אור ברסלב
שערי תורה חלק א כלל כד › פרט יב

שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב

כלל כד · פרט יב

פרט יא

יבואר ראי' לסברא הנ"ל הנזכר בפרט י"א דל"ח כשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר בראוה שנבעלה כי אם כשנתעברה:

כח נלענ"ד להביא ראי' לסברא הנ"ל דבע"כ גם לפי הכוונה הפשטית לא חיישינן כשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר היכי שראוה שנבעלה דהנה כבר הבאתי קו' הש"ס שם לרב אסי תרתי למה לי יע"ש וקשה לפי מה דאי' ביבמות דס"ט ע"א לל"ק סובר אביי אפילו בא עליה בודאי ולא דיימא מעלמא כל שלא נבדקת האם לדידן דקי"ל כר"ג אמרינן מדאפקרא נפשה לגבי ארוס אפקרה נמי לגבי אחרים אף שארוס הוא היתר מכ"ש בפנוי הבא על הפנויה דלהאי איסורא ולהאי איסורא כדאי' שם וא"כ מנלן להקשות דלמא סובר ר' אסי כאביי בזה ואיכא ברישא רבותא לר' יהושע די"ל דמיירי שזהו איש שאמרה עליו שנבעלה הוא לפנינו ומכירין בו שהוא כשר ומלשון דאיתא מה טיבו של איש זה לא מוכרח דאף שאין העדים מכירין אותו י"ל דאנשי העיר מכירין אותו ובלא"ה ג"כ לא מוכרח כמבואר להמעיין, א"כ האי גברא בודאי בא עליה דהא ראוה שנבעלה, ואם גם אחרים באו עליה הוא ספק כיון דלא דיימא מעלמא מ"מ סובר ר' יהושע דאינה נאמנת דחיישינן כשם שאפקרה נפשה לזה הכשר אפקרה לגבי פסולין ג"כ דהא כבר יצאתה מחזקת כשרות ור"ג סובר דנאמנת לגמרי לכל דבריה אם טוענה שלא זינתה עם אחרים ואף אם שותקת בזה לא חיישינן לחשש הלז דמה"ת נימא שזינתה עוד הפעם ואולם בסיפא שראוה מעוברת א"כ לא ראוה שנבעלה לאיש ידוע וכשאמרה שהוא מאיש פ' וכשר הספיקות שקולין דכמו שיש לומר שנבעלה לזה שאמרה עלי' כ"כ י"ל שנבעלה לפסול ואפ"ה סובר ר"ג דנאמנת דאלים ברי אפי' בכה"ג ואיכא רבותא לר"ג מיהו לכאורה הא ליתא דבע"כ מוכח הפי' במתני' שאין אנו מכירין אותו פלוני דאל"כ קשה היאך קאמר ר' יהושע עד שתביא ראי' לדבריה הא אי אפשר לה להביא ראי' על זה דאטו סהדי בכפא תלי' שלא זזו ידם מתוך ידה וראו מלא הי' מזנה עם אחרים אע"כ דלא חייש ר' יהושע שמא זינתה עם אחרים היכי שבודאי בא עלי' ואין צריכה להביא ראי' רק שזינתה עם כשר ותו לא חיישינן מדאפקרא נפשה לגבי זה אפקרה נפשה לגבי אחרים וכיו"ב מצאתי בחי' פני יהושע והנאני שכוונתי לדעת הגדול ואין להקשות על אביי שם הא מוכח מלשון מתני' דבע"כ ר"י סובר דלא חיישינן שמא זינתה עם אחרים דז"א דיש לומר שאביי סובר אף דר' יהושע פוסל אפי' ברוב כשרים היינו לענין היכי שאנו מסופקים למי נבעלה לא מהני רוב כשרים אבל כשידוע שבודאי נבעלה לכשר לא חיישינן שמא זינתה עם אחרים ג"כ אשר הם פסולין כיון שיש רוב כשרים וכ"כ הב"ש בסימן ד' ס"ק מ' וז"ל גם נ"ל היכי דידוע דזינתה עם כשר ויש כאן רוב כשרים לא חיישינן שמא זינתה עם אחר אפי' לדעת רמב"ם אע"ג בעלמא ס"ל דבעינן תרי רובי, מ"מ בכה"ג אין צריך תרי רובי וכ"כ בסי' ו' ס"ק ל"א והטעם פשוט כמ"ש הפני יהושע דהוי ס"ס דלמא לא נבעלה כלל לאחרים ואת"ל נבעלה דלמא לכשר נבעלה, ושפיר קאמר ר' יהושע צריך להביא ראי' לדבריה שנבעלה לכשר ממילא לא חיישינן שנבעלה גם לאחרים ולא דמי לארוס וארוסה דחייש אביי דהתם רוב פסולין אצלה משא"כ הכא דהוי ס"ס אפי' ר' יהושע מודה דמהני כדאי' בדף י"ד ע"א וא"כ א"א לומר דמתני' מיירי שמכירין לאותו פלוני שהוא כשר דא"כ קשה אמאי צריך ראי' לדבריה הא אותו ראי' שיש לה להביא כבר הביאה כיון דידוע שנבעלה לזה לא חיישינן שנבעלה לאחר דהוי ס"ס ואי מיירי ברוב פסולין דיש לחוש שזינתה עם אחרים לא מהני ראי' שלה כיון דיש? לחוש שזינתה גם עם אחרים:

אמנם אכתי קשה דהנה במשניות שבספרי הרי"ף ושעם הרע"ב ותיו"ט איתא במתני' ראוה מדברת עם אדם בשוק ויש לחקור היכי שראוה שנבעלה בשוק ורוב העיר עם רוב השוק הם סותרים זו את זו היכי לידייני דיינא להאי דינא והנה הבית שמואל בסימן ו' ס"ק ל"א מדמה עניני' אלו לשחיטה שכתב שם וז"ל כשיש לישראל שכונה אפי' דרך עכ"ום מ"מ מסתמא בשכונה רוב ישראל שכיח כמ"ש ביו"ד סימן א' ובתרומת הדשן סימן רנ"ט יע"ש ואי' ביו"ד סימן א' סעיף ד' אם אבדו גדיי' ותרנגולים ומצאו שחוטים במקום שרוב ישראל מצויים שרי וכ' הש"ך בס"ק י"ח ואם עכ"ום וישראל מצויים שווים אזלינן בתר רוב השוק שנמצא שם ואם שווי' בשוק אזלינן בתר רוב העיר יע"ש ועיין בפר"ח שם סע"ק י' ובסי' כ"ג וא"כ רוב השוק עדיף מרוב העיר וה"ה אף אם רוב העיר סותר לרוב השוק אשר נבעלה שם האשה אזלינן בתר רוב השוק שמסתמא לאנשים המצויים שם נבעלה, וא"כ יש לומר הפי' במתני' כמש"ל שידוע שנבעלה לזה שהוא מיוחס רק דיש ספק אולי נבעלה גם לאחר ואיירי הרישא שרוב העיר פסולין ור"ג מכשיר אפי' ברוב פסולין לכן נאמנת על זה שלא נבעלה גם לאחד מן רוב פסולין ור' יהושע סובר דאינה נאמנת דחיישינן שמא זינתה גם לאחד מן רוב פסולין עד שתביא ראי' לדבריה וכוונתו שזהו פשוט ברוב העיר כשרים יש לומר שידוע לב"ד שרוב העיר הם כשרים שדרים שם ישראלים כשרים ולא פסולי קהל כי ממזרים ונתינים אית להו קלא אבל מן הסתם אין יודעים הב"ד שרוב השוק הם כשרים אטו הם הולכים בשווקים וברחובות לידע אם באותו זמן שנבעלה היתה רוב כשרים או פסולים וצריכה ע"ז גופא להביא ראי' שרוב השוק הי' כשרים ושפיר קאמר ה"ז בחזקת בעולה לנתין וממזר כיון שרוב העיר הם פסולים עד שתביא ראי' שרוב השוק הי' כשרים אז תהי' כשירה לכהונה דל"ח שמא זינתה גם עם מיעוט פסולין דהוי ס"ס כיון שנבעלה לזה הכשר בודאי ולאחרים הוא ספק איכא ס"ס דמודה ר' יהושע כנ"ל, וסיפא בראוה מעוברת מיירי ברוב העיר כשרים ואפ"ה פוסל ר' יהושע כיון שמיעוט פסולין ואין אנו יודעים למי נבעלה לכן צריכה להביא ראי' שנבעלה לכשר שבעיר כמו שהיא אומרת שנבעלה לאחד מאנשי העיר ואז אין צריך לחוש שמא נבעלה גם לפסולין כיון שרוב כשרים מסייע לה איכא ס"ס דלמא לא נבעלה עוד לשום אדם רק לזה ואת"ל נבעלה דלמא לכשרים, ואיכא רבותא ברישא ובסיפא ברישא רבותא לר"ג שמכשיר אפי' ברוב פסולין ולא חיישינן שזינתה גם עמהם, וגם רבותא לר' יהושע אף שודאי נבעלה לזה הכשר חיישינן שזינתה גם עם אחרים, ובסיפא רבותא לר' יהושע אף שרוב העיר כשרים מ"מ אינה נאמנת ולכאורה יש ליישב לפי מאי דאי' בקדושין דף ע"ד ע"א אבא שאול הי' קורא לשתוקי בדוקי ומקשה הש"ס מאי בדוקי אלימא שבודקין את אמו כו' הא תנינא חדא זימנא הית' מעוברת כו' ופירש"י הו"ל למיתני וכן הי' אבא שאול אומר כדבריו ומשני חדא להכשיר בה וחדא להכשיר, בבתה, ושוב מקשה הניחא למ"ד לדברי המכשיר בה פוסל בבתה אלא למ"ד לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה אבא שאול מאי אתי לאשמעינן ומשני א"מ עדיפא מר"ג דאי מהתם הו"א דרוב כשרין אצלה אבל הכא דרוב פסולין אצלה אימא לא צריכא, ועיין בתוס' שם ובכתובת ד"ה מכשיר, דממתני' דידן לא משמע דמיירי ברוב פסולין, ולפי דברינו דברישא ישא מיירי ברוב פסולין א"כ נשמע ממתני' דידן דר"ג מכשיר אפי' ברוב פסולין קשה דהו"ל לר' לומר וכן הי' א"ש אומר כדבריו אבל ז"א חדא די"ל כתי' הש"ס שסובר ר' אסי לדברי המכשיר בה פוסל בבתה וקמ"ל אבא שאול להכשיר הבת דדוקא לפי האמת שמתרץ הש"ס דמיתורא דמתני' מוכח דסובר ר' אסי מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה אבל לפי דברינו דיש לתרץ בלא"ה המתני' שפיר י"ל דסובר כמאן דאמר לדברי המכשיר בה פוסל בבתה, ותו הא גם לפי דברינו לא מוכח ממתני' דר"ג מכשיר ברוב פסולין, ושאני מתני' דידן דמיירי שידוע שזינתה עם כשר דהא אותו פלוני הוא לפנינו לכן ל"ח שמא זינתה גם עם אחרים אף שרוב פסולין אצלה דמה"ת ניחוש שזינתה גם עם אחר עוד הפעם, אבל היכי שאין מכירין את הבועל למי נבעלה אם הוא כשר אפשר דסובר ר"ג דאינה נאמנת לומר שנבעלה למיעוט כשרים קמ"ל אבא שאול שאפי' אם אין מכירין אותו הבועל נאמנת דהא לא מיירי שראוה שנבעלה רק ע"י הולד אנו יודעין שזינתה מ"מ נאמנת לומר לכשר נבעלתי וא"ל למה אי' בסיפא ראוה מעוברת ליתני ראוה שנבעלה עם אחד ואין אנו מכירין אותו דז"א די"ל דנקיט משום לישנא מעלי' כמ"ש תוס' בד"ה לדברי לכן נלענ"ד להביא ראי' לסברא הנ"ל בפרט הקדום דהיכי דראוה שנבעלה ולא ראוה מעוברת ל"ח כשם שהפקירה עצמה לזה כך הפקירה לאחר ואפי' אביי בל"ק דיבמות שם מודה כאן ולק"מ קו' הנ"ל כמבואר להמעיין:

כט ועוד ראי' לדברינו הנ"ל דאל"כ קשה בפשיטות על סוגי' דיבמות הנ"ל אמאי חייש אביי אפי' כשבא עלי' הארוס בודאי מדאפקרה נפשה לגבי ארוס אפקרה נמי לגבי אחרינא הא קיי"ל במס' בכורת ד"ך ע"א דרובא דתלי' במעשה לא הוי רובא והיינו דמן הסתם יש לומר דלא נעשה מעשה ושינוי ממה שהי' מקודם, וה"ה ספק התלי' במעשה בע"כ סובר אביי דלא הוי ספק כמ"ש רשב"א בחידושיו לחולין דף ז' ע"ב בדברי אביי שם דלא חייש חמא במקום נקב יע"ש הגם שכתבו תוס' שם ד"ה רבינא דתשמיש דאדם לא חשוב תלי' במעשה כמו תשמיש דבהמה כבר הוכיח הפני יהושע בחידושיו בכמה דוכתי דביאת זנות חשוב תלי' במעשה יע"ש וא"כ מה"ת ניחוש שנעשה עוד פעם מעשה זנות כיון שלא ראינו בבירור ותו אף כשזינתה פעם אחת או בבא עליה הארוס שעשתה ג"כ איסור דרבנן כמו שאכתוב לקמן בס"ד מ"מ לא יצאה מחזקת כשרות לגמרי שנימא שהוחזקה שתזנה עוד הפעם דאל"כ קשה מהא דאמר שמואל במס' סוטה דף כ"ו ע"א ישא אדם דומה היאך רשאי לישא אותה נימא כיון שחשודה לזנות תחת בעלה הראשון תהי חשודה נמי לזנות תחת בעלה השני ואף לר' יוחנן דאמר שם ישא אדם בת דומה ואל ישא דומה משום שזו עומדת בחזקת כשרות וזו אינה בחזקת כשרות ופירש"י וז"ל שמזנה תחתיו ונאסרת עליו והוא אינו רואה ואינה מגרשה ובא עליה באיסור יע"ש וכן קיי"ל בש"ע סימן ד' סעיף ט"ו היינו שלכתחילה אין לישא אותה כיון דאפשר באחר וכדאי' שם וישראל אם רוצה להתרחק מן הכיעור, אבל בודאי מדין מותר לישראל לישא אפי' אשת איש שזינתה תחת בעלה מותר אחר לישא אותה (ומה דקשה ע"ז ממ"ש תוס' גיטין די"ז ע"ב ד"ה זנות דטפי יש לחוש שמא תזנה יש ליישב ואין כאן מקומו) והא דאי' בגיטין דף כ' ע"ב דקרא כי מצא בה ערות דבר וגו' ושלחה מביתו זה הוציא רשעה מתוך ביתו וזה הכניס רשעה יע"ש מבואר דליכא איסור גמור רק שראוי לפנים משורת הדין שלא להכניס רשעה לתוך ביתו כענין קדושים תהי' שציוה הכתוב להתקדש במותר לו הרי אף כשעשתה ודאי איסור ל"ח שמא תזנה וא"כ קשה על אביי אמאי חייש שזינתה עוד הפעם, אע"כ כמ"ש דכיון שנתעברה ואין אשה מתעברת מביאה ראשונה ובע"כ הי' שם עוד ביאה דלא שכיח שתמעך באצבע כשהוא בדרך זנות אבל בראוה שנבעלה מודה אביי דל"ח שמא זינתה גם עם אחרים וא"ש:

ל אמנם ראי' הנ"ל באות כ"ח יש לדחות דיש ליישב בלא"ה קושי' הנזכר שם על סוגי' הש"ס במה דמקשה על רב אסי תרתי למה לי דבלא"ה לק"מ וכמו שאבאר דהנה אנן קיי"ל בכל מקום דחזקה קמייתא עדיף מחזקה דהשתא ואף כשאיתרע לפניך אמרינן השתא הוא דאיתרע ועיין בש"ך יו"ד סימן א' סע"ק ח' בשם תוספתא מי שהמיר אינו חשיד למפרע שאם שחט ונקר חלב ואח"כ המיר באותו יום הכל כשר יע"ש וא"כ אף ברישא לרב אסי שראוה שנבעלה לא איתרע החזקת כשרות שהיתה לה עד אותו זמן שהי' בחזקת כשרות שלא זינתה כי אפי' זנות פנוי' איכא איסור ועיין יבמות דס"ט ע"ב ברש"י ד"ה ה"ז ובע"כ אי נימא לחוש כמו שזינתה עם זה שראוה העדים כן זינתה עם אחרים היינו שיש לחוש אולי אחר שזינתה עם זה שראוה העדים זינתה גם עם א' מפסולי הקהל וא"כ י"ל לפי מאי דאי' במס' גיטין די"ז ע"א נכתב ביום ונחתם בלילה פסול ור' שמעון מכשיר וכתב הרמב"ם בפי' המשניות וז"ל ר' שמעון מכשיר לפי שאין לזמן אצלינו בגט אשה תועלת מרובה לפי שעיקר אצלינו תיקון זמן בגיטין הוא רק משום בת אחותו שמא תזנה תחתיו והיא אשת איש וזה יכתוב גט בלא זמן קבוע ויתן לה ותאמר לעדים שהעידו על הזנות כבר אני גרושה הייתי בזה הזמן וזה הגט בידי לפיכך אין בין היום והלילה שיתחדש כמו זה ואין הלכה כר' שמעון יע"ש וא"כ לר' שמעון ל"ח לזנות בזמן מועט, ולחכמים בע"כ חיישינן אפי' לזמן מועט ועיין בש"ות ריב"ש סימן שפ"ה הובא במשנה למלך בפ"ז מיבום שכתב דאין לחלק בזנות דזמן מרובה לזמן מועט, והיינו לדידן דלא קיי"ל כר' שמעון, וא"כ שפיר הוכיח הש"ס דבע"כ מתני' מיירי שאין ידוע אותו פלוני שנבעלה אם הוא כשר ואנו דנין על אותו פלוני גופא כפשוטו דאי נימא דמיירי שידוע שהי' כשר רק דחייש ר' יהושע אולי זינתה גם עם פסולים קשה על ר' יהושע דאמר הדין בסתם בכל גווני אינה נאמנת להינשא לכהן משמע אפי' אם מיד לאחר שראוה שזינתה לזה אסורה לארס לכהן וקשה אמאי אסורה הא על קודם שראוה העדי' ליכא חשש זנות כיון דיש לה חזקת קמייתא שראוי לומר השתא הוא דאיתרע ובע"כ אתה חושש אולי זינתה בזמן מועט כזה לאחר שראו העדים שנבעלה, ואמאי חיישינן לא מבעי' לר' שמעון דל"ח לזנות בזמן מועט רק אפי' לרבנן מ"מ היאך נקיט הדין בכל גווני הא יש גווני שמותרת לכהן היכי שלא זזו העדים ידם מתוך ידם משעה שראיה שנבעלה עד שבאו לב"ד שהעידו על אותו זנות אז שפיר מותרת לקדש לכהן מיד דהא בודאי ל"ש למיחש שמא תזנה לאחר קדושין כיון שיצאה מחזקת כשרות דא"כ גם לישראל תהי' אסורה להנשא משום חשש איסור אשת איש אע"כ אף שחשודה בעודה פנוי' לא נחשדה לעבור על איסור חמור שתזנה באיסור אשת איש ועיין במס' סוטה דכ"ז ע"א ול"ד להאי דיבמות דס"ט בהבא על ארוסתו כו' דהתם הי' זמן מבעילה עד שילדה דמזמן שנבעלה יצאה מחזקת כשרות דעכ"פ לגבי ארוס עשתה ג"כ עבירה כמ"ש רמב"ם בפרק עשירי מהלכות אישות ה"א ועיין ב"ש סימן ס"ו סק"ב ובעכצ"ל הא דאי' ביבמות שם הכא דלהאי איסורא כו' הוא לאו דוקא דהא עכ"פ אסורה מדרבנן רק איסור פנוי' הוא מן התורה לשיטת רמב"ם ונגד איסור דאורייתא הוי איסור דרבנן קל דבאיסור דרבנן לאו כ"ע זהירי, הגם שמלשון רש"י משמע שם דגם איסור פנוי הוא מדרבנן כמו דגזרו על יחוד פנוי' מ"מ רבו הפוסקים דהוא איסור דאורייתא ועיין בש"ע סי' כ"ו ואין כאן מקומו וא"כ נסתר ראי' הנ"ל אך ראי' שכתבתי בס"ק כ"ט נכונה דלא אמרינן האי חששא כשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר רק כשנתעברה כן נלענ"ד, ולהלכה עיין בש"ע א"העז סימן ו' ובאחרונים שם ודברינו נאמרים רק לפלפולא בעלמא כתלמיד הנושא והנותן לפני רבותיו והמעיין יבחר:

אמר המחבר

יען כי ערבים עלי דברי כבוד המנוח ה"ה הרב הגאון המפורסים לשבח בתורתו ובצדקתו מוהר"ר מרדכי בער זצ"ל מק"ק יאניקוי ע"כ אמרתי לבוא עם הספר ולדפוס חידושי תורה שחידש הרב הנ"ל להשיב להשואל כענין למען שיהי' שפתותיו של אותו צדיק דובבות בקבר ותנוח נפשו בג"ע העליון וחידושי תורה הנאמרים כאן נמסר לידי מבנו ידידי ה"ה הרב החריף ובקי התמים במעשים טובים מוהר"ר אהרן בר"י:

שאלה בענין עגונה דאיתתא וז"ל הג"ע במותב תלתא בי דינא כחדא הווינא ואתו קדמנא כ"ה יוזל ב"ה בונם והעיד בת"ע בז"הל ביום ו' י"ט א"ר איזט צו מיר גיקומן גיסי הבחור אהרן מילידי ק"ק יעניקויא אונד האט מיך גפראגט איזט ר' יונתן ניכט היר גוועזן האב איך איהם גפראגט וועלכר ר' יונתן הט ער משיב גוועזן ר' יהונתן ליפט האב איך גזאגט ער איז ניכט היר גוועזן האט גיסי הנ"ל צו מיר גזאגט איך ווייס ניכט וויא עס איזט מיט איהם געגאנגען ווארום ער איז נאך ניכט דא ער איז געסטרין גוועזין אין מערכיטץ איך בין מיט איהם געגאנגן האב וואלין לכאן גיהן האב איך מיך אום געקערט איבר דען וועטר אונד ער האט גזאגט ער מוס נאך בלילה זיין אין טעלטש אונד ער איז נור גאנגן אין בלוסע שטיוול אהנע שטרימפף ואח"כ ביום ו' א"ר האט מן לטעלטש גבראכט איין יהודי ער איזט גפרארן ווארדן סמוך לטעלטש בערך חצי שעה מן העיר האב איך איהם גאר ניכט דער קאנט וויילן דיא צורה איזט שון משונה גוועזן אונד אויך האב איך איהן שון כמה שנים ניט גזעהן נאר איך האב מיר תכף משער גוועזן דאס דז איזט דער ר' יונתן ואח"כ בשעת הטהרה איזט מיר דיא צורה בקאנט גוועזן אונד דיא גרעס פון איהם איז מיר ג"כ בעקאנט גוועזן דיא שערות פאן ראש זיין שווארץ גוועזן אונד לאנג, דיא שערות פון זקן זענין גוועזן געלבליך אונד אביסל גרויא אונד דאס האב איך אויך גזעהן דאז ער איז גאנגען אין שטיוול אונד האט קיינע שטרימפף אן גהאבט וגם האב איך אצלו גפונדען איין אגרת וואס ער האט גשריבן לאשתו מ' ליפט אין דען בריף איז גשטאנדן דאז ער האט ביום כתיבת אגרת גקויפט איין פינגרל של זהב אונד איך האב גהערט פון ר' משה מערכיטץ דאז ר' יונתן הנ"ל האט זיך זיין געלד גצעלט ביום ה' י"ח אדר אצל המ"צ דשם אונד האט בייא זיך גהאבט איין טבעת של זהב וגם האב איך גהערט מאחד מארחי ופרחי ער האט זיך גטראפן בק"ק שאפי ביום ד' י"ז א"ר מיט איין אורח האב איך איהם וועלין פר קויפן קופפערני קנעפף והשיב לי ער וויל זיך ניכט מטפל זיין ער האט גקויפט איין גולדן פינגרל וגם האט מיד האורח הנ"ל גזאגט דאס ער האט דעם אורח בשאפי גזעהן פרריכטן דיא בתי שוקים וואס מן האט אצלו גפונדין כ"ז העיד ה' יוזל הנ"ל בפנינו ב"ד הח"מ בת"ע בעונש הנ"ל וקבלנו עדותו כדין וכדת ולראי' באנו ע"הח:

תשובה עם היות כי ידעתי גם ידעתי את מך ערכי ובצירוף טרדותי הי' מן הראוי להיות נחבא אל הכלים, ולהניח הדבר הזה אל הגדולים אשר בארץ אך באשר שדבר זה אירע בעירי רואה אני את עצמי כמחויב בדבר לכתוב הנלענ"ד בדרך מו"מ אבל לא להלכה ולמעשה עד אשר יורה המורים הגדולים ואם ייטיבו דברי בעיניהם ויסכימו אז מטינא שיבא מכשורא ואם לאו כל דברי בטלים וזה החלי בעזה"י צורי וגואלי:

א מצד הג"ע אכתי אין כאן שום טביעת עין או סימן לא בגופו ולא בכלים רק המכתב שנמצא אצלו מיועד לאשתו ע"ד הטבעת שקנה ע"ז ודאי קשה לסמוך אפי' לפוס' דלא חיישינן לשאלה וכ"ש ל ידן ואין להאריך בזה כיון דבאמת יש לנו היותר מרווח מה שלא נזכר בג"ע דהיינו שכ"ה יוזל הנ"ל שלח כבר תיכף אחר מציאת המת ליד אנשים דפה כתבי מליצה שמצא אצל המת ההוא ואחד מהם מה שאני מסרתי ליד ר' יונתן בעל האשה ליפט ועוד שאר כתבים מאיזה רבנים אשר אנו מכירים כתב ידם, והנה הבגדים שהי' לבוש ועוד איזה ספרים וכתונת ובתי שוקים שנמצא באמתחתו עדיין לא נשלח לכאן אך האשה ליפט אומרה כאשר שמעה מר' יוזל מה שהי' לבוש בלתי ספק אצלה שהוא הוא ועוד רבים יכירו את הבגדים היטב, לכן הריני כותב על תנאי הזה באת"ל כאשר יראו הבגדים יכירו אותם בטביעת עין, הנה דעת הגאון מוהר"ל מפראג הובא בב"ש סימן י"ז ס"ק ס"ט דאי סימנין דרבנן לא חיישינן לשאלה לכן פסק דאם יש סימן בגופו וטביעת עין בכלים מותרת בממ"נ, ודעת הב"י בתשובה שהובא בב"ש שם להיפך למ"ד סימנין דרבנן חיישינן לשאלה אפילו בכלים דלא מושלי אינשי כמו דלא סמכינן על סימנים אמצעים כמו כן לא סמכינן על ט"ע דכלים וחיישינן לשאלה אע"ג דלא שכיח, והב"ש מכריע בסתם כלים חיישינן לשאלה דהוי כסימן אמצעי אבל בכלים דלא מושלי אינשי לא חיישינן, ונראה למוהר"ל מפראג ז"ל יש להתיר איתתא דא ואומר לפי דעתי מה שהי' הולך לבוש השטיוועל על רגלו בלא בתי שוקיים לא גרע מסימן אמצעי דודאי אחד מאלף אנשים לא נמצא שיהי' בזמן הקור הולך בלא בתי שוקיים, ואף אם נמצא כן יהי' מחמת עניות וההכרח אבל בנ"ד שהי' נמצא באמתחת המת שני זוגים בתי שוקים אפ"ה לא לבשם בעת שהי' הקור כל כך גדול ודאי הוא מילתא דלא שכיח כלל וכיון שידענו בר' יונתן שמשעת נסיעתו ממערכיטץ אף שהי' לו טבעת של זהב ומעות ולא הי' עני כל כך ואפ"ה הלך בלא בתי שוקיים ודאי נימא שזהו אשר נמצא מת ולא נחוש שהי' עוד אחד כך משונה ממנהג העולם, ולפענ"ד לא גרע מסימן אמצעי ובצירוף הט"ע בבגדים האשה מותרת בממ"נ לפי דעת מוהרי"ל כנלענ"ד אם יראה בעיני החכמים ובאם לאו בטלה דעתי, אבל לשיטת ב"ש אפי' סימן בגופו וט"ע בכלים לא מהני:

ב אמנם לכאורה י"ל להיפך לפ"ד הב"ש אפי' אם זה שלא הי' לו בתי שוקיים ברגליו לא הוי כסימן אמצעי מ"מ מותרת האשה ולפ"ד מוהר"ל אדרבה הענין חמור יותר דאינה מותרת כי אם באופן שנחזיק המניעת בתי שוקים לסימן בנ"ל דהנה קיי"ל בסימן י"ז סי"ז אם יצאו עשרה בני אדם כאחד ממקום למקום והם אסורים בקולר או נושאים גמלים והסיח עכ"ום מל"ת ואמרו שעשרה אנשים שיצאו ממקום פ' לפלוני והם נושאים גמלים כך וכך מתו כולם משיאין נשותיהם יע"ש בח"מח וב"ש, והנה בגמ' הגירסא על ס' ב"א שהיו מהלכים בדרך ביתר דמשמע שדי אם אומר שמתו בדרך ההולך לביתר ועיין נ"בי סימן ל"ו ובודאי נראה דמנין לא עדיף מסימן אמצעי, דהא בפ"ב דב"מ דכ"ג ע"א מספקא לי' אי הוי סימן כלל א"כ אף דהדר פשטה מ"מ לא עדיף מסימן אמצעי, ולפ"ז אם איכא סימן אמצעי בגוף וסימן מקום ג"כ מהני כמו מנין ומקום, והנה לשיטת ב"ש נראה כיון דהר"ן ונ"י סברי דבין אי ס"דא ובין אי ס"דר ל"ח לשאלה משום דלמסקנא דמוקי לה בסומקי וחיורי ל"ח ופוס' הסוברים דחיישינן לשאלה כ' הב"ש משום דס"ל דאי סימנין דרבנן ממילא חיישינן לשאלה ובסברא הלז נחלקו הפוס' הללו עם הר"ן ונמ"י, א"כ בודאי ראוי לאמר דעכ"פ אי סימנין דאורייתא כל הפוסקים מודים דל"ח לשאלה דמה"ת נרבה מחלוקת, וכיון שהוא כן דהטעם דמחמרינן דיש ט"ע בכלים הוא משום דהוי רק כסימן אמצעי א"כ אם יש סימן מקום וט"ע בכלים מהני אלא דלשיטת הרמב"ם צריך עוד לזה כעין סימן דנושאים גמלים כמבואר שם דלדידי' מקום ומנין לחוד לא מהני בנ"ד שהי' המת נמצא בין מערכיטץ לטעלטש הוי סימן מקום וט"ע בכלים הוי כסימן אמצעי בגוף ומה טלא לבוש בתי שוקיים עכ"פ לא גרע מנושאים גמלים א"כ האשה מותרת אפי' לשיטת רמב"ם, אך כ"ז הוא לשיטת ב"ש, אבל למוהר"ל ז"ל דטעמייהו דפוס' דחיישו לשאלה משום ספיקא דסימנין דאורייתא א"כ תו ליכא למילף ט"ע בכלים ומקום ממנין ומקום דדוקא מנין ומקום מותר בממ"נ אי סימנים דאורייתא די במנין לחוד ואי סי' ל"ד עכ"פ בצירוף מקום מהני אבל בט"ע בכלים ומקום דלמא אמרינן סימנים דאורייתא וא"כ חוששין לשאלה וגרע ממנין לכן אין כאן היתר אם מניעת בתי שוקיים לא הוי כסימן אמצעי וכנ"ל:

ג אמנם אחר העיון ראיתי דז"א שהרי לא נזכר בג"ע שהמת נמצא על הדרך שבין מערכיטץ לטעלטש, ובאמת לפי הסברא נראה דלא נמצא כלל על דרך הכבושה לרבים מדלא במצא עד יום ד' למיתתו א"כ ודאי שע"י השלג הי' תועה מן הדרך הטוב ושוב לא הי' יכול להגיע להעיר, ולפ"ז לא מבעי' לגי' הרי"ף ורמב"ם שהביא אמ"ו הגאון ז"ל בנ"בי סימן ל"ו אלא אפי' לגירסתינו בש"ס אין כאן סימן מקום דכמו שהי' יכול לתעות מן הדרך אשר בין מערכיטץ לטעלטש כ"כ יכול להיות שהאיש הזה הלך בדרך אחר ותעה מן הדרך עד שבא לכאן ומת ולילך בזה אחר הקורבא שהדרך שבין מערכיטץ לטעלטש הוא קרוב יותר אל המת מהדרכים אחרים זהו לא שמענו ועיין תשובת ע"הג סוף סימן ע"ב הדרן למילתא קמייתא דאין כאן אלא לשיטת מוהר"ל ובצירוף דמניעת בתי שוקיים הוי סימן:

ד וראיתי בנ"בי סי' ל"ב הביא ראיות למוהר"ל ושכן דעת הרמב"ם ז"ל מדשינה בפי"ד מאבידה מלשון הש"ס ונקיט חמור להחזיר בסימני מרדעת ולא נקיט אוכף וע"כ שר"ל דאפי' במרדעת דלא שייך דמסקב לחמרא אפ"ה ל"ח לשאלה והיינו משום דפסק סימנין דרבנן יע"ש ואנכי תלמידו ומימיו שתיתי ולא זכיתי להבין ואחר המחילה כראוי לא די שליכא ראי' אדרבא מוכח להיפך ממוהר"ל דהנה הקשיתי בדברי ב"ש הנ"ל שהחליט שתוס' סובר כר"ן ונ"י דל"ח לשאלה דמנלן כן דהא י"ל דאף הם סוברים דא"א סימנין דרבנן ממילא חיישינן לשאלה והא דכתבו ביבמות דק"ך בד"ה כליו דלמסקנא א"ש דל"ח לשאלה היינו כיון דאי סימנים דאוריי' ל"ח לשאלה שוב א"ש מתני' דהתם דקתני אם מצא פירות בכלי לא יחזור דאף דאי סימנים דרבנן חוששין לשאלה היינו מטעם משום חששא זו הוי כלים כסימן אמצעי וכמ"ש ב"ש הרי בהדי' אי' בב"מ דכ"ז ע"ב דגבי אבידה תיקנו חכמים למיהדר בסימנים וא"כ ממילא נמי דל"ח לשאלה דהא בהא תלי' לשיטתו ולק"מ ממתני' דהתם ועיקר קושי' תוס' מתחילה הי' רק למאי דאמרינן דאפי' אי' סי' דאורייתא חיישינן לשאלה וא"כ שפיר קשה אהתם דהא אי סימנים דאורייתא לא מצינו שום תקנה בזה שלא נחוש לשאלה גבי אבידה אבל למסקנא א"ש דאפי' אי סימנים דרבנן וממילא חוששין לשאלה מ"מ גבי אבידה אין חוששין כמו שסומכין נמי אסי' וק"ל ומה שיש ליישב שיטת ב"ש אין כאן מקומו ולא הבאתי רק כדי להבין דברי הרמב"ם ז"ל, ואומר דשפיר י"ל דסובר כב"ש דאי סימנין דרבנן ממילא חיישינן לשאלה אלא דגבי אבידה שאני דהרי בהדי' נקיט בדבריו חמור בסימני מרדעת ולא נקיט בעידי מרדעת כדאי' בש"ס אי אמרינן סי' ל"ד ובעכצ"ל דנקיט הדין אחרי התקנה דכיון שתקנו להחזיר אבידה בסימנים ממילא מהדרינן ג"כ חמור בסימני מרדעת ולפ"ז א"ש דנקיט נמי מרדעת דכיון דמהדרינן בסימני' ממילא דל"ח נמי לשאלה דהא בהא תלי' אבל לעולם בעדות אשה דלא סמכינן אסימנים חיישינן כמי לשאלה ובזה א"ש הא דנקיט הש"ס אוכף ולא נקיט מרדעת כמו שהקשה בנ"בי שם, ומה שתירץ שם דהא דנקיט במימרא דרבא אוכף היינו דוקא להך לישנא דסובר סימני' דאורייתא תמוה שהרי אמר ג"כ עידי אוכף למ"ד סימני' ל"ד והו"ל למינקט ג"כ עידי מרדעת אבל לפמ"ש א"ש דש"ס קאי אקרא ואי סימני' דרבנן מוקמינן לקרא בעידי אוכף ולא בסימנים ממילא וצריך למינקט דוקא אוכף אבל במרדעת חיישינן לשאלה כיון דלא סמכינן אסימנים חיישינן נמי לשאלה אבל הרמב"ם איירי כמו שהוא אחר התקנה לכן נקיט סימנים ולא נקיט עדים ממילא דגם בסימני מרדעת מהדרינן כנ"ל, והנה עדיין קשה לפמ"ש מוכח בין אי ס"דא או ס"דר חיישינן לשאלה דאל"כ קשה למה נקיט אוכף ולא נקיט מרדעת וא"כ קשה מנלן לרמב"ם באבידה ל"ח לשאלה דאף שתיקנו להחזיר בסימנים מנלן לדמות חשש שאלה להאי דמהדרינן בסימנים כיון דבאמת אפי' אי סימנים דאורייתא ג"כ חיישינן לשאלה א"כ חזינן דלא תלי' הא בהא ונראה דרמב"ם סובר כמ"ש תוס' ד"ה כליו בתירץ ראשון דממתני' דאם מצא פירות בכלי יחזור מוכח שחכמים תיקנו גבי אבידה דלא נחוש לשאלה ודוק ולפמ"ש מוכח דרמב"ם בע"כ ס"ל כב"ש ולא מטעמו דהוא סובר מסברא ידעינן חוששין לשאלה אי סימנים ל"ד ולרמב"ם שגילה דעתו שיש לחלק בין אוכף למרדעת מוכח כן מש"ס מדנקט אוכף ולפ"ז יפה כתב הבית יוסף דרמב"ם סובר דחיישינן לשאלה ודלא כש"ך בסי' ס"ה ס"ק כ"ו, וא"כ בנ"ד גם אם נימא דמניעת בתי שוקיים הוי סימן קשה להקל ולסמוך על מוהר"ל כיון שמוכח דרמב"ם לא ס"ל כוותי' וידעתי שעדיין שערי ההיתר לא ננעלו והאריכו בזה חכם צבי ואמ"ו ז"ל אך כל זה שייך אם מניעת בתי שוקיים הוי כסימן אמצעי ובאמת קשה לי לסמוך על זה לבד לכן אסורה נא ואראה אם יש מקום למצוא היתר בנ"ד אף בלי שום סימן בגופו:

ה הנה אמ"ו בסי' ל"ב הביא דעת מוהרי"ט ומוהר"ם פאדוי שאם מכירין כל הבגדים ל"ח לשאלה שישאר ערטלאי, וכתב שאף כנ"הג שחולק עליהם י"ל שמודה היכי שהוא לבוש כל הבגדים מכף רגל ועד ראשו כמו שיצא מביתו ועדיף מכלים דלא מושלי אינשי שאי' בש"ס לפ"ז אם יכירו בנ"ד כל בגדים תהי' מותרת למוהר"ל ולב"ש אך לשיטת ב"י דמחמיר אפי' בכלים דלא מושלי אינשי מוכח בנ"בי שם דאין לסמוך אפי' על הכרת כל הבגדים (אף בלי חשש גניבה שיבואר לקמן) אמנם ראיתי בש"ות ב"ח סי' פ"ו שכתב בהדי' דלא כפוס' הנ"ל ואפי' אם מכירין כל הבגדים שעליו מ"מ חיישינן לשאלה או שהחליפן בשל חבירו ולא הוי ככלים דלא מושלי אינשי איברא בנ"ד יש עוד קולא וגדולה היא והיינו ע"י שטרי קיבוץ שנמצאים אצלו, דכתבים אלו הוי ככלים דלא מושלי אינשי כיון שהוא צריך להם ולחוש דלמא נתעשר עד שלא הי' צריך להם שנתנם לאחר, הוי מילתא דלא שכיח יותר מכלים דלא מושלי אינשי ול"ד למ"ש ע"הג סימן ע"ג וז"ל מצד הדין אין כתב קיבוץ שנמצא אתו ראי' על שמו כי אפשר אדם אחר ששמו משה נתן לו כתב קיבוץ זה משום איזה טעם יע"ש דשם לא הי' מכירין כלל את האיש שנותן לו הכתב ההוא ובכ"הג בודאי יש לחוש הרבה ויש כמה גווני שיכול לבוא לידי אחר, אבל בנ"ד שאנו מסרנו הכתבים ליד ר' יונתן ועל דעת זה הלך מביתו לסבב על פתחי נדיבים, בודאי לפי הסברא ל"ש כאן חשש שאלה, שוב מצאתי כן בהדי' בנ"בי סימן מ"א ולפ"ז יש להתירה בנ"ד היתר גמור. למוהר"ל ר"ל וב"ש:

ו אך לפום רהיטא אמרתי דעדיין יש לשדות נרגא דהנה אמ"ו בסימן ל"ב כתב דאף דבכל בגדיו ל"ח לשאלה מ"מ לפמ"ש ח"מח בס"ק מ"ב ל"ד שאלה ה"ה מכירה ואבידה ממילא יש לחוש נמי לגניבה דמה לי גניבה ומה לי אבידה ולכן אין ראי' מכל בגדים דסתם גנב לא משייר מידי יע"ש והנה אף שבזה יש מקום לפלפל ולחלק בין אבידה לגניבה מטעם חזקת כשרות אך באמת מצאתי בח"מח ס"ק נ"ה בתשובה שם שהחמיר אע"פי שהכירו כל הבגדים ומצאו גם הפסק דין שלקח כתוב וחתום ביום שלפניו ומשמע בהדי' דהטעם הוא משום חשש גניבה, אמנם אמ"ו ז"ל הקשה שם על ח"מח דבש"ס מוכח להדי' דל"ח לגניבה ואבידה דהקשו מהא דמצאו קשור בארנקי וכיס ואי ס"ד חיישינן לשאלה כי מצאו קשור ניחוש לשאלה ומשני כיס וטבעת לא מושלי ואכתי קשה כי מצאו קשור מאי הוי ניחוש לגניבה ואבידה דלזה ל"מ מה דלא מסמני, א"ו דל"ח לגניבה ואבידה, ותירץ דח"מח כ"כ לשיטת ב"י דלא אמרי בגמר' דכלים אלו ל"ח לשאלה אלא אי ס"דא אבל אי' סי' דרבנן ואז בעינן סימן ביותר אז ל"מ כלים אלו דאף דלא מושלי אינשי היינו לא שכיח שמשאיל אותם ולפעמים משאיל אותו ולפ"ז אף דבאמת גניבה ואבידה ל"ש ול"ח לי' משום דלאו שכיח היינו אי סי' דאורייתא אבל אי סימנין דרבנן אז חיישינן אף לגניבה ואבידה דאף דל"ש מ"מ לפעמים מזדמן גניבה ואבידה יע"ש וא"כ לפ"ז לשיטת מוהר"ל וב"ש דלא ס"ל כב"י ליכא בנ"ד שום חשש דלדידהו בודאי ל"ח לגניבה ואבידה כמו שהוכיח אמ"ו ז"ל בראי' ברורה מש"ס הנ"ל וכבר קדמו בזה בש"ות צמח צדק בסימן ק"ו:

ז אמנם אכתי יש לחוש בנ"ד די"ל כאן כ"ע מודים דחיישינן לגניבה ול"ש כאן לומר דמשום דגניבה ל"ש ל"ח לי' שהרי העיד העד שביום ה' י"ח א"ר סיפר ר' יונתן מעות אצל מ"צ דמערכיטץ וראה אצלו טבעת של זהב א"כ ידענו שהי' לו מעות וטבעת של זהב והרי אצל המת שנמצא סמוך לטעלטש לא נמצא כלל מעות וטבעת וא"כ אף אם נימא שמת הזה הי' ר' יונתן בעכצ"ל שנגנב ממנו מעות וטבעת, וכיון דעכ"פ הי' כאן גניבה שוב יש לחוש לאידך צד דהיינו שנגנב מר' יונתן הבגדים וכתבים והמת הנמצא הי' הגנב שגנבום, ואולם זה אינו דשפיר יש להתירה מטעם דגניבה לא שכיח אי משום דמן הסתם כל אדם משמר חפצו מגנבה ואי משום דמוקמינן למת שהי' עכ"פ יהודי בחז"כ שלא הי' גנב וא"כ ע"כ שמת הזה הוא ר' יונתן ומה שלא נמצא אצלו טבעת ומעות יש לתלות בדבר אחר המצוי טובא דהיינו כיון שבע"כ הי' שוכב מת ח' ימים על פני האדמה במקום הפקר וקרוב לודאי שעבר איש וראהו ולוקח המעות וטבעת ול"ש כאן חזקת כשרות דאפשר שהי' חשוד, וגם אפשר דאין ע"ז שם גניבה כלל וק"ל וא"ל אם איתא שלקחו ממנו המעות וטבעת כשהי' שוכב מת הו"ל ליקח גם ספרים ושאר חפצים, דזה אינו דגם זה הוא דבר המצוי בכעין זה שיריאי' ליקח דבר הנראה שיש בו סימן לכן לקח רק מה שהי' יכול ליתן לכיסו מבלי שיורגש, באופן למוהר"ל וב"ש ההיתר במ"ע ואין כאן חשש איסור רק לשיטת הרב"י שהוא ג"כ שיטת הריטב"א ז"ל:

ח והנה באמת דברי ב"י תמוהין ואעתיק לשון אמ"ו ז"ל בסימן ל"ב וז"ל הנה הב"ש כתב מיהו הסוגי' אינו מיושב להרב"י ושמתי עיוני לראות כוונתו עמדתי על כוונתו והוא תשובה רבה דהרי שם אבעי' לן אי' סי' דאורייתא אי דרבנן וקאמר ת"ש חמור בסי' אוכף אימא בעידי אוכף ואי כשיטת הרב"י דאי סימנים דרבנן אפילו בכלים דלא מושלי אינשי חיישינן לשאלה דעכ"פ לא מיקרי מובהק ביותר דזימנין דמשאיל, א"כ אף דנימא בעידי אוכף אכתי מוכח דסי' דאורייתא דאי דרבנן מאי מהני עידי אוכף להחזיר החמור ניחוש לשאלה מאי אמרת לא שאילי אינשי אוכף הא אם סי' דרבנן ל"מ זה ומזה גופא דמחזירין חמור בעידי אוכף ול"ח לשאלה מוכח להרב"י דסי' דאורייתא ובראשית מחשבה אמרתי קצר משכל לתרץ קושי' זו עכ"ל ושוב כתב מה שתירץ בלימוד ישיבה דרך פלפול כאשר כתב הוא ז"ל בעצמו ומלבד כל זה, הנה עיקר תירוצו דלפי האמת מה דאי' בברייתא חמור בעידי אוכף לא קאי אקרא רק הילכתא פסיקתא היא ובאמת הוא רק תקנתא דרבנן ומתורץ הקו' דשפיר משני הש"ס לא בעידי אוכף, מ"מ קשה על הב"י מקרא גופא כדאמר רבא דקרא דכתיב חמור אתי להורות דמהדרינן בעידי אוכף א"כ מוכח דעכ"פ באוכף ל"ח לשאלה וראיתי בסי' ל"ז הקשה באמת קו' זו באופן הלז מקרא גופא ותי' דסברת ב"ש מ"ש אפי' בכלים דלא מושלי אינשי הוא חומרא דרבנן יע"ש ולענ"ד דבריו תמוהין כיון דבש"ס מפורש דילפינן מקרא דל"ח לשאלה בכלים דלא מושלי אינשי מנלן לרשב"א ולב"י לבדות מדעתם דחכמים החמירו לחוש לשאלה מה שלא נזכר בש"ס והיאך שייך לומר חששא דרבנן כיון שלא מצינו שגזרו על זה בשום מקום וק"ל, עוד האריך שם בסימן ל"ב להביא ראיות נגד הבית יוסף וסיים לבסוף וז"ל וכיון שכבר עלתה שיטת הרב"י בתיובתא וכיון שכבר כתבתי שכל הבגדים מכף רגלו ועד קדקדו מיקרי כלים דלא מושלי אינשי ולגניבה הוכחתי דל"ח א"כ איתתא זו שריא, יע"ש לפ"ז יש לנו עמוד גדול להשען עליו אך בנידון דידי' הי' שם עוד צדדים להתיר אבל על בגדים כבר כתב בסימן ל"ז שמעולם לא התיר עליהם לחוד:

ט אמנם באשר שכל הסמיכות של אמ"ו ז"ל הוא מכח הקו' שהזכיר שם ואני כאשר הכינותי אל לבי אולי אוכל ליישב שיטת ריטב"א וב"י וז"ל יגעתי מצאתי בעז"הי דרך נכון ליישב דבריהם א"כ עדיין צריכין להתיישב בנ"ד ולהביאו אל כור הבחינה כאשר יבואר לקמן ועתה אברר הנלע"ד בכוונת ריטב"א וב"י דהנה מוהר"ל הביא ראי' לדבריו מדאי' במתני' אע"פי שיש סימנים בגופו ובכליו ואמאי לא נקיט רבותא דאפי' אם יש לו ט"ע בכליו לא מהני אע"כ דטביעת עין באמת מהני משום דל"ח לשאלה והב"ש דחה דבריו די"ל דמתני' מיירי אפי' בכלים דלא מושלי אינשי לכך מהני ט"ע אבל לשיטת ב"י דס"ל למ"ד סי' דרבנן אפי' בכלים דל"מ אינשי חיישינן לשאלה הדק"ל למה לא נקיט במתני' דאפי' ט"ע ל"מ בכלים משום חשש שאלה יע"ש בס"ק ס"ט ונלע"ד לתרץ דהנה הב"ש בס"ק ע"ג כתב בשם המ"ב דשני סמנים אמצעים מצטרפין דע"י צירוף נעשה סימן מובהק ומוהרא"י שה שהביא רמ"א שם דלא מצטרפין מיירי בסימנים גרועים כסומקי וחיורי, וכ"כ טו"ז אלא שח"מח חולק עליו ובח"מח ס"ק נ"ה ראיתי שחוכך לסמוך ע"ז למעשה משום דמ"ב הביא ראי' מתשובת רא"ם ולא מוכח משם לכן קשה להקל מסברא יע"ש באמת יש לי לדבר בענין הלז אלא שאין ענין לכאן, ועכ"פ נוכל לומר שריטב"א וב"י ס"ל כן ששני סימנים אמצעים מצטרפין ולפ"ז ממילא י"ל אם יש סימן בגוף וט"ע בכליו אע"פי שב"י כתב דאפי' בכלים דלא מושלי חיישינן לשאלה היינו משום דאף דלא שכיח מ"מ לפעמים מזדמן ועל ידי זה הוי הסימן הזה שהאיש הזה הוא לבוש בכלים שאין מכירין רק בסימן אמצעי ולא סמכינן עליו כמ"ש בשם ב"ש אבל אם יש ג"כ סימן בגוף א"כ יש כאן שני סימנים אמצעים מצטרפין דתרי מילתא דלא שכיח גבי הדדי ל"ח, ולפ"ז י"ל דב"י פי' במתני' דאי' אע"פי שיש סימנים בגופו ובכליו אין הכוונה בגופו או בכלים ויהי' זה וא"ו מחלקת דא"כ הו"ל למיתני איפכא אע"פי שיש סימן בכליו ובגופו ואז הוי לא זו אף זו משא"כ עתה דאי' בגופו ברישא הוי זו ואצ"ל זו דאם בגופו ל"מ סימן כ"ט בכלים (ואף דתוס' כתבו ברפ"ב דקדושין בשני תיבות לא שייך לומר לא זו אף זו היינו איפכא דל"ש למיתני דבר מיותר משום לא זו אף זו אבל עכ"פ הוא עדיף מזו ואצ"ל זו) אע"כ דהפיר' הוא אע"פי שיש סי' בגופו ובכליו כלומר סימן בגופו וסי' בכליו והשתא באמת בודאי אילו הי' ט"ע בכלים הי' מהני כמ"ש בסמוך דהוי כשני סימנים אמצעים אבל כשיש רק סימן בכלי קמ"ל מתני' דלא הוי אפילו כסימן אמצעי משום דהשתא יש כאן שני ספיקות האחד שמא גם כלי אחר יש לו סימן הלז כמו שאנו חוששין בכל סימן אמצעי ואין זה כלי של האיש אשר אנו סבורים כלל ואת"ל שזה הכלי הוא שלו דלמא אעפ"כ אין זה ההרוג אותו איש רק שהי' לו ממנו הכלי הלז בשאלה ולכך ל"מ אפי' בצירוף סימן הגוף וא"ש ומתורץ קו' הגאון מוהר"ל זלה"ה והנה בב"מ שם אי' למ"ד סימנין דרבנן קרא דשמלה אתי להורות מה שמלה יש לו תובעין אף כל דבר שיש לו תובעין חייב להכריז לאפוקי בדבר שמייאש, ופי' תוס' דסתם שמלה יש לו סימן ומכח זה לא מייאש דע"י סימן יכול לחקור ויבואו עדים יע"ש ולפ"ז עכצ"ל דשור ושה הכתוב בקרא ג"כ אחרי שיש לו סימן לכן חייב להכריז ועוד יותר משמע בש"ס שם דמן הסתם בהמה יש לה סימן שהרי פריך אהא דאמר מה דאבידה לד"ה קשי' ודלמא לסי' הוא דאתא כו' א"כ בעכצ"ל דש"ס סובר כמו דסתם שמלה יש לו סימן כ"כ סתם בהמה יש לה סימן והנה בשמלה קאמר קרא דחייב להחזיר משום דיש לו סימן כמ"ש תוס' אבל אעפ"כ אין מחזירין אותו ע"י זה הסימן רק צריכין עדים ובחמור קמ"ל דאע"ג דאין לו עדים על החמור ואף שמן הסתם יש לו סימן מ"מ הא אמרינן דאין מחזירין ע"י הסימן מ"מ אם יש לו עדים על האוכף מחזירין כלענ"ד לפרש הסוגי' להרב"י, ומעתה דעת לנבון נקל דשפיר פסק דלמ"ד סי' ל"ד אפילו בכלים דלא מושלי חיישינן לשאלה משום דע"י חשש שאלה הוא הכלי כסימן אמצעי והא דמהדרינן החמור בעידי אוכף משום דסתם חמור יש לו סימן והוי כשני סימנים אמצעים דמהני וכמו שכתבנו במתני' דאם יש ט"ע בכלים וסימן בגופו מעידין עליו והנה מרבינן מקרא דוקא מה דמסתבר טפי דהיינו עידי אוכף ועוד דומי' דשמלה דע"כ איירי בעדים, אבל ע"י סימני אוכף לא מהדרינן אע"פי שיש סימן גם בגוף החמור וכמ"ש במתני' דיבמות כיון דאיכא שתי חששות תו לא הוי כסימן אמצעי כנ"ל וכ"ז א"א סימנים לאו דאורייתא אבל אי סימנים דאורייתא ילפינן משמלה שמחזירין ע"י סימן ומחמור ילפינן דאף אם אין בחמור סימן מהדרינן ע"י סימני אוכף ואין להקשות לפי הסברא שכתבנו לחלק בין חשש אחד לב' חששות א"ע מכלן למילף דמהדרינן בסימני אוכף דלמא הקרא אתי במסתבר טפי דהיינו דוקא בעידי אוכף דאיכא רק חשש שאלה לחוד הוא דלא חיישינן אבל בסימני אוכף דאיכא שתי חששות מנלן למילף דז"א דמרבינן דומי' דשמלה דאיירי ע"י סימנים א"כ דומי' דהכא אמרינן בחמור כיון דקרא לא מיירי בעדים ועוד יותר נראה דס"ל לרבא דאי סימנים דאורייתא לא צריך כלל קרא אעידי אוכף דאשאלה לחוד ודאי ל"ח דודאי ע"י חששא זו לא גרע מסימן אמצעי ובע"כ קרא אתי אסימני אוכף דאפי' בשתי חששות ל"ח וזה בעצמו נלענ"ד קמ"ל רבא במתק לשונו דהנה כבר דקדק אמ"ו הגאון ז"ל בתשובה בהא דאי' שם אמר רבא כו' צריכא דאי כתב רחמנא שמלה כו' דלכאורה תמוה מאי ארי' זה במה דכתב שמלה הי' הטעות הזה וכו' הכי הול"ל כולהו צריכי שמלה לדרשא דמתני' חמור לסי' אוכף וכדאמר בשור ושה שה לגיזתו ושור לגיזת זנבו כו' יע"ש בש"ות שהאריך והוכיח מזה דלא כב"י אך לפי מ"ש נראה דרבא רצה לאשמועינן חילוק הנ"ל בין חששא אחת לשתי חששות לכן מפרש היאך היינו טועים אי הוי כתב שמלה ולא חמור דהיינו אי סימנים לאו דאורייתא אז היינו אומרים דוקא בעידי גופא אבל לא בעידי אוכף (וכבר כתבתי דכל הקרא איירי ביש סימן בגופו כאשר הוא הסתם ואין לכפול הדברים), אבל אי סימנים דאורייתא היינו טועים כך דדוקא בסימנים גופו אבל לא בסימני אוכף ובודאי עידי אוכף שפיר היינו יודעין מכח סברא כיון דסימני' דאורייתא וכמ"ש בסמוך אבל סימני אוכף לא היינו יודעין משום דאיכא שתי חששות וממילא נשמע מזה דלמ"ד סימנים דרבנן דמוקמינן קרא אעידי אוכף א"כ אמרינן דוקא עידי אוכף ולא סימני אוכף כנ"ל, ובזה מדוקדק היטב לשון רבא כי לפי הפשטות קשה טובא למה אמר אבל עידי אוכף וסי' אוכף לא בשלמא מה דאמר ה"א ה"מ בעדים דגופה וסימנים דגופה היינו משום דמספקא לי' אי סימנים דאורייתא או לא ואי סימנים לאו דאורייתא ה"א עדים דגופה ואי סימנים דאוריתא ה"א סימנים דגופה אבל הא דנקיט אבל חמור בעדים דאוכף וסי' דאוכף אימא לא, מצריכין אנו לפרש ג"כ דאי סי' לאו דאורייתא היינו אומרין בעידי אוכף ל"מ ואי סימנים דאורייתא היינו אומרים בסימני אוכף מהדרינן וזה שקר שהרי אפי' אי סימני' דאורייתא אפ"ה היינו אומרים בעידי אוכף לא מהדרינן אבל לפמ"ש א"ש ולפ"ז תבין מ"ש ת"ש חמור בסימני אוכף דכיון דקתני סימני אוכף ע"כ סימני' דאורייתא דאין לומר סימני' דרבנן והא דמהדרינן בסימני' אוכף היינו כשיש סימן גם בחמור דז"א דמנלן למילף זה מקרא דלמא מקרא מרבינן רק עידי אוכף וע"ז מתרץ הש"ס באמת אימא עידי אוכף, (ומה שהקשו מפורשים למה לא תירץ בסימנים מובהקים ביותר עיין בפ"י ובלא"ה לק"מ דקרא ודאי ליכא למוקמי בהכי דסתם שמלה יש לו סימן אמצעי ולא מובהק ביותר כדמוכח שם א"כ אי סי' דאורייתא מהדרינן ע"י סימני' ואי סימנים לאו דאורייתא מהדרינן ע"י עדים ודומי' דהכי מיירי חמור וק"ל) ולקמן כאשר אמר למ"ד סימנים דאורייתא הא דקתני אע"פי שיש סימנים בכלים אין מעידין עליו הוא מטעם שאלה והיינו דבשתי חששות אין סומכין כנ"ל, (וא"ש הא דלא נקיט במתני' ט"ע אפי' למ"ד סימנים דאורייתא דלפי מאי דמסיק רבא בחולין דט"ע עדיף מסימנים הרי עכ"פ הוי רבותא טפי) שפיר פריך מחמור בסי' אוכף דמהדרינן אפי' בשתי חששות דבשלמא אי סי' דרבנן מוקמינן לה בעידי אוכף ואיירי בסתם חמור שיש לו סימן בגופו ומהדרינן ע"י צירוף כנ"ל אבל אי סימנים דאוריי' ע"כ איירי דליכא סימן בגוף החמור ומהדרינן ע"י סימן אוכף לחוד שפיר פריך ודוק דבזה מיושבים כל הקושיו' שהקשה אדמ"ו זלה"ה ומעתה קשה עלינו לסמוך על ט"ע דכלים לחוד כיון שהעליתי ארוכה ת"ל לדברי ריטב"א וב"י ז"ל והח"מח מחמיר ג"כ כדבריהם ואמ"ו ז"ל העיד בסימן ל"ז שמעולם לא התיר ע"פי כלים לחוד אלא דאח"כ כתב שם וז"ל והנה עכ"פ כיון שיצא לנו שאפי' המחמיר בזה שהוא הרב ב"י הוא חומרא דרבנן אבל חשש דאורייתא ליכא א"כ ראוי לחפש כל הקולות יע"ש וא"כ לדידן שכתבנו דהרב"י מדאורייתא קאמר הרי אנו כמצווים ממנו שלא לסמוך על הקולא שסיים שם יע"ש:

י ונלע"ד למצוא היתר אפי' לבית יוסף דכבר נתבאר מ"ש אמ"ו ז"ל דמוכח מש"ס דל"ח לגניבה ואבידה אלא דח"מח חשש לגניבה למאי דפסקינן סי' ל"ד דאז חיישינן אפי' למילתא דל"ש ולכן לא סמכינן אסי' א"כ ה"ה דחיישינן לגניבה אף דלא שכיח וה והנלע"ד דיש לחלק בין עובדא דח"מח לנ"ד די"ל כאן אף הח"מח מודה דל"ח לגניבה דיש הוכחה שלא הי' כאן גניבה דאם איתא שאיש אחר גנב מר' יונתן את כל בגדיו ולבשם כולם הנה זה ודאי הגנב לא הי' איש ערטלאי וערום מכל (כי אין דרך בני אדם לילך כך) ועכ"פ הי' לו איזה בגד ומכנסיים קודם הגניבה וצ"ל שאחר גניבה חלץ אותם ולבש בגדי ר' יונתן שגנב וא"כ הי' ראוי למצוא אצלו בגדים שחלץ והרי מצאו אצל המת האמתחת עם הספרים ובתי שוקיים וכתונת ולמה לא מצאו ג"כ שם בגד מה שע"כ הי' לבוש בו הגנב קודם גניבתו ובפרט שבין הגניבה למיתה ע"כ לא הי' אלא זמן מועט שהרי ידענו שביום א' כ"א לאייר בשנה זו פסק הקור והי' האויר חום ואין לחוש שמיום א' והלאה מת האיש ההוא שנמצא דכיון שלא הי' בו שום פצע וחבורה בודאי תלינן במצוי שמת מחמת הקור וא"כ ע"כ לכל המאוחר הי' זה בעש"ק י"ט א"ר שבשבת אין דרכן של ישראל להיות בדרך וכיון שביום ה' י"ח א"ר הי' ר' יונתן במערכיטץ ומסתמא הראה שם הכתבים שנמצא אח"כ באמתחת המת אלא שעל זה צריכין אנו לחקור אם ראו אותם במערכיטץ א"כ אילו נגנבו ממנו הבגדים והכתבים ע"כ הי' זה בלילה נגהי יום ו' וא"כ ביום שלאחריו כשמת בדרך סמוך לטעלטש הי' ראוי למצוא אצלו הבגדים שהי' לבוש קודם הגניבה והיינו צריכין לומר ע"כ שהגנב ההוא מכר או דשאל אותן הבגדים שהי' לו קודם לכן אבל למה נחוש לתרי חששות בהדדי והרי כבר כתבנו לשיטת הרב"י דע"כ ס"ל דתרי סימנים אמצעין מצטרפין משום דל"ח לתרי' מילתא דל"ט גבי אהדדי וא"כ ה"נ כיון דהא דחיישינן לשאלה או מכירה או גניבה הוא רק משום דע"י חששא זו הוי הכלים רק כסימן אמצעי דלא סמכינן עלי' אע"ג דל"ש ה"נ אע"ג דשאלה ל"ש מ"מ חיישינן וכ"ז אם הי' רק החשש לשאלה או לגניבה אבל לחוש לשתי גניבות בנידון אחד באנשים מתחלפים או לגניבה ועוד גם שאלה או מכירה וכיו"ב בודאי ל"ח דהוי תרי מילתא דלא שכיחי בשלמא בעובדא דח"מח שם הי' מוציאין אותו מן המים ספיר יש לחוש שהוא גנב כל הבגדים ולבשם ובגדים שחלץ נשארו במים וכן בעובדא של הגאון אמ"ו ז"ל הי' נמצא הרוג רק בבגדים שהי' לבוש ומסתמא כל מה שהי' אתו לקחו הרוצחים, אבל בנ"ד שהי' מת מחמת הקור מה"ת לחוש כ"כ ואף שאחר שמת ע"כ נגנב ממנו המעות וטבעת הרי כתבנו שזהו דבר המצוי שאיש שעבר עליו וראהו הי' נוטל ממנו מה שהי' יכול ליתן לתוך כיסו, אבל דבר הנראה ויש בו סימן הרי חזינן שלא הי' רוצה ליטול דאל"כ הי' נוטל את הכתונת ובתי שוקיים באופן שנ"ל דכאן לא שייך בבגדים חשש גניבה אלא דעדיין חשש שאלה או החליפה שייך דלא עדיף מכלים דלא מושלי דחיישינן לשיטת הרב"י, והנה בכתבי מליצה שנמצא נ"ל איפכא דודאי חשש שאלת לא שייך שם כלל דאף אם נימא שזה ר' יונתן נעשה עשיר מ"מ ליכא למיחש שנתן כתבים לאחר שהרי בתשובת צ"צ סי' ק"ו הובא בק"ע כתב באחד שהי' אצלו סידור תפלה בשאלה ואח"כ מצאו לאחד מת עם זה הסידור והתיר את אשתו דכאן לא שייך חשש שאלה משום דאין שואל רשאי להשאיל יע"ש והיינו ודאי משום דמוקמינן לי' אחזקת כשרות ול"ח שעשה שלא כדין ול"ד לגניבה שחשש בח"מח ול"א לאוקמי בחזקתו שלא הי' גנב דז"א דהאי חזקה איתרע טובי דהא ידענו עכ"פ שיש בעולם כמה גנבים (עיין סוף פ"ק דביצה) וא"כ שפיר חיישינן דלמא המת הזה הוא אחד מהם שהרי אין אנו מכירין אותו אבל בעובדא של הצ"צ שהי' מכירין את האיש שהי' אצלו הסידור בשאלה ודאי מוקמינן לי' אחזקתי' שלא עשה שלא כדין ולפ"ז י"ל גם בנ"ד כיון שר' יונתן הי' אצלינו בחזקת כשרות מה"ת ניחוש שנתן הכתבים אפי' אם נעשה עשיר ועבר על לפ"ע ויגרום שיקבוץ מעות ברמאות אשר ע"ה נ"ל דל"ש בכתבים כאלו שום חשש שאלה או נתינה בכוונה אף חשש גניבה או אבידה שייך כאן וא"כ חשש בכתבים הוא ממש איפכא מחשש בבגדים דבבגדים שהי' לבוש לא שייך גניבה ולא אבידה שלא מדעת ובכתבים שייך ושאלה או החליפה ל"ש בכתבים אבל בבגדים שייך ולפ"ז י"ל לפענ"ד בנ"ד אם יכירו כל בגדים וכתבים כבר הכרנו שהם של ר' יונתן וא"כ אם אנו רוצים לחוש שהמת הנמצא אינו ר' יונתן ע"כ צריכין אנו לומר שהי' כאן שני דברים הפכים שכתבים באו ליד איש הזה ע"י גניבה או אבידה והבגדים בא לידו ע"י שאלה או החליפה והרי כבר כתבנו לשיטת ב"י ע"כ ס"ל דשני סימנים אמצעין מצטרפין דתרי מילתא דלא שכיח לא אמרינן ולמה נחוש כאן לשתי חששות מתחלפות אשר כל אחד בפ"ע הוא מילתא דל"ש שהרי אי סימנים דאורייתא ל"ח בשום גווני לא לשאלה ולא לגניבה ואבידה משום דל"ש כמ"ש הב"ש בטעמא דבית יוסף:

יא ועוד נלענ"ד סניף גדול להתירה מעיגון ותהי' לענ"ד מותרת אף אם לא יכירו כל הבגדים מהא דאי' בכתובת דף למ"ד הכל בידי שמים חוץ מצנים ופחים כו' וכתב תוס' והא דאמרינן לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה אלמא יכול לשמור עצמו מן הפורעניות כו' התם מן הפשיעה יכול לשמור עצמו אבל כשמביאין עליו מן השמים באונס א"א לו ליזהר אבל צינים פחים לעולם אל יביא עליו באונס אם רוצה ליזהר עכ"ל והנה לכאורה לפ"ז אדם שמת מחמת הקור ע"כ נאמר עליו שהוא עצמו פשע במיתתו אמנם בתשובת צ"צ סימן צ"ג שכתב וז"ל בכה"ג כשאדם יוצא לדרך בעוד שאין הקיר גדול כל כך ואין הרוח סוער כ"כ ואח"כ כשהוא ע"פ השדה נתחזק הרוח ונתגבר הקור עד כי תועה מן הדרך ובא לידי סכנה ודאי דאין זה בידי אדם אלא בידי שמים ולא אמרינן שצנים ופחים בידי אדם אלא כש כשהוא רואה שכבר הרוח סוער והקור גדול והוא אינו משים על לבו ונשאר בבית התם הוא דאמרינן דאין זה בידי שמים אלא בידי אדם יע"ש עוד כתב שם בריש התשובה וז"ל כיון שאז עדיין לא הי' הרוח סוער לא הי' סכנה לצאת לאדם שהוא מלובש כראוי והא קא חזינן שאין אדם נמנע מלילך לדרך שהוא צריך אפי' בזמן שהקור גדול אלא שצריך שיהי' מלובש כראוי ע"כ חזינן דאינו נקרא פושע אלא אם הלך בעת שהרוח סוער או אם אינו מלובש כראוי, והנה בנ"ד המת הזה שנמצא באמת נוכל לומר עליו שלא הי' מיתתו ביד"ש רק שהוא הי' פושע בעצמו ולא מבעיא אם אנו מכירין בגדיו שהם של ר' יונתן א"כ אף אם המת אינו ר' יונתן ע"כ שבא הבגדים והכתבים לידו אחר שהלך ר' יונתן ממערכיטץ שהרי שם הי' לו לר' יונתן עדיין הכתבים (וכבר כתבתי לעיל שנחקור עוד יע"ש) והנה כשהלך ר' יונתן ממערכיטץ כבר הי' הרוח סוער כן משמע לי הלשון שאמר הבחור אהרן ולפ"ז אם שוב אח"כ באו הבגדים והכתבים ליד אחר ודאי לא הי' זה ע"פ השדה במקום הפקר רק באיזה בית וכשיצא האיש ההוא שב אח"כ מן הבית ההוא הרי כבר פשע שהלך מן הבית בעת שהרוח סוער, אלא דבלא"ה הרי כאן לא הי' מלובש כראוי שהרי לא הי' בתי שוקים ברגליו א"כ וודאי שכבר עבר על מ"ש לעולם אל ילך אדם במקום סכנה, והנה לענין זה ודאי דכל ישראל בחזקת כשרות הם שאינם עוברים על דבר זה ואינו דומה לגניבה כמש"ל אבל ר' יונתן חזינן שעבר ופשע בדבר הזה שהי' הולך בעת שהי' רוח סוער ולא הי' מלובש כראוי וא"כ הרי יש לנו חזקה טיבה שהמת הנמצא הוא ר' יונתן שאל"כ אנו צריכין להוציא ישראל אחד מחזקתו ולומר שפשע כנ"ל אלא דכנגד חזקה זו יש לאידך גיסא חזקת אשת איש אבל עכ"פ כיון שיש חזקה נגד חזקה שוב לא אתחזק איסורא ולפי מה שהכריע הפרי חדש בכללי ס"ס היכי דליכא חזק"א אמרינן ס"דא לחומרא הוא רק חומרא דרבנן א"כ גם הכא הוי רק איסור דרבנן וכבר הכריע אמ"ו הגאון בסימן מ"ג דאם יש רק איסור דרבנן תו לא חיישינן לשאלה וא"כ אף כאן אף אם לא יכירו הבגדים הרי עכ"פ מצאו הכתבים ואם לא חיישינן לשאלה הרי היא מותרת לכן מכל אלו הטעמים נלענ"ד שיש להתיר האשה באופן שיסכימו עמי הרבנים כנ"ל, הכ"ד הבע"ח הק' מרדכי בער:

דרושים

דרוש שדרשתי בב"הכנ הקדושה הנקרא אנ"ש בעיר מלאה חכמים וסופרים ק"ק פראג המעוטרה יע"א: א במס' בבא מציעא דף פ"ג ע"א רבה בר בר חנא תברו לי' הני שקולאי חביתא דחמרא שקיל לגלימייהו אתו אמרו לרב א"ל הב להו גלימייהו, א"ל דינא הכי א"ל אין למען תלך בדרך טובים יהיב להו גלימייהו א"ל עניי אנן וטרחינן כולה יומא וכפינין ולית לן מידי א"ל זיל הב להו אגרייהו א"ל דינא הכי א"ל אין וארחות צדיקים תשמור פירש"י בדרך טובים לפנים משורת הדין, וקשה בסוגין:

א) הקשו תוס' בדף כ"ד ע"ב ד"ה לפנים דבעובדא דר' ישמעאל בר' יוסי בדף למ"ד ע"ב הביא קרא (בשמות י"ח) והודעת וגו' אשר יעשון זו לפנים משורת הדין, וכ"כ בבבא קמא דף צ"ט ע"ב בעובדא דר' חייא ומדוע הביא כאן קרא דדברי קבלה ושביק קרא דדברי תורה:

ב) קשה לי למה לא הביא ראי' דצריך לילך לפנים משורת הדין מקרא דאי' (דברים ו') ועשית הישר והטוב ופירש"י זו פשרה לפנים משורת הדין ובע"כ מ"ש רש"י פשרה הוא לאו דוקא כי ילפינן מהאי קרא דינא דבר מצרא כדאי' במס' ב"מ דק"ח וכמו כן ילפינן דשומא הדרא כדאי' בדף ל"ה ע"א. וא"ל מהאי קרא לא מוכח שמחויב לעשות לפנים משורת הדין היכי שיש לו הפסד ממון כי בשומא הדרא לית לי' פסידא וגם במקום פסידא ליכא דינא דבר מצרא, א"כ גם מקרא הלז לא מוכח דאולי אמר למען תלך בדרך טובים כשלא יהי' לו פסידא:

ג) קשה לי לפירש"י ותוס' כי תיבת טוב מצינו הרבה פעמים בתנ"ך על דרך צדיקים שהוא דרך טוב, והוא דרך הממוצע ועיין ברמב"ם בפרק א' מדיעות הלכה ה' שכתב וז"ל ומצווים אנו ללכת בדרכים אלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים כו' יע"ש:

ד) הקשה בספר בינה לעיתים בדרוש י"ב כי כפי הנראה מפשוטו כי כשאמר גם בחלוקה שני' זיל הב להו היינו מעין הראשונה לפנים משורת הדין וקשה בשלמא מעיקרא דמייתי למען תלך בדרך הטובים ניחא כפירש"י לפנים משורת הדין כי דרך טוב יתפרש כן כמו ועשית הישר והטוב, אבל מאידך דמייתי ואורחת צדיקים תשמור הא צדיק לאו חסיד הוא דליעבד לפנים משורת הדין דצדיק משמע שאינו עושה רק דבר המצודק יע"ש ולפמ"ש גם מקרא קמא לא מוכח כמ"ש באות ג' דמועשית הישר והטוב לא מוכח כיון שנכתב ביחד עם תיבת הישר כמובן:

ה) הקשה הבינה לעיתים דרבה שאיל לרב דינא הכי לומר האם הוא מדין גמור יתחייב בכך והשיב אין דמשמע דהוא דין ומייתי קרא דלפנים משורת הדין ראוי לעשות כן אלמא לאו דינא הוא וא"כ איך קאמר אין והו"ל לומר בהאי לישנא לא ומיהו למען תלך בדרך טובים, ותירץ ואפשר לומר כי כיון ששלמה המלך מזהיר ויעץ לעשות לפנים משורת הדין וכשבא להזהיר על כך ואמר למען תלך בדרך טובים ואורחת צדיקים תשמור כלומר עשה אתה מה שהוא דרך טובים וצדיקים משמע שעשיית לפנים משורת הדין אצל צדיקים וטובים הוא דרכם ואורחותם בדבר הנוהג נמצא א"כ שמה שנקרא לפנים משורת הדין הוא לגבי שאר העם שאילו לגבי טובים וצדיקים הוא דרכם ומנהגם וחוזר אצלם כדין גמור וע"כ אמר רב לרבה בב"ח שהי' אדם חשוב אין דינא הכי לגבך שאתה מחויב לעשות לפנים משורת הדין כיון שעל כיו"ב אמר שלמה היות דרך צדיקים וטובים עכ"ד פח"ח ודבריו ברורים כי מצינו כמה דברים אצל אדם חשוב שצריך לדקדק ביותר כמ"ש רמב"ם בפ"ה מיסודי התורה הלכה י"א וז"ל ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם והוא שיעשה אותן אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריהן בשבילם ואע"פי שאינן עבירות ה"ז חילול השם כו' הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין יע"ש ומקורו ממס' יומא דפ"ו ע"א ואז"ל במס' ב"מ דף ל"ג בקרא (ישעי' נ"ח) הגד לעמי פשעם עמי אלו ת"ח ששגגות נעשה להם כזדונות וא"כ אצל רבה בב"ח הוי דין גמור והי' ח"ו חילול השם אם לא שילם להם, ולפי דברי ב"ל י"ל מ"ש בדף למ"ד ע"ב לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דבריהם על דין תורה שלא קאי וגל הבעלי דינים רק על הדיינים שהם בעצמם לא עשאו לפנים משור' הדין והלכו ע"פי דין ולאנשי' חשובי' ורשומי' חיוב לילך לפנים משורת הדין ומדוייק היטב מ"ש ר' יוחנן שם אלא על שדנו בה דין תורה ר"ל הדיינים כשהי' להם דין עם אחד לא רצו לילך לפנים משורת הדין ואצלם הי' דין גמור ואולם יש לתרץ קו' ב"ל הנ"ל באופן אחר:

ו) הקשה רמ"א ז"ל על גוף הקרא כי לפמ"ש רש"י ותוס' מ"ש למען תלך בדרך טובים היינו לפנים משורת הדין ואיך כנוסף על זה אמר ואורחת צדיקים תשמור שהם עושים רק הצדק בלבד ואיך אחר החסידות יסוגו אחור אל הצדקות ואדם ראוי שיהי' הולך ממדריגה למדריגה ולא יורד:

ז) הקשה רמ"א הנ"ל על סוגי' הנ"ל הלא יותר חסידות הי' מה שהי' נותן להם השכר ואיך יחס החסידות יתירי' על פסוק ואורחת צדיקים תשמור שהם עושים רק הצדקה בלבד:

ח) יש לדקדק על צדיק כרבה בב"ח היאך עשה דין לנפשו ולא הלך לבית דין שהם יפסקו הדין:

ב ונלענ"ד ליישב היטב ולולי דברי הראשונים ז"ל יש לפרש פי' אחר בסוגי' ונקדים מחלוקת הפוסקים בהא דאי במס' ב"מ ד"ו ע"ב בספק בכור מחלוקת ר' המנונא סובר תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו ורבה סובר מוציאין מידו וכ' תוס' בד"ה פוטר דכן הלכה ול"מ תפיסה בספיקא דמציאות נגד הבעלים שהי' להם חזקת מרא קמא וכמ"ש הר"אש ואולם רמב"ם בפי"א מביכורים פסק דאין מוציאין ומחבר בש"ע יו"ד סימן שט"ו הביא דעתו להלכה והשמיט דעת החולקים ורמ"א הביא גם דעתם ותמה הש"ך בס' ת"כ סימן א' וב' על המחבר אמאי לא הביא דעת החולקים שהם רובא דמנכר וכתב שהי' בהעלם מעין העדה דעתם, ולענ"ד לק"מ ותמהני על תמיהתו כי לפמ"ש הש"ך בעצמו בספרו ת"כ באריכות להוכיח היכי שיש מחלוקת בתפיסה עצמו אי יכול לתפוס ודעת מוהרי"ט בתשובה שאין יכול לתפוס והוא ז"ל הוכיח דיכול לתפוס ויוכל לטעון קים לי דמהני תפיסה וא"כ ניצל רבינו בית יוסף מהשגתו כי ראה וידע מחלוקת רוב הפוסקים עם הרמב"ם אי הכהן יכול לתפוס ממילא כשתפס מועיל תפיסתו כי יכול לטעון קים לי דמועיל תפיסה כרמב"ם דאתי' יחיד נגד רבים יכול לטעון קים לי רק במקום שיחיד חולק נגד כל חכמי ישראל א"י לטעון קים לי והכא כתב בש"ך ז"ל בעצמו שסמ"ג ורשב"א סוברים כרמב"ם לכן מיסתם סתים המחבר ז"ל כרמב"ם כי ליכא נ"מ בדעת החולקים כיון שעכ"פ תפס הכהן וביותר תמהני כי הש"ך עצמו מביא מ"ש רשב"א סי' שי"ג שכתב לתרץ דלכן פסק הרמב"ם דת"כ אין מוציאין מידו משום דפליגי אמוראים הנ"ל ויכול התופס לומר קים לי כר' המנונא ומזה הוכיח בספרו (עיין בא"ות בכללי תפיסה ס"ק צ"ז) דתפיסה מועיל אף כשיש מחלוקת בתפיסה עצמו, ועמ"ש הש"ך בס"ק ק"א וק"ב וק"ג ובתומים שם, וא"כ תי' הנ"ל מספיק לתרץ שיטת המחבר, ואדרבה יש לתמוה על רמ"א שהביא דעת החולקים הא ליכא נ"מ כיון שכהן תופס אמאי אין יכול לטעון קים לי, ואפשר לומר דנחלקו מה שנחלקו אחרונים גדולי חכמי ספרדיים ז"ל בש"ות, אי בעל דבר צריך למיטען קים לי שדעת קצת גדולים ז"ל שרק עבור יתומים ולקוחות טוענים הב"ד ולא עבור בעל דבר ודעת קצת גדולים שגם בעד בעל דבר טוענים הב"ד קים לי אף אם הוא לא טען טענינן עבורו וי"ל שמרן המחבר סובר דטוענים עבורו לכן לא הביא דעת החולקים כי ליכא נ"מ לדינא אף אם לא נדע דעת החולקים, אבל רמ"א י"ל דסובר שאין הב"ד טוענים א"כ נ"מ שכיון שרוב החולקים ל"מ תפיסת הכהן אם אין טוען קים לי אף לשון רמ"א שכתב וז"ל וי"א דמוציאין אותו מיד כהן וכן הילכתא עכ"ל אינו מדוקדק לפי זה היאך כתב שכן הלכה שמוציאין הא אי תפס וטוען קים לי אין מוציאין מידו וי"ל דבריו בדוחק (ועיין בכנ"הג בכללי קים לי ס"ק י"ח וכדומה שבספר ברכי יוסף מפלפל בזה אי טוענין קים לי ואין ספרו תחת ידי כי ראיתי רק לפי שעה בהעברה בעלמא), ולכאורה אכתי יש לעיין דהנה בספר כנסת הגדולה בח"מ סימן כ"ה ס"ק ל"ג כתב וז"ל מי שתפס וזכה כבר מכח קים לי ואח"כ תפס האחר ורוצה לזכות מכח קים לי לא אמרינן קם דינא ואין האחר יכול לתפוס ואם תפס מפקינן מיני' אלא אם חזר ותפס לא מפקינן מוהר"ם מטראני אבל הר"ש יונה בתשובה כתב דמפקינן מיני', ואפשר דלא פליגי דמוהר"ם מיירי בשזכה האחר בטענת קים לי בתפיסה שתפס ולא הי' תופס מעיקרא אבל מי שזכה בטענת קים לי להיות תפוס מעיקרא בנידון הר"ש יונה ז"ל מוציאין עכ"ל, וא"כ לפי דברי כנ"הג היכי שכהן תפס כיון שאין לכהן חזקת מרא קמא רק שהוא תופס עכשיו אם חזרו הבעלים ותפסו הבכור וטוענים קים לי' כמ"ד תקפו כהן מוציאין מידו מהני תפיסה, ואכתי קשה הו"ל למחבר להביא דעת החולקים הסוברים שמוציאין מידו כי נ"מ אם חזרו הבעלים ותפסו ועכ"פ קשה למה סתם שתקפו כהן אין מוציאין מידו הו"ל לבאר שמחמת ספק בהלכה הדין כן כי יש נ"מ היכי שחזרו הבעלים ותפסו ומשמע לכאורה דסובר קם דינא. ואפ"ל שאין צריך לכתוב דין זה כיון שעיקר הטעם דתקפו כהן א"מ מידו משום דהו"ל ישראל מוציא ועלין הראי' ממילא ידעינן מסברא כיון דמהני תפיסתו אף שאין לו חזקת מרא קמא מכ"ש שמהני תפיסת ישראל שיש לו חזקת מרא קמא (ולפ"ז בע"כ ל"ל סברת רשב"א בתשובה רק כר"אש ודוק) ובגוף הדין לכאורה י"ל שתלי' במחלוקת הפוסקים בסימן קל"ט סעיף מ' בח"מ במחבר וש"ע סק"ב היכי שקיי"ל כל דאלים גבר אם חזר השני ותקפה אם זכה לדעת מחבר היכי שגבר אם בא אחר כך חבירו וגברה לא מהני, ודעת תוס' בב"מ דף ו' ע"א ד"ה והא דאם חזר וגברה ידו ותקפה זכה ואפ"ל שאני התם שאין שום אחד מהם מוחזק משא"כ הכא שבעלים הי' מוחזקים כיון שהי' להם חזקת מרא קמא יש לומר שמהני תפיסתם לכ"ע. מיהו לפמ"ש הר"אש מובא בסמ"ע שם ס"ק ד' הטעם דלא רצו חז"ל לתקן דבר שיהי' כל ימים במריבה ובמחלוקת היום יגבר זה ולמחר יגבר זה י"ל ה"ה כשתפס כהן לא מהני אח"כ תפיסת הבעלים וא"ש שיטת המחבר ומ"מ צ"ע לדינא כי יש להאריך בזה ואין כאן מקומו ועכ"פ לק"מ על מחבר:

ג והנה רוב הפוסקים השיגו על רמב"ם מנ"ל לפסוק כן ולענ"ד יש להביא ראי' לשיטתו מסתמא דגמרא שס"ל כן דאי' במס' קדושין דף ע"ד ע"ב נאמן הדיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי בד"א בזמן שבע"ד עומדין לפניו אבל אם אין בע"ד עומדים לפניו אינו נאמן כו' ונהדר ונדיינהו בשודא דדייני וקשה לפי מה שנתבאר מחלוקת אמוראי' הנ"ל ולר' המנונא תפיסה מועיל מספק אף להוציא מחזקת מרא קמא, ולרבה ל"מ וכן מורה סוגי' הש"ס שם, וכתב הר"אש בפ"ב בב"ק סימן י"ח דתפיסה לא מהני בספיקא דדינא כמו בבכור דל"מ תפיסה, ובש"כ בספר תקפו כהן סימן ה' כתב לדעת רמב"ם דת"כ אין מוציאין ה"ה בספיקא דדינא מהני תפיסה, והנה כתבו תוס' במס' ב"מ דף ו' ובכמה דוכתי אפי' למ"ד דמוציאין מידו ותפיסה ל"מ ה"מ כשתפס אחר שנולד הספק אבל קודם שנולד הספק מועיל וכתב הש"כ בס' תקפו כהן בסימן פ"ה ופ"ו דבתיקו הוי כל תפיסה שבעולם לאחר הספק דהספק נולד בשעת חתימת הש"ס משא"כ במחלוקת רבוותא לא מתחיל לידת הספק רק משעה שב"ד שדנין על הענין הניחו הדבר בספק כיון שעדיין יכול להכריע כאחד מהם לא מיקרי נולד ספק כי אם לאחר פסק דין שהניח הדין בספק יע"ש שהאריך במחלוקת רבוותא יכול הדיין להכריע כאחד מהם ואם א"י להכריע הדין שהמע"ה ואם תפס קודם שפסק הדין מהני תפיסה כי הוי קודם שנולד הספק אבל אם תפס ממוחזק לאחר שפסק הדיין הדין שהמוציא מחבירו עליו הראי' ל"מ תפיסתו אי תפיסה לא מהני בספיקא דדינא כמו בספק בכור וזהו פשוט אף שש"ך מיירי במחלוקת רבוותא שאחר חכמי הש"ס ז"ל ה"ה במחלוקת תנאים ואמוראים כיון שדיין יכול להכריע כאחד דהא אפי' אמורא מצי להכריע כתנא לא מתחיל לידת הספק כ"א משעה שהניח הדיין את הדין בספיקא שלא ידע להכריע, וא"כ מאי מקשה הש"ס וליהדר ולדייני' ומוקי בגווני דשודא כיון שנחית לוקמי בגווני הו"ל לוקמי בגווני אחרינא כגון שדן דין שהי' אצל הדיין ספיקא דדינא שלא הי' יודע להכריע בין מחלוקת תנאי' או אמוראים או שמעצמו הי' מסופק בדין אי דמי לדין אחר כי שכיחי ספיקות בעניני דיני ממונת ופסק כדין המע"ה והי' מזכה למוחזק ואחר שפסק הלך זה שיצא חייב בדינו ותפס ממוחזק ומכחיש לדיין ואומר שהי' מזכהו בדין כי הייתי מכריע הדין לחייב להמוחזק וציות ליתן לי ודיין אומר שתפסו בעל כרחך, ומעתה אם האמת כדברי הדיין שהי' חייב בדינו אזי מוכרח להחזיר כי תפיסה לא מהני לאחר שנולד הספק דהא לע"ע שכבר הניח הדיין בספיקא דדינא הוי לאחר שנולד הספק רק הוא מכחיש לדיין שהי' מזכהו לכן כ"ז שבע"ד עומדים לפניו נאמן הדיין כשני עדים ומחויב לה להחזיר ואם אין עומדים לפניו אינו רק כע"א ומחויב התופס לישבע ש"דא להכחישו וממילא לק"מ קו' הש"ס ונהדר ונידייני' כי אם יהי' דין חדש אזי יזכה בדין כי יהי' תפיסתו קודם שנולד הספק דהא עיקר הספק מתחיל משעה שדיין הניח הדין בספק כשדן על הענין וא"כ אי אפשר למיהדר ולדון, ואולם אי נימא ת"כ אין מוציאין מידו ומהני תפיסה בספיקא דדינא אף בתפס לאחר שנולד הספק א"א לוקמי בגווני הלז דהא אף אם אמת כדיין שהי' מזכה למוחזק מחמת ספק מהני תפיסת השני אף שהוא לאחר שנולד הספק אבל אי נימא דת"כ מוציאין מידו ול"מ היכי שתפס אחר שנולד הספק רק היכי שתפס קודם שנולד הספק קמה קו' הנ"ל וא"כ לא מבעי' לפירש"י שם דקו' הוא מס מסיפא דברייתא בודאי קשה כנ"ל אלא אפי' לפמ"ש ריטב"א והובא בש"ך סי' כ"ג סק"א דקו' הש"ס וליחזי זכותי' הוא מרישא דברייתא למה לן נאמנתו ומשמע דקו' ונהדר ונידייני' הוא ג"כ על רישא, ג"כ קשה הא שפיר משכחת תפיסה כשהי' עומדין לפני הדיין תפס השני מראשון לפי דברי דיין וניהו אי מיירי שהחפץ שהי' דנין עליו לא הי' תחת יד אחד מהם כשהם בב"ד אי אפשר למצוא גווני הנ"ל לפמ"ש הש"כ בת"כ סי' קכ"ו שא"י לתפוס ע"י שליח דהוי בגדר תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים מ"מ קשה מנ"ל להקשות דלמא מיירי שהדבר שדנין עליו הי' ביד אחד מהם לפני דיין ותפס השני בעצמו, אע"כ דסתם נ"מ סובר דת"כ אין מוציאין מידו וא"א לוקמי וכנ"ל. ולפ"ז מיושב קו' האורים ותומים בסימן כ"ה סק"ה בסופו לרב דסובר בכתובת דף צ"ד ע"ב חלוקה עדיפא ול"ל שודא קמה קו' הש"ס וליהדר ולדייני' דאף בפעם שני' יפסוק חלוקה ובהנ"ל א"ש די"ל דרב סובר ת"כ מוציאין מידו ותפיסה ל"מ בספיקא דדינא רק כשתפס קודם שנולד הספק ובלא"ה לק"מ קו' הש"ס ואולם הרמב"ם סמך על סתם גמרא וא"ש. ואולם כ"ז הוא דרך פלפול ובלא"ה קשה לפמ"ש בהגהות אשר"י במס' סנהדרין דף ל"א דכל היכי דפליגי יחיד ורבים ולא אתמר דלית הילכתא כדברי המרובים ואתמר הלכה כיחיד לא מהדרינן עובדא בדיעבד יע"ש וא"כ הוי לוקמי בגווני שהי' דן במחלוקת שהי' בין יחיד ורבים ואתמר הלכתא כיחיד ודיין טען שפסק כרבים דלא מהדרינן עובדא בדיעבד והבע"ד טוען שפסק כיחיד ולכן א"א למיהדר ולדייני' מלכתחילה יפסקו כיחיד כיון שהלכה כיחיד וצ"ל כמ"ש תוס' בכמה דוכתי דדרך הש"ס לנקוט גווני הפשוט וה"ה דמצי למינקט גווני אחריני ולא מוכרח, ובלא"ה יש לדחות ודברי אלה הם רק לפלפולא בעלמא:

ד אמנם יש להביא ראי' מהא דאי' במס' כריתות דף כ"ג ע"א אמר ר' יוחנן שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו, ופירש"י דהפקר הוא משנגמר דינו אמר רבא מסתברא טעמא דר' יוחנן כגון דאמר נרבע שורו ופירש"י הטעם דמסתמא אפקרי' מיני' דסבר עידי אמת הן הלכך הפקר הוא וכן קיי"ל להלכה כמ"ש רמב"ם בפרק א' מנזקי ממון הלכה י"ג ועיין בהר"אש במס' ב"ק דף קי"ו ע"א ובמרדכי בפ' הגוזל בתרא סימן קס"ט וש"ות מוהרי"ק שורש ג', ואולם בירושלמי במס' סנהדרין בפרק ו' ה"ב ובב"ק בפ' שור שנגח הלכה ח' נחלקו בזה ר' יוחנן ור"ל וסובר ר"ל דהוי הפקר בטעות, ועיין בס' מראה פנים ויש להבין באיזה סברא פליגי ר' יוחנן ור"ל דבע"כ וודאי מודה ר' יוחנן דהפקר בטעות לא הוי הפקר דהוא הלכה פשוטה בש"ס וכן מבואר בתוס' במס' גיטין דף מ"ז ע"א ד"ה אדעתא שכן סובר ר' יוחנן, ועיין בתוס' במס' ב"מ דף ס"ו ע"ב ד"ה התם ובע"כ פליגי בזה גופא אי הוי בטעות ויש לחקור מאי טעמייהו, ולכאורה י"ל דנחלקו בסברא אי אדם מייאש ממונו בספק השקול, היכי שמסופק אי יהי' לו זכות אי מפקיר מספיקא לר' יוחנן סובר מספיקא מפקיר דחושש אולי עידי אמת הן, ור"ל סובר שאינו מפקיר מספיקא והוי הפקר בטעות, ולכאורה יש לה"ר לזה מהא דאי' במס' ב"מ דף כ"ג ע"א בהא דאי' במתני' כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו אמר רבה אפי' בדבר שיש בו סימן קסבר סימן העשוי לדרוס לא הוי סימן פירש"י שאין בעליו סומכין עליו לתת סימן מימר אמר נשחת הסימן בדריסת הרגלים, ורבא מוקי דדבר שאין בו סימן אבל בדבר שיש בו סימן חייב להכריז דסימן העשוי לדרוס הוי סימן יע"ש ובע"כ מחלוקתם לרבה אפי' מספיקא מייאש ועיין רש"י בב"מ שם דכ"א ע"א ד"ה מעות דיאוש הוא מטעם הפקר (ואף לתוס' ב"ק דף ס"ו ע"א ד"ה כיון מ"מ טעם אחד הוא כמו שאין מייאש ממון מספיקא ה"ה אינו מפקיר ממון מספיקא) ורבא בע"כ סובר מספיקא אינו מייאש ממונו וי"ל דנחלקו בזה ר' יוחנן ור"ל, אף ז"א דא"כ רבא דסובר דהוי סימן בע"כ סובר מספיקא אינו מייאש והכא סובר כר' יוחנן דמפקיר מספיקא ותו דבע"כ גם במחלוקת הנ"ל אי אפשר לפרושי כפשוטו דאי' במס' מכשירין בפרק ג' מצא בה מציאה אם רוב נכרים אינו חייב להכריז ואם רוב ישראל צריך להכריז מע"מ צריך להכריז, ומבואר ברמב"ם בפרק א' מהלכות אבידה הלכה ז' שאפילו בא ישראל ונתן סימן אינו חייב להכריז ברוב נכרים שמייאש מפני שהוא אומר עכ"ום מצאה יע"ש וכ"כ תוס' במס' ב"מ דף כ"ד ע"א ד"ה כי וכן מוכח כדבריהם דאי אפשר לומר הטעם דתלינן שנפל מרוב נכרים הא קיי"ל דלא סמכינן על רובא היכי דאפשר לברורי, ועיין בתוס' ב"מ דכ"ג ע"א ד"ה והא כל מה דאפשר לתקן ולהשיב ממון לבעלים ע"י הכרזה מתקנינן, וא"כ אמאי לא יכריז אולי נפל מישראל ויתן בו סימן וכמו דקיי"ל באיסורא ברוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם דלא סמכינן היכי דאפשר לברורי (ולפמ"ש מגן אברהם בסימן תל"ז סק"ד א"ש אך דבריו סותרים למ"ש בסימן ח' ס"ק י"א וטו"ז ביו"ד סימן ל"ט סק"ו וכבר העיר מזה בש"ות נודע ביהודה חלק יו"ד סימן נ"ה) ולענין זה חמור ממין מאיסורא כי באיסורא רובא וחזקה רובא עדיף ובממון לא מהני רוב נגד חזקת ממון ועיין תוס' במס' ב"מ דף כ' ע"ב אע"כ כתוס' ורמב"ם ולא הוי אפשר לברורי דאפי' נפל מישראל מייאש ובע"כ במחצה על מחצה דחייב להכריז משום דאינו מייאש מספיקא וא"כ קשה על רבה דסובר סימן העשוי' לדרוס לא הוי סימן (ומ"ש הפני יהושע במס' ב"מ שם לפרש מתני' הלז אף שהוא דבר נחמד מ"מ נראה שכתב רק לפלפולא בעלמא ולא משמע כן בש"ס ובפוסקים להמעיין בדבריהם) ובע"כ צריכין אנו לדחוק דפליגי אי רוב נוטה שידרוס רבה סובר דמייאש מחמת שרוב נוטה שיפסיד ממון כי הוא שכיח שידרוס ומיד דשכיח הוי בגדר רובא ובכה"ג מוכח ממתני' דמכשירין דמייאש ורבא סובר דלא שכיח ומספיקא אינו מייאש ועיין בתוס' במס' ב"מ דף כ"א ע"א ד"ה אלו וא"כ בנ"ד במחלוקת ר' יוחנן ור"ל ליתא לדברינו הנ"ל ודוחק לומר דפליגי אם יותר נוטה שלא יוזמו עדים דכ"ז הוא דוחק להמעיין היטב, לכן נראה דרמב"ם סובר דר' יוחנן ור"ל בירושלמי הנ"ל פליגי במחלוקת שנחלקו אמוראים בב"מ דף ו' אי תקפו כהן מוציאין, והיינו אי תפיסה מספיקא מהני נגד חזקת מרא קמא וא"כ י"ל דתרווייהו סוברים דיש לנו ספק בכוונת בעל השור אם הי' מפקיר או לא דיש לומר אולי מספיקא דסובר עידי אמת הן הפקיר או דחושב אולי מ"מ ימצא עידי הזמה אף שלא ידע בבירור שאומרים שקר מ"מ כיון שהוא ספק אצלו לא הי' מפקיר וזהו גופא הוא לנו ספק אם הפקיר והוי ספק הפקר וקיי"ל כשיש ספק אם הפקיר או לא קם הדבר בחזקת מרא קמא ואולם אם תפס תלי' במחלוקת הנ"ל אי תפיסה מהני נגד חזקת מרא קמא כמו בתקפו כהן ויש לומר דר' יוחנן סובר כר' המנונא דתקפו כהן אין מוציאין מידו דתפיסה מהני נגד חמ"ק לכן סובר כל המחזיק בו זכה, כיון שתפס עכשיו מהני תפיסתו מספיקא ור"ל י"ל דסובר כרבה דתפיסה מספק לא מהני נגד חזקת מרא קמא וכיון שהחזיק מספק לא מהני תפיסתו וא"כ רמב"ם שפיר פוסק כר' יוחנן דקיי"ל הלכה כר' יוחנן בר מתלת וכמ"ש רבא במס' יבמות דף ל"ו ואין להקשות על דברינו לפמ"ש פני יהושע במס' כתובת דף י"ב שברי מהני נגד תופס דאף דקיי"ל כר' נחמן ור' יוחנן דלא מהני ברי משום דאיכא חזקת ממון המתנגד אבל היכי דליכא חזקת ממון רק מעלת התפיסה לבד מהני ברי וא"כ אמאי לא מהני טענת ברי של בעל השור היכי שיאמר שלא הי' מייאש ובשגם כי אפשר לברורי ולשאול את פיו בממ"נ אם יודה שהפקיר פשיטא דמהני הודאתו לחובתו (ודוחק לומר דנ"מ היכי דחב לאחרינא) ומ"ט דר"ל, ואם יטעון בברי שלא הפקיר וכיון שאין המחזיק יכול לידע כוונתו ובע"כ טוען שמא והמחזיק אין לו דק מעלת התפיסה אמאי סובר ר' יוחנן דמהני תפיסתו הא בכה"ג ראוי לומר ברי ושמא ברי עדיף, ודוחק לומר דמיירי ששכח מה הי' בדעתו ועיין בתוס' במס' שבועת דף כ' ע"א ד"ה לישנא, דמסתימת לשון הש"ס לא משמע כן דכל כי האי הו"ל לפרושי שדרך אמוראים לפרושי ולא לסתומי, דז"א חדא לפמ"ש תוס' בכמה דוכתי בברי גרוע ושמא טוב לא מהכי אפי' לר' הונא ור"י וה"ה לר' יוחנן נגד תופס בעינן ברי טוב, ואפי' לשיטת הרמב"ן בבע"הת שלית לי' האי חילוקא ועיין בתוס' במס' ב"ב דף קל"ה ע"א ד"ה אביי מ"מ י"ל כמו שהוכחתי בחיבורי בכלל ג' פרט ד' דהא דסוברים ר"ה ור"י דבר' עדיף משמא נגד חזקת ממון ולר' נחמן ור' יוחנן נגד תופס שתפס מספק היינו היכי שאין לב"ד ספק בלא טענותיהם ועיקר הספק בא לב"ד ע"פי טענותיהם כספיקא דמציאות אבל היכי שיש לב"ד ספק מחמת דעת תורה אלים הספק ולא יוכל לטעון ברי נגד ספק שהוא מכח הדין שראוי להסתפק ספק כזה, וא"כ הכא שרז"ל נסתפקו בכוונתו אין יכול לטעון ברי נגד ספק חכמים כיון שיש לנו ספק בכוונתו בע"כ חקרו חכמים ע"פי דעת תורה בדעת בני אדם שיש מקום להסתפק והבאתי ראי' לזה, וא"כ נכונים דברינו הנ"ל שיש להביא ראי' לשיטת רמב"ם דהלכה דתפיסה מספיקא מהני נגד חזקת מרא קמא וכמ"ד ת"כ אין מוציאין מידו, והא דאי' בירושלמי במס' בבא קמא עבד היוצא ליהרג ונמצאו עדיו זוממין ר' יוחנן אמר זכה עצמו ר"ל אמר יאוש טעות הוא (ובמס' סנהדרין הגי' והקדישו בעליו וצ"ע ולכאורה הגי' דמס' ב"ק הוא עיקר) י"ל ג"כ כמ"ש הטעם ר' יוחנן סובר מספיקא מהני תפיסה ועבד מוחזק בעצמו כמ"ש תוס' במס' גיטין דף י"ט ע"א ד"ה מפני והר"אש במס' בבא קמא דף ט"ו ע"ב סימן כ', ועיין בש"ות מוהרי"ק שורש צ"ד שכתב להדי' דאפי' עבד כנעני מוחזק בעצמו ואף שמוהרי"ק תמוה בזה, וכבר הערתי ע"ז בקיצור בכלל א' פרט ה' היינו במ"ש להלכה פסוקה אפי' לרוב פוסקים דס"ל תפיסה ל"מ נגד חזקת מרא קמא אבל לשיטת רמב"ם דסובר תפיסה מהני שפיר י"ל דסובר ר' יוחנן כיון שעכ"פ מוחזק במלאכה לא יכול הראשון לכופו להשתעבד מה שנוגע לממון, וראיתי בקצ"הח סימן רמ"א סק"ג ובסימן פ"ח ס"ק ט' שהשיג על מוהרי"ק כעין סברא שכתבתי בספרי כלל ה', אך נראה מדבריו לכ"ע לא מהני תפיסת העבד במה שמוחזק במלאכה היכי שיש ספיקא כיון דהוי ספק בתפיסה עצמו אם התפיסה תפיסה כמ"ש מוהרי"ט בחלק ח"מ סימן קנ"א, ותמהני הא הש"ך בס' תקפו כהן סימן ק"א וק"ב וק"ג השיג על מוהרי"ט והוכיח דאפי' בכה"ג מהני תפיסה לפוסקים דמהני תפיסה בספיקא, ואולם לפי דברינו ההכרח לומר הא דסובר ד' יוחנן דזכה עצמו היינו לענין ממון שאין יכול להשתעבד למלאכה אבל לענין איסורא כיון שיש לנו ספק אם הפקר והוא הי' בחזקת עבד א"י לישא בת חורין וצריך גט שחרור וקצת מורה הלשון ר' שאמר זכה עצמו כיון שלענין זה הוא מוחזק ולענין איסורא צריך גט שחרור, וזהו דלא כהבנת בעל פני משה בספרו מראה הפנים שהבין שם לר' יוחנן א"צ אפי' גט שחרור מיהו הרמב"ם לא הביא כלל דין העבד וכבר הרגיש בזה בעל פני משה שם ויש לעיין הרבה בדבריו ואין כאן מקומו:

תוכן העניינים

שערי תורה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה