אור ברסלב
שערי תורה חלק ג כלל ב › פרט ה

שערי תורה חלק ג· רבי בנימין וולף לב

כלל ב · פרט ה

פרט ד

יבואר שיטת רש"י במס' ע"ז דע"ד דסובר בתערובת יבש ביבש צריך להשליך חתיכה אחת לאיבוד בדאיתא בפרט ב:

יז] במס' ע"ז דף ע"ד ע"א ברש"י ד"ה תרתי כתב בחתיכה נבילה אע"ג דדבר שבמנין היא כיון דלאו איסורי הנאה הוא בטילה ברובא וחדא שדי' לכלבא ואינך שרי באכילה עכ"ל כתב כן לסוגי' דשם דס"ל אפי' דבר חשוב היכא דשרי בהנאה בטילה ברובא ונשמע לדידן דקיי"ל כסוגיא דמס' חולין דף ק' ע"א דדבר חשוב האסורה באכילה אף דמותר בהנאה לא בטיל מ"מ בחתיכה שאינה ראויה להתכבד ונתערבה יבש ביבש דבטילה ברובא צריך להשליך אחת לאיבוד והובא דעתו ברמ"א יו"ד סי' ק"ט ס"א ונרשם מקורו הג"ה שערי דורא בשם מהר"מ ורש"י מס' ע"ז הנ"ל משמע שהבין כמו למוהר"מ הוא רק חומרא בעלמא ולא מדינא ה"ה לרש"י אמנם הרא"ש שם הבין לרש"י הוא מדינא דכ' שם וז"ל מה שפירש"י ומשליך א' לא ידענא למה דתנן במס' ערלה בפ' ב' הערלה וכלאי הכרם עולין בא' ומאתים ואין צריך להרים והא דצריך להרים בתרומה היינו משום גזל השבט יע"ש מוכח שבע"כ הבין בכוונת רש"י שהוא מדינא דצריך להשליך דאם היה רק חומרא בעלמא ל"ק מידי וכן הר"ן שם כ' שחולקין על רש"י רבותינו בעלי התוס' שבכל איסורים שבתורה מכיון שנתבטל האיסור אין צריך להרים רק באיסורי מתנות כהונה מפני גזל השבט ומביא ראיה הנ"ל וכ"כ שם הריטב"א בחידושיו ועיין ברש"י במס' ביצה דף ג' ע"ב ד"ה יעלה והר"ש במס' ערלה פ' ג' משנה ו' ד"ה יעלה שכ' על סמך פירושו שם נהגו במין במינו כשנתבטל ברוב להסיר ממנו כשיעור האיסור והשאר מותר והשיג עליו עי"ש) ובע"כ דייקו כיון דלא כ' רש"י שהוא חומרא בעלמא משמע דסובר דמדינא צריך להשליך אחת ואמרתי לברר שיטת רש"י בס"ד דהנה קשה על רש"י דבמס' זבחים דף ע"ג ע"ב ד"ה אי מבואר דסובר בתערובת חתיכות אפי' היכי דלא ניכר האיסור הוי קבוע דאו' ודלא כתוס' ד"ה אלא ועיין בס' ברכת הזבח שכ' דמה דאי' שם ור' אמר לי בהאי קבוע אינו מן התורה כמחצה על מחצה אא"כ ניכר האיסור הוא רבו של הגה"ה שחולק על רש"י אבל רש"י סובר דהוי קבוע דאו' וא"כ קמה קו' תוס' שם ובמס' חולין דף צ"ה ע"א ד"ה ספיקו וברא"ש ושאר קמאי ז"ל דאי נימא קבוע דאו' הוי אפי' כשאין איסור ניכר האיך קיי"ל ביבש ביבש חד בתרי בטיל הא ליכא רובא דהוי קבוע ואפי' להבנת רשב"א ור"ן דרש"י סובר כרמב"ם וראב"ד דבעי ששים כמ"ש בפרט א' ג"כ קשה הא הוי קבוע וכמע"מ דמי עיין ברשב"א ור"ן שם:

יח) ולכאורה עלה בדעתי לישב קו' הלז דהנה הפרי מגדים בפתיחה להל' תערובת חיזק קושי' חכם גדול השואל בתשובת רשב"א סי' רע"ב דקשה על רמב"ם דסובר כמ"ד במס' כריתות דף י"ז וי"ח דאינו חייב אשם תלוי רק באיקבע איסורא אבל בחתיכה אחת ספק חלב פטור ורמב"ם סובר בפ"ט מהל' רוצח ה"ח דא"א לצמצם אפי' בידי אדם א"כ מסתמא ב' חתיכות אינם שווין אלא אחת גדולה ואחת קטנה וקיי"ל דאיסור בטל ברוב היתר מדאו' ולא בעי חד בתרי דהיינו כפל רק משהו יותר סגי כמ"ש ש"ך יו"ד סי' ק"ט ופר"ח שם ס"ק ו' וא"כ האיך חייב אשם תלוי בחתיכה מב' חתיכות הא לא הוי איקבע איסורא דאולי הגדולה היא דהתירא ונתבטל איסור ברוב ואין כאן איסור כלל ואף דאיכא ספק להיפך שמא הגדולה דאיסורא מ"מ עכ"פ לא הוי איקבע איסורא יע"ש ויש לומר לשיטת רש"י דהוי קשה ליה קושי' זו הגם דיש לומר דמאן דסובר דבעינן איקבע איסורא סובר אפשר לצמצם בידי אדם עיין במס' בכורת דף ק"י ותוס' במס' חולין דף כ"ח ע"ש ד"ה לפי ותוס' מס' עירובין ד"כ ע"ב ד"ה וספק מ"מ סובר רש"י דהוא דוחק כיון דלא נזכר בש"ס שנחלקו בזה לכן מכאן הוכיח רש"י דהוי קבוע דאו' אפי' בשאין איסור ניכר ומש"ה סובר ביבש ביבש דבטל ברובא בע"כ מוכרח להשליך חתיכה אחת לאיבוד דא"א לאכול כולן דהא הוי קבוע וכמע"מ וספיקא דאו' בכה"ג מדאו' לחומרא ואולם כשמשליך חתיכה אחת כיון דאיכא עכ"פ ספק אולי השליך האיסור לאיבוד ליכא על ב' חתיכות הנשארים שם קבוע דקבוע לא הוי רק היכי שברור שאיסור בתוך התערובת ושפיר מותר לאכול אח"כ ב' חתיכות הנשארים מטעם ס"ס חדא דילמא ליכא בהני ב' חתיכות האיסור שהשליך האיסור לאיבוד ואם תימצא לומר שעדיין האיסור בב' חתיכות אולי החתיכה של היתר גדולה מאיסור ונתבטל האיסור ברובא דנהפך האיסור להיות מותר וכיון דליכא קבוע שפיר אזלינין בתר רובא וכיון שכבר נתערב מותר ע"י ס"ס ולא הוי כעושה בידים ס"ס עיין תוס' זבחים דף ע"ב ע"א ד"ה נתערבו וא"כ ל"ק קו' הפרי מגדים מהא דקיי"ל בב' חתיכות דהוי איקבע איסורא דהתם כיון דהוי רק ב' חתיכות הוי קבוע דאו' ולא אזלינין בתר רובא ומיושב נמי מה דקשה לפי כוונה פשוטה ברש"י מה מהני כשמשליך אחד לאיבוד כיון דאמרינן כל דפריש מרובא קפריש נשאר האיסור בב' חתיכות דהוי איקבע איסורא ומדאו' לחומרא הא עדיף יותר לאכלן כולן כא' כמש"ל באריכות בפרט ב ולפמ"ש א"ש דרש"י סובר דהוי קבוע דאו ולא שייך כל דפריש מרובא קפריש ודוק:

אמנם קשה לפי הבנת הרא"ש ברש"י הנ"ל דמוכרח להשליך א' לאיבוד ולא הוי חומרא בעלמא הא איתא במס' זבחים דף ע"ד ע"א דאמר רב טבעת של ע"ז שנתערבה בק' טבעות ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרה כולן וכן אמר ר"ל ומוכח להדי' מדאמר נפלה שרצונו לומר ממילא אבל בידים אסור כמ"ש תוס' ד"ה ונפלה ולפי דברי תוס' הוא אפי' בשוגג ולרשב"א בתה"א דף ע"ה דוקא במזיד והטעם מבואר שם משום דהוי כמבטל איסור לכתחילה וכן הסכימו כל קמאי ז"ל דאסור להפיל בידים וכן קיי"ל ביו"ד סי' ק"י ס"ז ועיין בפר"ח יו"ד סי' צ"ט ס"ק י"ב ובסי' ק"ו ס"ק ל"א ובס' מנחת יעקב כלל מ"ה ס"ק י"א הרי אפי' היכא שאינו מוסיף על האיסור היתר רק שעושה תקנה הוי בגדר מבטל איסור וא"כ אי נימא דאם לא השליך היה התערובת אסור וע"י שמשליך חדא מנהון מתיר התערובת הוי מבטל איסור לכתחילה וצ"ע לכאורה:

יט] ונלענ"ד לישב שיטת רש"י ונראה דרש"י סובר כמ"ש תוס' במס' בכורת דף כ"ג ע"א ד"ה נבילה דמטמאה במשא מדרבנן ומדרבנן לא נהפך המיעוט להיות כרוב ויש להתבונן לשיטתו כיון דתערובת יבש ביבש במין במינו לענין אכילה דעי לטומאת משא כמ"ש תוס' הנ"ל אי מותר לאדם א' לאכלן או לבשלן כאחת והנה מצד הסברא יותר מותר לאכלן בזא"ז דדמי לטומאת מגע כמ"ש רשב"א הובא בש"ך סי' ק"ט ס"ק ז' משא"כ באוכלן כאחת או מבשלן כאחת, ואולם נלענ"ד לומר בשיטת רש"י דבר חדש דסובר דמותר לאכלן או לבשלן כאחת דאין לו דין לח בלח דבעי ס' כמ"ש רא"ש במס' חולין דף ק' אף בזה לא ס"ל כרא"ש וסובר נהפך איסור להיתר דרש"י סובר דדומה לטומאה ול"ל חילוק שכ' רא"ש שם. ואסור לאכול החתיכות בזא"ז דהנה בפרע ד' הבאתי מ"ש הכסף משנה ומ"ל בשם מוהר"י קורקס ז"ל בתערובת לח בלח אינו מטמא אפי' במשא דדבר הנבלל זה בזה נהפך המיעוט איסור להיות כרוב היתר וזה פשוט מאוד אפי' לרש"י דסובר דקבוע הוי אפי' היכי שלא ניכר האיסור היינו היכי דלא נהפך המיעוט איסור להיות כרוב ואיכא עכ"פ איסור בתערובת אף שלא ניכר האיסור שייך לומר דהוי קבוע וכמע"מ דמי משא"כ היכי דאמרינן דנהפך המיעוט איסור להיות כרוב היתר ליכא שום איסור בתערובת והאיך שייך לומר קבוע כיון דליכא איסור בעולם וכן מבואר בר"ן בחולין דף צ"ה ע"א וא"כ בתערובת לח בלח לפי דברי הר"י קורקס נהפך המיעוט איסור להיות כרוב היתר לא שייך שם קבוע ומותר לאכול התערובת בין בזא"ז ובין בב"א דאפי' כשאוכל בזא"ז מ"מ נתערב איסור דיש בילה בלח בלח עיין במס' ר"ה דף י"ג ע"א תוס' ד"ה חוץ ובמס' זבחים דף פ' ע"א רש"י ד"ה בשלמא ורמב"ם פ' י"ג מתרומת הלכה י"ד ובפר"ח יו"ד סי' ק"ט ס"ק ג' ובפר"ח או"ח סי' תמ"ז ס"ק י"ז ושו"ת חות יאיר סי' ק"ב דמוכח שאיסור מעורב בכולו וכיון שמעורב בכולו ליכא שום איסור ואולם בתערובת יבש ביבש מין במינו ברוב היתר נראה דרש"י סובר כיון דביבש ביבש לא נהפך המיעוט איסור להיות היתר מחמת חומרא דרבנן וטומאת משא הוי מדרבנן א"כ הוי קבוע דרבנן כיון דרש"י סובר דקבוע הוי אפי' היכי דאין האיסור ניכר ואף דרש"י במס' זבחים הנ"ל נראה דסובר בדבר חשוב הוי דאו' ומשמע דסובר כשיטת תוס' במס' מעילה דף כ"א ע"ב ד"ה פרוטה דדבר חשוב לא בטיל מדאו' עיין פר"ח סי' ק' ס"ק ג' ומשנה למלך בפ"ז ממעילה היינו בדבר חשוב כיון דמצד חשיבתו אמרה תורה דלא בטיל הוי קבוע דאו' כיון דסובר דקבוע הוי אפי' היכי דאין איסור ניכר משא"כ בתערובת יבש ביבש דמדאו' נהפך המיעוט איסור להיות כרוב היתר לא שייך לומר דהוי קבוע דאו' כנ"ל רק כיון דרבנן החמירו ואמרו דלא נהפך מיעוט להיות כרוב דהא בטומאת משא החמירו רבנן ממילא הוי קבוע דרבנן כיון דרש"י סובר דאפי' היכי שאין האיסור ניכר הוי קבוע והנה הרשב"א בתה"א בית ד' שער ב' המובא בטור וב"י סי' ק"ט ובש"ע שם חולק על הרא"ש דסובר דתערובת יבש ביבש מותר לאכלן או לבשלן כאחת כל החתיכות דנהפך המיעוט איסור כרוב היתר ולרשב"א לא יאכל שלשתן כאחת רק כל אחת בפ"ע וכ' הטעם כמ"ש הש"ך ס"ק ז' דכשאכל אחד אני אומר זה של היתר וכן בכל א' וא' ואפילו באחרון אני אומר מה שנאכל ראשון היה של איסור וכבר הלך לו וזהו של היתר ואולם הרא"ה ז"ל בס' בד"ה השיג עליו וז"ל וזה אינו נכון כלל שעכ"פ אחת מהן הוא אוכל באיסור יע"ש ולכאורה דברי רא"ה תמוהין דהא סברת רשב"א מבואר במס' בכורת דף נ"ג בחתיכה של נבילה שנתערבה בב' חתיכות שחיטה דטהורה מטומאת מגע אפי' כשנגע בזא"ז בכל הזיתים כמ"ש תוס' ד"ה נבילה מ"מ בכל פעם אמרינן שנגע ברוב טהור ואף דעכ"פ חדא בוודאי טמאה מ"מ כך הוא שורת הדין דעבדינן תרתי דסתרי כמ"ש בפרט ד' וא"כ ה"ה לענין אכילה באוכל זא"ז נימא בכל פעם דאוכל דהיתרא ונראה בכוונת הרא"ה דאין לדמות להקל באיסור מטומאה כדאי' במס' חולין דף פ"ו ע"ב אם אמרו בספק טומאה לטהר יאמרו בספק איסור להתיר ועיין במס' בכורות דף ז' ע"ב בתוס' ד"ה דג שכתבו דהחמירו באיסור מטומאה וכ"כ רבינו שמשון במס' אהלות פ' י"א משנה ז' דשאני איסור מטומאה דאפושי טומאה לא מפשינין וכ"כ בהגהו' מרדכי במס' חולין סוף פרק הזרוע ומביא ג"כ ראיה ממס ביצה דף ז' ע"א ועיין שו"ת נודע ביהודא מה"ק חלק יו"ד סי' כ"ו א"כ שפיר כתב הרא"ה אף דהקילו בטומאת מגע מ"מ אין להקל בתערובת יבש לאכלן זא"ז כיון דסוף סוף איסורא קאכיל דגם לפי דבריו שמדמה איסור לטומאה להחמיר דלא אמרינן נהפך המיעו' להיות כרוב אין ללמוד קולא מטומאה דלענין זה חמיר איסורא מטומאה וא"ש:

כ] לפ"ז נראה לענ"ד לומר דבר חדש בשיטת רש"י דסובר להיפך משיטת רשב"א דלשיטתו בתערובת יבש ביבש מותר לאכלן זא"ז ואין לאכלן או לבשלן כא' ולשיטת רש"י הוא להיפך דהיכי שרוצה לאכלן זא"ז אסור ולאכלן או לבשלן כאחת מותר דבטל ברוב ואין לו דין לח בלח דבעי ס' כיון שנודע התערובת בעודו יבש ביבש דבזה סובר כרא"ש במס' חולין דף הנ"ל ויהיה מדויק הכל לשיטה זו ומקודם אני אומר הוכחה דבע"כ רש"י סובר בתערובת יבש ביבש הוי קבוע דרבנן וחכמים אמרו דהוי כמע"מ דהנה הש"ך יו"ד בסי' ק"י בכללי ס"ס ס"ק כ' וכ"א הוכיח להלכה דספיקא דרבנן דאתחזק איסורא אזלינן לחומרא ה"ה באיקבע איסורא כגון אם נתערב איסור דרבנן חד בחד אעפ"י שאינו דבר חשוב ואח"כ נאבד א' מהם ולא נודע איזו הוא לא אמרינן בהא ספיקא דרבנן לקולא דכיון שהיה מוחזק איסור בא' משתים הו"ל חזקת איסור יע"ש וכיון דהיכא דגוף איסור הוא מדרבנן אזלינן לחומרא היכי דאיתחזק איסורא מכ"ש היכי דגוף איסור הוא דאו' ומצד אחר בא לו שהוא דרבנן בוודאי היכי דאיתחזק איסורא אזלינן בספיקו לחומרא עיין דרכי משה בטור יו"ד סי' נ"ז ס"ק מ"ז וטו"ז סק"י סק"ג והוא לדברי רש"י לפי הבנת הרא"ש דמדינא מחויב להשליך חתיכה אחת לאיבוד בע"כ סובר דמדרבנן לא נהפך המיעו' איסור להיות כרוב היתר כמו בטומאת משא שהוא מדרבנן לכן מחויב להשליך אחת וא"כ אי לימא דרש"י סובר דלא אמרו חכמים שיהיה לו דין קבוע כקבוע דאו' רק דהחמירו דלא נהפך המיעו' לאיסור אבל שם רוב לא נפקע והניחו על דין תורה תיקשי מה מהני מה שמשליך אחד לאיבוד נימא כל דפריש מרובא דהתירא קפריש וההיתר הלך ונשאר האיסור בב' חתיכות והוי איקבע איסורא וא"כ לא מבעי' דאסור לאכול הב' חתיכות הנשארים כאחת דוודאי אוכל האיסור רק אפי' לאכלן בזא"ז ג"כ ליתסר דלא שייך לומר דאמרינן דכל חתיכה שאוכל הוא דהתירא כיון דאיקבע איסורא ובכל חתיכה שאכל הוי ספיקא דרבנן דאיקבע איסורא וא"כ אף דהוא רק חומרא דרבנן דהא מדאו' בטיל ברובא ומותר לאכלו בין בב"א בין בזא"ז דנהפך מיעוט איסור להיתר מ"מ כיון דעכ"פ החמירו רבנן דלא נהפך המיעו' להיתר דגוף איסור הוא דאו' ומצד אחר בא לו שהוא דרבנן בוודאי דכה"ג גם ספיקו לחומרא וא"כ לכאורה כפי כוונה פשוטה שיטת רש"י צ"ע:

כא] לכן נלענ"ד הוכחה כמש"ל דרש"י סובר בתערובת יבש ביבש בדבר שאינו חשוב הוי קבוע דרבנן ואמרו שיהיה לו כדין קבוע דאו' דהוי כמע"מ ונראה לרש"י אסור לאכול כל חתיכה וחתיכה זה אחר זה בפ"ע כיון דהוי תערובת יבש ביבש לא נבלל זה בזה ולא נהפך המיעוט איסור להיות כרוב שכן החמירו חכמים כמו בטומאת משא דהוא מדרבנן וממילא איכא שם קבוע על התערובת מג' חתיכות כיון שאיסור עומד בפ"ע אף שלא ניכר האיסור מ"מ סובר רש"י כה"ג הוי קבוע כמו דסובר רש"י במס' זבחים הנ"ל דקבוע דאו' הוי אפילו היכי שאין האיסור ניכר ה"ה בקבוע דרבנן דכל דתיקנו חכמים כעין דאו' תיקנו ואולם היכי שבשלם יחד כל החתיכות ע"י הבישול נעשה כלח בלח כיון שנבלל זה בזה כמ"ש קמאי ז"ל שפיר מותר לאכלן דלא שייך שם קבוע כיון דבלח בלח מיעו' איסור נהפך להיתר בין מדאו' בין מדרבנן דכן אמרו היכן שמעורב המועו' בטל ברוב וליכא איסור כלל דהא בכה"ג בלח בלח אינו מטמא במשא אפילו מדרבנן וכן אפילו בלא בישול אם אכל שלשתן כאחת ע"י לעיסה נתערב המיעו' ברוב כדאי' במס' זבחים דף ע"ח ע"א בדברי ריש לקיש ברש"י ד"ה אי אפשר הוי ג"כ כלח בלח דליכא שם קבוע ובטל ברוב ואין צריך ס' כמ"ש רא"ש כיון שנודע התערובת בעודו יבש, ואין צריך להשליך אחת לאיבוד ומ"ש רש"י במס' ע"ז דצריך להשליך אחת לאיבוד היינו היכי שרוצה לאכול התערובת זה אחר זה דכי האי גוונא הוי על התערובת שם קבוע דרבנן כיון דביבש ביבש החמירו חכמים ואמרו דלא נהפך המיעו' איסור להיות היתר וגם סובר כרא"ה הנ"ל שחולק על רשב"א וסובר דאין לתלות ולומר דכל חתיכה וחתיכה שאוכל היא של היתר כיון דסוף סוף אוכל האיסור ג"כ דלהקל לא ילפינן איסור מטומאה לכן סובר רש"י דמוכרח להשליך האחד לאיבוד ואזי מותר לאכול שנים הנותרים זא"ז ומכ"ש בב"א ולא הוי איקבע איסורא כיון דחכמים אמרו שיהיה לתערובת שם קבוע והוי כמע"מ כשמשליך אחת מהן כיון שלוקח מקביעות איכא ספק אולי האיסור הלך לאיבוד אזי ב' הנותרים לא איקבע איסורא והוי רק ספק השקול אולי נשאר האיסור שם והוי ספק דרבנן דאזלינן לקולא, וא"ל האיך יכולין חכמים להקל דע"י זה שאמרו דיש לו דין קבוע נצמח קולא זה אינו דהא מן התורה בטל ברוב ונהפך המיעוט איסור להיתר והוא רק חומרא דרבנן שפיר יכולין חכמים להקל דהם אמרו שלא נהפך המיעו' איסור להיתר והם אמרו שיהיה לו דין קבוע, מיהו לכאורה קשה לפמ"ש האו"ה הובא בת"ח כלל מ"א דין נ"ב וש"ך בכללי ס"ס ס"ק י"ט ובפר"ח בכללי ס"ס סק"ח על מה שהביא בית יוסף בסוף סי' נ"ז בשם מ"כ שהק' בהא דאוסר ר"י ספק דרוסה שנתערבה דאמאי אין התערובת מותר מכח ספק דרבנן לקולא דהרי אפילו ודאי דרוסה לא היה התערובת אסור רק מדרבנן, ותי' דהיכא דעיקר הספק הוא באיסור עצמו ומצד עצמו הוא דרבנן הולכין לקולא, אבל כאן דמצד האיסור עצמו הוא ספק איסור דאו' אלא שמצד אחר בא לו שהוא מדרבנן הואיל ונתערב ומדאו' חד בתרי בטיל אלא דרבנן גזרו בדבר חשוב שלא להתבטל זו לא מיקרי ספק דרבנן לילך בה להקל וכ"כ האו"ה דכל מקום שיש חשש איסור דאו' לא אמרינן בי' ספק דרבנן לקולא יע"ש וא"כ הכא דגוף האיסור הוא דאו' רק דמדאו' בטיל ברובא דנהפך המיעו' איסור להיתר וחכמים החמירו שמיעו' איסור נשאר במקומו א"כ מה מהני מה שמשליך אחד לאיבוד אף דעל שתים הנותרים ליכא שם איקבע איסורא מ"מ בכה"ג לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא כיון דגוף האיסור הוא דאו' ומצד אחר בא לו שהוא דרבנן אמנם באמת ל"ק מידי דהנה הש"ך שם ופר"ח שם הקשו על כלל זה דהא ביו"ד סי' קי"א ס"ד קיי"ל באיסור דאו' היכי שהיה לפניו שתי קדירות אחת של איסור ואחת של היתר ונפלה חתיכות איסור לתוך אחת מהן אם ההיתר שבקדירה רבה קצת על חתיכת האיסור תולין להקל לפי דבר תורה מין במינו בטיל ברוב אלא שחכמים הצריכו ששים הוי ספיקא דרבנן ואזלינן לקולא כיון שאין יודע באיזה קדירה נפל הא הכא מצד התערובת בא לו שהוא מדרבנן מ"מ אמרינן סד"ר לקולא ותי' הש"ך ופר"ח דהתם שאני דאיכא למימר שאין כאן איסור והך קדירה לא איתרע כלל דכה"ג אמרינן סד"ר לקולא אף שמצד האיסור בעצמו הוא ספק דאו' משא"כ בהאי דספק דרוסה דאיכא ריעותא ודאי שנתערב ספק דרוסה בתוך העדר ואולם בס' שערי המלך בפ"י ממקוואות כלל ו' הקשה על תי' זה ממה דקיי"ל בטוש"ע סי' צ"ח סעיף ב' דאם נתערב מין במינו ונשפך בענין שאין יכולין לשערו אם היה בו ששים דאם נודע שהיה רובו היתר מותר מטעם דהוי ספיקא דרבנן ואזלינן לקולא הא הכא מצד התערובת בא לו שהוא דרבנן והקדירה איתחזק בה ריעותא שהרי בוודאי נפל איסור בתוכה ואפ"ה אמרינן ספיקא דרבנן לקולא לכן כ' לתרץ דהכלל שכ' או"ה הנ"ל דכל היכי דמצד עצמו הוא ספק דאו' אלא שמצד אחר בא שהוא דרבנן לא אמרינן סד"ר לקולא הוא דוקא בהאי דספק דרוסה דאם היינו יודעין שהיה ודאי דרוסה היה כל העדר אסור בוודאי אלא שאנו באים עכשיו להתירו מכח שנאמר דעיקר איסורו מעיקרא היה בספק ועתה שנתערב דאיסורו מדרבנן הוי סד"ר בהא איכא למימר כיון דמעיקרא נאסר מכח ספק דאו' חזר איסורו כוודאי ושוב הספק אינו חוזר וניעור להיות ניתר אח"כ מכח סד"ר משא"כ בהאי דב' קדירות והאי דנתערב מין במינו ונשפך דעיקר הספק לא חלו בה ידים אלא מכח התערובת בשעה שנפל לקדירה שהרי מקודם היה האיסור מבורר אצלינו ועיקר הספק הוא על התערובת כדיון דיש בו רוב היתר הו"ל סד"ר ולקולא שהרי אין אנו באים לעשותו סד"ר מכח האיסור דבאיסור אין ספק כלל אלא הספק הוא בתערובת ובתערובת איכא סד"ר ע"כ דפח"ח ודבריו ברורים ונכונים ות"כ ה"ה כאן כיון דהספק לא נולד בגוף האיסור דהאיסור הוא ודאי רק הספק נולד מתוך התערובת בכה"ג אמרינן היכי דלא איקבע איסורא סד"ר לקולא אף דגוף האיסור הוא דאו' ומצד אחר בא לו שהוא מדרבנן כמו בנשפך וא"כ דברינו הנ"ל נכונים:

כב] אמנם לכאורה אי אפשר לומר דרש"י סובר דתערובת יבש ביבש בדבר שאינו חשוב הוי קבוע דרבנן מב' מקומות בש"ס חדא דבמס' זבחים דף ע"ב ע"א על הא דאיתא במתני' כל הזבחים שנתערבו בהן חטאות המתות או שור הנסקל אפי' א' בריבוא ימותו כולן, מקשה הש"ס ניבטלו ברובא וכ"ת חשיבי ולא בטלי כו' למ"ד את שדרכו למנות שנינו מאי איכא למימר ומוקי ר' פפא כתנא דליטרא קציעות דכל שדרכו למנות אפי' בדרבנן לא בטיל ור' אשי תי' דבעלי חיים חשיבו ולא בטלי ולפי דברינו ל"ק קושי' הש"ס דאפי' אינו דבר חשוב מדרבנן לא בטלי דהוי קבוע מדרבנן ועוד דבמס' חולין דף צ"ט ע"ב ודף ק' ע"א בהא דאי' במתני' גיד הנשה שנתבשל עם הגידין בזמן שמכירו בנ"ט ואם לאו כולן אסורין והרוטב בנ"ט, וכן חתיכה של נבילה כו' פריך הש"ס ולבטל ברובא (עיין רשב"א ור"ן שכתבו דהוי יבש ביבש) ומשני על גיד דהוי בריה ועל חתיכה של נבילה משני דהוי חתיכה הראויה להתכבד ולפי דברינו בלא"ה לא קשה דהוי קבוע, אמנם באמת לק"מ דהנה בלא"ה קשה כנ"ל על רש"י כפי הבנת הרא"ש דהוא מדינא הא אין מבטלין איסור לכתחילה ונראה דהנה הר"ן כתב במס' חולין דף ק' ע"א בשם הרא"ה וכן קיי"ל בש"ע יו"ד סי' ק"ט סי"ג לשיטת רשב"א שסובר יבש ביבש שנתערב ברוב שאסור לבשלן כאחת אם אין שם ששים אפי' לאכול כל אחד בפ"ע אסור מפני שהרוטב בנ"ט ונבלע בחתיכות (וחולק על הרא"ש הנ"ל) מ"מ אם רוצה לבשלן יחד מותר להרבות עליהן כדי ששים ולבטלן ואין בזה משום מבעל איסור לכתחילה כיון שכל אחד בפ"ע מותר באכילה היכי שלא בשלם יחד לא הוי מבטל איסור וה"ה לפמש"ל לרש"י דסובר להיפך לבשל כל החתיכות יחד מותר דנהפך מיעו' איסור להיות היתר מותר ג"כ לאכלן כל א' וא' זא"ז על ידי שמשליך א' לאיבוד כיון דאיכא שם היתר בעולם ולא דמי לטבעת של ע"ז שסובר רב דוקא נפלה אבל הפילה לא משום דהוי' בגדר אין מבטלין איסור לכתחילה דהתם ליכא שום היתר בעולם דדוקא הכא בתערובת חתיכות יבש ביבש איכא היתר דיכול לבשלן או לאוכלן כאחת דנעשה לח בלח ונהפך המיעוט איסור להיתר משא"כ התם לכן אסור להשליך בידים משום אין מבטלין איסור לכתחילה וא"ש והנה כבר נתבאר דרש"י סובר במס' זבחים הנ"ל כתוס' דמס' מעילה דדבר חשוב לא בטיל מדאו' והוי קבוע דאו', לפ"ז א"ש דהנה לכאורה קשה לפי דברינו איך מותר בתערובת יבש ביבש בדבר שאינו חשוב לאוכלן כאחת משום דע"י לעיסה או על ידי בישול נעשה לח בלח הא מבטל האיסור לכתחילה וצריך לומר כמ"ש תוס' י"ט בפ' ד' מתרומת מ"ח והובא ג"כ בס' כנה"ג ביו"ד סי' צ"ט בהגהות הטור ס"ק ט"ו הא דאין מבטלין איסור לכתחילה ה"מ להרבות בהיתר כדי לבטל האיסור אבל כשאינו מרבה בהיתר אלא משנה האיסור מכמות שהיה ומפרידם מכמו שהיה מקודם בכדי לערבם יחד בכה"ג שרי לבטל איסור לכתחילה יע"ש שמוכיח כן ממתני' וקרוב לזה כתב השלטי גיבורים בפרק השוכר את הפועל יע"ש וא"כ הכא נמי אינו עושה רק משנה האיסור מכמות שהיה דע"י לעיסה ובישול נתערבו יחד כי האי גוונא מותר ובע"כ סבירא לי' דלא דמי להפיל לים בידים דעכ"פ פוחת מאיסור כדי לבטל זה שאין כן היכא דאין עושה כלום ולכאורה קשה על זה מהא דאו' במס' גיטין דף נ"ד ע"ב וכן קיי"ל ביו"ד סי' ק"א סעיף ו' הא דבריה וחתיכה הראוי' להתכבד לא בטלי דוקא בעודם שלמים אבל אם נחתכו או נתרסקו עד שנאבדה צורתן בטילי דתו לא חשיבי ואפי' נחתכו לאחר שנודע התערובת, והוא שנתרסקו שלא במתכוין לבטל האיסור אבל אם נתכווין לכך אסור למרסק אם הוא שלו והטעם משום דאין מבטלין איסור לכתחילה וכן קיי"ל שם סי' ק"י ס"ב בבעלי חיים שנתערבו באחרים ונשחטו בטל חשיבותן ובטילין והוא שנשחטו בשוגג הא לא עשה מעשה רק משנה ממה שהיה מקדם, וצריך לומר שאני התם דעיקר האיסור היה משום שהוא דבר חשוב וברי' וכשמכוין שיפרידו חשיבותן הוי מבטל איסור, לפ"ז אתי שפיר דשפיר מקשה הש"ס במס' זבחים דליבטלו ברובא דניהו אפי' דבר שאינו חשוב הוי קבוע דרבנן מ"מ כשמשליך אחד לאיבוד מותרין כולם מטעם סד"ר וא"כ אמאי ימותו כולן היכי דמית חד מינייהו השאר מותרין להקריב ויהיה מותר אפי' להמית בידים דלא הוי מבטל איסור כיון דאיכא שם היתר ע"י שמקריבן כולן בב"א דבשעת הקרבה נתערבו ונבלל זה בזה ונהפך המיעוט להיות כרוב ולא הוי בזה מבטל האיסור כיון דאינו עושה רק משנה ממה שהיה מקדם ומערבם וע"ז משני דהאיסור משום דבר חשוב ומדאו' לא בטיל דבר חשוב והוי קבוע דאו' א"כ לא מהני מה שמשליך אחד לאיבוד דמ"מ השאר אסורין מטעם ספיקא דאו' לחומרא מדאו' אפילו היכא דלא איקבע איסורא כרשב"א דכן סובר רש"י כמ"ש מוהרי"ט ופר"ח וגם אין להקריב כולן בב"א כיון דהאיסור מחמת דבר חשוב ובעלי חיים כששחטן ומקריבן הוי מבטל איסור לכתחילה, וכמו כן במס' חולין שפיר פריך ולבטל ברובא דקשה אמאי אסורין כולם כא' הא יכול לאכלן זה אחר זה כשמשליך אחד לאיבוד או לאכלן כולן כאחת דע"י לעיסה נתערבו ונעשו לח בלח כיון דאין האיסור מצד דבר חשוב יכול לשנות האיסור ועל זה משני שפיר ברי' וחתיכה הראויה להתכבד שאני דהנה משמע להדיא בתוס' במס' ב"מ דף ו' ע"ב ד"ה קפץ דס"ל דבריה דלא בטילה הוי מדאו' וכ"כ מוהרי"ל בתשובה סי' ע"ו עיין פר"ח סי' ק' ס"ק ג' ואם כן לא מהני כשמשליך אחת דאכתי השאר אסור מטעם קבוע דאורייתא וכמו כן דבר חשוב לא בטיל מדאו' וגם אסור לאכלן כולן כאחת דהוי מבטל איסור כיון דאיסור מחמת חשיבות וע"י לעיסה נתבטל החשיבות והוי מבטל איסור לכתחילה וא"ש:

כג] מיהו לכאורה לפי דברינו יצא לנו דין מחודש לפי מאי דקיי"ל בסי' ק"י ס"ג בט' חניות בשר הנמצא בשוק או ביד עכו"ם מותר דכל דפריש מרובא קפריש ומבואר ברמ"א דוקא שלא פירש לפנינו אבל אם פירש לפנינו או שרואה שלוקח עכו"ם משם הוי כאילו לקחו בידים יע"ש ועיין ש"ך ס"ק י"ח וכן קיי"ל גם בקבוע דרבנן היכא שפירש לפנינו הוי כלוקח מן הקבוע וא"כ הכא בעינן שהוא עצמו משליך אחת לאיבוד או שפירש לפניו בענין שנולד הספק בקביעות, אבל אם פירש חתיכה אחת שלא בפניו לא מהני מה שמשליך אותה חתיכה לאיבוד כיון דבכה"ג אמרינן כל דפריש מרובא דהיתרא קפריש אזי שתי חתיכות הנשארים אסורין מטעם סד"ר דאיתחזק איסורא לחומרא דהא איקבע איסורא באותן שתי חתיכות דהא בוודאי האיסור נשאר שם, ולפ"ז יש לעיין דהנה תוס' במס' חולין דף צ"ה ע"ב ד"ה הכא ורא"ש שם הקשו אמאי בחתיכה הראויה להתכבד ושאר דבר חשוב אסרו אפי' פי' ממילא משום גזירה שמא יקח מן הקבוע ובט' חניות לא גזרו, ותי' בט' חניות דהאיסור נודע ליכא למיחש שמא יקח מקבוע דאטו ברשיעי עסקינן משא"כ בקבוע בדבר חשוב וכ' הש"ך בסי' ק"י ס"ק י"ז דה"ה היכי דידוע שיש טריפה בחניות ולא נודע באיזה חניות לתוס' ורא"ש דאסרו בקבוע בדבר חשוב אפילו פירש ממילא שלא בפנינו ה"ה כאן כיון דאין האיסור נודע איכא למיחש שמא יקח מן הקבוע וא"כ הכא אמאי מותר כשמשליך א' לאיבוד או כשפירש לפנינו ונולד הספק במקום הקביעות לגזור אולי יורה היתר להתיר גם כשפירש החתיכה אחת שלא בפניו וישליך לאיבוד דבכה"ג אסורין השתי חתיכות הנותרין כיון דבכה"ג אמרינן כל דפריש מרובא קפריש אזי שתי חתיכות הנשארים אסורין מטעם סד"ר דאיתחזק איסורא לחומרא ואפילו לשיטת רשב"א המובא בטוש"ע ביו"ד סי' ק"י ס"ו דדוקא הפרישו במתכוין אסור אבל אם פירש ממילא שלח בפניו שרי ולא גזרינן שמא יקח מן הקבוע כבר כתב הרשב"א בתה"א הטעם ומובא בפר"ח סי' ק"י ס"ק מ' דסובר כשאלתות דליכא למיגזר שמח יקח מקבוע רק בכובש ביד כדי שיתפרדו דאם אתה מתיר לכבוש כדי שיתפרדו יתיר ויקח גם מן הקבוע דבקל שייך להורות היתר אבל דפירש ממילא לא גזרינן דלא יטעה בזה דהחילוק נגלה לכל וא"כ הכא כיון דמותר ליקח בעצמו מקבוע בוודאי שייך הטעות שיטעה ויסבור שאם עכו"ם וכיו"ב לוקחין מן הקבוע שלא בפניו שמותר התערובת כשמשליך אותה החתיכה לאיבוד מיהו יש לומר דרש"י סובר כשיטת ר"ת המובא בתוס' מס' זבחים דף ע' ע"א ד"ה אפי' ובמס' סנהדרין דף כ"ט ד"ה בשאר דרק בקדשים גזרינן שמא יקח מן הקבוע אבל בעלמא אמרינן ניכבישנהו דניידי ומטעם זה מתיר בדרוסה יע"ש ועיין בטוש"ע יו"ד סי' י"ו סעיף י"ב וטור סי' נ"ז ופר"ח סי' ק"י ס"ק כ"ו ובע"כ טעמייהו כיון דר"ת ורוב פוסקים ס"ל אפילו בדבר חשוב הוי רק קבוע דרבנן לכן לא גזרו בחולין אטו קבוע כיון דאיסור בקבוע הוא רק מדרבנן וא"כ ה"ה לשיטת רש"י אף דסובר בדבר חשוב הוי קבוע דאו' מ"מ בדבר שאינו חשוב הוי רק קבוע דרבנן לכן מותר להשליך בידים חתיכה מקבוע ולא גזרינן אטו פירש שלא בפנינו וישליך חתיכה זו דאף אם יהיה כן אסורין השתי חתיכות רק מדרבנן מטעם סד"ר דאיתחזק איסורא דאזלינין לחומרא לכן לא גזרו וא"ש:

כד] ובדברינו הנ"ל נראה שהיה לרש"י ותוס' במס' מעילה הוכחה מסוגי' דמס' זבחים דס"ל דדבר חשוב לא בטיל מדאו' והוי קבוע דאו' דהנה רב סובר בטבעת שנפלה לים הגדול דמותרין הנותרין למכור שנים שנים ובפרש"י שם בד"ה תרתי משמע שאסור להנות מכולן בב"א כמ"ש תוס' ד"ה ואבע"א וברא"ש מס' חולין דף ק' דמותרין רק מטעם ס"ס דאמרינן דילמא דאיסורא נפל ואת"ל דלא נפל דאיסורא כיון דלא אכל כולן כאחד אמרינן הנשאר הוא האיסור ואי נימא דהוי קבוע דרבנן יהיה מותר אפי' להנות מכולן בב"א כיון שנפלה ממילא לים ולא הפיל בידים וכיון שנפרש מקביעות כמ"ש הש"ך בסי' ק"י ס"ק מ"ב ופר"ח שם א"כ לא שייך לומר כל דפריש מרובא דהיתרא קפריש ואיכא עכ"פ ספק אולי האיסור נפל לים אזי על התערובת הנשאר ליכא חזקת איסור דלא דמי לחתיכה מב' חתיכות דבוודאי איקבע איסורא משא"כ הכא ולישתרי השאר מטעם סד"ר לקולא כיון דאיסור קבוע הוא מדרבנן ולא דמי למ"ש האו"ה באיסור דאו' ומצד אחר בא לו שהוא מדרבנן ספיקו לחומרא כמש"ל כיון דהספק נולד בדרבנן ודמי לנשפך במין במינו דאזלינן לקולא אע"כ דהוי קבוע דאו' לכן אינו רשאי להנות מכולן בב"א דמ"מ הוי ספיקא דאו' דאזלינן לחומרא אפי' היכא דלא איקבע איסורא ולא מותר רק מטעם ס"ס:

כה] אמנם לכאורה יש לסתור ראי' זו די"ל אפי' אי הוי קבוע דרבנן מ"מ אסור להנות מכולן בב"א מטעם סד"ר דאיתחזק איסורא כיון דע"ע היה בתערובת טבעת של ע"ז והוחזק איסור בתערובת ראוי לאוקמי התערובת בחזקת שעדיין איסור שם וההיתר נפל לים לכן לא שרי רק שתים שתים ולא בב"א דאז מותר מטעם ס"ס לא מבעיא לשיטת רמ"א ביו"ד סי' ק"י ס"ט דמהני ס"ס להקל אפי' נגד חזקת איסור בוודאי אתי שפיר רק אפי' לפמ"ש הש"ך בכללי ס"ס ס"ק ט' וכ"ח וכ"ט דלא מהני מ"מ סובר היכי דאיכא ג' ספיקות מהני אפי' נגד חזקת איסור דספק ראשון מגרע החזקה וה"ה באיסור דרבנן מהני ב' ספיקות וכיון דמדאו' בדבר חשוב בטל והוא רק חומרא דרבנן שפיר מהני ס"ס אפילו נגד חזקה, ולפ"ז נסתר ג"כ תירץ הנ"ל על שיטת רש"י דאכתי קשה אמאי סובר בתערובת יבש בדבר שאינו חשוב מותר כשמשליך אחד לאיבוד אף דהוי קבוע ול"ש כל דפריש מרובא דהיתרא קפריש מ"מ כיון שתערובת הלז היה מוחזק באיסור ועתה איכא ספק אם האיסור הלך משם נוקי בחזקה ואכתי הוי סד"ר דאיתחזק איסורא דאזלינן לחומרא, אמנם נראה דתלי' בחקירה שעמדו רבותינו גדולי האחרונים ז"ל בדבר שהיה בחזקת היתר ואתיילד ריעותא בחזקה ועכשיו נולד הספק שמא בטלה הריעותא אי נימא כיון דאפשר ליישב ולומר שבטלה הריעותא מוקמינן בחזקה קמייתא שהיה בחזקת היתר או דילמא דהעמד הריעותא על חזקתו וראיתי בס' בית אפרים דף ל"ב שמביא תשובת בעל מגיני שלמה שכ' דמוקמינן הריעותא על חזקה ולא מהני חזקה קמייתא שהי' בחזקת היתר, ואולם בס' תבואת שור סי' ל"ו ס"ק ל"ג כתב בפשיטות כל היכי דמחזקינן מידי ואיכא איזה סתירה לזה ואפשר לתרוצי בגוונא דלא ליסתור החזקה מתרצינן לי' ואפי' בדרך רחוקה יע"ש וא"כ ה"ה כאן כיון דקודם שנתערבה הטבעת של ע"ז היו שארי הטבעות בחזקת היתר ועכשיו נולד ריעותא שנפלה טבעת של ע"ז וכעת שנפלה אחד לים ויש לתלות שאיסור נפל לים אזי לדברי התבואת שור תלינן באיסורא כדי לוקמי הטבעת בחזקת היתר ולפ"ז גם שיטת רש"י נכונה בתערובת יבש ביבש דקודם שנתערב האיסור היה ב' חתיכות בחזקת היתר (ועדיפא מחזקת היתר שהיה בוודאי מותרים) ונולד ריעותא שנפל לשם איסור ועכשיו שמשליך אחד לאיבוד ראויה לתלות באיסור כדי לוקים ההיתר בחזקתו וא"כ לסברת תבואת שור דברי רש"י נכונים דראוי לוקים בחזקת היתר ואין לומר דכמו שיש להיתר חזקת היתר איכא לאיסור חזקת איסור דז"א דהכא אין אנו סותרין לחזקת איסור דאמרינן דהאיסור חלף הלך לו וא"ש, וגם מוכח לשיטתו דבע"כ בדבר חשוב הוי קבוע דאו' כנ"ל:

כו] מיהו יש לעיין דהנה רב אמר נפלה לים הגדול וכ' תוס' בד"ה ונפלה ושאר קמאי ז"ל דבעינן דוקא שנאבד מן העולם ומבואר ברשב"א הובא בש"ך סי' ק"י ס"ק מ"ד הטעם כיון שישנו בעולם ואתה צריך לדון עליה ועל השאר מפני מה נאמר שזו האחת היא האסורה אדרבא יש לומר איסורא ברובא איתא יע"ש ורשב"א בתשו' סי' שנ"ה מסביר היטיב כיון דצריכין אנו לדון גם על אותו חתיכה דמי לשני שבילין שאין להורות תרתי דסתרי לפ"ז יש לעיין דהנה איתא במס' כתובת דף כ"ז ע"א בעיר שכבשוהו כרכם כל כהנת שנמצאו בתוכו אסורין לבעליהן דאשת כהן אסורה באונ' ואם יש שם מחבואה אחת מצלת על כל הכהנת כולן בעי ר' ירמיה אינה מחזקת אלא אחת מי אמרינן כל חדא וחדא היינו הא או דילמא לא אמרינן ופריך הש"ס מ"ש מב' שבילין דסובר ר' יוסי וכוותיה קיי"ל בבא לשאול עליו ועל חבירו טמאין הכא נמי לכולהו שרינן בהדי הדדי ומשני התם ודאי איכא טומאה הכא מי יימר דאיטמי עיין ט"ז יו"ד סי' קי"ד ס"ק י"ג ומבואר במשנה למלך בפ' ב' מהל' חמץ ה"א לפרש כוונת הש"ס דבדבר דוודאי מיחזי כשיקרא כשבאו לשאול בב"א אין אנו מטהרין שניהם אבל בדבר שהוא משום ספק לא מיחזי כשיקרא דיאמרו קים להו לרבנן שלא נטמאת אף אחת מהם יע"ש ויש להסביר דבריו דהנה תוס' כתבו במס' פסחים דף י' ע"א ד"ה בב"א וז"ל בב"א ד"ה טמאין נראה דהיינו מדרבנן דמדאו' אפי' בב"א טהורין יע"ש אם כן מדין תורה עבדינן אפילו תרתי דסתרי האי כדיני' והאי כדיני' רק חכמים החמירו שלא לעשות תרתי דסתרי שלא יהיה כמילתא דתמי' אצל ההמון ומיחזי כחוכא וכמו דמוכח במס' עירובין דף ע"ו ע"א עיין ברש"י ד"ה לא דמוכח שאין להורות דבר התמוה לרבים וא"כ שפיר כתב המשנה למלך דהיכי דיש לומר דלא הוי תרתי דסתרי ולא יהיה דבר תמוה מותר להורות אפי' תרתי דסתרי כיון שיש ליתן טעם ולא דמי לב' שבילין וא"כ אי נימא דמוקמינן התערובת בחזקה קמייתא כמו שהיה קודם שנתערבה ולא מוקמינין הריעותא על חזקה קשה אמאי אם הטבעת בעולם אסור התערובת משום דדמי לב' שבילין הא לא דמי להתם דהוי ודאי תרתי דסתרי כיון דשניהם שווין וליכא טעם להתיר לזה יותר מאידך הוי דבר התמוה לרבים להורות שניהם טהורין דוודאי אחד הלך בדרך טמא משא"כ הכא איכא טעם מספיק לתערובת איכא חזקת היתר וכדי שלא לסתור החזקה הדין דמותר וזהו שפירש נשאר באיסורו ואם היה הדין דתרווייהו אסורין איכא סתירה לחזקת היתר וכיון דלא יהיה הדבר תמוה תיקשי למה בעינן דוקא שנאבדה מן העולם וא"כ לכאורה מוכח כדברי המגיני שלמה הנ"ל דמוקמינן הריעותא על חזקה ושפיר דמי לב' שבילין מפני מה נאמר היא האסורה אדרבה ראוי לומר איסורא ברובא איתא מחמת החזקת איסור שהיה לתערובת וא"כ לכאורה סתירה לדברי תבואת שור וגם סתירה לדברינו הנ"ל ותו קשה אי נימא דמוקמינן בחזקה למה אסור להנות מכולן בב"א ניהו דליכא ספק ספיקא מ"מ מותר התערובת מטעם חזקת היתר ואפי' לדעת הסוברים דחכמים החמירו שלא לסמוך לקולא על חזקת היתר היינו בחשש איסור דאו' משא"כ הכא לפי כוונה פשוטה לפי שיטת רוב קמאי ובתראי ז"ל דבר חשוב מדאו' בטיל והוא רק חומרא דרבנן בוודאי מפני חזקת היתר לאפקועי חשש דרבנן דכולי האי לא החמירו דהוי תרי דרבנן ואולם קושי' זו יש ליישב דיש לומר רב לשיטתו דסובר בפסחים דף כ"ט ע"ב מין במינו מדאו' לא בטיל לרש"י ביבמות דף פ"א ע"ב אפילו ביבש ביבש יע"ש וא"כ האיסור מדאו' שפיר יש לומר דהחמירו חכמים דלא לסמוך על חזקה באיסור דאו' לכן בעינן גם ס"ס ובדברי ר"ל בחביות של תרומה לא נזכר שם דבעי תרתי תרתי וי"ל אפי' בב"א רשאי להנות ועוד יש לומר אולי רש"י סובר דבאמת רשאי להנות בב"א ומה שאמר תרתי תרתי לאפוקי שלא יהנה חדא חדא ואולם קו' הנ"ל קמה לשיטתינו ואיכא סתירה לדברינו הנ"ל ודוק, העולה דלכאורה מוכח מסוגיא כדברי המגיני שלמה דמוקמינן הריעותא על חזקה ונסתר תי' הנ"ל לשיטת רש"י ועדיין קמה קושי' הנ"ל כפי הבנת הרא"ש דרש"י סובר דמדינא צריך להשליך לאיבוד אחת הא אין מבטלין איסור לכתחילה וא"כ מוכח כהסוברים דרש"י כתב רק לחומרא בעלמא להשליך אחת ודוק:

תוכן העניינים

שערי תורה חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה