אור ברסלב
שערי תורה חלק ג כלל ב › פרט ז

שערי תורה חלק ג· רבי בנימין וולף לב

כלל ב · פרט ז

פרט ו

יבואר ביאור בהא דילפינן כאיסורא חד בתרי בטל מאחרי רבים להטות הכתוב בדיינים:

נה) יש לחקור דהנה תוס' במס' ב"ק דף כ"ז ע"ב ד"ה קמ"ל הקשו על שמואל דסובר אין הולכין בממון אחר הרוב מה טעם אין הולכין ליתי בק"ו מדיני נפשות וכו' וי"ל דהתם גבי דיינים שאני דחשיב מיעוט דידהו כמו שאינו וליכ' למימר התם אוקי ממונא אחזקתי' דהא ב"ד מפקי מיני' אבל גבי ממון דאיכ' מיעוטא וחזקה לא אזלינן בתר רובא עכ"ל ומבואר בתומים בקיצור תקפו כהן ס"ק קכ"ג וקכ"ד לבאר דבריהם שר"ל כיון שרוב דיינים מורין כן והתורה אמרה שעיקר ב"ד הם הרוב אזי הם אין מוציאין ממון מספק ואף אמנם שיש לנו ספק אם האמת כמו שאומרים הרוב או האמת כמו שאומרים המיעוט מ"מ כיון דספק דין יוצא מב"ד שהם הרוב הם עיקר הב"ד ולהם אין ספק אבל ברוב' לרדי' ומיעוט לנכסותא וכיוצא בזה שיש ספק להדיינים אם הוא מרוב או ממיעוט מספיקא אין יכולין להוציא מן המוחזק כיון שיש לב"ד ספק ע"כ דבריו ולא ירדתי לסוף דעתו הרמה כיון שהתורה אמרה שרוב הוא בגדר ודאי דהא מועיל אפילו בדיני נפשות כמו שסומכין על עדים א"כ רוב נגד מיעוט הוי כאילו היה בפני ב"ד חד לגבי תרי דבע"כ הב"ד מורים כמו שאומרים ב' עדים דאין להם שום ספק כיון שכך הוא חקת התורה שעדים נאמנים וע"א במקום ב' עדים לאו כלום הוא הכא נמי כיון דאיכ' רובא יודעים הב"ד דבר ברור דאמת כמו הרוב ולא שייך לומר שאין מוציאין ממון מספק כיון שהורגין היכי שיש רובא ומכ"ש להסוברים כמ"ש בכלל א' פרט ח' דמצד סברא רוב הוא בגדר ודאי ואפילו להחולקים מ"מ התורה אמרה שיהיה לו דין ודאי, ויותר מסתבר כפירש ב' שכתב התומים שם דמה שכתבו תוס' דחשיב מיעוט דידהו כמו שאינו ר"ל כי בדיינים א"א לומר שרוב דיינים והמיעוט מכוונים האמת דהאמת הוא רק אחד ולא תרתי דסתרי (ומה דאי' במס' עירובין דף י"ג ע"ב יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלקים חיים כבר פירשו קמאי ז"ל ועיי' בס' דת אש) יותר מסתבר שהאמת עם הרוב משנימא דהמיעוט אומרים אמת ודעת הרוב שקר, וכיון שנימא דתופסין כרוב ליכא דעת המיעוט דהוי כמו שאינו משא"כ ברובא לרדיא ומיעוטא לנכסותא וכיוצ' בזה דא"א להכחיש למיעוט דברור דיש מיעוט בעולם וכיון דיש לנו רוב ברור ומיעוט ברור חשיב המיעוט לומר סמוך לחזקה הגם דיש לנו ספק על אדם הפורש וקונה אם הוא ממיעוט או מרוב ובע"כ הוא רק מאחת או ממיעוט או מרוב מ"מ כיון שעכ"פ מוכרחין אנו להודות כמו שרוב היא ברור כמו כן המיעוט ברור ונמצא בעולם חשוב המיעוט כיון שאף אם אנו תופסין לרוב אנו מוכרחין להודות דאיכ' מיעוט בעולם משא"כ ברוב דיינים כשאנו תופסין דהאמת כרוב ליכא דעת מיעוט בעולם כי שיקרא לא קאי וקושטא קאי וזה פשוט וברור, וא"כ קשה לפמ"ש דהא דילפינין באיסורי חד בתרי בטל הוא מאחרי רבים להטות הכתוב בדיינים מנלן, לא מבעי' אי נימא כהסוברים בפרט א' וב' דאפילו מדאו' לא נהפך מיעוט להיות כרוב ואפ"ה התירה התורה לאכול כל השלשה חתיכות בב"א כמ"ש שם קשה מנלן כיון דיש כאן ודאי איסור דהא לא דמי לאחרי רבים הנאמר בדיינים דהתם לדברי רוב ליכא שום מיעוט ולא איקבע איסור' משא"כ הכא המיעוט במקומו עומד כי לא נהפך והוי איקבע איסור' כיון שיש מיעוט איסור בוודאי בתערובת ואפילו לשיטת הרא"ש שסובר שנהפך מיעוט איסור להיות היתר וכן לפי דברי ט"ז שהבין בדעת רשב"א שמודה שמן התורה נהפך מיעוט איסור להיות היתר ג"כ קשה מנלן שכן אמרה התורה שנהפך המיעוט דלמא המיעוט עומד במקומו דלא דמי לדיינים דליכא מיעוט בעולם כיון שהוא שקר משא"כ באיסור שוודאי איסור נתערב דלמא לא נהפך וכן קשה בתשע חניות אמאי אמרינן כל דפריש מרובא קפריש כיון שמיעוט חניות טריפות הם בנמצאים מנלן דכי האי גוונא אמרה תורה לילך בתר רובא דלא דמי לדיינים דהתם ליכא מיעוט, ומצאתי ראיתי בספר פרי מגדים ליו"ד סי' צ"ח בשער התערובת שהעיר בזה וז"ל ויש לעיין דלא דמי לסנהדרין דשנים מזכים ואחד מחייב בטלה דעתו משא"כ לאכול שלשתן יחד להרא"ש אוכל אחד איסור וניהו אם נאבד אחד מהן או תשע חניות משא"כ כאן עכ"ל ולענ"ד גם על ט' חניות יש לעיין:

נו] ונראה לענ"ד ליישב דהנה בעל כנסת הגדולה בחושן משפט סי' י"ט ס"ק ז' הביא דין חדש היכי שרבו המזכים על המחייבים או איפכ' אי צריך השלישי שלא הסכים עם הרוב לחתום בפסק דין נחלקו רבינו ב"י ומבי"ט ז"ל דעת מבי"ט שאינו צריך לחתום כמ"ש בחלק ב' סי' קע"ג ודעת בית יוסף שצריך לחתום ורדב"ז ז"ל סי' קע"ג כתב להכריע דאם חתימתו אינו מבטל המעשה אין כופין אותו לחתום ואם חתימתו גורמת מניעת המעשה מחויב הוא לחתום, והנה במס' יבמות דף י"ד ע"א נחלקו רב ושמואל רב אמר לא עשו שמאי כדבריהם ושמואל אמר עשו ומוקי ש"ס פלוגתי' כגון דבית הילל רובא מאן דאמר עשו כי אזלינן בתר רוב' היכי דכי אהדדי נינהו הכא ב"ש מחדדי טפי א"כ בשווין לכ"ע המיעוט מחויבים לעשות כרבים, אמנם יש לדחות דהתם איירי בדבר הנוגע לדיין החולק עם הרוב כיון שמחויב לעשות כדין תורה מחויב הוא לקיים מה שנאמר בתורה אחרי רבים להטות משא"כ היכי שיושבין לדון דין הנוגע לאחרים שפיר י"ל כמ"ש מבי"ט כיון שהדין שקר אצלו יכול לסלק את עצמו ויגמר הדין ע"י שנים שרבו עליו אשר אצלם הדין ברור, וקצת יל"ר מהא דאית' במס' סנהדרין דף פ"ח ע"ב אמר ר' יוסי מתחילה לא היו מרבין מחלוקת בישראל אלא ב"ד של שבעים ואחת יושבין בלשכת הגזית וכו' הוצרך הדבר לשאול שואל מב"ד אמרו לו ואם לאו וכו' באין ללשכת הגזית נשאלה שאלה בפניהם אם שמעו אמרו להם ואם לאו עמדו למנין רבו מטמאים טמאו רבו מטהרים טהרו משרבו תלמידי בית שמאי שלא שמשו כל צורכן רבו המחלוקת בישראל ונעשה התורה כשתי תורות, ויש לדקדק למאן דאמר לא עשו ב"ש כדבריהם א"כ אף שהיו חולקים מ"מ הורו כבית הילל כיון שהיו רובא ומכ"ש כ"ע דגררו בתר ב"ה וא"כ במה נתרבו המחלוקת והתורה כשתי תורות בימי בית שמאי ובית הילל יותר ממה שהיה בימי סנהדרין כי גם בימי סנהדרין היה מחלוקת בין רוב ומיעוט רק שהמיעוט היו שומעין לדברי רוב הא גם בית שמאי היו שומעין למעשה כבית הילל א"כ לא נעשה תורה כשתי תורות ולפי מה שכתבתי א"ש דאף שלא עשו כדבריהם ועשו כבית הילל היינו מה שהיה נוגע לעצמם שהיו מוכרחין לעשות כרוב' אבל אם היה דין בא לפני בית שמאי ובית הילל ומחולקים לא רצו ב"ש להורות כב"ה והיה חושכים את עצמם מן הדין כיון שלפי דעתם היה הדין שקר ועל ידי זה היו מחלוקת בישראל כי הבעל דין שיצא חייב הוה אומר שהדיינים הורו לו שלא כהוגן כיון שב"ש לא הסכימו עם ב"ה שיהיה הפסק יוצא מכולם וע"י זה היה התורה כשתי תורות בעיני ההמון אבל קודם לכן נהגו כשהיה בא דין לפניהם ע"י שואל ששאל הלכה לממשה לא מנעו את עצמם המיעוט כשהיו הרוב בדיעה אחת הסכימו גם הם לרוב ויצא הפסק והוראה מכולם ולא היו מחלוקת בישראל כי השואל ובעל דין לא היה יכול לומר שהדיין הורה שלא כהוגן כיון שכולם היו מסכימין שגם המיעוט הסכימו ארוב והיינו דדייק וקאמר הוצרך כו' רבו המטמאין טמאו רבו המטהרין טהרו ר"ל שכל הב"ד היו מטמאין או מטהרין ולא קאמר הרוב היו מטמאין או מטהרין רק שכולם הורו כן להשואל ולא מנעו א"ע מן הדין שכן חקת התורה לילך בתר רובא רק תלמידים שלא שמשו כל צורכן עשו כן וא"ש, אמנם לכאורה משמע במס' סנהדרין דף ל' ע"א כדברי המבי"ט דאין השלישי מחויב לבטל דעתו ולחתום דאיתא שם במתני' שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב זכאי ומקשה הש"ס מיכתב האיך כתבינן ר' יוחנן אמר זכאי ר"ל אמר פלוני ופלוני מזכין ופלוני ופלוני מחייבין ר' אלעזר אמר מדבריהם נזדכה פלוני ואי נימא דשלישי מחויב לבטל דעתו ולהורות כמו שאמר הרוב במה פליגו פשיטא דכותבין סתם זכאי כיון שגם הוא מחויב לבטל דעתו להורות כרוב ולקיים מ"ע אחרי רבים להטות מיהו ר' יוחנן אפשר דסובר באמת שמחויב להפך דעתו ולא הוי מיחזי כשיקרא כיון שמחויב על פי דין תורה להסכים לרוב וא"כ לדידן דקיי"ל כר' אלעזר כדאית' בש"ע ח"מ סי' י"ט סעיף א' משמע דאין השלישי מחויב לבטל דעתו שוב ראיתי בגוף תשובת מבי"ט סי' קע"ג בסופו דף פ"ב ע"ב שהביא ראיה זו שכן השיב להבינו בית יוסף וראיתי באורים סי' י"ט ס"ק ד' שמבי' ריה לדברי בית יוסף מהא דאית' בירושלמי במס סנהדרין הלכה י' וז"ל אמר ר' יוחנן כופין את המחייב שיכתוב זכאי (ר"ל כופין אותו לחתום עמהם על זכאי מאחר שחבירו רבו עליו) ר"ש בן לקיש אומר המחייב כותב חייב ומזכה כותב זכאי ר"ל שכותבין בפסק דין כל הדיעות דאין כיפין לזה שחבירו רבו עליו לחתום עמהם והלכה כר' יוחנן לגבי ריש לקיש וכך כתוב בס' פני משה שם, ולא ידעתו האיך מוכח שם הא מחלוקת הלז הוא בתלמוד בבלי ג"כ ור' יוחנן לשיטתו אמר דכותבין סתם זכאי רק שבירושלמי מבאר ביתר שאת שמחויב השלישי לחתום ג"כ ומ"מ כיון דר' אלעזר חולק וס"ל דכותבין רק מדבריהם נזדכה פלוני משמע שאין השלישי מחויב לבטל דעתו וראיתי בס' גט פשוט בכללים שבסוף הספר כלל א' שכתב לפרש כוונת תוס' במס' ב"ק הנ"ל במה שכתבו דהתם גבי דיינים שאני דחשיב מיעוט דידהו כמו שאינו וז"ל ויראה דכן כוונתם כיון דאמרה תורה אחרי רבים להטות מיעוט הדיינים הם מבטלין דעתן מפני סברת הרוב ואין יכולין להורות כפי סברתם אלא כסברת הרבים כדאית' בהנחנקין גבי זקן ממרא ואף בבית דין של ג' אם רבו המזכין על המחייבין או איפכא ודאי אין הכי נמי מי שלא הסכים עם הרוב אין יכול להורות כסברתו נגד חביריו הרבים ואם הוצרכו בית דין של ג' לחתום פסק דין מחויב הדיין השלישי לחתום עם הרוב כמ"ש רדב"ז ומרן ז"ל כדאיתא בתשו' מבי"ט סי קע"ג ואפילו לדעת מבי"ט שם דא"צ לחתום עמהם מ"מ מודה הוא דאין יכול להורות אלא כסברת הרבים באופן דזו הוא כוונת תוס' דגבי דיינים לא שייך לומר אין הולכין בממון אחר הרוב ויאמר המוחזק קים ליה כמיעוט דיינים דאותן מיעוט שנחלקו עליהם המזכים הרבים הוי ליה כמאן דלית' ואינם יכולים מיעוט דיינים להורות אלא כסברת הרבים והיינו שכתבו וליכא למימר התם אוקי ממוני בחזקתיה דהא ב"ד מפקי מיניה כלומר שאין יכול המוחזק לומר קים לי כמיעוט דהא ב"ד מפקי מיניה כלומר כל כללות הב"ד המיעוט שהיו מסייעים אותו מבטלים דעתם ומצטרפין עם הרוב להיצי' ממון משא"כ גבי שאר ממון דאיכ' מיעוט וחזקה לא אזלינן בתר רובא וזכה המוחזק כיון דיש לו מיעוט על מה לסמוך ע"כ לו דפח"ח, ומסייעין לדברי בית יוסף וכן מצאתי בשו"ת חוות יאיר סי' קמ"ז שכ' שמחויב הדיין לחתום עיי"ש באריכות, ובע"כ פי' דכוונת הש"ס בדברי ר' אלעזר אף שכותבין בפסק דין מדבריהם מ"מ מיחויב לחתום עמהם, ולפ"ז שפיר כ' רש"י דילפינן באיסור' חד בתרי בטל מאחרי רבים להטות הכתוב בדיינים דיכולין להוצי' ממון אף דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב ובע"כ הטעם כיון דגם המיעוט מחוייבים להורות לקיים המ"ע בצדק תשפוט עמיתך ולדון דין אמת וכשמקיים הדיין החלוק והורה כמו שאומרים הרוב מקיים המ"ע שכך הוא חוקת התורה אחרי רבים להטות גם על הדיין החולק שמחויב לבטל דעתו וזהו הוי דין אמת כשמקיים מ"ש בתורה אחרי רבים להטות וא"כ איז הרוב מוציא ממון רק כולם ונהפך המיעוט להיות כרוב, ונשמע משם גם באיסור המעורב בהיתר שנהפך המיעוט איסור להיות כרוב היתר עד שמותר מן התורה לאדם אחד לאוכלן כולן כאחת, ולא מצינן למידחי ולומר דשאני דיינים דלפי דברי רוב דיינים ליכ' מיעוט בעולם כי דעת מיעוט הוא שקר משא"כ הכא דגם לפי רוב היתר איכא מיעוט איסור המעורב בתוכו, דז"א דבוודאי אם כוחו של רוב לבד מהני להוציא ממון שפיר יש לומר לכן עדיף התם כח הרוב כיון דליכא מיעוט והכא איכא משא"כ לפמ"ש לא מצי רובא להוצי' ממון רק בצירוף המיעוט שגם מיעוט הדיינים מוכרחין להורות כרוב והא מיעוט לגבי נפשייהו לפי דמיונם שהאמת אינם איכא מיעוטא ואיקבע מיעוטא ואדרבא לפי דמיונם ודעתם ליכא דעת רוב כי לפי דעתם דעת הרוב היא שקר ודעתם אמת וא"כ אף דאיכ' מיעוט לפניני מ"מ חוקת התורה שמוכרח המיעוט להפך דעתם ולהורות כדעת הרוב הכא נמי באיסור שנתערב בהיתר אף שיש מיעוט איסור לפנינו נהפך המיעוט להיות כרוב כמו התם שמוכרח המיעוט להורות כרוב וא"ש, ולכאורה אכתי קשה הניחא לשמואל אבל לרב דסובר הולכין בממון אחר הרוב והא הוא פשוט בכל הש"ס דבאיסור חד בתרי בטיל מנלן לרב דבטיל מאחרי רבים להטות הכתוב בדיינים ליכא למילף דלמא התם ליכא מיעוט בעולם דרוב דיינים מוציאין ולפי דעתם ליכא דעת מיעוט כי דעתם הוא שקר משא"כ חד בתרי דאיכא מיעוט מנלן דנהפך להיות כרוב ואפשר לומר דרב אזיל לשיטתו דסובר בתוס' יבמות לא עשו ב"ש כדבריהם גם סובר אפילו כשבא לפניהם דין שבין אדם לחבירו היה מורין כרוב שכן המצוה אחרי רבים להטות שגם מיעוט הדיינים מחויבים להורות כרבים וזה שכתב רש"י דילפינן מאחרי רבים להטות הכתיב בדיינים שהמצוה אחרי רבים להטות נאמר ג"כ על הדיין שהמיעוט מחויב לנטות דעתו בתר הרוב ונהפך דעתו להיות כרוב הכא נמי בעלמא נהפך מיעוט להיות כרוב וסובר כן מצד הסברא שכן הוא חוקת התורה דאחרי רבים גם על הדיין החולק נאמר וא"ש:

ועוד נלענ"ד ליישב קו' הנ"ל דהנה בארתי בכלל א' פרט א' שדעת הראב"ד והרא"ש דרוב מצד סברא הוא ספק רק התורה אמרה שיהיה לו דין ודאי והנה זה פשוט כמו שאמרה תורה בכל ספק איסור דאזלינן לחומרא הכא נמי. אסרה תורה ספק גזל דמ"ש ספק גזל משאר ספק איסור ואפי' לפי מ"ש התומים בקיצור תקפו כהן ס"ק כ"ב דלא אסרה תורה ספק גזל היינו לגבי הנתבע דיש לו עכ"פ מעלת התפיסה כיון שתפוס ועומד אי אפשר להוצי' ממנו מספק אבל פשיט' דתובע אין רשאי להוצי' ממון מנתבע היכי דהוא אצלו ספק אפילו היכי שאין לנתבע חזקת ממון רק מעלת התפיסה כי מ"ש ספק לאו דלא תגזול מכל ספק איסורין וכ"כ בס' כנה"ג בסי' כ"ה בשם מהר"י באסין ז"ל ואפילו לרמב"ם דספיקא דאוריית רק מרבנן לחומר' מ"מ מודה באיקבע איסור' דהוי לחומר' מדאוריית' כוין דחייב אשם תלוי וה"ה בממון היכי דהוא ספק ואיקבע איסור' לפנינו בודאי מדאו' לחומר' והי' אצל התובע ככל ספק איסור דהוי לחומר' מדאוריית' וא"כ שפיר ילפינן באיסורא חד בתרי בטיל אף שאיקבע איסור' דהמיעוט מעורב ברוב דהא בדיינים אם שנים אומרים חייב וא' אומר זכאי הדין דחייב לשלם ומוציאין ממון ונותנים לתובע אף אמנם לגבי ב"ד דהיינו הרוב שמורין שחייב לשלם הדין ברור להם ולפי דעתם ליכ' מיעוט בעולם כי דעת המיעוט הוא שקר מ"מ התובע שמוצי' ממון ונהנה בממון לגבי דידי' הוא ספק אם האמת כמו שאומרים הרוב דלמא האמת כמיעו' כי לפעמים נמצא בחכמים דיינים שהמיעו' הם גדולים בחכמה מהרוב ועובדא דר' אליעזר יוכיח שהסכימו עמו מן השמים וכיון שרוב הוא בגדר ספק לגבי התובע הוי כאיקבע איסורא דלמא האמת כדברי מיעו' ועובר על ספק גזל ובע"כ צ"ל דחוקת התורה היא כמו להב"ד שהם הרוב נתבטל דעת המיעו' שהם יודעים דעת המיעו' שקר וכמאן דליתא כמו כן התובע סומך על הרוב ואינו סומך על המיעו' אף דלפי דעתו איכא מיעו' וא"כ שפיר ילפינן באיסור והיתר אף דאיקבע איסורא בטיל המיעו' ולפי דעתי הוא ק"ו מהתם דהא בדיינים לא ברור לתובע אם האמת כמו שאומרים הרוב דיינים וכמו שדעת המיעו' הוא לגבי' ספק דלמא שקר הוא כמו כן איכא ספק דלמא דעת הרוב הוא שקר דהתובע אין יודע להבחין אי אמרה תורה לילך בתר רובא וליכא איסור לתובע מכ"ש הכא בחד בתרי דברוב שאיכא רוב היתר מכ"ש שבטל המיעו' ברוב אשר ברור לרוב וא"ש ואין להקשות על רש"י דילפינן מרוב דיינים ולפי מה שפרשתי דילפינן מרוב דיינים בדיני ממונות הא איתא במס' ברכות דף י"ט ע"ב לא ילפינן איסור' ממונא דאיסור חמור דז"א להמעיין בתוס' במס' ב"מ דף כ' ע"ב ועיין בתוס' במס' יבמות דף קט"ו ע"ב ד"ה והא חבו ולק"מ:

תוכן העניינים

שערי תורה חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה