שערי תורה חלק ג· רבי בנימין וולף לב
כלל ב · פרט ג
יבואו ביאור דברי רשב"א שסובר דיבש ביבש אסור לאדם אחד לאוכלן כאחת וכן לבשלם יחד רק בזא"ז מותר לאוכלן וכדאיתא ביו"ד סי קי"ט ס"א
י] לכאורה נראה דכוונת רשב"א דסובר דעכ"פ מדרבנן אסור לאכלן כאחת דהחמירו שלא יהיה נהפך המיעוט איסור להיתר ודמי לטומאת משא דהחמירו מדרבנן כיון דסוף סוף הוא נושא בב"א ה"ה כשאוכלן כולן בב"א, ול"ל לרשב"א חילוק שכתבו תוס' במס' בכורות דף כ"ג ע"א ד"ה נבילה המובא בפרט ב' ועיין ברא"ש מס' חולין דף ק' וכן נראה שהבין הט"ז ביו"ד סי' ק"ט ס"ק א' ומגן אברהם בסי' תמ"ז ס"ק י"א שכתב יבש ביבש חמץ במצה שנתערב חד בתרי לדעת הרא"ש שסובר ביו"ד סי' ק"ט דנעשה היתר גמור ומותר אח"כ לבשלן יחד כדאי' שם ברמ"א ס"כ מותר לקיימו דנעשה היתר גמור אבל לדעת רשב"א דאסור לאוכלן או לבשלם כאחת אסור לקיימו בפסח דעכ"פ החמץ בביתו ובע"כ הבין שרשב"א סובר דמדרבנן לא נהפך מיעוט איסור להיתר, ולענ"ד יש לעיין טובא בכוונת רשב"א דהנה לכאורה קשה על הרשב"א הא מצד סברא עדיף לאכול שלשתן יחד מלאכלן בזה אחר זה כדמוכח במס' זבחים דף ע"ח ע"א דע"י לעיסה נתערב המיעוט איסור ברוב ואין אוכל האיסור לבד כמש"ל בפרט ב' משא"כ כשאכלן בזה אחר זה אוכל האיסור לבדו, מיהו המעיין בגוף דברי רשב"א בתה"א כוונתו מבואר שכתב בבית ד' שער א' לאחר שהוכיח הדין ביבש ביבש מין במינו דדבר שאינו חשוב בטיל ברוב ולא בעי ששים כתב וז"ל מסתברא דטעמא דמילתא משום דבדברים הנבללין דאי אפשר להפסיד כל החתיכות ולאכול כל חתיכה בפני עצמה צריך ששים לפי שבפחות משיעור זה נטעם ונרגש בכל ואפי' מין במינו שאין טעם האיסור נרגש בו מ"מ כיון שכנגדו במין בשאינו מינו נרגש החמירו מדבריהם ואסרוהו אבל יבש ביבש שהוא יכול לאכול כל חתיכה בפ"ע אוכל כל חתיכה בפני עצמו וכשאוכל זו אני אומר לא זו היא האסורה וכן כל אחת ואחת וכשאוכל אחרונה שבכולן אני אומר במה שכבר נאכל היה איסור וזו של היתר הוא לפיכך אוכל כל אחת בפ"ע ואינו חושש דכיון שיש שם כדי שיעור ביטול דאו' מדאו' חד בתרי בטיל ואפשר לומר בכל אחת שמא עכשיו אינו אוכל את האיסור הקילו בו אף מדבריהם שלא להצריכו ששים כשאר איסורין ודוקא לאכול כל אחת בפ"ע אבל לבשלם יחד אסור שהרי חזר איסור להתערב עם היתר והרי הוא כשאר איסורין הנבללים מיהו אפשר שאם בישל מקצתן לצד אחד ומקצתן לצד אחר שהכל מותר ומן הטעם שכתבתי שבשעה שאוכל אלו שנתבשלו יחד אני אומר עכשיו אינו טועם את האיסור שמא האיסור בתוך אחרים הוא שנשאר וכן בשעה שחוזר ואוכל את השאר אני אומר שמא האיסור כבר נאכל ואלו כולן היתר אבל לערב את הכל ולאכול אסור עכ"ל עיין בס' בדק הבית לרא"ה ובמשמרת הבית נתבאר כוונתו במין במינו לח בלח אף דמדאו' בטיל ברוב מ"מ גזרו חכמים והחמירו דבעי ששים אטו מין בשאינו מינו לח בלח דנבלל איסור בהיתר דאי אפשר לאכול בפני עצמו ומרגיש הטעם דבעי ששים לבטל הטעם לכן גם מין במינו יבש ביבש החמירו וגזרו לאכול אחת אחת ולא לאכול יחד דע"י לעיסה נבללים, וכן שלא לבשלם יחד דהוי כבלול והוא בכלל גזירת חכמים שגזרו והחמירו בלח בלח במין במינו דבעי ששים אטו מין בשאינו מינו, וכן נראה מדברי הר"ן במס' חולין דף ק' שכ' וז"ל וכי שרינן נמי מין במינו ה"מ לאוכלן כל אחד ואחד בפ"ע אבל לאוכלן כולו כאחד כל היכי דליכא ששים אסור כיון דגזור בהו רבנן בנותן טעם במין במינו אי מבשל להו בהדדי יהיב טעמא ואסור יע"ש, וה"ה כשאכלן כולן כאחד אפי' בלא בישול נותן טעם זה בזה והוי כדברים הנבללים שגזרו והחמירו חכמים במין במינו דבעי ששים אטו מין בשאינו מינו והוא נכלל בכלל גזירת חכמים בשעה שהחמירו וגזרו במין במינו בלח בלח דבעי ששים ה"ה ביבש כשנתבשל או אוכלן יחד הוי כלח בלח וזהו ברור בכוונת הרשב"א ור"ן, מיהו לפ"ז צריך ביאור להבין כוונת הרא"ש הנ"ל בפרט ב' הא שפיר קאמרו רשב"א ור"ן ואולם הרא"ש ז"ל מיישב במתק לשונו שכתב וז"ל נראה דאם בישל בטל כאחת הכל מותר ולא אמרינן ניהו דכל זמן שהוא יבש ביבש בטל ברוב מ"מ כשבשלו נפלוט טעמו ואוסר דלא מצינו דבר המותר לאכלו שיהיה צירו אסור וכו' ואחרי שהותר ביבש ונהפך איסור להיות מותר אינו חוזר לאסור על ידי בישול ואע"ג דמין במינו אוסר עד ששים היינו דוקא קודם שנודע תערובתו גזרו חכמים שאסור בששים אע"ג דלא יהיב טעמא גזירה אטו מין בשאינו מינו דיהב טעמא אבל אחר שנודע תערובתו ונתבטל ברוב ונהפך איסור להיות כולו היתר ויכול לאוכלן אפי' בב"א לא יתכן לומר שתאסור פליטתו יע"ש מבואר דס"ל דלא היה בכלל חומרא וגזירת חכמים דבעי ששים במין במינו רק בלח בלח או אפי' יבש ביבש היכי שלא נודע התערובת עד שנעשה לח בלח, משא"כ היכי שנודע התערובת בשעה שהיה יבש ביבש לא החמירו והניחו על דין תורה דבטיל ברובא ולא בעי ששים, אף כשיהיה אח"כ לח בלח ורשב"א ור"ן ס"ל דגזירת חכמים הוא אפי' כשנודע התערובת כשהיה יבש ביבש מ"מ אם כשיאכל יהיה לח בלח החמירו לאסור עד ששים אטו מין בשאינו מינו ולפ"ז ל"ק על רשב"א ור"ן מראי' שהביא הרא"ש שם מפ' ה' דתרומות דיש חילוק בין איסור המתבטל קודם ידיעה בין לאחר ידיעה דשאני הכא דגזרו חכמים אטו אינו מינו בלח בלח כיון דטעם גזירה זו שייך אפי' לאחר שנודע התערובת וזה פשוט:
יא] ואחרי הוצעת דברים פשוטים הנ"ל נבוא לברר בס"ד מה שיש לעיין כפי שהבינו הטו"ז ומג"א שלכן לא אכל שלשתן כאחת דממ"נ אוכל איסור באותה אכילה ומשמע דחכמים החמירו ואמרו שהמיעוט נשאר באיסורו קשה כיון דאיכא עכ"פ איסור דרבנן בחדא מה מהני שאוכל כל אחד בפ"ע משום דכשאוכל אחד אני אומר זהו של היתר וכן לכל אחד ואחד ואפי' באחרון אני אומר מה שנאכל ראשון היה של איסור וכבר הלך כנ"ל ועיין בש"ך סי' ק"ט ס"ק ז' הא הש"ך בסי' ק"י בכללי ס"ס ס"ק כ"א הוכיח מרשב"א סי' ת"א שסובר ספק דרבנן באיקבע איסורא אזלינין לחומרא ואם נתערב איסור דרבנן חד בחד אע"פ שאינו דבר חשוב ואח"כ נאבד אחד מהם ולא נודע איזה הוא לא אמרינן דכי הא ספיקא דרבנן לקולא דכיון שהיה מוחזק איסור בא' משתים הו"ל חזקת איסור ועיין ש"ך יו"ד סי' קי"א ס"ק ד' ופר"ח ופלתי ובס' חות דעת) יע"ש וא"כ האיך רשאי לאכול כולן זה אחר זה הא בחתיכה ראשונה שאוכל כיון דלא הוי קבוע מדינא אמרינן כל דפריש מרובא דהיתרא קפריש ורובא בכל מקום הוא כוודאי כיון דמהני אפי' בד"נ ממילא שנים הנשארין אסורין לאכול דאיקבע איסורא דמסתמא נשאר האיסור בשנים הנותרים וזהו לכ"ע אסור אפי' אי נימא דלא כש"ך דהא אוכל בודאי איסור בב' חתיכות וכן מהאי טעמא אסור לשני בני אדם רק אפי' לשלשה בני אדם תיקשי שיהיה אסורין לאכול כיון דראשון נטל תחילה ואמרינין מרובא דהיתרא קפרש נשאר איקבע איסורא בב' חתיכות הנשארים וכשיאכלו שני בני אדם כל אחד עושה איסור דרבנן לשיטת הש"ך דגם בספיקא דרבנן באיקבע איסורא אזלינין לחומרא ותו קשה הא כתב הש"ך בסי' ק"י ס"ק מ"ג בהאי דרב מס' זבחים דף ע"ד הנ"ל דוקא נאכל או נפל לים קודם שפירש מתערובת אבל אם פירש ממילא שלא בפנינו לרשב"א דמתיר זו שפירש כשנפל זו שפירש לים התערובת אסור ומבואר שם בפלתי ובפרי מגדים בס"ק מ"ב הטעם כיון שהתרת מתחילה האיך תחזור ותאסור אח"כ אף שכבר נאבד מן העולם ואין אנו דנין עליו וא"כ ה"ה קשה על טעם הנ"ל שכ' רשב"א כשאוכל ראשון אני אומר זהו של היתר וכן בכל אחד ואחד ואפי' באחרון אני אומר מה שנאכל הראשון הוא היה של איסור הא כבר היינו דנין על חתיכה הראשונה שאכל שהיה של היתר ואיך נחזור לומר שהיה של איסור וצ"ע לכאורה:
יב] לכן נלענ"ד כוונת רשב"א שסובר שלא החמירו חכמים כלל דאפי' מדרבנן ביבש ביבש בדבר שאינו חשוב נתבטל מיעוט איסור ונהפך להיתר, והא דאסור לאכלם יחד או לבשלם יחד כבר נתבאר הטעם דהוי כלח בלח שבעי ששים מדרבנן אטו לח בלח במין בשאינו מינו לכן בעינן שיאכל אחד אחד והא דהאריך רשב"א ליתן טעם לכן מותר לאכלן אחד אחד מטעם דשאני אומר המעיין היטיב בדברי רשב"א הנ"ל עיקר כוונתו ליתן טעם במה שלא הצריכו חכמים ביבש ביבש שיהיה צריך ששים אטו יבש ביבש במין בשאינו מינו וכאשר באמת כן הוא דעת רמב"ם וראב"ד כמ"ש בפרט א' וכמו שהצריכו ששים במין במינו לח בלח אטו מין בשאינו מינו, והא ק"ו הוא דאם נתערב לח בלח מין במינו שיש בילה וכל טיפה וטיפה מעורב בהיתר ואינו אוכל איסור לבדו צריך ששים מכ"ש יבש ביבש דאוכל כל א' בפ"ע שאוכל רק האיסור בלי תערובת היתר וע"ז כתב שימצאו חכמים טעם לדבריהם כיון שאפשר לומר בכל אחד שמא עכשיו אינו אוכל איסור הניחו על דין תורה דסגי בביטול ברובא וכיון שבאמת לא החמירו חכמים להניחו על דין תורה ליכא שום איסור כלל ושפיר יכול לאכול אחד אחד ול"ק קו' הנ"ל ובאמת הש"ך בסימן ק"ט ס"ק ז' קיצר בהעתקת דברי רשב"א והמעיין בגוף דברי' יראה מבואר כמ"ש ומ"ש מג"א וטו"ז בהבנת דברי רשב"א צ"ע לישב: