שערי תורה חלק ג· רבי בנימין וולף לב
כלל ד · פרט ט
יבואר אם יכולין אנשי המקום או אנשי מדינה לקבל להורות כפוסק אחד במקום רבים:
לג] רבינו הגדול רשב"א בתשובה סי' רנ"ג כתב וז"ל עיקרי הדברים הללו יש בהן חילוקים שאין כל הפוסקים וחכמים שוין ולא כל המקומות שווין מן הדין כיצד שורת הדין אם שנים הפוסקים כאחד זה אוסר וזה מתיר אם נודע אחד מהם גדול בחכמה ובמנין ויצא שמו כן הולכין אחריו בין להקל בין להחמיר היו שניהם שווין ולא נודע מי גדול משניהם בשל תורה הלך אחר המחמיר דהו"ל ספיקא דאורייתא ובשל דרבנן הולכין אחר המקיל כדאיתא במס' ע"ז דף ז' ע"א ומי שסומך על המקיל בשל תורה עובר וכו' אבל אם היה רב אחד במקומם מלמדם כן הולכין אחר דבריו זהו חלוקת ארץ ישראל ובבל בתרבא דאייתרא דאלו אוסרין ואילו מתירין ואוכלין ואוכל בחשאי אפילו בבבל אם דעתו לחזור ולהמנות עם אנשי מקומו ואעפ"י שהוא חלב דאורייתא לדברי בני בבל ובמקומו של ר' אליעזר כורתין עצים לעשות פחמין לעשות איזמל ולא מיחו בידם חכמים לפי שהן עושין בדברי רבם וכן בחולין דף קי"ד דלמא דרש להי כר' יוסי הגלילי דאמר יצא בשר מעשיהם על פי אחד מגדולי הפוסקים במקום שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי הלכות הרי"ף ז"ל ובמקומות שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי הלכות הרמב"ם ז"ל והרי עשו אלו הגדולים כרבם (ר"ל שעשאו אותם כאילו היה רבים ממש שמחויבים לשמוע (ומיהו אם יש שם אחד חכם וראוי להוראה ורואה ראיה לאיסור מה שהם מתירן נוהג בו איסור שאין אילו כרבם ממש דבמקום רבם אילו יעשו שלא כדבריו יקלו בכבוד רבם במקומו כמו תרבא דאייתרא דבארץ ישראל שכולם נוהגין בו היתר כרבם שלמדם כל חלב לרבות חלב שעל הקרב, ובמקום שיש שנים שוין שהולכין אחר המחמיר בשל תורה דוקא כשהם אחד נגד אחד אבל אם הם שנים כנגד האחד הולכין אחר הרוב ואם יש תלמיד חכם ראוי להוראה ורואה דברי המקיל בזה אפשר שיעשה כקולו מפני שהוא מסכים בהוראתו עם המקיל והם רבים כנגד היחיד עכ"ל נשמע מדבריו ב' דינים (א) בפוסק שהוא רב של בני עיר או מדינה מחויבים לשמוע לדבריו בין להקל בין להחמיר, ומוכח אפי' הוא יחיד במקום רבים שרבים חולקין עליו ואפי' באיסור דאורייתא כמו במקומו של ר' אליעזר דרבים חולקים עליו ולדבריהם איכא איסור דאורייתא מ"מ מחויבים לשמוע לדבריו, ולכאורה קשה הא אמרה תורה אחרי רבים להטות והא משמע בנידון דר' אליעזר היה רוב מתוך כולו שחכמים חולקים עמו פא"פ וכן בכמה דוכתי שנחלק יחיד עם רבים פא"פ וקיימו וקיבלו דברי היחיד כיון שהוא רבם, תיקשי מה בכך שהוא רבם כיון דרוב חולקים עליו, ונראה מכאן סייעתא למה שכתב רמב"ם בפרק ג' מהל' ממרים הלכה א' וז"ל ב"ד הגדול שדרשו באחת מן המידות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין ועמד אחריהם ב"ד אחר לסתור אותו הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם אינך חייב ללכת אלא אחר ב"ד שבדורך ב"ד שגזרו גזירה או תקנו תקנה והנהיגו מנהג ופשוט הדבר בכל ישראל ועמד אחריהם ב"ד אחר וביקש לבטל דברים הראשונים ולעקור אותו תקנה ואותה גזירה ואותו המנהג אינו יכול עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין היה גדול בחכמה ולא במנין במנין אבל לא בחכמה אין יכול לבטל דבריו יע"ש מבואר שהבין הא דאי' במס' עדיות בפ' א' משנה ה' שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין היינו בתקנה וגזירה אבל היכי שנחלקו בדינים יכול ב"ד של אחריהם לבטל אפילו אם אין גדולים בחכמה ובמנין וזהו דלא כדברי בעל העיטור באות פסק דין דף מ"ה ע"א ונ"י במס' סנהדרין דף ל"ג ע"א שהבינו דמתני' מיירי אפילו היכי שנחלקו בדינים, וכן נראה מפורש ראב"ד ז"ל שם וכבר ביאר בכסף משנה טעמו היטב וז"ל למד כן רבינו ממה דאשכחן תנאי בתראי חולקים אקמאי וכן אמוראי בתראי פליגי אקמאי והוא דאי' במס עדיות שאין ב"ד יכול לבטל וכו' מוקי לה רבינו כשנחלקו בגזירה או בתקנה וכו' אבל כשנחלקו שזה דורש באחד מן המידות וזה באחירות אין ה"נ שיכול לבטל דבריו אפילו אין גדול כמוהו בחכמה ובמנין עכ"ל ותמהני על רבינו בעל כסף משנה שלא הביא שבעל העיטור וראב"ד בפ"ב ממס' עדיות ונ"י חולקים על פי' זה שהם ז"ל פירשו דמתני' מיירי אפילו שנחלקו בדינים וגם בפירוש המשניות שם הרמב"ם קסתים ולא ביאר כלל או מיירי רק בתקנה וגזירה או גם בדינים, והרע"ב במשניות שם ג"כ מיסתם סתים זולת התי"ט הביא רק דברי רמב"ם הנ"ל ותמהני שהיו לו להביא דעת החולקים כן קשה על הראב"ד דבפירוש המשניות כתב להדיא דהאי דינא דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין הוא אפי' בדינים ובחיבור על הרמב"ם מישתק שתיק לרמב"ם ולא השיג עליו, ולמדנו מדברי רמב"ם ז"ל דבר חדש דהא דאמרה תורה אחרי רבים להטות היינו היכי שב"ד יושבין לשפוט לדון בין איש לרעהו ונחלקו מחויבין הצדדין לשמוע כמו שיורו הרוב והמיעוט בעצם מחויבים לבטל דעתם כמ"ש לעיל באריכות וכן במה שקבעו הלכה לדורות ונכתב בספר דמחולקים יחיד עם רבים ומי שאין יכול להכריע מחויב להורות כרבים אבל היכי שרבים אומרים הלכה לדורות ובאו חכמים אחרים וחולקים עליהם אף אם הם יחידים ויש להם ראיות ברורות להיפך יכולין להורות כדעתם, והשואל מחויב לשמוע כפי אשר יורו ב"ד שבעירו, בוודאי אם יורו כרבים מחויב לציית רק אפי' אם יורו כיחידים כיון שאמרה תורה אין לך אלא שופט שבימיך מחויב ג"כ לשמוע וא"כ א"ש במקומו של ר' אליעזר שהיו כורתים עצים בשבת לעשות פחמין וכו' אף שרבים חולקים עליו כיון שהיה רבם והיה שופט שלהם מחויבים לשמוע ור' אליעזר בעצמו היה רשאי להורות נגד רבים דהלכה כמ"ד במס' יבמות דף ך י"ד ע"א דעשו ב"ש כדבריהם וא"כ א"ש:
לד] דין (ב) כתב רשב"א דיכולין בני עיר או אנשי מדינה לתקן ולקבל עליהם לפסוק כפוסק אחד אפי' כיחיד נגד רבים עיין ש"ך יו"ד בסימן רמ"ב בהנהגות או"ה ומבואר בדבריו אפילו באיסור והיתר יכולין לתקן לפסוק כיחיד נגד רבים וכן נראה ממשמעות דבריו, ואולם בשו"ת מהריב"ל בספר א' דף צ"ח כתב וז"ל לכאורה היה נראה מתוך תשובת רשב"א סי' רנ"ג שיכולין לתקן תקנה לפסוק על פי פוסק אחד בין בדיני ממונות בין באיסור והיתר, ואחר העיון נראה דוקא בדיני ממונות יש יכולת בידם לתקן תקנה אבל באיסור והיתר וגיטין וקדושין לאו כל כמיניה דבני העיר לתקן תקנה זו ובשל תורה הלך אחר המחמיר או בתר רובא לקולא דדוקא בימיהם מכל עיר ועיר היה להם רב אחד שהיה מלמדם כדאמרינן בבל וכל פרוודאה נהגו כרב נהרדעי וכל פרוודאה נהגו כשמואל ובכל עיר ועיר היו חייבים בכבוד מלמדם אבל בזמנינו כל הפוסקים ורבנן אשר מימיהן אנו שותין הם רבותינו ואנו חייבין בשל תורה ללכת אחר המחמיר עכ"ל טעמו מבואר דבימים קדמונים שהיה להם רב אחד שקיבלו עליהם הוא נקרא שופט שבימיך היו מחויבים לשמוע דעתו אף כשחולק עם רבים כנ"ל, והפרי חדש באו"ח סי' תצ"ו כתב שרשב"א חולק וסובר להדיא דאפי' בעניני איסור והיתר ואישות יכולין לנהוג ולקבל ולסמוך על רי"ף או רמב"ם בין להקל ובין להחמיר דהא כתב רשב"א בתשו' הובא בשו"ת מוהריב"ל ספר ב' סי' ו' שנשאל על מה שנהגו להכשיר חתם סופר ועד כדברי הרי"ף והשיב אעפ"י שהר"י אוסר וכן דעתינו מ"מ נהגו שם על פי הרי"ף ומקומו של הרב הוא וכל מי שנוהג על פיו שם אפשר היה מותר וה"נ במקומו של ר' יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב יע"ש הרי מבואר להדיא להיפך מדברי מוהריב"ל וסובר אפילו בזמנים הללו יכול לקבל פוסק אחד לרב לסמוך עליו אפילו לענין גיטין וקדושין, ואולם לענין דינא העלה הפר"ח מאחר שרשב"א גופא מסיים בתשובה בענין חתם סופר ועד שטוב להזהירם שלא ינהגו כן ודברי מוהריב"ל נכוחים הכי נקטינן שאין רשאי לילך אחר פוסק אחד להקל ומ"מ אם יש להם רב אין להם לזוז מדבריו בין לקולא בין לחומרא אף שהוא נגד רוב הפוסקים יע"ש, וע' בס' גט פשוט סימן קכ"ה ס"ק ל"א ובקונטרס הכללים כלל א' דף קכ"ו ע"ב העולה לדברי מוהריב"ל אין יכולין לקבל עליהם לפסוק כיחיד במקום רבים באישות ובאיסור והיתר רק בדיני ממונות יכולין לקבל וכן הסכים בספר פרי חדש:
לה] והנה טעמא דמוהריב"ל הנ"ל מה שמחלק בין דיני ממונות לאיסור והיתר ודבר שבערוה מובן היטב דאנן קיי"ל במס' ב"ב דף ח' ע"ב דרשאין בני העיר להתנות על המידות להגדיל הסאות או להקטין ועל השערים שער חיטין ויין ולהסיע את קיצתן לקנוס את העובר על קיצת דבריהם להסיעם מדת דין תורה יע"ש והיינו מטעם כל תנאי שבממון קיים אפילו נגד דין תורה מטעם מח לה שאדם יכול למחול על ממונו וכן קיי"ל בח"מ סי' רל"א סכ"ז וכ"ח וע' בח"מ סי' ג' ולכ"ע היכי שכל בני העיר הסכימו מהני וה"ה כאן אם כל בני העיר הסכימו או בני מדינה לנהוג בהוראת דיני ממונות כפוסק אחד אף שהוא נגד דין תורה דניהו דיש לומר דבזה לא הוי נגד דין תורה שאמרה אחרי רבים להטות כיון דלא הוי רובו מתוך כולו מ"מ עכ"פ לא גרע הרוב מאם היו שקולין דעל פי דין תורה אין מוציאין מיד המוחזק וכיון שמנהג לעולם להורות כיחיד אתרחש הרבה פעמים בדין מן הדינים שמוציאין מן המוחזק, דכיון דהוא בממון כל תנאי שבממון קיים ומהאי טעמא סובר מוהריב"ל ופר"ח דלא מהני תקנה באיסור והיתר דהא באיסור דאורייתא אפילו היכי דליכא רובא להחמיר אזלינן בתר המחמיר דספיקא דאו' לחומרא וגם לפעמים מתרחש דאיכא חזקת איסור כמו בחתם סופר ועד אפי' משוי ספיקא דדינא קמה האשה בחזקת א"א ואף דחתם סופר ועד אפילו מאן דמחמיר הוא רק חומרא דרבנן מ"מ לפמ"ש הש"ך בכללי ס"ס ספיקא דרבנן דאיתחזק איסורא לחומרא ותו הא משכחת גווני היכי דאותו פוסק מיקל אפילו בחשש דאורייתא, וא"כ דבריהם נכונים, והא דס"ל למוהריב"ל ופר'"ח ברב הנתקבל כיון דהוא רבם מחויבים לנהוג כמותו במה שהורה אפי' נגד רבים כבר כתבתי לעיל הטעם כיון דאמרה תורה לילך אל השופט אשר יהיה בימים ההם מחויב לקבל דבריו, והדיין בעצמו אפילו מחולק עם רבים פא"פ יכול לעשות כדבריו כדאי' במס' יבמות דף י"ד עשו ב"ש כדבריהם והציבור שקיבלוהו לרב מחויבים לשמוע לדבריו (וקצת קשה דמדברי רשב"א משמע שהוא מפני כבודו של חכם) ואם כן דברי ריב"ל ופר"ח נכונים, ואולם דברי רשב"א צ"ע במה שכתב שיכול לקבל לפסוק כחכם אחד אפילו אינו רבם וגם באיסור והיתר האיך יכולים לתקן תקנה לעקור הלכה נגד דין תורה וגם מדברי רדב"ז וברכי יוסף נראה שס"ל כרשב"א דהא במדינת ספרד נהגו כרי"ף ורמב"ם נגד רוב פוסקי' ואפי' באיסורי תורה ובכל מקום שהורו ס"ל כוותי' אפי' היכי שרוב פוסקים מחמירין והם מקילין ניהו דיש לומר דלא הוי רובא כיון דלא הוי רובא מתוך כולו מ"מ לא גרע משקולין דג"כ ספיקא דאורייתא לחומרא ודוחק לומר לשיטת רמב"ם דסד"א רק מדרבנן לחומרא ולפי מ"ש פר"ח ביו"ד סי' כ"ט ס"ק א' לפעמים הקילו דהם אמרו והם אמרו ותו דנראה לפמ"ש לעיל בשם תשובת מוהרש"ח דמחלוקת רבוותא הוי כתרי ותרי ורמב"ם מודה באיקבע איסורא דמדאו' לחומרא והיכי דאיכא תרי שאומרים דבר זה אסור ותרי שאומרי' דבר זה מותר הוי איקבע איסורא וה"ה מחלוקת רבוותא הוי איקבע איסורא, ותו הא משכחת בכמה גווני היכי שיחיד מיקיל בדבר דאיתחזק איסורא כגון בספק אשת איש לכן דבריהם צ"ע וע' מ"ש בפרט י':
לו) וראיתי בס' ברכי יוסף סי' כ"ה ס"ק כ"ט שכתב כלל הנוגע להוראה ויען כי ספר זה אינו מצוי אמרתי להעתיקו ככתבו וכלשונו, וז"ל כל ימינו נצטערנו על מרן הבית יוסף ז"ל שעשה פשר הדבר לענין הורא' ללכת אחר הרי"ף והרא"ש והרמב"ם במקום דתרי מינייהו מסכימין לדיעה אחת הכי נקטינן וחלקו עליו כל הבאים אחריו כמבואר בהקדמת מוהרש"ל ביש"ש והקדמת רמ"א בא"ח ומוהרש"ך בתשובה סי' קל"ז כתב דרבים תפסן עליו ונחלקו עמו פנים בפנים וע' בשל"ה דף קט"ו ועתה ראיתי בתשובת רדב"ז סי' תרכ"ו שכתב כל הגלילות הללו קיבלו עליהם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש להיות הכרעתם הכרעה בין להקל בין להחמיר בין לפטור בין לחיוב יע"ש הא למדת שדבר זה קבלה ביד בני ספרד, וראיתי בתשובת מוהר"י קארו ז"ל שכתב שכל בני ספרד נהגו בכל הדינים ובכל עניני איסור והיתר כהרא"ש ז"ל גם מוהר"ר בצלאל ז"ל בסי' ב' כתב דרא"ש רבן של כל בני גלות הזה ורוב הגול' קיבלו לרב עליהם גם כתב תלמיד של הגאון מוהר"י אבוהב ז"ל תשובה מרבינו זכרי' הלוי שאלת אם נידון על פי פירש הרא"ש ויתר חכמי' המסכימים עמו או אם נחוש לפסק רי"ף ורמב"ם החולקים עמו לא ידעתי מה מקום לספק הזה רואה אני שכל הארץ נהגו על פי הרא"ש ומפסקיו לא יטו ימין ושמאול וכ"ש במקום שיש לו חברים רבים וע' בב"י א"ח סי' י"א בשם רלנ"ח עכ"ל וכיו"ב כתב הכנסת הגדולה בח"מ סי' כ"ה בכללי קים לי' ס"ק ל' וז"ל לא אמרינן קים לי' אלא היכי שלא קיבלו עליהם לדון כדעת הפוסק אבל במקומות שנהגו לפסוק כדעת הרמב"ם או כהרא"ש אין המוחזק יכול לומר קים לי' רדב"ז חלק א' סי' קט"ז אמר המאסף נסתפקתי אם אפי' כשהוא יחיד בסברתו אין יכול לומר קים לי' כנגדו והסברא נוטה דאפילו יחיד לא מצי לומר קים לי' כנגדו כיון דמטעם קבלה נגעו בה יע"ש, וע' בדרכי משה בא"ח סי' ט' ס"ק א' שהשיג על בית יוסף שפסק כרי"ף ורמב"ם כיון שרוב בתראי חולקים עליהם וכן בסי' יו"ד ס"ק ג' השיג עליו, ולכאורה לפי דברי הברכי יוסף לא קשה ואולי כוונתו כיון שעשה חיבור כולל לכל העולם דנסתר טעם הנ"ל וקבלה הי' רק לבני ספרד והנמשכים אחריהם ולא קיבלו עליהם כל בני הגולה לפסוק כרי"ף ורמב"ם נגד רוב וזה פשוט.