שערי תורה חלק ג· רבי בנימין וולף לב
כלל ב · פרט ו
יבואר ראי' לשיטת תוס' במס' זבחים הנ"ל דרא אמרינן נהפך מיעוט איסור להיות היתר
כז] גרסי' במס' פסחים דף מ' ע"ב וז"ל האי ארבא דחיטי דטבע בחישתא שרי' רבא לזבוני לעכו"ם איתבי' רבה בר ליואי לרבא בגד שאבד בו כלאים ה"ז לא ימכרנו לעכו"ם וכו' לעכו"ם מאי טעמא לא דהדר ומזבין לישראל (והני חיטי נמי כיון דלא מינכר חימוץ דידהו אתי האי עכו"ם ומזבין לישראל) הדר אמר רבא ליזבנינהו קבא קבא לישראל כי היכי דכלי' קמא פסחא עכ"ל וכן הוא גירסת רי"ף ורש"י ורא"ש וטור בסי' תס"ז והקושיא מפורסמת האיך נעלם מרבא חשש זה שמא יחזור וימכרנו לישראל ותו הא איתא עוד ברייתא במס' חולין דף ס"ד ע"א תנו רבנן אין מוכרין ביצה טריפה לעכו"ם אא"כ טרופה בקערה (ופי' רש"י דלמא הדר ומזבין לישראל אא"כ טרופה בקערה דתו לא זבן ישראל מיניה) לפיכך אין לוקחין מהם ביצה טרופה בקערה וכן קיי"ל בטוש"ע יו"ד סי' פ"ו ס"י ולמה לא הקשה רבה מברייתא זו ותו הא מתני' מפורשת במס' חולין דף צ"ב ע"ב שולח אדם ירך לנכרי שגיד הנשה בתוכו מפני שמקומו ניכר ומוכח ממתני' דחתיכה לא דחיישינן שמא ימכרנו לישראל כדאי' שם והאיך נעלם מרבא מתני' וגם למה לא הקשה רבה מהך מתני'.
כח] והנה בישוב קושיא זו עלה בדעתי לומר דהנה המעיין ברמב"ם בפ' ה' מהל' חמץ ה"ח מבואר דהתם בעובדא דארבא דטבעי בחישותא מיירי בחיטן שלא נתבקעו ומ"מ אסור מדרבנן להשהות בביתו ולאכלו בפסח (שאם נתבקעו היה אסורין מדאו') וכ"כ הפר"ח סי' תס"ז ס"ק ט' ובחק יעקב סק"ג בסופו וע' בפר"ח שם שכתב וז"ל והוזקק הרב לזה משום עובדא דרבא דאמר ליזביניהו קבא קבא וכו' ולא קאמר הש"ס שהיו מבוקעים או דבדקינהו רבא על פי הביב כמו מר עוקבא בדף מ' אלא משמע דכל שהוא במים אסור מדברי סופרים אף אם לא נתבקעו כלל יע"ש וכן הבין מוהרי"ט בכוונת הרמב"ם בס' ב' סי' ג' (וקצת צ"ע דמדברי הרב המגיד בהלכה ז' לא משמע כן דעל מה שכ' הרמב"ם החיטין מותר לבלול אותן במים וטוחנין אותו מיד כתב וז"ל לפי שאם שהו ודאי מחמיצין כדמוכח מהאי ארבא משמע דהבין כמ"ש המג"א שם ס"ק ג') והוא שיטה חדשה שלא נראה כן משאר קמאי ז"ל ולכאורה קשה מנ"ל לרמב"ם, ואפשר לומר דהיה קשה לרמב"ם קושי' הנ"ל אמאי לא פריך ממתני' דשולח ירך ומחמת קושיא זו הוכיח דין זה כמו שאכתוב בס"ד דהנה תוס' במס' נדה דף ס"א ע"ב הקשו בהאי דינא בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לעכו"ם וז"ל וא"ת ליבטל ברובא, ויש לומר דלא שייך ביטול ברוב אלא כשאיסור מעורב בהיתר אבל כלאים שניהם היתר ונאסר ע"י תערובת כך אסור המרובה כמו המיעו' עכ"ל וכ"כ תוס' במס' ע"ז דף ס"ה ע"ב ד"ה הבגד והובא בט"ז יו"ד סי' רצ"ט ס"ק א' וכ"כ בתשו' רשב"א סי' רנ"ט ואולם הכסף משנה בפרק ג' מבכורות הל' י"ג הוכיח דלית ליה לרמב"ם חילוק הנ"ל ועיין במ"ל בפרק א' ממשכב ומושב הלכה י"ד וא"כ לרמב"ם קמה קושי' תוס' מיהו יש לתרץ לפי מה שכתב הסמ"ג לאוין רפ"ב דחוטין חשיבי ולא בטלי וכן משמע ברמב"ם פרק י' מכלאים ה"ו ומובא בב"י יו"ד סי' רצ"ט ובט"ז שם ס"ק א' וא"כ יש לומר דמיירי שנתערב בו חוט שהוא דבר חשוב ולא בטיל וכן מצאתי שכ"כ בשו"ת נודע ביהודא מהדורא בתרא חלק יו"ד סי' קפ"ו, והנה בשו"ת מהרי"ט בספר ב' סי' ב' כתב וז"ל ועוד אני אומר אפילו אי לגבי אוכלן הוי ס"ס כיון דהשתא דאיכא קמן ליכא אלא חד ספיקא לא עבדינין בידים דליהוי תרי ספיקא דהא רובא נמי רחמנא שרי' ואפ"ה אין מבטלין איסור לכתחילה ע"י רובא ה"נ אסור לגרום היתר ע"י ספק ספיקא וכה"ג איתא בפסחים דף מ' בהאי ארבא דטבעי בחישתא דסבר רבא לזבוני לעכו"ם והקשו ליה דלמא הדר ומזבין לישראל אעפ"י דחיטין שנבללו איסורא דרבנן גרידא אית בהו כמ"ש רמב"ם בפרק ה' מהל' חמץ וכי מזבין לעכו"ם היי ספק אם ימכרנו לישראל אימא סד"ר לקולא אלא לכתחילה שאני עכ"ל ועיין במג"א סי' תס"ז ס"ק ג' וא"כ י"ל דרבא סובר דהכא ליכא לפני עור כיון דאיסור הוא רק מדרבנן ואיכא ספק אם יבוא לידי איסור ולא דמי לשולח ירך וכו' הגיד הנשה אסור מדאו' שפיר מוזהר על איסור לפני עור כיון דהוי ספק שמא יחזור וימכרנו לישראל ואיכא ספיקא דאו' דאפילו לרמב"ם עכ"פ לחומרא מדרבנן אבל הכא אף אם ימכור ליכא רק איסור דרבנן שפיר מותר למכור לעכו"ם דל"ח שמא ימכור לישראל, ועל ם מקשה רבה מבגד וכו' וקשה קושי' תוס' ליבטל ברובא ובע"כ צריך לומר דאיירי בחו' שהוא דבר חשוב והא דדבר חשוב לא בטיל הוא רק איסור דרבנן ובע"כ גם באיסור דרבנן אסור למכור משום דהוי כמבטל איסור לכתחילה דאין לגרום לכתחילה לסמוך על סד"ר וה"ה כאן וא"כ איכא ראי' לרמב"ם הנ"ל לשיטתו דלית ליה סברת תוס' הנ"ל וא"ש, ואולם קשה לשיטת שאר פוסקים החולקים על הרמב"ם וכמו כן קשה על רבא האיך נעלם ממנו ברייתא דבגד:
כט] לכן נלענ"ד לישב קו' הנ"ל באופן אחר ומתוך דברינו יהוה מוכח כמה דינים במה שנחלקו קמאי ז"ל. דין (א') נחלקו קמאי ז"ל הובא בפרי חדש אורח חיים סי' תמ"ב ס"ק א' בהא דקיי"ל חצי שיעור אסור מן התורה אי אסור ע"י תערובת שדעת רבינו חיים ז"ל דאסור מן התורה, ודעת רמב"ם ז"ל על ידי תערובת היכי שאינו אוכל כזית בכדי אכילת פרס מותר מן התורה ועיין במוהרש"א פסחים דף מ"ד ע"א בתוס' ד"ה לענין חמץ ומסוגי' זו יהיה מוכח דאסור. דין (ב') נחלקו רבותינו אחרונים ז"ל לדידן דקיי"ל חצי שיעור אסר מן התורה באכילה כר' יוחנן ביומא דף ע"ד ע"א וכנ"ל אי עובר בחצי שיעור באיסור בל יראה חמץ עיין בפסקי מוהר"יא סי' קס"ד ותשובת חכם צבי סי' פ"ו כתב ב' תירוצים על קו' הנזכר שם לחד תי' סובר דעובר מה"ת ולחד תי' בעינן דוקא מידי דבר אכילה ועיין משנה למלך פרק י"ח מהל' שבת הל' א' ובהרב המגיד פרק א' מגניבה הלכה ב' ובסמ"ע ח"מ סי' שנ"ט ס"ק ב' ובמשנה למלך פ"ו ממלוה ה"א ובמג"א בסי' תמ"ב ס"ק יו"ד ובס' דגול מרבבה שם ובשו"ת שאגת ארי' סי' פ"א ובפני יהושע במס' ביצה דף ב' ובטו"ז א"ח סי' תמ"ב ס"ק ה' ובפרי חדש סי' תמ"ב ס"ק ד' ובסי' תס"ז ס"ק ט' מסופק בזה אם עובר בבל יראה או רק מדרבנן ועיין שו"ת רדב"ז ח"א סי' קל"ה ומסוגי' זו יהיה מוכח דאפי' חצי שיעור על ידי תערובת עובר בבל יראה מה"ת כמו במידי דאכילה שלר"ח וסייעתו אפי' ע"י תערובת אסור מה"ת דין (ג) נחלקו קמאי ז"ל דעת רשב"א ורוב קמאי ז"ל הובא בש"ך יו"ד סי' ק"ט ס"ק ג' דקמח בקמח כיון שנבלל הוי לח בלח ואולם דעת תוס' ביבמות דף פ"ב דהוי יבש ביבש וכן דעת הסמ"ג הובא בטורי זהב א"ח סי' תנ"ג ס"ק ב' משום דאינו מתערב יפה ועיין בפר"ח בסי' תס"ז ס"ק ט' שהעלה שכן דעת רמב"ם בפי"ג דתרומת ועיין בש"ך סי' ק"ט ס"ק י' ובמג"א סי' ת"ל ס"ק א' ובחק יעקב ובס' דגול מרבבה שם, ולענ"ד יש להוכיח כשיטת רוב קמאי ז"ל דקמח בקמח הוי לח בלח דין (ד') נחלקו קמאי ז"ל דעת הטור בסי' תמ"ב בחמץ נוקשה כיון דאסור באכילה רק מדרבנן מותר לשהותו בפסח בביתו, וה"ה בכל מידי דאסור באכילה רק מדרבנן מותר לשהותו בפסח ואין צריך ביעור אפי' מדרבנן וכן דעת הגאונים ז"ל מובא בפר"ח סי' תמ"ב היכי שבטל איסור חמץ בששים ומ"מ אסור באכילה מדרבנן דחמץ בפסח במשהו מותר לשהותו, ואולם הפר"ח השיג ע"ז והוכיח מרוב פוסקים ומכללם רשב"א בתשובה סי' נ"ג שאסור לשהותו וכ' שם וז"ל והכי מוכח מהאי ארבא דלא מצא רבא היתרא אלא למוכרן קבא קבא וכו' ואמאי לא ערבינהו בתוך היתר של ששים ולישהינהו עד אחר הפסח אע"כ אף שנתבטל כיון דאיכא משהו חמץ במידי דחזי למאכל אדם מחויב לבערו וסיים שכן עיקר ולאפוקי ממה שכ' בב"י בשם אורחת חיים שרוב פוסקים הסכימו שכיון שנתבטל בששים מותר לקיימו וליתא עכ"ד ולעפ"ד יש לסתור ראיתו ואדרבא יל"ד מסוגי' שמותר לשהותו דין (ה') כבר נתבאר שנחלקו קמאי אי מיעוט איסור נהפך להיתר ולענ"ד יש להוכיח דלא נהפך המיעו' להיות היתר:
ל) הנה מקודם נברר אם איסור חיטין הנ"ל שנפלו למים אי הוי חמץ דאו' כבר נתבאר שיטת רמב"ם ז"ל שהבין דמיירי בלא נתבקעו האיסור רק מדרבנן שיטה (ב') הוא שיטת רבינו אפרים ז"ל המובא ברא"ש שם שכתב וז"ל הקשה רבינו אפרים ז"ל אמאי אסרינהו להני חיטין הרי לא נתבקעו, ותי' לתיתא דעסיק בהו בחיטי לא אתי לידי חימוץ עד שנתבקעו אבל הנך חיטי דשיעי כיון דמינח נייח אתו לידי חימוץ עכ"ל (עיין בס' מעשה רוקח שכתב תיבת דשיעי הוא טעות הדפו') ופשוט שכוונת רבינו אפרים ז"ל בקו' דבע"כ מיירי שלא נתבקעו דאם נתבקעו היה ניכר האיסור וליכא למיחש שמא ימכרנו לישראל ולא יצמיח מכשול ע"י מכירתו לעכו"ם ובע"כ ל"ל האי חששא שיבואר לקמן בשם הר"ן דשמא יטחנם העכו"ם וימכרן לישראל והובא דברי רבינו אפרים ז"ל בטור וש"ע סי' תס"ז ס"ב וז"ל דגן זה שנטבע בנהר או שנפל עליו מים אע"פ שלא נתבקעו אסור כיון דמינח נייחי אתו לידי חימוץ וכ' במג"א ס"ק א' דאם לא שהה שיעור מיל עדיין לא החמיץ ואפילו נעשה בפסח מותר למכרו לעכו"ם קודם ששהא שיעור מיל יע"ש ומשמע להדיא דאין חילוק בין חיטין ובין שעורין ואפילו בשריה מועטת והנה במג"א בס"ק י"ג כתב מדכתב רבינו אפרים אתי לידי חימוץ משמע שיבוא לידי חימוץ אבל עדיין אינו חמץ ודאי אלא ספק וראיתי בס' פרי מגדים בהקדמה דמסופק בכוונתו אי ר"ל מן התורה אסור בשיעור מיל ולא נתבקעו או רק מדרבנן ובמשבצות זהב ס"ק א' כתב ג"כ לרבינו אפרים לא הוי וודאי חמץ רק מספק ואפשר דהוי נוקשה ועיין מג"א ס"ק ד' וס"ק י"ב, ולענ"ד מוכח לשיטת הטור דסובר כרבינו אפרים דבע"כ הוי ספיקא דאו' כמש"כ כיון דסובר דאסור לשהות ובאיסור דרבנן סובר הטור בסי' תמ"ב דמותר לשהות שיטה (ג') הגהות מיימוני בפרק ה' מחמץ הובא בב"י דלא מצרכינן נתבקעו אלא בלתיתה בשרויה מועטת אבל בשרויה מרובה אפי' לא נתבקעו אסורות והובא בב"י בקיצור, ושם כתב בשק של חיטין דשרוין בגשמים ושריתן מרובה חוששין והאוכלן בכרת ועוברין עליהם בבל יראה ובב"י דהו"ל כהאי ארבא דטבעי בחישתא ואמרינן דהו"ל חמץ אעפ"י שלא יתבקעו ולא הצריכו נתבקעו אלא בלתיתה שזליפה מועטת אבל במקום שרויה מרובה אפי' לא נתבקעו אסורות עכ"ל וכ"כ המרדכי בפרק כל שעה והובא שם בב"י ועיין בדרכי משה ס"ק א' הרי להדי' לשיטתו בעובדא דארבא איכא איסור דאו' באכילה ועובר מה"ת בבל יראה וכתב כן בשם הרא"ם ועיין בב"ח שכ' שכן נראה דעת רשב"א בתשובה שיטה (ד') הוא דעת רא"ה ז"ל הובא בר"ן שם שכ' וז"ל והא דלא מפלגינן בהו אם נתבקעו או לא משום דחיטין נינהו ובחיטין לא בעי ביקוע עכ"ל וכ"כ לעיל מיניה בשמו דלא אתמר שיעורא דנתבקעו אלא רק בשעורים אבל בחיטין כיון דאית בהו צורייא כלומר סדק שבחיטין כמאן דנתבקעו דמי וכ"כ רבינו ירוחם ז"ל בשם השר מקוצי והגהות מיימוני בשם ריצב"א והוסיף שחיטין או שיפון או שיבולת שועל אסור אפי' לא נתבקעו ועיין בב"ח ומשמע להדיא ג"כ מסתימת דבריהם דאסור מה"ת, שיטה (ה) הר"ן ז"ל חולק על הרא"ה וכתב לתרץ קושי' רבינו אפרים וז"ל ולפמ"ש למעלה קצת חיטין מבוקעת היו בהן וחיישינן דילמא זבין להו לישראל ולאו אדעתי' אי נמי משום שמא יטחנם העכו"ם ויחזור וימכרם לישראל עכ"ל ופשוט דר"ן חולק על הרא"ה ז"ל וסובר דגם בחיטין בעי ביקוע כמו בשעורים ולית ליה ג"כ הני חילוקים הנ"ל לכן מוכרח לתרץ כן והובא דעתו בב"י וב"ח וטו"ז שם ס"ק ג':
(לא) ויען כי שיטת הר"ן צריך ביאור אמרתי לברר כוונתו בס"ד ולכאורה נראה לשיטת הר"ן שהיו הרבה חיטין מבוקעת עד דליכא ששים בהיתר נגד האיסור דא"א לומר דמיירי דליכא אפילו רוב היתר נגד האיסור דבכה"ג לא שייך תי' ראשון דלמא זבין לישראל ולאו אדעתא דישראל קדושים הם ובוודאי בודקין החיטים שקונים מעכו"ם שלא יהיה בו צמחים דבענינים אלו הם זריזים וכיוצא בזה כ' הטור בסי' תס"ז בשם הרא"ש שנזהרים בענינים שיש לחוש לחימוץ ועיין תשובת נודע ביהודא מהדורא קמא חלק א"ח סי' כ"ה אע"כ מיירי שרובא אינם מבוקעים ולכן חושש בתירץ ראשון אולי יקנה ישראל ולא יבדוק היטיב דכיון שאין מיעו' איסור נראה לעין וכן מוכח דבע"כ מיירי דליכא ששים נגד האיסור דאם היה ששים נגד האיסור ליכא למיחש לחשש שכ' בתי' ב' שמא יטחון העכו"ם וימכור הקמח לישראל מה בכך כיון שנתבטל בששים קודם פסח אינו חוזר וניעור בפסח וכן קיי"ל בש"ע א"ח סי' תנ"ג סעיף ג' בהגהת רמ"א בחיטין ודגן שנצמחו אם יש ששים נגדם מותר וכתב במג"א ס"ק ב' דאין צריך לאפותם קודם פסח דקמח בקמח מיקרי לח בלח ואינו חוזר וניעור לאסור במשהו עיין בט"ז ס"ק ב' ובחק יעקב ס"ק י"ג ומדלא כתב לבאר הפרש שבין תי' ראשון לשני משמע דמיירי בחד גווני ומוכח כמו שכתבתי וכן נראה שהבין בתשובת רשב"א שיבואר לקמן בס"ד דבע"כ מוקי שרוב היה היתר דהקשה שיוסף לבטל האיסור ואם רובא דאיסורא איך יעלה על דעת שיהיה מותר ליקח חמץ גמור ולבטלו דרובו הוי ככולו איסור ועיין בפר"ח בסי' תנ"ו. ס"ק ג' ואון לומר דמיירי שיש ששים בהיתר נגד האיסור רק דר"ן סובר כהגאונים הסוברים דאפילו לח בלח חוזר וניעור לאסור בפסח במשהו וכדעת היש חולקין המובא בש"ע סי' תמ"ז ס"ד דזה אינו דהא מבואר בתשובת הר"ן סי' נ"ז ונ"ט דסובר כשיטת הסוברים דלח בלח אינו חוזר וניעור וסובר להדיא שמותר לטחון קודם פסח ונתבטל ואין לדמות דר"ן בחי' סובר כמו שכתב הפר"ח שם דס"ל דקמח בקמח הוי יבש ביבש וביבש ביבש חוזר וניעור דהא דוחק גדול דמנלן לדחוקי שחזר בפסקיו ממה שכתב בתשובה ובשגם כי כן הבין הרשב"א לכן נלענ"ד ברור דכוונתו כמ"ש:
לב] אמנם יש להתבונן להבין כוונת רבינו ז"ל ההפרש שבין תירץ א' לתירץ ב' דלכאורה משמע לתירץ ראשון חייש דילמא לא יהיה משגיח הישראל הקונה לבדוק היטיב, ובתי' שני סובר דלא חיישינן להאי חששא דמסתמא מי שקונה לצורך פסח חיטין בודק היטיב וסתם ישראל הוא בחזקת כשרות לכן מוכרח לומר דהחשש אולי יטחון העכו"ם וימכור הקמח מכל מקום עדיין מחוסר הבנה באיזו סברא מחולקים הני שני תירוצים, ולענ"ד דדבר גדול גילה לנו רבינו ז"ל, דהנה יש לחקור בלוקח חיטים לצורך פסח אם החיוב חל על הלוקח לבדוק אולי יש בי חיטים מבוקעת, והנה הרשב"א בתשובה הובא בב"י סי' תס"ז כתב דרוב חיטין אינם חמוצין וכדאיתא בא"ח שם סעיף ד' שנה שרבו הגשמים וירדו על ערימות שבשדה עד שהיו קצת מהשבלים שעל ערימות שבשדה מעלים צמחים אין חוששין לסתם חיטין של אותו שנה וכתב במג"א ס"ק ה' שהולכין אחר רוב שאינן מחמיצות וגדולה מזו איתא בטור בשם בעל הלכות גדולות ומובא שם בסעיף ג' חיטין שבאו בספינה אם הם יבשות וקשות ולא נשתנה מראיתן איחזוק איסורא לא מחזקינן, וא"כ לכאורה יש לומר כיון דסתם חיטין המבואים הם בחזקת כשרות מחמת חזקה דאתי' מכח רובא לא מוטל על הלוקח לבדוק ולעיין אם יש בו חיטין מבוקעת, ואולם יש לומר לפי מאי דקיי"ל דלא סמכינן על חזקה ורובא היכי דאפשר לברורי כדאיתא בפסחים דף ד' ע"א המשכיר בית לחבירו אף אם חזקתו בדוק מ"מ היכי דהמשכיר לפנינו צריך לברורי ולשואלו וה"ה אף דרוב חיטין הם בחזקת כשרות מ"מ כיון דאפשר לברורו ע"י בדיקה מבררינן:
לג] אמנם לכאורה נראה לחלק בין אם קונה החיטין מעכו"ם או מישראל היכי דקונה מעכו"ם צריך לברורי משא"כ בקונה מישראל וכן מוכח דבע"כ סובר כן הר"ן כיון דסובר בתירץ ב' דישראל משגיח ומעיין היטיב אם נתבקעו לכן מוכרח לומר דחיישינן שמא יטחון תיקשי על רבא דהתיר למכור קבא קבא לישראל יהיה מותר למכור לישראל אפילו הרבה בלא הודעה ומ"מ לא יצמיח מכשול דמסתמא יבדוק אע"כ כמ"ש וטעמא דמילתא נראה היכי שישראל מוכר לחבירו ישראל דבר שיש בו חשש איסור מוטל על המוכר להודיע שלא יצמיח מכשול על ידו ולא הוטל החיוב על הלוקח לברורי וראיה ברורה לזה מהא דאיתא במס' חולין דף פ"ג ע"א בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחו' ואיתא בש"ס תנא אם לא הודיעו הולך ושוחט ואינו נמנע וכ' בשלטי גיבורים במס' ע"ז בפ"ק דף ש"ל (בדפי הספר) בס"ק ב' וזה לשונו פשוט בסוף פרק אותו ואת בנו דף פ"ג דמי שיודע בוודאי שחבירו יבוא לידי עבירה אם לא יזהירנו ובידו להזהירו מוטל עליו להזהירו כדי שלא יהיה חבירו נכשל על ידו ואעפ"י דלעולם חיוב יותר להזהיר העושה עבירה מאותו שמכשילו דהזהירות מוטל עליו שהוא בעל המעשה כי שמא ישכח המכשול ולא יאמר לו מ"מ אינו מוטל על בעל המעשה לשאול על דבר שיש בו חשש איסור אם יש בו איסור ודאי או לא דכיון שהוא אינו יודע בוודאי שיש בו איסור אין לחוש מספק ומכאן קצת ראיה דהמתארח אצל יהודי ואינו יודע בוודאי שאותו דבר שנותנין יש בו איסור אלא יש לחוש עליו אין מוטל עליו לשאול ממנו אם הדבר ההוא היתר אם לאו אבל על בעל הבית שיודע בוודאי שיש באותו דבר איסור לאותו אורח שהוא נזהר ממנו צריך להודיעו כדי שלא יהיה נכשל על ידו ומיהו נראה דאה הספק קרוב לודאי דכן הוא צריך שיהיה נזהר האורח כמו בעל הבית וכן יש להוכיח מדברי הרא"ש שם דמיירי בספק רחוק עכ"ל, ועיין ביו"ד ברמ"א סי' קי"ט סעיף ז' ובש"ך ס"ק כ' וא"כ בספק רחוקה לא מוטל על בעל המעשה רק על המכשיל ומה שהביא ראי' מדברי הרא"ש מובן להמעיין ברא"ש מה שהשיג על ר' אחאי ז"ל דוק ותשכח, וא"כ ה"ה לפי מה שכתבתי לעיל דרוב חיטין אינם חמוצין והוא חשש רחוק שיהיה נטבע במים אין צריך הלוקח לשאול ולברורי ומוטל על המוכר להודיעו שלא יהנה ממנו בפסח שלא יבוא מכשול על ידו וכשלא הודיעו מותר ללוקח לאכול אותן חיטין בפסח בלא בדיקה דאם איתא דהיה איסורא היה מודיעו לכן אסור למכור הרבה בלא הודעה ודוקא קבא קבא מותר בלי הודעה דמסתמא יכלה קודם פסח, ויש להסביר הטעם דמותר למכור קבא קבא בלא הודעה דכי האי גוונא לא מוטל על המוכר להזהירו כיון שיש ריוח וזמן לאכול קודם פסח לא יסמוך ישראל הקונה לאכול ממנו בפסח עד שיבדוק דיחוש אולי נתחמץ ומה שלא הודיע כיון שיש ריוח וזמן לאכול קודם פסח ומהאי טעמא מותר למכרו לו מטעם ס"ס ספק שמא יאכלו קודם פסח ואת"ל לא יאכלו קודם פסח אולי יבדוק ולא יסמוך על הרוב כשרים ודוקא בהרבה יהיה לישראל הקונה חזקה אלימא שהחיטין כשרים כיון שלא הודיעו כיון דמוטל עליו להודיעו אבל במעט מעט אין מוטל על המוכר להודיעו וכיוצא בזה איתא במס' חולין שם דאמר ר' יהודא אימתי בזמן שאין לו ריווח אבל אם יש לו ריווח אין צריך להודיעו וכתב רש"י שאין לו ריווח ר"ל הספק בנתיים שמכר האם היום אבל אם יש נו ריוח שמכר הראשונה אתמול והשני היום אין צריך להודיעו שאני אומר אתמול שחטה הראשון יע"ש וכתב הרא"ש דבתוספתא משמע כפירושו הרי היכי שאינו וודאי שיבוא באיסור לחבירו ע"י לא מוטל הזהירות על המוכר דתלינין שלא יצמיח מכשול ע"י וה"ה כיון שמוכרו קבא קבא שיכלה קודם פסח לא מוטל הידיעה על המוכר משא"כ בהרבה, ועוד יל"ר לזה, מהא דאיתא במס' בכורת דף כ"ח ע"ב מצינו לוקח מעכו"ם לוקח מישראל מאי אמר רב בכור ודאי דאם איתא דבכרה אישתבוחי הוי משתבח לי' ושמואל אמר בכור ספק והא דלא אישתבחא המוכר בהכי דסבר לשחיטה בעי לה ור' יוחנן אמר חולין וודאי מאי טעמא אם איתא דלא בכרה כיון דאיכא איסורא אודיע הוי מודע ליה תני' כוותיה דר' יוחנן דאמר חולין אם לא הודיעו הולך לוקח ושוחט ואינו חושש לימא תהוי תיובתא דרב ושמואל התם במוכר תלי' מילתא הכא בלוקח תליא מילתא ועיין ברש"י ותוס' כתבו בד"ה התם וז"ל התם במוכר תליא מילתא שיודע המוכר בלוקח שקונה לשחו' ועובר על לאו דלפני עור אם אינו מודיעו דלוקח לא בעי ליה לאסוקי דעתא שמכר אמה או בתה הכא בלוקח תליא מילתא שעליו לחקור בבהמתו אם היא חייבת בבכורה עכ"ל וא"כ נראה הכא לפי' תוס' אפילו לרב ושמואל אין לו ללוקח להיות מסיק אדעתיה שנטבע ספינתו בים ונתחמץ החיטין ומוטל על המוכר להודיעו והיכא שלא הודיעו יכול הלוקח לסמוך ולאכול בלא בדיקה דאם איתא דהיה איסורא היה מודיעו כיון דיש הרבה שלא יכלה קודם פסח יצמיח, מכשול על ידו כשיאכל משא"כ בקבא קבא ואתי שפיר:
לד] ובדברינו הנ"ל יש ליישב קושי' מהרש"ל דהנה בטור א"ח סי' תס"ז כתב וז"ל חיטין שבאו בספינה ויש בהם חשש חימוץ ואינו ניכר בהם לא ימכרם לעכו"ם שמא יחזור וימכרם לישראל כיון שאין החימוץ ניכר אלא ימכרנו לישראל מעט מעט בענין שיכול לאכלו קודם פסח. וכתב בעל העיטור אפי' אם לא הודיעו כיון שיכול לאכלם קודם פסח והרמב"ם ז"ל כתב שצריך להודיעו ומסתברא כדברי בעל העיטור מדלא שרי אלא דבר מועט שאם מודיעו אפי' טובא נמי עכ"ל והקשה רש"ל מובא בב"ח ובט"ז לשיטת בעל העיטור והטור וכי נאלם שפתינו לומר שהוא חמץ כדי שיזהר בו ולמה לנו לסמוך על היתר שיכלה קודם פסח שלא לצורך מאחר שיוכל להודיעו וכן הקשה הב"ח ובס' פרי מגדים במשבצות זהב ס"ק ב' מבואר דבריהם דראוי שלא לסמוך על הסתם שיכלה קודם פסח כיון שאפשר בהודעה דהא אפי' ברובא או חזקה אין סומכין היכי דאפשר לברורי כדאיתא בפסחים דף ד' ע"א בר"ן שם ועיין ברא"ש ובא"ח סי' תל"ז הרי בדבר דליכא טירחא אין סומכין על חזקה כיון דאפשר לברורי בקל הכא נמי למה התירו למכור לישראל מעט בלי הודעה הא לא עדיף הך סתמא שיאכלוהו קודם פסח מחזקה גמורה לכן העלו מהרש"ל וב"ח שלא כדעת העיטור והטור ודעתם במעט בעינן הודעה ובהרבה לא מהני אפי' הודעה שמודיע לישראל הקונה כי חיישינן לשכחה וכל מה שנאמר בגמ' הוא דוקא יע"ש ולפי מה שכתבתי לא קשה על הטור דהא מוכח במס' חולין דאין צריך להודיעו היכא שאינו ודאי שחבירו יסמוך עליו וכמ"ש רש"י ורא"ש שכן מוכח בתוספתא וק"ל:
לה] אמנם בקונה חיטין מעכו"ם יש לעיין לכאורה נראה כמו שכתבתי לעיל כיון דאפשר לברורי לא סמכינן על חזקה דאתי' מכח רוב וצריך הישראל לבדוק, ואולם יש לומר דאין צריך לבדוק דדמי לבדיקת בהמה דלא בדקינן אחר י"ח טריפות ונאמרו ב' טעמים חדא כמ"ש מג"א בסי' תל"ז ס"ק ד' הטעם כיון דאינו מתנגד לחזקת איסור שלא היה מעולם חזקת טריפות ול"ד לבדיקת חמץ דכל השנה היה בחזקת חמץ לכן לא סמכינן לכתחילה על חזקת בדוק אף דאתי' מכח רובא דרוב ישראל בודקין כיון דאיכא חזקת איסור המתנגד לרוב ודמי לרוב מצוין אצל שחיטה מומחין דלא סמכינן לכתחילה על רובא כיון דחזקת איסור דבהמה מתנגד, ובס' פר"ח שם בס"ק ב' ומנחת יעקב כלל צ"א כתרו לחלק כיון דהוא טירחא לבדוק אחר ח"י טריפות לא הטריחו חכמים ולא צריך לברורי וסמכינן על רובא ושאני האי דפסחים הנ"ל ובשוחט דהוא רק דיבורא בעלמא וכן מוכח כדבריהם במס' פסחים דף ד' ע"א וא"כ הכא לכ"ע אין צריך לבדוק החיטים כיון דבחיטין ליכא חזקת איסור המתנגד דמי לבדיקת ח"י טריפות דאין צריך לבדוק וכן לטעם שכ' פר"ח ומנחת יעקב כיון דהוא טירחא לבדוק דמי ג"כ לבדיקת ח"י טרפות שאין צריך לבדוק:
לו] ולכאורה יש להוכיח דבע"כ מי שקונה חיטין מעכו"ם לצורך פסח אין צריך בדיקה ויכול לסמוך על רוב דאם היה צריך בדיקה לא היה חל איסור מכירה לישראל המוכר שלא למכור לעכו"ם משום חשש שמא יחזור וימכרנו לישראל ומנא אמינא לה מהא דכתב רשב"א בשם ראב"ד בחולין דף צ"ג ע"א בהא דאיתא שם בשולח חתיכת ירך לעכו"ם צריך ליטול ממנו גיד הנשה שמא ימכרנו לישראל ויאכלנה בגידה כתב הראב"ד מכאן מוכח שאם בא אחד מעלמא וניקר את הבשר והלך לו ואין כאן מי שבקי בניקור לראות אם הוא מנוקר יפה ואותו מנקר לא נודע אם בקי בניקור שמותר שתולין לומר שבקי בניקור דאלת"ה חתוכה אמאי לא ישלח הא לא אכיל מיניה לעולם עד דמחווי לי' לבקי ובקי יודע בין שלימה לחתיכה, אלא וודאי שיכול לסמוך עליו וכתב ע"ז הרשב"א ואין לדחות הראי' ולומר לכן חתוכה לא משום דאתי למי ל מיני' ולא מחווי לבקי משום גזירה דפושעין ומקילין במעט סמך לומר מכיון שאנו רואין אותה חתוכה בחיתוך של מנקרי בשר בוודאי מנוקרת היא יפה ואעפ"י שאין זה מן הדין לסמוך ואם בא למלוך אוסרין לו עד שיבדוק אותה ע"י בקי דתקנתא לרשיעי לא עבדינן ובכמה מקומות בתלמוד אמרו אטו בשופטני עסקינן וה"נ לאו ברשיעי עסקינן יע"ש וכ"כ הרא"ש שם דגזירת חכמים בכל מקום אינו בשביל חשש דבר המקרה אלא אמרו מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן הילכך אם לא היה היתר גמור לסמוך על החתך לא היינו אוסרין לשלוח ירך חתוכה לעכו"ם משום חשש שמא יחזור וימכרנו לישראל כיון שצריך ליתן לבקי לבדוק יע"ש וא"כ ה"ה כאן אי נימא שמדינא אסור לישראל לקנות חיטין לפסח עד שיבדוק אין ראוי' לגזור שלא ימכור הישראל בעל ארבא החיטין לעכו"ם מחשש שמא יחזור וימכרנו לישראל דהא לא יצמח מכשול על ידו דמי שיקנה חיטין מעכו"ם מחויב לבדוק ובשביל פושע לא גזרו חכמים כנ"ל אע"כ דמדינא אין צריך לבדוק:
לז) אמנם לפ"ז יש להתבונן על קמאי הנ"ל שהקשה אמאי אסרינהו להני חיטין דהא לא נתבקעו דאם נתבקעו הי' ניכר איסור וליכא חשש שמא יחזור וימכרנו לישראל והוכרחו לחלק בחילוקים שונים בין לתיתה לנידון דהכא וכן הר"ן כתב תירץ ב' ומחדש דין חדש שלפי חי' ב' אפי' היכי דאיסור ניכר לכל בלא בדיקה או חיפוש כגון שכולם או רובם הן מבוקעים חיישינן דלמא יטחנם העכו"ם וימכור הקמח ובשאר קמאי ז"ל מוכח דלית להו דין זה וכמ"ש הטור להדי' או לפי תי' א' שכתב הר"ן הנ"ל מיושב היטיב דמיירי שהי' רוב היתר רק שלא הי' ששים דלפי מראות העין בלי בדיקה וחיפוש היטיב לא ניכרים המבוקעין כיון שהי' רוב היתר ושפיר יש לחוש אולי ימכור העכו"ם לחיטין בעינייהו ולא ירגיש ישראל ועל פי דין לא מחויב לבדוק החיטין שקונה מעכו"ם דיוכל לסמוך על רוב חיטין שהם כשירין. ולכאורה י"ל דכוונת הר"ן דאיכא ב' חששות והוא כעין ספק ספיקא להחמיר חדא דאולי ימכרה החיטין בעיני' ולא ירגש הישראל ואת"ל דלא ימכרם בעיני' אולי יטחון וימכור הקמח והוא הכל תירוץ אחד, ואולם הוא דוחק וכן מוכח במג"א וחק יעקב סי' תס"ז ס"ק א' שלא הבינו כן רק כל א' הוא תירץ בפ"ע ואיכא נ"מ לדינא לתירץ א' לא חיישינן שמא יטחן רק דחיישינן שלוקח לא יבדוק והיכי דאיסור ניכר לכל לא חיישינן שמא ימכרן לישראל וכמ"ש הטור להדיא ולתי' ב' אפילו היכי דאיסור ניכר לכן בלא בדיקה חיישינן שיטחנם וימכור הקמח ולכאורה צ"ע מנלן לר"ן לחדש דין כיון דלא היה לו הכרח מכח קושיא:
**(הג"ה קצת צ"ע בהא דאי' בפסחי' דף ז' ע"א דמבעי לן אי חזקתו בדוק לפי מה שכ' רש"י בד"ה בי"ד שהשכירו בשחרית נימא שמסתמא בדק בלילה דאם לא הוה בדק היה מודיע להשוכר דחל על המשכיר להזהירו שלא יבוא לידי מכשול כיון דהסתם הוא כך אין לו לאסוקי דעתו וצ"ע ע"כ הג"ה:)** לח] לכן נלענ"ד בכוונת הר"ן דהנה המעיין בר"ן במס' חולין דף צ"ג ע"א בריש הסוגיא משמע דסובר דחשו אפילו לפושע ותקנו וגזרו שלא ימכור לעכו"ם שמא יקנה ממנו ישראל הפושע ולא יעשה כדין יע"ש וא"כ לכאורה לא מוכרח דין הנ"ל מסוגיא ואולם מ"מ מצד סברא ראוי לסמוך על רובא בלא בדיקה כמו בח"י טריפות לכן נראה דר"ן סובר כיון שמצינו שחכמים החמירו שלא לסמוך על רוב היכי דהוא מיעו' המצוי דהא החמירו לבדוק את הריאה אף כשנשחטה עומדת בחזקת היתר לכל ענינים מ"מ צריך בדיקה ועיין רשב"א במס' חולין דף ט' ע"א ועיין בטור יו"ד סי' ל"ט ובס' הארוך מש"ך ובס' תבואת שור סי' ל"ט ס"א והנה בתשובת רשב"א המובא בב"י מוכח דמיעו' המצוי שיהי' נחמצים שכ' שאין לך שנה שלא ירדו גשמים על הערימות אלא שדבר תורה הולכין בכל מקום אחר הרוב ואין רוב מחמצין יע"ש ועוד מבואר שם דהא דאיתא במס' פסחים דף ל"ג שלא נתחמץ במחובר מ"מ היכי שנתבשל לגמרי במחובר ואין צריך כלל ליניקה כמאן דמונח בכדא דמי ומקבלת חימוץ אם ירדה עליהם גשמים וכן איתא בש"ע סי' תס"ז סעיף ג' מה"ט סובר הר"ן כיון דשכיח שירדו גשמים על ערימות והיכי שאין צריך לקרקע מקבלת חימוץ הוי כמיעו' המצוי והחמירו חכמים דהקונה חיטין לפסח צריך לבדוק ואפשר לומר מהאי טעמא אפילו הקונה מישראל צריך כמו שכתבתי לעיל בשם הרא"ש ושלטי גיבורים דהיכי דראוי ללוקח להיות מסיק אדעתי' שיש בדבר חשש איסור החיוב מוטל עליו כיון דהוא בעל המעשה ועכ"פ בקונה מעכו"ם החיוב מוטל עליו לבדוק ועוד אפשר לומר דסובר כיון דמצינו שהחמירו חכמים בחמץ חומרות מה שלא החמירו בכל איסורין החמירו ג"כ בזה שמי שקונה חיטין מעכו"ם שמחויב לבדוק ואף דבעלמא סמכינן על רובא ולא צריך לברורי היכי דאיכא טירחא כמו דלא בדקינין אחר ח"י טריפות מ"מ חמץ שאני דנשתנה מכל האיסורין, והנה בתירץ ראשון שתירץ דלמא לאו אדעתי' כתב אי נימא דגזרו שלא למכור לעכו"ם שמא יחזור וימכור לישראל אפי' בישראל הפושע מ"מ החיוב חל שלא יצמיח מכשול ע"י המוכר ומחמת שלא ברור לו דין זה כל כך כיון דידע דרשב"א ורא"ש סבירא להו דלא עשו תקנה בשביל מי שפשע ולא קיים תקנת חכמים כתב תי' ב' דאיכא למיחש שמא יטחן ויקנה אפי' ישראל כשר שנזהר לקיים תקנת חכמים כן נראה לפרש כוונת רבינו הגדול הר"ן, העולה מזה לדינא שר"ן סובר שמדינא מי שקנה חיטין מעכו"ם לצורך פסח מחויב לבדוק אי אינה מבוקעת ואין לסמוך על רוב ובפרט בשנה ששכיח גשמים ואפשר אפי' הקונה מישראל צריך לברורי ואין לסמוך לכתחילה על הסתם כיון דלא הודיעו וצ"ע לדינא:
לט] והוה בשו"ת רשב"א סי' תפ"ה הקשה אמאי לא ציה רבא להוסיף ולבטל בתוך היתר מרובה של ששים והנה רשב"א ז"ל האריך מאד בתשו' זו ויען כי מקומו המיוחד לדינים הללו הוא לקמן כלל ג' פרט ב' שם יבואר בס"ד כוונתו באריכות, ואולם מה שנוגע לנידון שלנו נציג כאן, דהנה הוא ז"ל הקשה ב' קושיות חדא אמאי לא צוה רבא להוסיף ולבטל בששים ויהיה רשאי לאכול אפי' בפסח ואת"ל שאסור לאכול אמאי צוה למכור קבא קבא הא אפשר בתקנה לבטל בששים ויהיה מותר להשהות בבית ולא יעבור על איסור בל יראה ותי' ע"ז ג' תירוצים (א) דאין מבטלין איסור לכתחילה אפי' קודם פסח שעדיין לא הגיע זמן איסור ג"כ אסור לבטל (ב) דלא מהני הביטול בששים דסובר כרבינו האי גאון ז"ל דחוזר וניעור בפסח (ג) דלא בטל כיון דאפשר להפסיד האיסור ע"י בדיקה והובא דבריו בקצרה במג"א סי' תמ"ז ס"ק מ"ה וא"כ סובר רשב"א שאסור להוסיף עד ששים ולבטל אפי' קודם פסח ועיין בשו"ת רשב"א סי תתל"א הובא בב"ח סי' תנ"ג יכתב שכן דעת הר"ן ועיין בשיורי כנסת הגדולה סי' תנ"ב ס"ק ג' ולכאורה לדעת קצת פוסקים נסתר כי הג' תירוצים, ועדיין קשה על רבא אמאי לא צוה לבטל האיסור, דהנה על תי' (א) קשה לפי מ"ש הטו"ז בא"ח סי' תמ"ז ס"ק ה' ובסי' תרכ"ו ס"ק ב' שכתב וז"ל ומזה למדנו תערובת חמץ בפסח בלח בלח ואין שם ששים שיכול להרבות אפילו לכתחילה כיון שהוא קודם איסור יע"ש ועיין במג"א שם ס"ק ג' ובמג"א סי' תס"ז ס"ק ד' ובט"ז ס"ק ד' וכן מבואר במג"א סי' תמ"ז ס"ק מ"ה שכן דעת הב"ח שמותר לבטל כיון שהוא עדיין קודם זמן איסורו, תירץ (ב) אתי שפיר לשיטתו דסבירא לי' חוזר וניעור, ואולם אנן קיי"ל בסי' תמ"ז ס"ד דלח בלח אינו חוזר וניער וקמח בקמח הוי לח בלח כנ"ל במג"א וא"כ לפי' הר"ן והרשב"א שקצת חיטין היו מבוקעים קשה קושיא הרשב"א דאפשר בטחינה וגם תי' (ג) לפמ"ש לקמן מוכח דבע"כ רשב"א סובר היכי דאיכא ששים שלא ניכר האיסור אף שאפשר להפריד האיסור ע"י בדיקה מ"מ בטל וא"כ קשה אמאי לא הורה רבא שיוסיף היתר עד שיהיה ששים שאז לא יהיה ניכר האיסור ויתבטל וא"כ קמה קושית רשב"א ז"ל:
מ] ולכאורה עלה בדעתי לישב קו' הרשב"א הנ"ל דרבא לשיטתו שפיר הורה דהנה אם חמץ קודם פסח יש לו שם היתרא או שם איסירא נראה דתליא במחלוקת דאיתא במס' ע"ז דף ע"ו ע"א רמי ר' עמרם לר' ששת תנן השפודין והאסכלא מלבנין באור והתניא גבי קדשים מגעילן בחמין אמר ליה מה ענין קדשים אצל גיעולי כותים הכא היתרא בלע הכא איסורא בלע אמר רבא סוף סוף כי פליט איסורא פלט ותי' שם תי' אחר ור' אשי מחזק תי' הנ"ל וכתבו תוס' בחולין דף ח' ע"א על הא דאיתא בחולין שם דסכין של ע"ז בעי ליבון ובפסחים דף ל' מסיק דבסכין של חמץ סגי בהגעלה ותירץ ר"ת דיש לחלק גבי חמץ כיון דהיתרא בלע סגי בהגעלה כמו שמחלק לעיל גבי קדשים (אולם הרמב"ן הובא בר"ן פסחים שם כתב דוקא בקדשים לענין נותר שייך לומר היתרא בלע כיון דבשעת בישול לא היה לו שם נותר כלל משא"כ בחמץ דשמו חמץ עליו) והנה המעיין בס' חק יעקב סי' תמ"ז ס"ק י"ט ובפני יהושע מס' פסחים דף ל' ע"א בתוס' ד"ה לשהינהו יראה דה"ה לענין אם יש לחמץ שם איסורא קודם הפסח שלא יהיה רשאי לבטל כדין אין מבטלין איסור לכתחילה תליא ג"כ בזה אם יש לי שם היתרא לענין הגעלה יכול לבטל ואם יש לו שם איסורא דבעי ליבון ה"ה לענין ביטול ואין יכול לבטל אפילו קודם פסח וא"כ רבא לשיטתו דסובר דאזלינן בתר זמן שדנין עליו ויש לו שם איסורא שפיר קאמר דמוכרח למכור ואין יכול להוסיף ולבטל דאין מבטלין איסור לכתחילה ואנן דקיי"ל כר' אשי לכן קיי"ל כמ"ש לעיל וכמ"ש אחרונים ז"ל דקודם פסח יכול לבטל:
מא] ובדברינו הנ"ל יש לישב היטב הסוגיא דלא תיקשי' קו הנ"ל האיך נעלם מרבא ברייתא דבגד הנ"ל דהנה כבר נתבאר מחלוקת קמאי שדעת הטור בסי' תמ"ב במידי דאסור באכילה מדרבנן כגון חמץ נוקשה וכיוצא בזה אינו חייב לבערו ומותר לשהותו בפסח בביתו ורוב פוסקים חולקים על זה ומכללם הרשב"א סי' נ"ג וכתב הפרי חדש דמוכח כשיטתם מדלא מצא רבא היתרא לערבינהו בתוך היתר שיהיה ששים ולישהינהו עד אחר הפסח אע"כ אף שנתבטל כיון דאיכא משהו ואסור עכ"פ מדרבנן אסור לשהותו וחייב לבערו ולפמ"ש מוכח דלרבא לשיטתו אין יכול לבטל חמץ קודם פסח כיון שיש לו שם איסורא, ואדרבא נלענ"ד להוכיח כשיטת הטור דהיכי דאסור באכילה מדרבנן מותר לשהותו דהנה כבר נתבאר מ"ש הר"ן בתי' בתרא דיש לחוש שיטחן העכו"ם החיטין וימכר הקמת לישראל שלא יהיה האיסור ניכר ולתי' זה אפי' היכי שאיסור חמץ בחיטין ניכר אסור למכור לעכו"ם ואולם הטור בסי' תס"ז כתב חיטין שבאו בספינה וטבעו ויש בהם חשש חימוץ ואינו ניכר בהם לא ימכרם לעכו"ם שמא יחזור וימכרם לישראל וכתב במג"א ס"ק א' דמדברי הטור נראה דאם החמץ ניכר מותר למכור לעכו"ם ול"ח שמא יטחנם וימכרם לישראל כמ"ש הר"ן כיון דאין לוקחין קמח מן השוק אלא בשעת הדחק ותמה בס' חק יעקב ס"ק א' דמה בכך מ"מ כשיקח ישראל אותו קמח קודם פסח ויקיימו בביתו עובר על איסור בל יראה כיון שהחמץ היה ניכר בהם וזהו פשוט דעת הר"ן יע"ש ומה שהקשה עוד חק יעקב דבמצה שאינו של מצוה מותר ליקח מן השוק כמ"ש בסי' תנ"ג ס"ק ט"ו וכוונתו ממאי דקיי"ל כר' הונא אפילו בציקותיהם ממלא כריסו ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה לענ"ד לק"מ לפמ"ש מג"א סי' תנ"ג ס"ק ה' היכי שרוחצין הוי כדגן שנטבע בנהר, והביא שם דברי צמח צדק בקצרה והמעיין בתשובת צ"צ כמ"ש החק יעקב ס"ק ט"ז היכי שאפי' מיעי' מכבסין אף שרוב אינם מכבסין הוי קבוע ולשיטת הטור יו"ד סי' ק"י אפילו היכי דאין האיסור ניכר הוי קבוע דאו' ואסור ליקח ממנו אפי' כשפירש ובא למכור בשוק גזירה שמא יקח מן הקבוע בביתם, ואפי' בזמן הש"ס שהיה מותר לתיתה בחיטין מ"מ לא נזהרין לעשות כדין לתיתה עיין בשו"ת תרומת הדשן סי' קי"ט ותשובת רדב"ז ח"ג סי' תקפ"ט ופר"ח סי' וא"כ שפיר כתב מג"א דרק בשעת הדחק מותר כשפירש עכו"ם מביתו ובא לשוק למכור לא חשו לגזירה שמח יקח מן הקבוע כיון שאי אפשר בענין אחר אוקי אדאו' ורובם אין מכבסין אבל בלאו הכי אסור לקנות מהם קמח ודוקא בחיטין לא מחזקינן ריעותא שנכבסו במים כיון דלא נשתנה המראה כמ"ש בה"ג הובא בטור סי' תס"ז וב"י בשם רשב"א ולכן כתב הטור שאינו ניכר דאם ניכר לא הוי חיישינן שמא יטחון דמסתמא עכו"ם רוחצין החיטין במים ואין בקיאין בלתיתא, ואולם בזה שפיר קאמר החק יעקב דעדיין איכא חששא דיעבור ישראל הקונה ממנו באיסור בל יראה, ולפי דבריו כוונת הר"ן בתרוץ ב' דעיקר חשש שחשש רבה בר ליואי שמא יטחון עכו"ם וימכר לישראל הקמח ויעבור ישראל בבל יראה כשיהי' משהא בפסח:
מב ולכאורה י"ל קושי' הח"י על המג"א די"ל כוונת המג"א בפשיטות דהאי חששא דר"ן שמא יטחנם לכאורה הוא חשש רחוק דאם אינו יודע מנהג ישראל מה"ת יטריח א"ע לטחון ולא למכור בעיני' ובשגם דספק התלי' במעשה לא הוי ספק וע"כ נ"ל מן הסתם כיון שהוא נושא ונותן בחיטי' למכור ויודע שישראלים קונים לצורך החג חוקר לדעת מנהגם להנאתו שידע מה לסחור כדי שיקנו ממנו ויטחון וכיוון להנאתו כדי שיקנו ממנו דאם המבוקעים יהיה ניכרים לא יקנו ממנו וא"כ שפיר כתב מג"א כיון שאין לוקחין קמח מן השוק ויודע העכו"ם מנהגן מה"ת יטריח א"ע העכו"ם על מגן שלא לצורך כיון שישראל לא יקנה ממנו לצורך החג ואין לחוש שירצה למכור לצורך כל השנה והישראל מעצמו ישהא בביתו ויעבור על בל יראה דז"א כיון שידע העכו"ם שישראל לא יקנה ממנו לצורך החג דדרך להרבות במקח רק לצורך כל השנה שמותר אפי' מבוקעים למה יטריח לטחון מיהו לפ"ז נראה לדינא דוקא עכו"ם שאין דרכו למכור חיטין טחוני' בכל השנה רק חיטין בעיני' בכה"ג מותר למכור לו דל"ח שיטריח א"ע כיון שלא יהיה לו ריוח מזה, א"ל מי שדרכו בכל השנה לטחון ולמכור קמח נראה כסברת הח"י דאסור למכור לאותו עכו"ם דלמא ימכור הקמח לישראל ואף דישראל לא יאכלנו בפסח יהיה משהא בפסח ויעבור על בל יראה, והו"ל למג"א לבאר דין זה וכמו כן כוונת הטור סתום ואכתי דברי הטור צ"ע לפי הבנת המג"א וראיתי בס' מקור חיים סי' תס"ז ס"ק א' שכתב לישב קו' ח"י על מג"א וז"ל ונראה לי לתרץ דהא התוס' בחולין דף צ"ה ע"א בד"ה ובנמצא כתבו אחשש דלמא יחזור וימכרנו לישראל דאזלינן בתר רובא יע"ש וא"כ נראה דעיקר האיסור כשמוכרם לעכו"ם משום דהוי כמבטל איסור לכתחילה דודאי אם היה מותר לבטל איסור ולערב חיטי חמץ בין חיטי דהיתרא מכ"ש שיהיה מותר למכרו לעכו"ם דהא כשיקח הישראל ממנו הרי יקח מן התערובת דאין לך תערובת גדול מזה דהא נתערב בחיטי היתר של כל העולם כמ"ש תוס' הנ"ל רק שאסור לבטל איסור לכתחילה וא"כ כיון שפסק המג"א בסי' תמ"ז ס"ק מ"ג וס"ק מ"ז דאסור לבטל חמץ כדי לאכול ומותר לבטל כדי להשהות לפ"ז א"ש דהיכי דאפשר שיבוא לידי אכילה לישראל הוי כמבטל לכתחילה כדי לאכלו משא"כ בדליכא חשש אכילה רק חשש שישהא אותו מותר אפי' לבטלו לכתחילה כנ"ל ברור עכ"ד וכפי הנראה הבין בכוונת תוס' מ"ש שם וז"ל ונראה דתקנתא בעלמא הוא שעשאו חכמים במקום שאין מכריזין שלא לקנות מן העכו"ם לכתחילה אעפ"י שרוב טבחי ישראל וכן במקום שמכריזין והכריזו שלא לקנות משום עכו"ם כדאי' בבגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לעכו"ם אע"ג דמן הדין לא הוי לן למיחש דאזלינן בתר רובא יע"ש ר"ל רוב בגדים שביד עכו"ם למכור הם כשרים וכיון דהאי עכו"ם לא מינכר ייהי' בתוך רוב העולם שרובם דעלמא אינן מוכרין כלאים לית לן למיחש רק משום דהוי כמבטל איסור לכתחילה, דאין לומר דהבין כשימכור לעכו"ם איכא רוב אצל אותו עכו"ם גופא ויהיה מותר לקנות ממנו דכל דפריש מרובא קפריש, דז"א דמנלן שאותו עכו"ם יש לו עוד בגדים למכור שנימא שיתבטל ברוב אע"כ שהבין כמ"ש, ומיני' למד דה"ה מה שאסור למכור לעכו"ם חיטין חמוצים משום דהוי כמבטל איסור לכתחילה דאף שמוכר לעכו"ם שאין לו שום חיטין יותר מחיטין שקנה עכשיו דה סתמא קתני, מ"מ כיון שלא יהיה ניכר לקונה מי מכר חיטין החמוצים ומי מכר חיטין כשרים ורובא דעלמא מוכרים חיטין כשרים לכן מדינא אם קנה ליכא חשש דאזלינן בתר רובא רק משום דהוי כמבטל איסור לכתחילה, וכן עלה במחשבה לפני כוונת תוס' ואולם באמת לענ"ד א"א לפרש כן כוונת תוס' חדא מנלן שרוב בגדים שמוכרים עכו"ם אינן כלאים, הא קיי"ל ביו"ד סי' ש"ב ס"ד הלוקח כלי צמר מעכו"ם צריך לבודקן יפה יפה שמא הן תפורין בפשתן וכתב רמ"א הקונה בגדים מעכו"ם צריך להתיר תפירתם ולתופרם בקנבוס יע"ש וכיון שאין להם נאמנות פשוט הבגדים שמוכרים אינן בחזקת היתר כי אולי נאבד כלאים כיון שאין מקפידין, ואפי אי נימא בתגר דלא מרע אומנתו מה שמכר הוא בחזקת היתר הא מוכר לעכו"ם אפי מי שאינם תגר, (גם בתגר יש לעיין אם מותר לקנות בלי בדיקה עיין מג"א סי' כ' סק"א וש"ך יו"ד סי' ש"ב סק"א וצ"ע ואין כאן מקומו), ותו קשה אפי' בחיטים מ"ש בס' מקור חיים שיהי' מעורב בכל חיטי היתר שבעולם לא ידעתי מנלן לומר דבכה"ג הוי תערובת אם אותו עכו"ם לא יהי' לו חיטי כשרים לערב שיהיה זה בגדר תערובת שיתערב חיטי איסור בחיטי היתר דל"ד להא דאי' בש"ע יו"ד סי' קי"א ס"ז בהי' שתי קדירות של היתר ונפל איסור לאחת מהן ואין ידוע לאיזה מהן נפל ואין באחת מהן כדי לבטל האיסור ויש בשתיהן כדי לבטלו שתיהן מצטרפות לבטלו ולא עוד אלא אפי' אחת בבית ואחת בעליה מצטרפת אפי' מאה יע"ש ומבואר בש"ך ס"ק י"ז דה"ה ביבש ביבש ואין באחת מהם רוב ויש בשתיהן רוב מצטרפין כיון שנכנס בספק מחמת איסור מצטרפין לבטלו, דהתם עכ"פ נתערב איסור בהיתר רק שלא היה רוב שפיר יש לומר כיון שאין ידוע לאיזה היתר נפל נכנסו כולם בספק משא"כ הכא כשמוכר לעכו"ם אחד היכי שלא מערב חיטי דאיסורא בהיתרא לא נכנס כלל לספק להיודע שהוא עכו"ם שקנה חיטי דאיסורא, ותו הא איתא התם בד"ח בששתיהן של אדם אחד לפי שכל שהו של אדם אחד עתיד להתערב אבל של שני בני אדם אין מצטרפות וא"כ אם לא יהיה לאותו עכו"ם שקנה מישראל חיטי היתר (דהא הדין מיירי בכל גווני) לא יצטרף לבטל אף שיש לשאר עכו"ם חיטי היתר כדי שיתבטל אותן חיטי דאיסור כיון שהן של שני בני אדם, ומכ"ש לדעת רמ"א שם דאין לאכלן אלא לאחר שנתערבו יחד דאז כבר נתבטל האיסור ואפי' לטורי זהב שם בסק"י שחולק על זה מ"מ ל"ד להתם כמש"ל ואם כוונת הגאון בעל מקור חיים זצ"ל כיון דעכ"פ רוב עכו"ם המוכרים מוכרין חיטי כשרים ולקונה ישראל לא יהיה ניכר לאותו עכו"ם שקנה חיטי דאיסורא יהיה מותר לישראל לקנות דמסתמא יקנה מן ריב עכו"ם המוכרין חיטי כשרים, ולא יקנה מאותו עכו"ם ג"כ לא הועיל בתירוצו דהא אם נתוודע שקנה מן אותו עכו"ם שקנה חיטי דאיסורא אוכל הישראל איסור דאו' כיון שגוף החיטין לא נתבטלו ברוב וא"כ ממילא אסור לישראל למכור לחיטי דאיסורא לעכו"ם לאו משום טעמא דמבטל איסור לכתחילה רק משום לפני עור ל"ת מכשול אף שמכשול רחוק וכן מבואר להדי' ברא"ש מס' ע"ז דף י"ז ע"א וז"ל וניחוש דלמא אזיל ומזבני לאחריני ומקטרי אמר אביי אמר קרא לפני עור כו' אלפני מקפדינן אלפני דלפני לא מקפדינן ודוקא גבי עכו"ם אבל גבי ישראל חיישינן אלפני דלפני כדאי' בפסחים דף מ' גבי האי ארבא דאסור לזבוני לעכו"ם דלמא הדר ומיזבני לישראל יע"ש והובא דבריו בטו"ז יו"ד סי' קנ"א ס"ק ג' הרי שכתב חשש משום לפני עור ולפי דברי מקור חיים לא שייך לפני עור דהא ישראל הקונה לא יעשה איסור שיתבטל ברוב אע"כ כמ"ש דהיכי שבודאי קונה מאותו עכו"ם עושה איסור דהא לא נתבטל ואף דהוא חשש רחוק שיקנה ממנו מ"מ אסור לישראל למכור משום לפ"ע אף שמכשול רחוק מאד, וכן מבואר ברשב"א במס' חולין דך צ"ג ע"ב במתני' שם. ותו קשה אפי' לפי דבריו הניחא לשיטת הר"ש מקינין המובא בפר"ח סי' ק"י כמ"ש בכלל קבוע דלא הוי קבוע כשאיסור אינו ניכר אבל להסוברים דהוי קבוע דאו' ועכ"פ הוי קבוע דרבנן ליכא שום ביטול ברוב ועדיין קשה הא המג"א כתב כן בשיטת הטור וטור כתב בסי' ק"י דהוי קבוע אפי' היכי דאין איסור ניכר כמ"ש פרישה וב"ח ושו"ת צ"צ יע"ש לכן נראה כוונת תוס' במס' חולין הנ"ל במה שכתבו שהוא תקנה שלא לקנות משום עכו"ם כמו שמן הדין לא היה לנו לחוש בבגד דאזלינן בתר רובא ר"ל כיון שרוב לוקחין הם עכו"ם שקונים בגד לצרכם (גם דלא שכיח שיקנה ישראל דוקא מעכו"ם זה) ומ"מ החמירו שלא לסמוך על רוב ואסור לישראל מדרבנן משום לפני דלפני ה"ה החמירו שלא לקנות מעכו"ם אע"ג דאיכא רובא (ועיין בחי' רשב"א במס' חולין דצ"ד ובר"ן שם והבן מה שיש לפלפל בדבריהם ואיכ"מ) וא"כ נסתר תי' של מקור חיים הנ"ל ונסתר ג"כ מ"ש שם בס"ק י"ב, ועוד כתב שם לתרץ קו' ח"י הנ"ל וז"ל נראה לתרץ דשאני איסור בל יראה מאיסור אכילה דוקא באיסור אכילה חיישינן לתקלה דאף אותו שיקח ויאכלנו ודאי דלא היה יודע שום איסור כשיודע ודאי שלא יקחנו מ"מ הוי כאוכל איסור בשוגג ואף כשעובר בשוגג איסורא קעביד ובעי כפרה לכן חיישינן לתקלה, משא"כ באיסורא דבל יראה דבשוגג אינו עובר כלל כמ"ש מג"א בסי' תל"ד סק"ה דל"ד לאוכל חלב בשוגג ולית בי' משום תקלה כלל עכ"ד גם בזה דבריו תמוהין הא המג"א כתב כן לתרץ שיטת הטור ומבואר שם להדיא במג"א דגם לענין איסור בל יראה דומה לאוכל חלב בשוגג וכל זה פשוט, וא"כ עדיין דברי מג"א תמוהין כמ"ש בס' חק יעקב:
מג] וראיתי בספר אלי' רבא שם בס"ק א' שכתב לישב קו' חק יעקב על מג"א וז"ל ולענ"ד נ"ל דאי משום הא לא גזרו דהא מבטל במה דאמר בדלא חזיתי' וכן מפורש ברבינו ירוחם בחשש שיאכל בפסח כו', גם נ"ל דהטור לטעמי' לפמ"ש הש"ך ביו"ד סי' פ"ו דטור ס"ל דמוכרין ביצה טרופה ולא חיישינן שמא יתנו בפת גם אפשר לדמותו לש"ס במס' ב"מ דף ס' מזגא מידע ידיע וכ"ת דירבה מים א"כ אין לדבר סוף עכ"ל ופרי מגדים מסכים עם האלי' רבא כיון שמבטלו, ולענ"ד עדיין קו' ח"י במקומו, הגם שכתב הטור בסי' תל"ז שיאמר כל חמירא דאיתא ברשותי' דלא חזיתי' כו' דהשתא אפי' נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר דהוי הפקר ולאו דיליה הוא ע"ש היינו דוקא בחמץ שאינו ידוע לו, משא"כ באותו קמח שקנה אדעתא לשהותו בביתו בפסח דלא ידע שמעורב בו חמץ נראה דלא מהני ביטול הלז, כיון דביטול צריך להיות בלב שלם כמ"ש רש"י במס' פסחים דף ו' ע"ב שמבטלו בלבו ר"ל בלב שלם, וכן כתב הר"ן במס' פסחים דף ד' ע"א ומג"א בסי' תל"ז ס"ק ו' דבעינן שיהיה פיו ולבו שווין, ובסתם חמץ שאינו מכרו אזי מן הסתם כשאומר לא חזיתי מפקיר בודאי בלב שלם דסתם ישראל היא בחזקת כשרות משא"כ היכי שקנה הקמח אדעתא לשהותו בביתו כל ימי החג וסובר שהוא מותר בודאי אינו מפקיר דרוצה שיהיה שלו כיון שלפי דמיונו הוא היתר ואף דביטול בלב מהני כדאי' שם דף ז' ובר"ן דף ב' הא בקמח זה אינו מבטל אפי' בלבו דרצונו שיהיה שלו, ואף אמנם דאנן סהדי שאם היה יודע שיש בו חמן היה מבטלו, מ"מ סוף סוף כיון שעכשיו אינו יודע א"כ זהו רצונו שיהיה שלו, ואין דעתו באמירת כל חמירא על קמח הלז ולא הוי הפקר כלל, הגע בעצמך כיון דהפקר בעינן בלב שלם ואם ירצה אדם לזכות לא ימחה בו, ובהאי קמח בודאי ימחה בו וא"כ רוצה שיהיה שלו ואיך שייך לומר שנכנס בכלל ביטול באמירת כל חמירא (ואפי' לפי הבנת פר"ח בסי' תמ"ח שאין יכול אחר לזכות מ"מ עכ"פ אין יכיל למחות בפסח דאם מוחה מגלי דעתו שרוצה בו וע"ז הקמח בודאי ימחה וגם דין שכ' הפר"ח לא ברור כמ"ש במקום אחר) ועיין בשו"ת משאת בנימין סי' כ"ח שכתב להדיא כשמפקיר חמץ ולבו בל עמו עובר בבל יראה דהוי כטובל ושרץ בידו כיון דמונח בחצירו וחצירו זכה לו דרוצה שיהיה שלו וכ"כ רשב"א סי' ע', ואפילו לפי מה שצידד בפרי מגדים במג"א סי' תמ"ח סק"ח דאזלינן בתר דבריו שמוציא בשפתיו ומביא ראי' מיר ושלמי המובא בכסף משנה בפ"ו משמיטה ויובל מ"מ הכא ליכא אפי' דברים שבפיו על זה הקמח כיון שחשב שאינו חמץ לא היה דעתו בשעת אמירה דרצה שיהיה שלו ומה בכך דאם ידע היה אומר והיה מפקיר מ"מ סוף סוף עכשיו לא הפקיר כנלענ"ד ברור, גם מ"ש האלי' רבא דטור לשיטתו דסובר דמותר למכור ביצה אסורה כשהיא טרופה דלא יקנה ישראל דלא חיישינן שמא יערבנה עם פת וימכרנה לישראל אפי' במקום שאין נזהרין מפת עכו"ם וה"ה לענ"ד ג"כ ל"ד לפמ"ש הש"ך שם בס"ק ל' דכולי האי לא חיישינן שיערבו עם פת וגם ימכרנו לישראל גם רוב עיסתן אינן נילושין אלא בבצים שלימות יע"ש א"כ איכא גם רוב לסייע משא"כ הכא שפיר יש לחוש לטחינה ובשגם באותן עכו"ם שדרכם למכור קמח וא"כ דרכן לטחון:
מד] ומ"ש בס' אלי' רבא לדמות להאי דב"מ דף ס' הגאון ז"ל קיצר במובן, וכוונתו דאי' שם דף ס' ע"א במתני' מי שנתערב מים ביינו לא ימכרנו בחניות אא"כ הודיעו לכל אחד ואחד מים מעורבין בו ולא לתגור ימכרנו ביחד אעפ"י שהודיעו שאינו אלא לרמות בו ולמכרו בחנות, ומבואר שם רבא אייתי לי' חמרא מחנותי' מזגו טעמו לא הוי בסים שדרא לחנותא א"ל אביי והאנן תנן לא לתור אעפ"י שמודיעו ופי' רש"י חנוני היינו תגור ויחזור חנוני זה וימכרנו בחזקת יין בחנות והרי המים מעורבין ואתה מכרת לו ואיכא לפ"ע כו' יע"ש א"ל מזבא דידי מידע ידיע (שאני נותן בו מים הרבה), וכ"ת דטפי ומחיילי' ומזגין לי' א"כ אין לדבר סוף ופי' רש"י וז"ל וכ"ת דטפי כו' מייתי חמרא חייא ומערב בי' עד שלא יהיה ניכר טעם מים וא"כ דלכולי האי חיישינן אין לדבר סוף שאף במים לבדם אסור למכור לחנוני שמא יערבם ביין ולא חשו אלא בזמן שאני מוכר לו דבר העשויה לרמות בו כמו שהוא עכשיו יע"ש, והובא בהגהות הרא"ש להלכה בשה מוהרי"ח (הרא"ש השמיט האי דינא וכמו כן הרי"ף ונ"י והובא בב"י ח"מ סי' רכ"ו) ומכאן ליד דבס' אלי' רבא לתרץ קו' מג"א על הטור שלכן ל"ח בחמץ ניכר ויוותר למכור לעכו"ם ואינו עובר על לאו לפ"ע, אולי יבוא מכשול לישראל כיון דכמות שהוא עכשיו לא יצמיח מכשול דהא האיסור ניכר ובע"כ החשש הוא שמא יטחון ובכה"ג ל"ח לאיסור לפ"ע כיון דכמות שהוא עכשיו ליכא מכשול, ולכאורה הוא דמיון טוב ותמי' על הר"ן האיך נעלם ממנו ובשגם דמרא דהאי דינא הוא רבא ובעצמו קאמר שם כן, מיהו לאחר עיו' דברי הר"ן נכונים וברורים ולא נעלם ח"ו מרבינו סוגי' ערוכה, דהנה לפי הבנת אלי' רבא קשה על סוגי' דב"מ הנ"ל מהא דאי' במס' חולין דף צ"ג ע"ב שולח אדם ירך לעכו"ם וגיד הנשה בתוכה מפני שמקומו ניכר ואי' בגמ' שלימה אין חתיכה לא במאי עסקינן אלימא במקום שאין מכריזין חתוכה נמי לישדר דהא לא אתי למיזבין מיניה אלא במקום שמכריזין ולא הוכרזו באותו יום שלימה נמי לא לישדר לי' עד שיטול גידה דאיכא למיחש דלמא חתיך לי' עכו"ם ומזבין לי' וסבור ישראל דנוטל גידה, והוצרך לתרץ חתיכה דעכו"ם מידע ידיע, והנה פשוט דעיקר איסור לשלוח לעכו"ם חתיכה משום איסור לפ"ע וכמ"ש רשב"א ור"ן דדמי לבגד ולארבא וא"כ קשה לפי מה דאי' במס' ב"מ דלא שייך לפ"ע כו' רק היכי דהוא כמות שהוא עכשיו יבוא מכשול לישראל אבל אם כמות שהוא עכשיו ליכא מכשול ליכא לפ"ע מה מקשה שלימה נמי לא לשדר דחתוך ומזבין לי' מה בכך כיון דעכ"פ כמות שהיא עכשיו שלימה לא יצמיח מכשול ל"ח דלמה יעשה דבר חדש כמו התם דל"ח בכה"ג משום לפ"ע, לכן נלענ"ד דל"ד כלל זה לזה דבלא"ה יש להבין על גוף מתני' דמס' ב"מ הנ"ל אמאי לא ימכור לתגר ישראל אעפ"י שמודיעו שאינו אלא לרמות ומדאי' במתני' סתם משמע אפי' תגר שאינו חשוד לרמות, ותו דאל"כ לא הוי מקשה אביי לרבא האיך שייך לפ"ע בכה"ג כשמודיעו לו שאיכא איסור דהא מסתמא לא יעשה איסור דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן, הגע בעצמך אמאי קיי"ל במס' חולין ד' פ"ג ע"א בארבעה פרקים צריך להודיע אמה מכרתי לשחוט מה מהני הודעה דלמא לא יציית אותו והו"ל לאסור למכור באותו יום אע"כ כשמודיעו ליכא לפ"ע דמסתמא לא יעבור ועיין בטא"ח סי' תס"ז, וכן מבואר בתוס' ע"ז דף ו' ע"ב בהא דאמר ר' נתן מניין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבר מן החי לב"נ ת"ל לפ"ע כתבו תוס' בד"ה מניין וז"ל נראה דה"ה לכל שאר איסורין אלא להכי נקיט כוס יין לנזיר משום דמסתמא קמבעי' לי' כיון דכ"ע חמרא שתי' ושמא שכח גזירתו, אבל ישראל שאמר הושיט לי שום איסור אין לחושדו מלהושיט לו אבל אם ידוע שרצה לאכלו אסור להושיט לו אעפ"י שהוא שלו יע"ש, הרי להדי' כמ"ש דמסתמא לא חשדינן לישראל שיעשה איסור, לכן נראה דהטעם כמ"ש הסמ"ע בח"מ סי' רכ"ח ס"ק כ"א לתגור אסור למכור אפי' אמר לו שיש בו מום ושיגלה אותן לכל הבאים לקנות ממנו דשמא לא יודיעו הוא לעולם ויורה היתר לנפשו כיון שלא נעשה בביתו ולא ראה עירוב המים עכ"ל ולכן כיון שידוע שיעבור התגר ויורה היתר לנפשו אסור למכור לו כמ"ש תוס' הנ"ל היכי דמסתמא יעבור כשיתן לו עובר הנותן על לפ"ע כו', לפ"ז נראה מה שאמר רבא מזגא דידי מידע ידיע ר"ל שלא יוכל לרמות שיהיה ניכר, וכ"ת דטפי ומחיי לי' ומזבין לי' ר"ל שהתגור בעצמו יעשה רמאות א"כ אין לדבר סוף כמ"ש רש"י שאף מים לבד יהיה אסור למכור לחנוני ובע"כ ל"ח משום דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ומ"ש רש"י ולא חשו אלא בזמן שאני מוכר לו דבר העשויה לרמות כמות שהוא עכשיו ר"ל דבכה"ג חיישינן שחנוני יורה לעצמו היתר כיון שהוא לא מערב כמ"ש סמ"ע אבל לערב בידים לא נחשד מחמת חזקת כשרות, וא"כ כל זה שייך בישראל אבל בשולח לעכו"ם שפיר יש לחוש דחתיך ומזבין לי' כמ"ש רש"י שם ד"ה דלמא ועיי' בחי' ריטב"א שם דאף אמנם כמוה שהוא עכשיו ליכא מכשול כיון שיוכל לבוא לידי מכשול אסור ושאני התם בישראל דאיכא חזקת כשרות, וא"כ ה"ה שפיר כתב הר"ן דאסור למכור לעכו"ם חיטין אפי' באיסור ניכר דחיישינן שמא יטחנם וימכרם לישראל ויבוא מכשול על ידו ודברי ר"ן ברורים ונסתר תי' שכ' אלי' רבא, ודברי החק יעקב ברורין בכוונת ר"ן וא"ש:
מה] אמנם לפ"ז לכאורה קשה על רבה בר ליואי איזה חשש יש כאן דכבר נתבאר בכוונת הר"ן דבע"כ מיירי שהיה רוב היתר חיטין שלא נתבקעו, ומבואר במג"א סי' תס"ז ס"ק א' מין במינו כגון קמח בקמח מדאו' בטיל ברוב ואין עובר עליו מן התורה בבל יראה דהא מדאו' מותר אפילו באכילה מכ"ש דשרי לשהותו מן התורה רק מדרבנן אסור לשהותו משום דמג"א סובר להלכה כפוסקים אפי' מידי דאסור באכילה מדרבנן אסור לשהותו, אבל לטור וסייעתו אם היה רק איסור מדרבנן היה מותר הבעל ארבא לשהותן כיון שבטל ברוב מדאו', ואולם לפמ"ש רשב"א סי' תפ"ה כמו שאכתוב לקמן בכלל צ' פרט ב' בע"כ סובר רשב"א היכי דליכא ששים רק רוב היתר הוי כאיסור ניכר ולא בטיל מה"ת עובר בבל יראה מן התורה (ובדיקה הוא טירחא רבתי או שמא לא יבדק יפה ע' טו"ז יו"ד סי' ש"ג סק"ב וגם אין יכול להוסיף ולבטל בששים דאין מבטלין איסור לכתחילה אפי' קודם פסח לרבא לשיטתו דנקרא איסורא וכמו כן מהאי טעמא אין יכול בעל הארבא לטחון ולבטל כדי שלא יהיה ניכר איסור ובטל מדאו' ברוב ויהיה מותר לשהותו כי אין יכול לבטל לאיסור כדי לשהותו כמ"ש רשב"א מ"מ אפי' לדברי רשב"א קשה על רבה הא שפיר קאמר רבא שמותר למכור לעכו"ם אפילו כל החיטין בב"א דלא יצמיח מכשול כלל דבמ"נ אם ימכור החיטין בעינא יהיה ניכר האיסור ולא יקנה הישראל כיון שע"פ דין מי שקונה חיטין מעכו"ם מחויב לבדוק ובע"כ החשש כמ"ש הר"ן בתי' ב' שיטחון עכו"ם וימכור הקמח לישראל הא כשיטחון שוב לא יהיה ניכר האיסור ובטיל מדאו' ברובא אזי שוב לא יעשה ישראל הקונה ממנו שום איסור דהא לאכילה לא יקנה ממנו דאין לוקחין קמח מן העכו"ם לאכילה ואף שישהא אותו ג"כ לא יעבור על איסור בל יראה כיון דמדאו' בטיל ברוב וליכא רק איסור דרבנן לאכול ובדרבנן מותר לשהותו כמ"ש הטור לדעת הרי"ף, ואין לומר שע"י טחינה היה מבטל איסור לכתחילה דז"א כיון שישראל אינו מבטל אף שגורם שעכו"ם יבטל האיסור דע"י טחינה יהיה מבטל האיסור ואסור לומר לעכו"ם שיבטל כמ"ש ש"ך יו"ד סי' צ"ט ס"ק י"א מ"מ הא כבר כתב הש"ך סי' פ"ח ס"ק א' ובסי' צ"ג ס"ק ח' בשם תרומת הדשן סי' קע"א וז"ל ואין זה מבטל איסור לכתחילה כיון שספק הוא אם יתערב שום איסור כלל יע"ש וה"ה כאן כיון דלא ברור שאותו עכו"ם יחזור וימכרנו לישראל כי רובא דעלמא הם עכו"ם הקונים לצרכם וגם יש לומר אולי הישראלים יקנו משאר עכו"ם שהם רוב נגד עכו"ם זה הקונה חיטים הללו, א"כ הוי ספק אם יבוא לידי ביטול בכי האי גוונא מותר לגרום לבטל איסור, ותו לפי מ"ש הטור בסי' תנ"ו היכי שאין כוונתו לבטל האיסור מותר ובשגם דהאי איסור לבטל איסור לכתחילה לשיטת הרבה פוסקים לא אסור רק מדרבנן ומדאו' מותר לבטל וברור דלא החמירו רק היכי דוודאי ביטל האיסור ולא בספק ביטול וא"כ שפיר הורה רבא ולא קשה עליו ממשניות הנזכרים ולא מברייתא דבגד, דהתם גורם שישראל הקונה מעכו"ם יבוא לידי מכשול ועובר על לפ"ע וכו' כמ"ש הרא"ש במס' ע"ז דף י"ד ע"א דישראל מוזהר על לפני דלפני והובא דבריו בטו"ז יו"ד סי' קנ"א ס"ק ב' וע' בחידושי אנשי שם שסביב הר"ן וע' בחי' רשב"א מס' חולין דף ל"ג ע"ב משא"כ הכא א"א שיבוא ישראל הקונה לידי איסור כשיבטל הכותי ע"י טחינה האיסור דבל יראה וא"כ קשה מאי מקשה רבה לרבא:
מו] ונלענ"ד בדרך פלפול לפרש כוונת רבא ונראה דבאמת כוונת רבא היה מטעם הנ"ל ולא נעלם ממנו המשניות וגם לא נעלם ממנו ברייתא דבגד ולקמן יבואר כוונת רבה בקו' מבגד, ונראה לפ"ז להוכיח מה שנחלקו רש"י ותוס' בכוונת רבא דרש"י במס' חולין דף צ"ו ע"א מובא בתוס' ד"ה אמר כתב דהלכה כר' יהודא דמין במינו לא בטיל מדאו' משום דכן סובר רבא ותוספת חולקים וסב רא להו דגם רבא סובר מדאו' בטול רק בחמץ החמירו חכמים, ומסוגין מוכח כתוס' דאי נימא כרש"י א"כ היכי דנתערב במשהו חמץ מין במינו עובר מדאו' בבל יראה כמ"ש במג"א סי' תמ"ב ס"ק א' אכתי הדרא קושי' לדוכתי' איך נעלם מרבא הך חששא שמא ימכרנו לישראל ויעבור על איסור בל יראה מן התורה דכיון שאסור באכילה מדאו' עובר בבל יראה מן התורה וחל האיסור על ישראל המוכר משום לפ"ע וכו' וע' רש"י פסחים דף מ"ד ע"א ד"ה ואילו ותוס' ד"ה ואילו דהיכי דאסור באכילה מן התורה אף דליכא כרת עובר בבל יראה מה"ת אלא ע"כ כשיטת תוס':
מז] ואולם עדיין צריך ביאור להבין כוונת רבה בר ליואי ונלענ"ד ליישב בס"ד דהנה כבר נתבאר קו' תוס' בהאי דבגד שאבד כלאים דליבטל ברובא ומה שתי' תוס' כיון ששניהם היתר לא בטיל הוכיח בכסף משנה בפ' ג' מבכורות הלכה י"ג דרמב"ם לית לי' האי תירוצא ואולם ראיתי במשנה למלך בפרק א' ממשכב ומושב הלכה י"ד שכתב תי' מספיק על קושי' תוס' לפי מאי דאיתא במס' בכורות דף כ"ג ע"א בהא דאמר ר' חייא נבילה ושחוטה בטילות זו בזו דאמר ר' יוסי בר חנינא טהור מלטמא בנוגע אבל מטמא במשא והטעם כמ"ש תוס' שם ד"ה נבילה דהנגיעה אינו בב"א דנגע וחזר ונגע בזה וכן באכילה שייך ביטול שכל משהו ומשהו שירד לבית הבליעה אמרינן דהיתרא נחית משא"כ טומאה משא לא שויך ביטול ברוב דסוף סוף על כל פנים הוא נושא הטומאה מהאי טעמא סובר הרמב"ם בבגד שאבד בו כלאים דלא נתבטל ברוב דדמו לטומאת משא כיון דבב"א נהנה מן הבגד ומה שהקשה תוס' משום דס"ל דהאי דבגד שאבד בו כלאים איסורו מן התורה מש"ה הקשו דמה"ת ליבטל ברובא דאזלו לשיטתם שכתבו במס' בכורות שם ד"ה נבילה דטומאת משא היא מדרבנן עכ"ד ומשמע מדברי משנה למלך דרמב"ם סובר דטומאת משא לא בטיל מדאו' לכן מתרץ קושי' תוס' דמהאי טעמא לא בטיל החוט ברוב כיון דסוף סוף נהנה מן הכלאים בב"א ול"ד לאכילה כנ"ל וכן נראה ממשמעות דברי המשנה למלך דלא פסיקא לי' סברת תוס' דטומאת משא הוא רק מדרבנן וכן משמע בירושלמי מס' נזיר בפרק ו' סוף הלכה א' דאיתא שם ר' אבוהו בשם ר' יוסי בר חנינא נבילה שבטלה בשחוטה בטל מגעה דבר תורה משמע במשא מדאו' לא בטלה וע' בס' פני משה שם ולפ"ז נלענ"ד דבר חדש לשיטת הירושלמי דלענין טומאת משא לא בטיל ברוב אפילו מדאורייתא ה"ה לענין איסור בל יראה היכי דנתערב איסור מועט בהיתר רוב מין במינו אף לדידן דקיי"ל מין במינו מן התורה בטל ברוב היינו לענין אכילה כמ"ש תוס' במס' בכורות הנ"ל דכל משהו ומשהו כשנכנס לבית הבליעה קמא קמא בטיל ברוב היתר ודמי למגע כשנגע וחזר ונגע דטהור אבל לענין לאו דבל יראה עובר מן התורה דהראיה הוא בב"א שרואה החמץ ג"כ ודומה לטומאת משא ואל תתמה על זה שיהיה איסור בל יראה חמיר מאכילה דכיוצא בזה מבואר במג"א סי' תמ"ב ס"ק א' בשם הרמ"ך ז"ל (הם היש אומרים המובא שם) בתערובת חמץ במין בשאינו מינו אפילו כשהוא מעורב בכמה זיתים וליכא כזית בכדי אכילת פרס אעפ"י שאינו עובר באכילתו חייב בביעור ועובר בבל יראה שהרי יש שם כזית חמץ וכתב הטורי זהב בס"ק א' בסופו וז"ל הש"ע שכתב תערובת חמץ עוברים עליו ולא חילק בין כדי אכילת פרס או פחות והטעם דשם מיירי לענין אכילה דאין מצטרף אהדדי אם יש טפי מכדי אכילת פרס כיון דיש שהי' בין תחילת אכילה לסופה הוי התחלה כאילו לא היה אבל לענין בל יראה אע"ג דהוי טפי מאכילת פרס מצטרפין שהרי תמיד הם לפנינו בתערובת זה לא נתבטל כלל אעפ"י שהוא מפוזר הרבה יע"ש ועלה בדעתי לומר דדמי לטומאת משא וכן מצאתי בספר פרי מגדים הרי אף שאין עובר באכילתו מן התורה מ"מ עובר בבל יראה במין בשאינו מינו ה"ה במין במינו, והא דכתב המג"א אם נתערב מין במינו כגון קמח בקמח כיון דמן התורה מותר באכילה לדידן דקיי"ל כחכמים דר' יהודא דמן התורה בטל ברוב אין עובר על בל יראה מדאו' יש לומר דאזיל לשיטת תוס' דטומאת משא הוא מדרבנן אבל אי נימא כירושלמי הנ"ל דטומאת משא הוא מן התורה לא בטיל ברוב ה"ה במין במינו לענין בל יראה אף דאיכא רוב היתר דמותר מן התורה באכילה מ"מ עובר מדאו' בבל יראה דעכ"פ רואה גם האיסו' דגוף האיסור לא נתבטל שיהיה נהפך להיתר רק באכילה שאני כל משהו ומשהו כשנכנס לבית הבליעה קמא קמא בטיל כמ"ש תוס' משא"כ הראיה דהוא בב"א כנלענ"ד:
מח] לפ"ז יובן היטב המחלוקת שבין רבא לרבה בר ליואי ונראה דרבא ידע הברייתא דבגד מ"מ שפיר הורה למכור לעכו"ם בב"א משום דהיה סובר דלא יצמיח מכשול ע"י זה דסובר דמן התורה אינו עובר בבל יראה היכי שנתבטל ברוב כמו לענין אכילה מין במינו בטל ברוב מדאו' ה"ה לענין בל יראה דסובר טומאת משא מדרבנן ובדרבנן מותר לשהותו כסברת הטור דליכא חשש מכשול אכילה כיון דהא חיטין מבוקעת ג"כ כשיקנה מן העכו"ם חל על ישראל לבדוק ולא יקנה לצורך פסח ובע"כ החשש כמ"ש הר"ן שמא יטחון וימכור הקמח ואז לא יקנה לאכילה כיון דאין לוקחין קמח מן השוק ובע"כ עיקר החשש שיהיה משהא אותו בפסח הא כיון שיטחן ויתבטל ברוב ע"י טחינה שלא יהיה ניכר האיסור ובטל מן התורה ואינו עובר בבל יראה מדאו' מותר לשהותו אפי' מדרבנן כמ"ש הטור ועל קושי' תוס' סובר רבא כתירץ תוס', ואולם רבה בר ליואי לית לי' תירץ התוס' רק כתירץ הנ"ל כיון דנהנה מן הכלאים לא בטיל ברוב ודמי לטומאת משא ומשמע לי' דאסור מדאורייתא דלא שייך ביטול כיון שנהנה בב"א דדמי לטומאת משא וא"כ ה"ה לענין בל יראה עובר מן התורה אף דמדאו' מותר באכילה משום דבטל ברוב מ"מ לענין בל יראה לא בטל ברוב דראיה הוא בב"א וא"כ שפיר מקשה דמ"מ אסור למכור לעכו"ם שמא יטחון וימכור הקמח לישראל דניהו שלא יהיה מכשול אכילה כיון דאין לוקחין קמח מעכו"ם מ"מ יהיה מכשול שיעבור ישראל על בל יראה מדאורייתא דמין במינו לא בטיל ברוב לענין בל יראה שדמי לטומאת משא שהוא מדאו' הוכיח סברתו מברייתא דבגד דקשה קו' תוס' ליבטל ברובא ולית ליה תרוץ תוס' רק כתרוץ הנ"ל כיון דנהנה מכלאים בב"א לא שייך ביטול ברוב וע"כ בכה"ג היכי שוודאי איסור הוא ברוב לא בטיל דדמי לטומאת משא דמדאו' לא בטיל וה"ה לענין בל יראה ג"כ מן התורה לא בטיל ברוב ושפיר מקשה ודוק היטב:
מט] אמנם פשו' סברא הנ"ל במין במינו אף שבטול ברובא מן התורה ומותר באכילה עובר בבל יראה מן התורם תלי' במחלוקת הנ"ל וברור לרא"ש דאמרינן דנהפך מיעו' איסור להיות היתר ביבש ביבש וה"ה לח בלח במין במינו מדאו' נהפך מיעו' איסור להיות היתר ורק מדרבנן צריך ששים בוודאי אין עובר מה"ת בבל יראה דלא שייך לומר סברא הנ"ל דהא רואה האיסור והוי כטומאת משא כיון שנתבטל ונהפך להיות מותר ליכא שום איסור דהא הרא"ש סובר שאפילו מדרבנן לא החמירו ביבש ביבש שיהיה אסור לאכול כאחת, ובעל כרחך לשיטת הרא"ש ל"ד כלל לטומאת משא אפי' אי טומאת משא דאו' דלית לי' סברת תוס' במס' בכורות הנ"ל כמבואר במס' חולין דף ק' סי ל"ז בסופו ומחלק בין טומאה לאכילה, אבל לשיטת תוס' במס' סנהדרין דמן התורה לא אמרינן דנהפך איסור להיות מותר רק דתלינן דאוכל היתר שפיר יש לומר דדמי לטומאת משא כר"ל וג"כ יש לומר לענין בל יראה אף דאיכא רוב היתר ומותר באכילה מדאורייתא מ"מ כיון שהראי' הוא בב"א עובר בבל יראה מן התורה וכמו לענין טומאת משא כשנושא בב"ח טמא מדאורייתא ולא בטל ברוב לשיטת הירושלמי לפ"ז יש לומר בסברא הנ"ל נחלקו רבא ורבה רבא הי' סובר מעיקרא דמן התורה נהפך המיעו' איסור בהיתר ולא יעבור הישראל הקונה בבל יראה מן התורה ולא יהיה בשהי' שום איסור כיון דאסור באכילה רק מדרבנן כסברת הטור וסייעתו והא דאיתא בגד שאבד בו כלאים שלא בטל ברוב סובר כתירץ תוספת ורבה סובר דלא נהפך המיעו' איסור להיות היתר כרוב ואף דמותר מדאו' באכילה מ"מ עובר מדאו' בבל יראה ולכן אסור למכור לעכו"ם בב"א אולי ימכור לישראל הכל בב"א, ואף שלא יקנה לאכילה דאין לוקחין קמח מן העכו"ם מ"מ יהי' משהא בביתו ויעבור על בל יראה מן התורה והוכיח דבע"כ לא אמרינין דנהפך איסור להיות היתר מדאו' בגד שאבד בו כלאים דלא בטיל ברוב ולית לי' תירץ תוס' רק כמ"ש משנה למלך כיון דנהנה גם מאיסור בב"א ובע"כ משום דלא נהפך מיעו' איסור להיות מותר וא"כ כיון דהדר רבא ומודה לרבה נשמע כשיטת תוס' בסנהדרין דלא אמרינן דנהפך מיעו' איסור להיות מותר ונשמע ג"כ כשיטת הטור היכי דהאיסור רק מדרבנן מותר לשהותו ואינו עובר בבל יראה ואתי שפיר:
נ] לפ"ז נשמע ג"כ כהסוברים דקמח בקמח הוי לח בלח וגם חצי שיעור אסור מן התורה ועובר בבל יראה על חצי שיעור אף שהוא ע"י תערובת, דהנה לכאורה קשה על רבא אמאי הדר מפסק שאמר מעיקרא למכור הכל בב"א לעכו"ם והורה אח"כ למכור קבא קבא לישראל וכמו כן רבה הקשה לו מברייתא דבגד הא לא דמי כלל להתם דזהו פשו' הא דיעבור הישראל הלוקח מן העכו"ם קמח החיטין הללו באיסור בל יראה דוקא כשיקנה ישראל כל הקמח מכל החיטים הנטבעים שיש שם גם חיטין מבוקעת אבל אם מוכר לכמה ישראלים לא יעבור שום אחד מהם בבל יראה כיון דמן התורה בטל ברוב ודוקא בב"א איכא ודאי איסור, אבל מה שלקחו כל אחד ואחד אמרינן כל דפריש מרובא קפריש והוי כמו שני בני אדם שמותרין לאכול אפי' לתוס' ורשב"א דתלינן שכל אחד אוכל ההיתר וא"כ אמאי אסור למכור לעכו"ם בב"א הא איכא ס"ס שמא לא ימכרנו לישראל רק לעכו"ם ואת"ל שימכרנו דלמא ימכור לאחדים כמ"ש מג"א סי' תס"ז ס"ק ב' ולא יעבור שום ישראל על בל יראה מן התורה משא"כ בבגד ליכא רק חד ספיקא דאם ימכור לישראל בודאי יעשה איסור דבודאי לא יחתוך עכו"ם המוכר את הבגד לקלקלו ובע"כ לא ימכור רק לישראל אחד ואין לומר דהתם בבגד איכא ג"כ ס"ס חדא דלמא עכו"ם הלוקח יחזיק לעצמו ואת"ל שימכור דלמא לא ימכור לישראל רק לעכו"ם ובע"כ הטעם משום דלכתחילה אין לגרום לסמוך על ס"ס כמ"ש מוהרי"ט ומג"א ושפיר מקשה זה אינו דהא קיי"ל דס"ס משם אחד לא הוי ס"ס כמ"ש תוס' בכתובות דף ט' ע"א והובא בש"ך בכללי ס"ס כלל כ"ה להלכה, ובבגד הס"ס הוא משם אחד דמה לי אם עכו"ם הלוקח מישראל יחזיק לעצמו ולא מוכר לישראל או שמוכר לעכו"ם אחר ולא ימכור לישראל משא"כ ס"ס דהכא בארבא איכא ס"ס מעליא בב' שמות חדא דלמא ימכרנו לעכו"ם שקונין ג"כ חיטין ואת"ל שימכרנו לישראל דלמא ימכרנו לאחדים ואף די"ל דס"ל לרבה ורבא מצד סברא דאין לגרום לכתחילה בידים לסמוך על ס"ס היכי דאפשר בענין אחר מ"מ מברייתא דבגד לא מוכח ואיך מדמה רבה זה לזה, וניהו דהא לא קשה על רבא יהיה מותר הבעל ארבא לימכור לכמה ישראלים אפי' הרבה דכל אחד לא יעבור על איסור בל יראה ז"א דממ"נ בלי הודעה יהיה עובר על איסור אכילה דיסמוך כיון שקונה מישראל ולא מודיעו בוודאי הם כשרים וכנ"ל ובהודעה אפי' הכל לאחד שרי כמ"ש הטור בסי' תס"ז ורבא רצה להתיר אפי בלא הודעה היכי דמוכר קבא קבא אבל קו' הנ"ל קשה למה חזר מפסק שהורה מעיקרא:
נא] ונלענ"ד לישב קו' זו דהנה המעיין במס' ראש השנה דף י"ב ע"ב במחלוקת ר' שמעון שזורי ורבנן ר' שמעון שזורי סובר יש בילה אפי' יבש ביבש וחכמים סוברים אין בילה וסובר שמואל דהלכה כרבנן דביבש ביבש אין בילה אבל לח בלח סובר יש בילה דמה שאמר שמואל לכל אין בילה חוץ מיין ושמן כתבו תוס' בד"ה חוץ דה"ה מים כדאיתא במס' זבחים דף ע"ח ועיין ברש"י במס' זבחים דף ע"ח ע"א בד"ה בשלמא וז"ל רבנן ס"ל יש בילה וכדתנן אם לא נמלך ונתן כשר אלמא סמכינן אבילה ואיסור המתערב בלח מתערב בכולו ואין לך טיפה מה שלא בא מחבירו קצת עכ"ל ועי' בתוס' ד"ה בשלמא, אמנם ר' יוחנן במס' בכורות דף ל' ע"ב דהלכה כר' שמעון שזורי דיש בילה אפי' יבש ביבש וכפי הנראה מרבותינו האחרונים ז"ל הלכה דביבש ביבש אין בילה ולח בלח יש בילה וע' שו"ת מהרי"ט חלק ב' סי' א' ופר"ח בא"ח סי' תמ"ז ס"ק ט' וסי' תס"ז ס"ק ד' והנה הרמב"ם כתב בפרק י"ג מתרומת הלכה ז' וז"ל בד"א בדבר שאין דרכו להבלל כגון חיטין בחיטין או קמח בקמח אבל דבר שדרכו להבלל כגון שמן תרומה לשמן חולין או יין תרומה ליין חולין הולכין אחר הרוב יע"ש מכאן הוכיח הפר"ח ביו"ד סי' ק"ט ס"ק ג' דסובר דקמח בקמח הוי יבש ביבש מש"ה אין בילה, ואולם רוב פוסקים ס"ל דקמח בקמח הוי לח בלח כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' ק"ט ס"ק ב' דמיקרי לח בלח לענין דלא בטיל ברוב היכא דנתערב מין במינו כדין יבש ביבש רק דבעי ששים וא"כ ה"ה לענין בילה דאמרינן יש בילה כמבואר בט"ז א"ח סי' תנ"ג ס"ק ב' ועיין בפרי מגדים שם וא"כ ל"ק קו' הנ"ל דא"א בתקנה למכור לחד עכו"ם כל החיטין בב"א דהא לפי דברינו ליכא ס"ס דאף אם ימכור עכו"ם הקונה לישראל לאחדים מ"מ יצמיח מכשול כיון שישראל לא ידע שהוא חמץ אף שבע"כ לא יאכל בפסח לתי' ב' שכתב הר"ן דעיקר חשש הוא שמא יטחון וימכור קמח דהא אין לוקחין קמת מעכו"ם מ"מ יצמיח מכשול שיהיה משהא הקמח ויעבור ישראל הקונה כל אחד ואחד בבל יראה כיון דיש בילה בלח בלח דבע"כ כשימכור העכו"ם לחיטין יטחנם שיהי' קמח דאם ימכור בעודו חיטין לא יקנה שום ישראל לצורך החג כיון דעל פי הדין מחויב לבדוק לחיטין כנ"ל וכשיהיה קמח דהוא לח בלח נתערב יפה ובכל מקום בקמח נתערב מיעו' איסור חמץ ולענין בל יראה לא בטיל אפי' מן התורה ברוב דדמי לטומאת משא כיון דראי' הוא הכל בב"א וא"ש לפ"ז נשמע אפי' על חצי שיעור ע"י תערובת עובר בבל יראה דאל"כ אכתי איכא ס"ס אולי ימכור כל החיטים לאחדים מעט מעט באופן שלא היה לכל אחד שיעור שלם רק איזו חיטין ולא יעבור שום אחד על בל יראה אע"כ כמ"ש דגם בכה"ג עובר בבל יראה, ונשמע ג"כ כהסוברים דקמח בקמח הוי לח בלח דאי הוי יבש ביבש ע' תוס' במס' יבמות דף פ"ב ע"ב תיקשי כיון דקיי"ל אין בילה ביבש ביבש אמאי לא יהיה מותר למכור הכל לעכו"ם דהא איכא ס"ס אלא על כרחך דהוי לח בלח, מיהו שוב ראיתי דיש לדחות דיש לומר להקל לא סמכינן על הא דאין בילה ביבש ביבש דאולי נתערב ועובר על בל יראה מספק והא דאמרינן אין בילה ביבש ביבש היינו שלא נסמוך אבילה להקל, ותו דיש לומר אולי רבא סובר כר' יוחנן דהלכה כר' שמעון שזורי דיש בילה ביבש ביבש מיהו שאר דינים הנ"ל מוכח שפיר דוק ותשכח:
נב] והנה כל מה שכתבנו לבאר הסוגי' הא לפי מה שכתבתי לעיל לפרש כוונת הר"ן הנ"ל שמיירי שהיה רוב חיטין שאינם מבוקעת רק המיעו' היה מבוקעת וכן מוכח להדי' שהבין כן רשב"א בסי' תפ"ה ואף שבע"כ הבין הפי' בסוגי' כמ"ש הר"ן דעובד' דארבא היה שנתערב חיטין מבוקעים מ"מ הבין שלא היה ששים נגד האיסור דהקשה דליערב בהיתר עד שיהיה ששים, ואולם ראיתי בספר פרי חדש סי' תמ"ז ס"ק ד' שהבין בכוונת הר"ן הנ"ל שהיה ששים נגד חיטין המבוקעין דהוא ז"ל כתב שם על מה שכתב הר"ן בתשובה שהביא ראיה דלח בלח אינו חוזר וניער בפסח ממתני' דצמר גמלים וכו' וכתב שלא מלאו לבו להורות כן למעשה, כתב הפרי חדש וז"ל וממה שכתב בפ' כל שעה בהאי ארבא שהיו שם חיטין מבוקעת ויש לחוש שמא יחזור העכו"ם וימכרם לישראל אחר שיטחנם משמע דסבירא לי' דחוזר וניעור דאל"כ הרי נתבטל בששים אי נמי דסבור דקמח בקמח מיקרי יבש ביבש ויש לחוש לאפיה בתוך הפסח עכ"ל א"כ הבין בכוונת הר"ן דעובדא דארבא שהיה ששים נגד המבוקעים ומ"מ אוסר רבא משים דסבירא לי' דחוזר וניעור בפסח ומוכח ג"כ דבע"כ אסור אפי' לשהותו וכמו שהעלה הפרי חדש בסי' תמ"ב שדעת הרבה פוסקים מקמאי ז"ל החולקים על הטור וס"ל דאפילו ביש ששים דמדאו' מותר באכילה מ"מ כיון דחמץ בפסח במשהו אסור לשהותו שמחויב מדרבנן לבערו, ונראה לענ"ד אף לפי פירש הפר"ח שהיה ששים מ"מ יש לפרש על סוגין הנ"ל ויהיה ג"כ מדויק היטב, ונלענ"ד כמו שכתבתי לעיל דעיקר החשש הוא שמא יטחנם וימכרם לישראל ויעבור על בל יראה מן התורה ולענין בל יראה לא בטיל מן התורה דהוי כטומאת משא כנ"ל ואולם רבא מעיקרא היה סובר דטומאת משא הוא רק מדרבנן וליכא שום חשש מכשול לישראל באיסור דאוריית' והיה סובר דהא דאית' בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לעכו"ם שמא יחזור וימכרנו לישראל מיירי בכלאים דאוריית' דהא לא נתבטל ברוב' כמ"ש תוס' כיון דשניהם היתר דוקא בכי האי גוונא חששו שלא ובוא ישראל לאיסור דאוריית' וכמו כן מתני' דשולח ירך שגיד הנשה בתוכו שלמה אין חתוכה לא איכ' ג"כ חשש איסור דאו' משא"כ הכא אף אמנם דאפשר שיבוא ישראל לידי מכשול באיסור אכילה דכיון דאיכ' ששים לא יהיו ניכרין החיטין המבוקעת יש לחוש שיקנה הישראל החיטין בעינייהו ויאכל בפסח מ"מ לא יעבור על איסור דאו' רק על איסור דרבנן וכן לפי מה שכתבתי לעיל שהחיוב חל לבדוק מי שקונה חיטין מעכו"ם דע"כ עיקר החשש שמא יטחון העכו"ם וימכור הקמח כמו שכתב הר"ן ובכי האי גוונא ליכ' למיחש שיקנה ישראל לאכילה דהא אין לוקחין קמח מעכו"ם ואף דיש לחוש שקנה הקמח ויהיה משהה בביתו מ"מ לא יעבור על איסור דאו' דכבר נתבטל דגם לענין בל יראה בטיל מדאו' ואף שיוכל להיות שיהיה נכשל באיסור דרבנן שאסרו לשהותו אפילו היכי דהאיסור דרבנן מ"מ משום חשש איסור דרבנן לא גזרו לאסור מכירה לעכו"ם כיון דהוא ספק אולי לא ימכרנו לישראל רק לעכו"ם ולא דמי להנך הנזכרים במתני' וברייתא דבגד וא"כ דברי הברייתא נכונים, ואולם רבה בר ליואי הקשה לו קושי' חזקה שגם לפי הבנתו בע"כ יוכל להיות מכשול ויעבור ישראל איסור דאורייתא, דהנה לכאורה נראה הא דנחלקו קמאי ז"ל בחמץ בפסח היכי שנתבטל בששים אי חוזר וניעור לאסור במשהו תלי' במחלוקת קמאי הנ"ל אי אמרינן שנהפך האיסור להיות מותר או לא דאי נימא שנהפך איסור להיות מותר לא שייך חוזר וניעור שכבר נתבטל וליכ' שום איסור, ואולם ראיתי בהרא"ש במס' חולין דף ק' שכתב וז"ל מיהו אם ניתוסף עליו איסור עד שנתרבה על ההיתר מצא מין את מינו וניער וכן הדין בכל איסורים שנתבטלו לא מבעי' במין בשאינו מינו ביותר מששים ואח"כ נתוסף איסור שנצטרף עם הראשון לאסור שהרי מצטרף יחד טעם האיסורין ונתן טעם בהיתר וגם מין במינו בדבר לח ביתר מששים מצטרף אחרון עם ראשון אע"ג דלא יהיב טעמ' חכמים גזרו מין במינו אטו אינו מינו אלא אפי' מין במינו בדבר יבש שנתבטל ברוב היתר אפי' מדרבנן ואח"כ ניתוסף איסור מצא מין את מינו וניער, והטעם הנכון שבו משום דאף שנתבטל האיסור ברוב היתר והותר לאכילה אם אח"כ הוכר איסור פשיטא דאסור לאכלו וכאשר נתערב בו שום איסור הכיר מין את מינו וניער מבטולו עכ"ל הרי אף דסובר דנהפך מיעוט איסור להיות היתר מ"מ סובר דחוזר וניער מ"מ נראה לענ"ד דהיינו דוקא בשאר איסורין דאסרו בנותן טעם שפיר שייך סברת רא"ש הנ"ל היכי דנוסף במין בשאינו מינו עד דיהיב טעמא הוי כהוכר איסור וכמו כן גזרו במין במינו בלח אטו מין בשאינו מינו וכן במין במינו ביבש אטו בשאינו מינו, דהא כתב הראב"ד הובא ברשב"א במס' חולין דף צ"ט דמהאי טעמא קיימא לן טעם כעיקר דאו' כיין דמרגיש הטעם הוי כניכר האיסור כיון דהיתר קיבל טעם מן האיסור וטעם איסר ניכר בו טעימתו זהו הכרתו כדכתיב וחיך אוכל יטעם לו יע"ש ועיי' פר"ח יו"ד סי' צ"ח ס"ק ז' ומהאי טעמא כתב הרא"ש דחוזר וניער משא"כ בחמץ בפסח דאוסר במשהו היכי שנתבטל קודם פסח בששים לא הוכר האיסור אח"כ דהא אין טעם איסור ניכר בו לכן נראה אי נימא דנהפך מיעוט איסור להיות היתר מסתברא היכי שנתבטל קודם פסח בששים דאין חוזר וניער בפסח לאסור במשהו כיון דנעשה כולו היתר ולא החמירו חכמים לאסור במשהו רק היכי שנתערב בפסח בין מינו בין בשאינו מינו אבל קודם פסח כיון שנתבטל בששים אינו חוזר וניער וכיו"ב כתב הש"ך ביו"ד סי' צ"ט ס"ק כ"א ואולם אי נימא דלא נהפך מיעו' איסור להיות היתר שפיר יש לומר אפילו באיסור משהו חוזר וניער כיון דעדיין המיעו' איסור בעולם רק שהיה מחוסר זמן וכשבאו ימי הפסח חל האיסור לכן רשב"א לשיטתו דלא אמרינן נהפך מיעוט איסור להיות היתר לכן סובר בסי' תפ"ה בחמץ אפילו נתערב בלח בלח בששים חוזר וניער ואוסר בפסח במשהו וכן דעת הרבה פוסקים ומכללם הרמב"ם ז"ל לפ"ז א"ש דרבה בר ליואי מקשה לרבא קושי' חזקה כיון דאתה אוסר החמץ לשהותו או למכור לישראלים הרבה בב"א אף דאיכא ששים בע"כ אתה סובר דחוזר וניעור בפסח ומוכרח אתה לומר דלא אמרינן נהפך מיעוט איסור להיות היתר אמאי אתה מתיר למכור לעכו"ם הא יש לחוש למכשול שיעבור ישראל איסור דאו' שיעבור על בל יראה מדאו' כוון דלא נהפך האיסור להיות היתר לא בטיל בששים לענין בל יראה כיון דהראי' הוא בב"א דמי לטומאת משא דלא בטיל מדאו' כמו דמוכח מבגד שאבד בו כלאים דקשה קושית תוס' וצריך לומר תירץ הנ"ל וא"כ אף אמנם דלענין איסור אכילה ליכא חשש מטעמי' הנ"ל דלא יקנה עד ש בדוק ואם יטחון לא יקנה הקמח ועוד אף אם יפשע ולא יבדוק מ"מ לענין איסור אכילה הוא חשש דרבנן מ"מ לענין בל יראה היא דאוריית' ואם היה סובר רבא דנהפך איסור להיתר לא קשה מידי דלעולם לא יעבור ישראל על איסור דליכא שום איסור כשנתבטל אבל לדבריך קשה וא"ש: