שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב
כלל כג · פרט ד
יבואר היכי שהוחזקה חיה כפרנית בדבר אחד אם נאמנת על ולד אחר:
ח בש"ות חכם צבי סימן ל"א ראיתי דבר חדש הנוגע לנ"ד וגוף הענין שנידון שנשאל עליו הגאון זלה"ה הי' באחד שרצה לגרש את אשתו והוחזק לשקרן בשם אביו אם נאמן במה שאמר שהוא לוי מי נימא כיון שהוחזק כפרן בדבר אחד הוחזק כפרן גם לדבר אחר וכתב על זה וז"ל וכבר הי' אפשר לומר דזה תלי' בשינוי הגירסאות והפירוש בקרא עליו ערער דרש"י גרס קרא עליו ערער ופי' עליו קאי על הולד ולפי זה הי' אפשר לומר דוקא על ולד זה שהוכחשה אינה נאמנת אבל בולד אחר נאמנת, אבל בדברי הרמב"ם דגרס קרא עליה ערער ופירש דקאי על החי' אפשר לומר דאינה נאמנת לעולם אפילו על ולד אחר אלא שהרב המגיד השווה בין הפירושים ולפי דבריו יש לומר דבחי' נמי נאמנת על הולד אחר וא"כ בנ"ד כיון דלא הוחזק כפרן בענין הלוי' והו"ל כמוחזק כפרן לממון זה דלא הוחזק כפרן לממון אחר עכ"ל ולכאורה דבר גדול דיבר הגאון ז"ל בחקירה הלז, ולכאורה י"ל אף לדברי המ"מ שנאמנת על ולד אחר מ"מ באותו עדות שהוחזקה כפרנית על ולד א' הוחזקה ג"כ על השני כגון בנ"ד שאמרה זה כהן וזה לוי וזה נתין וזה ממזר והוכחשה באחת מולדות אף שלא הוכחשה באחרים אינה נאמנת כיון שהוא באותו עדות, מיהו לשיטת הח"צ שמדמה לדין הוחזק כפרן לממון זה שלא הוחזק כפרן לממון אחר מוכח אפילו בחד ענין לא הוחזק כפרן כדאי' בח"מ סימן ע"ט בש"ך ס"ק ט"ו אפי' כפר במאה והוחזק כפרן בחמשים נשבע בחמשים אחרים הרי אפי' בחד ענין לא הוחזק כפרן לממון אחר, ובספר הפלאה ראיתי שכתב להיפך היכי שעדים או עד אחד כשר מכחישה באחד מולדות שוב אינה נאמנת על הולדות אחרים שבאותו עדות ולא הביא דברי החכם צבי, ולפ"ד הח"צ נראה אינה מוחזקת כפרנית בשאר הוולדים מיהו לדינא צ"ע דמסתברין דברי הפלאה ושיטת הח"צ תמוהין בעיני במה שמדמה הוחזק כפרן של עדות להוחזק כפרן של בעל דין הגם שקיי"ל בח"מ סימן ע"ה ס"ה טענו מנה לי בידך ואמר להד"ם ועדים מעידים שהלוהו וחזר ואמר פרעתיך הוחזק כפרן לאותו ממון וחייב לשלם כו' ודוקא לאותו ממון הוחזק כפרן אבל לא לממון אחר ונאמן עליו בשבועתו כשאר כל אדם יע"ש וכיו"ב אי' בסימן פ"ז סעיף ה' הטעם הוא משום דבמלוה אינו מוחזק לרשע די"ל אשתמוטי קמשתמיט דלית לי' לכן קיי"ל הכופר במלוה כשר לעדות מה"ט אף שמוחזק כפרן מ"מ אינו מוחזק לרשע משא"כ בעדות כשמעיד שקר הוא רשע פשוט עד המוכחש משני עדים כשרים וכיו"ב שפסול לכל עדות שבעולם וי"ל ה"ה בחיה היכי שהכחישו שני עדים או עד כשר לשיטת ב"ש שעד כשר נאמן מן התורה והיא רק מדרבנן נאמן העד יותר מחי' יש לומר שהוכחשה לכל הולדות במס' ב"ב דף ל"א ע"א לא פליגי רק בתרי לגבי תרי ועיין בח"מ סימן ל"א ס"א דקיי"ל זו באה בפני עצמה ומעידה אבל באחד המוכחש משנים או אשה מעד כשר אתכחש לכל העדות, מיהו יש לחלק דהנה יש להסתפק בלאו דלא תענה ברעך עד שקר, מי שאין לו נאמנות מן התורה להעיד רק שחכמים האמינהו שיהי' לו שם עד אם עבר על לאו הלז ומי נימא כיון שאין לו מן התורה שם עד אולי לא אמרה תורה רק מי שיש לו שם עד מן התורה, או דלמא כיון שעכ"פ נתנו חכמים נאמנות הוא בכלל לאו הלז דכוונת התורה הוא מי שיהי' לו שם עד אפי' מדרבנן לא יגיד בפני ב"ד שקר, ובאמת מצינו לזה הרבה דמיונות שהתורה אמרה על דין דרבנן כמ"ש המשנה למלך בפרק שביעי מהלכות תרומת הלכה א' כמו באונס ומפתה שאם הי' אסורה עליו אפי' מדרבנן אינה נושאה דכתיב ולו תהי' לאשה אשה הראוי לו ועיין בכסף משנה בפ"א מנערה בתולה הלכה ה' ומשנה למלך בפ"ג מהלכות עבדים דין א', ועיין כיו"ב במס' סוכה דף כ"ג ע"א ובש"ות חכם צבי סימן ק"נ וע"ע במס' סוטה דף מ"ד ע"א וע"ב מחלוקת ר' יוסי עם ר' יוסי הגלילי דמיון לזה, וכיו"ב בכמה דוכתי ולאחר העיון קצת מוכח ממקומו שגם בכה"ג יש לו שם עד מן התורה ממה דאי' במס' שבועת דל"ב ע"ב הכל מודים בעד מיתה כשכובש עדותו חייב קרבן שבועה, וכבר כתבו תוס' בדף ל"א ע"א ד"ה ורבנן שנאמן רק מדרבנן וכן דעת רוב פוסקים ראשונים זולת בדעת רמב"ם נסתפקו והא עיקר חיוב קרבן שבועה אי' בדף ל"ב ע"א דאמר אביי מהא דאי' ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה, הוא עד וגו' אליו"ע ואמאי חייב העד קרבן שבועה הא עד מיתה א"נ מן התורה ואין לו מן התורה שם עד בעכצ"ל דגלי התורה מי שיש לו שם עד אפי' רק מדרבנן אם כבש עדותו חייב קרבן שבועה ה"ה לענין לאו דלא תענה וגו' גלי תורה מי שיש לו שם עד אפי' דק מדרבנן כשיהי' משקר בבית דין עובד על לאו זה, ולפ"ז נראה בנ"ד אי נימא דיש לנאמנות הלז כדין נאמנות עד אחד באיסורין שאין צריך להעיד בב"ד כמ"ש בכמה דוכתי דלפמ"ש רש"י ביבמות דפ"ח אתיא ממעשים בכל יום שאין לך אדם מתאכסין אצל חבירו ולפמ"ש תוס' אתי' מוספרה לה והתם אינה אומרת בב"ד אזי נראה היכי שהוחזקה כפרנית באמירתה חוץ לב"ד לא הוחזקה כפרנית להעיד בפני ב"ד דהא אם מעידה בפני ב"ד שקר תעבור על לאו לא תענה וגו' ונאמנת על ולד אחר להעיד בפני ב"ד, אבל אי נימא דנאמנות שלה הוא כדין עדות עד אחד בדבר שבערוה היכי שנאמן העד, נראה שצריכה להעיד בפני ב"ד כמו בע"א בממון בגווני דקם כגון במשאיל"מ או בע"א לשבועה שצריך ב"ד ועיין בסימן י"ז בח"מח ס"ק ע"ח וב"ש ס"ק כ"ד וכיון שעברה על לאו לא תענה וגו' דלפמ"ש אף שנאמנות חי' הוא רק מדרבנן כמ"ש הב"ש בשיטת הר"ן מ"מ כשמעידה שקר עוברת על לאו לא תענה מוחזקת כפרנית לולד אחר דדמי ממש לעד בדיני ממונות כשמעיד בב"ד והוחזק כפרן שמוחזק כפרן לכל העדות כיון שכבר עבד על לאו לא תענה ואין דמיון עדות לדין בעל דבר שמוחזק כפרן לממון זה ולא לממון אחר כמ"ש הטעם כנלענ"ד ברור, והמעיין יבחר ומ"מ צ"ע לדינא: