שערי תורה חלק ג· רבי בנימין וולף לב
כלל ד · פרט ד
יבואר ביאור סוגי' הש"ס במס' ע"ז דף ז' בענין מחלוקת חכמים מיעוט נגד רובא או יחיד נגד יחיד וחד מנהון גדול בחכמה יותר
יג] גרסינן במס' ע"ז דף ז' ע"א ת"ר הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר, לחכם ואסר לא ישאל לחכם ויתיר היו שנים אחד מטמא וא' מטהר א' אוסר וא' מתיר אם היה א' מהם גדול מחבירו בחכמה ובמנין הלך אחריו ואם לא הלך אחר המחמיר ר' יהושע בן קרחא אומר בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המקיל אמר ר' יוסף הילכתא כר' יהושע בן קרחא עכ"ל, ורבינו הגדול רש"י לא פירש כלום והרי"ף והרא"ש הביאו כל הסוגי' הנ"ל ודברי ר' יוסף דהלכה כריב"ק ולא פירשו כלום ואולם בהגהת הרא"ש כתב וז"ל ואם זה גדול בחכמה וזה גדול במנין הלך אחר הגדול במנין פי' תלמידים הרבה אי נמי שרוב תלמידי' אומרין כמותו עכ"ל בשם א"ז ונלמד מדבריו (א) שהגדול במנין עדיף מגדול בחכמה (ב) מפרש ב' פירושים בתיבת במנין, וראיתי בראב"ד בפרק א' מעדיות משנה ה' דגם שם נזכר גדול בחכמה ובמנין פי' וז"ל הא דקתני בחכמה ובמנין, מנין שנים קאמר והכי איתא בירושלמי עכ"ל, והריטב"א במס' ע"ז שם כתב ב' פירושים וז"ל גדול בחכמה ובמנין פי' במנין שנים ששימש ת"ח יותר, או במנין תלמידים שנמנו עמו בהוראה זו הלך אחריו בין להקל בין להחמיר עכ"ל, ונראה דגם רשב"א בתשובה סי' רנ"ג הבין ג"כ הפי' בחכמה ובמנין או מנין שנים או מנין תלמידים הרבה, ולא מפרש שרוב תלמידים אומרים כמותו, דהא כתב שם וז"ל תחילת כל דבר אומר וכו' דהלכה פסוקה הוא הולכין אחר הגדול ממנו בחכמה ובמנין ואפילו בשעת הדחק אין סומכין על הקטן בחכמה ובמנין וכן במקום מחלוקת יחיד ורבים יע"ש וכן העתיק רמ"א בח"מ סי' כ"ה סעיף ב' תרוייהו גדול בחכמה ובמנין וגם יחיד נגד רבים משמע שמפרש תיבת במנין כא' מפירושים הנ"ל ודלא כחד פי' בהג"א וריטב"א שרוב תלמידים אומרים כמותו דא"כ היינו יחיד נגד רבים דאפילו תלמידיו כתב רמב"ם בפרק י"א מסנהדרין הלכה ז' בדיני ממונות ובטומאות וטהרות הרב ותלמידו מונין אותם כשנים ועיין במס' סנהדרין דף ל"ו ובכסף משנה שם ועיין בש"ך סי' רמ"ב בהנהגת או"ה והנה דברי הג"א הובא ג"כ להלכה בסמ"ע ח"מ סי' כ"ה ס"ק י"ח באין חולק, ולכאורה יש להתבונן מנלן להג"א האי דינא דלמא הפי' בבריית' דבעי תרווייהו שיהיה גדול בחכמה ובמנין אבל בחדא מינייהו שקול עם חכם החולק ואזלינן בתר המחמיר מיהו אם הפירש במנין ר"ל תלמידים שנמנו עמו בהוראה זו אזי מוכח דבע"כ הפירש דבחדא מינייהו סגי דהא אם רבים ס"ל כוותי' אפילו אם אינו גדול בחכמה מחבירו הלכה כרבים דמקרא מלא דיבר הכתוב אחרי רבים להטות ובע"כ ההכרח לדחוק ולפרש שמה שאמר ובמנין הוא וא"ו המחלקת כאילו אמר או במנין ונשמע לפ"ז היכי דאחד גדול בחכמה מחבירו הלכה כוותי' אפי' להקל באיסור דאוריית' ולפ"ז אין צריך שיהיה לו מנין שנים או שיש לו תלמידים הרבה רק גדול בחכמה לבד סגי, ומה שכתב הג"א אם אחד גדול בחכמה וא' במנין הולכין אחר גדול במנין כתב בשו"ת שער אפרים סי' י' דלמד ממה דקיי"ל הלכה כב"ה נגד ב"ש לפי שב"ה היה רוב מנין אף דב"ש מחדדי טפי כמ"ש בפ"ק דיבמות והיה גדולים ואפ"ה הוקבע הלכה כב"ה א"כ גדול במנין עדיף ועיין בש"ך סי' רמ"ב ואולם לפי' ב' שכתב הג"א שפי' במנין ר"ל תלמידים הרבה קשה מנין להג"א דמנין לבד הוא מעלה ושעדיף מגדול בחכמה דלמא בעי תרווייהו בחכמה ובמנין ומב"ה ליכא ראי' דהא במס' יבמות איתא דב"ה היו רובא ולא נזכר שם שהיה להם תלמידים יותר מב"ש וצ"ע:
יד] וראיתי בתשובת רשד"ם חלק א"ח סי' ל"ה שהבאתי בפרט ג' שהביא ראיה לדבריו דאזלינן בתר רוב חכמה וכן במילי דציבור אזלינן בתר רוב בנין כתב וז"ל וכן יש לדקדק מה שאמרתי מדברי הרא"ש רפ"ק דע"ז שהביא הברייתא בצורתה ואם היו שנים וכו' אם היה אחד מהם גדול מחבירו בחכמה ובמנין וכו' ואם איתא דלעולם יש לילך אחר רוב מנין כך הוי לי' לומר אם אחד מהם גדול במנין מדאמר גדול בחכמה ובמנין משמע ודאי אעפ"י שא' מהם גדול במנין אם חבירו גדול בחכמה אין לומר להלך אחר רוב מנין אלא דוקא כשהוא גדול בחכמה ואעפ"י שנראה מדברי הגהת רא"ש שחולק שכתב וז"ל ואם זה גדול בחכמה וזה במנין וכו' לכאורה נראה דפליג ארא"ש ואפילו כן הוא דעת הרא"ש עיקר דהוא בתרא וכ"ש דאפשר לומר כיון דשניהם חכמים אעפ"י שאחד מהם חריף יותר כיון שחבירו זכה לתלמידים רבים מה שלא זכה חבירו ראוי לילך אחריו אי נמי כיון שרוב תלמידים הסכימו לדעתו יש לנו לילך אחריו ומ"מ שמעינן דצריך שיהיו שניהם חכמים גם רוב מנין ג"כ חכמים לא רבים כל דהו וא"כ יש לנו לומר שגם מכאן יש ראיה למה שאמרתי דרוב מנין לאו רוב המון קאמר עכ"ל ולא הבנתי במה שהביא ראי' מרא"ש הא מגופא דברייתא מוכח כן הא הרא"ש לא העתיק רק לשון הבריית' והנה לפי ראייתו לכאורה אכתי קשה דהוי ליה לתנא דבריית' למיתני חידוש דאפילו אם אחד גדול בחכמה ואחד גדול במנין דגדול בחכמה עדיף וצריך לומר דלפי מה שכתב עכשיו רשד"ם חזר ממ"ש מעיקרא בתשובה דרוב חכמה עדיף רק דשקולין הם וא"כ הפי' בברייתא כך אם אחד גדול מחבירו בתרוייהו בחכמה ובמנין אזי הולכין אחריו אפילו להקל דעדיף כחו מחבירו ואם לאו ר"ל שאחד גדול בחכמה ואחד במנין או ששקולין בחכמה ובמנין הולכין אחר המחמיר דחכמה ומנין שקולין הם, ולפי מ"ש בסוף בכוונת הג"א מוכח היכי שבשניהם חכמה רוב מנין המעמיד תלמידים הרבה או רוב תלמידים מסכימים עמו עדיף רק רוב המון שאין להם דעת בעסקי ציבור לעשות הטוב והישר אזי רוב בנין החשובים עדיף וא"כ משמע דלדינא מודה בדיינים רוב מנין עדיף מרוב חכמה כיון דגם הרוב הם חכמים אף שמיעוט חריף ביותר עדיף רוב מנין:
טו] והנה רש"י ורי"ף ורא"ש לא פירשו כלום בדברי ר' יהושע בן קרחא ומשמע דהבינו דלא פליג רק על מה שאמר בסיפא ואם לאו הלך אחר המחמיר ר"ל בשקולין לעולם הולכין אחר המחמיר ואפילו בשל סופרים על זה חולק כיון דשקולין הוי ספיקא דרבנן דאזלינן בכל מקום לקולא אבל ברישא דאחד מהם גדול מחבירו בחכמה ובמנין מודה לת"ק דהולכין אחריו אפילו להקל לא מבעי' לפי' שרוב תלמידים אומרים כמותו דבוודאי הולכין אחריו כיון דתורה אמרה אחרי רבים להטות ואפי' בשל סופרים היכי שרוב מחמירין אזלינן בתרייהו דהא דקיי"ל ספק דרבנן לקולא היינו בספק השקול ולא היכי דרוב לאיסור רק שאפילו לפי אינך פירושים שפי' מנין בשנים או במנין שיש לו תלמידים הרבה מ"מ לא נראה שחולק ריב"ק כיון דלא מוכרח אפושי פלוגתא לא מפשינן וכן הבין הרשב"א במס' חולין דף מ"ד ע"א ד"ה אלא, והנה יש להתבונן מ"ט דת"ק דאמר אפילו בדרבנן אזלינן לחומרא הא הוא הלכה פסוקה בש"ס דספיקא דרבנן לקולא הגם שכתב המרדכי ריש פ' החולץ דמצינו בכמה דוכתי בש"ס דספיקא דרבנן לחומרא כבר כתבו רבותינו האחרונים ז"ל ליישב, ונלענ"ד דהנה כתב המשנה למלך בפרק ז' ממלוה ולוה ה"ו בשם תשובת מוהרש"ח סי' כ"ד דמחלוקת הפוסקים הוי כדין תרי ותרי ופשוט דה"ה מחלוקת חכמים בזמן הש"ס הוי כדין תרי ותרי וכן הדעת מכרעת דמה לי אם עדים מכחישים זה את זה אם חתיכה זו אסורה או מותרת או שחכמים מחולקים זה אוסר וזה מתיר, ולכאורה נראה היכי דב' עדים אומרים חתיכה זו שמונחת לפנינו הוא חלב וב' עדים מכחישים ואומרים שחתיכה זו שומן ובא אחד ואכל אותה חתיכה חייב אשם תלוי אפילו להסוברים במס' כריתות דף י"ח ע"א דאינו חייב אשם תלוי רק כשהיה לפניו ב' חתיכות אחת חלב ואחת שומן ואכל אחת מהם דהוי כאיקבע איסורא אבל בחתיכה אחת ספק חלב פטור דלא איקבע איסורא מ"מ הכא אפילו בחתיכה אחת חייב דזהו גופא דאיכא לפנינו כת המעידים שהוא חלב וכת המעידים שהוא שומן הוי איקבע איסורא כמו דמוכח ממ"ש הרמב"ם בפרק ח' משגגות הלכה ג' ובכסף משנה בתירץ בתרא היכי שיש עד אחד שמעיד על חתיכה שהיה חלב אף דעד שני מכחישו מ"מ הוי איקבע איסורא ומכ"ש בתרי לגבי תרי, לפ"ז יש לומר דה"ה באיסור דרבנן לפמ"ש הש"ך ביו"ד בכללי ס"ס ס"ק כ' באם נתערב איסור דרבנן חד בחד אעפ"י שאינו דבר חשוב ואח"כ נאבד אחד מהן ולא נודע איזה הוא אזלינן לחומרא ולא אמרינן ספיק' דרבנן לקולא כיון שהיה מוחזק איסור בא' מהן הוי לי' ספיק' דרבנן דאיתחזק איסור' דסובר ר' יוסי במס' עירובין דף ל"ז דאזלינן לחומרא ומ"ש הש"ך בסי' קי"ג ס"ק ג' דבריו תמוהין כמו שתמה הפר"ח ופלתי שם ה"ה היכי דאיכא כת עדים שאומרים חתיכה זו אסורה מדרבנן וכת שני מכחישין או חד לגבי חד הוי ג"כ כאיקבע איסורא, אמנם בגוף הדין בספיקא דרבנן דאתחזק איסורא אי אזלינן לחומרא נחלקו ר' מאיר ור' יוסי במס' עירובין שם ולפ"ז יש לומר תנא קמא דמחמיר סובר כיון דשני חכמים מחולקים אי אסור אף דהוי רק איסורא דרבנן מ"מ הוי כמו ספיקא דרבנן דאיתחזק איסורא דאזלינן לחומרא דמחלוקת חכמים הוי כאיקבע איסורא ור' יהושע בן קרחא סובר כר' מאיר שם אפילו בספיקא דרבנן דאתחזק איסורא אזלינן לקולא או דסובר כמו דמוכח שם בתי' רבא להמעיין בגמ' ורש"י דבאיסור דרבנן אפילו איכא חזקה להתיר וחזקה לאיסור לא הוי איקבע איסורא וה"ה בעד לגבי עד:
טז] העולה מדברינו דמשמע לכ"ע דאם חכם אחד גדול בחכמה ובמנין הולכין אחריו אפי' באיסור דאו' להקל ולהחמיר באיסור דרבנן ואולם בדעת הרמב"ם נחלקו גדולי אחרונים ז"ל דהנה הרמב"ם כתב בפרק א' מהלכות ממרים הלכה ה' וז"ל שני חכמים או שני בתי דינין שנחלקו שלא בזמן הסנהדרין או עד שלא היה הדבר ברור להן בין בזמן אחד בין בזה אחר זה אחד מטהר ואחד מטמא אחד אוסר וא' מתיר אם אינך יודע להיכן הדין נוטה בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המקיל עכ"ל ולא מחלק בין אם היה גדול בחכמה ובמנין או לא ובכסף משנה שם הביא דברי הש"ס הנ"ל עם דברי ר' יוסף דהלכה כריב"ק וכ' וז"ל ומדתנא קמא מפליג בין גדול בחכמה ובמנין לאינו גדול משמע דריב"ק סובר אפילו אחד גדול מחבירו בחכמה ובמנין בשל תורה הלך אחר המחמיר וכו' לכך סתם רבינו ולא חילק עכ"ל וכ"כ בהגהת מיימוני ס"ק א' וז"ל הכי פסיק ר' יוסף כריב"ק ולא כתנא קמא דאמר אם אחד מהם גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו ואם לאו הלך אחר המחמיר יע"ש ולכאורה תמוה מאוד כיון דאחד מהם גדול בחכמה ובמנין דהיינו שרוב תלמידים אומרים כמותו הא מקרא מלא דיבר הכתוב אחרי רבים להטות דאפילו לרשד"ם הנ"ל בפרט ג' היכי דאיכ' רוב מנין ורוב חכמה בוודאי הולכין אחריו אפילו להקל, וראיתי בספר לחם משנה שחולק על הגהת מיימוני וכסף משנה ומשמע להדי' מדבריו דרמב"ם מודה היכי שא' גדול בחכמה ובמנין דהיינו שרוב תלמידים אומרים כמותו דהולכין אפילו להקל באיסור דאו' ולהחמיר באיסור דרבנן רק שלא הוצרך לפרש דהוא מילתא דפשיטא, ובאמת נתבאר מקמאי הנ"ל שריב"ק מודה לתנא קמא בבבא דרישא וכן הבין הרשב"א בתשובה סי' רנ"ג מיהו ברמב"ם דוחק לפרש כן כמו שכתב הלחם משנה דהוי לי' לבאר כדרכו להעתיק לשון הש"ס בכל מקום ובש"ך יו"ד סי' רמ"ב בהנהגות איסור והיתר העיר בזה וכתב לתרץ דרמב"ם סובר כפירש ראשין שבהג"א שיש לו תלמידים הרבה, ואפילו אינם אומרים דעתם וסובר ג"כ האי דינא שרוב תלמידים אומרים כמותו ולא הוצרך לכותבו דוודאי פשוט הוא דהולכין אחר רבים בכל מקום יע"ש וקצת קשה על תירוצו דהמעיין ברמב"ם בפרק ב' מהל' ממרים הל"ב יראה שמפרש מה דאי' במתני' במס' עדיות גדול בחכמה ובמנין ר"ל מנין חכמי הדור שאומרים כמותו, וה"ה כאן דאי' בלשון זה ג"כ הפירוש כן, ועיין במס' סנהדרין דף ל"ג ע"א ומצאתי בספר גט פשוט בקונטרס הכללים בסוף הספר כלל א' שהעיד ג"כ להקשות על הרמב"ם לפי פי' הכסף משנה וכתב לתרץ על פי הכלל שכתב הבית יוסף בח"מ סי' י"ג בשם תשובת רשב"א שאין הולכין אחר הרוב אלא רובו מתוך כולו דהיינו שרבו מתוך משא ומתן של כולם שהיו ביחד אבל כשמיעוט אינינו שם לא אזלינן בתר רוב שאילו היו שם שמא היה מראין טעם היפך מה שהסכימו הרוב ויודע הרוב בכך וכן מבואר בכמה שו"ת, ונראה דסבירא להו הא דאמרה תורה אחרי רבים להטות היינו היכי דכל הדיינים היו מקובצים יחד במקום אחד כמו בסנהדרין דהיו יושבין יחד ונושאים ונותנים בדין פנים אל פנים וכל אחד יודע טעם של חבירו משא"כ במחלוקת שאנו רואים בדברי הפוסקים זה אוסר וזה מתיר כל אחד כתב בספרו לפי דעתו בין שהיו החולקים בזמן אחד או בזה אחר זה כיון שלא עמדו למנין ולא נשאו ונתנו יחד פה אל פה יש לומר דלא אזלינן בתר רובא אלא הוי ספיק דדינא וזהו טעמו של הרמב"ם בפ"א מהל' ממרים הנ"ל דמשמע מדבריו אעפ"י שכנגדו היה גדול בחכמה ובמנין לא אזלינן בתר רובא כמו שפירש הכסף משנה משום דמיירי שלא נשאו ונתנו יחד בדין ולא היה רוב מתוך כולו עכ"ד גט פשוט, והנה הגאון ז"ל בא לחזק פי' הכסף משנה דריב"ק חולק גם ארישא וסובר בשל תורה הלך אחר המחמיר אע"ג דהמקיל הוא גדול ממנו בחכמה ובמנין דהיינו מנין תלמידים שאומרים כמותו משום דהבין דמחלוקת ת"ק וריב"ק מיירי שלא היה הויכוח בין חכמים פה אל פה רק כל אחד אומר דעתו בפני עצמו ובע"כ צריך לומר דנחלקו בסברא הנ"ל לת"ק לא בעינן רובו מתוך כולו ובכל גווני אמרה תורה אחרי רבי' להטות וריב"ק סובר דבעינן רובו מתוך כולו וכיון שלא היה הויכוח פנים אל פנים לא אזלינן בתר רובא והוי ספיקא דדינ' ומ"ש קמאי ובתראי ז"ל דבעינן רובו מתוך כולו משום דקיי"ל כר' יוסף דאמר דהלכה כריב"ק והנה בריש' דבריית' דהנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר דהאיסור הוא על השואל אם לא יודיע להחכם כבר שאלתי לפלוני החכם ואמר לי כמ"ש תוס' בד"ה הנשאל אבל אם אמר כבר שאלתי לפלוני חכם מותר אבל ודאי החכם יזהר שלא יתיר וה"מ כשאין שניהם יחד כששאל אבל כששניהם יחד כששאל יכול כל אחד לומר דעתו וא"כ לפי דברי גט פשוט דסיפא דבריית' היו שנים אחד מטמא ואחד מטהר מיירי שלא היה הויכוח כשהיו חכמים ביחד בע"כ צריך לומר דמיירי שעבר השואל ושאל לחכם השני ולא אמר לו כבר שאלתי לחכם פלוני ואסר לי דאל"כ דוחק לומר דמיירי בגווני דהחכם שני עבר בהיתר לו דהוא מילת' דלא שכיח דחכם בעל הוראה יהיה עובר על זה, או אפשר לומר דמיירי שכבר היה מחלוקת קדום בין חכמים בדין זה כל אחד היה אומר דעתו בפני עצמו לקבוע הלכה לדורות כשיארע דין זה ולא היה הויכוח פא"פ ואח"כ אירע מעשה ובא לשאול לחכם מורה הוראה דין זה והמורה הוראה אינו יודע להכריע ביניהם ועל זה סובר ת"ק דהחכם המורה כהגדול במנין אפילו להקל בדאוריית' ולהחמיר בדרבנן דאזלינן בתר רובא דלא בעי רובו מתוך כולו וריב"ק סובר שלא יהיה מורה הלכה למעשה כגדול במנין כיון דלא היה רובו מתוך כולו ויש להורות כדין ספיק' דדינא, ולפ"ז מוכח הטעם בדין דרישא הנשאל לחכם וטימא וכו' כמ"ש הרא"ש בשם ר"י דהטעם משום דכבר אסרו הראשון והוי חתיכה דאיסורא אין לסמוך על אחר שהתירו לו ודלא כספר תורת חיים שכתב שם הטעם דלא ישאל לחכם ויטהר משום דספיקא דדינא הוא דמאי חזית דאזיל בתר הך זיל בתר אידך לאשמועינן דאע"ג דאותו שטיהר גדול בחכמה ובמנין מהחכם שטימא אפ"ה הוי ספיק' דדינ' דלא אמרה תורה אחרי רבים להטות אלא היכי דשקיל וטרו בהדדי אבל היכי דלא שקלי וטרי בהדדי לא דקיי"ל שלשה דיינים שאמרו שנים מהם זכאי או חייב ואחד אומר אינו יודע יוסיפו דיינים כיון דלא אמר דעתו כמאן דלית' דמי דאיכ' למימר אילו היה יודע הי' מחזירין הכא נמי כיון דלא שקלי וטרי בהדדי לא אזלינן בתר רוב' דאיכ' למימר אילו הוי שקיל וטרי בהדי' דלמא הוי מודה לי' דכך הוא יע"ש דלפי דבריו משמע גם ת"ק דריב"ק מודה להך דינא דבעינין רובא מתוך כולו ולפמ"ש בגט פשוט נחלקו בזה אלא ע"כ הטעם כמו שכתב הרא"ש, ואולם באמת פי' גט פשוט בכוונת ברייתא ורמב"ם רחוק בעיני דסתמ' קתני ומשמעות לשון בריית' מיירי שהיו שניהם ביחד וכמ"ש ריטב"א וז"ל היו שנים פירש ונשאלה שאלה לפניהם כאחד וכו' יע"ש, וכן משמע פשטא דמילת' דבריש' קאמר שאל ישאל לחכם אחר והיינו זה שלא בפני זה אבל כשהם ביחד רשאי לשאול וכל אחד יכול להורות דעתו וגם דוחק לומר דרמב"ם כיוון לדין שכ' רשב"א הנ"ל דאין דרכו לכתוב דין שלא כתוב בפירוש בש"ס, והמחוור בעיני בישוב דברי הרמב"ם כמ"ש בס' שו"ת שער אפרים סי' י' דגם רמב"ם סובר הפירוש בברייתא כמ"ש שאר קמאי ז"ל כנ"ל דריב"ק מודה ברישא דהיכי שגדול בחכמה ובמנין חולק דהלכה כמותו דהיינו רבים ודין זה נשמע מצחות לשון הרמב"ם שמדייק בלשונו וכתב וז"ל ב' חכמים וכו' אם אינך יודע להיכן הדין נוטה וכו' בע"כ מיירי ששניהם שוין דאם היה אחד גדול במנין דהיינו רוב מנין פשיט' דהולכין אחר רבים ואיך שייך לומר שאינו יודע להיכן הדין נוטה הא דין תורה הוא דאחרי רבים להטות וא"כ ידע הדין וא"ש דסובר כשאר פוסקים וגם רשב"א בתשובה סי' רנ"ג פירש כן דריב"ק חולק רק אסיפ' וא"כ ליכ' מחלוקת בין רמב"ם ושאר קמאי ז"ל לדינא מיהו לכאורה נראה דמיירי שהיה רובו מתוך כולו ולקמן בפרט ו' אי"ה יבואר בס"ד דין זה: