אור ברסלב

שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב

כלל כג

כלל כב

בו יבואר דין נאמנות חיה לענין יוחסין ובו ד' פרטים:

פרט א

יבואר מקורו ואם נאמנות מן התורה או רק מדרבנן:

א גרסינן במס' קדושין דף ע"ב ת"ר נאמנת חיה לומר זה כהן וזה לוי וזה נתין וזה ממזר פירש"י נשים שילדו בבית אחת אשת כהן ולוי ונתין וממזר וכן קיי"ל כמ"ש רי"ף ור"אש ורמב"ם בפרק ט"ו מאיסורי ביאה הלכה ל"ג ובטוש"ע א"העז סימן ד' סעיף ל"ב ויש לחקור אי הא דנאמנת חיה הוא מן התורה או מדרבנן, וראיתי שנחלקו בזה אבות העולם הר"ן כתב שם וז"ל ולאו מדינא אלא דהימנהו רבנן לפי שעל פי הרוב אי אפשר בענין אחר יע"ש והובא דבריו להלכה בבית שמואל סימן ד' ס"ק ס', ומשנה למלך שם הלכה י"א וכן כתב הטו"ז שם ס"ק כ' בפשיטות ולענ"ד הר"אש בתשובת כלל נ"ב הובא בב"י א"העז סימן קנ"ו חולק וסובר דנאמנת מן התורה דז"ל הא דמספקא לך אם האשה נאמנת על עצמה לומר אילו חדשי העיבור שילדה אחר מות בעלה כשלא שהה שלשים יום שלא תצטרך חליצה לא ידענא במה נסתפקתם למה תהי' נאמנת אפילו לאחר איתתא לא מהימנא כ"ש לעצמה להתיר יבמה לשוק ולא מצינו נאמנות לאשה אלא ההוא דעשרה יוחסין דקאמר התם שלשה נאמנים על הבכור חיה אביו ואמו והתם גופא לא אמרינן הכי אלא משום דגלי קרא יכיר יכירנו לאחרים ובשביל שהאמינה תורה לאביו ואע"פי שהוא קרוב ויחיד וטעמא שאין אחר יכול להכירו עכ"ל ומשמע להדי' מלשונו כיון שנתנה תורה נאמנות לאב ה"ה אם וחיה נאמנים מן התורה על הבכור, והמעיין בטו"ז שם ובב"ש ס"ק ס' נראה לענין גוף הנאמנות מדמו נאמנות חיה לענין יוחסין לנאמנות חיה לענין בכור ותו דהא דבר שבערוה וממון דומים ז"לז וכמו שהתם נאמנות חיה מן התורה ה"ה לענין יוחסין נאמנות מן התורה ואף שיש חילוק לענין זמן הכירות הבכור לזמן הכירות היינו מטעם שכתבו שם, כמ"ש בפרט ב' ומיהו יש לדחות ראי' הלז מהר"אש כמבואר להמעיין, וראיתי באגודה שם שכתב וז"ל שלשה נאמנים על הבכור אילו הן חיה כו' שמעתי פוסקים מכאן שמאמינים לאדם דבר שהוא עסוק בה ולא אחר כי האי דחיה נאמנת ונפקי מיני' לחירופין וענינים הנעשים בבית הכנסת של הנשים דסמכינן אנשים להעיד עכ"ל לשונו סתום ולא נתבאר אם הוא מדאורייתא או מדרבנן ובש"ות תרומת הדשן סימן שנ"ג כתב דאחד מן הגדולים פסק דנאמנת אשה להעיד לאלמנה אילו בגדים לבשה בחיי הבעל משום דאין אנשים רגילין להסתכל בבגדי הנשים והביא ראי' מדאמרינן שלשה נאמנים על הבכור חיה וכו' יע"ש וגם לשונו סתום קצת ועיין בס' כנסת הגדולה בח"מ סימן ל"ה בהגהות בית יוסף סק"ח וי"ז, ודברי רמ"א שם בסי"ד לא הבנתי שכתב שם וז"ל אילו פסולים להעיד אפי' במקום דלא שכיחי אנשים כשרים להעיד וכל זה מדינא אבל יש אומרים דתקנת קדמונים הוא במקום שאין אנשים רגילים להיות כגון בב"הכ של נשים או בשאר דבר אקראי שאשה רגילה ולא אנשים כגון לומר שבגדים אלו לבשה פלונית והן שלה שאין אנשים רגילים לדקדק בזה נאמנת עכ"ל מבואר שהבין שאינו אפילו מדין חכמים מחכמי הש"ס זלה"ה רק מתקנת הקדמונים, והמעיין באגודה ות"הד לא משמע כן, ותו דהא משמע להדיא דמהאי טעמא נאמנת חיה לפי שאין אנשים רגילים להיות אצל לידה ואולי מחלק דוקא היכי שאי אפשר לידע בשום אופן על ידי אנשים כמו בלידה שאין דרך עדים כשרים להיות שם בכה"ג נאמנת עכ"פ מדרבנן אבל היכי שאפשר שיהיה שם עדים כשרים רק דלא שכיח לא עקרו דין תורה והוא רק תקנת קדמונים, אך לשון אגודה ותרומת הדשן לא משמע כן, ולולי דבריהם הי' נראה לומר כעין שכתב הרמב"ן בחידושיו לגיטין דף ב' ע"ב ד"ה עד אחד וז"ל ע"א נאמן באיסורין וי"מ משום דכתיב וספרה לה לעצמה וק"ל התם אתחזק איסורא כו' וניגמר מיני' דע"א נאמן באיסורין אפי' א"א אלא שאני התם מתוך שנאמנת ע"ע נאמנת נמי לבעלה אבל שאר עדות מנלן א"נ שאני התם אי אפשר שתביא עדים לפסיקת זיבתה ונדתה ולספירתה ולטבילתה לפיכך האמינה תורה ואין למדין ממנה לשאר עדיות כלל שאין דנין אפשר משאי אפשר עכ"ל וא"כ סובר רמב"ן שמה"ט האמינה תורה לאשה בנדה כיון שאי אפשר בענין אחר כמו כן י"ל מה"ט נאמנת חיה בלידה הן לענין יוחסין והן לענין בכור כיון דאי אפשר בעדים כשרים, ובירושלמי קדושין שם הלכה ב' אי' וז"ל ר' בא בשם ר' חסדא שלשה הן שנאמנת על אתר חיה כו' חיה ותקח המילדת ותקשור על ידו שני לומר זה יצא ראשונה כו' יע"ש משמע שהוא דאורייתא ואפשר שהוא רק אסמכתא בעלמא ועיין בש"ות שב יעקב חלק א"העז סימן ג' ובא"ות סימן ל"ה ס"ק ט' העולה שלענ"ד צ"ע אי נאמנת מן התורה או רק מדרבנן ותמהני על ב"ש ומ"ל שתפסו בפשיטות שהוא רק מדרבנן:

ב והנה הב"ש בס"ק י"ז תמה על הר"ן שכתב שאינה נאמנת רק מדרבנן הא קיי"ל דבר שאין לו חזקת איסור וחזקת היתר נאמן עד אחד כמ"ש ביו"ד סי' קכ"ז וה"ה לענין יוחסין אמאי א"נ מן התורה לומר זה נתין וזה לוי וזה ממזר וכתב לתרץ וז"ל ואפשר דס"ל אשה שאני ואינה נאמנת אפילו בדבר שאין לו חזקה אלא במילתא דע"לג ואיני יודע מנ"ל עכ"ל, ולכאורה דברי ב"ש תמוהין דלא דמי להתם דהוא רק מילי דאיסורא אבל הכא לענין לפסול לבוא בקהל יש לומר שהוא בכלל לא יקום עד אחד באיש ואפילו שאינו אומר נגד חזקה ג"כ לא קם אפי' ע"א כשר כמו בממון שכתבתי בכלל ע"א בממון שרבו הסוברים שלא קם עד אחד אפילו שאין שניהם מוחזקים ותו המעיין במס' קדושין דף כ"ו ע"א ובתוס' דיו"ד שם מבואר לפסול לאשה מלינשא לכהן הוי דבר שבערוה ובעי שנים ור"ן סובר במס' גיטין דף ס"ג ע"א דאין דבר שבערוה פחות משנים אפילו בלא אתחזק איסורא (ועיין בר"ן במס' קדושין דף ס"ג ע"ב ובחולין דף צ"ו ע"א ודוק) וכיון דהר"ן בע"כ סובר משום האי טעמא שאין אנשים רגילים לידע אינה נאמנת מן התורה ולא יליף מנדה ועיקר קו' הב"ש הי' כיון דהוא ספק השקול ע"ז שפיר יש לומר כמ"ש, מיהו בלא"ה דברי הר"ן סותרים זא"ז דלעיל מיני' כתב בד"ה אבא שאול שאין האם נאמנת לפסול את בנה שהוא ממזר כתב וז"ל ואע"ג דחיה נאמנת כדאי' בגמרא שאני התם לפי שהוחזק כאן ממזר דאיירי בארבע נשים שילדו בבית אחת אשת כהן ולוי ונתין וממזר וגילוי מילתא בעלמא הוא דמגלי עכ"ל משמע דסובר דנאמנת מן התורה וכאן כתב שנאמנות חיה הוא מדרבנן לפי שאי אפשר בענין אחר ולפי דבריו הו"מ לתרץ בפשיטות דאם א"נ לפסול את בנה ולומר שהוא ממזר דשאני חיה שהמנוה רבנן לפי שעל רוב אי אפשר בענין אחר אבל הכא אוקמא אדינא שאין אשה נאמנת להעיד, ומצאתי ראיתי שכבר הרגיש בזה הפני יהושע ולכן יצא לחלוק על הב"ש וסובר בכוונת הר"ן שסובר שמן התורה נאמנת חיה כי ע"א נאמן בספק השקול רק משום מעלת יוחסין החמירו שלא להאמין עד אחד וכיון שאי אפשר בענין אחר אוקמי מל דין תורה שחיה נאמנת יע"ש ואולם לכאורה גם דבריו תמוהין דהיאך אפ"ל שמן התורה נאמן ע"א הא בדבר שבערוה אפילו בספק השקול לא קם עד אחד, ואפשר לומר לכן דק הר"ן בלשונו הקדוש וכתב דהוי רק גילוי מילתא דדמי להא דאי' ביבמות דף ל"ט דקיי"ל דאפי' עד אחד או קרוב או אשה נאמנים לומר אחוה דמיתנא הוא כדי שיחלוץ לה אף דהוי דבר שבערוה כיון דהוא רק גילוי מילתא בעלמא וכן קיי"ל בא"העז סימן קנ"ז ס"ב ועיין ברי"ף שם, מה"ט סובר הר"ן נאמנת חיה לומר זה ממזר דהוא רק גילוי מילתא בעלמא וקם ע"א אפילו בדבר שבערוה, מיהו בפי' גילוי מילתא כתבתי בכללי ע"א אריכות בזה מה שנחלקו הפוסקים ותו ק"ק לפ"ז למ"ד התם בעדים תיקשי לי' מברייתא דהכא דמוכח דבדבר שבערוה נאמן עד אחד ואפילו אשה כיון דהוא גילוי מילתא בעלמא ויש ליישב להמעיין היטב:

פרט ב

יבואר אי נאמנת רק לאלתר או שנאמנת אפי' לאחר זמן:

הב"ש בסימן ד' ס"ק ט' כתב וז"ל ועיין בש"ס ובחושן משפט סימן רע"ו לענין הבכור נאמנת החי' לומר זה יצא ראשון וכתב בפרישה שם איירי במכחישה משו"ה בעינן דהעידה לאלתר (היינו אב או אם מכחישה) וכאן ל"ב לאלתר וטו"ז חולק עליו וכתב שם, כאן לא איירי במכחישה כי במכחישה אפי' אב או אם אינה נאמנת ומחלק בין הכירות לענין בכור ובין הכירות דכאן עכ"ל וקיצר הב"ש בטעם הדבר ועיינתי בטו"ז שם ס"ק כ' וראיתי שכתב שם הטעם וז"ל ונראה לי לתת טעם לדבריהם דלענין בכורה דאמה אחת ילדה תאומים ורגיל להיות דמיון בצורתם וצריך הבחנה גדולה להבחין ביניהם ע"כ לא האמינו לחיה אלא לאלתר אבל אח"כ לא דאפשר לטעות בקל משא"כ כאן בתערובת שתי נשים או מארבעה בודאי במעט הבחנה יש היכר ע"כ האמינו לחיה עד עולם כל שאין ערער עכ"ל וכן בש"ות חכם צבי סימן ל"א הביא דברי הפרישה והשיג עליו וכפי הנראה לא ראה מ"ש בטורי זהב ואולם בטעם הדבר לחלק כתב טעם אחר וז"ל והנראה לי נכון דשאני בין נאמנות היוחסין לנאמנות הבכור דבבכור כיון דליכא נפקותא אלא לענין פי שנים לא דייקא החיה כולי האי כיון דשניהם בניו ולכן לא האמינהו אלא לאלתר ממש אבל בכהן לוי דנפקא מיני' טובא לענין כיבוד אב ואם ומקללם ומכה אותם ולענין רוב העריות מלבד ענין היוחסין ודאי דייקא החיה טובא ולכך נאמנת אפי' לאחר זמן עכ"ל והוא חילוק נכון, ואולם תמהני על הגאונים הנ"ל אמאי לא השיגו על הפרישה מלשון רש"י במס' קדושין דף ע"ד ע"ב ד"ה נאמנים בהא דאמר ד' חסדא שלשה נאמנים לאלתר אסופי חיה לענין בכור כו' כ' וז"ל נאמנים לאלתר ולא לאחר זמן אבל כל שאר הנאמנים נאמנים אפילו לאחר זמן עכ"ל מבואר להדי' לענין יוחסין נאמנים אפי' לאחר זמן וכ"כ להדי' בחידושי ריטב"א וז"ל ודוקא בהא לא הימנהו רבנן כל זמן שיצא מן הבית דכיון שנתעלם כל כך מעינה לא סמכו עלי' שתדע להכיר איזה יצא ראשון לבכורה אבל לומר שאינו נתין וכיו"ב נאמנת כל זמן שלא קרא עליו ערער כדתני' בסמוך דלא פליגי תנאים כלל עכ"ל והיינו כטעם שכתב הטו"ז רק שקיצר בלשון שוב ראיתי בס' בית מאיר שג"כ הביא דברי ריטב"א הלז וזהו ברור:

פרט ג

יבואר היכי שקרא עלי' ערער אין החיה נאמנת וביאור שיטת רמב"ם בזה:

ד שם במס' קדושין על האי דינא הנזכר בפרט א' נאמנת חיה לומר זה כהן וזה לוי וזה נתין וזה ממזר איתא אח"כ בד"א שלא קרא עליו שם ערער אבל קרא עליה ערער אינה נאמנת פירש"י וז"ל נשים שילדו בבית אחד אשת כהן ולוי ונתין וממזר שלא קרא כו' שלא יצא מערער על הולד לומר זה בנה של אשת ממזר יע"ש ומקשה הש"ס ערער דמאי אלימא ערער חד והאמר ר' יוחנן אין ערער פחות משנים אלא ערער תרי ואבע"א לעולם ערער חד וכי אמר ר' יוחנן אין כו' ה"מ היכי דאיכא חזקת כשרות אבל היכי דליכא חזקת כשרות חד נמי מהימן ופירש"י שלא נודע לבריות מי הוא הכשר ולא יצא אחד מהם ידי ספק כתב הר"ן וז"ל נאמנת החיה וכו' ארבעה נשים שילדו בבית אחת כו' ולאו מדינא אלא הימנהו מדרבנן לפי שעל הרוב אי אפשר בענין אחר שלא קרא עליו שלא יצא מערער על הולד לומר זה בנה של אשת ממזר אבל הכא דליכא חזקת כשרות שלא הוחזק אלא בעדות אשה זו ואע"ג דהמנוהו רבנן ואמרו דכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים היינו כשדבר בענין שראוי להאמין עד אחד במילתא דעבידא לאגלוי אבל הכא אין החיה נאמנת אלא מפני שעל הרוב אי אפשר בלאו הכי הלכך כל היכי שבא עד אחד והכחישה אפילו לאחר שהעידה אינה נאמנת עכ"ל ואולם בפירש קרא עלי' ערער חד לא אתפרש מי הוא המערער, ויש לפרש בד' גווני:

א) שמערער הי' האב:

ב) שמערע' הי' האם:

ג) שמערער הי' עד אחד כשר:

ד) שמערער הי' עד פסול כמו אשה וכיו"ב ומעתה נבוא לברר הדינים כסדר הנה כפי משמעות לשון הש"ס דאיתא היכי דליכא חזקת כשרות חד נמי מיהמן מוכח כפירש"י שחיה הי' אומרת להכשיר הולד והערעור הוא שהוא בנה של אשת ממזר וא"כ בכה"ג פשוט אם האב מערער כיון שנאמן מן התורה לומר זה בני ממזר ונאמנות החיה הוא רק מדרבנן שבודאי יכול לערער והוי ממזר ודאי על פי האב ומותר בממזרת כיון שנאמנות החי' לשיטת הר"ן הוא רק מדרבנן, והאב נאמן מן התורה לא מבעי' לשיטת הרמב"ם המובא בב"ש ס"ק ק"ט דסובר בסימן י"ז סל"ח באשה שהעידה על איש אחד שמת ואח"כ הכחישה עד כשר דתצא ה"ה והוא כ"ש מהתם דהתם לדעת הרבה אחרונים ז"ל סובר הרמב"ם דע"א בעדות אשה אפי' עד כשר נאמן רק מדרבנן מ"מ יכול להכחיש האשה מכ"ש הכא שהאשה נאמנת רק מדרבנן והאב נאמן מן התורה ואפילו לשיטת תשב"ץ וש"ות מוהרי"ק שכתבו שרמב"ם סובר שעד כשר נאמן מן התורה מ"מ עכ"פ יש להם דמיון זה לזה (מיהו יש לדחות שאני התם כיון דיש גם חזקת אשת איש המסייע לעד כשר ועיין בזה) ואפילו לחולקים שאין יכול להכחישה י"ל שאני התם כיון שנאמנות עד כשר הוא ג"כ מדרבנן משא"כ האב שנאמן מן התורה לא מבעי' לר' יהודא דקיי"ל כוותיה ואפי' לרבנן דס"ל בדף ע"ח שאינו נאמן לומר זה בני גמור מודו הכא כיון שהוחזק ממזר בבית זה יכול האב לומר זהו בנו של ממזר והאחר הוא בני שהוא רק גילוי מילתא בעלמא ואינו מפקיע מחזקה והחי' אפי' בגילוי מילתא לשיטת ב"ש א"נ רק מדרבנן:

בדין ב' היכי שהאם מערערת ואומרת שאינה בנה רק הוא בן של ממזר, אף דקיי"ל שאין אם נאמנת לפסול את הולד שאני הכא דהוא רק גילוי מילתא בעלמא וכמו שנאמנת החי' כ"כ נאמנת האם וכדמוכח להדי' מלשון הר"ן בד"ה אבא שאול, מיהו בכה"ג הוי הולד ספק ממזר כמו שהי' מקודם הכחשה דהא אין להאם נאמנות יותר מחי':

בדין ג' היכי שעד כשר מכחיש לחי' בכה"ג י"ל כיון שעד כשר נאמן מן התורה לפי הבנת ב"ש בכוונת הר"ן ואשה נאמנת רק מדרבנן הוי הולד ודאי ממזר על פי עד כשר המכחישה די"ל דלא האמינהו לחי' היכי שיש עד כשר המועיל עדותו מן התורה ועיין בב"ש בס"ק ס"ב שמוכח שסובר היכי שבא עד כשר נדחה עדות החי':

בדין ד' היכי שאשה או פסול מכחשת לחי' נראה דהוי ספק ממזר כיון שנאמנות שניהם שווים וכ"ז פשוט לשיטת ב"ש:

ה וראיתי בב"ש ס"ק ס' שכתב שהר"ן בע"כ סובר כתוס' דכל מקום שהאמינה תורה לעד אחד הרי הוא כשנים אפילו לא פסקו הבית דין על פיו ובמכ"ת דבריו תמוהין מאד ותמהני היאך נעלם מעין העדה מ"ש הר"ן בריש פ"ק דב"מ דף ב' שכתב הנמוקי יוסף בשם רנב"ר דוקא כשהורו בית דין על עדותו של ראשון ואינו מחוסר מעשה בכה"ג הוי הראשון כשנים אבל כשמחוסר מעשה לא הוי הראשון כשנים ועכ"פ בעינן פסק בית דין והא הוא ז"ל מיירי שם בעד אחד לשבועה שנאמן מן התורה ואפ"ה לא הוי כשנים עד שיורו בית דין ובאמת בלאו דברי ב"ש ג"כ דברי הר"ן סותרים זא"ז וצ"ע:

ו והנה הרמב"ם ז"ל בפט"ו מא"ב הלכה ל"ב כתב וז"ל נאמנת חי' לומר זה הבן כהן הוא או לוי או נתין או ממזר מפני שלא הוחזק ואין אנו יודעין יחוסין בד"א בשהוחזק' נאמנת ולא ערער עליה אדם, אבל אם ערער עליה אפילו אחד ואמר בשקר מעידה אינה נאמנת והרי הבן בחזקת כשר ואין לו יחוס עכ"ל ומחבר בסימן ד' סל"ה נמשך אחר לשון רמב"ם רק ששינה קצת כמבואר להמעיין אבל מ"ש בסופו והרי הבן בחזקת כו' כתב כלשונו ממש ודברים הללו אין להם ביאור וכתב הב"ש בס"ק ס"ב כוונתו דהנה הרמב"ם שינה מלשון שאר פוסקים דהרי"ף גרס שקרא עליו ערער דהיינו על הולד, ורמב"ם כתב קרא עליה ערער דהיינו על חיה ור"ל על עדות שלה ולפעמים הוא לטובת הולד שחי' אומרת שהוא ממזר והוא מערער עליה שזה כשר הוא לכן כתב הרמב"ם בכה"ג היכי שהעד מעיד שהוא כשר ומערער על עדותה אזי הולד כשר ע"פי עדותו אע"ג בחדר זה יש ג"כ ממזר מ"מ כל ולד מהם אין לו חזקת פסול וע"א נאמן להכשירו ואז נדחה עדות החי' כו' ומ"ש ואין לו יחוס היינו דעד זה אין יודע יחוסו אלא מעיד דולד זה לאו ממזר הוא או י"ל לענין יחוס כהונה אין עד אחד נאמן אלא להכשירו לבוא בקהל ישראל נאמן משום דספק ממזר כשר מדאורייתא עכ"ל ולענ"ד פי' זה ברמב"ם רחוק לאומרו דלפי דבריו בע"כ סובר רמב"ם לחלק בין עד כשר לאמה בנאמנות בספק השקול כמ"ש בס"ק ס' בכוונת הר"ן, ועל דברי הר"ן כתב שא"י מנלן דין זה דבאמת בכל מקום שע"א נאמן ה"ה אשה וכעת בא להוסיף גם בדעת רמב"ם ומ"ש ראי' מרמב"ם כוונתו למ"ש בס"ק ס' דסובר אשה שהעידה על איש אחד שמת ואח"כ הכחישה עד כשר תצא יש לומר שאני התם כיון שיש לעד כשר סיוע חזקת אשת איש וחזקת חי של הבעל, ולולי דבריו יש לומר דרמב"ם סובר דנאמנות אשה עם עד כשר שווין ומ"ש הרי הבן בחזקת כשר טעם אחר יש בדבר דהנה בחלקת מחוקק בס"ק ל"ג הקשה עוד וז"ל יש לדקדק מאחר שדר בבית ממזר א"כ הו"ל קבוע ולמה לא יהי' הדין כעיר שרובה ישראל דפסק לעיל בסעיף ל"ג דהוי ספק עכ"ום לענין יוחסין ויהי' ג"כ ספק ממזר לענין יוחסין עכ"ל ולענ"ד לק"מ דהנה תוס' כתבו במס' נזיר דף י"ב ע"א ובגיטין דס"ג ע"א דקבוע דאורייתא לא הוי רק היכי שאיסור ניכר לעצמו והיתר ניכר לעצמו אבל היכי שלא ניכר ליכא קבוע רק שקנסו שם יע"ש וי"ל דכן דעת רמב"ם וא"כ לא דמי להתם באסופי שנמצא בעיר שרובה ישראל דהוי ספק עכ"ום לענין יוחסין כיון שאו"ה כל אחד ניכר לעצמו יש לו דין קבוע משא"כ הכא שבע"כ איירי שנתערבו ואין ניכר מי הוא הממזר ומי הוא הכשר וכיון שיש כאן ארבעה נשים אשת כהן ולוי וממזר ונתין איכא נגד ממזר רובא ויש לכל ולד שאנו דנין עליו חזקה דאתי' מכח רובא דפריש מרובא הכשרים ומ"מ נאמנת החי' דע"א נאמן נגד רוב כמ"ש פני יהושע בקדושין דס"ג ע"ב (אך צ"ע כי בחידו' לכתובת כתב להיפך), וא"כ שפיר כתב הרמב"ם שאם ערער עליה אחד ואמר בשקר העידה ומיירי בכל גווני בין היכי שחי' אמרה שזהו בנה של הכשר ויחדה שמו והמערער אומר שהוא בן ממזר מ"מ נשאר הבן בחזקת כשרות דאמרינן שפריש מרוב כשרים, ומה דאמרינן שאינה נאמנת היינו לענין שווין לו יחוס כי לא נתייחס אחר אותו אב שאמרה החי' שלענין זה אינה נאמנת דהא עד אחד מכחישה רק שאנן אמרינן סליק עדותן כמאן דליתנהו דמי הוא ג"כ כשר מכח רובא ומכ"ש היכי שהחי' אמרה שהולד הוא בנה של אשת ממזר והמערער אומר שהוא בן כשר נשאר בחזקת כשר ומ"מ אין לו יחוס דאפילו כשאומר המערער שיודע יחוסו ג"כ אינו נאמן דאשה יש לה נאמנות כמו העד כשר לכן נשאר כשר כאילו לא העידו כלל שהי' בחזקת כשר ואין לו יחוס וא"כ אין אנו צריכין לומר כפי' ב"ש דרמב"ם לא מיירי בכל גווני וגם שהעד אין יודע יחוסו ולפמ"ש א"ש על נכון ולפ"ז צ"ל הא דאיתא בש"ס היכי דלית לי' חזקת כשרות ע"א נאמן לא לפסלו רק שאין לו יחוס, ואפשר שר"ל לענין יחוס כהונה כמ"ש ב"ש בפי' ב' דלענין זה ליכא רובא דרובא אינם כהנים, וכ"כ לענין לוי איכא רובא שאינם לויים ולענין זה אין החיה נאמנת כשאומרת שזה כהן וזה לוי כשמערער, אבל לענין שכשר לבוא בקהל אף כשמערער ומסלקין עדותן נשארו הוולדות בחזקת כשרות ואין להקשות לפי דברינו למה לי נאמנות החי' (היכי דליכא ערעור) בלא"ה כשרים לבוא בקהל משום דכל דפריש מרובא קפריש דז"א דבאמת הנאמנות של חי' אינו פועל רק לידע אחר מי מתייחסין אחר אבותיהם וגם לידע מי כהן ומי לוי שעל זה ליכא חזקה דאתיא מכח רובא וא"ש, ולאחר עיון ראיתי בס' הפלאה שכתב מעין זה והנאני שכוונתי לדעת הגדול והמעיין יבין ההפרש מה שהוספתי בתוספת מרובה:

ז אמנם בגוף האי כללא שכיילו לן רבותינו ז"ל דלא הוי קבוע היכי שאין איסור ניכר קשה מתלמוד ירושלמי דמשמע להדי' במס' שבת בפרק כלל גדול להיפך דאי' שם גדול שנישבה בין הגוים רב ושמואל, חד אמר מונה ששה ועושה שבת וח"א עושה שבת ומונה ששה כו' ויחיש לכל הימים כהדא קידש אשה בעולם ר' יוחנן אמר חושש לכל הנשים כו' תמן יש לו תקנה יכול הוא לישא גיורת יכול הוא לישא משוחררת כו' עכ"ל ולפי דברי תוס' לא דמי זה לזה דהא רוב ימים ימי חול ולא הוי קבוע דאינם ניכרים לו ושאני התם דהוא רק קנסא בעלמא ועיין במגן אברהם בסימן שמ"ד סק"א שוב ראיתי בספר פרי מגדים שם ס"ק א' וב' ונראה שיש ליישב ואין כאן מקומו:

פרט ד

יבואר היכי שהוחזקה חיה כפרנית בדבר אחד אם נאמנת על ולד אחר:

ח בש"ות חכם צבי סימן ל"א ראיתי דבר חדש הנוגע לנ"ד וגוף הענין שנידון שנשאל עליו הגאון זלה"ה הי' באחד שרצה לגרש את אשתו והוחזק לשקרן בשם אביו אם נאמן במה שאמר שהוא לוי מי נימא כיון שהוחזק כפרן בדבר אחד הוחזק כפרן גם לדבר אחר וכתב על זה וז"ל וכבר הי' אפשר לומר דזה תלי' בשינוי הגירסאות והפירוש בקרא עליו ערער דרש"י גרס קרא עליו ערער ופי' עליו קאי על הולד ולפי זה הי' אפשר לומר דוקא על ולד זה שהוכחשה אינה נאמנת אבל בולד אחר נאמנת, אבל בדברי הרמב"ם דגרס קרא עליה ערער ופירש דקאי על החי' אפשר לומר דאינה נאמנת לעולם אפילו על ולד אחר אלא שהרב המגיד השווה בין הפירושים ולפי דבריו יש לומר דבחי' נמי נאמנת על הולד אחר וא"כ בנ"ד כיון דלא הוחזק כפרן בענין הלוי' והו"ל כמוחזק כפרן לממון זה דלא הוחזק כפרן לממון אחר עכ"ל ולכאורה דבר גדול דיבר הגאון ז"ל בחקירה הלז, ולכאורה י"ל אף לדברי המ"מ שנאמנת על ולד אחר מ"מ באותו עדות שהוחזקה כפרנית על ולד א' הוחזקה ג"כ על השני כגון בנ"ד שאמרה זה כהן וזה לוי וזה נתין וזה ממזר והוכחשה באחת מולדות אף שלא הוכחשה באחרים אינה נאמנת כיון שהוא באותו עדות, מיהו לשיטת הח"צ שמדמה לדין הוחזק כפרן לממון זה שלא הוחזק כפרן לממון אחר מוכח אפילו בחד ענין לא הוחזק כפרן כדאי' בח"מ סימן ע"ט בש"ך ס"ק ט"ו אפי' כפר במאה והוחזק כפרן בחמשים נשבע בחמשים אחרים הרי אפי' בחד ענין לא הוחזק כפרן לממון אחר, ובספר הפלאה ראיתי שכתב להיפך היכי שעדים או עד אחד כשר מכחישה באחד מולדות שוב אינה נאמנת על הולדות אחרים שבאותו עדות ולא הביא דברי החכם צבי, ולפ"ד הח"צ נראה אינה מוחזקת כפרנית בשאר הוולדים מיהו לדינא צ"ע דמסתברין דברי הפלאה ושיטת הח"צ תמוהין בעיני במה שמדמה הוחזק כפרן של עדות להוחזק כפרן של בעל דין הגם שקיי"ל בח"מ סימן ע"ה ס"ה טענו מנה לי בידך ואמר להד"ם ועדים מעידים שהלוהו וחזר ואמר פרעתיך הוחזק כפרן לאותו ממון וחייב לשלם כו' ודוקא לאותו ממון הוחזק כפרן אבל לא לממון אחר ונאמן עליו בשבועתו כשאר כל אדם יע"ש וכיו"ב אי' בסימן פ"ז סעיף ה' הטעם הוא משום דבמלוה אינו מוחזק לרשע די"ל אשתמוטי קמשתמיט דלית לי' לכן קיי"ל הכופר במלוה כשר לעדות מה"ט אף שמוחזק כפרן מ"מ אינו מוחזק לרשע משא"כ בעדות כשמעיד שקר הוא רשע פשוט עד המוכחש משני עדים כשרים וכיו"ב שפסול לכל עדות שבעולם וי"ל ה"ה בחיה היכי שהכחישו שני עדים או עד כשר לשיטת ב"ש שעד כשר נאמן מן התורה והיא רק מדרבנן נאמן העד יותר מחי' יש לומר שהוכחשה לכל הולדות במס' ב"ב דף ל"א ע"א לא פליגי רק בתרי לגבי תרי ועיין בח"מ סימן ל"א ס"א דקיי"ל זו באה בפני עצמה ומעידה אבל באחד המוכחש משנים או אשה מעד כשר אתכחש לכל העדות, מיהו יש לחלק דהנה יש להסתפק בלאו דלא תענה ברעך עד שקר, מי שאין לו נאמנות מן התורה להעיד רק שחכמים האמינהו שיהי' לו שם עד אם עבר על לאו הלז ומי נימא כיון שאין לו מן התורה שם עד אולי לא אמרה תורה רק מי שיש לו שם עד מן התורה, או דלמא כיון שעכ"פ נתנו חכמים נאמנות הוא בכלל לאו הלז דכוונת התורה הוא מי שיהי' לו שם עד אפי' מדרבנן לא יגיד בפני ב"ד שקר, ובאמת מצינו לזה הרבה דמיונות שהתורה אמרה על דין דרבנן כמ"ש המשנה למלך בפרק שביעי מהלכות תרומת הלכה א' כמו באונס ומפתה שאם הי' אסורה עליו אפי' מדרבנן אינה נושאה דכתיב ולו תהי' לאשה אשה הראוי לו ועיין בכסף משנה בפ"א מנערה בתולה הלכה ה' ומשנה למלך בפ"ג מהלכות עבדים דין א', ועיין כיו"ב במס' סוכה דף כ"ג ע"א ובש"ות חכם צבי סימן ק"נ וע"ע במס' סוטה דף מ"ד ע"א וע"ב מחלוקת ר' יוסי עם ר' יוסי הגלילי דמיון לזה, וכיו"ב בכמה דוכתי ולאחר העיון קצת מוכח ממקומו שגם בכה"ג יש לו שם עד מן התורה ממה דאי' במס' שבועת דל"ב ע"ב הכל מודים בעד מיתה כשכובש עדותו חייב קרבן שבועה, וכבר כתבו תוס' בדף ל"א ע"א ד"ה ורבנן שנאמן רק מדרבנן וכן דעת רוב פוסקים ראשונים זולת בדעת רמב"ם נסתפקו והא עיקר חיוב קרבן שבועה אי' בדף ל"ב ע"א דאמר אביי מהא דאי' ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה, הוא עד וגו' אליו"ע ואמאי חייב העד קרבן שבועה הא עד מיתה א"נ מן התורה ואין לו מן התורה שם עד בעכצ"ל דגלי התורה מי שיש לו שם עד אפי' רק מדרבנן אם כבש עדותו חייב קרבן שבועה ה"ה לענין לאו דלא תענה וגו' גלי תורה מי שיש לו שם עד אפי' דק מדרבנן כשיהי' משקר בבית דין עובד על לאו זה, ולפ"ז נראה בנ"ד אי נימא דיש לנאמנות הלז כדין נאמנות עד אחד באיסורין שאין צריך להעיד בב"ד כמ"ש בכמה דוכתי דלפמ"ש רש"י ביבמות דפ"ח אתיא ממעשים בכל יום שאין לך אדם מתאכסין אצל חבירו ולפמ"ש תוס' אתי' מוספרה לה והתם אינה אומרת בב"ד אזי נראה היכי שהוחזקה כפרנית באמירתה חוץ לב"ד לא הוחזקה כפרנית להעיד בפני ב"ד דהא אם מעידה בפני ב"ד שקר תעבור על לאו לא תענה וגו' ונאמנת על ולד אחר להעיד בפני ב"ד, אבל אי נימא דנאמנות שלה הוא כדין עדות עד אחד בדבר שבערוה היכי שנאמן העד, נראה שצריכה להעיד בפני ב"ד כמו בע"א בממון בגווני דקם כגון במשאיל"מ או בע"א לשבועה שצריך ב"ד ועיין בסימן י"ז בח"מח ס"ק ע"ח וב"ש ס"ק כ"ד וכיון שעברה על לאו לא תענה וגו' דלפמ"ש אף שנאמנות חי' הוא רק מדרבנן כמ"ש הב"ש בשיטת הר"ן מ"מ כשמעידה שקר עוברת על לאו לא תענה מוחזקת כפרנית לולד אחר דדמי ממש לעד בדיני ממונות כשמעיד בב"ד והוחזק כפרן שמוחזק כפרן לכל העדות כיון שכבר עבד על לאו לא תענה ואין דמיון עדות לדין בעל דבר שמוחזק כפרן לממון זה ולא לממון אחר כמ"ש הטעם כנלענ"ד ברור, והמעיין יבחר ומ"מ צ"ע לדינא:

תוכן העניינים

שערי תורה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה