שערי תורה חלק ג· רבי בנימין וולף לב
כלל ד · פרט ז
יבואר ראי' ממסכת סנהדרין דף ל"ג דבעינן רובו מתוך כולו:
כג] גרסי' במס' סנהדרין דף ו' ע"א היכי דמי שיקול הדעת אמר ר' פפא כגון תרי תנאים או תרי אמוראים דפליגי אהדדי ולא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר וסוגי' בעלמא אליבא דחד מינייהו ואזיל איהו עביד כאידך היינו שיקול הדעת ובדף ל"ג איכא שינוי קצת ושם הגירסא ואיקרי ועביד כחד מינייהו וסוגי' דשמעתא אזלי כאידך וכו' והנה בדף ו' מוקי הש"ס מתני' דמס' בכורות דף כ"ח דאיתא שם דן את הדין זיכה את החייב חייב את הזכאי טימא את הטהור טיהר את הטמא מה שעשה עשוי וישלם מביתו מיירי בשטעה בשיקול הדעת וכן בדף ל"ג ע"א לכל אוקמותות מיירי כן מתני' הנ"ל כמ"ש תוס' ד"ה כאן במומחה וכתב רש"י בדף ו' ע"א בד"ה וסוגיא דעלמא וז"ל הילוך דינא כחד מינייהו ואזיל איהו ועביד כאידך הלכך דינא לא הדר דכיון דלא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר האי בעל דין דנקט לא בעי בעי לשלומי דאמר ליה פסקת לי לדינאי ומיהו איהו בעי שלומי כיון דסוגין דעלמא כאידך עכ"ל, לא גילה לן רבינו ז"ל כוונתו במה שאמר הילוך דינא כחד מינייהו ועיין בש"ך ח"מ סי' כ"ה ס"ק כ"ט אות ג' ואולם בדף ל"ג ע"א ד"ה סוגיא דעלמא כאידך כתב וז"ל רוב הדיינין נראין להם דברי השני עכ"ל והובא דבריו בטור ח"מ סי' ר"ה ובכסף משנה בפרק ו' מסנהדרין הלכה ב' ובש"ך ח"מ בסי' כ"ה ס"ק ט' אות א' וכן הרא"ש בדף ל"ג ע"א סי' ו' בסופו כתב וז"ל אם נראין דברי האחד לרוב חכמים ואיהו עביד כאידך היינו טעות בשיקול הדעת יע"ש והובא בטור סי' כ"ה וש"ך שם ס"ק ז' ויש להתבונן כיון דרוב דיינים מסכימים לדיעה אחת אמאי נחשב לטועה בשיקול הדעת הא אין לך טועה בדבר משנה יותר מזה דתורה אמרה בפירוש אחרי רבים להטות ואזלינן בתר רוב דיינים כדאי' במתני' בסנהדרין דף כ"ט ע"א ובמס' ע"ז דף ז' ע"א ובשו"ת רשב"א סי' רנ"ג ובח"מ סי' כ"ה סעיף ב' דיחיד נגד רבים הלכה כרבים בכ"מ, ואמאי קם דינא יהי' הדין חוזר כדין טועה בדבר משנה, וכבר נתבאר אפי' אם החולקים הם קטנים בחכמה רק אם הם רבים אף אם המיעוט הם גדולים בחכמה יותר מ"מ אזלינן בתר רוב מנין וא"כ אף אם רוב דיינים דעלמא המורים כאחד מתנאים או אמוראים אינם בגדר אחד עם התנא או אמורא החולק מ"מ מצטרפין לרובא וכמו דאי' במס' סנהדרין דף ל"ג ע"ב וברמב"ם בפ' י' מהל' סנהדרין הלכה ח' מבואר באומר אחד מן התלמידים יש לי ללמד עליו זכות מעלין אותו עמהן לסנהדרין אם יש ממש בדבריו שומעין לו ועולה למנין ואף דלחוב אינו עולה היינו כיון שלא נצטרף עמהם מתחילה אין מעלין אותו לשם אבל אם מתחילה ישבו חכמים גדולים וקטנים בחכמה ורבו הקטנים הולכין אחר הקטנים ותו הא שם מיירי בדיני נפשות לכן כיון שלא נצטרף עמהם מתחילה אין מעלין משא"כ בעלמא ואפילו לפי מה שכתבתי לעיל בשם רב האי גאון ז"ל דאזלינן בתר רוב חכמה היינו היכי דמיעוט גדול בחכמה ולא נמצא גדול בחכמה אצל רבים כמו במיעוט משא"כ הכא דאמר ר' פפא כגון תרי תנאים או תרי אמוראים וכו' משמע דשניהם שקולים בוודאי היכי דקטנים בחכמה מסייעין לאחד הוי רובא ולכ"ע אזלינן בתר רוב מנין ומכ"ש דרבו החולקים על גאון ז"ל וסבירה להו דלעולם אזלינן בתר רוב מנין והדק"ל:
כד] וראיתי בספר כנסת הגדולה בח"מ סי' כ"ה בהגהות הטור ס"ק כ"ה שכתב וז"ל ויש לי ספק דלמא לא אמרינן מה שעשה עשוי אלא דוקא בספק השקול אבל היכי דרבוואתא סברו שלא כמו שדן הדיין מי נימא כיון שיש לו ב' או ג' פוסקים לסמוך עליהם קם דינא (והוי כטועה בשיקול הדעת וחייב לשלם או אפשר דר"ל דפטור מלשלם) או דלמא הדר דינא ויראה לי דקם דינא וראי' מהא דאי' במס' שבועות דף מ"ח ע"ב בהא דמת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה דאע"ג דרב ושמואל סוברים דאין אדם מוריש שבועה לבניו ולא מפקינן מיורשי לוה ור' אליעזר סובר דמפקינן מיורשי לוה ומסקינן שם דיינא דעביד כרב ושמואל עביד ודיינא דעביד כר' אלעזר עביד הרי אע"ג דרב ושמואל הם רבים לגבי ר' אלעזר אם דן הדיין והוציא ממון מן היורשים כר' אלעזר עביד עכ"ל ובמכ"ת דבריו תמוהין דליכא ראי' כלל מהתם כמ"ש התומים סי' כ"ה ס"ק ב' דהתם לדינא קיי"ל כר' אבא דאמר משאיל"מ וליתא לדרב ושמואל דס"ל אין אדם מוריש שבועה לבניו כמ"ש תוס' והרא"ש רק כיון דנפיק מפומי' דרב ושמואל ראוי לפסוק כמותם לכן אמרינן הבו דלא לוסיף עלה כדאי' שם ומאן דהורה כר' אלעזר שפיר הורה כהלכה דהורה כרבים כיון דרוב תנאים ואמוראים סבירא לאו דאמרינן משאיל"מ אבל היכי שפוסק הדיין כמיעוט נגד רובא שפיר יש לומר דהוי כטועה בדבר משנה כיון דפשוט בש"ס דיחיד ורבים הלכה כרבים היכי דליכא הכרעה מאמורא דהכריע כיחיד ותמהני על בעל כנסת הגדולה ז"ל דהוי לי' להוכיח דקם דינא והוי רק כטועה בשיקול הדעת מדברי רש"י וסייעתו שפירשו רוב דיינין נראין דברי השני והדיין הורה להיפך א"כ הורה כיחיד נגד רוב ומכל מקום לא הוי כטועה בדבר משנה והנה מדברי כנסת הגדולה נראה דסובר דלא הוי אפילו כטעה בשיקול הדעת וקם דינא ופטור מלשלם דהא בהאי דינא דעביד כר' אלעזר עביד פטור מלשלם, ולפי מה שכתבתי מוכח מרש"י וסייעתו דהוי עכ"פ כטועה בשיקול הדעת ואף שרי"ף ורמב"ם פירשו פירוש אחר בפי' הסוגיא דעלמא מ"מ כבר כתב ב"י וש"ך דלדינא מודו מיהו כבר כתבתי דגוף דברי רש"י וסייעתו לכאורה תמוהו אמאי לא הוי טועה בדבר משנה:
כה] ולכאורה עלה בדעתי לומר דהנה בפירוש סוגיא דעלמא יש לפרש ב' פירושים פי' (א') רוב דיינים סוברים כדברי השני מחמת שיש להם ראי' המכרעת ומבררת כדברי השני פי' (ב') שגם לרוב הדיינים לא ברור להם כדברי השני רק שיותר נראה להם כהוראתו ולכתחילה כשבאו אותו הדין לפני הדיינים מורין כמותו אבל היכי שאחד עבד עובדא והורה להיפך או שבעל דין בעצמו תפס גם הדיינים ההם לא סותרין ולא מהדרין עובדא כיון שאין להם ראי' ברורה וכיו"ב מצינן במס' כתובת דף פ"ה ע"ב דאיתא שם מר סבר הלכה איתמר ומר סבר מטין איתמר פירש רש"י וז"ל מורין הוראה לכתחילה וכו' מיהו אי עביד כאידך לא מהדרינן עובדא יע"ש ונראה שרש"י הבין כפי ב' הנ"ל ומדויק היטיב דברי ר' פפא שאמר היכי דמי שיקול הדעת כגון תרי תנאים או אמוראים דפליגי אהדדי ולא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר וכו' וסוגיא דעלמא כאידך ר"ל שלא איתמר בפירוש שהלכה כאחת רק שמטין איתמר וזהו סוגיא דעלמא והיינו שכתב רש"י ז"ל רוב דיינין נראין להם דברי השני ר"ל שלכתחילה נראה להם להורות כן אבל לא ליהדר עובדא, וא"כ מיושב קושי' הנ"ל דשפיר הוי רק בטועה בשיקול הדעת ולא טעה בדבר משנה שיהי' הדין חוזר כיון שגם לרוב דיינים הדין כן שבדיעבד לא מהדרינן ומה דעביד עביד א"כ הפסק דין אינו סותר לדברי רוב דיינים ומ"מ הדיין ישלם מביתו מחמת גרמי שגרם היזק כיון שלכתחילה ראוי' להורות כאידך כיון שכן הוא סוגי' דעלמא מרוב דיינים להורות כן לכתחילה, לפ"ז יצא לנו דין חדש דהיכי שרוב דיינים מורין כאידך מחמת שדעתם דעת מכרעת בבירור כהאי תנא או אמורא והדיין פסק להיפך הוי טעה בדבר משנה וחוזר, ואין להקשות מה מקשה שם מתני' דסנהדרין אמתני' דבכורות הא הו"מ לוקמי כאן וכאן שטועה בשיקול הדעת והורה נגד סוגי' דעלמא רק מתני' דסנהדרין דאיתא מדמחזירין הדין מיירי שהסוגי' דעלמא דהיינו שרוב דיינים המורים כדברי השני הוא מחמת שדעתם מכרעת בראיות ברורות ולכן הוי כטועה בדבר משנה וחוזר ומתני' דבכורות דדן את הדין וטעה דמה שעשה עשוי מיירי שהורה נגד סוגי' דעלמא שגה לרוב דיינים אין להם ראי' מכרעת בראיות רק נראין להם דברי השני דזה אינו דיש לומר דזהו נכלל בכלל תי' רב ששת דמתרץ כאן שטעה בדבר משנה כאן שטעה בשיקול הדעת וא"ש וסהדי במרומי' שאמרתי כן מסברא דנפשאי ולאחר העיון מצאתי קצח מזה בקונטרס שחיבר הגאון אמיתי מוהר"ר חיים יונה זצ"ל בדף ב' ע"ב שכתב וז"ל קשה לי לשי' רש"י ז"ל שאם רוב דיינין נראין להם דברי השני למה לא מיקבע הלכה כדבריו מי גריעי דעתא דרובא ודייני דעלמא בזמן חכמי התלמוד מדעתא דחד אמורא דמכרע ואמר הילכתא כוותי' דמר והלא בכל התורה כולה ואפילו בדיני נפשות אמרה תור' אחרי רבים להטות ונראה שמה שפירש"י ז"ל רוב דיינין נראין להם דברי השני לא שנראה להם ברור שהדין עמו דהאי הלכה ברורה היא אלא נראין בסברא בעלמא והכי אשכחן דמפלגינן בעלמא בין הלכה אתמר לנראין אתמר עכ"ל והמעיין יבין ההפרש קצת שיש בין דברי לדברינו וא"כ לא קשה קו' הנ"ל.
כו] אמנם רבינו הש"ך ז"ל לא הבין כן שכתב בסי' כ"ה ס"ק י"ז וז"ל ומשמע לי דוקא כשיש מחלוקת תנאי' או אמוראי' אבל אם אין מחלוקת ואין הדין מפורש רק שבא מעשה לפניו והור' כך וכך וסוגי' דעלמא דהיינו שיראה לרוב דיינים להיפך הוי טעה בדבר משנה דלא מיקרי טועה בשיקול הדעת אלא כשיש מחלוקת בדבר והי' שקול להכריע והוא טעה בשיקול הדעת אבל כשאין מחלוקת ונתברר הפכו הוי טועה בדבר משנה והכי משמע ממה דאמר ר' פפא כגון דבר שהוא מחלוקת תנאים או אמוראים וכו' ולא קאמר בקיצור כגון שפסק כך וכך וסוגי' דעלמא דלא כוותי' אע"כ כדפרישית עכ"ד מוכח דהבין בכוונת רש"י כפשוטו דרוב דיינים אומרים כאידך מחמת שכן דעתם להלכה ברור' דאם נימא כמו שכתבתי לעיל תיקשי הא אפילו היכי דליכא מחלוקת כיון דרוב דיינים מורין רק לכתחילה כסברא זו הנראה ובדיעבד אם נעשה נגד סברא זו לא מהדרין עובדא ראוי לומר שגם בכה"ג כשטעה הדיין והורה להיפך מסוגי' דעלמא דלא הוי טועה בדבר משנה רק כשטעה בשיקול הדעת וקם דינא כיון שגם לרוב דיינים הדין כך דבדיעבד לא מהדרינן עובדא אע"כ דהבין כפשוטו, וא"כ הדק"ל על שיטת רש"י וסייעתו אמאי לא הוי טועה בדבר משנה כיון שהורה נגד רובא.
כז] לכן נראה דמכאן דאי' לסברת קמאי ובתראי הנ"ל בפרט ו' דבעינין רובו מתוך כולו דהנה הא דאמר ר' פפא כגון שנחלקו תרי תנאים או תרי אמוראים היינו כמו שמצינו בהרבה דוכתי דתנא או אמורא אמר דינו ולא מברר טעמו וראיות שיש:
לו ואח"כ באו אמוראי בתראי לפרש הטעם שלהם כמו שהוא בהרב' דוכתי בש"ס ולפעמים התנא או האמורא קדמון בעצמו מפרש הטעם וראי' שלו, ונראה היכי דלא נזכר הטעם מחלוקת תנאים ואמוראים וסוגי' דעלמא דהיינו רוב דיינים סוברי' להלכה ברורה כאחד מתנאים או כאחד מאמוראים בכה"ג לא מהני רובא דכבר נתבאר דלא אזלינין בתר רובא רק ברובו מתוך כולו כשיש בו כולם ביחד והתווכחו וכל אחד יודע טעם שאמר חבירו וראייתו אבל אם אין הרוב ומיעוט ביחד לא מהני רובא דיש לומר אם שמעו הרוב הטעמים וראיות שיש למיעוט היו חוזרים והודו לדבריהם ולכן כיין דרוב דיינים דעלמא לא היו מתווכחים פנים עם פנים עם אותו תנא או אמורא האומר להיפך לא הוי רובא להורות כוותייהו, וא"כ לא קשה קו' הנ"ל לפירש"י וסייעתו דיש לומר בכה"ג מיירי ר' פפא שאנר דהוי רק טועה בשיקול הדעת, לפ"ז נולד לן דין חדש היכי שידוע שהי' הרוב ומיעוט דיינים ביחד ונפסק הדין מרוב, ושוב אח"כ אירע מעשה והורה הדיין כמיעוט הוי כטועה בדבר משנה כיון דמפורש בתורה אחרי רבים להטות, וה"ה היכי דידוע הטעמי' והראיות שיש לכל אחד ואחד מתנא או אמורא ורוב דיינין נראין להם כאחד כיון שכבר ידעו הטעמים בכה"ג הוי כאילו הי' הרוב ומיעוט יושבים ונושאים ונותנים פא"פ אזי המורה נגד רוב דיינים הוי כטועה בדבר משנה והדין חוזר וצ"ע בזה לדינא.
כח] ולפי דברינו יש ליישב הסוגי' במס' סנהדרין על נכון דהנה שם דף ל"ג ע"א מקשה הש"ס, מתני' דשם דאיתא דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה ממתני' דמס' בכורת דן את הדין זיכה את החייב וכו' מה שעשה עשוי ומשלם מביתו ואמר ר' יוסף ל"ק כאן במומחה לפרש"י יש בו כח לחזור ולא מצי למימר לי' בעל דין אנא כי טעמא קמא דידך עבדינא, אבל בשאינו מומחא, מצי אמר לי' מי יימר דטעמא בתרא דידך עיקר דלמא קמא עיקר ובהאי היא דטעות) כאן בשאינו מומחה, ובמומחה מחזירין והא קתני אם הי' מומחה לב"ד פטור מלשלם (אלמא מה שעשה עשוי ומיהו פטור מלשלם כיון דמומחה הוא מזלא בישא דהאי גברא גרם לי' למיטעי) אמר ר' נחמן כאן שיש גדול בחכמה ובמנין כאן שאין גדול בחכמה ובמנין פירש"י וז"ל שגדול ממנו אותו גדול מחזיר דבריו של זה דיש כח לבטל אין גדול הימנו לא ציית לי' בעל דין לאהודרי עובדא ואפי' זה אומר טעיתי לאו כל כמיני' עכ"ל ומבואר בנימוקי יוסף דעת הרא"ה היכי שיש גדול ממנו בחכמה ובמנין אפי' אם המורה שטעה אינו מומחה חוזר הדין ודלא כבעל המאור והרא"ש המובא בש"ך סי' כ"ה ס"ק ז אות ו' ואות ז' והקש' התומי' שם ס"ק י"ב לשיטת הרא"ה הא דקתני דן את הדין וכו' ווה שעשה עשוי מיירי באינו מומחה דהא קתני סיפא אם הי' מומחה איך אפשר שלא יהי' הדין חוזר הא ת"ל לא אלמן ישראל מחכמים מובהקים וא"כ ודאי דיש גדול להחזיר וכי צריכין שיהי' הטועה והמחזיר בעיר אחת בשלמא אי אמרינין כהסוברים כשטועה אינו מומחה אינו מחזיר אפילו גדול ממנו לק"מ אבל אי אמרינן לעולם חוזר קשה יע"ש והוא קושי' חמורה.
כט] ונלענ"ד ליישב שיטת הרא"ם ז"ל דהנה בדברי ר' יוסף ור' נחמן לא נתברר אי מיירי שטעה בדבר משנה או שטעה בשיקול הדעת רק תוס' בד"ה כאן במומח' הוכיחו דבע"כ ר"ל שטעה בשיקול הדעת דאי בדבר משנ' לכ"ע חוזר וכך כתבו כל קמאי ז"ל, והנה נתבאר ברי"ף ורא"ש שיש ב' עניני' בשיקול הדעת (א) כמו שאמר ר' פפא דנחלקו תנאים וסוגי' דעלמא כאחד, (ב) בנידון דר' ישמעאל בר' יוסי עם ר' חייא בדף כ"ט ע"ב שם שנחלקו עם אדם עשוי' שלא להשביע דליכא ראי' לר' חייא לברורי בה טעותא דר' ישמעאל שנחלקו רק בסברא בעלמא לכן קם דינא וז"ל הרי"ף האי שיקול הדעת לא דמי לשיקול הדעת דהכא דאילו הכא קאמר בהדי' היכי דמי שיקול הדעת כגון דפליגי וכו' וסוגי' דעלמא כחד מינייהו וכו' וכגון דסוגי' דעלמא כחד מינייהו ועביד כאידך אגלי' מילתא דודאי טעה אלא כיון דלא אתמר הלכתא בהדי' לאו דבר משנה הוא ואילו שיקול דעת דאיפלג בה ר' ישמעאל בר' יוסי עם ר' חייא ליכא ראי' לברורי בה טעותא דר' ישמעאל הלכך ליכא כח לאהדורי עובדא ומש"ה קאמר כבר הורה זקן הלכך ליכא למיגמר מהאי מעשה למי שטועה בשיקול הדעת שאינו חוזר עכ"ד, והנה בפרט ב' כתבתי באריכות בשם חידושי רמב"ן ור"ן דהיכי שרוב חכמי העיר מתנגדים ומסייעי' למיעוט דיינים הלכה כמיעוט כיון שרוב חכמי העיר מתנגדים ואיכא עכשיו רוב, אבל היכי דליכא מחלוקת בין דיינים היושבים למשפט לא אזלינין בתר חכמי העיר וביארתי שם דוקא בדיינים שקיבלו עליהם הציבור לדיינים או שקיבלוהו עליהם הבעלי דינים, אבל היכי דלא נתמנו מציבור וגם לא קיבלוהו עליהם בעלי דינים רק ג' דיינים שיכולין לדון בע"כ כדאי' בח"מ סי ג' בכי האי גוונא אפילו הסכימו כולם אם חכמי העיר רובם חולקים עליהם בסברא ואומרי' שטעו והם רוב אזלינין בתר חכמי העיר יע"ש באריכות, לפ"ז יש לומר דרא"ה מפרש פירש חדש בדברי ר' נחמן, דהנה במס' ע"ז דף ז' ע"א אתיא שם היו שנים אחד מטמא ואחד מטהר אם אחד מהם גדול בחכמ' במנין הלך אחריו ופי' הג"א מובא בש"ך יו"ד סי' רמ"ב בהנהגות או"ה שר"ל רוב תלמידים אומרי' כמותו וכתב הש"ך הטעם דהלכה כמותו משום דיחיד ורבים הלכה כרבים, ולפ"ז יש לומר הכוונה בדברי ר' נחמן דר"ל דמיירי תרתי מתני' שטעה בשיקול הדעת דהיינו שנחלקו בסברא כעין ר' ישמעאל בר' יוסי ור' חייא ומתני' דסנהדרין מיירי שג' דיינים היושבי' במשפט דנו לפי סברתם ואיכא גדול בעיר אשר גדול מהם בחכמה ובמנין דהיינו רוב תלמידים אומרים כמותו דסברא הוא להיפך וכיון דאיכא כולם בעיר ומתוך משא ומתן של כולם איכא רובא מתוך כולם לכן מחזירין הדין כיון דתורה אמרה אחרי רבים להטות ואזלינין בתר רוב חכמי העיר ולא בתר הדיינים דמיירי בשלשה שלא קיבלו עליהם הבע"ד וגם לא קיבלו עליהם הציבור דשלשה יכולין לדון לכוף בע"כ של בע"ד לכן מחזירין, ועובדא דר' ישמעאל בר' יוסי ור' חייא הי' רק חד נגד חד כאן שאין גדול ממנו בחכמה ובמנין באותו עיר שיחלוק על הדיין רק הטעות הי' בשיקול הדעת דאמר ר' פפא דסוגי' דעלמא כאידך דהיינו רוב דיינים דעלמ' כיון דליכא משא ומתן מתוך כולם רק רוב דיינים דעלמא ס"ל כשני לא הוי רק כטועה בשיקול הדעת לכן קם דינא העולה דתרווייהו מיירי דטעה בשיקול הדעת רק מתני' מיירי דהי' הטעות בסברא שדיינים הורו מסברא הנראה להם ורוב דייני העיר חולקים עליהם בסברא זו ומתני' דבכורות מיירי שהי' הטעות בשיקול הדעת כמו שאמר ר פפא שנחלקו ב' תנאים או אמוראים והורו כאחד וסוגי' דעלמא כאידך וא"ש:
ל] לפי"ז מיושב קושי' תוס' בד"ה כאן במומחה וז"ל וא"ת בפ"ק דף ה' איתא מר זוטרא ברי' דר' נחמן דן דינא וטעה אתי לקמי' דר יוסף א"ל אי קבלוך עליהו לא תשלם ואי לא זיל שלום כי טעה נמי בשיקול הדעת אמאי לא הי' חוזר דהא מומחה הוי וע"ש וה"ה דהוי מצי להקשות דר' יוסף הי' גדול בחכמה ובמנין ממר זוטרא, ובאמת הראב"ד המובא ברא"ש כתב להוכיח משם דאפילו הגדול ממנו אינו מחזיר אלא קם דינא דהא ר' יוסף גדול ממר זוטרא הוי ולא החזירו ועיין בש"ך סי' כ"ה ס"ק י"ד אות ד' ולפמ"ש הנימוקי יוסף דר' נחמן לא חולק על ר' יוסף וכן כוונת ר' יוסף כאן במומחה לאו אדיין הטועה קאי אלא על המחזיר קאמר שגדול מדיין הטועה והוא מומחה כאן באינו מומתה ר"ל שאין אחד גדול ממנו כדמפרש ר' נחמן יש לומר שכן פי' תוס' וא"כ קושי' תוס' הוא באמת כן דהא ר' יוסף הי' גדול ממר זוטרא שהי' ר' יוסף מומחה ואמאי לא החזירו. ולפי דברינו לא קשי' דהא דגדול בחכמה ובמנין מחזיר פירושו שרוב חולקי' על דיינים בסברא ואומרים שטעה דבכה"ג הוי בטעות בדבר משנה כיון שרוב אומרי' שטעה אבל היכי שטעות בשיקול הדעת כגון שנחלקו ב' תנאים או אמוראים וסוגי' דעלמא כאידך לא הוי טעות ברור כיון דאין הרוב מתוך כולו והתם טעה מר זוטרא בשיקול הדעת כדאמר ר' פפא שהורה נגד סוגי' דעלמא ור' יוסף אף שהי גדול בחכמ' לא נשמע שהי' גדול במנין שיהיו רוב אומרים כר' יוסף וגם לא הי' אותו רוב בעירו של מר זוטרא שהי' אומרים להיפך וכיון שלא הי' בעיר של מר זוטרא גדול בחכמה ובמנין שיהי' חולקים עמו פא"פ שיהיו רוב מתוך כולו לא אזלינן בתר רובא, ותו כיון שהי' מחלוקת תנאים ואמוראי' קמאי לא שייך רוב מתוך כולו דהא לא היו פא"פ עם אותו תנא שאמר להיפך וגם לא ידעו הרוב טעם שאמרו שמיעוט לכן קם דינא ואויו חוזר ולפי דברינו ר' נחמן מתרץ כעין תירוץ שתירץ ר' ששת רק לר' נחמן הפי' שטעות הי' מחמת שרוב חולקים ומיירי שדין לא הי' מפורש רק דנחלקו בסברא וקמ"ל דגם היכי שנחלקו בסברא אזלינן בתר רוב אף שאין לרוב ראי' ברורה ולאפוקי מתשובת מבו"ע שיבואר בס"ד לקמן ולר' ששת הפי' שטעה בדבר משנה המפורש במשניות וברייתות וכיוצא בזה וא"ש, ועיין מ"ש בפרט ח':