שערי תורה חלק ג· רבי בנימין וולף לב
כלל ד · פרט י
יבואר אי חכמי עיר או מדינה יכולין לתקן להורות כיחיד נגד רבים בדיני ממונות:
לז] נסתפקתי לפמ"ש לעיל לכ"ע יכולין כל אנשי העיר או מדינה בדיני ממונות לתקן להורות כיחיד אחד במקום רבים אם יכולין חכמי העיר או מדינה מעצמן בלי הסכמת אנשי עיר ומדינה לתקן להורות כיחיד נגד רבים בכל ענינים שיארע הן להוציא ממון והן להחזיק דיש לומר דאין בכחם לתקן תקנה זו כיון שאין להם ראי' מכרעת דהלכה כדברי היחיד האיך יכולין לתקן הסכמה נגד דין תורה נגד כלל המוסכם לילך בתר רוב אפי' להסוברים דלית לי' דין רוב כיון דלא הוי רובו מתוך כולי מ"מ לא גרע מספק השקול דהלכה פסוקה שאין מוציאין ממון מיד המוחזק וכמה פעמים אירע שע"י שמורין כיחיד מוציאין ממון מן המוחזק שלא כדת של תורה, ודוקא בני העיר או מדינה יכולין הם על עצמן לתקן תקנה זו מטעם שיכולין למחול על ממונם משא"כ חכמים יש לומר דאין בכחם לתקן תקנה זו בלי הסכמת דעת אנשי העיר ומדינה, ולכאורה יש לומר שגם הם יכולין לתקן כן בדיני ממונות מטעם הפקר ב"ד הפקר, ואולם יש שתי תשובת בדבר חדא דבמרדכי בריש מס' בבא בתרא ובסמ"ע סי' ב' ס"ק י' מבואר ב דיעות אי אמרינן הפקר ב"ד הפקר בכל ב"ד וקצת מקמאי ז"ל סוברים דלא אמר נן הפקר אלא בגדול הדור שאין בדור כמוהו. וא"כ לשיטה זו לא מהני מטעם הפקר ועוד דרש"י כתב במס גיטין דף ל"ז ע"ב ד"ה רבא אמר וז"ל דבדבר שבממון אין כאן עקירת דבר מן התורה במקום סייג וגדר דהפקר ב"ד בממון הפקר יע"ש משמע במקום דליכא סייג וגדר אין כח בידם הפקיר ממון של אדם דהיינו במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי ובנידון דידן ליכא סייג וגדר.
לח] אמנם ראיתי בדין כזה נחלקו אבות העולם זצ"ל דהנה מוהרי"ק בשורש א' כתב דמילתא דאיכא רווחא להאי וליכא מיגדר מילתא וסייג אלא דבר הרשות אין כח ביד ב"ד אפי' גדולי הדור כר' אמי ור' אסי לתקן לאפקועי ממונא ובכה"ג לא אמרינן הפקר ב"ד הפקר, ומביא ראי' מדברי שמואל ור' חסדא במס' גיטין דף ל"ז ותמהני שלא הביא ראי' לדבריו מרש"י הנ"ל, ואולם מוהריב"ל בספר א' דף ע"א תמה על זה דהא הפקר ב"ד הפקר מבואר שם דאמר ר' יצחק מניין להפקר ב"ד הפקר שנאמר כל אשר לא יבוא לשלשת ימים בעצת שרים וסגנים יחרם כל רכושו ר' אלעזר אמר מהכא אלה נחלות וכו' ראשי אבות וכו' לומר לך מה אבות מנחילין את בניהן מה שירצו אף ראשים מנחילין את העם כל מה שירצו ומשמע להדי' מדברי ר' אלעזר אף בדבר הרשות הפקר ב"ד הפקר אפילו במקום דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי דומי' דאבות מנחילין את בניהם, וניהו דבדברי ר' יצחק לא מוכח דהתם לא הוי דבר רשות רק מילתא דסייג וגדר למי שיעבור על גזירת השרים דהאי קרא באנשי כנסת הגדולה כתיב מ"מ מוכח כן מדברי אר' אלעזר, וצריך לומר דמוהרי"ק סובר דשמואל ור' חסדא פליגי ר' אלעזר לכן קאמר שמואל פרוזבול עולבנא דדיינ' ור' חסדא אמר דהוא פרוק בולי ובוקי ואיכא רווחא לכ"ע ושבקינן ר' אלעזר ועבדינן כשמואל ור' חסדא עכ"ד, וע' עוד בספר ב' סו' ז', מיהו בתשובת מבי"ט ספר א' סי רל"ו כתב דבר נחמד ליישב קושי' מוהריב"ל על מוהרי"ק וז"ל, נראה לי דלא דמי האי רווחא ופסידא לרווחא ופסידא דהפקר ב"ד דהא דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי במאי דאמרינן הפקר ב"ד הפקר היינו במידי דאיקרי באיש אחד שקונסין אותו על מה שעשה או בכי האי גונא דאמרינן אפקועינהו רבנן לקדושין מיני' בריש כתובות ובגיטין בפרק השולח בממונא הפקר בית דין הפקר וגבי קטנה דאביה ירית לה מדאורייתא ומדרבנן ירית לה בעל משום הפקר ב"ד כדאיתא במס' יבמות בפ' האשה רבה דבשעתא דתיקנו רבנן הכי לא הוי מידע ידיע למאן איכא רווחא ולמאן איכא פסידא דכ"ע ניחא להו השתא בהכי וכל חד דמי לנפשי' דלא אתי' לידי פסידא אבל רווחא ופסידא דתקנות הוי מידע ידוע מהשתא למאן אפשר למהוי רויחא ולמאן פסידא דכה"ג כתב מוהרי"ק ז"ל דאפי' ב"ד דר' אמי ור' אסי לא מצו לאפקועי ממונא בדבר רשות כיון דהשתא איכא פסידא להאי ורווחא להאי ולא קשה מהאי דהפקר ב"ד הפקר דלא ברירא פסידא ופשיטא דר' יצחק ור' אלעזר משמעות דורשין לחוד איכא בינייהו עכ"ד וע' היטב במס' ב"מ דף פ"ז ע"ב בדברי רבא וברש"י שם תמצא כעין סברא זו דוק ותשכח) וא"כ לכאורה יש לומר לסברת מבי"ט בנידון דידן להסוברים דאמרינן הפקר ב"ד הפקר בכל ב"ד שפיר יכולים הדיינים לתקן מדעתם בלי ידיעת בני העיר ומדינה להורות כפוסק אחד נגד רבים מטעם הפקר ב"ד אף דליכא סייג וגדר כיון דבשעת תקנה לא נודע למאן איכא רווחא ולמאן איכא פסידא שע"י הוראתם כיחיד נפסיד לאחד ממון דעדיין לא מבורר התובע ונתבע שפיר יש כח בידם להפקיע ממון מטעם הפקר ב"ד הפקר. ולהסוברים דלא אמרינן הפקר ב"ד הפקר בסתם ב"ד אין יכולין הדיינים וחכמים לתקן בלי הסכמת אנשי העיר ומדינה, מיהו קשה על מבי"ט שכ' ליישב דברי מוהרי"ק הא רצה לומר כעין פרוזבול לולי דהו' תקנה לכ"ע תקנה לעניים ולעשירים לא מצי לתקן הא התם בשעת תקנה ג"כ לא הי' מבורר מי הוא המלוה ומי הוא הלוה שיהי' הפסד ללוה ורווחא למלוה ושפיר ראוי לומר דכולי עלמא ניחא להו בהכי כנ"ל ולכן צ"ע ומ"מ גוף החילוק של המבי"ט ראוי למי שאמרן.
לט] והנה לכאורה יש לעיין דהנה במס' סנהדרין דף ו' ודף ל"ג איתא היכי דמי שיקול הדעת אמר רב פפא כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי אהדדי ולא איתמר הילכתא לא וכמר לא כמר ועביד כחד מינייהו וסוגי' דעלמא אזלא כאידך היינו שיקול הדעת, ובפי' סוגי' דעלמא כתב רש"י ד"ה סוגי' ורא"ש בסוף סי' ו' שם שרוב הדיינין נראין להם דברי השני ורמב"ם בפ"ו מהל' סנהדרין הל' ב' כתב וז"ל טעה בשיקול הדעת כגון דבר שהוא מחלוקת תנאים או אמוראים ולא נפסקה הלכה כאחד מהן בפירוש ועשה כא' מהן אלא שכבר פשט המעשה בכל העולם כדברי האחד יע"ש. ובע"כ ה"ל שהדיינים עושין מעשה להורות כן ובש"ע ח"מ סי' כ"ה ס"א נמשך אחר דבריו והסמ"ג בהל' סנהדרין דף קפ"ז כתב וז"ל וסוגי' דעלמא כדברי האחד שנהגו לעשות כמותו זהו שיקול הדעת יע"ש, וע' בש"ך בס"ק ט' אות ב' ומשמע להדי' לסמ"ג ורמב"ם דמה שכתב שנהגו הדיינים לעשות כמותו, לא שהי' להם ראי' מכרעת מטעם וסברא שכן הלכה דא"כ היינו פירש רש"י שהי' רוב הדיינין נראין להם דברי השני (דבוודאי מ"ש הרמב"ם בכל העולם לאו דוקא דרובו הוי ככולו) ומדברי בית יוסף ואחרונים ז"ל נראה שהוא פי' אחר מפי' רש"י, וכן משמע מדברי רמב"ם וסמ"ג ובע"כ ר"ל המנהג שנהגו הדייני' הוא מעצמן להורות כאחד מהן בלי טעם וסברא, וא"כ קשה כיון דבאמת הוא ספיקא דדינא דהא לא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר ועל פי דין אין מוציאין מיד המוחזק כדאיתא במס' ב"ב דף ל"ב ע"ב וברא"ש שם בסנהדרין דף ל"ג האיך יכולין הדיינים לתקן תקנה להורות כאחד היכי שעל פי דין איכא הפסד ממון כיון דהוא נגד כלל הנמסר לנו על פי חוקת התורה שאין מוציאין ממון מיד המוחזק בספיקא דדינא כיון דאין בני העיר או המדינה מסכימין להורות כן רק הדיינים נהגו כן מעצמם מיהו להסוברי' דאמרינן הפקר בכל ב"ד לא קשה דאפי' למוהרי"ק במקום דאיכא רווחא ופסידא להאי אפי' ב"ד כר' אמי ור' אסי אין בכוחן לתקן, מ"מ יש לומר כסברת מבי"ט הנ"ל כיון דבשעת תקנה לא ידוע למאן איכא רווחא ולמען איכא פסידא יכולין לתקן במקום שנחלקו תנאים או אמוראי' להורות כא' מהן אף להוציא ממון מן המוחזק ואפילו דליכא סייג וגדר בהך תקנה אבל להסוברים דלא אמרינן הפקר ב"ד הפקר בסתם ב"ד קשה, ונראה ליישב דהנה אנן קיי"ל במס' ב"ב דף קל"ח ע"ב ובח"מ סי' מ"ו סעיף ח' כמ"ש בסמ"ע ס"ק כ' דלא חיישינן לב"ד טועין, לפ"ז יש לומר כיון דחזינן דנהגו כך מסתמא כדין עשו והי' להם ראי' מכרעת דהלכה כאותו תנא או אמורא וההפרש בין פירש רמב"ם לפי' רש"י לרש"י מיירי שלא ידעינן אם עתה נהגו הדיינים כן להורות כאותו תנא או אמורא רק שעכשיו אומרים רוב דיינים כן וא"ש:
מ] ולכאורה עלה בדעתי לפרש מילתא דר' פפא במה שאמר דסוגי' דעלמא כחד לפי' רמב"ם וסמ"ג היינו שידוע שהדיינים נהגו כן על פי קבלת אנשי מדינה שקיבלו עליהם לפסוק כתנא או כאמורא הלז בכל ענינים שיאמר דקבלת לאנשי מדינה מהני לפסוק כפוסק אחד בדיני ממונות אפי' ביחיד נגד רבים מצד מחילה דמהני בממון ומכ"ש ביחיד לגבי יחיד דמהני הקבלה אף במקום דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי, ואולם זה אינו חדא דא"כ למה אמר ר' פפא דנחלקו תרי תנאי וכו' הא אפי' לגבי רבים הדין כן כיון שקיבלו עליהם להורות כוותי' המורה נגד זה הוי טעות ותו דלכאורה נראה היכי דקיבלו אנשי מדינה להורות כחכם אחד והדיין פוסק להיפך הוי טועה בדבר משנה לפמ"ש הש"ך בסי' כ"ה ס"ק ט' אות ב' בטועה בדבר הפשוט לכל הוי כטועה בדבר משנה ודבר פשוט לכל דבדיני ממונות יכולין רבים לקבל עליהם פסק מחכם אחד מטעם מחילה דמהני בממון, ותו אי נימא דהפי' הוא כמו שכתבתי יהי' מוכח דקבלת בני עיר או מדינה מהני לפסוק כפוסק אחד אפילו באיסור והיתר דהא בהך מתני' איתא נמי טיהר את הטמא הוי טעות בשיקול הדעת דהורה נגד סוגי' דעלמא והיינו משום שנתפשט המנהג להורות אף דלולי המנהג יהי' ספיקא דאורייתא דאזלינן לחומרא מ"מ מנהג עוקר הלכה וכבר נתבאר שמוהריב"ל ופר"ח הסכימו שאין יכולין הציבור לקבל ולקיים באו"ה נגד הלכה מדברי רשב"א שסובר שיכולין הציבור לקבל עליהם לפסוק כפוסק אחד בכל עניני' אף שאין להם הכרעה שיפה דן צ"ע דהאיך יכולין לתקן תקנה באיסור ולעקור דין תורה נגד כללי תורה ושאני ממון דאתיהב למחילה כמ"ש לעיל בפרט ט' לכן מחוורתא כמ"ש לעיל וכל זה פשוט ונכון:
מא] וראיתי בשו"ת מוהרי"ק שורש ט' שכתב וז"ל ועוד יש להביא ראי' דאפילו נגד הלכה אזלינן בתר מנהגא ואפי' לענין איסור כדאיתא במס' מנחות דף ל"ב אמר רב אם יבוא אלי' ויאמר אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל מזה אפילו נגד הלכה דאל"כ מאי פריך לרב דאמר הלכה כר' שמעון בן אלעזר דאמר דעושה פרשת פתיחות מהא דנהוג עלמא בסתימות ורב סובר מנהג כנ"ל נימא דשאני הכא אע"ג דנהוג עלמא בסתימת מ"מ רב לא ס"ל כהך מנהג מפני הלכה שקיבל מרבותיו שהלכה כרשב"א, ולאו דוקא מנהג שנהגו כ"ע אפי' מנהג מדינה אחת עוקר הלכה שהרי כתב הערוך בהא דאמר רב אם יבוא אליהו וכו' דהיינו כדאמר בירושלמי מנהג מבטל הלכה ואיתמר כן במס' ב"מ דף פ"ג ע"א והתם הוא רק מנהג מדינה אחת יע"ש שהאריך וכך כתב בשורש נ"ד א"כ סובר שמנהג עוקר הלכה אפי' בדבר איסור ובס' פרי חדש בא"ח סי' תצ"ו תמה על זה והאריך להוכיח מהרבה סוגי' בש"ס דאין הלכה כרב הנ"ל ואין מנהג עוקר הלכה והיכי דהלכה על פי דין כחד מן החולקים או כיחיד אצל רבים וכיו"ב על פי כללי הוראה לא מהני מנהג לעקור הלכה בדבר איסור דשאני ממון דאתיהב למחילה ובעלמא אמרינן אם הלכה רופפת בידך פוק חזי מה עמא דבר אבל היכי שאין הלכה רופפת לא משגחינן במאי דעמא דבר מיהו היכי שהוא מחלוקת שקול ולא מוכרע כמאן הלכה דלא איתמר בש"ס הלכה בכה"ג מהני המנהג יעו"ש שחולק על המהרי"ק:
מב) ולענ"ד דברי מוהרי"ק נכונים וברורים ולא קשה מידי דהנה גם לפי דברי פרי חדש קשה אמאי סובר במחלוקת שקול ולא מוכרע כמאן הלכה אזלינן בתר המנהג אפילו באיסור הא גם במחלוקת שקול דלא איתמר בש"ס הלכה כמאן מ"מ באיסור דאורייתא אזלינן לחומרא מטעם ספיקא דאורייתא כדאיתא במס' ע"ז דף ז' ע"א האיך מהני המנהג להקל בדבר איסור היכי דמנהג כמאן דמקיל, ודוחק לומר דאזיל לשיטתו דסובר ביו"ד סי' ק"י דספיקא דאורייתא מדאו' לקולא רק מדרבנן לחומרא לכן מהני המנהג דז"א דכבר הוכיח הפרי חדש שם מש"ס בדוכתי טובא דבמקום איסורא אפילו איסור דרבנן לא מהני המנהג ותו לפי מ"ש לעיל מחלוקת רבוותא באיסור הוי כאיקבע איסורא דמדאו' לחומרא לכן נלענ"ד דהנה במוהרי"ק שם הביא דברי המרדכי במס' ב"מ דף פ"ג ע"א סי שכ"ו שכתב וז"ל שנינו עלה דמתני' בירושלמי מנהג מבטל הלכה כתוב בס' אור זרוע כגון שהוא מנהג קבוע על פי חכמי המקום כדאי' במס' סופרים שאין הלכה נקבעת אלא עד שיהיה מנהג וזהו שאמר מנהג מבטל הלכה פי' מנהג ותיקון אבל מנהג שאין לו ראי' מן התורה אינו אלא כטועה בשיקול הדעת וכמה מנהגים גרועים דלא אזלינן בתרייהו כדמפרש ר"ת במס' בבא בתרא גבי הכל כמנהג המדינה גבי גוויל וגזית עכ"ל ומוהרי"ק שם הסכים לדבריו וא"כ קשה האיך אפשר לומר שמוהרי"ק סובר כמו שהבין הפרי חדש אפילו היכי דמנהג עוקר הלכה בדבר איסור דהיינו היכי שעל פי דין אזלינן להחמיר והמנהג להקל ניזל בתר מנהג הא לא הוי מנהג ותיקין כיון שאין לו ראי' מן התורה, והוא נגד דין תורה שעפ"י דין תורה הוא להחמיר, לכן נראה כוונת מוהרי"ק ז"ל כפשוטו כיון דבעינן שמנהג יוקבע על פי חכמי העיר היכי דמנהג רק בעיר, והיכי דמנהג בכל המדינה בעינן חכמי המדינה וכיון דבעינן שנדע שהוקבע מחכמים איכא חזקה ברורה שבוודאי נעשה המנהג בתורה ולא הוקבע המנהג שלא כהלכה לכן אף שלפי מראה עינינו נראה שהמנהג הוא שלא כהלכה דהיינו שהוא מחלוקת שקול באיסור דאו' ועל פי דין ספיקא דאו' לחומרא והמנהג הוא להקל או היכי שנחלקו יחיד עם רבים דקיי"ל הלכה כרבים והמנהג הוקבע מחכמי העיר ומדינה ביחיד מ"מ לא מבטלינן כיון דקיי"ל לב"ד טועין לא חיישינן כמ"ש לעיל איכא חזקה ברורה דוודאי לא נתיסד המנהג שלא כהלכה לכן בעינו שנתייסד המנהג על פי חכמים ואף דנראה. לכאורה שהוא שלא כהלכה מ"מ מהדרינן למצוא טעם ואמתלא לקיים המנהג, ונראה טעמא דהך מילתא היכי דהוקבע כיחיד יש לומר דידעו שלא היה רובו מתוך כולו, ותו כבר כתבתי לעיל דעת קצח קמאי ז"ל במס' עדיות פ"א דהא דאמרה תורה לילך אחר הרוב היינו כשדיינים יושבים במשפט לדון ומחולקים אזי כפי מה שיאמרו הרוב מחויבים הצדדים לשמוע לדבריהם כיון שהם בעצמם דנין על המעשה הבא לפניהם וכן אפי' אם אין הרבים בעצמם דנין על המעשה הבא לפניהם רק שקבעו הלכה לדורות ובאותו זמן היה אחד חולק עליהם כשבא מעשה נידון שלהם לפני חכם המורה הוראה ואין יודע להכריע מחויב להורות כרבים, אבל אם יוכל להכריע בראיות ברורות כיחיד אזי יוכל להורות אפי' כיחיד לכן מצינו בש"ס בהרבה דוכתי' דהכריעו אמוראים אפי' כיחיד רק היכי דלא היה לאמורא הכרעה כיחיד מן הסתם הלכה כרבים והא דאיתא במס' ע"ז דף ז' היו שנים אחד מטמא וא' מטהר וכו' אם היה אחד מחבירו גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו ואם לאו הלך אחר המחמיר ריב"ק אומר בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המקיל ולחד פי' בהג"א הפירוש גדול בחכמה ובמנין שיש לו רב תלמידים שאומרים כמותו ע' תשובת רשב"א סי' רנ"ג וש"ך יו"ד סי' רמ"ב בהנהגת או"ה היינו כשהן עצמן מורין על המעשה שבא לפניהם ונחלקו בהוראה זו מחויב השואל לשמוע לגדול בחכמה ובמנין שהם הרבים כיון שהיה רובו מתוך כולו ובשקולין בדאורייתא לילך אחר המחמיר ואפילו במה שקבעו הלכה לדורות ובא הנידון שנחלקו לפני חכם מורה הוראה והוא מסופק ואין יכול להכריע מחייב להורות כרבים כדאיתא שם במס' ע"ז כנ"ל אבל אם יכול להכריע כיחיד הרשות בידו ומכ"ש במחלוקת שקול אף דמדינא ספיקא דאורייתא לחומרא מ"מ היכי שיכול להכריע כמאן שמורה להקל הרשות בידו לפ"ז דברי מוהרי"ק נכונים ולא קשה קושיא פרי חדש, ושפיר כתב דמנהג עוקר הלכה אפילו בדבר איסור ר"ל היכי שמחלוקת שקול בדאו' דקיי"ל ספיקא דאו' לחומרא והמנהג להקל או בדבר שנחלקו יחיד עם רבים דקיי"ל כרבים והמנהג הוקבע כיחיד מ"מ אזלינן בתר המנהג והטעם מבואר כיון דידעינן שהוקבע מחכמים היודעין להורות מסתמא עשו כתורה ולא הרשיעו ח ולהורות שלא כהלכה ובוודאי היה להם ראיות ברורות דהלכה כמאן דמקיל ולא היה להם ספק וכמו כן היה להם ראיות ברורות דהלכה כיחיד וא"כ אין המנהג נגד הלנה דכן הוא שורת הדין היכי שחכם יכול להכריע בראיה ברורה הרשות בידו ולק"מ וא"ש, ועיין בשו"ת רבינו אלי' מזרחי ז"ל חלק א' סי' י"ו בדפוס ישן שהאריך שם:
מג) ודע דלכאורה נראה דרא"ש חולק על דין הנ"ל במחלוקת מיעוט נגד רבים ביחיד יכול להכריע כמיעוט דהנה במס' סנהדרין דף ל"ג סי' ג' כתב וז"ל והיכי שנחלקו שני גדולים בפסק הלכה לא יאמר הדיין שיפסוק כמי שירצה אם עשה כן הוא דין שקר אלא אם חכם גדול הוא וגמיר וסביר ויודע להכריע כדברי האחד בראיות ברורות הרשות בידו וכו' ואם לאו בר הכי הוא לא יוציא ממון מספק עכ"ד וכן כתב הטור ח"מ בסי' כ"ה והובא ג"כ ברמ"א שם סעיף ב' ומדכתב דוקא במחלוקת השקול דהיינו שני גדולים שווין משמע ביחיד נגד רבים אין יכול להכריע כיחיד נגד רבים ודלא כמש"ל דאפילו ביחיד יכול להכריע כוותיה וצ"ע
מד) העולה מדברינו ממ"ש בפרט ט' וכאן כמה חידושי דינים (א) היכי שקיבלו עליהם אנשי עיר או מדינה להורות לעולם כיחיד דהיינו כפוסק אחד בין להקל בין להחמיר, אזי בדיני ממונות מהני הקבלה ובאו"ה ובאישות ג"כ מהני לשיטת רשב"א, ומוהריב"ל ופרי חדש חולקים וס"ל דלא מהני הקבלה ושיטת רשב"א צע"ג דין (ב') נראה בדיני ממונות היכי שקיבלו להורות כיחיד מסוים בכל הדינים, והדיין טעה והורה להיפך מהוראתו כיון שפשוט לכל דקבלה מהני בדיני ממונות הוי טועה בדבר משנה וחוזר כיון דפשוט דמחילה מהני בממון ומדברי ר' פפא ליכא סתירה חדא די"ל כמש"ל שידוע שנהגו כן מחמת שדעתם מסכמת ליחיד ואפי' אי נימא הפי' שהיה מנהג לבד ולא ידעינן אם היה להם ראיות ברורות לדבריהן מ"מ לא מוכרח לפרש שנהגו כן מחמת קבלת רבים עליהם לפסוק כחד תנא בדין זה ושפיר יש לומר דהיכי דמנהג הדיינים להורות כן מחמת קבלת רבים עליהם המורה להיפך הוי טועה בדבר משנה רק דמיירי דידוע שנהגו כן הדיינים מעצמם ואף דלא נודע לנו מאיזה סיבה נהגו כן מ"מ מסתמא כיון שנהגו כן לב"ד טועין לא חיישינן ובוודאי היה להם ראיות ברורות להכריע כחד דכבר כתבו הרא"ש וטור במחלוקת שקול יכיל הדיין להכריע אפילו להוציא מן המוחזק לכן הוי רק כטועה בשיקול הדעת היכי דהורה נגד סוגיא דעלמא אבל היכי דידוע שקיבלו רבים עליהם להורות כפוסק אחד בדיני ממונות ואירע שדיין טעה ופסק להיפך מאותו פוסק הוי טועה בדבר משנה וחוזר ומ"מ לדינא צ"ע דין (ג) היכי דחכמי עיר או מדינה הנהיגו כיחיד במקום רבים או במחלוקת שקול בדאו' הנהיגו להחל הוי מנהג מיהו נראה דוקא אי קבעו רק בענינים פרטים דעל זה שייך לומר מדמסתמא היה להם ראיות ברורות והכריעו מדעתם שבענינים אלו האמת עם אותו פוסק אבל אם מנהג לפסוק כפוסק אחד בכל ענינים דלא שייך לומר שחקרו ובחנו בכל דבריו בכל מקום שחולק שהאמת אתו דזהו רחוק מאוד נראה דאין לסמוך על המנהג בדבר איסור ובדיני ממונת תלי' במחלוקת קמאי ז"ל אי אמרינן הפקר ב"ד הפקר בסתם ב"ד ומ"מ צ"ע בכל מה שכתבתי לדינא ולא כתבתי רק להעיר לב המעיין, והמעיין יבחר דין (ד) יש לעיין היכי דנפסק הלכה כרבים כגון יחיד עם רבים דמן הסתם הלכה כרבים, ואולם סוגי' דעלמא נתפשט המנהג להורת בדין זה כיחיד אי הוי טעות היכי שדיין הורה כרבים ולכאורה נראה דלא טעה כלל כיון שדיין זה אינו יודע בין יחיד ורבים להכריע מחויב להורת כרבים וכן משמע מדברי ר' פפא דאמר כגון תרי תנאים וכו' אמאי לא קאמר רבותא אפי' אם רבים נחלקו נגד יחיד והדיין הורה כרבים) וסוגיא דעלמא דהיינו מנהג דיינים להורות כיחיד הוי טעות אע"כ דבכה"ג לא הוי טעות כלל מיהו לפי דברינו הנ"ל יש לומר דהוי טעות דאף דקודם לכן היה יחיד במקום רבים מ"מ כיון דמנהג בכל הדיינים שבעולם להורות בדין זה כיחיד ולב"ד טועין לא חיישינן ובודאי היה להם ראיות ברורות כדברי היחיד וא"כ עכשיו אותן רבים שהיו מעיקרא נעשו מיעוט כיון דכל דיינים דעלמא מורין להיפך והלכה כרבים ושפיר הוי טעות וע' בתשובת רשב"א סי' רנ"ג בסופו וא"כ קשה למה נקיט ר' פפא במחלוקת שקול הא אפי' במחלוקת נגד רבים הוי ג"כ טועה וא"ל דסובר היכי דפוסק נגד רבים הוי טועה בדבר משנה דז"א דהא רש"י פי' רוב דיינים נראין להם דברי השני וא"כ גם עכשיו הורה נגד רבים ומ"מ לא הוי רק טועה בשיקול הדעת כמו שכתבתי לעיל הטעם, מיהו באמת נראה כיון דאותן דיינים שמורין כיחיד לא היו פא"פ להתווכח עם רבים ליכא רובו מתוך כולו והחכם שהורה כרבים דמעיקרא שפיר עביד וליכא טעות כלל ועדיין צ"ע בכל מ"ש בפרט זה והמעיין יבחר: