרינן דלמא שומן אכל ומייתי חולין לעזרה דזה עצמו איסור שאכל ספק איסור וע"ז חייבה תורה קרבן אפי' נתברר אח"כ שאכל שומן לא אמרינן למפרע שהביא חולין לעזרה דכיון שעבד איסורא שאכל ספק איסורא ובכה"ג באוכל ביצה ספק טריפ' אע"ג דפטור מא"ת כיון דלא איקבע איסורא מ"מ איסור הוי לגבי' שהרי אסרינן לי' למיכל מספק כיון דהוי ספיקא דאור' עביד איסורא והא דפטור מא"ת משום גזה"כ דבעינן איקבע איסורא וא"כ אף דנמצא אח"כ כשירה לא פקע שם איסורא מיני' וכעין זה איתא במס' קדושין אשה הפירה וד' יסלח לה באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והופר לה והיא לא ידעה שהפיר לה צריכה כפרה וכה"ג טובא בש"ס הרי אף דלא עבדה איסורא מ"מ כיון שהיא לא ידעה ההיתר צריכה כפרה, וא"כ ל"ק דשפיר כתב רשב"א הטעם הנ"ל דסד"א דהוי דשיל"מ כיון דאפשר שתטעון בצים או תחי' יב"ח תהי' מותרת לגמרי למה יאכלנה היום שהוא בספק איסורא והאי איסורא דעביד השתא לא יופקע מיני' אפי' כשנמצא התרנגולת אח"כ כשירה מעיקרא ימתין עד שתהי' מותרת לגמרי ודומה ממש לביצה שנולדה ביו"ט קמ"ל דלא הוי דשיל"מ משום דלא הוי רק ספק היתר עכ"ד. וא"כ יש לומר דוקא היכי שהאוכל יודע שיש ספק איסורא דומה להפרה הנ"ל משא"כ הכא דעיקר החשש הוא שלא יהי' מפורסם שאיכא חיטים חמוצים אצל עכו"ם דזהו עיקר חשש שמא יחזור וימכרנו לישראל, וא"כ מי שיקנה באמת מעכו"ם המוכרין חיטין שאינן חמוצין לא עביד איסור' דהא לא כיוון לאכול ספק איסורא ובע"כ החשש אולי יקנה מאותו עכו"ם שקנה מבעל ארבא חשש הלז לא חשש רבא דהוא חשש רחוק דיותר מסתבר שיקנו מרוב עכו"ם שמוכרים חיטין שאינן חמוצין ואף דלענין קבוע הוא גזה"כ דהוי כמע"מ מ"מ כיון דמצד סברא איכא רובא יותר מסתבר שיקנה הקונה מרוב עכו"ם משניחוש שיקנה מעכו"ם זה דוקא וא"ש. מיהו באמת תי' זה ליתא דסוף סוף כיון שתורה אמרה דהוי קבוע ול"מ הרוב אזי מי שקנה כשלא ידע אם קנה חיטין כשרים עושה ספק איסור אף שהוא שוגג שלא ידע מ"מ עבר עבירה בשוגג וא"כ המוכר לעכו"ם מכשיל לישראל הקונה לעבור בשוגג אע"כ דרבא סובר דלא הוי קבוע כלל וא"ש:

לו) לפ"ז יש לישב הסוגי' דהנה במג"א בסי' תס"ז ס"א כתב על האי דין שכתב בש"ע דגן שנטבע בנהר כשם שאסור לאכלו כך אסור לקיימו אלא מוכרי לישראל ומודיעו כדי שיאכלנו קודם פסח, כתב וז"ל אבל אין סומכין על הכרזה יע"ש. ומקורו משלטי גבורים במס' ע"ז דף ס"ה ע"ב שכתב וז"ל וגבי חיטין שנפלו עליהן יין נסך אין מועיל להם הכרזה שיכריזו עליו נטבעו חיטין ביין כמו בבשר בפרק ג"ה דף צ"ה דמועיל הכרזה וכן גבי חיטין לענין פסח אינו מועיל הכרזה והטעם כי אינו ניכר בחיטין אם נפלו במים או לא, וליכא למימר בחיטין שביום הכרזה אסור ליקח מעכו"ם ושאר ימים יהי' מותר כמו בבשר דהיינו טעמא דבבשר ניכר אם היא בת יומא או לאו (עיין בר"ן חולין שם) ומיום הכרזה ואילך ליכא למיחש אם זה הוא בשר טריפה שהכריזו עליו אתמול אבל בחיטין ליכא להאי טעמא ובכל יום ויום איכא למיחש שמא חיטין הללו הם מאותן שנטבעו במים הלכך כיון שחיטין הם הדברי' הניקחין מעכו"ם כשאירע בהן איסור אסור למוכרן אותם משום חשש תקלה ואין תקנה למכור ע"י הכרזה כמו בשר אפי' מקום קטן וידוע לכל של פלוני נטבעו במים אסור למכור אותן לעכו"ם משום תקלה ואין תקנה למכור ע"י הכרזה דלעולם איכא למיחש לתקלה וה"ה לכל הדברי' הנקנים מעכו"ם כשהן אסורין ל"ל תקנתא למוכרה לעכו"ם ע"י הכרזה עכ"ל ולא נזכר במג"א חולק על זה. ואולם בספר פרי מגדים מרמז שנראה שר"ן חולק על זה דמבואר בתשו' הר"ן הובא בדרכי משה סי' תנ"ג ס"ק ג' ובבית יוסף סי' תס"ז שכתב על חיטין מבוקעים והי' בתוכן חיטין שאינן מבוקעין דאסור לטוחנם דהוי כמבטל איסור לכתחילה ומותר למוכרן לעכו"ם ולא חיישינן שמא יחזור וימכרנו לישראל הואיל ואיסורם ניכר ונתפרסם בעריהם יע"ש, משמע מטעם פרסום סגי וה"ה הכרזה ואפשר לומר דמותר בצירוף הטעם כיון דחיטין מבוקעת ניכרן לא יקנה הישראל. (מיהו קשה דר"ן סותר א"ע למ"ש בחי' לפסחים דף מ' דיש לחוש שמא יטחון העכו"ם ולא יהי' ניכר האיסור וצ"ע) העולה דדעת שלטי גיבורים ומג"א דלא מהני הכרזה, ועיין בס' מקור חיים שם ס"ק ב'. ולכאורה קשה לש"ג ומג"א אמאי לא מותר למכור כל החיטין לעכו"ם א' ע"י הכרזה שנמכר חיטין חמוצים לעכו"ם פלוני וכיון שלא ניכר חיטין חמוצים בודאי לא יקנה שום ישראל מאותו עכו"ם כיון דאי אפשר להכיר חיטין כנ"ל ול"ד לבשר דסתם ישראל הוא בחזקת כשרות (דאם ניחוש לרשיע מה מהני כשמודיעו) ויהי' מותר ליקח חיטין משאר כותי' המוכרים חיטין ונסתר חשש שכתב ש"ג כנ"ל, וצריך לומר דס"ל דמ"מ יצמיח מכשול דאולי ימכור אותו עכו"ם לעכו"ם אחרים המוכרין חיטין וכיון שהכרח לקנות חיטין מעכו"ם לצורך פסח אכתי יצמיח מכשול ובע"כ יהי' אסור ליקח שום חיטין מעכו"ם וזה הוא דבר שאי אפשר לציבור לעמוד בו, ולפ"ז בע"כ צ"ל דלא כמש"ל דאמרינן דמסתמא יהי' נשאר ברשותו וכמו דאמרינן כ"נ וכ"ה כמו כן אמרינן כאן הי' וכאן נמצא דשאני הני מילי דדרכם למכור ולהוציאו מרשות לרשות דכיון דדרך עכו"ם הקונה חיטין הרבה לא יקנה לצרכו כ"א למכור אם לא ימצא ישראלים קונים לצורך פסח כיון שהוכרז בע"כ ימכור לעכו"ם אחרים סוחרי חיטין ולא יוכל שום ישראל לקנות חיטין אפי' מעכו"ם ממרחקים כי אולי מכר להם זולת באופן רחוק והוא פסידא רבא לכן אי אפשר לתקן ע"י הכרזה:

לז) לפ"ז יש לומר הא דהתיר רבא למכור לעכו"ם בב"א ולא חשש למתני' בחולין בשולח ירך וכו' דחיישינן שיחזור וימכור לישראל, ההיתר הי' ע"י הכרזה שנמכר לעכו"ם פלוני חיטין חמוצין ואי משום חשש שיחזור וימכור עכו"ם זה לעכו"ם אחרים יש לומר דסובר היכי דאין האיסור ניכר כגון עשרה חניות ואחת מוכרת בשר טריפה ולא ניכר האיסור לא הוי קבוע כלל כשיטת הר"ש מקינון וכמ"ש פר"ח בסי' ק"י וא"כ כשימכור עכו"ם זה לעכו"ם אחר לא יהי' ניכר האיסור אפי' לישראל בעל הארבא ויהי' מותרים הישראלים לקנות חיטין מעכו"ם משום דאזלינן בתר רובא וכל דפריש מרובא קפריש דמסתמא יקנו מרוב המוכרים חיטין כשרים דסתם חיטין הם בחזקת שאינן חמוצין כמ"ש בטוש"ע סי' תס"ז ולא חייש לחשש רחוק שיקנו דוקא מן אותו עכו"ם שקנה החיטין חמוצים מישראל בעל הארבא ואפי אם ימכור העכו"ם הלז להרבה עכו"ם הם מיעוטא נגד רוב עכו"ם שמוכרין חיטין שאינן חמוצין וא"כ לא יצמיח מכשול על ידי ישראל בעל הארבא כיון דמדינא מותר, ואולם לכאורה הוי כמבטל איסור לכתחילה כמ"ש אחרונים ז"ל דכמו שאין רשאי להתיר האיסור ע"י ביטול ברובא ה"ה אין לגרום לסמוך ע"י ביטול דהיינו שנימא כל דפריש מרובא קפריש, מיהו כתבתי במ"א דיש לחלק ולומר כעין שמחלק הר"ן במס' ביצה דף ז' הובא במשנה למלך בפ"ז ממעילה דדוקא היכי דאתחזק איסורא דשיל"מ לא בטיל משום דעד שתאכלנו באיסור תאכל בהיתר כיון שהאיסור מעורב אבל בכל דפריש מרובא קפריש מקויינין אפי' בדשיל"מ כדאי' ביו"ד סי' י"ו באותו ואת בנו דאמרינן כל דפריש מרובא קפריש וליכא שום איסור כלל כמו כן יש לומר בכוונת רבא דזה לא נתבטל איסור כיון דאמרינן כל דפריש מרובא קפריש ואפשר דתלי' במחלוקת תוס' עם הרא"ש הובא בשיטה מקובצת במס' ב"מ דף ו' לתוס' מצד סברא רוב הוא בגדר ודאי שפיר יש לומר סברא זו, אבל לרא"ש שם מצד סברא הוא ספק ואפי' האי כל דפריש כו' רק גזה"כ הוא שיהי' לו דין ודאי ראוי לומר לכתחילה אין לגרום לסמוך על האי רובא דכל דפריש כיון כיון דמצד סברא הוא בגדר ספק ואף דתורה התירה הא גם בביטול איסור המעורב התירה תורה ומ"מ אין מבטלין איסור לכתחילה ולדעת קצת קמאי ז"ל הוא דאו', ואולם רבא יש לומר דסובר רוב מצד סברא הוא בגדר ודאי ושפיר הורה דעל ידי הכרזה לא יצמיח שום מכשול, לפ"ז מוכח כשיטת הר"ש מקינון דהיכי שאין איסור ניכר לא הוי קבוע כלל, דלשיטת ב"ח וש"ך וצ"צ דס"ל דהוי קבוע דאו' אף כשאין איסור ניכר הדק"ל על רבא אמאי סובר רבא דמהני הכרזה הא מ"מ יצמיח מכשול דמאיזה עכו"ם שיקנה ישראל חיטין לצורך פסח יעשה איסור, דאף דהוא סובר דל"ח שיקנה דוקא מאותו עכו"ם שקנה חיטין חמוצים וגם דמסתבר שקנה מרוב מ"מ כיון שיהי הכרזה שעכו"ם פלוני קנה חיטין חמוצין, וכיון שיכריזו לא יקנה ישראלים ממנו, וכיון שדרך הוא למכור חיטי כי בודאי לא קנה העכו"ם הרבה חיטין לצרכו וכשלא יקנו ישראל ממנו ימכור לעכו"ם אחרים יהי' אסור לקנות חיטין משום עכו"ם אף דהרבה מוכרין חיטין שאינן חמוצים משום דהוי קבוע דהוה כמע"מ וכיון שהקונה ידע מספק איסור וע"י הכרזה יתברר להקונ' שיש איסור מחיטין חמוצים אצל קצת עכו"ם אף שלא ידע מי מוכר חיטין חמוצים הוי קבוע בכה"ג אסור לקנות מקבוע והוא באיסור א"ת אפי' כשיתוודע אח"כ שהי' היתר וכמ"ש בשו"ת צ"צ הנ"ל דדמי ממש להתם כיון דע"י הכרזה נודע שיש ספק איסור ואכתי איכא מכשול ואדרבא הכרזה מיגרע גרע דלולי הכרזה לא ידע הקונה שיש ספק איסור והוא שוגג גמור כנ"ל משא"כ ע"י הכרזה אע"כ כשיטת פוסקים הנ"ל דלא הוי קבוע (ואפשר אפי' לפוסקים דהוי קבוע דרבנן ג"כ ניחא לרמב"ם המובא במוהרי"ט ופר"ח דאיסור בחמץ זה הוא דרבנן והוי תרי דרבנן ולא גזרו כולי האי וצ"ע בזה) וא"כ א"ש שיטת רבא ודוק:

לח) ואולם צריך ביאור קו' רבה, ונלענ"ד לישב דהנה גי' רי"ף ורא"ש ור"ן ובעל העיטור וטור בסי' תס"ז שגרסו בגמ' קבא קבא לישראל ומבואר בטור שם שקבא קבא לישראל מותר אפי' בלא הודיעו שהן חמוצין ובהודיעו אפי' טובא מותר למכור לישראל, וכתב הב"ח שמצא למוהרש"ל שתמה על העיטור וטור שמסכים שמותר למכור קבא קבא לישראל אפי' לא הודיעו וז"ל תימא וכי נאלמה שפתינו מלומר לשואל שהוא חמץ כדי שיזהר בו ולמה לנו לסמוך על היתר שיכלה קודם פסח שלא לצורך מאחר שנוכל להודיעו, ע"כ נראה דמיירי בהודיעו ואפ"ה לא ימכור יותר ממה שיכלה קודם פסח דשמא ישכח ויבוא לידי מכשול עכ"ד רש"ל ונראה לי סעד לדבריו מדאמרינן הדר אמר רבא נזבנינהו קבא קבא לישראל דכיון דהדר בי' ואמר דלא ליזבננהו אלא קבא קבא למה לי' למיהדר נמי ממאי דאמר מעיקרא דלזבינהו לעכו"ם דהא בקבא קבא ליכא למיחש דהדר ומזבין לישראל. א"ו דהדר בי' רבא מתרתי דמעיקרא הוי אמר דלזבנינהו לעכו"ם אע"ג דלא שייך בעכו"ם הודעה ולא הוי חייש דלמא הדר ומזבין לישראל, ותו הוי אמר אפי' לישראל נמי שרי בהודעה אלא רבותא קאמר דאפילו לעכו"ם שרי וכ"ש לישראל בהודעה וכדמותיב לי' מבגד כו' דשמעינין מיני' דחיישינן בכלאים דלמא הדר ומזבין לישראל ותו שמעינין מיני' מדלא יעשה מרדעת לחמור דחיישינן מאחר שכלאים אינו ניכר דלמא אשתלי ושקיל לי' מהתם ויעשנו טלאי על בגדו הדר בי' רבא וקאמר דלא שרינן אלא קבא קבא לישראל דלעכו"ם דלא שייך הודעה דודאי אסור למוכרה דלמא הדר יזבין לישראל ואפי' לישראל דשייך הודעה נמי לא שרינן אפי' בהוד עו כ"א קבא קבא דלמא אשתלי, וכן נ"ל עיקר לפי גי' רי"ף ורא"ש דאין להתיר למכור לישראל הרבה אפי' שהודיעו עכ"ל, ונראה מכאן ראי' לשיטת מוהרש"ל דיש לחוש לשכחה ואי חיישינן לשכחה לא מהני הכרזה כמו שלא מהני הודעה דאולי ישכח ה"ה דל"מ הכרזה דאולי יקנה ישראל מאותו עכו"ם עצמו שקנה מבעל ארבא, ולפ"ז א"ש שבזה נחלקו רבא סובר דלא חיישינן לשכחה ושפיר הורה שמותר ע"י הכרזה, וע"ז מותיב רבה ומביא כל הברייתא דלכאורה מיותר, ולפמ"ש א"ש דבלא"ה הוי אמרינן הא דאי' בגד שאבד בו כלאים לא ימכור מיירי בלא הכרזה אבל בהכרזה מותר דל"ח לשכחה לכן מביא כל הברייתא דלא יעשנו מרדעת לחמור, ובע"כ הטעם כמ"ש הב"ח שמא ישכח, ובע"כ הא דאי' לא ימכור לעכו"ם היינו אפי' ע"י הכרזה דלמא ישכח ישראל מהכרזה ויקנה ממנו לכן אמר סתם בגד שאבד בו כלאים לא ימכור לעכו"ם וקשה לרבא ומכח זה הדר רבא והורה למכור קבא קבא לישראל ודוקא ע"י הודעה מותר קבא קבא כדי שיכלה קודם פסח אבל הרבה אפי' ע"י הודעה אסור מטעמא דרש"ל וב"ח דחיישינן שמא ישכח ומוכח שיטת רש"ל וב"ח וגם כשיטת ש"ג ומג"א דלא מהני הכרזה כנלענ"ד בדרך פלפול:

תוכן העניינים

שערי תורה חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה