שערי תורה חלק ג· רבי בנימין וולף לב
כלל ב · פרט ד
יבואר ביאור שיטת תוס' במס' בכורות דכ"ג המובא בפרט א:
יג] גרסי' במס' בכורות דף כ"ג ע"א תני' תני ר' חייא נבילה ושחיטה בטלין זו בזו וכ' רש"י דמין בשאינו מינו בטיל ואמר ר' יוסי בר חנינא טהור מלטמא במגע אבל יטמא במשא וכ' רש"י בד"ה אי במגע אמרינן שנגע ברוב טהור אבל במשא כיון שנושא כולן הטומאה ג"כ נשא ובתוס' ד"ה נבילה כתבו וז"ל ותימא דאי נגע בכל הזיתים אמאי טהור דאפי' נגע בכולי משמע דטהור דומיא דמשא, ומיהו היכי דלא נגע כולם בבת אחת אלא נגע בזה וחזר ונגע בזה אפשר דטהור כיון דבכל פעם שנוגע אינו יודע שנוגע בטומאה ולא הוי ספק טומאה ברשות היחיד כיון דבטילה ברוב עכ"ל ואכתי צריך ביאור כיון דנגע בחתיכה זו ואח"כ נגע בשאר חתיכות א"כ עכ"פ נגע גם בטומאה ומ"ש מטומאת משא מיהו באמת הכוונה פשוטה ומבואר לפי מאי דאי' במס' פסחים דף י' ע"א בשני שבילין א' שמא וא' טהור והלך בא' מהן ועשה טהרות ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות דאם נשאלו זה בפני עצמו וזה בפ"ע טהורין בבת אחת טמאין וכתבו תוס' ד"ה בת אחת דהיינו מדרבנן דמדאו' אפי' בב"א טהורין יע"ש הרי דמדאו' עבדינן תרתי דסתרי כיון דתורה אמרה ספק טומאה ברשות הרבים טהור מוקימינן לכל א' ואחד כדינו כיון דלכל א' וא' יש לו חזקת טהרה מוקמינן על חזקה אף דשם החמירו חכמים דאין לעשות תרתי דסתרי מ"מ נודע דאין למדין דברי סופרים מד"ם ובכמה דוכתי מצינן דעבדינן תרתי דסתרי ועיין בפר"ח יו"ד סי' ק"י ס"ק כ"ג ובקונטרס אחרון שכ' אף בכבש א' להתיר מה שנמכר כבר ולאסור מה שנשאר בחנות שעדיין לא פירש דמיקרי קבוע אף דהוי תרתי דסתרי וא"כ שפיר כתבו תוס' הכא בכל פעם שנגע בחתיכה אמרינן שנגע ברוב שהם טהורין ובפעם ראשון כשנגע בחתיכה אמרינין שאותה חתיכה היא מרוב וכשנגע אח"כ בחתיכה אחרת אמרינן להפך שאותה חתיכה שנגע עכשיו היא מרוב טהורות ואף דעכ"פ חדא מינייהו בוודאי טמאה מ"מ כך הוא שורת הדין אפי' בתרתי דסתרי דכל פעם שבאנו לדון אם היא ממיעוט או מרוב הדין דאזלינן בתר רוב ואמרינן שאותה נגיעה היה ברוב וכמו בחזקה דמוקמי' על חזקה אפי' בתרתי דסתרי ה"ה ברוב משא"כ בטומאת משא שנושא בב"א שבוודאי נגע בטומאה:
יד] והנה בפרט א' נתבאר קו' תוס' ד"ה נבילה אמאי בתערובת יבש ביבש מותר לאדם אחד לאכלן כאחת הא דמי לטומאת משא וכקו' הרא"ש במס' חולין דף ק' והאמת שלא מבואר במס' חולין דף ק' שמותר לאדם אחד לאכלן כולן כאחת לכן דייקו בדבריהם וכתבו וז"ל ומשמע דאיסור נתבטל ברוב בכל מקום יע"ש ר"ל מסתימת הש"ס דקאמר בטל ברוב משמע בכל גווני וכ"כ הרא"ש שם לכן חידשו בתי' אפי' בבת אחת מ"מ כל משהו ומשהו כשנכנס לבית הבליעה קמא קמא בטיל ברוב היתר ודמי למגע כשנגע וחזר ונגע דטהור, והנה תוס' כתבו שם דטומאת משא הוא מדרבנן ובע"כ ס"ל דמדאו' נהפך המיעוט להיות כרוב לכן מן התורה ליכא טומאת משא כיון דליכא מיעוט שנהפך לרוב וליכא שום טומאה רק דרבנן החמירו שלא נהפך המיעוט ואולם באכילה אפי' כשאוכל בב"א הוי כאוכל זה אחר זה דכל משהו ומשהו כשנכנס לבית הבליעה אמרינן שאוכל היתר לכן אפי' מדרבנן דמי לטומאת מגע ושרי, ואולם הרא"ש במס' חולין דף ק' כ' תי' אחר על קושי' הנ"ל ניהו דמותר באכילה משום ביטול ברוב יש לנו לומר שיאכלם זה אחר זה ולא כולם כאחד משום דממ"נ קאכיל חתיכה דאיסורא ותי' וז"ל וי"ל דלא דמי טומאה לאיסור דבטומאה יש שני מיני טומאה מגע ומשא ולאותו טומאה שראוי שיטמא כגון משא שהרי הוא נושא כולו לענין זה לא נתבטל אע"ג שלענין טומאת מגע נתבטל וחוזר עוד וניעור, אבל לענין איסור אם נשאר עוד שום צד איסור לא היה מותר באכילה אלא וודאי אמרה תורה אחרי רבים להטות ונעשה המיעוט כרוב ולא נשאר בו שום איסור ומותר לאכלם כא' ולבשלם בקדירה אלא אחר שרבה עליו מינו ניעור והו"ל כהוכר איסור וחוזר להיות אסור מכאן ולהבא עכ"ל א"כ ל"ל סברת תוס' הנ"ל:
טו) והנה בתי' תוס' הנ"ל נסתפקתי בכוונתם דהנה לכאורה נראה כוונתם דרצונם לומר אפי' כשאוכל כל השלשה חתיכות כאחת ובשעה שנגע בגרונו איכא אכילה בב"א ודמי לטומאת משא מ"מ כשנכנס לבית הבליעה לא בא לבית הבליעה בב"א אלא בזה אחר זה ודמי לטומאת מגע שנגע וחזר ונגע וכאילו אוכלן בזא"ז דבכל פעם אמרינן שאוכל מרוב היתר כמו התם דבכל פעם אמרי' שנגע ברוב שהוא טהור אף דהוי תרתי דסתרי וכמש"ל וכן נראה שהבין המ"ל בפ' א' ממשכב ומושב הל' י"ד אמנם לפ"ז דין זה תלוי במחלוקת דהנה במס' חולין דף ק"ג ע"ב סובר ר' יוחנן דאזלינין בתר הנאת גרונו ור"ל ס"ל אכילה במעיו בעינן ופי' רש"י שם לענין אבר מן החי ואולם רמב"ם פרק ז' ממאכלות אסורות הל"ג כ' בכל איסורין שבתורה חייב על הנאת גרונו וז"ל כזית שאמרנו חוץ משל בין השיניים אבל מה שבין החניכיים מצטרף למה שבלע שהרי נהנה גרונו בכזית (עיין ברש"י שם ד"ה בשל וז"ל שאין אדם טועם עד שיהיה סמוך לבית הבליעה כדכתיב וחיך אוכל יטעם לו) אפי' אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכל אותו חצי זית שהקיאו חייב שאין החיוב אלא על הנאת גרון בכזית עכ"ל והיינו כר"י כמ"ש הכסף משנה ועיין משנה למלך שם הל' י"ב ובס' תורת חיים וא"כ דברי תוס' נכונים לרשב"ל שסובר דחייב רק על הנאת מעיו אף אמנם כשבא לתוך פיו ונהנה גרונו מכולם בב"א מ"מ כשבא לבית הבליעה בא זה אחר זה ודמי לטומאת מגע (ואף שכתבו תוס' שם בד"ה חלקו דבית הבליעה מחזיק כביצה תרנגולת דגדולה יותר מגרוגרת וגרוגרת גדולה יותר מכזית עיין מג"א סי' תע"ב ס"ק ג' ובירושלמי מס' נזיר פ"א דף כ' ע"ב בקרבן עדה ד"ה מ"מ מכל מקום שפיר כתבו תוס' שבלוע מעט מעט דאין דרך לבלוע דרך אכילתן רק מעט מעט ותו אם ההיתר רוב תלינין דהיתרא נחית כיון דהוא רובא) וא"כ אף שתוס' כתבו שפיר אליבא דר"ל דהוא מרא דשמעתא במס' זבחים דף ע"ח בדין פיגול כיון דסובר דחייב רק על הנאת מעיו ליכא אכילה בב"א כיון שבא לבית הבליעה מעט מעט ודמי לטומאת מגע אפי' כשנגע וחזר ונגע דהיינו בכל פעם נוגע במקום אחר מ"מ אמרינן באותו זמן נגע בטהור כעין שכתב הרשב"א הובא בש"ך סי' ק"ט ס"ק ד' דכשאוכל חתיכה ראשונה אני אומר זהו של היתר וכן בכל א' וא' ואפי' באחרון אני אומר מה שנאכל ראשון היה של איסור וכבר הלך לו וזהו של היתר הוא יע"ש ה"ה כאן אף דסוף סוף באו כולן לבית הבליעה מ"מ לא באו בב"א אבל מ"מ קמה קו' תוס' לדידן דקיי"ל כר"י דעיקר תלי' בהנאת גרונו אמאי מותר ביבש ביבש לאכלן כאחת הא דמי לטומאת משא והוא לכאורה קושי' חמורה לתוס' כפי הבנת משנה למלך בדבריהם:
טז) אמנם יש לומר כוונת תוס' בתי' הנ"ל באופן אחר, דהנה הרמב"ם בפ' ו' מהל' אבות הטומאות ה"ל ו' כ' וז"ל בהמה ששפעה חררת דם אע"פ שנפטרה מבכורה אינה מטמאה לא במגע ולא במשא עד שיהיה בה צורת נפל לפי שהיא בטילה ברוב היוצא עמה וכו' נבילה שנתערבה בשחיטה אם רוב מן השחיטה בטילה הנבילה בשחיטה ואין הכל מטמא במגע אבל אם נשא הכל נטמא עכ"ל וכ' הכסף משנה וז"ל וא"ת מ"ט בחררת דם דמשום ביטול ברוב אינו מטמאה לא במגע ולא במשא והכא אין ביטול ברוב מועיל אלא למגע ולא למשא ותי' הר"י קורקס ז"ל דחררת דם שאני שבטל כי נתערב החררה בדם וגנינים ונמחה בהם והוי הכל כמו דם וגנינים ואין כאן עוד דבר טמא אבל כאן אין לומר כן דבאפי נפשיה קאי אלא שאינה ניכרת עכ"ל וכוונתו כמ"ש המ"ל בפ' א' ממשכב ומושב הל' ד' דסובר הרמב"ם ז"ל דהא דאמרינן דמטמא במשא היינו בתערובת יבש ביבש דכל אחד עומד בפ"ע אבל בתערובת לח בלח אינו מטמא אפילו במשא, ואין להקשות אמאי כ' הרמב"ם בפ' ט"ו מפרה אדומה ה"ז באפר פרה שנתערב באפר מקלה דאף שרוב הוא אפר מקלה מטמא במשא דכבר כתב משנה למלך דתלי' במחלוקת שנחלקו קמאי ז"ל אי קמח בקמח הוי לח בלח או הוי יבש ביבש ולהסוברים דהוי יבש ביבש וכמו שנראה ג"כ אדברי רמב"ם בפ' י"ג מתרומות הל' ד' י"ל ה"ה אפר באפר הוי ג"כ יבש ביבש ואין בילה לכן מטמא במשא ועיין בש"ך יו"ד סי' ק"ט ס"ק ג' ובפר"ח שם ס"ק ג' ובמג"א סי' תצ"ח ס"ק כ"ח ובפלתי סי' פ"ז ס"ק ד' העולה מדבריהם אי נימא דקמח בקמח ואפר באפר הוי לח בלח מוכח דבע"כ אפי' בתערובת לח בלח מטמא ולא אמרינין דמיעוט איסור נהפך להיות היתר כרוב אבל אי נימא דקמח בקמח ואפר באפר הוי יבש ביבש שפיר יש לומר חילוק שמחלק הר"י קורקס דביבש ביבש כיון שכל אחד עומד בפ"ע מטמא במשא משא"כ בלח בלח או בדבר הנבלל זה בזה אינו מטמא אפי' במשא ובע"כ צריך לומר אף אמנם דשייך ביטול ברוב כשיש לנו ספק אפי' כשאינו מעורב אעפ"י שזה עומד בפ"ע וזה עומד בפ"ע כמ"ש רשב"א בתה"א הובא בכסף משנה בפרק ג' ממ"א ה"ל ט"ו דהא אפילו בשתי קופות ובשני עיירות מצרפין ומעלין את האיסור מ"מ לענין שיהיה מיעוט איסור נהפך להיתר איכא חילוק בדבר הנבלל זה בזה נהפך המיעוט להיות כרוב לכן אינו מטמא אפי' במשא דהא ליכא שום טומאה ומותר לאכלן כאחת משא"כ יבש ביבש שכל אחד עומד בפ"ע אף שאינו ניכרת מ"מ לא נהפך המיעוט להיות כרוב ומטמא במשא וכבר נתבאר דמוכח במס' זבחים דף ע"ח ע"א בגמ' ורש"י שם כשנתערב איסור בהיתר יבש ביבש ברוב היתר אף דבשעת תערובת כ"א עומד בפ"ע מ"מ כשלועס נבלל המיעוט ברוב ונעשה תערובת לח בלח ולפ"ז יש לומר כוונת תוס' בתי' הנ"ל באופן אחר ואומר די"ל דס"ל כסברת הר"י קורקס הנ"ל ולא קשה גם לר' יוחנן דהנה עיקר קו' תוס' היה אמאי מותר לאכלן כאחת הרי נהנה בב"א ודמי לטומאת משא גם לר' יוחנן יש לתרץ כשבא לתוך פיו אי אפשר בלא לעיסה ונתערב המיעוט ברוב והוי כלח בלח שאינו מטמא אפי' במשא דמיעוט נהפך לרוב כיון שנבלל זה בזה, וא"ל ג"כ כמ"ש הרא"ש במס' חולין ד' ק' דיבש ביבש מין במינו כשנודע התערובת לא היה בכלל גזירת חכמים דבעי ס' כמ"ש בפרט ג' אך הוי קשה להו אמאי מותר לאכלן כאחת הא דמי לטומאת משא ע"ז תירצו כנ"ל דמיעט נהפך לרוב ומ"ש תוס' לבית הבליעה משום שרצו ליישב גם אליבא דר"ל במס' זבחים דף ע"ח דסובר הפיגול וכו' דסובר אפי' איסורין מבטלין זה את זה כמו שכתבו בקו' והוא סובר דאזלינן בתר הנאת מעיו לכן כתבו דכשבא לבית הבליעה כבר בטל ואולם גם לר' יוחנן א"ש אף דסובר דאזלינין בתר הנאת גרון מ"מ מותר לאכלן כולן כאחת דהוי כתערובת לח בלח שאינו מטמא אפילו במשא דכיון שמעורב זה בזה המיעוט נהפך להיות כרוב, ופשוט אפי' לר' יוחנן דס"ל הנאת גרון מ"מ בעינן לעיסה שמרגיש הטעם עיין א"ח סי' תע"ה סעיף ג' וט"ז ס"ק ט' ומג"א ס"ק י"א ותשובת נודע ביהודא מהדורא קמא חלק יו"ד סי' ל"ה) וכן משמע ברש"י זבחים דף ע"ח ע"א ד"ה אי שכתב וז"ל והבטל בכל מין נוסף על המבטל ונקרא בשמו ונגרע במינו) מיהו לפירוש זה לא מדויק מ"ש תוס' ודמי למגע כשנגע וחזר ונגע דטהור הא לא דמי זה לזה דהתם הטעם דכל עת שנגע אמרינין שנגע ברוב והכא הטעם משום ביטול דנהפך המיעוט ולפי' ראשון שפי' המשנה למלך מדויק, אבל לפי' זה אינו מדויק וצ"ל דלא דקו כל כך בזה כיון דלענין דין שווין אע"ג דלא שווין בטעמא ור"ל לענין דין שוה לטומאת מגע וא"ש, מיהו לפי מ"ש תוס' במס' זבחים דף ע"ג ע"א ד"ה ר' יהודא ובמס' מנחות דף י"ב ע"ב ד"ה ר' יהודא דקמח בקמח הוי לח בלח (רק בתוס' יבמות דף פ"ב ע"א ד"ה ר' יהודא משמע לתי' ב דקמח בקמח לא הוי לח בלח רק כשהוא רותח) וה"ה אפר באפר הוי לח בלח מוכח דאפי' תערובת לח בלח מטמא במשא בע"כ הפי' בתוס' כמ"ש משנה למלך ולכאורה מוכח לר' יוחנן דסובר דאזלינין בתר הנאת גרונו אזי בתערובת יבש ביבש אסור לאכלן או לבשלן כאחת כיון דדמי לטומאת משא, מיהו לרא"ש לא דמי לטומאת משא כמש"ל ויש לומר לכן נייד מתי' תוס' כי היכי דהאי דינא דמותר לאכלן ולבשלן כאחד יהיה כהילכתא לדידן דקיי"ל כר' יוחנן וא"ש: