שערי תורה חלק ג· רבי בנימין וולף לב
כלל ד · פרט יא
יבואר טעם דמצינן בש"ס בכמה דוכתי' קיימ"ל כיחיד במקום רבים:
מה) יש להתבונן במה דמצינו בש"ס בהרבה דוכתי דקיי"ל כיחיד במקום רבים הא אמרה תורה אחרי רבים להטות, ואזכיר קצת מהם במס' פסחים דף כ"ז ע"א איתא שם בעלמא קסבר שמואל הלכה כר' מחבירו ולא מחביריו ובהא אפילו מחביריו וסבר אתניי' איפכא כי היכי דניקום לאיסורא (ועמ"ש בתוס' י"ט בפרק ד' דאבות משנה ז' ובדברי ש"ס הלז מיושב קושיא שם, וכן מצאתי בס' עץ חיים שחיבר חכם ספרדי הגאון מוה' יעקב ז"ל בפירוש משניות שכתב כן וע' עוד בפרק ח' דיבמות ובפ' ז' דידים) וע' בס' בכור שור שחיבר בעל תבואת שור מ"ש בכתובת דף כ"א ע"א וכן במס' עירובין דף מ"ו איתא ר' יעקב ור"ז אמרו כר' עקיבא מחבירו וכר' יוסי מחביריו וכן בהא דקיי"ל משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי, נחלקו קמאי ז"ל, דעת הר"ן במס' שבועת דהוא רק לגבי יחיד ולא נגד רבים והרא"ש בפ' ג' דנדרים כ' אע"ג דמשנת ראב"י קב ונקי הכא מסתבר טעמא יע"ש משמע דסובר דהלכה כמותו אפילו נגד רבים ובמס' יבמות בדף מ"ב ובכמה דוכתי אמר ר' יוחנן הלכה כסתם מתני' וכתב מוהרי"ק בתשובה הטעם מפני שרבינו הקדוש ראה דברי התנא נחוכים וטובים וכתב אותו בסתם כדי שלא יאמרו דברי יחיד הן ואין לסמוך עליהם מיהו בזה יש לומר כיון דרבינו הקדוש קיבץ חכמי דורו אולי היו הם רבים ביותר, אך ראי' הנ"ל נכונים וקשה כנ"ל איך נוכל להורות כיחיד כיון דאמרה תורה אחרי רבים להטות, והנה בריש מס' עדיות איתא במשנה ה' למה מזכירין דברי היחיד בין המרובים הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובים שאם יראו ב"ד את דברי היחיד ויסמוך עליו וכו' פי' הראב"ד וז"ל לומר שאם יראו ב"ד שהלכה כדברי היחיד ראשון ויסמוך עליו כלומר ויקבע הלכה כמותו כמו שמצינו אמוראים מן אחרונים דהם קובעין הלכה כיחידים הראשונים בכמה מקומות ואעפ"י שמרובים חולקין עליהם ואם לא שמצאו דברי יחיד הראשונים לא היו יכולין האחרונים לדחות את דברי הראשונים מדעת עצמן לפי שאין ב"ד יכולין לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין יע"ש ואכתי קשה כיון שהם קטנים במנין ואין להם סיוע רק דברי היחיד האיך יכולים לעשות כיון דרוב הם מתנגדים, ועי' במס' יבמות דף מ' ע"א דאמר ליה אלא כמאן כרבנן פשיטא דיחיד ורבים הלכה כרבים והנה בתשוב' קו' זו מיושב על פי דברי הרמב"ם בפ' ב, מהל' ממרים הלכה א' ובכסף משנה שם וכמ"ש לעיל בפרטים הקודמים וכבר קדמני בזה התומים בקיצור תקפו כהן ס"ק קכ"ד לתרץ דלפי מה שמבואר שם דאפילו ביחידים נגד רבים יכולין ב"ד של אחריהם לבטל דברי הראשונים מקרא דאל השופט אשר יהי' בימים ההם כמו שדרשו רז"ל במס' ר"ה דף כ"ה ע"ב ובע"כ צריך לומר הא דאמרה תורה אחרי רבים להטות היינו כשדנין על המעשה, מחויבים אנחנו לעשות כפי אשר יורו הרוב כיון שהם המורים על מעשה זו אבל אם קבעו הלכה לדורות ואח"כ בא אותו הנידון לפני ב"ד אחר והם דוא ין בראיות מכרעת שהדין עם היחיד שהי' חולק עם רבים בדורות הקודמים הרשות בידו להורות כיחיד ולקבוע הלכה כמותו כיון דהוא כעת שופט ורואה דברי היחיד הקדמון וא"כ יש לומר דכל הני אמוראים דקבעו בש"ס הלכה כיחיד לפעמים בדין אחד או שתים דהיינו דדינים פרטיים משום שראה אותו אמורא ראי' מכרעת שהדין עם היחיד, וכן היכי דנקבע בש"ס שאמר אמורא דהלכה כיחיד בכל דיניו נגד רבים כעין האי דמס' עירובין דס"ל כר' יוסי מחביריו יש לומר שחקרו בכל הדינים שנחלק ר' יוסי עם חבריו וחקרו היטיב ומצאו ראיות ברורות לדבריו כי לבם הי' פתוח כפתחו של אולם וידעו כל הדינים הנאמרים מחכמים הקודמים, ועוד יש לומר לפי מה שכתבתי לעיל בפרט ב' בשם רשד"ם חלק א"ח סי ל"ה דאזלינן בתר רוב חכמה אולי היו אותן יחידים רוב חכמה, ועוד יש לומר דהנה לעיל פרט ו' כתבתי בשם רשב"א בתשובה הובא בב"י בחושן משפט סי' י"ג דלא אזלינן בתר רוב רק ברוב מתוך כולו דהיינו ששמעו טענת המיעוט. אבל אם לא שמעו לא אזלינן בתר רובא דשמא היו מראין המיעוט טעמים שיסכימו הרוב, וע' בתשובת מוהר"י טראני ספר א' סי' ס"ה וסי' צ"ה ובסמ"ע סי' י"ח ס"ק י"א והא דאמרה תורה אחרי רבים להטות היינו בדיינים כשיושבים במשפט ונחלקו בדין על מעשה שבא לפניהם כיון דרוב דיינים שומעין דעת המיעוט וחולקים עליהם נתבטל דעת המיעוט, ומסתמא האמת כרוב כיון שכבר שמעו טענת המיעוט וסברתם ולא נראה לרוב דבריהם. אבל בנידון דידן שב"ד שבאו אחריהם בטלו דברי רבים שלפניהם מכח סברות חדשות וראיות ברורות והם כבר שמעו טענת וסברות של רוב קמאי וב"ד קמאי לא שמעו טענות וסברות של ב"ד אחרון אף שהם קטנים במנין מב"ד ראשון כיון דאמרה תורה לילך אל השופט אשר יהיה בימים ההם ואינו נגד הכלל דאחרי רבים להטות כיון דעכשיו אין הרוב מתוך כולו דאולי אם היו שומעין ב"ד קמאי סברות ב"ד אחרון היו מודים לדבריהם כיון דיש להם סברות חדשות אשר יתנו עידיהן ויצדקו, ומה"ט איתא בש"ס בכמה דוכתי הלכה כבתראי כיון דכבר ידעו הטעם קמאי והקדמון לא ידע טעמו וכן איתא בש"ס בכמה דוכתי היכי דנחלקו יחיד ורבים דהורו אמוראים כיחיד כיון דמסתבר טעמי דיחיד מכח סברות וראיות חדשות לכן כיון שאמוראי בתראי ידעו טעמן של הרוב קמאי וחלקו עליה' וקמאי לא ידעו טעמ' דידהו אולי אי ידעו טעמי' הדרו ובכה"ג נתנ' התור' רשות לשופט אשר המשפט והי' בימיו וא"כ לכאור' לפי דברינו מוכח דבע"כ דין של רמב"ם הנ"ל לא שייך רק אם ב"ד של אחריהם סותרים טענות קמאי מסברות חדשות אבל אם מורין כיחיד הקדמון מחמת סברות היחיד והרבים כבר שמעו סברות היחיד וחלקו עליו דאז הי' רובו מתוך כולו, בזה אין טעם לפסוק כהיחיד כיון דכבר שמעו הרבי' דברי היחיד וסברתו ולא הי ניחא להו וכן משמע קצת דברי הרמב"ם שכתב ועמדו בית דין של אחריהם לסתור אותו משמע שסתרו מראיות אחרות וכן משמע בש"ך יו"ד סי' רמ"ב שם דבראיות ברורות חדשים נוכל לפסוק כיחיד במקום רבים ומהאי טעמא סברו אמוראי' הנ"ל ובהרבה דוכתי בש"ס דהלכה כיחיד כיון דהי להם ראיות וסברות חדשות מדעתם שהלכה כיחיד וכן הא דאמרינן משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי ג"כ הטעם דהי' נראה לחכמי הש"ס כל דבריו מחמת סברות וראיות הנראה להם דיש לומר אלו היו רבים החולקים עליו בזמן ההוא שומעין לסברות וראיות הללו היו מודים לדברי ר' אלעזר ובכי האי גוונא אמרה תורה לילך אחר הבית דין אשר יהי' בימים ההם ולק"מ כל זה כתוב אצלי מזמן קדום ואח"כ הגיע לידי ספר גט פשוט ראיתי שכתב בקונטרס הכללים כלל ה' שכתב ג"כ ליישב קושי' הנ"ל במה דמצינו בש"ס דהורו כיחיד וכתב ג"כ ליישב על פי כלל של הרמב"ם בפרק ב' מהל' ממרים הנ"ל וז"ל יראה לי הא דרובא דתור' דכתיב אחרי רבים להטות היינו כשנחלקו בשעת מעשה בדין מן הדינים הסנהדרין או הב"ד שנשאלה השאלה לפניהם אז פוסקין והולכין אחר הרוב מן. התורה בין להקל ובין להחמיר, אמנם אותו דין ופסק אינו נשאר הלכה קבועה לדורות שלא יוכל ב"ד אחר לחלוק על אותו הפסק דין שהרי אמרה תורה אל השופט אשר יהי' בימים ההם, ואם יבוא ב"ד אחר ויראה לו טעם אחר סותר אותו דין ואפילו אם לא ימצא טעם אחר אלא דמסתבר טעמא דיחיד לפעמים פסקו בגמ' כיחיד נגד רבים כדמוכח בפ' המפלת כמ"ש רשב"א בתשובה סי' מ"ז עכ"ל, א"כ סובר אפילו היכי שאין לב"ד של אחריהם טעם אחר מ"מ יכולין להורות כיחיד מטעמו ודלא כמש"ל והנראה לענ"ד כתבתי והמעיין יבחר.