שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב
כלל כד · פרט ד
יבואר ביאור דברי תוס' וסיעתם בהך חזקה דבודקת:
ז יש לחקור בכוונת רבותינו בעלי תוס' במה שכיילו לן לר"ג איכא חזקה דבודקת ומזנה, לכאורה הוא נגד הסברא והשכל כיון דאיסורין שווין אם נבעלה לכשר או נבעלה לפסול, רק שבאם תינשא לכהן א"כ מנלן דבעת הזנות הי' מסיקא אדעתא לינשא לכהן דלמא יצרה תקפה לבעול לפסול, והי' דעתה להנשא לישראל ועכשיו נשתנה דעתה, ומנלן דאמרינן הוכיח סופה ע"ת, עיין בחולין דף ל"ט, ומלשון תוס' משמע להדי' שבעת הזנות בודקת ומזנה והא נגד הסברא ולכאורה יש לומר כוונת תוס' והנה הראשונים נחלקו עם הרמב"ם זלה"ה רמב"ם בפ"ט מא"ב הלכה א' כתב וז"ל אחד ממזר שנשא ישראלית או ישראל שנשא ממזרת כיון שבעלו אחר בקידושין לוקין קידש ולא בעל אינו לוקה בעל ולא קידש אינן לוקין משום ממזרת שאין לך בכל חייבי לאוין מי שילקה על בעילה בלא קדושין אלא כה"ג באלמנה עכ"ל וכתב ה"המ שם וז"ל ומ"מ רבינו בעל ולא קידש אינו לוקה משום ממזרת ר"ל שאינו לוקה משום ממזרת אבל לוקה משום פנוי' וכמ"ש בפ"א מאישות שהבועל אשה שלא לשם קדושין לוקה מן התורה מפני שבעל קדישה, אבל משום לאו דממזרת אינה לוקה שאין לך בכל חייבי לאוין מי שילקה על בעילה בלא קדושין אלא כה"ג באלמנה ועיין בכ"מ שכתב בשם הר"א בנו של רמב"ם שביאה בקהל הנאמר בחייבי לאוין לא הוי אלא בקדושין וזנות לא מיקרי ביאה בקהל, ואולם ראב"ד וחכמי לונוויל חולקים ע"ז כמ"ש בהמ"מ שם וז"ל אבל ממזר דדבר ידוע שעל הקדושין אינו לוקה שהרי אין כתוב בהן לאו בקיחה ועל ביאה בלא קדושין לוקה כמו שהכתוב מפורש צווח לא יבוא שהוא הבעילה ומפורש בפרק אלו נערות דאקשינן בהדי' אי ר' יצחק קשי' ממזרת וה"ה לעמוני ומואבי ופצוע דכא ושאר כל חייבי לאוין וכיוצא בהן יע"ש, עוד נחלקו רמב"ם עם ראב"ד דעת רמב"ם כמבואר בה"המ הנ"ל ובמ"ש בפ"א מאישות ה"ד בבא על פנוי' בדרך זנות אפי' באקראי בעלמא עובר על לאו דאוריי' לא תהי' קדישה, וראב"ד השיג ע"ז שאין קדישה אלא המזומנת ומופקרת לכל אדם ועיין בטור א"העז סי' כ"ו ומבואר בחלקת מחוקק שם סע"ק א' שאפי' לדברי ראב"ד אסורה ביאת פנוי' מיהו מדרבנן דהא אפילו יחוד פנוי' גזרו בב"ד של דוד יע"ש ולפ"ז יש לומר דתוס' סוברים לגמרי כראב"ד בביאת פנוי' לכשר מישראל לא עבדה רק על איסור דרבנן, ובביאת פנוי' לפסול לקהל אפי' בלא קדושין עברה על איסור דאורייתא דהא אם היתה בהתראה לוקה ושפיר כתבו אשה מזנית בודקת ומזנה שלא לבעול לפסול כ"א לכשר והטעם כיון דיש לכל ישראל חזקת כשרות וה"ה לאשה כדאי' בכמה דוכתי' ואיסור דאורייתא חמור לאינשי ואיסור דרבנן לאו כ"ע זהירי כדאי' בה"המ בפ"א מאישות ה"ד ולכן אמרינן שמן הסתם הי' בודקת ומזנה ליבעל לכשר והוי רק איסור דרבנן ולא לבעול לפסול דאיכא איסור דאורייתא, אבל ז"א לפמ"ש תוס' במס' יבמות דף ט"ו ע"ב ד"ה קסברי שהקשו למ"ד עכ"ום ועבד הבא על ב"י הולד ממזר בשלמא מעבד הוא ממזר דבעבד איכא לאו אלא עכ"ום אמאי הוי ממזר ב"ד של שם גזרו ומדאורייתא היתר הוא ותי' אע"ג דביאת היתר הוא בצינעא מ"מ כיון דלא תפסי בה קדושין הוי ממזר כמו בעבד יע"ש ואמאי מכשיר ר"ג אפי ברוב פסולין שהם עכ"ום כמו בחורבה דדברא הא בזה לא שייך בודקת ומזנה משום איסור דאורייתא דהא גם ביאת עכ"ום שפוסלה מכהונה הוי ביאת היתר מדאורייתא בצנעא, ועיין מס' קדושין דף ע"ה ע"ב ד"ה ור' ישמעאל, ואולם ראיתי לבעל קצות החושן בס' אבני מלואים סימן ט"ז סק"א שכתב להוכיח מסוגי' דע"ז דף ל"ו ע"ב דעכ"ום הבא על בת ישראל אפי' בצנעא הוי איסור דאורייתא, ומ"ש תוס' בקדושין דף ע"ה ד"ה ור"י דבתך לא תקח לבנו הוא אזהרה לתפיסת קדושין י"ל כמ"ש תוס' בע"ז שם ד"ה לא תתחתן דהוא אזהרה לביאה וכ"כ בסימן ז' סע"ק ג' שפיר יש לומר כדברינו הנ"ל בכוונת תוס' ואכתי יש קצת לפקפק בתי' זה כעין שכתב הר"אש בקדושין דף ע"ג ע"א סימן ז' אטו נשי דיני גמירי ועיין בקדושין דף י"ג ע"א וה"נ אטו דינא גמירי לידע שעם ישראל כשר הוא רק איסור דרבנן ועם פסולי קהל הוי איסור דאורייתא דין שנחלקו עמודי העולם, ועיין תוס' ב"מ דף ט"ז ע"ב ד"ה ונתן מיהו בש"ך חושן משפט סימן ס"ו סע"ק כ"ו השיג על הר"אש בפ' הכותב שכתב כיו"ב לענין מגו דלאו כ"ע דיני גמירי וז"ל מ"ש לאו כ"ע גמירי הוא נגד הסברא דהא אשכחן כמה מגות חמורות יותר מזה שצריכין לימוד ועומק גדול בים התלמוד שהאשה נאמנת באותן מגות וכל הש"ס ופוסקים מלאי' מזה בכמה מקומות ולא אמרינן שמא אינה יודעת הדין ואם מצינו לפעמים בש"ס אטו כולהו נשי דינא גמירי היינו דוקא במקומות שאמרו הם ושם יש טעם בדבר משא"כ בשאר דוכתי דאל"כ בטלת רוב וכמעט כל המגות שבש"ס יע"ש ולפי דברי הש"ך מ"ש הרשד"ם סי' כ"ב ומוהר"א ששון סי' כ"ה הובא בכנ"הג בכללי מגו סימן פ"ב סע"ק ע"ז שאין להאמין עם הארץ במגו דטען טענה דאפשר דהוא לא ידע הדין, נדחה מהלכה כי הם נמשכו אחר דברי הר"אש בפ' הכותב כמ"ש בתומים שם סע"ק כ"ח:
וקצת יש להביא ראי' לשיטת הש"ך מהא דאי' במס' בכורת דף ל"א ע"א ורואה את קדשי' אם יש לו שלמים בתוך ביתו ונפל בו מום יראה אם קבוע הוא ויפדה ויוציא לחולין ואי' הטעם בגמ' משום דאי בעי מיתשל עלה ופירש"י וז"ל ואינו נחשד לומר על מום עובר שהוא מים קבוע דמה לו לשקר הא אם הי' רוצה להוציאן לחולין יכול הוא לעשות בהיתר ולשאול לחכם ולפתוח בחרטה דהקדש בטעות ולומר בטעות הקדשתיו יע"ש וקשה הא בזה פליגי ב"ש וב"ה במס' ב"ב דף ק"ך ע"ב בס"א הקדש טעות הקדש ובה"א אינו הקדש ועיין במס' נזיר דף למ"ד ובמס' ערכין ואף דקיי"ל כב"ה מ"מ כתבו תוס' ב"מ דף ט"ז ע"ב ד"ה ונתן דלאו כ"ע גמירי הלכה היכי שהוא מחלוקת, וא"כ לשיטת הר"אש וסיעתם קשה דלא הוי מגו דלמא לא ידע הדין דהקדש טעות לא הוי הקדש והא דמום ניתר פשוט לכל בני אדם וכ"ע גמירי אע"כ דבכל גווני אמרינן מגו ולפ"ז שפיר יש לקיים סברת תוס' דבודקת ומזנה אי נימא דביאת עכ"ום בצינעא אסור מן התורה וכ"כ ביאת פסולי קהל משא"כ ביאת כשר, ואולם לרמב"ם דביאת פנוי' לכשר אסור מדאורייתא משום לאו דקדישה ולא נוסיף איסור דאורייתא בפסולי קהל בביאה בלא קדושין א"א לומר טעם דבודקת ומזנה לר"ג:
ח אמנם אכתי קשה לשיטת תוס' אפי' אי יסברו כשיטת ראב"ד וגם שביאת נכרי בצינעא אסור מן התורה לפמ"ש הר"אש בתשובה כלל ב' הובא בב"י א"העז סימן ו' בסופו, בכהן שבא על פנוי' דמסתמא לא טבלה דבושה לטבול והיא בחזקת נדה וכ"כ בש"ע א"העז סי' כ"ו סעיף י"ו בהג"ה וא"כ כיון דהיא חשודה על איסור כרת שהוא חמור לשמים ולבריות חשודה נמי על איסור קל ביאה לפסולי קהל שהוא איסור לאו ועיין ביו"ד סי' קי"ט סעיף ה' החשוד על איסור חמור חמוד על הקל ממנו ועיין בב"י שם וש"ך ס"ק י"ג, אם שניהם ממין איסור אחר מוכח בהגהות רמ"א יו"ד סימן ב' דאפילו בפעם אחת הוי חשוד ותו דהכא כראה אפי' אי נימא בעלמא החשוד על איסור חמור לא חשוד על איסור קל, שאני התם שיש לנו ספק אם עשה עוד איסור אחר לא חיישינן דעביד עוד איסור, משא"כ באותו ענין שנחשד לעבור על איסור בודאי לא נשמר מאיסור אחר הנצמח מאיסור הלז וכיון דהיא עשתה איסור שזינתה בנדתה לא נזהרה באיסור זנות לפסולי קהל, ולכאורה מצאתי סתירה לכלל זה ממ"ש הרמב"ם בפרק ב' מהלכות תמורה הלכה ב' וז"ל דאם הי' שלשה בהמות קדשים מונחי' לפניו ואחת מהן בעלת מום שעומדת לפדיון וב' בהמות חולין ואמר הרי אלו תחת אלו שאינו לוקה אלא שתים והבהמה שלישית בעלת מום חולין תלינן לשם חילול קאמר ולא לשם תמורה כיון שיש לפניו דרך היתד והוא החילול, ודרך האיסור והוא התמורה חזקה שאינו מניח ההיתר ועושה איסור עכ"ל, והוא מש"ס דתמורה דף כ"ז ע"א, הרי אף מזה לא נשמר מאיסור מ"מ כל שיש לתלות שלא עביד איסור מוסיף תלינן ה"ה יש לומר דלא עברה איסור מוסיף לזנות עם פסולי קהל ותלינן שבדקה וזינתה עם כשרים אבל ז"א מתרי טעמא חדא שכבר הרגיש בזה המשנה למלך בפרק עשירי מהלכות גירושין הלכה י"ח על מ"ש רמב"ם בנתייחד עמה בפני עדים אם היתה מגורשת מן הנשואין דחיישינן הן הן עידי יחוד והן הן עידי ביאה, כתב שם בשם רדב"ז דאם פרסה נדה ונתייחד עמה בפני עדים לא חיישינן לה דמסתמא לא עבר על איסור כרת ואפי' ראינו שנבעלה לא חיישינן שמא לשם קידושין בעל דהא לא שייך לומר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דמאן דעבר על איסור כרת לא חש לבעילת זנות ונראה לפרש דבריו דלא דמי למ"ש רמב"ם מהלכות תמורה כו' דהתם משום שעשה שני איסורין לא חיישינן שעשה שלשה כיון שהם חלוקים אבל הכא שהוא בדבר אחד שבאותו ביאה עבר אאיסור נדה באותו דבר עצמו בודאי לא נזהר מאיסור אחד הבא מחמת אותו ביאה שהוא בעילת זנות יע"ש, וא"כ ה"ה באותו ביאה לא היתה מדקדקת אם הוא מפסולי קהל ותו דאם הי' לפניה ב' דרכים דרך שנוכל למעט האיסור ודרך להרבות באיסור, כנידון דרמב"ם הי' אפשר לומר דלא שבקה איסור קל ועביד איסור חמור משא"כ הכא אולי לא הי' מצוי לה רק הפסול ויצרה תקפה ונבעלה, ובשגם למ"ד בירושלמי הזנות רצה אחר הפסולין, וא"א לומר שיהי' נאמנת עכשיו מצד דיבורה הא מוכח דברי לבד ל"מ נגד רוב פסולין כמו בשבויה רק עיקר הטעם דבודקת ומזנה בעת הזנות וקמה קו' הנ"ל וצ"ע: